פרק מתוך הספר הדברים כפי שהם
סיפור חייו של בודהה
לידה ונעורים בארמון
אם נסקור את חייו של בודהה ניווכח שלימודיו רלוונטיים גם היום. הוא נולד לפני כ-2,450 שנה למשפחת מלוכה בצפון הודו. כמה מאות שנים קודם לכן, במהלך אחת מהנדידות ההמוניות באותה תקופה, עברו אבותיו בני שבט השַאקְיָה ממה שהיום קרוי אוקראינה ומרכז רוסיה, והתיישבו באזור. בודהה השתייך למעמד הלוחמים, ובטקסטים הוא מתואר כגבר גבוה וחזק מאוד. ממלכתם של הוריו שכנה בגבול הדרומי של נפאל של ימינו, סמוך ללוּמְבִּיני באזור הנקרא קַאפּילַוַוסְטוּ. בתקופה ההיא היה האזור עשיר ולא מאוכלס בצפיפות רבה מדי. החפירות מראות כי הייתה שם מערכת ביוב תת קרקעית, וכן, חימום מרכזי בין הקירות הכפולים של בתים אחדים. כלומר, התרבות המקומית הייתה מפותחת לזמנה. בודהה עצמו בוודאי לא נולד מלידת בתולה. הוא היה ההזדמנות האחרונה של הוריו להוליד ילד, ולפיכך יורש לכס המלוכה.
בגיל שבו כבר ויתרה על התקווה, חלמה אמו חלום רב עוצמה שבישר את הריונה. בעודה עומדת בלב מטע ששכן כ-20 קילומטרים מהארמון, ילדה תינוק חזק ויפה. ההורים הטריים עלו על גדותיהם מרוב אושר. הם קראו לו סִידְהַרְתָה גוּאַטַמָה וציפו שיהפוך למלך רב עוצמה. בזמנים ההם, ממלכות שלא עמד בראשן מצביא חזק נעלמו במהירות.
ואולם, בהדרגה הבחינו הוריו בסימנים המרמזים על דבר-מה שונה. פרחים הופיעו בכל מקום שהילד הלך אליו. הם שאלו "האם הוא משורר, חולם, פילוסוף?" כדי לגלות את יעודו, הם הזמינו שלושה מודטים שיחזו את עתידו של בנם. לאחר שבחנו אותו ביסודיות אמרו כולם את אותו הדבר: "הילד מיוחד באמת. אם יישמר מהכאב וחוסר הסיפוק של העולם, הוא יגשים את כל משאלותיכם. הוא יהיה לוחם מצוין וגיבור, וככזה ינצח את כל המלכים השכנים ויעורר בכם גאווה. אך אם לעומת זאת, הוא יגלה שהעולם מותנה ואינו מביא לשמחה מתמדת, הוא יפרוש מהכול. הוא יפתח השקפה חדשה ומאירה ויביא אותה לעולם".
מכיוון שהוריו של בודהה רצו בן שליט ולא אומן או נֶפֶל, הם מיהרו לפעול. הם הקיפו את הנסיך המתבגר בכל דבר שאדם צעיר ובריא עשוי לאהוב: חמש מאות נשים נבחרות, הזדמנויות לספורט ולריגושים, ומעל לכול, הכשרה קרבית חשובה שבה שלט לחלוטין. הם סיפקו גם את התנאים הטובים ביותר להכשרתו האינטלקטואלית ועד מהרה הצטיין גם בה. כל משאלה שלו מולאה, ובעשרים ותשע השנים הראשונות לחייו חֲוָוה רק היבטים משתנים של שמחה. מכיוון שמאגר התודעה שלו לא הכיל שום דבר מטריד מחיים קודמים, לא היו בו רשמים בלתי נעימים שהיו עלולים לצוף. כל דבר שהיה עלול להכאיב הורחק מהנסיך הצעיר. ואז פתאום התהפך עולמו.
התפכחות וחיפוש אחר משמעות
בגיל עשרים ותשע, במשך שלושה ימים רצופים, כשיצא מארמונו פגש בהיבטים המיידיים ביותר של הסבל. הוא ראה אדם חולה אנושות, אדם מוכה זקנה, ולבסוף אדם מת. בשובו לארמון עבר על הנסיך הצעיר סִידְהַרְתָה לילה נורא. הוא היה מעבר למצב של חשיבה על עצמו, אך ההכרה כי הכאב פוגע בכולם לא נתנה לו מנוח. לאן שלא הביט הוא לא מצא דבר שיוכל להעניק ליקרים לו מחסה מהכאב. הוא לא מצא דבר שעליו היה יכול לסמוך. תהילה, משפחה, חברים ורכוש – הכול יחלוף. הוא גילה רק ארעיות. דבר לא היה אמיתי או מתמיד בעולם החיצוני או הפנימי.
בבוקר הבא, כשכל כולו סימן שאלה ותודעתו סבוכה בבעיה הזו, חלף הנסיך על פני מוֹדֶט שהיה שקוע בריכוז עמוק. כשעיניהם נפגשו ותודעותיהם התחברו, בודהה עצר, מהופנט. יתכן שאדם זה מראה לו את מה שחיפש, מחסה אמיתי שריר וקיים. מצבו הציג את המַראָה שמאחורי הבבואות, האוקיינוס שמתחת לגלים, את המודעות הנצחית של התודעה מבעד לכל התמונות המופיעות, המשתנות והנעלמות. לבודהה העתידי הייתה תובנה פתאומית, שייתכן שיש דבר-מה בלתי משתנה ומודע מאחורי כל הרעיונות והרשמים.
"מצאתי!" חשב לעצמו. לבטוח בחוֹוֶה אך לא בחוויות המשתנות שלו, נראה בעיניו הגיוני בהחלט. הפגישה עם איש זה העניקה לבודהה העתידי טעימה אמיתית ומשכרת מהתודעה שידע שיצטרך לחוות בעצמו לטובת הכלל. כהרף עין הוא הבין שהשלמות שחיפש בחוץ חייבת להיות בתוך התודעה עצמה.
בתקופה ההיא לא היו בנמצא כלים או לימודים באשר לאופן השימוש בחיים מלהיבים כדי "לרכב על הנמר" של החוויה הישירה אל ההארה. לכן החליט הנסיך לפרוש מחייו העשירים אך המלאים בהסחות דעת כדי להגביל את מספר הרשמים המטרידים המגיעים לתודעתו. במהלך הלילה הוא נמלט מהארמון ונעלם ביערות של צפון הודו. היה עליו להגשים את העצומה שבמטרות: המהות האל-זמנית של התודעה.
מכיוון שהשתוקק בלי סוף לדעת את התודעה במלואה, ובעודו שואב השראה משאיפתם של כל היצורים לחיות בשמחה מתמדת, שום תרגול לא היה קשה מדי או בלתי נעים בשביל בודהה העתידי. שש שנותיו הבאות היו קשות, אך הוא הבשיל בכל היבט. בכל מקום שהלך אליו הוא לָמַד בלא פחד ובלא גאווה. כשלימדו אותו את הלימוד הדוּאלי שהגוף הנו רע, הוא צם תחילה עד שהיה כמעט לשלד. אך כשגילה שחולשתו הפיזית מבלבלת את בהירות תודעתו במקום לחזק אותה, והופכת את יכולתו להועיל לאחרים או לעצמו לבלתי אפשרית, הוא שב לאכול וחזר לכוחותיו במהרה.
כל אסכולות החשיבה הידועות בימינו היו קיימות כבר בצפון הודו באותה תקופה, וסִידְהַרְתָה למד אצל המורים הדגולים ביותר. הוא התעלה עליהם במהרה והתאכזב מכך שכולם הראו לו את פוטנציאל התודעה ולא את התודעה עצמה. הסבריהם הדואליים לא קרבו אותו במאום למטרתו. מכיוון שלא ידעו דבר על חוֹוֶה כלשהו, הם לא יכלו לאשר קיומו של דבר-מה מתמיד שבו יכול היה לבטוח. הוא הודה להם אפוא ועזב.
>בכל התרבויות שלא היו בודהיסטיות, אפילו המורים המחוננים ביותר דמיינו אֵלים וגורמים אחרים שקיומם בלתי ניתן להוכחה, בתור הסיבה לעולם ולארועים שבו. ביניהם, רק בודהה, ובן זמנו הדגול הרקליטוס ביוון, הגיעו להשקפה היחודית, ההגיונית והכוללת שהמרחב עצמו הָרֶה ויולד את כל העולמות החיצוניים והפנימיים: שהוא משחק בחדווה ושכל האפשרויות טמונות בו.
התנאים בצפון הודו לפני 2,450 שנה
פתיחות רוחנית יוצאת דופן שלטה בהודו בזמנו של בודהה, דומה לזו שהייתה ביוון העתיקה, בתקופת הרנסאנס האיטלקי ובשנות השישים במערב. בהשוואה לחירויות שלנו היום, חלקן בשל ההיגיינה המודרנית והאמצעים למניעת הריון, החיים בזמנו של בודהה היו צנועים יותר. אולם באשר לעומק המוטיבציה של רבים מתלמידיו ולבהירות של פילוסופיית החיים שלהם, הם היו מודעים יותר ומוסחים פחות מהאדם בימינו. השקפות דומיננטיות כגון מטריאליזם, ניהיליזם, אקזיסטנציאליזם וטרנסדנציאליזם היו רווחות אז באותה מידה שהן רווחות כיום. מכל מקום, ההודים בני התקופה ציפו מהרוחניות, יותר מכל, שתשפיע על חיי היומיום שלהם באופנים חיוביים, והיו מפונקים הרבה פחות.
בתקופתו של בודהה, אבסולוטיוּת או דתות טוטליטריות טרם הכתימו את תודעת האנשים. הם ציפו מהשקפת העולם שלהם שתתן להם יותר מאשר את רצונותיהם של אֵלים אישיים בלבד, שיכתיבו דוֹגְמוֹת של אמונה בעודם מכריזים על עצמם כבעלי פגמים כמו קנאה, גאווה וכעס. על מנת שאנשי התקופה יאמצו פילוסופיית חיים מסוימת, היה עליה להתעלות מעל לאישי, ולספק גישה לאמת אל-זמנית. הלימודים היו צריכים להיות בעלי בסיס הגיוני, שיטות שמישות, ומטרה ניתנת להשגה. בה בעת, טענות לאמת טופלו באחריות רבה. אם במהלך דיון ציבורי אדם הציג נקודת השקפה שאדם אחר יכול היה להפריך, היה מצופה מהמפסיד להפוך לתלמידו של המנצח. היושר האינטלקטואלי דרש זאת.
הארה
במהלך שש שנות הלימוד והמדיטציה שלו ביערות ובמישורים הנעימים של צפון הודו, הבשילו נדריו של הנסיך מאינספור תקופות חייו הקודמות. כל שרצה היה לזהות את מהות התודעה ולהעניק לכולם את האדירה שבמתנות. כדי להשיג זאת הוא בחר לו מקום מושב ליד נחל במקום שנקרא כעת בּוֹדְגַאיָה.
כיום בּוֹדְגַאיָה היא כפר שיש בו מקדשים בודהיסטיים רבים, והוא ממוקם בשני-שליש הדרך בין דלהי לכלכותה. העיירה הסמוכה, גַאיָה, שוכנת במדינת בִּיהַאר הסובלת כיום מפיצוץ אוכלוסין. למרות התיירים, הקבצנים והבלבול ההודי הרגיל, עדיין מורגש במקום שדה כוח אדיר. בשנים האחרונות נעשה האזור סביב הכפר והסְטוּפַּה* הבודהיסטית העצומה למסוכן למדי. במקומות הקדושים, כמו מערותיו של המגן בעל-שש-הידיים שמימין לדרך המובילה לגַאיָה, אפשר לבקר רק בשעות היום, בקבוצות גדולות ועם נשק. אנשים נהרגים שם על ידי הכפריים, לפעמים רק בשביל בגדיהם.
בבּוֹדְגַאיָה, ביושבו תחת עץ רחב מכוסה עלים סמוך לפלג, החליט הבודהה העתידי להשאר במדיטציה, עד שיְידַע את התודעה ויוכל להועיל לכל היצורים. לאחר שבילה שישה ימים ולילות עשירים ורבי אירועים, ובעודו מבקיע דרך המכשולים המעודנים ביותר בתודעה, הוא הגיע להארה בבוקר הירח המלא של מאי, לפני כ-2,425 שנה, שבוע לפני יום הולדתו ה-35. כידוע, הוא מת באותו יום בדיוק ארבעים וחמש שנים מאוחר יותר. ברגע המימוש המלא, התפוגגו כל הצעיפים של הרגשות המעורבים והרעיונות הנוקשים, ובודהה חַווה את הכאן והעכשיו החובק-כל. כל ההפרדות בזמן ובמרחב נעלמו. עבר, הווה ועתיד, קרוב ורחוק, כולם התמוססו לתוך מצב קורן אחד, של אושר עילאי אינטואיטיבי. כך הוא הפך למודעות אל-זמנית חובקת-כל. בעזרת כל תא בגופו, ידע הכול והיה הכול.
בשבעת השבועות הראשונים לאחר הארתו הבודהה החדש – והרביעי מתוך אלף בודהות שיתגלו כל עוד יהיו חיים תבוניים על כדור הארץ – נשאר תחת העץ שלו בבּוֹדְגַאיָה. היה עליו לסגל את גופו לזרמי האנרגיה העזים שמילאו אותו כעת. שם באו אליו האֵלים ההינדים העיקריים, כגון מַהַאדֶוַוה ובְּרַהַמָה, וביקשו ממנו ללמד, קיבלו ממנו הנחיות, מצאו מחסה, שחלקם עוד זוכרים ואחרים שכחו זה מכבר. בדומה לרבים מהאנשים המבריקים ביותר שהגיעו מאוחר יותר, רבים מהאלים לא חוו את בודהה כאדם, כאל או כדבר-מה חיצוני, אלא כמַראָה לטבע המהותי שלהם. הדוגמא ששימש הראתה להם ערכים שאפשר לבטוח בהם באמת.
מחסה
משך כל השנים שלימד, המליץ בודהה לתלמידיו לבטוח בשלוש אבני החן הנקראות גם "שלושת הנדירים ויקרי הערך". הדבר נעשה באורח רשמי על ידי היפתחות אל הבודהה, לדְהַרְמָה ולסַנְגְהָה. מחסה חיצוני זה משותף לכל האסכולות הבודהיסטיות והוא תנאי הכרחי להכרת התודעה. בין אם המחסה מוסבר בפירוט רב, ובין אם רק חוזרים אחר המורה על כמה משפטים, מתפתח קשר בין הפוטנציאל הפנימי הלא-מזוהה של התודעה לבין מושאי המחסה. מכאן והלאה, תוך שימוש בשיטות של בודהה, יִגְדל האֵמון שלנו, ביודענו כי התודעה מכילה איכויות מוארות היכולות יום אחד להתגלות בפועל.
המחסה הראשון הוא בבודהה כמטרה. הוא מייצג את המימוש המלא של התודעה ומבטא את ההארה והאיכויות השונות שלה, כגון חוכמה, חמלה, השקפה ועוצמה עילאיות. מצב זה, הנודע כטבע הבודהה, ממלא את המרחב ושוכן בכל היצורים כמהות האמת האל-זמנית והבלתי ניתנת להריסה של התודעה, גם כשאיננו ערים לכך. המחסה השני מורכב מלימודיו, הדְהַרְמָה, 84,000 הנחיותיו המאירות. כשאנו נפתחים ללימודיו של בודהה כדרך להארה, נחפש, באופן טבעי, אחרים בעלי ערכים דומים. המחסה השלישי הוא סַנְגְהָה, החברים לדרך. אלו קבוצת האנשים שאיתם אנו מתפתחים בתרגול הבודהיסטי. חשוב שלאורך הדרך נקיף את עצמנו בכמה שיותר אנשים מפותחים החולקים ערכיםדומים עמנו. להתפתח יחד עם חברים קרובים זה פשוט הדבר הטוב ביותר.
בודהה הוא המחסה העיקרי לאסכולות הבודהיסטיות המתמקדות בשדר ובמדיטציה. דרך הדוגמא מעוררת ההשראה שלו אנו מקבלים הצצה למצב המוחלט של התודעה שדבר לא משתנה בו. חווייתו של המורה שלנו צריכה, יותר מכל, לעזור לנו לבטוח במהות הטבועה בנו. האסכולות הבודהיסטיות הנשענות יותר על ניתוח אינטלקטואלי ודיון מדגישות את לימודי הדְהַרְמָה כמחסה העיקרי. זאת מכיוון שבעזרתם מגיעים למצב הבודהה. במקרה הזה השלמות מושגת לאט יותר, צעד אחר צעד, אך באופן שקול.
ככל שגוברת גישתנו לאדם המשמש דוגמא מיומנת והתרגול שלנו נעשה טוטלי יותר, גוברת חשיבותה של הסַנְגהָה, ואורח חייהם המודע של אנשי הסַנְגְהָה הופך ללימוד בפני עצמו. הם אמנם נשארים חברינו, אך כעת הם נתפשים כְּבּוֹדְהִיסָטְווֹת – אנשים השואפים להארה. על ידי העמדת צמיחתם הרוחנית של אחרים לפני התפתחותם שלהם, משיגים הבּוֹדְהִיסָטְווֹת במהרה שליטה הן בעולם המוּתְנֶה והן בתודעתם.
כאן ניתן להבחין בין שני סוגי מתרגלים. אנשים שהגיעו למימוש הם בלתי ניתנים לערעור וחסרי פחד. הם מבינים את אי-קיומו של אגו או של עצמי כלשהו, ושהתודעה הנה מרחב שאינו יכול להיפגע. אלה האנשים שאפשר לסמוך עליהם לחלוטין. הדוגמא שהם משמשים מוליכה אחרים במומחיות, מבלבול להארה. גם החברים הרגילים יותר שלנו חשובים. אלה שעדיין מפתחים את תודעת "היו-יו" שלהם דרך שדות מוקשים של רגשות חזקים, חולקים עמנו את השאיפה להגיע להארה לטובת כולם. אם הם מוכנים לקבל דברים באופן לא-אישי, הם יגיבו לאחרים בפתיחות. כך לומדים כולם מהשלבים שכל אחד אחר בקבוצה עובר.
המטרה (בודהה), הדרך (דְהַרְמָה) והחברים (סַנְגְהָה) הם חיוניים לכל האסכולות בבודהיזם, והם מספקים לעשרה עד חמישה עשר אחוזים מאוכלוסיית העולם יעוץ והגנה, בדרך לחיים בעלי משמעות ובלתי תלויים. האסכולות המתמקדות בתרגולים הפנימיים ובפילוסופיה העמוקה יותר לוקחות מחסה גם בגורם רביעי: המורה או הגוּרוּ. בסַנְסְקְרִיט, גורו פירושו כבד משקל (בשל איכויותיו הטובות), ובטיבטית לַאמָה פירושו עיקרון נעלה. בעבור שיטות דרך היהלום, המורה הוא המחסה החשוב ביותר. הוא מייצג את הרמה המוחלטת של ההזדהות עם ההארה. לימודים אלה הועברו על ידי האסכולות העתיקות – או חובשי הכובעים האדומים – בטיבט ובכמה מסורות בודהיסטיות של הזֶן היפני והצַ'אן הסיני. הלאמה באסכולות האלה מבטיח גישה מוכחת וישירה למרחב ולאושר העילאי של ההארה. בתור מי שמשמש דוגמא לאנשים אחרים, עליו לאזן חוכמה על-אישית עם אהבה פעילה לכולם.
ברמת דרך היהלום, בנוסף למחסה החיצוני של שלוש אבני-החן (בודהה, דְהַרְמָה וסַנְגְהָה), המורה מייצג ומעביר גם את שלושת השורשים של צמיחה מהירה ומוחלטת ואת ברכת השושלת הרוחנית שלו. השיטות שלו (בטיבטית: יִידָם) וההסמכות שלו מאחדות את התודעה עם טבעה המוחלט. האנרגיות שלו כמגן מעניקות כוח ומעוררות פעילות, וממירות כל התנסות לשלב בדרך להארה.
בדרך היהלום המורה הוא ההתגלמות המעשית של המחסה כולו. ככל ששיטותיו מיומנות יותר כך גוברת חשיבותו. כל אדם לומד ללכת בעצמו. כדי ללמוד לנהוג, לרוב נחוצה הנחיה. אך איש לא ילמד לטוס בהצלחה בלא מורה.
דבר אינו חשוב מהערכים שלפיהם אנו מכוונים את חיינו. כך, מהרגע המוקדם ביותר האפשרי, תלמידיו של בודהה מעבירים אמת בסיסית אחת: התופעות באות והולכות ואילו התודעה בלבד היא מחסה בר-קיימא. הכרה במרחב שלה היא אושר עילאי.
*סטופה היא סוג של מבנה מקודש המכיל על פי האמונה שרידים או אפר של בודהה, או של אחד מתלמידיו או תלמידי תלמידיו.