לָלָה נולדה בקשמיר בשנות העשרים של המאה הארבע-עשרה. האגדה על אודות חייה ושירתה עברה במסורת שבעל פה והתייחסויות רשמיות נמצאו רק כארבע-מאות שנה לאחר מותה. בתקופת חייה הצטלבו בקשמיר זרמים שונים של כמה מן התורות הרוחניות המרכזיות של המזרח. ללה לא השתייכה לאף אחת מהן. דרכה מאופיינת בחיפוש פנימי והתנסות חווייתית, ואינה מצייתת לדוֹגמה או לטקסטים קדומים. הגייתה הדיבורית, שאינה מכוונת לפילוסופיה או לדת ממוסדת, אלא לעם הפשוט, אִפשרה למאות שורות של שירתה להמשיך ולהוות חלק פעיל בשיח בקשמיר לאורך הדורות ועד לזמננו.
שמה יצא למרחוק: היא שוטטה ורקדה עירומה, הוגה אל העולם את שיריה. בשיכרון החושים הצטרפה אל שמחת הקיום הטהורה כשמודעותה צופה בגוף, אך אינה מזדהה עימו. בשירים רבים, על כן, היא פונה אל עצמה בשמה, כעדה. נראה כי אינה מנסה להרשים, כי אם לחשוף ולהיחשף. האמת הקבועה והעמוקה של שירתה היא שאין כל מציאות, רק אלוהים ישנו. שירתה משמשת אותה במסעה האישי, ונראה כי דרכה היא מחנכת את עצמה, ולעתים אף פונה אל קהל רחב בקריאה להתעורר. אופי שיריה לוכד בתוכו את האישי והאוניברסאלי בעת ובעונה אחת. צלילות ראייתה ובהירות שפתה מעניקים לקורא חוויה זכה ונגישה.
