המוות חשוב לחיים

ד"ר אליזבת קובלר־רוס, פסיכיאטרית שליוותה אלפי אנשים גוססים וחקרה במשך שנים את תחום ההכנה למוות, מציעה גישה כוללת להתמודדות עם המוות.

קובלר־רוס סבורה שדרושה מידה של אומץ ופתיחות כדי להתמודד עם תהליכי הגסיסה של האנשים הקרובים לנו וכדי לאפשר להם לשתף אותנו בענייניהם הלא סגורים. לרוב מספיקה שיחה אחת כדי לאבחן עם החולים את העניין הלא סגור שלהם ולעזור להם להשתחרר ממנו כדי שיוכלו להתקדם ולהתמודד עם המוות הקרב בשלווה ובכנות וללא פחד וכאב. כשהיא טיפלה למשל בילדים חולי סרטן, היא ביקשה מהם לצייר ציור ובאופן זה הם חשפו את מודעותם למחלה ולכך שהם עומדים למות, כמו גם את הפחדים שלהם מכך. בדרך זו היא עוזרת להם לפתור את העניינים הלא סגורים שלהם, ומאפשרת להוריהם להגיע להשלמה עם מותם הקרב ובא. במקום להפוך את המוות לסיוט נוראי, אליזבת קובלר־רוס מציעה לנו להביע את הרגשות ולשתף אותם על מנת שהם יוכלו לעבור תהליך של עיבוד.

כחלק מעבודה קובלר־רוס פרסמה את חמשת שלבי האבל, מודל שזכה להערכה ותפוצה רחבה בקרב פסיכולוגים, פסיכיאטרים, אנשי טיפול, וגם בקרב הקהל הרחב.

אחד הדברים המעניינים שקובלר־רוס אומרת הוא שחולים סופניים יודעים שהם עומדים למות והם אף יודעים מתי. ולמרות שהנטייה שלנו לרוב היא להכחיש את המוות המתקרב ולא לדבר עליו, לדבריה יש לאפשר להם לבטא את הידיעה הזו.

קובלר־רוס מסכמת ואומרת שמי שחי נכון, אינו מפחד למות.