(נכתב על ידי תלמיד של אליזבט הייך)
אני חקרן. אני מחפש הסבר לחיים עלי-אדמות. הייתי רוצה לדעת מה הטעם בעובדה שאדם נולד, גדל ומתבגר, תוך שהוא מתנסה בקשיים שונים. אחר כך הוא נושא אישה ומביא ילדים לעולם, שגדלים ומתבגרים אף הם ונתקלים בקשיים לא פחותים. גם הם נושאים נשים ומביאים צאצאים לעולם. בגיל מבוגר הם מאבדים את המיומנויות שטרחו כל כך ללמוד, ולבסוף הם מתים – שרשרת בלתי נגמרת ללא התחלה וללא סוף! ילדים מוסיפים להיוולד. הם לומדים, עמלים ורוצים לפתח במלואם את גופם ואת שכלם. אולם, כעבור זמן קצר יחסית הכול נגמר, ומתחת לשני מטר של אדמה ועשב, הם הופכים להיות מזון לתולעים. מה הטעם בכל זה? האם הכול נמשך ונמשך רק כדי לייצר עוד ועוד דורות של בני-אדם?
וכאשר אנשים מסוימים מותירים אחריהם לא רק צאצאים, אלא גם יצירות מופת בתחומי המדע והאמנות, כיצד יתכן שהם חווים את אותן סוגי חוויות? מדוע הם מזדקנים ולוקחים איתם אל הקבר את כשרונותיהם הנעלים? מיכלאנג׳לו, ליאונרדו דה-וינצ'י, ג'ורדאנו ברונו, שייקספיר, גתה ורבים אחרים – מדוע נולדו ענקי רוח אלה, אם לבסוף היה עליהם להירקב באותה צורה כמו התולעת שניזונה מבשרם?
לא! לא ייתכן שהחיים עלי-אדמות הם כה חסרי משמעות! חייבת להיות משמעות עמוקה יותר מאחורי השרשרת האינסופית של לידה ומוות, גם אם הדבר נראה בעיני בעלי דעות קדומות כתעלומה. חייב להיות הסבר הגיוני ומספק לחלוטין, כפי שהדבר נראה מן העבר השני!
היכן וכיצד אוכל למצוא את הצד השני של המטבע, שחייב להיות קיים? כיצד אוכל למצוא דרך להתוודע אליו? ממי אבקש הנחיות? איפה אמצא אדם שהובא בסוד התעלומה הזאת, אדם שיכול לספר לי על אמת נסתרת זו?
אכן, בכל מהלך ההיסטוריה חיו עלי-אדמות בני-אדם דגולים והם דיברו בביטחון גמור על סוד החיים, וחייהם היו עדות לידיעתם הפנימית – קראו להם בשם מקודשים. אבל מי קידש אותם ולמה הם קודשו? סוקרטס, למשל. חשוב כיצד הוא נוטל את כוס הרעל בשלווה עילאית, לוגם אותה עד הטיפה האחרונה ומדבר ללא פחד ובחופשיות, בשקט ובנועם, על השפעת הרעל, ומדווח כיצד מצטננות תחילה רגליו ומתות, ואיך הצינה הקטלנית זוחלת בהדרגה דרך רגליו כנחש אל לבו. הוא מודע לכך שהוא עומד למות. הוא נפרד מתלמידיו הנאמנים ועוצם את עיניו. שלווה ורוגע שאינם מופרים לנוכח המוות, יכולים להיות תוצאה של ידע בטוח בלבד! מנין השיג סוקרטס את הידע הזה ומהיכן רכשו ענקי רוח אחרים, שחיו עלי-אדמות בתקופות שונות, את הידע שלהם לגבי סוד החיים והמוות – את התקדשותם?
אף כיום בוודאי חיים בתוכנו 'מקודשים' כאלה. וחייבת להיות דרך כלשהי להתקדש בהתקדשות הגדולה האמיתית.
החיים לימדו אותי שכתבי הקודש אינם אוסף של סיפורי מעשיות, אלא שהם נכתבו על ידי מקודשים, כדי למסור לנו אמת נסתרת בלשון רזים. וכתבי הקודש אומרים לנו: "יגעת ומצאת, הקש בדלת והיא תיפתח לפניך".
אני צייתתי! התחלתי לחפש בכל מקום אפשרי: בספרים, בכתבים עתיקים, בין אנשים שחשבתי שהם עשויים לדעת דבר-מה על ההתקדשות. תמיד פקחתי את עיניי והטיתי את אוזניי, ובמהלך חיפושיי בספרים עתיקים וחדשים, וכן בכתבי אישים חיים ומתים, המשכתי לנסות ולגלות אבני פסיפס חבויות, שאותן אוכל לצרף לתמונה שלמה של סוד ההתקדשות.
ואכן גיליתי! בתחילה רק בהזדמנויות נדירות. פה ושם שמעתי באוזניי הפנימיות את קול האמת הדובר אליי מתוך ספר או מפי אדם חי. תמיד המשכתי בכיוון שהכתיב לי הקול המסתורי הזה. קול זה הוביל אותי תמיד הלאה, כמו החוט של אריאדנה. לעתים מצאתי מישהו בעיר מגוריי, אדם שיכול להעניק לי מידע רב-ערך לצורך המשך חיפושיי, ולפעמים הובילני הקול הזה למרחקים, לארצות זרות, שבהן מצאתי תכופות מידע שתאם באורח מפתיע את הדברים ששמעתי בבית.
כך הובילה אותי דרכי לבני-אדם בעלי ידע רב יותר, שהסבירו לי עוד ועוד את ההתקדשות ואת משמעות החיים. מובן שפגשתי גם אנשים נבערים מדעת ואנשים בעלי ידע חלקי שהעמידו פני ידענים. אך הגעתי למצב שיכולתי להבחין מיד מתי "הקול התיימר להיות קול יעקב אך הידיים היו ידי עשיו". נוכלים מסכנים אלה, המתחזים למקודשים, הסגירו את עצמם מהר מאוד. הם אפילו לא היו בהרמוניה עם עצמם ועם חייהם, וכיצד יכלו אפוא ללמד אותי משהו על האמת הנעלה ביותר של החיים, על ההתקדשות? במקרים כאלה פשוט המשכתי לחפש מישהו בעל ידע אמיתי, מקודש אמיתי.
בכל פעם שמצאתי מישהו שיכול לספר לי יותר משידעתי כבר, שהיתי במחיצתו כדי ללמוד ממנו כל מה שיכולתי ללמוד.
בדרך זו הגעתי פעם אל אישה קשישה שפרשה מהציבור וחייתה כמו במנזר. היא הייתה מוקפת אינספור חקרנים, כמו קוביית סוכר שטורים ארוכים של נמלים משתרכים ממנה בחיפושן אחר מזון.
היא עבדה בשיתוף פעולה רוחני הדוק מאוד עם שני גברים צעירים בהרבה, האחד מהודו והשני מהמערב, לו קראה האישה 'בן'.
האישה הקשישה הייתה גבוהה, בעלת מבנה והופעה מלכותיים, אך פשוטה להפליא וטבעית בתנועותיה. עיניה הכחולות העמוקות היו גדולות להפליא, וריסי עיניה הארוכים החומים-כהים שיוו להם הבעה מיוחדת במינה. עיניה היו חייכניות, ידידותיות ומלאות הבנה, אך כה חודרות, עד כי רוב האנשים נבוכו כשהביטה בהם. הם הרגישו שאישה זו יכולה לחדור בעיניה אל תוך כל אדם, לקרוא בבהירות את מחשבותיו ולעמוד במלואה על מבנה נפשו. תכופות מאוד אירע שתוך כדי האזנה להרצאותיה בקרב קבוצת משתתפים אחרים, חשתי במספר שאלות המתעוררות ועולות בתוכי. היא המשיכה לדבר אך חייכה, ובתוך המשפטים הבאים שאמרה דאגה להשיב על שאלותיי, אותן לא הבעתי במילים. כמה מהמאזינים האחרים סיפרו לי שהם חוו חוויה דומה. פשוט לא יכולתי להכיל אותה. ככל שהרביתי ללמוד ממנה וככל שעיניי הרוחניות נפקחו, כך היא נראתה לי גדולה יותר, וכך גם התחומים שבהם הידע שלה עלה על שלי הלכו והתרחבו לכל כיוון. ככל שהארכתי לשהות במחיצתה, כך פחתה התחושה שאני מכיר אותה. בכל פעם שראיתי אותה, היא נראתה לי כמו 'אדם שונה', עד שנעור בי הרושם שאישה זו נושאת בחובה ויכולה לגלם את המרקם השלם של אישיות אנושית, וכתוצאה מכך, לא הייתה לה כלל אישיות משלה. כי להיות כל דבר, פירושו בו-זמנית לא להיות שום דבר.
"אמא", שאלתי אותה פעם, "מי את באמת"? "מי?" שאלה בתשובה, "מה פירוש מי? יש רק הוויה אחת, וכל אדם, בעל-חיים, כל צמח ואפילו כל שמש, כל כוכב לכת או כל גוף שמיימי אחר, אינם אלא מכשיר להתגלמות ההוויה האחת והיחידה הזו. כמה 'מי׳ יכולים להיות? אותו אני מדבר מפי כמו מפיך ומפי כל היצורים החיים. ההבדל היחידי הוא, שלא כל יצור חי מכיר היטב את האני העצמי שלו, וכתוצאה מכך, אין הוא מסוגל לגלם את כל תכונות האני. אך כל מי שמכיר את האני שלו בשלמות, יכול לגלם את כל התכונות הקיימות ביקום, מאחר שכל התכונות הללו הן היבטים שונים של ההוויה האחת והיחידה, של האני האחד והיחיד. הצורה החיצונית שאתה רואה לפניך וחושב שזו ׳אני', אינה אלא מכשיר התגלמות שדרכו האני מגלם את אותו היבט מיוחד של עצמו, הנדרש בזמן נתון. אל תשאל עוד אפוא הבלים שכאלה, כמו 'מי אני׳ ".
"אמא", אמרתי, "איך קרה הדבר, שהגעת לידיעה כה שלמה ומושלמת של האני, עד שאת מסוגלת לגלם את כל תכונותיו האפשריות? גם אני הייתי רוצה להתקדם עד כדי כך! ספרי לי! איזה ניסיון חיים עברת כדי להיות מכשיר כה רב-גוני להתגלמויות ההוויה האחת והיחידה? או שמא היית תמיד ברמה הזאת? האם נולדת במצב הזה?"
"נולדתי? ׳אני׳ נולדתי? מתי ראית ש'אני׳ נולד? האם ראית אי-פעם ׳אני׳? האני מעולם לא נולד ולעולם לא ייוולד, רק הגוף נולד. האני האלוהי האמיתי הוא השלמות עצמה ולכן התפתחות בו אינה אפשרית. לכל היותר הגוף צריך להתפתח, כדי להיות מסוגל לגלם רטיטות ותדרים גבוהים יותר ויותר של האני. אפילו המכשיר המפותח ביותר, הגוף המפותח ביותר, חייב לעבור התפתחות זו, כולל גופי שלי, אשר, אגב, רחוק עדיין משלמות. כל דבר הוא רק שלב בהתפתחות. היווצרות הגוף הינה תמיד תגובת שרשרת – כפי שמכנים תהליך כזה בימנו – וכל פעם שמתחילה תגובת שרשרת, היא עוברת דרך תקופות שונות עד הגיעה לקיצה. שום התגלמות חומרית אינה יכולה להתחמק מן החוק הזה. ובמקביל להתפתחות הגוף, משתנה כמובן גם מצב התודעה".
"משמעות הדבר, שהיה גם עלייך לעבור תקופת התפתחות. הלא כן, אמא? אנא, ספרי לי איך זה היה! מהו הניסיון שעברת, שגרם לך להתפתח למצב התודעה הנוכחי שלך? אנא, ספרי לי על כך הכול".
"למה שאספר לך על כך?" ענתה. "כל אדם חייב להגיע להכרה מושלמת של האני בדרכו הוא. איזו טובה תצמח לך מכך שאני אספר לך על הדרך שלי? לא תוכל ללכת בדרך הזאת. האירועים עצמם אינם חשובים, חשובים רק הניסיונות והלקחים שאתה מפיק מהם. תנוח דעתך. בדרכך תפיק אותם לקחים שאני הפקתי בדרכי. יש שבילים לאינספור, אך כולם מובילים לאותה מטרה".
"את צודקת, אמא. אני מבין בבהירות שלא אוכל להתקדם בדרך שלך. אף על פי כן, יעזור לי הדבר מאוד אם תספרי לי איך רכשת את ניסיונך, כי אני וכל האחרים שיאזינו לסיפורך נוכל ללמוד איך אפשר להיבנות מניסיון חיים. אינני סקרן לגבי סיפורך, אלא רק משתוקק לשמוע כיצד הצלחת ללמוד את הלקח הצפון בכל אירוע. אנא, ספרי לי על הדרך שהלכת בה. רב הערך שנפיק מלימוד גישתך לחיים ומהאופן שבו הגבת על גורלך, עד כדי פיתוח אופקייך הרוחניים במידה כה גדולה ומקיפה. היינו יכולים ללמוד הרבה מאוד מסיפורך".
האישה הקשישה הביטה בי זמן ממושך, לבסוף אמרה: "אתה סקרן אפוא לדעת איך אני הגבתי? ואתה מאמין שזה יעזור לך ולאחרים לשמוע על כך? יהי כן! אולי באמת יהיה טוב לספר לכם על החוויות שפקחו בהדרגה את עיניי לחוקים הפנימיים של החיים, ועל היחסים השונים שקישרו את גורלותיהם של אנשים שונים. חזור מחר. אספר לך ולמספר תלמידים נוספים, שעיניהם פקוחות לדברים החיוניים בחיים, על החוויות שעזרו לי להגיע אל ההארה. אספר לכם איך אני זכיתי להתקדשות…"
למחרת היום, ישבנו אני ואחדים מתלמידיה המתקדמים ביותר לפני האישה הקשישה, והיא החלה לספר לנו את סיפור התקדשותה.
כך נוצר הספר התקדשות.
תגובות גולשים
אני ממש מחכה שתתרגמו את הספר "אנרגיה מינית ויוגה" של אליזבט הייך. אני הקונה הראשון.