לחיות את הרגע או להתאזר בסבלנות?

איך פותרים את הדילמה הגדולה: לחיות את הרגע או להתאזר בסבלנות? המיָידי אל מול ההמתנה. האם יש בכלל סתירה?

קָארְפֶּה דיאֵם – תפוס את הרגע, חיה את ה”כאן” והעכשיו”, כך מזמינים אותנו לעשות פעמים רבות, ואז אומרים לנו, מצד שני שצריך סבלנות, שצריך להתאמן. המיָידי אל מול ההמתנה.

אז מה נכון?

האם יש בכלל סתירה?

איך אפשר להגשים את שניהם? (אם בכלל)

האם אפשר לוותר על אחד מהם?

כדי לענות על השאלה הזאת, כדאי קודם כל לבדוק מה המשמעות של כל אחד מהגורמים: סבלנות, אימון וחזרה אל מול “לתפוס את הרגע“.

אך לפני זה אומר מיד ששניהם דרושים באותה מידה.

נוכל להשתמש בדימוי נהדר כדי להבין טוב יותר למה אני מתכוונת – וזה דימוי שאני לוקחת בהשאלה –  והוא פסי רכבת.

כדי שהרכבת תוכל לנסוע ולהגיע במהירות ובבטיחות ליעדה, נדרשים שני פסים. חסרונו של אחד מהם יסיט את הרכבת ממסלולה.

פס אחד נוכל לכנות:  הקו המהיר והמיידי. את הפס השני נוכל לכנות: הקו האיטי, העקבי, ההדרגתי. שניהם נחוצים. מדוע?

כדי שהרכבת תוכל לנסוע ולהגיע במהירות ובבטיחות ליעדה, נדרשים שני פסים. חסרונו של אחד מהם יסיט את הרכבת ממסלולה.

קצת על מוח ואנרגיה

כדי ללמוד משהו חדש נדרשת למוח כמות גדולה של אנרגיה.

מה שבעיקר מעניק את האנרגיה לתפקוד הגוף הם הסוכרים, שמהם אנו מייצרים את מולקולות האנרגיה שלנו (ATP). המובחר בין הסוכרים הוא גלוקוז ויש סוכרים נחותים יותר.

ובכן, המוח שלנו צורך בין 20% ל-60% מכמות הגלוקוז היומית הנחוצה לכלל הגוף שלנו והוא משתמש רק בסוכר מהאיכות הגבוהה יותר.

מה המשמעות של זה? שאין לנו מספיק גלוקוז כדי לקיים תפקוד גבוה למשך זמן ממושך. נדרשת לשם כך כמות גדולה מידי של גלוקוז ביחס למה שהגוף שלנו מסוגל לייצר. אז הגוף שלנו, והמוח בפרט, מהווים במחויב ארגון כלכלי קפדני אשר מנהל את כמות האנרגיה המוקצית לכל תפקוד.

בהתחשב בכך שלא יוכל לתחזק את התהליך לזמן רב, המוח, אם כן, ינסה מיד להפוך כל דבר לכזה שצורך פחות אנרגיה. מהרגע שרכשנו יכולת כלשהי והסתיים תהליך הלמידה, אותה יכולת יעברו לניהול על ידי חלקים אחרים של המוח, אשר יהפכו את התהליך ליותר אוטומטי, מכאני, כזה שנדרשת לו פחות תשומת לב, ולכן צורך פחות אנרגיה.

יחי ההרגל הקטן

ברגע שאנו חוזרים על פעולה מספיק פעמים, התהליך נטמע במוח שלנו והופך להרגל, מה שמשיג בדיוק את המטרה של צריכת אנרגיה מופחתת לשם קיומו.

חשוב כאן לציין שהֵרגל הוא לא רק משהו ערטילאי, תיאורטי. הרגל הוא בעצם שביל שנוצר בתוך המוח שלנו.

איך המוח מעביר את האנרגיה?

הרשו לי לתת הסבר קצר – אל תדאגו, אפשט לכם את זה. המוח מכיל מאות מיליארדי תאי עצב, נוירונים, שלכל אחד מהם גרעין, זנב (אקסון) וזרועות. דחף חשמלי בגרעין התא מייצר חומרים כימיים – שדָרי עֵצב, נוירוטְרָנְסְמיטורים – ואלה עוברים דרך הזרועות של תא אחד ונקלטים בזנב של התא הבא דרך המרחב הסינָפְּטי, מה שנקרא בדרך כלל סינָפְּסָה.

כשאנו מתחילים לחזור על פעולה פעמים רבות, השביל מתעבה, הכביש מתרחב. השבילים הרחבים במוח שלנו קשורים להרגלים היותר קבועים שלנו.

בתמונה: הדמייה של מה שמתרחש בתוך המוח שמכיל מאות מיליארדי תאי עצב, נוירונים, שלכל אחד מהם גרעין, זנב וזרועות.

להיות או לא להיות

למה זה חשוב לנו? כאן זה המקום לציין עוד תופעה שחשוב להביא בחשבון. בשל משאבי האנרגיה המוגבלים שלו, ובשל העובדה שכמוכל אורגניזם חי המטרה הראשונית היא לשרוד ולהתרבות, המוח תמיד יעדיף את ההישרדות על פני כל מה שאינו הכרחי.

בשל כך, ביחס לכל גירוי שמגיע אליו המוח שואל: “מה זה? מה צריך לעשות עם זה?” כשהמשמעות היא בעצם: מתים מזה?

לא אאריך כאן בתיאור מה שקורה במוח מהרגע שהעיניים קולטת נתון מסוים, חשוב רק שנציין שבמסלול “הבנת הנקרא”, כלומר התשובה לשתי השאלות האלה, המוח משווה את מה שנקלט למה שכבר נמצא במוח. זו הדרך לדעת אם הדבר הזה מוכָּר, כלומר אנחנו יודעים איך להתנהל איתו, או לא מוכר, חדש ולכן מהווה איום פוטנציאלי.

נוכל לדמיין שבפתח עומד שומר שכל פעם שהוא נתקל במשה לא מוכר, הוא מיד נדרך ומעמיד את הצבא בכוננות. הכוננות הזאת יכולה להתבטא בחרדה או בהפעלת מנגנון ה-FFF ,Fight, Flight or Freeze, כלומר הילחם, ברח או קפא על מקומך.

כשבמוח שלנו יש שביל מעובה, כזה שנוצר על ידי אימון וחזרה, השומר יהיה רגוע, שכן הוא מזהה את הפעולה הזאת כמוכרת.

מה דעתכם על הטריק הזה כדי להימנע מחרדת בחינות, למשל?

הבנו, אם כן, מדוע חשוב ליצור מכל יכולת חדשה הרגל, כך שנוכל הן לחסוך אנרגיה והן להפוך את היכולת למיומנות.

גיליתי לכם עכשיו את אחד הסודות הגדולים, למשל, של הקריאה המהירה.

הפס של המהיר והמיידי

ומה עם קָארפֶּה דיאֵם? מה עם לתפוס את הרגע?

גם זה חשוב.

על גבי פסי הרכבת שלנו חולפות רכבות. פעמים רבות אנחנו מפספסים אותן, מאבדים הזדמנויות.

לפעמים יש לנו הזדמנות נוספת, לפעמים לא.

לתפוס את הרגע זה לתפוס את הרכבת שעוברת.

וההזדמנויות הן לא תמיד חיצוניות, לפעמים מדובר ברכבות פנימיות, הזדמנויות פנימיות.

קל לראות את זה כשמדובר ברצון שלנו ללמוד משהו, לרכוש יכולת – ושוב אינני יכולה אלא לתת דוגמה מעולם הקריאה המהירה.

נגיד שאנו מחליטים שאנו רוצים לקרוא מהר ויעיל יותר. זה יכול לקרות הן משום שאנחנו נתקלים בכמויות גדולות של חומרי קריאה בעולם העבודה או הלימודים שלנו ואנחנו פשוט לא מספיקים לעשות זאת בזמן העומד לרשותנו.

יותר מידי מה לקרוא + אני קורא לאט מידי = לא הספקתי = תסכול.

או אולי אנחנו פשוט אנשים סקרנים שאוהבים לדעת, אבל הקריאה שלנו איטית מידי ושוב, אין לנו מספיק זמן כדי לקרוא את כל מה שרצינו.

ואולי אנחנו פשוט רוצים לשדרג את המוח שלנו.

תהא הסיבה אשר תהא, יש פה יכולת שאיננה ברשותנו ושהיינו רוצים שתהיה ברשותנו.

על גבי פסי הרכבת שלנו חולפות רכבות. פעמים רבות אנחנו מפספסים אותן, מאבדים הזדמנויות | צילום: אנדרסון רנגל / unsplash

כל חלק רוצה משהו אחר

אז איפה הבעיה?

הבעיה היא שרק חלק בתוכנו רוצה מספיק את היכולת הזאת כדי להיות מוכנים להשקיע את הזמן והמאמץ הנדרשים כדי לרכוש אותה – וזה נכון לגבי כל יכולת שהיא.

אנחנו נתקלים במודעה או בהזדמנות, חלק בנו מתפתה ואומר “עכשיו!”, אבל חלקים אחרים מתחילים להכניס ספקות ושיקולים אחרים: האם זה הרגע המתאים? טוב לי עכשיו מידי / רע לי עכשיו מידי, יש לי זמן / אין לי זמן, יש לי כסף / אין לי כסף.

ואז אנחנו מחליטים שנתחיל את הדיאטה מחר. מכירים?

אנחנו כבר יודעים מה קורה עם זה.

במובן הזה, לתפוס את הרגע זה לתפוס את אותו החלק שרוצה, החלק שבדרך כלל שייך לקטגוריית הרצון לשיפור ונמצא במיעוט ביחס לכל האחרים שבסך הכל – זוכרים? – רוצים לשרוד.

החיים הראו לנו הרי כבר שכשאנחנו מחליטים לעשות משהו ומתחילים לעשות אותו בנחישות, הכל מסתדר כדי לעזור לנו להשיג אותו.

אין, אם כן, רגע מתאים. יש את הרגע שאנו מחליטים.

כשזה קורה, כשאנחנו מחליטים ועושים, נוצרת דינמיות בחיים שלנו והכול מקבל טעם יותר טעים, אנחנו מרגישים יותר חיים. הסיפוק הזה הוא סם ממכר. אין הרגשה טובה יותר מלהרגיש שלחיים שלנו יש כיוון ומשמעות.

והיופי הוא שבגלל שבמוח שלנו משתחררים גם דופָּאמינים, שהם הורמונים הקשורים להנאה, אנחנו בעצם רוצים עוד ועוד מזה וכך הספירלה העולה מתחילה להיווצר.

אז הבנתם כבר למה כדאי לתפוס את הרגע?

והבנתם כבר למה צריך גם להתאמן וליצור הרגל?

פסי הרכבת שהצלחנו לתפוס ולנסוע אתה אל עבר עולמות חדשים.

Bon voyage

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.