פרק מתוך הספר יצירה אמנותית ויצירה רוחנית מאת אומרם מיכאל איבנהוב

המקורות האלוהיים של ההשראה

האדם איננו מסוגל לשפר דבר מה על פני האדמה – אם לא למד קודם לעלות לגבהים בעזרת המחשבה ולהתבונן בישויות נעלות ממנו המסוגלות לספק לו דוגמה וייעוץ.
בכתבי הקודש נאמר: "יעשה רצונך כבַשָּׁמַים כן בארץ". מי שאומר דברים כאלה הוא אדם שהתבונן קודם בשמים – המקום שבו הכול מתנהל בשלמות ובזוהר שכאלה עד שלא נותר לו לאדם אלא לייחל שהארץ תאמץ לעצמה את צלם השמים. אבל המילים הללו גם מעידות על כך שהאדם יכול להימלט מן המציאויות הגשמיות, שהן כה בינוניות, אפרוריות ומבולבלות, ולהתבונן במרחבי השמים על מנת לארגן את הדברים על פי הדגם שראה. וזוהי אפוא עבודתם של המקודשים: בהגותם, בהתבוננותם המעמיקה, הם מצליחים להבין ולתפוס את השלמות המתקיימת למעלה, ומנסים להעתיקה לכאן. אך האנשים אינם מכירים את השיטה שאני מדבר עליה, שיטה שניתן ללמוד אך ורק בבתי הספר של החניכה. הם אינם מכירים אותה ואינם עוזבים את האדמה כדי להתבונן בעולם הנעלה, וזו הסיבה שהם הפכו את הארץ לדבר נורא ואיום.
תכלית המדיטציה, ההגות וההתבוננות המעמיקה היא לעזור לאדם להגיע לדרגת מודעות נעלה אשר תשפיע על טעמיו, החלטותיו והתנהגויותיו. אלא שעלינו לדעת כיצד לעשות זאת, כיצד להגות, ובאיזה נושא. אנשים רבים שוקעים במדיטציות, אבל הרהוריהם עוסקים בנושאים פרוזאיים: כיצד לארגן את ענייניהם, כיצד להרוויח כסף, כיצד לנשק אישה… "מה אתה עושה?" – "אני הוגה". אבל במה הוא הוגה? רק אלוהים יודע! גם החתול הוגה, הוא הוגה בדרכים ללכוד את העכבר. יש מדיטציה ויש מדיטציה… ולמרות כל המדיטציות שלהם, בני האדם ממשיכים לבוסס באותן חולשות, אותן מידות מגונות, אותה גסות, משום שאינם מכירים עדיין את סודה של המדיטציה האמיתית.
מדיטציה אמיתית פירושה בראש ובראשונה להתרומם לעולם נעלה יותר, להתפעל ממנו ואחר כך לשקף את התפעלותכם ממנו. מי שנותר קר ואטום לאחר ששקע במדיטציה, סימן שנכשל בה. הגות מעמיקה חייבת לשנות לכל הפחות את מבטכם, את החיוך שלכם, את תנועותיכם, את הליכותיכם ולשוות להם נופך חדש, נשגב יותר… לכל הפחות חלקיק קטן אשר רוטט בהרמוניה עם העולם האלוהי. הרי לכם קנה המידה שתוכלו לבחון באמצעותו אם שקעתם במדיטציה אמיתית.
המדיטציה פירושה בראש ובראשונה בחירתו של השכל בנושא נעלה להתרכז בו. לאחר זמן מה תוכלו להינתק מן הריכוז ולהתבונן ביופי הזה שהצלחתם לאחוז בו, כדי להניח לו להיספג בכם. ולבסוף, אם תוכלו, תחושו הזדהות עם היופי הזה. הצעד הראשון הוא הריכוז; ההתבוננות היא השלב הבא: אתם מתבוננים בתמונה מושלמת, אתם מתמלאים בה, מתענגים עליה, אתם מאושרים. לבסוף אתם מזדהים עמה וזוהי תחושת ההתמלאות. אלו הן שיטות יעילות, נפלאות; מרגע שתכירו אותן, תוכלו להשיג הישגים נפלאים. אחרת, כל חייכם יחלפו לשווא; תדמיינו שכבר הצלחתם לממש דבר מה, בעוד שבמציאות דבר לא התרחש.
אלה היו שיטות העבודה של גדולי הגאונים בעבר: הציירים, הפסלים, המוזיקאים, המשוררים, והודות לכך הם העניקו לאנושות את יצירות המופת שלהם.
עוד בטרם החלו בעבודתם, היו הוגים במחשבות, שוקעים במדיטציות, מתרכזים ומבקשים את ברכת השמים, כי רק השמים יכולים להביא את האור המאיר כל דמיון. כך התגלו בפניהם היופי האמיתי והאפשרות לגלם אותו בחומר ולהעביר אותו הלאה, לאחרים ולדורות הבאים. אדם בעל השראה יכול ליצור יצירות מופת משום שבתוכו הכול פועל בהתאם לאור הרוחני שמאיר אותו. שום דבר בעל ערך נצחי אינו יכול להיווצר מחוץ לעולם הרוח.
חִשבו לרגע על העת העתיקה: משוררים רבים פנו אז אל האלוהים ואל המוזות לפני שהתחילו ליצור. זו דרך אחת להראות שעל האמן לפנות אל ישויות עליונות ולבקש מהן להשתתף בעבודתו לפני שהוא מתחיל ליצור. נפשו ורוחו של האדם הם האנטנות שלו, והן פותחו לשם ההתקשרות עם האל. כי האל ברא את האדם בצלמו ונתן לו את הכישרון והיכולת ליצור נפלאות; אך על האדם מוטלת החובה לפתח את הכישרון הזה, אל לו להתרשל בכך כפי שנוהגים רוב האנשים בימינו.
היכן תמצאו היום אמנים שמתפללים והוגים לפני שהחלו ליצור? הרי כולם גאונים, הם אינם זקוקים לעזרת השמים, הם אינם זקוקים לשום השראה… וזו הסיבה שבגינה יצירותיהם חסרות את המרכיב הנצחי המעניק ליצירות המופת של העבר את ערכן העצום. ולא זו בלבד, אלא שהן אף משקפות את מרחבי הגיהינום של התת-המודע. אמנים היוצרים יצירות מסוג זה מובילים את האנושות אל האבדון. וכך גם כל הוגי הדעות והסופרים שמעולם לא שקעו במדיטציה ולא ידעו מהי אקסטזה, שמעולם לא התרוממו מעלה אל המחוזות השמימיים כדי להתבונן ולהגות במבנה היקום, כותבים ספרים שהורסים את קוראיהם לחלוטין, שכן הם מחדירים לתודעתם את הספק, את הרצון למרוד, את אהבת המהומה והאנרכיה. רבים מן הספרים בימינו נכתבו בידי מחברים שמעולם לא עשו כל מאמץ להתעלות ולהגיע לאזורים העליונים של הרוח. אתם שואלים: "אבל כיצד אתה יודע?" – אני יודע זאת לפי מצבי הנפש שהם מעוררים בנו. אם סופר איננו מצליח לעורר בנו את הטבע הנעלה, הרי לכם ההוכחה לכך שהוא מעולם לא ביקר בשמים.
אם תתבוננו ביצירת מופת של אמן שקיבל את השראתו מן השמים, תתחברו לישויות נעלות מכם – מיד תתחילו לחוש ולחיות את אשר חווה היוצר, האמן. ואפילו אם לא תחפצו בכך, תיאלצו לחצות את אותה דרך שהוא חצה: הוא יוביל אתכם אל המחוזות שהוא עצמו טעם מהם והתבונן בהם. כאן טמונה התועלת שבאמנות, זהו הפן החינוכי שבאמנות. כשהאדם מתרומם לעבר המחוזות העליונים, הוא מקבל מן המחוזות האלה חלקיקים הממשיכים לעבוד בתוכו, לרטוט דרכו; הם רוטטים בצורה שגורמת לשינויים בעולם כולו. וזהו החזון של האמן האמיתי, החזון של המקודשים.
כדי לסכם אומר שהמקודשים, המיסטיקנים והאמנים מאוחדים ביכולתם לפעול למען האנושות: האמנים – הודות ליצירות המופת שלהם, המיסטיקנים – הודות לרגשותיהם הרוחניים ולסגולותיהם, והמקודשים, המורים הגדולים (אשר ממוקמים במקום הגבוה ביותר, משום שהם נוגעים בשמים כמעט במישרין) – הודות ליכולתם להפיץ אור. האמנים מתאמצים להציג צורות הקרובות ככל האפשר לאידיאל היופי. המיסטיקנים, אנשי הדת, מתאמצים לשפר את ממלכת הנפש, המוסר, כלומר את התוכן. והמקודשים, המורים הרוחניים הגדולים, אחראים על המהות עצמה, כלומר על הרעיונות והעקרונות. אלה הן שלוש קטגוריות של יוצרים שהמכנה המשותף שלהם הוא השאיפה להיטיב ולשפר, להשביח ללא לאות את האנושות. אלא שהם עושים זאת בצורה שונה, בהתאם לכישרונותיהם ותכונותיהם: האמנים מתרכזים בתחום הצורה, המיסטיקנים בממד התוכן והמקודשים בתחום המשמעות, המהות. לאמנים, למיסטיקנים ולמקודשים יש כישרונות ואמצעי ביטוי שונים, משימות שונות. הם פועלים בתוך אותה מציאות, מתעניינים באותם העקרונות, אך לכל קטגוריה יש אמצעי ביטוי שונים.
שלוש הקטגוריות הללו חופפות לשלושה יסודות מהותיים שהאדם מורכב מהם: רוח, נפש וגוף; השכל, הלב והרצון; המחשבה, הרגש והפעולה. כל שלושת היסודות הכרחיים, אבל במקום הראשון עומדת התבונה; אחר כך המוסר, החוש המיסטי, הלב הענק והרגיש; ולבסוף הפעולה, המאמץ לשפר את פני העולם כולו. האדם השלם הוא מי שמסוגל לחבוק את שלושת העולמות: הפילוסופיה, הדת (כולל המוסר) והאמנות.

השאיפה הראשונה של המקודש האמיתי היא לממש את התפילה: "יעשה רצונך כבַשָּׁמַים כן בארץ". המילים הללו כוללות בתוכן את כל תורת החניכה, כל תוכן לימודיו של התלמיד האמיתי. אין מדובר כאן במי שמסתפק בהגיית התפילה תוך כדי בקשה מן האל לשלוח אחרים לממשה. לא, עלינו מוטלת האחריות לבצע את התפילה, עלינו להירתם לעבודה הרוחנית ולוודא שהארץ תידמה לשמים.
עליכם לדעת: אם לא תקדישו די זמן, מאמצים ואהבה כדי להתרומם לגבהים, להבין ולחוש את המציאות השמימית, לעולם לא תצליחו להגשים את השמים בשום צורה או דרך. מכיוון שהדברים לא מתרחשים במקרה. אי אפשר להגשים את היופי מבלי ללמוד כיצד לתקשר עמו. אולם רבים מן האמנים מאמינים כי גם אם יחיו חיים מטופשים ופרועים הם יצליחו ליצור יצירות נשגבות. לא, כל זמן שלא יתאמצו להשליט סדר בחייהם ולטהרם, הם ימשיכו ליצור יצירות אשר מבטאות במדויק את שלב ההתפתחות שאליו הגיעו.
האדם הוא רק אדם, הוא לא מסוגל לשקף במדויק את היופי האלוהי, היופי הנצחי בכל טהרתו: כאשר היופי עובר דרכו, דרך לבו ותודעתו, האדם משאיר עליו את חותמו, הוא מנחיל ליופי אלמנטים מטבעו וממזגו האישי. לכן מידת היופי שהאמן יכול לשוות ליצירתו תלויה מאוד בו ובאופיו. היופי הוא כמו קרן אור המופיעה במלוא הדרה רק כשהיא חוצה מרחב שקוף לחלוטין. במרחב אטום, קרן האור חורגת ממסלולה ומתעוותת. ולכן חשוב כל כך שהאמן יעשה עבודה רוחנית יסודית לפני שיתחיל ליצור, כדי להיהפך לחומר שקוף ורוטט שהיופי האלוהי יוכל לעבור דרכו.
בצרפת נוהגים לומר: "גם היפה בבנות לא יכולה לתת אלא את מה שיש לה". כדי לתת, עלינו להחזיק במשהו. קל וחומר כאשר מדובר באמנות: כדי ליצור עלינו לשאת בתוכנו את מרכיבי היצירה; אם מישהו מציג בפניכם יצירה מפלצתית, הרי שהוא נושא בתוכו מפלצות, ואין צורך להעמיק בנושא. לא נוכל ליצור יצירה אלוהית אם האלוהות אינה שוכנת בתוכנו, וכדי לתת יותר ממה שיש בתוכנו עלינו לחרוג מגבולות עצמנו, להתעלות, לגעת במחוזות העליונים ולספוג מהם רכיבים שאחר כך נוכל לחלקם לאחרים. זהו אפוא סודה של האמנות האלוהית: להתעלות מעל עצמנו כדי להגיש לאנושות את הטוב ביותר.
אנשים תמיד מצפים לדבר מה טוב יותר, חדש יותר, יפה יותר, ואת ה"טוב יותר" הזה הם מחפשים בתיאטרון, בקולנוע, בקונצרט, בספריות, בתערוכות, במוזיאונים… בכולם חבוי הדחף למצוא את ה"טוב יותר", אך אין הם יודעים, המסכנים, שבמקום לחפש את זה בקונצרט, בתיאטרון, באולם הופעות או במועדוני לילה, עליהם להתעלות אל מרומי הנפש והרוח כדי להיטען בהשראה אמיתית.
מהי השראה? זוהי ישות החודרת לתוך האדם ומשתלטת עליו כדי להתממש באמצעותו. כדי לסייע לכם להבין היטב במה מדובר, נתבונן לרגע במצבו של פסנתרן המנגן בקונצרט. ישנם ערבים שבהם נגינתו רגילה ואיש אינו מתפעם ממנה: אין בה כל שפיעה, אין בה כל זוהר, לא מוקרן מן הנגן כוח אשר מסוגל לרגש, לזעזע, לרומם את המאזינים. אבל בערבים אחרים, בהבזק רגע, משהו חודר לתוכו ובלי לדעת מה הוא עושה – הנגיעה שלו, תנועותיו, ישיבתו מול כלי הנגינה, כל אלה משתנים והוא מפיק מבין ידיו תופעות שלא ניתן להסביר. ואז אנשים אומרים: "זה נפלא, זה אלוהי, זה מעורר השראה".
לפי תורת הנסתר, ההשראה איננה אלא מגע, קשר, התקשרות עם כוח, עם תבונה, עם ישות שבאה ממחוזות עליונים ומשתמשת בנו כדי להוציא לפועל את הדברים שאנו איננו מסוגלים לממש לבד. חִשבו למשל על משורר שרוצה לכתוב אך הדף שלו נשאר לבן: הוא חש עקר; אין לו שום השראה. וברגע אחד משהו פתאום חודר לתוכו, אור, קרינה כלשהי, והוא אובד בכתיבתו: הוא לא צריך עוד לתור אחר מילים, הוא חש כאילו מישהו מכתיב לו אותן והוא עצמו משתאה ממה שכותבות ידיו. מהיכן זה הגיע? מי יודע היכן מצויים החומרים האלה, מי יודע כיצד לאסוף את המרכיבים השונים, לשלבם יחדיו ולצוּר צורות מבע עשירות שכאלה?
האדם איננו מסוגל ליצור לבדו יצירות גאוניות, על-אנושיות, אלוהיות, אך הוא עשוי לזכות בביקור של ישויות מפותחות מאוד אשר מעניקות לו השראה. ולכן עליו ללמוד למשוך אותן אליו. והן אכן נמצאות כאן, ממתינות, וכאשר הן נתקלות באדם שהשכיל להחדיר לתוכו אור, חוקיות ושלווה, הן באות ומתלכדות עמו בשמחה גדולה, כדי לעזור לו ולעזור לאחרים דרכו!
התבונה הקוסמית קבעה בתוכנו דחף שדוחק בנו להרחיק לכת עוד ועוד, למען ההתפתחות וההתקדמות של המין האנושי. הַביטו בצמחים ובבעלי החיים: גם כעבור אלפי שנים הם לא משתנים, הם מתפתחים אט-אט, שעה שלבני האדם יש אפשרות להתקדם מהר מאוד. אבל אם אין במחיצת בני האדם מקודשים ומורים שמדריכים אותם ומחנכים אותם, הם נמשכים אל ההיבט החיצוני, החומרי, השטחי של הקיום, וזה הופך אותם בסופו של דבר לעבדים ולקורבנות. את הסיפוק הגדול ביותר, את האושר הגדול ביותר הם תמיד מחפשים מסביב, בשוליים, ביצירות ידי אדם. אבל לא, כדי למצוא את מה שהם מחפשים, עליהם לחפש בגבהים – או במעמקים – שני מושגים זהים אשר באים לידי ביטוי בצורה שונה. כל דבר שבני אדם הצליחו ליצור עד כה, איננו אלא השתקפות רחוקה של העולם האלוהי.
גם האמנים הגדולים ביותר מוגבלים באמצעי הביטוי שלהם, אין ביכולתם לשכתב במדויק את מה שראו, שמעו או הרגישו ברגעי השראתם. בטהובן, מוצרט, לאונרדו דה-וינצ'י, מיכלאנג'לו או רמברנדט, גם הם לא הצליחו להעתיק כל דבר שראו או שמעו. לפיכך אל לנו להאמין שמי שמבקר בתערוכות ובמוזיאונים מוצא בהם את האמצעים הטובים ביותר להתפתחותו. ודאי שזה טוב, זה מועיל. גם אני ביקרתי במוזיאונים, בתערוכות, במקדשים, בכנסיות, הלכתי לקונצרטים, לתיאטרון, בכל רחבי העולם… אבל בהשוואה לביקורים שביקרתי במחוזות אחרים, זה מעט מאוד, זה דל. כי באותם מחוזות אחרים למדתי, הרגשתי, התבוננתי בהוד ובזוהר המאפילים על כל יצירות האמנות שבעולם. זו הסיבה שלא תמיד אני נמלא הערצה וכבוד כלפי חלק מן ה"יצירות". אין זו אשמתי, הראו לי מראות הרבה יותר יפים ומושלמים!
היות שעד עתה יכולתם להיווכח ברצינותן, במהימנותן וביעילותן של כל העצות והשיטות שנתתי לכם, אבקש מכם עתה להביא בחשבון גם עצה זו שאני נותן לכם היום: התעלו מעל עצמכם, חֲצו נא את גבולותיכם כדי להיות יוצרים אמיתיים.