תרזה מאווילה

תרזה מאווילה מתבלטת בין האנשים החשובים מתקופתה כמייסדת של מנזרים רבים וכבעלת תפקיד מפתח בתרבות של המאה השש עשרה. היא הייתה דמות מפתח בכנסייה הקתולית וזאת בשל המימד המיסטי שהיא הוסיפה לדוקטרינה הדתית. כשאנו עוקבים אחר חייה של תרזה לא נותר אלא להתפעם ממאמציה הכבירים בכדי להפוך את עולמה הפנימי ל'טירה של יהלומים'.
החל מהרגע שבו היא נכנסת למנזר המסלול של תרזה מלווה במאבקים פנימיים, זאת למרות ההחלטיות הרבה שלה גם אל מול ההתנגדות של הוריה לצעד זה. היא בחרה בנתיב זה עבור חייה, אך ההצטרפות למנזר לכשעצמה אינה מספיקה בכדי לשלוט בצורה מוחלטת בכל צרכיה האישיים הקשורים לרגשותיה, ואכן היא חיה במשך זמן רב בסתירה פנימית גדולה בין הבחירה שלה בחיי הנזירות ותרגול התפילה מצד אחד, ובין משיכתה לקשרים חברתיים וזוגיות מצד שני.

במשך שלוש שנים, בין השנים 1551 ועד 1554, תרזה חיה כשהיא נקרעת בין שתי כוונות סותרות, ולא נמנעת מהסבל הכרוך בהתפתחות פנימית. בחירתה במסלול זה לא חסכה ממנה את הסתירות החזקות, נהפוך הוא, היא הביאה אותה להתבונן בהן ביתר בהירות וביתר חדות, ולמרות שהמאבק יכול להיות קשה לפעמים, תרזה באיטיות ובעקשנות רבה, במשך שנים, מדגישה בתוכה את אותם הגורמים אשר מאפשרים לה לדעתה להתקדם אל עבר היעד הרצוי, המפגש עם אלוהיה. היא התמידה בתפילותיה תוך זכירת הערכים שעבורה היו החשובים ביותר ותוך העצמתם בתוכה.

ביוגרפיה

תרזה דה ספדה אהומדה נולדה ב-28 במרץ 1515 באווילה שבקסטיליה העתיקה. העיירה הקטנה היוותה מרכז חשוב של תרבות ומסחר ומקום מפורסם בשל הסובלנות הדתית שלו. סבה של תרזה היה יהודי שהמיר את דתו, ועם המעבר לאווילה בכדי להימלט מהאינקוויזיציה, התעשר מסחר בבדים. תרזה גדלה במשפחה מרובת ילדים, ילדותה הייתה שלווה והיא הייתה ילדה מוחצנת, מלאת חיים וגנדרנית במקצת. אביה הקנה לה בסיס יציב של תרבות דתית, בעוד שאמה, שקראה והעריצה סיפורי אבירים, חלקה עימה את רגעי הקריאה, אשר דחפו את תרזה אל עבר חיי סכנה ונועזות.

בשנת 1528 היא איבדה את אמה ורגע זה מסמן גם את סוף תקופת הילדות שלה. זמן לא רב לאחר מכן נולד בינה לבין קרוב משפחה שלה קשר אינטימי אך אביה החליט לשלוח את תרזה ללמוד במנזר. במשך זמן מה הם המשיכו לשלוח זה לזה מכתבים, אך לאחר זמן מה הקשר ניתק. תרזה שמחה על כך, כיוון שלמרות שלא רצתה עדיין לנדור את נדרי הכנסייה, היא החלה לחוות סלידה מחיי הנישואין: "התפללתי לאלוהים על מנת שיואיל בטובו שלא לקרוא לי, אבל פחדתי מהחתונה". עם חזרתה לבית המשפחה, היא עברה תקופה ארוכה של חוסר החלטיות, תקופה שבה גם חלתה מספר פעמים ואשר הסתיימה ב-2 בנובמבר 1535. בבוקר אותו היום היא התרחקה סופית ממשפחתה ונכנסה למנזר ההתגלמות של אווילה.

זמן לא רב לאחר כניסתה למנזר, "השינוי באורח החיים ובמזון" וגם החזרה הקיצונית בתשובה גרמו לה לחלות שוב בצורה קשה. בזמן שהמתינה לכך שתישלח למֵרַפאה מפורסמת, היא עצרה לבקר בבית של דודה שנתן לה במתנה ספר מפורסם על התפילה הפנימית, "המדריך הרוחני השלישי" מאת פרנסיסקו מאוסונה. תרזה קוראת אותו בשקיקה ומקדישה את עצמה בלהט רב לתרגיל הריכוז שמוצע בו, באותו הזמן היא חווה את החוויות המיסטיות הראשונות שלה. הטיפול של המרפאה לא צלח ומצבה הבריאותי התדרדר, המחלה ארכה שלוש שנים, עד שלבסוף נכנסה לתרדמת ונותרה למשך זמן רב משותקת במיטתה. אפילו בתנאים אלה תרזה מבקשת להיכנס בחזרה למנזר ובאפריל של שנת 1543, כמעט בנס, היא מצליחה שוב לקום על רגליה וללכת. תרזה חווה צורך עז לשמוח, לאהוב ולהיות נאהבת.

לאחר שהחלימה לגמרי, היא מתחילה לבקר בהתמדה בטרקלין האורחים, שבו היא מתבלטת בשל הקסם שבה והשיח הנעים שלה. כולם מחשיבים אותה לדתייה למופת, אך תרזה מרגישה חצויה לשתיים בתוכה ובסופו של דבר היא נוטשת את התפילה לתקופה ארוכה. עוברות עליה שנים של ייסורים פנימיים, שמלוות בחוויות מדיטטיביות ובמחלות, עד למותו של אביה האהוב, אירוע שמותיר בה סימן עמוק. המהפך של שנת 1554 הגיע כאשר עמדה לפני פסלו של ישוע המיוסר, באותו הרגע נפתח שלב חדש במסעה הפנימי: תרזה חוותה חוויות שלא ניתן לבטאן במילים, חוויות כה מופלאות, עד שהיא פנתה להתוודות בפני מספר כמרים, מהחשש שאותם החזיונות עלולים לנבוע מהשטן ולא מאלוהים. מי שעתיד להיות פיטר הקדוש מאלקנטרה פוגש אותה לשיחות ארוכות ומעיד מתוקף סמכותו ש"הרוח שלה מאלוהים היא", וכך משקיט קולות שווא ורכלנות שהופצה אודותיה. בשלב זה, תרזה כמעט מוכנה לצאת אל העולם, היא מרגישה רצון עז לתקן את המסדר הכרמליתי שבו הייתה חברה, ולהחזיר אותו אל הציות למצוות האוונגליון. למרות קשיים והתנגדויות מכל סוג אפשרי, תרזה הקדישה את עשרים השנים האחרונות של חייה למטרה זו. היא המשיכה לצעוד מבלי להתעייף, בכל עונה ובכל מזג אוויר, בדרכים של קסטיליה ואנדלוסיה בכדי לייסד באופן אישי מנזרים נוספים. על אף שנמצאה אשמה על ידי האינקוויזיציה, היא אינה מאבדת את רוחה וממשיכה להיאבק עד שמשיגה לבסוף את ההכרה של האפיפיור ברפורמה שהובילה. עם חזרתה מהמסע המתיש והאחרון לבורגוס, היא מתה באלבה דה תורמס ב-4 באוקטובר 1582.

כתביה

מעניין להיווכח כיצד ארבעת כתביה העיקריים של תרזה – ספר חיי, הדרך אל השלמות, ההקמה והטירה הפנימית – נכתבו כולם לאחר שנת 1560, ממש בשיא בגרותה. כתביה אינם מעלים בעיות של סגנון, זאת משום שנשארו כתבים חתומים בכתב ידה, שמאפשרים לנו להבחין בבירור בסגנון שלה: כתיבתה היא מהירה ודינאמית, היא אינה דורשת פרקי זמן ארוכים של הכנה ולא איסוף של חומרים. אנו יודעים גם שתרזה נהגה לכתוב כמעט תמיד תחת עצתם של הכמרים שבפניהם התוודתה ושלאחר הכנת הטיוטא של הספר חלק מהדפים הוסרו. היה נדיר שקראה מחדש את מה שכתבה. למרות כל זאת הרגישות הרבה שלה מבחינה לשונית איפשרה לה למצוא תמיד את המילים הנכונות ואת המבנה התחבירי המתאים בכדי להביע גם את החוויה העמוקה ביותר ואת הנושאים המורכבים ביותר. סגנונה משלב אופי של עדות אינטימית עם מעשיוּת של מי שמכיר היטב את מהות האדם ויודע לדבר על הבעיות היומיומיות מחד ומנגד גם על הכיבושים הרוחניים הגבוהים ביותר. טון הכתיבה הקולח והספונטני אינו מתעטר בסלסולים ספרותיים אלא יודע להתאים עצמו לכל חוויה רוחנית הודות לשימוש המכוון בדימויים ובמשלים. כמו שכותב איטלו אליגיירו צ'וזנו, מבקר ספרותי ומתרגם של כתביה של תרזה, בהקדמה לספר חיי: "בכתביה של תרזה, יוצא מן הכלל הוא אותו הדו קיום… בין שתי איכויות שלעיתים רחוקות מוצאים משולבות יחד אצל אותו הסופר: כוונתי ליכולת מרשימה להפוך את המצבים המעודנים ביותר של הרוח לבהירים ואף כמעט מוחשיים, מצבים שבהם לרובנו אין ולו התנסות אישית מינימלית, אך הודות לתרזה הם הופכים מובנים ואף כמעט ומורגשים על ידי מי שפחות נוטה אליהם באופן טבעי. זהו סגנון של מוחשיות ריאליסטית המתאימה לסופר גדול מהמאה התשע עשרה…"

ספר חיי

חובר בין השנים 1562 ו-1565 לפי הוראתו של האב גרסיה מטולדו, מטרתו של הספר לפרוש בפני הכומר המוודה שלה את חייה, את שיטות התפילה שלה ואת החסדים הרבים שקיבלה מאלוהים. כתב היד הוקע על ידי האינקוויזיציה, שלאחר שבחנה אותו החליטה לאשרו, אך הוא נשאר גנוז במחסניה עד לשנת 1587, חמש שנים לאחר מותה של תרזה. הוא בנוי מארבעה חלקים: החלק הראשון והשלישי מקיפים את המאורעות החשובים בחייה ואת החוויות המיסטיות. החלק השני מהווה חיבור קטן לגבי התפילה, והחלק הרביעי מספר את סיפור ההקמה של המנזר הראשון לאחר הרפורמאציה, המנזר של סן חוזה מאווילה.

הדרך אל השלמות

נכתב בתחילה עבור הנזירות של מנזר סן חוזה מאווילה, הוא עבר התאמות ותיקונים רבים במטרה להתאימו לכלל הכרמליתים. מדובר בחיבור נזירי עם מטרה חינוכית: הוא מציג את התפילה כמסע ומתאר את טבע השינוי, את התנאים ואת השלבים השונים שבו. בחלק הראשון של הספר מוצגים גם הקווים המנחים של הדרך הרוחנית החדשה של אורח החיים הכרמליתי, שבה דגלה תרזה עם הרפורמה שלה.

ספר ההקמה

כתיבתו החלה בשנת 1574 לבקשתו של האב ריפלדה, אך הופסקה מספר פעמים והושלמה רק כחודשיים לפני מותה של תרזה. זהו ספר עלילתי שמספר על ההרפתקאות במהלך מסעותיה ובמהלך ייסוד המנזרים בכל רחבי ספרד. הספר בעל אופי סיפורי חי, המשלב קטעים הומוריסטיים ודרמטיים, עם אפקט דומה לספרות ההרפתקאות של סרוואנטס, מחבר הספר המפורסם דון קישוט.

הטירה הפנימית

Las Moradas (ההיכלים) – או בשמו המוכר יותר Castillo interior (הטירה הפנימית) – נחשב בעיני רבים ליצירת המופת של תרזה. כל זמן שהאינקוויזיציה החרימה את כתב היד של ספר חיי, האב גרסיאן דחק בה לכתוב ספר חדש שבו היא תדבר על החוויות הפנימיות שלה מבלי לציין שמות של אנשים. תרזה התנגדה בחריפות, הן משום שסבלה מזה זמן רב מכאבי ראש שהחלישו אותה, והן משום שהרגישה חסרת השראה ספרותית בכדי לענות על מה שהתבקש ממנה. לבסוף תרזה נכנעת להפצרותיו של הכומר והחל מה-2 ביוני 1577, בחמישה עשר ימים בלבד היא משלימה את שלושת ההיכלים הראשונים. הפסקה של מספר חודשים בשל התחייבויות אחרות – שבהם היא מצליחה להשלים את ההיכל הרביעי ולהתחיל את החמישי – ואז מחדש לעבודה: את שישה עשר הפרקים האחרונים היא משלימה בפרץ של יצירתיות בחורף של אותה השנה. הספר אושר על ידי מספר תיאולוגים (מלבד מספר חלקים התחלתיים שנפסלו) והודפס במספר מהדורות, דבר שהציל את הספר מההתקפות העתידיות של מספר תיאולוגים שמרניים. גם אם באופן התחלתי נראה שהייתה לה מטרה מוצהרת לפתור "מספר ספקות בנושא התפילה", למעשה מיד מתגלה המטרה האמיתית של תרזה, שהיא לתאר את התחנות האחרונות של החיים הנוצריים ואת המשמעות העמוקה של הקדוּשה: "וגם לגבי האופן שבו אלוהים פועל אז בנשמה, כלומר על אותן תופעות העל טבעיות מדובר אך מעט. כעת, משנדבר ונמחיש זאת בדרכים שונות, תהיה זו לבטח נחמה גדולה כיוון שנבין טוב יותר את המבנה השמיימי הזה שנמצא בתוכנו, המוכר כה מעט לבני התמותה, למרות שרבים מהם נכנסים אליו" .
כל המסלול הנזירי שעוסק בדרך אל השלמות ממוצה כבר בפרקים הראשונים (שלושת ההיכלים הראשונים), בעוד שהגרעין המרכזי של היצירה נפרש בשאר עשרים ושניים הפרקים, בהם תרזה מעמיקה בעמודים בלתי נשכחים את העושר של החוויות המיסטיות שהבשילו בה, בעיקר בחמש השנים האחרונות של חייה.