ביום בהיר של תחילת ספטמבר עלינו עם הילדים והכלבה על הג'יפ ויצאנו לשנה של שהייה בטבע. נפרדנו מהבית השכור ומבית הספר, מהחברים וממרבית הלקוחות, והתחלנו לנדוד כשלעורנו בגדים ויריעת אוהל. בפנים הלב קצת דאג אך התרונן לקראת המסע, מרגיש במשיכת האדמה והשמיים הפתוחים, מקווה להתחבר אל דבר מה גדול מאיתנו, כפי שהיטיב לתאר רבי נחמן מברסלב:
"אם היית זוכה לשמוע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה לה' יתברך, בלי פנייה ובלי שום מחשבות זרות, ואינם מצפים לשום תשלום גמול, היית יודע כמה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם וטוב מאוד ביניהם לעבוד את ה' ביראה!"
מה שמלכלך ומה שמנקה
כעבור חודש כבר היה ברור שהשהייה בטבע מלכלכת: הבוץ של גשמי הסתיו ברמת יבניאל, החול שרוחות הערבה דוחסות לכל חור, ההצטברות האפורה שעל העור בקושי מקורצפת תחת ג'ריקן גדול. אבל, באותו הזמן, אתה הולך ומתנקה מדאגות וטרדות, מהתחשבנויות וכעסים, ומנוירוזות שעל פני השטח שאין להן כבר במה לאחוז. העכירות בכוס המים של הנפש נרגעת ושוקעת, ובמקומה עולה צלילות של ראייה והקשבה. הנוכחות מעמיקה ומתחדדת בעוד קצבם של השעון ודאגות יומיום כמו משתתקים ומתחלפים בקצב הטבעי של נחל או חורשה. ובתוך כל זה, כתוצאה פשוטה של התרחקות ההמולה, הולך ומתגלה השקט. כפי שכותב איבנהוב בספרו "נתיב השקט":
"איך ניתן לצפות שמערכת העצבים של בני האדם לא תינזק, כשהם חיים בתוך רעש בלתי פוסק? על הכבישים, בתוך הערים, בבתי החרושת ובמקומות העבודה, בכל מקום יש רעש… אנו זקוקים לשקט, ובמיוחד לשקט ששורר בטבע, מאחר שבטבע נמצאים השורשים שלנו… וגם כשאנחנו שומעים לפתע שירת ציפורים, או קול פכפוך מים, אנחנו חשים שהצלילים הללו הם חלק מהשקט. הם לא מפריעים לו, נהפוך הוא, הם מדגישים אותו."
איבנהוב אמנם מדבר על השקט, אך אין זה שקט פסיבי או קפוא. לא ישבנו בתנוחת לוטוס וגם לא שכבנו חסרי מעש מול המדורה, נהפוך הוא: החיים בטבע חייבו אותנו להיות פעילים מהנץ החמה ועד שקיעתה, שכן הצרכים הפשוטים כבר לא היו מובנים מאליהם ותבעו מיקוד, אנרגיה וזמן. אין פתרונות נוחים ומהירים לארוחות חמות, לשטיפת כלים או להגנה מהרוח, וכל דבר שכזה דורש חשיבה ועבודה.
למדנו שדווקא העיסוק ב"דברים הקטנים" הגביר את הנוכחות ברגע הנוכחי ותחזק תחושה של עשיית הדבר הנחוץ, הנכון. אולי כפועל יוצא של אותה עשייה נכונה או בגלל תפאורת הטבע התובעת תשומת לב והקשבה, גם החושים הלכו והתחדדו, כמו נעשו רגישים יותר לסביבה המיידית, במקום התעסקות בעניינים של עבר ועתיד. כפי שכותבת אליזבט הייך בספרה "התקדשות" כשהיא מספרת כיצד התבודדה בבקתה קטנה ביער לצורך תרגול:
"כאן חייתי לגמרי לבדי. בבוקר מצאתי על המרפסת את החלב הטרי, אחר כך ירדתי אל המרתף, חטבתי עצים והבערתי אש באח. לאחר מכן התחלתי בתרגיליי. בית-היער היה מקום אידיאלי לתרגילי יוגה. האזור כולו התפרסם באווירתו החגיגית. השקט והשלווה ביער העד וטוהר הטבע, שהציוויליזציה טרם הגיעה אליו, השפיעו במידה כזו על כל מי שבא לשם, שנעורו בו מצב רוח מרומם וחרדת קודש – אפילו ללא תרגילי יוגה. האדם נעשה כאן רגיש יותר לרטיטות גבוהות. איברי החושים הרוחניים הרדומים שבנו נפתחו, ואני יכולתי לבצע, ללא מאמץ, את התרגילים הקשים ביותר בריכוז ובמדיטציה."
"כל הדברים מחוברים בקווים דקים של אור"
הציטוט הנ"ל משירו של בן בנג'ה שאלתיאל, מתכתב עם חוויה מעניינת שפקדה אותי כשלושה חודשים לאחר שיצאנו למסע. בדיוק סיימתי לשטוף את הכלים במימי הירדן ההררי, בעוד הדגים מכלים את שאריות הקוואקר בבריכה הקטנה. הרמתי את עיניי אל ההרדופים שבגדה ואל ההרים, ולפתע הרגשתי מעין "קליק" פנימי שחיבר את הכל. הבחנתי כיצד מעוף השלדג וניחוח הפרחים, מערבולות המים והרוח הקלילה – כל הריבוי הצבעוני הזה – מחובר בנימים דקיקים או בנעימה זכה שכמו הייתה תמיד ברקע, וכעת עברה לקדמת הבמה.
אבל, השמחה שחשתי לא נבעה מזכייה בחוויה נשגבת אלא מהבנה שהאנטנה הרגישה הזו מצויה בכל אדם. היא נגישה ופשוטה וממשית, רק שכוסתה באבק הציביליזציה בדורות האחרונים. והחדשות הטובות הן שהספיקו שלושה חודשים בטבע נדרשו כדי שתשוב ותיפתח אצלי, אחרי יותר מארבעים שנות חיים בלב התרבות המודרנית.
הדהוד נאה לחוויה הזו מצאתי בספרו של איבנהוב "יצירה אמנותית ויצירה רוחנית":
"כשאנחנו נמצאים לבדנו ביער או על רכס הר, אנחנו חשים לא פעם כאילו הועברנו אל עבָר מרוחק מאוד, אל תקופה קדומה שבה האנשים חיו באחווה עם כוחות הטבע ורוחות הטבע… בטבע הכול שר, הכול חי, כל ברייה מפיקה תנודות המתפשטות כמו גלים של מוזיקה. לכן אנו יכולים לומר שבטבע הכול מוזיקלי. המוזיקה קיימת בנחלים הזורמים, במעיינות הנובעים, בגשם המטפטף, בגעש המפלים, בתנועה הבלתי פוסקת של האוקיינוסים והימים. המוזיקה מצויה בשריקת הרוח, ברשרוש העלים, בציוץ הציפורים… המוזיקה שבטבע מעוררת שוב ושוב את הרגש המוזיקלי הרוחש באדם."
האם האדם הוא הטבע?
כששהינו זמן ממושך באותה פינה בטבע השתנה הקשר עם הסביבה. היחסים עם שכנינו החרקים, העופות, היונקים והצמחים נעשתה אינטימית בהרבה: תנועת הנמלים ושיקוליהן, סדר יומה של האנפה האפורה, השעות הקבועות של יללות התנים – כל אלו עוררו סקרנות וחקירה. למעשה, ההיכרות הפכה כה קרובה עד שחדלנו להתייחס אליהם בתור "לילית", "קרפיון" או "שועל". הם הפסיקו להיות שמות מופשטים והפכו עבורנו ליצורים ייחודיים שאנו מבינים, מוקירים ומחבבים ברמה האישית, בריות שחולקות עימנו את ביתנו ואנו עימן את ביתן.
באותם ימים הפסקתי לחשוב במונחים של "יחסי האדם עם הטבע", ובמקום זאת חייתי בתחושה שהאדם הוא הטבע. אבל, מסתבר שיש דברים שאפילו תפאורה מרהיבה וקסמם של בעלי החיים אינם יכולים לספק. וכך, בחלוף החודשים מצאתי את עצמי כמו מוגלי, מתחיל להתגעגע לחברת בני האדם.
בספרו "האדם והטבע" כותב א.ד. גורדון:
"האדם ניצח את הטבע, כבש את הטבע, גילה תעלומות הטבע – אבל לא חי את הטבע ולא את טבע עצמו בכל שלמותו. האדם התרחק מן הטבע במידה שהכיר אותו. ובה במידה שההכרה התרחבה, התעמקה והתעשרה, היא ראתה את עצמה רחוקה מהחוויה, מאותו הצד של הנפש האנושית, המפולש לעצם ההוויה העולמית."
ובכן, לאורך עשרה חודשים הסטנו חזק את חוגת המצפן בכיוון שאליו הצביע א.ד גורדון, הלאה מההוויה האנושית ולעבר הטבע. היו לכך יתרונות, אבל היו לכך גם מחירים. ההתמודדות המתמדת עם הרוחות, הגשמים והשמש איבדה בהדרגה מהגוון הרומנטי שלה וההרפתקה קיבלה צבעים של שגרה. סדר היום שבנינו בטבע כבר דמה למדי לחיים רגילים, רק שכאן כל מטלה יותר מאתגרת, יותר מתישה, ובמילים אחרות – התעייפתי. שוב נזקקתי לביטחון והנוחות שמעניק מקום של קבע, ועוד יותר מזה כמהתי לחברת בני האדם, להפריה ההדדית, להשראה ולתמיכה, ליכולת לחלוק תובנות ורגשות באופן שלא ניתן לעשות עם שועלים.
מסתבר שאדם זקוק לבני מינו למען רווחתו הרגשית והחומרית, ולמען צמיחתו האינטלקטואלית והרוחנית – למרות ובגלל האתגרים. אין פלא איפה, שבספרים כמו "מה שלמד הבודהה" או בדרשות מתוך "להכחיד את הסבל", אידיאל הפרישות של הבודהיזם אינו זהה לפרישה מהעולם. משמעו הוא הפסקת ההיאחזות בארעי ואין זה משנה אם אתה נווד, נזיר בגלימה או איש הייטק בחולצת פולו.
כמעט כל הזרמים והמסורות, החל ביהדות ועד למורי העידן החדש, מצביעים על האיכויות של התבודדות בטבע, ובאותה עת על נחיצות המפגש השלם עם חיי היומיום. את האיזון שלנו מצאנו לבסוף במגורים בחאן בערבה, שם התגוררנו כשנה נוספת בין הדקלים, בעוד הילדים שבו לבית הספר ואנו בנינו מחדש את העסק ואת החיים החברתיים. ובו בזמן, העין והלב נותרו כרויים אל הטבע המקיף אותנו ואל שאלת מקומנו עימו ובתוכו.
זוהי השאלה שמתארת יונה וולך בשירה, ואל תשובתה אני מצטרף:
"בנקיק נסתר בצוקים
איילה שותה מים
מה לי ולה
אלא צוקי ליבי
אלא מעיין חיי
אלא נסתר
איילה מה לי ולה
מה לי ולה
אלא אהבתי"
הנה השיר בלחן וביצוע להקת עלמא.
תגובות גולשים
מעניין. מעורר מחשבה והשראה
מסע מרתק ב"נתיב השקט"
תודה הלל על השיתוף
מרגש לקרוא ולהקשיב
תודה רבה ושבת שלום
מאחת שגם רוצה למצוא שוב
את קו המשווה שלה:)