הרהורים על שבעה מקומות שבלב

בעודי יושבת בביתי, כמו רבים בישראל ובעולם כולו, הרהרתי על המקומות השונים והנבדלים שבהם ביקרתי, בגופי או בדמיוני, מקומות שאני מרגישה שיש בהם כוח מיוחד. חיפשתי את אותה חוויה אנושית בסיסית של הרצון בטרנספורמציה, במובן של יציאה מהמרחב הקטן של עצמי, עם המחשבות והבעיות הקטנות שלי, אל מרחב גדול יותר. הנה 7 הרהורים ממקומות כאלה שבלב.

בעודי יושבת בביתי, כמו רבים בישראל ובעולם כולו, והמרחב בו אני נעה הופך למצומצם יותר ויותר, הרהרתי על המקומות השונים והנבדלים שבהם ביקרתי, בגופי או בדמיוני, מקומות שאני מרגישה שיש בהם כוח מיוחד. מה שלטעמי מחבר אותם יותר מכול הוא אותה החוויה האנושית הבסיסית של הרצון בטרנספורמציה, במובן של יציאה מהמרחב הקטן של עצמי, עם המחשבות והבעיות הקטנות שלי, אל מרחב גדול יותר. זוהי חוויה שאינה רק דתית במובן של שייכות לדת מסויימת, אלא רליגיוזית, חוויה המחברת אותנו עם המקום הנשגב שבתוכנו. אז, מתוך הצמצום הכפוי, אתם מוזמנים להפליג איתי למקומות שונים בעולם, להטעין את ד׳ אמותינו במקומות שאוספים לתוכם את הרוח.

ירושלים. 

לפני שנים, כשהייתי מש״קית הוראה במג״ב ירושלים, לקחתי שוטרי מג״ב למגדל גבוה שטמון בו סוד. מגדל אליו עולים במדרגות צרות ותלולות. כשמגיעים לפסגה, בעודנו עומדים על מדרך צר לצידי חלונות עליונים עגולים וצופים מהמגדל החוצה על העיר ירושלים ומעבר לה, מנגד רגלנו על בלימה ואנו במרחק צר מנפילה לתוך החור שנפער לתוך פנים המגדל. המגדל הוא חלק מ-YMCA בירושלים ומתנשא ממרכזו, ביוצרו ציר המחבר בין שמיים לארץ. המקום הזה דורש מאיתנו להיות על המשמר, כך אמרתי אז לשוטרי משמר הגבול שהדרכתי, וגם לעצמי. עבורי המגדל מחייה את הפערים שבנפש, את גדולתנו ובו בזמן את אפסותנו, כאשר עלינו לא ליפול לכאן או לשם אלא להישאר נוכחים בתוך המתח שנוצר, בעירנות ובהקשבה.

בניין ימק"א בירושלים בשנת 1933, מחבר בין שמיים וארץ | תמונה: ויקימדיה

ברלין. 

בסמסטר חורף, בחילופי סטודנטים בברלין, כששלג ממושמע נפל בדיוק בערב חג המולד, חבר מקומי עזר לי להיתקל ״במקרה״, תוך כדי שיטוטים ליליים, בעמוד אור זעיר שניצב בצידי כיכר ותפס את תשומת ליבי. כשהתקרבנו אל עמוד האור והבטנו לתוך אותה שלולית שהיא בעצם חלון בתוך רצפת הכיכר, התגלה בפנינו חדרון מולבן גדוש מדפים ריקים מספרים, אנדרטה שהדגישה את האין, את הגריעה והחוסר. זוהי האנדרטה לציון שריפת הספרים בברלין שיצר הפסל מיכה אולמן בבבל פלאץ (Bebelplatz), בדיוק במקום שבו נשרפו 20,000 ספרים יהודיים, קומוניסטיים, ליברליים ושל מתנגדי שלטון בשנת 1933. שריפת הספרים הפכה לסימן לבאות, כדבריו הנבואיים של היינריך היינה ״במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו גם אנשים״. הפסל יצר מרחב פנימי חדש בתנועה העירונית, מרחב שהמשיך את הציר שמיים־ארץ אל תוך בטן האדמה. כאשר מרכינים ראש ומביטים לתוכו, הוא ממלא את הזיכרון, מסמן את החוסר וממלא אותו בתשומת ליבנו.

כיכר הבבל פלאץ בברלין עם פסלו של מיכה אולמן: הפסל ממשיך את הציר שמיים־ארץ אל תוך בטן האדמה | תמונה: ויקימדיה

דיר אל-בחרי. 

חתשפסות (Hatshepsut), הפרעה־אישה הראשונה בהיסטוריה, שלטה ביד רמה במצריים העתיקה במאה ה-15 לפנה"ס. תקופת שלטונה הייתה עתירת שגשוג, שלום ובנייה אדריכלית ענפה. הקבר שלה, פאר יצירתה, תוכנן ונבנה במהלך חייה כמסלול מעבר לחיים הנצחיים. מבנה הקבר תוכנן ויושם על ידי סננמאט (Senenmut), האדריכל המלכותי של חתשפסות (שיש הסבורים שהיה גם המאהב שלה) על פי התפיסה הדתית של זמנם.

הקבר, שנמצא במתחם מקדשי הקבורה בנקרופוליס של תבאי, בגדה המערבית של הנילוס, נבנה מתוך חישוב מסלול התנועה של כדור הארץ סביב לשמש. הקבר תוכנן כך שקרן השמש של הזריחה הנמוכה ביותר בשנה, ביום הקצר בשנה (winter solstice), תפגע בתיבת אור פנימית שתאיר את החדרים הפנימיים ביותר במקדש, ותחייה את ייצוגי האלוהות המצויים שם. באופן זה, הסינכרון בין סדרי גודל מדגיש רגע אחד קצר וייחודי בשנה, שבו סדרי הטבע, תנועת כדור הארץ ומסלול השמש, אסופים לכדי רגע אחד קצר ובר חלוף, המכניס על פי אותה תפיסת העולם, לתוך מימד של נצח. עבורי תיבת האור הזאת עודנה מרתקת. ישנו קשר מיוחד בין הרגעי לנצחי, שגם בחלוף עידנים ותקופות היסטוריות, נשארת בעינה. כשההמתנה לרגע המיוחל מחדדת את החושים, כשאני מבינה שעליי להיות בזמן, להיות ברגע, להיות עם הדברים.

מקדש דיר אל-בחרי במצריים. המקדש תוכנן כך שפעם בשנה ביום הקצר יפגע אור בתיבה פנימית שתאיר את החדרים הפנימיים ביותר | תמונה: ויקימדיה

אסיזי. 

ישנה כנסייה המצויה בתחתית גבעה שעליה בנויה העיר אסיזי, כנסיה בה אני מבקרת לא מעט במרוצת השנים, בדרכי לריטריט בהרים. בכל ביקור כזה משהו אחר מתגלה עבורי, הקורא לי להיכנס פנימה ושוב עוד יותר פנימה, אל המקום הפנימי, בתוכה ובתוכי. יצא לי להתפלל בכנסייה, לא תפילה דתית אלא תפילה אוניברסלית, אישית, ללא מילים, להרגיש רגש מיוחד ועדין, ובאותם רגעי חסד קיבלתי מתוכי אות ותשובה לשאלותיי. הייתה זו כנסיית סנטה מריה ד׳לי אנג׳לי (Santa Maria Degli Angeli), כנסייה מנייריסטית גדולה מהמאה ה-16 ובתוכה מבנה קטנטן, הפורציונקולה (Porziuncola) ששופצה ונהפכה לכנסיה כ-400 שנים לפני כן על ידי פרנצ׳סקו הקדוש בעקבות חלום נבואי. למעשה הכנסייה הקטנה קדמה לכנסייה המפוארת, והכנסייה המפוארת נבנתה סביבה.

הכנסייה הגדולה היא בעלת מבנה בסיסי של כנסייה, המאורגן על פי הכיוונים של רוחות השמיים, כביטוי של סדרים קוסמיים: המוקד של הכנסיה פונה לכיוון מזרח ובו נמצאים המזבח והאפסיס. בהתאמה, החזית והכניסה המרכזית נמצאות בצד המערבי. בכנסייה הזו באסיזי, במקום המפגש של ארבע רוחות השמיים, מתגלה הלב, המרכז, אותה בקתת־כנסייה קטנה ואינטימית. בקתת־כנסייה זו היא כמו תיבת תהודה, מזמינה אותנו להיכנס פנימה ואז שוב פנימה.

הפורציונקולה שנמצאת בתוך כנסיית סנטה מריה ד׳לי אנג׳לי שבאסיזי. מזמינה אותנו להיכנס פנימה ושוב עוד יותר פנימה | צילום: טליה חלמיש

אתונה. 

הדבר שאני זוכרת יותר מכול מהביקור שלי במקדש האקרופוליס (Acropolis) הוא אינספור המדרגות התלולות בדרך אליו, מדרגות שקדמו לתקנים של היחס בין גובה המדרגה והמדרך עבור הרגל, ושהתלילות והקושי שבעלייה בהן הם חלק מן המסע. המאמץ הגופני הופך למאמץ נפשי. הדרך אל המקדש משלבת הליכה בטבע פראי, הררי ונושק לשמיים. ואז, מתוך ההליכה בטבע המקדש מתגלה מחדש, מבטי חוזר ומבחין בו, והמקדש שב לארגן את המרחב. התנועה הזאת של מראה המקדש, המתגלה ואז שב והופך נסתר דומה לחיים, כאשר שאיפתנו מופיעה מול עינינו ואז שבה ונסתרת לנו.

ההגעה לאקרופוליס, בדומה להגעה אל יתר המקדשים היווניים, אינה הליכה ישירה אל עבר החזית שלה. להיפך, המקדש נראה בבירור מהפינה שלה, כך שניתן לראות כמה חזיתות שלו בו זמנית, ודבר זה מנכיח אותו במלוא תלת מימדיותו. וכאשר הדבר נמצא וקיים, כך גם אנחנו, חווים את התממשותנו במסענו אליו.

התרבות היוונית נתנה צורה לקדוּשה שקשורה למיקום ולכיוון של המקדש, כמו גם לדרך המובילה אליו. המקדש היווני מזכיר לנו את הקריאה לנוכחות בעודנו הולכים לקראת, בציפייה, הרבה לפני ההגעה ליעד.

האקרופוליס באתונה. גם הדרך אליו והקושי שבעלייה הם חלק מן המסע הרוחני | תמונה: Freepic

קיוטו. 

החלון בגן הזן היפני ממסגר את האינסוף. וכשאני מסתכלת בעדו אני רואה פיסת שמיים, עץ דובדבן יחיד בפריחתו. יש מעט אלמנטים והצירוף שלהם יחד נותן צליל נקי כמו גונג של תחילת מדיטציה. במקדש הזן-בודהיסטי בקינקאו-ג׳י (Kinkaku-ji), נוצר מרחב של נוכחות עמוקה. הודות להצרה ולמיסגור של הנוף, במרחב נוצר מוקד, תשומת הלב מכוונת בכיוון מסוים. כשאנו מתבוננים בגן נוצרת הפסקה או השהייה של התנועה היומיומית מכל אותם הדברים שיש לעשות, ונוצרת צבירה של אנרגיה. מסגרת החלון מאפשרת לראות יותר. אני נוכחת ליותר לפרטים חמקמקים, לגוון המסוים של העלה הניתק מן הענף ונע ברוח, אני נמצאת עם הדברים. זוהי מסגרת עבור המחשבה ותשומת הלב, ממקמת אותי כאישה במרחב, המסוגלת לומר הנני.

המקדש הזן-בודהיסטי בקינקאו-ג׳י. יש בגן מעט אלמנטים והצירוף שלהם יחד נותן צליל נקי כמו גונג של תחילת מדיטציה | תמונה: Freepic

מכה. 

המקום הקדוש ביותר לאיסלאם, הכעבה שבעיר מכה, היא אבן שחורה שקדושתה קיימת עוד מימים פרה-איסלאמיים. מאמינים עולים למכה מכל קצות תבל, הם נדרשים להכנה מוקדמת, ולעזוב הכל. השיא של המסע הוא ההגעה אל הכעבה, סביבה נעים במעגלים קונצנטריים על פני מפלסים שונים, שמידת קדושתם עולה ככל שמתקרבים למרכז. המאמינים עוברים דרך אותם מעגלים קונצנטריים תוך כדי תפילה. הכעבה, אותה אבן קדושה וחלולה ובה עמודי תמך, מאופיינת בריקותה. היא נמצאת במרכז, היא הנקודה הקבועה שסביבה הכל סובב. עוצמתה של הכעבה אינה בכניסה אליה, אלא בסיבוב סביבה יחד עם ההמונים בתנועה משותפת, סביב נקודה אחת שמחזירה אותנו אל המרכז של עצמנו, כמו כוכב לכת שסובב סביב השמש, או כמו נקודה שסביבה הרקדן הסוּפי סובב בריקודו, בעודו מקבע מקום בליבו.

עולים לרגל סובבים סביב הכעבה שבמכה. המתפללים נעים במעגלים קונצנטריים על פני מפלסים שונים, כאשר מידת הקדושה עולה ככל שמתקרבים למרכז | מתוך הסרט סמסארה


ספרים בנושא אמנות

    תגובות גולשים

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *