אינטליגנציה רגשית אצל ילדים

כיום, יותר ויותר מבינים את החשיבות המכרעת שיש לאינטליגנציה הרגשית על חיינו כבני אדם. על מידת ההצלחה שלנו בחיים, על היכולת שלנו להשיג את מבוקשנו ויותר מכל על האפשרות שלנו להיות אנשים מאושרים. בין השכל שאומר, מסביר, מכוון ומפרש לבין הגוף שעושה בפועל את הדברים, יושב הרגש שאחראי על ניווט המוטיבציה, על מצב הרוח הכללי ועל ההרגשה שלנו. לא כל כך משנה כמה כסף יש לנו, כמה מערכות יחסים יש לנו, כמה אנחנו מצליחים במה שאנחנו עושים, מכיוון שתמיד יהיה מישהו שיצליח יותר, שיהיה לו יותר כסף, יותר חברים, ומנגד יהיה תמיד גם את זה שיש לו פחות.

האינטליגנציה הרגשית היא זו שמאפשרת לנו לחוש אמפתיה, מוטיבציה, להבין את האחר, להיות מודעים לדברים שקורים לנו ובעיקר להעריך את הדברים ולהיות שמחים בחלקנו. ישנם אנשים רבים מאוד, מוכשרים מעל לכל ספק, שלא מצליחים לממש את הכישרון הזה ולתרגם אותו לדברים מעשיים מכיוון שחסרה להם המשמעת, המוטיבציה או היכולת לנהל מערכות יחסים. ישנם רבים אחרים שמצליחים אך לא נהנים מהחיים ולא חשים סיפוק מכיוון שהם מתנדנדים בין חיובי לשלילי, בין גאווה לרגשות אשמה.

בחינוך, יותר מכל דבר אחר, חשוב לזכור את התפתחות האינטליגנציה הרגשית. תינוקות ופעוטות נוטים לעשות דברים רבים ומגוונים, שחלקם הגדול איננו מקובל, איננו מוסרי, איננו תואם את קוד המוסר או האתיקה כפי שאנחנו המבוגרים מכירים אותו. הם אינם עושים זאת מרוע לב, אלא בפשטות מכיוון שכך הם חווים את העולם, כך הם מפרשים אותו והראייה שלהם פעמים רבות מאוד מוגבלת. לדוגמא, היכולת של פעוט להבין את הצרכים של הסביבה, לגלות אמפתיה ולהצליח לראות בתמונה רחבה את הסיטואציה היא מאוד מוגבלת. אמא שחוזרת עם פעוט בן שנה מהסופר, ועולה במדרגות הביתה עם שקיות, לא יכולה לצפות שבנה יבין את המצב ויתחשב בה באופן טבעי. רמת ההתפתחות, היכולת שלו להבין את מצבה של אימו, להבין שכרגע היא עושה מאמץ עם שקיות, שיש בשקיות הללו חלב שצריך להגיע למקרר ואולי גם חם מאוד והיא מזיעה, דורשת יכולת מאוד מפותחת. ייתכן, שמבחינתו הצורך שהיא תיקח אותו כרגע בידיים חזק מכל דבר אחר. וכנ"ל גם לגבי עשרות דוגמאות אחרות – פעוטות שלא מתחשבים ועולים על השולחן במסעדה, מתפשטים בחברה, לא אומרים שלום לסבתא כשהיא הולכת או באה.

כאשר באותם הרגעים אנחנו שמים את כל הדגש על שינוי ההתנהגות בלבד, אולי נשיג את התוצאה ההתנהגותית, אך נפספס את האפשרות להתפתחות רגשית. אם נגיד להפסיק, לא לעשות, או ככה עושים, ונפעיל שיטות לגרום לו לעשות, או לחילופין אם נגיב בכעס, בחוסר סבלנות, נצעק או נפנה גב כלפי ילד שהתנהגותו איננה מקובלת, אנחנו נפעל מצד אחד למגר את התופעה ההתנהגותית, אך במקביל נעניק לו דוגמא אישית וניצור עבורו מודל לחיקוי ויש לקחת בחשבון שהוא ילמד לא רק את ההתנהגות כי אם גם את אופן התקשורת ואת ראיית העולם מתוך הבחירה שלנו.

בתי חזרה השבוע מהגן, וסיפרה לי שבמהלך מפגש, היא שיחקה עם בובה בידה. הבובה גרמה להסחת דעת בקרב ילדים אחרים, והגננת בחרה לחטוף מידה את הבובה ולהחרים אותה. יתכן שהיא השיגה את התוצאה באותו הרגע, והובילה לכך שלא יפריעו לה במפגש, אך מה השיעור שבתי קיבלה? מה יקרה כשהיא תהיה בעמדת כוח, ומישהו לא יקשיב לה? מה הפתרון שהיא למדה? להפעיל כוח, לחטוף.

בכל פעם שאנחנו בוחרים להתמודד עם סיטואציה, אנחנו צריכים לזכור שאנחנו לא רק מחנכים להתנהגות אלא נמצאים בתקופה הרגישה והדרמטית ביותר בעיצוב האינטליגנציה הרגשית ושהמודלים שאנחנו מעניקים ילוו אותו במשך כל חייו.

אני יכול להגיד בפרספקטיבה של זמן, ואם אתם רוצים תוכלו לשאול את בני ה-70+ , הדברים נראים אחרת. השבוע היה אצלי זוג, שהתלונן שהתינוק שלהם בן החצי שנה מבקש הרבה בידיים. הסתכלתי עליהם ואמרתי שכל כך מהר הוא לא רק לא יבקש בידיים, אלא בקושי יגיד שלום לפני שהוא זורק את התיק ורץ לשחק עם החברים. יש זמן לכל דבר, וכדאי לנסות להעמיד את הדברים בתוך פרספקטיבה של זמן ומרחב.

זה לא אומר כמובן שאנחנו צריכים לקבל את כל מה שהילדים עושים, אבל בהחלט לנסות לעזור להם ללמוד את השיעור שהם צריכים ללמוד ולעזור להם להתפתח, ולא רק לשנות התנהגות.

בעיקר, לגלות הרבה אהבה וסבלנות.

אז איך עושים זאת?

בגיל הרך, הלמידה האפקטיבית ביותר היא דרך חיקוי, חוויה, תחושה. היכולת האבסטרקטית, שממנה נובעת היכולת להבין קוסנפטים ולפיכך מאפשרת לנו להסביר דברים באופן תיאורטי, היא יכולת שמתפתחת ומבשילה בגיל מאוחר יותר.

לכן, כשמדובר בפיתוח האינטליגנציה הרגשית בגיל הרך, עלינו לשים דגש על תקשורת שמתאימה לתינוקות ופעוטות.

תקשורת זו היא תקשורת עקיפה.

אנחנו כבוגרים, רגילים ללמוד דברים על ידי הקשבה למילים, לסמלים, לייצוגים מנטליים. אך תינוקות לא לומדים כך, אלא דרך תקשורת שמגיעה ישירות למחשבה התת־מודעת, למחשבה האינטואיטיבית.

ישנם חמישה כלים שיכולים להיות אפקטיביים למטרה זו: חיקוי מודל, סיפור, שיר, משחק וציור. אלו הם כלים של תקשורת שיכולים להוות תקשורת עקיפה.

חישבו על סיטואציה שבה אתם מגיעים לעבודה, והמנהל שלכם לא מרוצה ממה שעשיתם. תקשורת ישירה תהיה להגיע ולהגיד לכם מה הוא לא אוהב, ומה הוא היה מצפה מכם לעשות בפעם הבאה. תקשורת עקיפה יכולה להיות אם הוא יזמין אותכם לשיחה, ויספר לכם על חברה מתחרה, שעשתה את הדברים שהוא היה רוצה שתעשו, והצליחה. זה הסיפור.

אך ראשית לפני הכל נמצא המודל לחיקוי, או בשפה יומיומית – דוגמא אישית. יותר מכל דבר אחר, התינוק מתבונן בהוריו, ומנסה ללמוד כיצד מתנהגים בין בני אדם, כיצד מתקשרים. הוא מגיע לעולם ללא הידע, וכמו שהוא מגלה כל דבר על ידי מחקר, על ידי ניסוי וטעיה, הוא ילמד גם את המודלים לתקשורת, לאמפתיה ולמערכות יחסים  מתוך התבוננות ומתוך ניסוי וטעיה. הוא ינסה לעשות דברים מסוימים ולראות איזה תגובות הוא מקבל. הוא יזרוק על הרצפה, הוא ירביץ, הוא ינשך, הוא ילטף, הוא ייתן, הוא ייקח, הוא יחטוף, הוא ידחוף, הוא יחכה, הוא יבכה, הוא יצעק, ובכל פעם שהוא ינסה משהו חדש הוא ינסה לראות מה קורה.

אך מעבר לכך, הוא יתבונן בהוריו, וינסה לראות כיצד הם פותרים את הדילמות שלהם, כיצד הם מתקשרים, מה אבא עושה כשהוא לא מצליח. מה אמא עושה כשמסרבים למה שהיא מבקשת. איך גורמים למישהו אחר לעשות את מה שאני רוצה?

כשאתם בוחרים לפעול בצורה מסוימת, זיכרו שבאותו הרגע אתם לא רק מלמדים את ילדיכם שיעור בהתנהגות, אלא גם מקנים לו ערכים. אם הילד לא עושה את מה שאתם רוצים, ואתם בתגובה צועקים עליו – הוא לומד שאם מישהו לא עושה את מה שאני רוצה, אחת הדרכים לגרום לו לעשות מה שאני רוצה היא לצעוק עליו.

אני לא נכנס כאן לשאלה אם כדאי כחלק מתקשורת בין בני אדם לצעוק אחד על השני על מנת להשיג את מבוקשנו.

המטרה היא לעורר את המודעות לכך שהאופן שבו אנחנו מתקשרים, מלמד את הילד כיצד מתקשרים, איך מתנהגים בין בני אדם.

לצד הדוגמא האישית, יש את הסיפור. הסיפור הוא כלי רב עוצמה. אם אנחנו רוצים להעביר מסר, לחנך, להעביר ערכים, אנחנו יכולים למצוא סיפור טוב שמעביר את הרעיון, או פשוט להמציא אותו. להמציא סיפורים זוהי משימה לא מאוד מסובכת, ואני ממליץ בחום לנסות. כמו שלשיר לילד (בלי קשר אם אנחנו בדרך לכוכב נולד או לא) זהו מעשה מבורך, גם להמציא סיפורים, שבהם הערכים והרעיונות שהיינו רוצים להעביר לילדינו, יכול להיות משחק נפלא ודרך תקשורת אפקטיבית ומהנה. איזה ילד לא אוהב לשמוע סיפור מההורים שלו?

אם בוחרים ספרים בחנויות הספרים, הייתי ממליץ בחום לבדוק טוב את התוכן. אנחנו שמנו לעצמנו כלל – תמיד לקרוא את הסיפור לפני שאנחנו מקריאים אותו לילדינו. אני מאמין, שאין צורך לעבור דרך השלילי על מנת ללמוד את החיובי.

בהמון סיפורי ילדים משום מה, הילד קודם עושה מעשה רע, נענש עליו, ואז לומד לעשות מעשה טוב. אפשר ללמוד את הטוב פשוט על ידי מודל. לראות את הילד עושה את המעשה הטוב, ולהתחבר איתו, להזדהות עם הדמות ולרצות גם.