תהליך יצירת האמנות הוא שמאפשר לנו לפרוק את כל מה שאנחנו חווים עמוק בפנים

איך האמנות משפיעה ומוזנת מהתפיסה העצמית שלנו

לא מעט אמנים ואמניות שעסקו ביצירת האמנות שלהם, עברו תהליכים אמיצים של יציאה בשאלה, חזרה בתשובה, יציאה מהארון, הסבה מקצועית, הקמת משפחה, בחירה ברווקות נצחית ועוד. אותם תהליכים לא היו יכולים להתאפשר, בחלק מהמקרים, לולא עשיית אמנות שאפתנית, חוצת גבולות ועוצמתית.

כל אמן מכיר את הדף הלבן והריק. כל עשיית אמנות מתחילה בו, ואין סיפוק גדול יותר מאשר להפוך את הפיסה הלבנה לפיסה צבעונית ומלאה בתוכן. הפיסות הצבעוניות מתחילות למלא את הדף הלבן מתוך מקומות פנימיים ועמוקים בנפש שלנו, מתוך שאלות שאנחנו שואלים את עצמנו, מתוך הרצונות והשאיפות שלנו ומתוך התפיסה העצמית שלנו. לפני עשיית האמנות וגם במהלכה, אנחנו שואלים את עצמנו: “מה אני רוצה לספר? אילו חוויות החיים זימנו לי עד עכשיו שיסייעו לעשיית האמנות שלי? כמה מתוך הסודות והצדדים אני מוכן/ה לחשוף ולשתף? האם אני בכלל אוהב/ת את עצמי?”. השאלות האלו מפלסות לנו מסע שממנו אפשר להתחיל. במסע הזה, דרכי האמנות והתפיסה העצמית מצטלבות להן יחד ורוקדות ריקוד מופלא, שבו כל אחת מהן משפיעה על השנייה ומוזנת ממנה.

מגבלות התפיסה העצמית לעומת חופש אמנותי

לצד העובדה שהאמנות והתפיסה העצמית שלנו הן חברות טובות וקרובות, הן מביאות איתן, כל אחת מהן, מאפיינים שונים בתכלית. האמנות שלנו היא כמו ציפור – היא חופשייה ומרחפת, אין לה גבולות, והיא יכולה לנוע במרחב אינסופי של אפשרויות. לעומת זאת, התפיסה העצמית שלנו לא פעם כלואה בתוך כלוב ממוסגר של אמונות, והיא גם תלויה בהשפעות נוספות שמופעלות עלינו, כמו דת, תרבות וחוויות חיים. הניגודיות הזו שבין האמנות הנושמת לבין התפיסה העצמית, שלעיתים קרובות חנוקה, מתקיימת בצורה לא פחות מיפהפייה. האמנות היא מקום שבו אפשר לזרום בצורה המשכית עם התפיסה העצמית שלנו. אם התפיסה העצמית שלי היא נמוכה ומוגבלת, האמנות שלי יכולה לשים במרכזה בדיוק את התפיסה הזו, ולהוביל אותי לכדי עשיית אמנות מצומצמת, שתביא לידי ביטוי את התחושות הפנימיות שמלוות אותי. לעומת זאת, האמנות שלי יכולה לשים במרכזה בדיוק את הערכים ההפוכים לאלו שמובילים את התפיסה העצמית שלי: אם אני תופסת את עצמי בתור בחורה חסרת ביטחון שלא הולכת אחרי אחרי החלומות שלה, אמנות הכתיבה שלי יכולה לייצר דמות מלאת ביטחון עצמי, שלא תפסח לעולם על הגשמת חלום, בין אם הוא נמצא בהישג ידה ובין אם לאו. מדובר כאן על הליך יצירה משגע, שמשחק על בסיס קבוע עם כף המאזניים: מי תשפיע על מי? האם האמנות היא המקום הבלעדי שלנו לעוף עם המחשבות והדמיון, בעוד שהתפיסה העצמית שלנו נותרת בעינה? או שדווקא מתוך עשיית האמנות יכולה לצמוח בקרבנו תפיסה עצמית שתשנה את החיים שלנו מן הקצה אל הקצה? התשובה תלויה בנו. לפני כמה שנים צפיתי בסדרה “מטומטמת”, אותה יצרה בת חן סבג. ככל שצפיתי בעוד ועוד פרקים של הסדרה, ככה עניין אותי יותר להכיר את הסיפור שעומד מאחוריה ומאחורי היוצרת שלה. בראיונות השונים סיפרה סבג על הניסיונות העיקשים שלה להתקבל לתפקידי משחק שונים במגוון סדרות, ועל כך שנאלצה להתמודד עם לא מעט תשובות שליליות. הטענה הרווחת הייתה שהמראה שלה הוא ילדי מדי. והנה, במקום להרים ידיים, יצרה סבג בעצמה את הסדרה שבה היא משחקת בתפקיד הראשי – בתנאים שלה, על פי התפיסה העצמית שלה, ובדרך האמנותית הייחודית לה.

עצוב אז עצובים, שמח אז שמחים?

לתפיסה העצמית שלנו יש מימד רגשי שמבטא מצבים מגוונים כמו, בין היתר, שמחה גדולה או עצב עמוק. התפיסה העצמית היא עניין דינמי ורגיש, וממש כמו ברכבת הרים – אנחנו יכולים למצוא את עצמנו חווים תחושות High חזקות, ורגע לאחר מכן עטופים בתחושות Down מדכאות. בדומה לתפיסה העצמית שלנו, גם האמנות שלנו מעבירה אותנו רכבת הרים כזו: עשיית אמנות שנוצרת מתוך תפיסה עצמית גבוהה, יכולה לעורר אצלנו תחושות של שלמות ושלווה, אך יכולה גם להעלות תהיות ושאלות: “האם באמת טוב לי בתוכי כפי שהאמנות שלי משדרת החוצה? האם המקום שבו אני נמצא/ת הוא באמת שלם?”. בהמשך לזה, גם עשיית אמנות שנוצרת מתוך תפיסה עצמית נמוכה, יכולה לעורר אצלנו תחושות של עצבות וריקנות, אך גם להעלות תהיות ושאלות מנוגדות, כמו “האם באמת רע לי בתוכי כמו שהאמנות שלי משדרת החוצה? האם אני באמת רוצה לבצע בעצמי שינוי? האם אני יכול/ה להיות שלם/ה עם מה שיש לי?”. עשיית האמנות היא קנבס שמאפשר לנו לפרוק את כל מה שאנחנו חווים, גם כאשר מדובר על רגשות מובהקים כמו עצב או שמחה, וגם כאשר מדובר על רגשות מעורפלים יותר. התמונה שנוצרת לנו אל מול העיניים, מאפשרת לנו להסתכל על עצמנו מנקודת מבט גבוהה יותר ומפרספקטיבה אחרת, וה-Zoom out הזה מאפשר לנו לראות את כל הנקודות הקטנות ביותר שמרכיבות אותנו. מכאן, בתור אמנים ואמניות ובתור בני ובנות אדם, אנחנו יכולים להתחיל לסלול לעצמנו את הדרך מחדש, או לבחור לצעוד באותה הדרך בדיוק. לא מעט אמנים ואמניות שעסקו ביצירת האמנות שלהם, עברו תהליכים אמיצים של יציאה בשאלה, חזרה בתשובה, יציאה מהארון, הסבה מקצועית, הקמת משפחה, בחירה ברווקות נצחית ועוד. אותם תהליכים לא היו יכולים להתאפשר, בחלק מהמקרים, לולא עשיית אמנות שאפתנית, חוצת גבולות ועוצמתית. במקביל, אמנים ואמניות רבים שהביאו לידי ביטוי את התפיסה העצמית שלהם כמות שהיא במסגרת יצירת האמנות שלהם, המשיכו וממשיכים לצעוד בדרכים שהולמות את המידות שלהם, ושמחים בחלקם. הכל מקובל, הכל מחובק, העיקר להיות שלמים עם עצמנו ועם האמנות שאנחנו עושים.  

תהליך היצירה מפגיש אותנו עם עצמנו.
האמנות היא מקום מאפשר, שאליו יכולים להתנקז אותן תזוזות ואותם שינויים שמתרחשים בתוך ומחוץ לנפש שלנו

חיפוש עצמי בתוך האמנות

האמנות היא האזור שבו אנחנו יכולים להשתולל. ממש כמו בלונה פארק עם עשרות מתקנים, גם במסגרת עשיית האמנות שלנו אנחנו יכולים להתרוצץ בשטח, לבחור על אילו מתקנים לעלות, על אילו לוותר, על איזה מתקן מתחשק לנו לעלות פעמיים, ולפעמים גם לשבת על הספסל שבצד ולהתבונן בעוברים והשבים. בעוד שחלק מהאמנים והאמניות נהנים מעשיית האמנות ו”על הדרך” משלבים אותה עם התפיסה העצמית שלהם, אמנים ואמניות אחרים נכנסים במודע לתוך הלונה פארק האמנותי הזה, שבו הם יכולים לחפש את עצמם, לצאת למסע. ההתעסקות עם החומרים מאפשרת לנו לגעת, לחטט, להגיע, לפתוח ולפעמים גם לבחור, במודע או שלא במודע, לטייל על יד אבל לא להתקרב. הטיול הנפלא הזה, שנעשה לעיתים מתוך רצון לדעת את הדרך ולעיתים מתוך הליכה שמובילה את עצמה, מאפשר לנו להגיע למקומות שלא העזנו אפילו לחלום עליהם, ובהתאם לו משתמרת או משתנה גם התפיסה העצמית שלנו. אני נזכרת שבשנת 2014 השתתפתי בסדנת כתיבה לראשונה בחיי. הייתי אז בזוגיות עם בת הזוג המהממת שלי, אבל היחידות שידעו עליה היינו אנחנו. באחד מהמפגשים קיבלנו משימת כתיבה בשם “בעוד 5 שנים”, ובמפגש שאחריו החלטתי להקריא מול כולם את הטקסט שכתבתי. זו היתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי מוכנה לספר על הזוגיות שלי, בדרך כזו או אחרת. השהות בתוך הארון הייתה מורכבת מאוד בשבילי, ולא פעם הרגשתי שהפעם הראשונה שאספר על הזוגיות הזו, תהיה גם האחרונה. ואז פתחתי את הטקסט על צג הפלזמה שבכיתה, ועד שהתיישבתי בחזרה במקום והתחלתי להקריא, שמעתי את רונה, חברה לסדנה, אומרת לעצמה “איזה יופי”. הסתכלתי עליה, ראיתי את העיניים שלה רצות על הטקסט שלי, ופתאום היא הסתכלה עליי וחייכה. לא רק התפיסה העצמית שלי, אלא כל תפיסת העולם שלי השתנתה באותו הרגע. ה-“איזה יופי” הקטן הזה כתגובה לאמנות שלי, ודרכה גם לזוגיות שלי, הבהיר לי שהפעם הראשונה הזו, שכל כך פחדתי ממנה, היא רק הצעד הראשון שלי בדרך החוצה. מאותו הרגע, בחדר הקטן ברחוב איסרליש בתל אביב, הכל אצלי הפך מואר, ואם בחיפוש עצמי בתוך האמנות עסקינן – אז הנה הוא, נוכח וכל כך עוצמתי.

“הדרך ארוכה ומפותלת, ולא נדע בדיוק לאן היא מובילה”

שינויים הם חלק בלתי נפרד מהמהות שלנו, והדרך שבה אנחנו צועדים לא נשארת סטטית לעולם. אנחנו לא תמיד יודעים להצביע על השינויים האלו, שלפעמים מתרחשים מבחוץ ולפעמים מבפנים, אבל התפיסה העצמית והאמנות שלנו הן אלו שמעידות על קיומם. האמנות היא מקום מאפשר, שאליו יכולים להתנקז אותן תזוזות ואותם שינויים שמתרחשים בתוך ומחוץ לנפש שלנו. המשפט “הדרך ארוכה ומפותלת, ולא נדע בדיוק לאן היא מובילה” (המסע אל הקוסם/ירון כפכפי) בא לידי ביטוי בחיים שלנו בדיוק כך: אנחנו נעים בדינאמיות בעולמות החיצוניים והפנימיים, מתעסקים ב”עצמי” ועושים אמנות, וכאן גם טמון היופי הבוהק של ידיעת אי הידיעה – היא זו שמובילה אותנו למקומות הקסומים ביותר.

    תגובות גולשים

  1. יש לי חלום לכתוב ספר על ילדותי שלא היו בה הרבה כאבים אבל היו בה אפיזודות מרתקות, עצובות, מצחיקות ואף קשות. האם היית יכולה לתת לי הצעה או קצה חוט מה לעשות כצעד ראשוני להפוך את החלום הזה להתחלה של הגשמה?

  2. היי נומי, העצה שלי היא פשוט להתחיל 🙂 את יכולה לכתוב לך כל מיני זכרונות שמעניין אותך לעסוק בהם, ובהמשך לפתוח אותם לכדי סיפורים ארוכים יותר. בצורה הזאת, תוכלי לאגד לך מקבץ של סיפורים, שבהמשך יוכלו להתגבש לכדי ספר. אל תפחדי להגיע למקומות שנמנעת מהם לאורך הדרך – את יכולה לצמוח מהם גם באופן אישי וגם ככותבת. והכי חשוב – נסי להנות מהדרך, על כל הרגעים שהיא תזמן לך. בהצלחה!

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.