אנו מקריאים סיפורים לילדינו עוד מגיל הינקות ויש בכך תרומה גדולה להתפתחותם. בחלוף הזמן גם מגיע שלב בו הילד יכול לעבור ממצב של מקשיב פאסיבי למספר אקטיבי, מה שמעשיר ומרחיב את החוויה | תמונה: freepik

איך להמציא יחד עם הילד סיפור – לצאת לדרך!

אם תבחנו את החוויה המתמשכת בוודאי תראו כיצד השכל אוסף רשמים, ממיין ומדביק אותם במרחב ובזמן. הוסיפו למלאכה כמה סמלים ומילים והרי לכם סיפור. אכן, כולנו "מספרי סיפורים" בין אם נרצה בכך או לא, והם שנותנים פשר לחיים הפנימיים והחיצוניים ועומדים בבסיס יחסינו.

האם אנו מגיחים מהרחם מצוידים היטב וכבר מתחילים לספר? על פי אסכולות פסיכולוגיות ורוחניות קיימים סמלים או ארכיטיפים מולדים הבונים את הלא-מודע הקולקטיבי, שמקורם במורשת ההתנסויות של הקיום האנושי. יחד עם זאת, אלו לא סמלים מוגמרים שעליהם ניתן להישען לבניית סיפור, אלא נטיות שאליהן נמזג התוכן האינדיבידואלי במשך השנים.

המהלך של הסמלה ושיום, בניית הקשרים ומשמעויות הוא משימה התפתחותית, המושגת באופן טבעי. היכולת הזו משתכללת עם השנים ומהווה את התשתית לסיפור חיינו הפרטי מילדות ועד בגרות, ולסיפור החברה והתרבות בכלל. גם בשלבי ההתפתחות הבשלים יותר שעל המישור הרוחני נודעת חשיבות לסמלים ולסיפורים ייחודיים, כפי שכותב למשל גורדייף בפרק על האומנות ב- “סיפורי הבעל זבוב לנכדו“, וכפי שהוא מסביר ב-“חיפוש אחר המופלא“:

בעמדם על חוסר שלמותה וחולשתה של הלשון הרגילה ניסו האנשים בעלי הידע האובייקטיבי להביע את רעיון האחדות במיתוסים, בסמלים ובנוסחות מילוליות מיוחדות… מטרתם של מיתוסים וסמלים הייתה להגיע אל המרכזים הגבוהים של אדם, למסור לו רעיונות שאינם בתחום השגתו של האינטלקט.

כוחו של סיפור

אנו מקריאים סיפורים לילדינו עוד מגיל הינקות ויש בכך תרומה גדולה להתפתחותם ולקשרינו עימם. בחלוף הזמן גם מגיע שלב בו הילד יכול לעבור ממצב של מקשיב פאסיבי למספר אקטיבי, מה שמעשיר ומרחיב את החוויה. אבל רגע לפני שיוצאים לדרך כדאי להצטייד בכמה כלים שיעזרו לרקום סיפור מההתחלה.

ולמי שתוהה מדוע שווה בכלל לצאת למסע המשותף כדאי לדעת שלסיפורים יש כוחות רבים: הם מעשירים את השפה והדמיון, משפרים את הזיכרון, מחזקים את תחושת השייכות לחברה ולתרבות האנושית, נותנים ראייה חדשה על חיי ואתגרי היומיום, ועוד. למשל, סיפור יכול לתת לילד מילים שהיו “חסרות” לו לתיאור תחושות ורגשות ובכך לאפשר הבנה עצמית וביטוי טובים יותר.

הסיפור עושה את מלאכתו בתוך “מרחב משחקי” ומתלווה אליו תחושה קלילה וחופשית, התורמת ליצירתיות ולפורקן מתחים. באווירה נינוחה שאינה נחווית כשופטת או מרתיעה, אלא במרחב מוגן השוכן בין הדמיון לבין הממשות, בין הפנימי לחיצוני – ולפיכך נוגע בשניהם. בזכות המרחק האומנותי מהמציאות, הילד יכול להזדהות בקלות עם דמויות ומצבים שמופיעים בסיפור, לתת לרגשות לעלות ולבטא קשת רחבה של מניעים ויצרים, גם כאלו הנחשבים ל’אסורים’ והמעוררים אי נוחות כמו תוקפנות, אבל או קנאה.

בניגוד להקראת סיפור בה הילד הוא משתתף פאסיבי, בהמצאתו הפעילות חורגת מהזדהות והשלכות שבפנים ונעה לכיוון המימד המוחשי, שמסייע יותר לגשר אל החיים האמיתיים. לדוגמא, בהמצאת סיפור הילד חווה תחושת שליטה כמעצב ובורא עולמות, דמויות ומצבים, ורואה כיצד היצירתיות הייחודית שלו מביאה לתוצר מוחשי. מאידך, הפעילות המשותפת עם ההורה מפגישה את הילד עם אתגרים המצריכים גיוס כוחות פנימיים. הוא יודע שעוד מעט יגיע תורו לבנות את העלילה ולכן עליו להישאר דרוך ולשמור על קשב, להחזיק את העלילה בזיכרון, להתמודד עם המתח לגבי ההמשך, להיות סבלני ולדחות סיפוקים, ולהיות סובלני כלפי תרומתו של האחר ליצירה.

מתחילים עם קשקוש

יש ילדים שכבר בגיל הגן מוכנים לעבור מהקשבה פאסיבית להמצאת סיפורים אקטיבית. אחרים בשלים לכך בכיתות בית הספר היסודי. למשל, אל הכלים הפשוטים שאציג התחברו ילדים כבר מגילאי 5-4 שנים והם עובדים מצוין גם עם ילדים בגילאי 11-10 ויותר. נכון שמדובר בפעילות קצת יותר מאתגרת מהקראת סיפור לפני השינה, אבל כאן בדיוק טמונות האיכויות המיוחדות שלה.

אם תיגשו אל ילד ותציעו לו להמציא סיפור ייתכן שהתגובה תהיה מסויגת. אתם מניחים לפתחו משימה שנראית גדולה, מורכבת ולכן מאיימת – בוודאי אל מול הדף הריק של ההתחלה. גם אם ילדכם יגיב בנכונות, בידיעה שתהיה תמיכה ומשענת של ההורה, ייתכן שתמצאו את עצמכם תקועים בשלבים די מוקדמים: על מה בכלל מספרים? מי הדמויות? לאן זה הולך? מה אנחנו רוצים להגיד?

לכן, בתור “קביים” להתחלה אציע שני עזרים חביבים שמגיעים מעולמות הפסיכולוגיה. הכלי הראשון נקרא סקוויגל (Squiggle), משחק שפיתח הפסיכואנליטיקאי ורופא הילדים האנגלי דונלד ויניקוט, החתום על מושגים חשובים כגון עצמי אמיתי ועצמי כוזב, אם טובה דיה, אובייקט מעבר ומרחב פוטנציאלי. את הסקוויגל או השרבוט בעברית ויניקוט פיתח ככלי המסייע ליצור קשר עם ילדים ולצרכי אבחון, אז למרות הפיתוי אני ממליץ להימנע מלאבחן את ילדיכם כדי שלא לפגום בחוויה ובמרחב המשחק.

הטכניקה פשוטה מאוד: לוקחים כמה דפים לבנים ועפרונות צבעוניים וקובעים מי מתחיל. הראשון בוחר עיפרון ומשרבט איזה קו או קשקוש ספונטאני על הדף, נותן ליד לטייל חופשי בלי לנסות ליצור דמות או צורה כלשהי. כעת השני בוחר עיפרון ומשלים את הקשקוש לכדי צורה בעלת משמעות, ונותן לה שם מתאים כמו “מלפפון”, “איש אוכל כובע”, “נחש” או “שער לטירה”. אחר כך לוקחים דף חדש ומתחלפים בתפקידים.

סקוויגלים שהכנתי עם בני על דף אחד בשביל שיהיו לכם כמה דוגמאות.

אחרי שיצרתם מספר דפים עם ציורים ושמות (למשל 10 דפים כך שכל אחד היה ראשון ושני 5 פעמים), פרסו אותם באופן גלוי ומסודר על הרצפה והציעו לילד אתגר: לבנות ביחד סיפור קצר שבו מופיעים חלק או כל הדמויות שציירתם.

במידה מסוימת התחלתם ממש מבראשית, מתוהו ובוהו, הנחתם את התשתית מהבסיס המופשט ביותר והילד ראה כיצד קשקוש חסר פשר יכול להפוך לציור בעל משמעות. כעת, כשבונים את הסיפור זהו צעד נוסף קדימה בו דמויות נבדלות יתחברו ונרטיב יתרקם מתוך חוסר ודאות. זכרו שאין כללים או ציפיות מהסיפור שתמציאו: הוא יכול להיות קצרצר או ארוך ובכל סגנון כיד הדמיון הטובה.

סיפור שלם ב-6 חלקים

עוד כלי מצוין כתשתית להמצאת סיפורים עם ילדים נקרא “סיפור ב-6 חלקים”. זהו כלי שפיתח פרופסור מולי להד, המתכתב עם מודל החוסן הרב מימדי שלו (BASIC PH). לפי המודל של להד, ההתמודדות עם מצבי חוסר ודאות בנויה משילובים של 6 מרכיבים: אמונה, רגש, דמיון, חשיבה, פיזיות וחברתיות. סיפור ב-6 חלקים נועד לאפשר לאדם להביע את סגנונות ההתמודדות שלו בדרך בטוחה, ולאפשר הבנה וקשר טובים יותר עם המטפל.

שוב, מדובר בכלי טיפולי אך הכוונה אינה להשתמש בו לצרכי אבחון אלא רק כאמצעי חביב להמצאת סיפור. לשם כך צריך דף אחד וכמה עפרונות צבעוניים או טושים. בשלב הראשון אתם מסייעים לילד לחלק את הדף ל-6 משבצות שוות פחות או יותר (ראו בדוגמא למטה). כעת מחליטים על המשבצת הימנית העליונה בתור נקודת ההתחלה, ומכאן מתקדמים בהדרגה:

  • משבצת 1 – הילד בוחר דמות מרכזית לסיפור ומצייר אותה (כלב, אביר, עץ, נסיכה…)
  • משבצת 2 – הילד מחליט על משימה או מטרה שתהיה לדמות (לחצות את הנהר, לנצח במלחמה, למצוא אוכל…). זוהי המשבצת היחידה שבה במקום לצייר אפשר לכתוב מהי המשימה.
  • משבצת 3 – הדמות המרכזית פוגשת מישהו או משהו שיכול לעזור לה. הילד בוחר ומצייר את מי או מה שיכול לעזור.
  • משבצת 4 – הדמות פוגשת מישהו או משהו שעלול להפריע לה. הילד בוחר ומצייר.
  • משבצת 5 – כאן הילד מתאר איך הדמות התגברה על המכשול, לבד או ביחד עם “העוזר” שלה, ומצייר את הסיטואציה.
  • משבצת 6 – מה קרה בסוף? (הדמות מגיעה הביתה, חיה באושר ועושר…)

כדאי לסיים את הפעילות בכך שתבקשו מהילד לספר את הסיפור מהתחלה עד הסוף, או שאתם “תאספו” אותו ותספרו לפי הבנתכם.

דוגמא לסיפור ב- 6 חלקים שבני צייר (למען הבהירות מספרתי את המשבצות). זו העלילה בקיצור: הבלון הלך לאיבוד ורצה לחזור הביתה אז הוא יצא למסע ובדרך פגש ענן והתיידד איתו. הציפור ראתה את הבלון וחשבה שזו ביצה שפרחה מהקן אז היא יצאה לתפוס ולהחזיר אותו – אך הוא עלול להתפוצץ. לכן הבלון התחבא בתוך הענן מעיני הציפור עד שהיא חלפה, ולבסוף הצליח לשוב לביתו.

על פי ניסיוני ילדים מתחברים ונענים לפעילות הזו שלוקחת אותם בהדרגה לעבר יצירה שלמה. כמובן שאת התשתית של גיבור – משימה – עזרה – מכשול – פתרון – סיום אפשר לקחת ולהרחיב לסיפורים מורכבים יותר בכתב, בציור או בעל פה לפי הרצון והיכולת.

עוד אפשרויות להעשרה והמצאה

יש עוד הרבה רעיונות חביבים להמצאת סיפורים עם ילדים. למשל, אפשר לאסוף במשך כדקתיים חפצים מהבית ולהכניס אותם לסלסילה, ולאחר מכן להמציא סיפור המבוסס על אותם חפצים כשכל אחד בתורו שולף חפץ ומוסיף משפט. עוד הצעה היא לבנות משבלונות קוביות משחק שעל הפאות שלהן מצוירים תכנים כמו חיות, מאכלים, אנשים ומקומות. לאחר מכן כל אחד בתורו מטיל קובייה ומקדם את העלילה לפי התמונה שיצאה.

אפשרות נוספת היא ליצור קומיקס על בריסטול המחולק למשבצות גדולות, כאשר כל אחד בתורו ממלא את המשבצת הבאה עם איור של דמות או התרחשות שמקדמת את העלילה. בנוסף, אפשר לשלב המחזות של סיפורים שאתם ממציאים בעזרת תנועה ותחפושות, להמחיש דמויות בעזרת בריסטול המחובר למקל, ועוד.

אנו ההורים בהחלט יכולים לתרום להעשרת החוויה ולתמוך בסיפור. למשל, בסיפור ב-6 חלקים ניתן לשאול על הדמות המרכזית – מה היא רוצה? איך היא מרגישה? האם יש לה חברים ומשפחה? אפשר גם לשאול על מי שמפריע לדמות ועל מניעיו, לבקש הבהרות לגבי “הפתרון” שהדמות מצאה למכשול, וכן הלאה. ואם העלילה נתקעת בשלב כלשהו ואתם חשים שסף התסכול מאותגר מדי, ניתן לעזור עם הצעות עדינות משלכם שאינן משתלטות.

מצד שני, כשממציאים סיפור עם ילד כדאי להימנע מלחץ מיותר – למשל מהמסר שחייבים להשלים את הסיפור, מהתחושה שהציורים צריכים לצאת “יפים”, או מפרשנויות פסיכולוגיות שמנסות לחבר את הסיפור למציאות חייו של הילד. השאירו את הפעילות על הצד הקליל, המהנה והיצירתי שלה, היו נוכחים ומעוניינים בילד ותנו לו פידבקים חיוביים וטבעיים. זה הכול.

כמה מילים לסיום

בוודאי שמתם לב שהמוח כל הזמן ממציא ומשמר סיפורים שמעצבים את תפיסת העולם ומעניקים פשר לחיים הפנימיים והחיצוניים. היכולת הזו מתחילה להשתכלל כבר מהשנים הראשונות וממשיכה להתקדם גם בשלבים הבשלים ביותר של האדם.

אמנם כשממציאים סיפור עם ילד הכוונות אינן כה “גבוהות” אך הן לא פחות חשובות: איכותה הטבעית של התודעה כמספרת סיפורים נתרמת ותלויה במידה רבה בתמיכת הסביבה. כשאתם ממציאים סיפור עם ילדיכם אתם עוזרים להעשיר את אוצר המילים שלהם ואת עולמם הפנימי, לבטא רגשות וליצור משמעותיות חדשות, להעצים את תחושת המסוגלות ולחזק את הכישורים החברתיים. הכלים הפשוטים שהצעתי יעזרו לכם לעשות את הצעדים הראשונים, ו-“על הדרך” אולי תגלו שגם אתם מתקדמים כמספרי סיפורים יצירתיים.

מוצרי ילדים פופולריים באתר

בקצה שביל החלב - טלי ריץ

בקצה שביל החלב

טלי ריץ

קוביות עץ אנתרופוסופיות

קוביות עץ צבעוניות לילדים

לוח איזון, wobble board

קשת איזון

קשת אנטרופוסופית מעץ

קשת אנתרופוסופית לילדים

Good night yoga - front cover

יוגה לילה טוב

לורנה פיאלונגה

    תגובות גולשים

  1. כתבה מעולה,
    היכן ניתן לקרוא תכנים נוספים של הלל גוריון מעבר לחד קרן? האם יש לו פייסבוק?
    תודה רבה

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *