לעיתים נדמה לנו שבית חדש, תפקיד אחר, חופשה, רומן סוער או סכום כסף גדול יביאו לנו תחושה של שמחה וסיפוק אבל לרוב ההשפעה של כל אלו חולפת די מהר. אם תנסו להיזכר בדברים שבאמת מחיים אתכם, ברגעים שבהם אתם מאבדים תחושת זמן ולא חסרים דבר, לרוב אלו רגעים של איחוד עם משהו משמעותי – אדם, משימה, נוף… כמו הרגעים שבהם אנחנו מתבוננים בילד שלנו עושה את צעדיו הראשונים, או זמן על הספה יחד עם הילדים חבוקים וצוחקים. ולפעמים זה מחזה של מפל גועש או צבעי השמיים המתחלפים לעת שקיעה, או שמיים זרועי כוכבים בלילה. זו יכולה להיות ריצת בוקר או פרויקט שאנו מאמינים בו וזו גם יכולה להיות התחושה שבה אנחנו מתנים אהבה או שוכבים בערסל ומקשיבים לקולות הציפורים. מה שמשותף לכל החוויות הללו הוא שהן קשורות לתחושת חיבור עם משהו שמשמעותי לנו עד לאובדן תחושת העצמי הנפרד.
מה שמשותף לכל החוויות הללו הוא שהן קשורות לתחושת חיבור עם משהו שמשמעותי לנו עד לאובדן תחושת העצמי הנפרד.
לפעמים החוויות הללו כל כך משמעותיות שהן מובילות לטרנספורמציה אישית וחיובית בחיים שלנו, אלה נקראות חוויות שיא (peak experiences). רגע אחד כזה הוביל לעבודת הדוקטורט שלי שעוסק בכוח המרפא של החיבור לטבע. הייתי אז בשנות השלושים המוקדמות שלי עם שני ילדים קטנים בבית ונישואין במשבר, והרגשתי שמשהו בשגרת החיים שלי חסר. ואז הגיע לידי הספר "אומנות הנשמה", ספר שמתאר סיפורי מסע בטבע כתהליכי חניכה שמובילים לחיבור משמעותי עם הנשמה ועם המיסתורין של החיים דרך יחסים עם הטבע הפראי.
אני זוכרת את עצמי קוראת את הפרקים בתחושה שמישהו הצליח לתאר בצורה מדוייקת להפליא את התחושות הכי עמוקות שלי על החיים ונתן לי אישור שיש לחיים הללו הרבה יותר רבדים ממה שנראה לעין. הספר היווה עבורי הזמנה להיכנס לנבכי הנפש שלי בהקשר הרחב יותר – מתוך שייכות לעולם כולו. כמי שגדלה בקליפורניה ועברה בין אשראמים בודהיסטיים למעגלי הִיפים לפני החזרה בתשובה של הוריי שהגיעו בסוף למאה שערים, האופציה להשתייך למשהו בלתי מותנה מעצם קיומי היה הצעד הראשון בדרך שלי הביתה – אל עצמי. מהרגע שקראתי את הספר ועד שחציתי יבשות וימים כדי לעבור מסע כזה עם המחבר של אותו ספר, ביל פלוטקין, לקח לי כמה שנים אבל כשהגעתי הייתי מוכנה להתפרק מכל מה שהזדהיתי איתו בעצמי כדי לגלות מי אני באמת.
ביל מתאר את תהליך הצמיחה בטבע ומביא לדוגמא את הגולם שצריך להתפרק כגולם כדי להפוך לפרפר – מעבר כל כך קשה שדורש מהגולם להיכנע לכל מה שהוא כדי לצמוח. הרגשתי חוויה דומה כשיצאתי למסע הראשון עם ביל, הכרתי את עצמי כאמא מסורה, מדריכת טיולים חזקה שלא מפחדת מכלום ואישה שמסתדרת לבד בחיים. ושם בדרך למחנה לא הפסקתי לבכות, הרגשתי שאני מתפרקת – האשמתי את עצמי על כך שעזבתי את הילדים ונסעתי למסע, התרמיל היה כבד מנשוא ונרעדת מול גללי הדוב החום שהיו על השביל. אני, אשת הטבע, הפכתי להיות הבכיינית שמעכבת את כולם, והשוויתי עצמי למשתתפים האחרים שהלכו בשמחה ובלי בעיה ורק רציתי למות!
וכך התחיל המסע המפואר שלי שחשף בפניי את הרגישות ואת הרכות שלי, את הפחדים והחולשות, ובעיקר את הרצון העז להשתייך לעצמי. חשוב לי לציין שבשלב זה כבר הייתי מטפלת עם שני תארים ועברתי בעצמי כבר הרבה סדנאות וטיפולים, אבל כל מה שעשיתי התמקד מאד בפן האישי וכלל עוד ועוד סיפורים שהיה קשה להשתחרר מהם.
מישהו הצליח לתאר בצורה מדוייקת להפליא את התחושות הכי עמוקות שלי על החיים ונתן לי אישור שיש לחיים הללו הרבה יותר רבדים ממה שנראה לעין.
במהלך המסע היו כמה ימים שבהם המשתתפים בילו זמן לבד בטבע, מה שמוכר היום כטקס vision quest. במהלך הימים האלה נתתי דרור לרגשות שלי ואירחתי לעצמי חברה, ולאט לאט נחשפתי למחשופי הסלע האדומים, לרחש העצים בלילה ולתנועת הנמלים שהובילו מזון לקן שלהם ביום. העולם עמד מלכת והשעות התמלאו בחיבור ובפליאה מהעולם ומהחיים. לא הרגשתי עייפה בלילה ולמרות שלא אכלתי לא הייתי רעבה כלל. הרגשתי חיוּת וערות שלא הכרתי קודם והרגשתי שאני מלאה מאי פעם בדבר מה מאוד מזין. בלילה האחרון שכבתי על דרגש סלע והתבוננתי בכוכבים ופתאום הרגשתי שהגוף שלי לא נגמר בי ושאני קשורה ושייכת להרים שמולי, לכוכבים ולאדמה שעליה אני שוכבת. אני לא יודעת כמה זמן עבר, אבל עבורי זה הרגיש כמו נצח וכשחזרתי למחנה הרגשתי שאני שלמה.
החוויה שם בגבעות מאנטי לאנטיס שבקולורדו הובילו אותי לעסוק בפוטנציאל שלנו לדעת את עצמי\נו ואת העולם דרך חיבור משמעותי עם הסביבה הטבעית. את "דרכים לדעת" ייסדתי כדי לאפשר לאנשים לחוות את הערך של החיבור לטבע למען התפתחות וצמיחה דרך תוכניות הכשרה, מסעות וסדנאות בטבע. עבור הרבה מאוד אנשים שאני מלווה החיבור אל הטבע מזכיר לנו מי אנחנו במובן העמוק וכולל את השהות במרחב חי ומשתנה שבו הכל שואף לצמוח. ההתפעלות מהיקום דרך העוצמה והיופי של הבריאה, האפשרות להיות מי שאנחנו במקום שאין בו שום משמעות לנראות, לתואר, לתפקיד או למצב הסוציואקונומי שלנו – בהרים, מול המדורה כולנו אותו דבר. במרחב הזה קל לזכור שאנחנו חלק ממארג חי עצום שאליו אנו שייכים ושיש לקיום שלנו משמעות. בהיבט הרחב של חלק מהיקום, ניתן להתבונן על הסיפור האישי שלנו כחלק מסיפור הרבה יותר גדול ומהפרספקטיבה הזאת נדמה שהבעיות שלנו קטנות יותר. במרחב חי וצומח שמהדהד חיים ופלא ונעדר שיפוט יש לנו הזדמנות להיזכר – re-member – שאנחנו נבראנו להשתתף בחיים המופלאים הללו מתוך משמעות ושייכות.
אולי מה שאנחנו באמת רוצים זה להרגיש שהחיים שלנו משמעותיים, שיש לנו מה לתת, שמה שאנחנו עושים ממלא אותנו בסיפוק ובשמחה ושיש טעם ותרומה בהוויה שלנו.
הספר אומנות הנשמה חזר למדף במהדורה חדשה:
אומנות הנשמה הינו ספר ייחודי שעוסק בפוטנציאל האנושי לדעת מי אנחנו ומה מקומינו בעולם דרך חשיפת המארג המיסתורי המתקיים בין הנפש, הטבע והנשמה. דרך מסעות עומק בטבע ד"ר ביל פלוטקין מחייה תהליכי חניכה עתיקי יומין שנוצרו כדי שאנשים ידעו מיהם ומה התרומה שלהם לשבט ולעולם.
תגובות גולשים
מאמר מרתק. תודה
תודה על המאמר. הסיפור הכנה שלך העלה דמעות בעיני. מפגש עם המילים שחך חזר וחיזק את ידיעתי משכבר לגבי הקשר העוצמתי והמרפא בין האדם לטבע. את השיטוט האינסופי בעת השכחה מול השקט והחיבור עם האדמה השמים המים. תודה מאמר חשוב וכתוב בצורה שנוגעת.
תודה אילנה
תודה רבה לכל הפונים, ניתן למצוא פרטים על המסעות והקורסים באתר http://www.leanaor.com
מסקרן אותי מאוד
מאמר מקסים , כיף לראות איך התובנות של מסע חייך מתחברות לידע האקדמי ולחיבור עם הטבע . ממליצה לכל מי שיכול לקחת עם לייה סדנא, קורס, תהליך, דרך ולקבל ערוץ נוסף למציאת המשמעות והמהות . סיגל יושע
היי ליאה שנה טובה וחג שמח, תבורכי על מה שאת עושה, בהחלט השראה גדולה
אני תוהה איך אפשר ליצור איתך קשר?
היי דורין, באתר של לייה יש את כל פרטי הקשר איתה: https://www.leanaor.com/contact-lea
שנה טובה