מה שלמד הבודהה

סיפור חייו של בודהה הוא במידה רבה הבסיס לעקרונות הבודהיזם. בפוסט שלפניכם על מה שלימד הבודהא וגם על מה שלמד, כולל כמה פרטים חשובים שכנראה שלא תמצאו בויקיפדיה

פסל של הבודהה ביפן | תמונה: British Library

"אל תאמינו לי, לכו ובידקו בעצמכם את מה שאני מציע לכם", כך אמר הבודהה לחסידיו פעם אחר פעם. בכל הפעמים שלימד הוא הזמין את האנשים שהקשיבו לו לחקור בעצמם, את עצמם, ולגלות מחדש את האמיתות שהוא גילה, אלה שמאוחר יותר התאגדו ונודעו כבודהיזם.

הבודהה לא היה בודהיסט. הוא היה רק אדם כמונו שחיפש פתרון מעשי לבעיות הגלומות בחיינו, מן הלידה, דרך מכאובי הגוף, המחלות, אובדן של אנשים ודברים יקרים, הזקנה ולבסוף המוות… ייחודו של הבודהה היה בכך שהפך את תגליתו ל'דרך' ויצר 'ארגז כלים' שאותו אחרים יכולים ללמוד וליישם בעצמם.

מתוך הספר בודהה לפני השינה מאת דהרמצ'ארי נגראג'ה

מי היה הבודהה

סִידְהַרְתָא גוּאַטַמָה נולד לפני כ-2,500 שנה למשפחת מלוכה בצפון הודו. סידהרתא השתייך למעמד הלוחמים, ובכתבים הוא מתואר כגבר גבוה וחזק מאוד. ממלכתם של הוריו שכנה בגבול הדרומי של נפאל של ימינו. בתקופה ההיא היה האזור עשיר ולא מאוכלס בצפיפות רבה מדי. החפירות מראות כי הייתה שם מערכת ביוב תת קרקעית, וכן, חימום מרכזי בין הקירות הכפולים של בתים אחדים. כלומר, התרבות המקומית הייתה מפותחת לזמנה.

בגיל שבו כבר ויתרה על התקווה לבן שימשיך את השושלת המשפחתית, חלמה אמו חלום רב עוצמה שבישר את הריונה. בעודה עומדת בלב מטע ששכן כ-20 קילומטרים מהארמון, ילדה תינוק חזק ויפה. ההורים הטריים עלו על גדותיהם מרוב אושר. הם קראו לו סִידְהַרְתָא גוּאַטַמָה וציפו שיהפוך למלך רב עוצמה. בזמנים ההם, ממלכות שלא עמד בראשן מצביא חזק נעלמו במהירות.

ואולם, בהדרגה הבחינו הוריו בסימנים המרמזים על דבר-מה שונה. פרחים הופיעו בכל מקום שהילד הלך אליו. הם שאלו "האם הוא משורר, חולם, פילוסוף?" כדי לגלות את יעודו, הם הזמינו שלושה מודטים שיחזו את עתידו של בנם. לאחר שבחנו אותו ביסודיות אמרו כולם את אותו הדבר: "הילד מיוחד באמת. אם יישמר מהכאב וחוסר הסיפוק של העולם, הוא יגשים את כל משאלותיכם. הוא יהיה לוחם מצוין וגיבור, וככזה ינצח את כל המלכים השכנים ויעורר בכם גאווה. אך אם לעומת זאת, הוא יגלה שהעולם מותנה ואינו מביא לשמחה מתמדת, הוא יפרוש מהכול. הוא יפתח השקפה חדשה ומאירה ויביא אותה לעולם".

תמונה: The Walters Art Museum

מכיוון שהוריו של בודהה רצו בן שליט ולא אומן או נֶפֶל, הם מיהרו לפעול. הם הקיפו את הנסיך המתבגר בכל דבר שאדם צעיר ובריא עשוי לאהוב: חמש מאות נשים נבחרות, הזדמנויות לספורט ולריגושים, ומעל לכל, הכשרה קרבית חשובה שבה שלט לחלוטין. הם סיפקו גם את התנאים הטובים ביותר להכשרתו האינטלקטואלית ועד מהרה הצטיין גם בה. כל משאלה שלו מולאה וכל דבר שהיה עלול להכאיב הורחק מהנסיך הצעיר. מסופר גם שאביו של סידהרתא בנה סביבו תפאורה שלמה שנועדה לטשטש כל סימן של זקנה או סבל. בכל בוקר המשרתים צבעו את פניהם בלבן על מנת להסתיר כל קמט שעלול לרמז על סימני הזיקנה.

אך למרות כל זאת היה כוח פנימי שדחף את סידהרתא לקום ולהימלט ביום אחד מוקדם עם שחר מהארמון המושלם שבו הוא חי במשך 29 שנה. באותה הפעם הוא גם נחשף בפעם הראשונה למראה של סבל אנושי. בצאתו מהארמון הוא ראה אדם חולה אנושות, וכאשר הוא פנה בפליאה לבן-לווייתו, תשובתו הייתה ש"זאת מחלה". וסידהרתא נותר המום מהמראה ומלמל: "אז גם אני אהיה חולה יום אחד?" "כן, גם אתה תהיה חולה". לאחר מכן הוא ראה בפעם הראשונה בחייו אדם זקן, ושוב הוא הסתכל בפליאה בחברו שאמר לו: "זאת הזיקנה". וסידהרתא הרהר בקול: "אז גם אני אזדקן?" "כן גם אתה תזדקן", ענה לו החבר. ולבסוף הוא ראה בפעם הראשונה אדם מת שנישא על אלונקה. ושוב הוא פנה לחברו ושואל לפשר הדבר. "זה המוות", ענה לו החבר. ובודהה כמעט ללא מילים בפיו תהה אם גם הוא ימות יום אחד. "כן, גם אתה תמות", ענה החבר.

בשובו לארמון עבר על הנסיך הצעיר סידהרתא לילה נורא. ההכרה כי הכאב פוגע בכולם לא נתנה לו מנוח. לאן שלא הביט הוא לא מצא דבר שיוכל להעניק ליקרים לו מחסה מהכאב. הוא לא מצא דבר שעליו היה יכול לסמוך. תהילה, משפחה, חברים ורכוש – הם כולם דברים ארעיים ובני־חלוף.

בבוקר הבא, כשכל תודעתו סבוכה בבעיה הזו, חלף הנסיך על פני מוֹדֶט שהיה שקוע בריכוז עמוק. כשעיניהם נפגשו ותודעותיהם התחברו, בודהה עצר, מהופנט. יתכן שאדם זה מראה לו את מה שחיפש. לבודהה העתידי הייתה תובנה פתאומית, שייתכן שיש דבר־מה בלתי משתנה ומודע מאחורי כל הרעיונות והרשמים.

לקראת גיל שלושים הוא הבין שהעושר והתענוגות שמעמדו המלכותי מעניק לו אינם יכולים להעביר אושר אמיתי ושהוא לא רוצה לרשת את אביו ולהפוך להיות מלך. יום אחד כשטייל מחוץ לארמון, ראה נזיר יושב בשלווה מתחת לעץ בעיניים עצומות כשהוא שקוע במדיטציה. הוא הבין שאותו נזיר מצא כנראה את הדרך לחיות בשלווה. הוא החליט לעזוב את ביתו ואת משפחתו כדי לחפש את המפתח לחיים שיש בהם אושר אמיתי, אושר שאינו תלוי בדברים חיצוניים כמו כסף, ארמונות ומשרתים.

מתוך הספר בודהה לפני השינה מאת דהרמצ'ארי נגראג'ה

עם הסמאנה ביער

הנסיך גואטמה סידהרתא החליט לפרוש מחייו העשירים אך המלאים בהסחות דעת כדי להפחית את כמות הרשמים המטרידים המגיעים לתודעתו ולהקדיש את עצמו לתרגול. במהלך הלילה הוא נמלט מהארמון ונעלם ביערות של צפון הודו. את השנים הבאות הבודהה העביר בחברת הסמאנה שביער, חבורת סגפנים שמיעטו במזון, שתיה, לבוש ורחצה, והקדישו את כל זמנם לשורת תרגולים סגפניים שנועדו להביא את עצמם אל קצה הגוף ומעבר לו.

שש שנותיו הבאות היו קשות, אך בכל מקום שהלך אליו הוא לָמַד בלא פחד ובלא גאווה. כשלימדו אותו את הלימוד הדוּאלי שהגוף הינו רע, הוא צם תחילה עד שהיה כמעט לשלד. אולם לאחר מספר שנים עם הסמאנה ביער בודהה הבין שגופו חלש וכתוצאה מכך גם תודעתו. וכך משגילה שחולשתו הפיזית מבלבלת את בהירות תודעתו במקום לחזק אותה, והופכת את יכולתו להועיל לאחרים או לעצמו לבלתי אפשרית, הוא שב לאכול וחזר לכוחותיו במהרה. הוא נטש את דרך הפרישות ובחר בדרך האמצע, כלומר הכול במידה. עליו לאכול במידה שתשאיר אותו חיוני ומלא כוחות, עליו לישון במידה הנכונה.

לאחר שנים שלא התרחץ בודהה פנה אל עבר מקום שנקרא כעת בּוֹדְגַאיָה. שם רחץ את גופו וכנראה גם את שאריות הדרך הסגפנית של הסמאנה והתיישב מתחת לעץ רחב מכוסה עלים סמוך לנחל. שם החליט הבודהה העתידי להישאר במדיטציה, עד שיידַע את התודעה ויוכל להועיל לכל היצורים.

מסופר שבאחד הימים ביושבו תחת העץ הוא הקשיב לשיחה בין מורה לסיטאר לבין תלמידו בזמן ששטו בסירה בנחל הסמוך. המורה הסביר שכדי לכוון את הסיטאר יש למצוא את המתח הנכון – לא מתוח מידי ולא רפוי מידי. באורח פלא דבריו של המורה לסיטאר תאמו בדיוק את תובנתו של הבודהה בנוגע לדרך האמצע.

לאחר שבילה תחת העץ ימים ולילות עשירים ורבי אירועים, ובעודו מבקיע דרך המכשולים המעודנים ביותר בתודעה, הוא הגיע להארה בבוקר הירח המלא של מאי, שבוע לפני יום הולדתו ה-35.

בשבעת השבועות הראשונים לאחר הארתו הבודהה החדש נשאר תחת העץ שלו בבּוֹדְגַאיָה, שכן היה עליו לסגל את גופו לזרמי האנרגיה העזים שמילאו אותו כעת.

בהתחלה הוא לא רצה ללמד אחרים, כי חשב שמה שגילה מסובך מידי להבנה. אבל הייתה בו חמלה גדולה כלפי סבלם של האנשים והוא החליט בכל זאת לעשות את המאמץ וללמד את כל מי שירצה כיצד להשתחרר מן הסבל. מאז, ובמשך ארבעים וחמש השנים שאחר כך ועד סוף חייו, נדד הבודהה ברחבי הודו ולימד אנשים מכל הסוגים את הדרך על השחרור.

מתוך הספר בודהה לפני השינה מאת דהרמצ'ארי נגראג'ה

שבעה שבועות לאחר ההארה שלו, לימד בודהה בני אדם בפעם הראשונה, בפארק איילים סמוך לסַרְנָאת – עיירה הנמצאת כאחד עשר קילומטרים מבֶּנארֶס, הידועה כיום כוָוארָנַסי. זוהי עיר קדושה מאוד לבני דת ההינדו, השורפים בה את מתיהם, ואת שרידיהם מפקידים בנהר הגנגס.

חמישה מחפשים ניגשו אליו שם, מטיפי מוסר אמיתיים. הם נעשו קדושים במובן השגוי של המילה – הם לא היו שלמים ומלאי אנרגיה, אלא, נוקשים ונטולי כל שמחה. הם חשבו רק על עצמם, הם שפטו אחרים, ומטרתם לא הייתה אלא להיפטר מסבלם האישי. לפני הארתו של בודהה, כשהרעיב את עצמו למוות כמעט, הם התרשמו מאוד. אבל כשבודהה גילה שגישה זו היא חסרת תועלת והחליט לשקם את בריאותו, הם חשבו שהוא ארצי מדי ועזבו אותו.

בודהה מלמד את החמישה | תמונה: The Walters Art Museum

הבודהה עודד את חברי הסנגהה שלו לנסות את השיטה שלו ולבדוק בעצמם אם היא עובדת… באחת הדרשות שלו הוא ביקש מהם לא לקבל את דבריו כלשונם, רק מפני שהם נשענים על מסורת עתיקה, על כתבי קודש, או על הסמכותיות והכריזמה של המורה, אפילו של הבודהה עצמו.

מתוך הספר בודהה לפני השינה מאת דהרמצ'ארי נגראג'ה

כשפגשו בו בפארק האיילים בסַרְנָאת, שמחתו וזוהרו נטולי המאמץ הטרידו אותם. תחילה ניסו להתעלם ממנו, אך כאשר שדה הכוח שלו עטף אותם, הם כבר לא יכלו להתעלם ממנו ולכן שאלו: "מדוע אתה קורן? איך נעשית כזה?" בתשובה נתן בודהה למחפשים הללו את ארבע האמיתות הנאצלות: קיום מותנה הינו סבל. לסבל הזה יש גורם. יש לו סוף. ישנן דרכים המובילות אל אותו סוף.

האמת הנאצלת הראשונה, "יש סבל", מעידה על אמיתה אנושית שמאפיינת את חיי כולנו, גם במאה ה־21 ועל אף הטכנולוגיה המפותחת שברשותנו. מיטיבה לתאר זאת שרה נפתלי בספרה "בודהיזם לאמהות" במקרה זה בהקשר של חוויית האמהות:

כאמהות, אנו מגלות שהחיים אינם חוויה קלה. על כתפינו מוטלת אחריות; כמעט שאין לנו פנאי לעצמנו; אנו שקועות עד ייאוש בדאגות האם ילדינו בריאים? האם הם "נורמלים"? והאם הם מסוגלים לעמוד בציפיות של העולם הביקורתי סביבם? אנו סובלות מרגשי אשם על שאיננו מטפלות במאה הדברים האחרים שבהם יכולנו לטפל. אנו מתייסרות בגלל הקריירה שלנו, ובמקרים רבים בגלל אובדן הקריירה. ברגעים הקודרים יותר אנו מתאמצות אולי להשיב את ההערכה העצמית שלנו בשעה שאנו מביטות בהופעתם של קמטי דאגה ובראשית הידלדלותם של אברי גופנו. אמהות רבות אומרות שההורות שינתה עבורן את חוויית הצפייה בחדשות הערב. כאמהות אנו מרגישות את הכאב והצער בעולם ביתר שאת. קורבנות של פשע, של מלחמה ושל התמכרות לסמים נראים לנו כעת כמו ילדים יקרים של אמהות במצוקה. סיפורים על חטיפות, על התעללויות בילדים ועל התאבדויות, מעוררים בנו תחושות קשות מנשוא. אנו מבינות שכל מקרה מוות או שכול משפיע על היחידה המשפחתית הפגיעה. תגובות אלה הן סימן למודעות עמוקה לסבל ולאי-נחת בחיים… גם אם נסכים שהחיים כוללים מרכיבים של סבל, מי רוצה להתמקד בסבל? הבודהיזם עשוי להיראות כדרך רוחנית מדכאת אם לא נעמיק לחקור מעבר לנקודה זו. למרבה השמחה, שלוש האמִתות הנאצלות האחרות נושאות עמן בשורות טובות. אולם לעת עתה, אם ברצוננו לסכם את הבודהיזם כדאי שנשמע זאת מפיו של הבודהה עצמו: "אני מלמד על הסבל ועל קצו של הסבל.

מתוך הספר בודהיזם לאמהות מאת שרה נפתלי
מה שלימד הבודהא, מוקף בתלמידיו | תמונה: The Walters Art Museum

האמת הנאצלת השנייה של בודהה היא "יש גורם לסבל". כאשר שמעו זאת המחפשים בפארק האיילים הם בוודאי תהו לאיזה גורם הוא מתכוון. כאן מצביע בודהה על אשם אחד בלבד: הבורות הבסיסית של כל מי שאינו מואר. הבורות משפיעה על הגוף ועל הדיבור ומונעת אושר מכל אדם המחפש אותו. מכיוון שהתודעה הבלתי מאומנת אינה מסוגלת לתפוס את העובדה שישנה אינטראקציה בין הרואה, הנראה ופעולת הראייה עצמה, שכל אלה תלויים זה בזה ושלמעשה הם חלקים של אותה שלמות, עולה חוויה של פירוד. כוונתם של כל לימודיו של בודהה ומטרתה של כל מדיטציה בודהיסטית אינם אלא למוסס את היותנו לכודים באשליה זו. אבל ביתוק קשר הבורות אינו קל כל כך. עד לרגע ההארה מתפקדת התודעה בעיקר כמו עין. היא מבחינה באירועים חיצוניים ופנימיים, אך חווה את עצמה רק במקרה, וגם אז, רק ברגעים חולפים אך מדהימים.

האמת הנאצלת השנייה יש בה יותר מן הגילוי. היא מסבירה לנו שסיבת הסבל ואי-הנחת היא התאווה. העולם שבו אנו חיים הופך אותנו ליצורים המתייסרים במאוויים לאין ספור. המאוויים אינם מביאים לנו מרגוע, ולעתים קרובות אנו עיוורים לתוצאות מאמצינו האינסופיים להשיגם. אנו מתאווים להיות חשובים ונערצים, להרוויח הון תועפות, לשאוב ריגושים ממקורות רבים מספור. אנו רודפים כאחוזי דיבוק אחרי המטרות שלנו ואומרים לעצמנו שחיינו יבואו על תיקונם מרגע שנשיג אותן. אנו אוגרים כמויות אדירות של דברים משום שאנו מתאווים להיות אופנתיים, בעלי טעם טוב, משתוקקים להגיע גבוה יותר או רחוק יותר, לכל מקום רק לא לכאן. אף על פי שאנו רואים במאוויים שלנו קרש קפיצה בדרך לאושר, למעשה הם מסרסים כל אפשרות לאושר ברגע ההווה. חיים ללא מאוויים אין פירושם חיים ללא מאמצים, שאיפות או אפילו משאלות לב. הסבל מתחיל משעה שאנו הופכים את המטרות או את ההעדפות שלנו לדרישה או לצורך: כדי שאהיה מאושר אני מוכרח להשיג את א', ב' ו-ג'. כשאנו משתוקקים למשהו ומתעקשים להשיגו, אנו סוללים את הדרך לתחושות חרדה ותסכול כאשר הדבר שלו אנו מתאווים אינו נראה באופק. אפילו כאשר מאוויינו מתגשמים, איננו זוכים לאושר בר קיימא – אנו מוצאים לנו מאוויים אחרים. אנו סובלים מתשוקה למה שאין לנו, אך גם סובלים מתשוקה לאבד את מה שיש לנו. במקום להיאבק בכל אחד ממושאי ההיקשרות שלנו, הבודהא טוען שיש מושא היקשרות אחד שהוליד את כל האחרים, ואם נצליח להתמודד איתו, האחרים ייעלמו: האמונה שלנו באני יציב, נפרד ועקבי – באגו. האגו שלנו הופך אותנו לעבדים לכל ימי חיינו, מחזק את הדימוי העצמי השברירי שלנו, תר אחר הנאה ובורח מכאב.

מתוך הספר בודהיזם לאמהות מאת שרה נפתלי

האמת הנאצלת השלישית של הבודהה, "יש סוף לסבל", מעוררת השראה בעיקר במערב כיום. מודעות זו מתאימה לנטייה האלטרואיסטית המבוטאת בחברות שלנו. בודהה, בעודו עומד אֵיתן בחוויית עוצמתו האל-זמנית, אישר לחמשת המחפשים בסַרְנָאת שההארה קיימת וכי הוא השיג אותה. משהגיע למטרה הסופית, המצב המושלם שחווה בהתמדה, היה לראשונה בהיסטוריה דבר-מה ממשי ומוחלט לשאוף אליו, מחסה אל-זמני ואמיתי לכולם.

האסכולות הבודהיסטיות השונות מציעות הגדרות והסברים רבים להארה ולקצו של הסבל. ההארה מתרחשת כאשר החשיבה שלנו מתנקה לחלוטין מהלכי רוח שליליים. לא עוד נבערים מדעת, אנו מתפכחים מאשליותינו. בראותנו את האמת בבהירות, אנו יודעים שעלינו להפסיק לרדוף אחרי הנאות ושאל לנו לברוח מהכאב. מרגע שכבשנו את האנוכיות, לבנו מתמלא אהבה. לפי הזן בודהיזם, אנו יכולים להגיע להארה בכל רגע נתון. אסכולות אחרות טוענות שלצורך כך נדרשים כמה גלגולי חיים וכי תהליך זה מורכב מכמה שלבים. אולם יש הסכמה כללית שההתעוררות הסופית היא דבר שאין לתארו במילים וכי מדובר בחוויה שהחשיבה הלא-מוארת אינה מסוגלת לתפוס. עוד מסכימות כל האסכולות שהאינדיבידואל הוא זה שעליו מוטלת האחריות להגיע להארה – אין בנמצא מושיע או כוח מאגי כלשהו המחליט מתי אנו מוכנים. כשהבודהא הגיע להארה בעת שעשה מדיטציה מתחת לעץ שלו, הוא אמר: "הכול צלול להפליא. אני רואה את הנוף שלפני במלואו. אני רואה את ידי, את כפות רגלי, את בהונותי ומריח את ריחו העשיר של בוץ הנהר. אני חש מוזרוּת עמוקה ופליאה גדולה בשל היותי בחיים. פלא פלאים! ההארה הזאת היא טבעם של כל בני האדם, אבל הם אומללים משום שלא הגיעו אליה". המדיטציה מאפשרת לנו להציץ לתוך הנפש המוארת, המעודדת אותנו. חוויה מעין זו נוכל להשיג ברמות הריכוז הגבוהות ביותר וסביר להניח שדרושות שנים כדי להגיע אליה. כפי שהאמת הנאצלת הרביעית קובעת, לצורך כך יש ללכת בדרך רוחנית.

מתוך הספר בודהיזם לאמהות מאת שרה נפתלי

לימודיו של בודהה מצביעים כל העת על טבעה המוחלט של התודעה. הם מראים שמהותה היא מרחב יודע-כל שאין בו פחד, והופכים את חווייתנו הקבועה למצב של אושר עילאי מתמשך. מתוך שפע שכזה, כל פעולה היא רבת עוצמה, היא צופה הרחק אל העתיד ומבטאת חמלה בלתי מַפְלָה אך נטולת רגשנות.

כדי ליישם את מה שלימד הבודהה אין צורך להפוך לבודהיסט. אין צורך לגור במערה, ללבוש גלימת נזיר או לוותר על הנאות החיים. השימוש ב'ארגז הכלים' של הבודהה יכול להיות יעיל אם נשתמש בו באופן שוטף בחיינו. את התרגול הבודהיסטי מיישמים תוך כדי נסיעה ברכבת, בראיון עבודה, באסיפת הורים, על חוף הים ובארוחת ערב משפחתית. באותו אופן, גם היחסים הם מרחב שבו אפשר להתייחס לכל רגע כהזדמנות לטפח טוב־לב וחוכמה.

מתוך הספר בודהה לפני השינה מאת דהרמצ'ארי נגראג'ה

בפארק האיילים בסַרְנָאת חלק לבסוף בודהה את האמת הנאצלת הרביעית שלו: "ישנן דרכים לסוף הסבל, ישנו נתיב להארה". דרכים אלה, שנמסרו הן לאנשים פשוטים והן לתלמידים נבונים במיוחד שהגיעו אליו במהלך ארבעים וחמש השנים הבאות, העניקו את הבודהיזם לכמיליארד אנשים, הולידו מורים רבים ומילאו במשמעות את חייהם של אינספור בריות.

הבודהה הסביר את משמעותה של הדרך המובילה אל מחוץ לסבל ולאומללות – האמת הנאצלת הרביעית – באמצעות הדרך־הנאצלת־בעלת-שמונת־ההיבטים… למעשה, כל מרכיב בתורה הבודהיסטית כלול באחד משמונת ההיבטים האלה. מיומנותהבנה היא היכולת לראות את החיים כפי שהם באמת, ובייחוד להבין את האמת בדבר הארעיות, אי־הנחת והאין־אני. מיומנות חשיבה היא היכולת לנקוט גישה רצינית לבודהיזם, הנחישות לשפר את המודעות ולטהר את המחשבות מחמדנות, שנאה ואשליות. מיומנויות דיבור, פעולה ומחיה מעניקות לדרך הרוחנית את הבסיס המוסרי. עלינו לדבר, לפעול ולעשות למחייתנו בדרך של חמלה, של חסד אהבה ושל הגינות כלפי אחרים. הדרך לחוכמה מצריכה אורח חיים מוסרי. לפי הבודהיזם רק מי שחי חיי יושר יכול ליהנות מפירות המדיטציה במלואן. מיומנויות מאמץ, מודעוּת וריכוז נוגעות לתרגול מדיטציה.

מתוך הספר בודהיזם לאמהות מאת שרה נפתלי

שיטותיו האל־זמניות של הבודהה, שמטרתן לשים סוף לסבל ולהביא לתפקודם המלא של הגוף, הדיבור והתודעה, מאפשרות לנו להוביל את עצמנו ואת האחרים להגשמה. למרות הניסים הרבים שבודהה עשה כדי לפוגג את רעיונותיהם הנוקשים של תלמידיו, הוא תמיד קרא ללימודים 'המורשת האמיתית שלו', מכיוון שהם מאפשרים למי שרוצה בכך להיות כמוהו. הם מבוססים על הבנה של סיבה ותוצאה, מתגלים במשך התפתחותם של חיים פנימיים עשירים, ומוגשמים באמצעות השקפה טהורה. כשרואים את הדברים כפי שהם ומתפתחים צעד אחר צעד, הופכת כל חוויה למראָה לתודעתנו.

בודהה לאחר מותו | תמונה: The Walters Art Museum

מילותיו האחרונות של הבודהה היו:

"מאחר שאין מושיע חיצוני, מוטל על כל אחד מכם למצוא דרך לשחרר את עצמו".

 

*הטקסט לקוח (בשינויים קלים ותוספות) מתוך הספר הדברים כפי שהם מאת לאמה אולה נידהל 

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *