גָ'לָאל־אַדּין מוחמד נולד באזור בלח שבאפגניסטאן ב-3 בספטמבר 1207. משפחתו היגרה לארץ רוּם שבתורכיה (ומכאן כינויו רוּמי) והתיישבה בעיר קוֹניה. אביו היה מצד אחד איש הלכה מוסלמי מפורסם ומצד שני נמשך אל ה'תַצַווּף', הסופיזם.
רוּמי ראה את עתידו בלימודי ההלכה והתכוון לכתוב פירוש רחב היקף על הקוראן. למזלנו זה לא קרה, מפגש "מקרי" בשוק שינה את חייו. מסופר שבשלהי שנת 1244 רכב ג'לאל א־דין עם פמלייתו דרך השוק, כשלפתע פגשו עיניו בעיני דרוויש נודד. ללא היסוס שאל אותו הנווד:
"מי הגדול בין עבדי האלוהים: הנביא מוחמד, עליו השלום, או בּיַאזיד אל בּיסטאמי?" שאלה מוזרה, שאלת בוּר! "הנביא מוחמד, אחרון הנביאים, הוא הגדול מכולם!" ענה רומי. "אם כך", המשיך הדרוויש, "למה אמר הנביא: 'הו האלוהים, איננו מכירים אותך כמו שצריך', ואילו ביאזיד ביסטאמי אמר: 'שבחו אותי, שבחו אותי, מה אדיר אני'?" (כלומר שהגיע לאחדות עם האל).
נהוג להמשיך את הסיפור, אך הגרסה שלה אני מאמין נגמרת כאן. הנווד נקרא שַמשׂ, מהעיר טַבּריז. הכריזמה וטירוף האהבה של הנווד שבו את ליבו של רומי. ומאז אותו יום לא נפרדו שמשׂ א־דין וג'לאל א־דין למשך זמן מה. מה קרה שם מאחורי הפרגוד? לעולם לא נדע. אך לזוג החברים המאוהבים נולד ילד פלא – ספר שירה. 'דיוואנִי שׁמשֹי טבריז' הוא "אוסף שירי שמשׂ", שאף אחד מהם לא נכתב בידי שמשׂ, אך ג'לאל־אדּין הקדיש אותם לשמשׂ, מקור השראתו.
על פי המסורת, הרומן הסוער הטריד מאוד את תלמידיו של רומי, עד שהם רתחו מזעם. השייח' האהוב נחטף בידי זר מוזר. הם לא הסתירו את קנאתם ואף איימו על שמשׂ בנשק. שמשׂ ברח מקן הצרעות בקוניה. לאחר היעדרות של כחצי שנה נשלח בנו של רומי, סולטאן ולד, להחזיר את שמשׂ לקוניה. שורות השיר והתחנונים ששלח לו רומי נגעו ללבו, ושמשׂ חזר לאהבתו, ועל פי המיתוס – אל מותו.
אומרים שב-5 בדצמבר 1247 נרצח שמשׂ על ידי תלמידיו המתוסכלים של ג'לאל א־דין, ובראשם בנו השני עלא א־דין. גופו נזרק לבאר, וראשו… מספרים שנלקח השמיימה. המקום שבו נזרק הגוף ערוף הראש נקרא 'מַכַּאן שמשׂ' והפך עם השנים לאתר עלייה לרגל.
לשווא יצאו רומי ופמלייתו פעמיים לחפש את אהובו בדמשק ובארצות הסמוכות. השמש שקעה והותירה חושך בלב המשורר.
שלוש שנים חלפו עד שקם רומי מאבלו, ושוב עורר המורה את חמתם של תלמידיו כשמינה תכשיטן להנהלת המדרשׂה. הוא לא היה שמשׂ, אבל רומי ראה בצלאח א־דין זרקוב את השתקפות השמש. אותו לא רצחו התלמידים. למזלו הוא חלה, ובטרם מת בסוף 1258 הספיק להעלות על הכתב את האוסף העצום של שירי 'הדיוואן'.
"השמש שקעה, הירח כוסה עננים, אך עלה הכוכב", כתב רומי. הכוכב, או השמשׂ השלישי, היה חוסאם א־דין חסן, שגם עודד אותו לנהל ולהדריך את אנשיו ולכתוב להם ספר. "השייח' שלנו משורר בחסד עליון, למה אנו נאלצים ללמוד מכתבי סנאי ועטאר?" אמר. כך נכתב ה'מת'נווי', שהוא פחות אקסטטי ויותר עוסק במוסר.
ב-17 בדצמבר 1273, עשרים ושש שנים לאחר היעלמותו של שמשׂ, נפטר רומי בקוניה. אחרי מותו הוקם מסדר הדרווישים המסתובבים – המסדר ה'מֶוולֶוי', על פי כינויו של רומי, 'מֶוולַנַה', "אדוננו". רומי הותיר אחריו את הספרים: ה'דיוואן', ה'מת'נווי', 'פיהי מא פיהי' ("יש בו מה שיש"), דרשות 'שבע הישיבות', וקובץ מכתבים. אך ה'דיוואן' שמסמל את התאהבותו הראשונית, הוא שכבש את לב המערב בעשורים האחרונים.
הספר כולל מבחר שירים מתוך ה'דיוואן', שחלקו הראשון נקרא 'רובאעיאת' – שירים קצרים "מרובעים", וחלקו השני 'ע'זליאת' – שירים ארוכים יותר. בתרגום זה ניסיתי להעביר לקוראי העברית את הרושם העז שרומי הותיר בי. ניסיתי להיות קרוב ככל האפשר למקור, אך קינאתי במתרגם קולמן בארקס, שהרשה לעצמו להתרחק מדברי רומי, וליצור בכישרון אדיר שירה חדשה המקרבת את קורא האנגלית לרוח הדברים. קנאתי גם בר"א ניקולסון, שדייק עד הפסיק האחרון. בחרתי ללכת בדרך האמצע.
הוספת תגובה