בודהיזם לאמהות

פרק מתוך הספר בודהיזם לאמהות מאת שרה נפתלי

אמהות לילדים קטנים חיות בעולם של בדידות. מלבד הריחוק הפיזי שלנו ממבוגרים אחרים, לעתים קרובות אנו מגלות בצער שאין לנו למי לפנות כאשר אנו כמהות לתמיכה. לפני שהפכנו לאמהות עבדנו או למדנו, וקרוב לוודאי שהשתייכנו לאיזה חוג חברתי שכלל בעלי ברית המוכנים תמיד לקטר בצוותא או להתבדח בנוגע לקשיי החיים. ברוב ימי השבוע אנחנו לבדנו בבית עם הילדים ומבלות פחות ופחות זמן בחברת מבוגרים. ואף על פי כן רובנו מעולם לא חשנו צורך רב בידידוּת כמו בתקופת האמהות.

ייתכן שידידים ותיקים ובני משפחה אינם מבינים אותנו; אולי אין להם ילדים או אולי האתגרים שילדיהם מציבים בפניהם שונים משלנו. נראה שהורים לילדים המתקשים לישון מוקפים הורים לילדים הנוהגים לישון שינה עמוקה, ממש כפי שהורים לילדים שובבים חשים שהם מוקפים הורים לילדים שקטים ומנומסים. או ייתכן שכאשר אנו משוחחות על הבעיות שלנו, תגובות ידידינו ובני משפחתנו מאכזבות אותנו. אולי הם אינם מקשיבים לנו כראוי: כשאנו מעלות את דאגותינו, הם מדברים על עצמם, נותנים לנו עצות בלתי רצויות או משנים לגמרי את נושא השיחה. ייתכן שבסופו של דבר נרגיש שאין מקשיבים לנו, או גרוע מכך – ששופטים אותנו. נכון שאמהות אחרות עשויות להיות בעלות ברית נהדרות, אבל רובנו מאזינות גרועות, ולוּ רק בשל העובדה שהילדים מפריעים לנו כל העת.

אם יש בין מכרייך איש או אשת סוד חכמים, לא רבים הסיכויים שאוצר אנושי זה יהיה זמין בשעת הצורך. מלבד זאת, יצורים מתחשבים כמונו, האמהות, אינם ששים להטיל את כל כובד דאגותינו, כעסינו ומצוקותינו על כתפיו של אדם אחד.

ומה באשר לבני הזוג שלנו, האנשים שחתמו על חוזה ההורות הזה למשך כל ימי חייהם? הבה נהיה הוגנות כלפיהם: רק מלאכים מסוגלים להבין לעומקם את האתגרים הגופניים והנפשיים העומדים לפנינו. ובואו נכיר בעובדות, לא רבות מאיתנו מצאו לעצמן מלאך. וגם אם מצאנו, סביר להניח שהוא מבלה את מרבית זמנו בעבודה.

אכן, האמהות מאלצת נשים לטפח סוג חדש של עצמאות. תקוותנו היחידה לאמהות מאושרת ונבונה נעוצה בפיתוח משאבים פנימיים שיזינו אותנו. מאחר שאמהות מעניקות מעצמן עוד ועוד ואינן חוסכות במאמצים לספק צרכים של אחרים, אנו מוכרחות למצוא דרך לחדש את מלאי הכוחות שלנו. תורתו של הבודהא מציידת אותנו במשאבים רבים לצורך זה, ומספקת לנו תובנות כדי להתמודד עם מחשבות ורגשות לא נעימים, וכדי לחיות עם אחרים חיים שלווים ומאושרים יותר.

כאמהות, אנו בשלות ביותר לספוג את תורת הבודהיזם משום שאנו מבינות לעומקן שתיים מאבני היסוד של תורה זו: אנו מבינות שיש סבל בחיים; ואנו חוות אהבה אמיתית יותר.

מיהו הבודהא?

המשמעות המילולית של המילה בודהא היא "המואר". לאורך ההיסטוריה ניתן למצוא כמה וכמה בודהיסטים שהגיעו ל"הארה", ומכאן שיש בודהות רבים – בעבר, בהווה ובעתיד. אולם כאשר אנו מדברים על הבודהא בה"א הידיעה אנו מתכוונים לסידהַרתָא גַאוּטָמָה, שנולד בהרי ההימלאיה בסביבות שנת 560 לפני ספירת הנוצרים. אביו היה אחד המלכים הרבים בהודו באותה תקופה, אולם פרט לכך היה סידהרתא אדם רגיל ללא סמכות אלוהית.

סיפור חייו של סידהרתא הועלה על הכתב כמה מאות שנים אחרי מותו. קיימות גירסאות שונות לסיפור, אולם הבודהיסטים אינם מוטרדים מהיעדרה של "גירסה רשמית". בדת הבודהיסטית, חשיבות הסיפור של הבודהא המקורי היא משנית בהשוואה למסר שהביא עמו: קיימת דרך להשתחרר מהסבל ומהאומללות. סיפור החיים המוכר הוא זה:
כאשר נולד סידהרתא, ניבא אדם קדוש שהתינוק יהיה למנהיג עולמי או למורה דגול שיגיע להארה. אביו, שהעדיף את האפשרות הראשונה, מנע את סידהרתא מלהתנסות בחיי העולם החיצון. בין חומות הארמון הוא יצר לבנו סביבת חיים מאתגרת שכללה לימודי אמנות, מדע וספורט.
לבסוף סיפרו כמה משרתים לסידהרתא על החיים שמחוץ לארמון ועוררו את סקרנותו בנוגע לעולם שמעבר לכתליו. סידהרתא החל לשוטט ברחובות, ואף על פי שאביו דאג לסלק משם את החלכאים ביותר, נתקל סידהרתא בזקנים, חולים, מתים וקרוביהם האבלים. סידהרתא הוטרד מאוד ממראות הסבל שהתגלו לעיניו, ונחישותו לגלות את הסיבות לסבל וכיצד להתגבר עליו התחזקה. בהיותו בן 29 עזב את חיי הארמון ויצא לחפש תשובה, כשהוא נוטש את אשתו ואת תינוקו רַהוּלָה (סוגיה שמרבים לדון בה בחוגים הבודהיסטיים).
במשך שש שנים נדד סידהרתא ותר אחר תשובות. הוא התנסה בכל מיני סוגים של תרגילים רוחניים, בכללם התמכרות יתר לתשוקות שנועדה להמאיס את התאוות הגופניות, עינויים עצמיים, עינויים מידי אחרים, יוגה, מצבי טראנס, דיונים מעמיקים ולבסוף גם צומות. החולי והחולשה שבאו בעקבות הצומות היו חמורים כל כך עד שהפסיק לצום, התיישב תחת עץ ונדר: "לא אקום מכאן עד אשר אגיע להבנה מושלמת … ואם לא כן אמות." לאחר שהגיע לכמה תובנות באשר לטבע החיים נעשה הבודהא מואר. הוא נשבע לעשות כמיטב יכולתו להמעיט את הסבל בעולם והקדיש את ארבעים וחמש השנים שנותרו לו להוראה רוחנית.

מה לימד הבודהא?

מהות תורתו של הבודהא מגולמת ב"ארבע האמִתות הנאצלות". כולן עוסקות במושג הסבל, שניתן להבינו ככל סוג של אי-נחת, אי-שלמות, דאגה, אי-נוחות, רוגז – כל תחושה לא נעימה אפילו במקצת. ואלה הן ארבע האמתות הנאצלות:

1. הסבל קיים.
2. ההיקשרות גורמת סבל.
3. הסבל יכול לבוא אל קצו.
4. יש דרך לשים קץ לסבל.

אם כן, הסבל ואי-הנחת לא יבואו אל קצם היום, אבל אם נאמץ כמה מעקרונות הבודהיזם נוכל להתחיל כבר היום לזרוע את הזרעים שישפרו את חיינו.

הסבל קיים – האמת הנאצלת הראשונה

האמת הנאצלת הראשונה בבודהיזם קובעת שהסבל קיים. הבודהא השתמש במילה דוּקהָא, שתרגומה המדויק ביותר הוא "אי-נחת" או "אי-שלמות". האמת הנאצלת הראשונה קובעת אפוא שהחיים מטבעם אינם משביעי נחת ואינם מושלמים. בטרם אמהות, ייתכן שהשקפה זו נראתה לנו פסימית מדי. אם לא הרגשנו מאושרות יכולנו תמיד ללכת לסרט, לצלצל לידידה או להסיח את דעתנו מכל סוג של כאב באינספור דרכים. כעת הילדים שלנו משאירים לנו זמן מועט לשקוע בהסחות דעת כאלה. מלבד זאת, כבר חווינו את קשיי ההריון, הלידה, גידול תינוקות וילדים, ומכאן שהשקפת עולם כזאת לא נראית לנו מלודרמטית כל כך. כולנו כבר הספקנו לחוות ייסורים ואף ייאוש.

כאמהות, אנו מגלות שהחיים אינם חוויה קלה. על כתפינו מוטלת אחריות; כמעט שאין לנו פנאי לעצמנו; אנו שקועות עד ייאוש בדאגות האם ילדינו בריאים? האם הם "נורמלים"? והאם הם מסוגלים לעמוד בציפיות של העולם הביקורתי סביבם? אנו סובלות מרגשי אשם על שאיננו מטפלות במאה הדברים האחרים שבהם יכולנו לטפל. אנו מתייסרות בגלל הקריירה שלנו, ובמקרים רבים בגלל אובדן הקריירה. ברגעים הקודרים יותר אנו מתאמצות אולי להשיב את ההערכה העצמית שלנו בשעה שאנו מביטות בהופעתם של קמטי דאגה ובראשית הידלדלותם של אברי גופנו.

אמהות רבות אומרות שההורות שינתה עבורן את חוויית הצפייה בחדשות הערב. כאמהות אנו מרגישות את הכאב והצער בעולם ביתר שאת. קורבנות של פשע, של מלחמה ושל התמכרות לסמים נראים לנו כעת כמו ילדים יקרים של אמהות במצוקה. סיפורים על חטיפות, על התעללויות בילדים ועל התאבדויות, מעוררים בנו תחושות קשות מנשוא. אנו מבינות שכל מקרה מוות או שכול משפיע על היחידה המשפחתית הפגיעה. תגובות אלה הן סימן למודעות עמוקה לסבל ולאי-נחת בחיים.

חלק מהסיבה לאי-הנחת הוא מה שהבודהיזם מכנה ארעיוּת, או האופן שבו כל דבר מוכרח להשתנות לדבר אחר – מאומה לא נותר על כנו. כל דבר בחיים – אנשים, נסיבות, חפצים ואף החלקיק הקטן ביותר – מצוי בעיצומו של תהליך, ועובדה זו אינה מותירה לנו שום דבר יציב ובר קיימא שניתן להסתמך עליו. הבודהיזם אינו מכחיש שהאושר אפשרי, משום שהוא אפשרי. הבעיה היא שאיננו מסוגלים להישאר מאושרים. כמו כל דבר אחר, גם האושר בר חלוף. חיי אדם כוללים לידה, הזדקנות, כאב ומוות. אנו יכולים כל חיינו לא לתת את הדעת לעובדות האלה, אולם לא נוכל להימלט מהן.

גם אם נסכים שהחיים כוללים מרכיבים של סבל, מי רוצה להתמקד בסבל? הבודהיזם עשוי להיראות כדרך רוחנית מדכאת אם לא נעמיק לחקור מעבר לנקודה זו. למרבה השמחה, שלוש האמִתות הנאצלות האחרות נושאות עמן בשורות טובות. אולם לעת עתה, אם ברצוננו לסכם את הבודהיזם כדאי שנשמע זאת מפיו של הבודהא עצמו.