אליזבת הייך נולדה בשנת 1897 בבודפשט, הונגריה, כבת שנייה למשפחה מבוססת כלכלית. כבר כילדה צעירה ביטאה הייך את כישוריה בציור, בפיסול ובנגינת פסנתר. בתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה היא הוכרה כאמנית בינלאומית, ופסליה מוצגים עד היום בהונגריה כמיצגים וכפסלים סביבתיים. בנוסף לנטיותיה האמנותיות, מגיל צעיר גילתה אליזבט הייך התעניינות בתורות שונות ובידע אזוטרי.
היא נישאה וילדה ילד אחד, אשר ברבות השנים הצטרף אליה ללימוד יוגה בשוויץ.
בין השנים 1939 ו-1944 אליזבט הייך העבירה הרצאות ושיעורי יוגה יחד עם סלווראג’אן ייסודיאן, מורה הודי ליוגה, אשר נועד להיות שותפה בדרכה הרוחנית. הם העבירו את חייהם יחדיו במשך 55 שנים עד למותה בשנת 1994.
לאחר מלחמת העולם השנייה, נאלצו הייך וייסודיאן לעזוב את ארצם בהוראת המשטר הקומוניסטי, אשר אסר על הוראת יוגה בהונגריה. הם החליטו לעזוב לארה"ב, אך במהלך מסעם עצרו לבקר חברים בשווייץ, ונענו לבקשתם להישאר בארץ זו. הם התיישבו בשווייץ, חיו ופעלו בה עד ליום מותם.
יחד עם ייסודיאן, הייך הקימה בציריך שבשווייץ, את בית הספר ליוגה הגדול והותיק באירופה. ממנו התפתחו סניפים נוספים בשוויץ ובאיטליה. בתי הספר היו פעילים עד לשנת 1989 ונסגרו עקב גילם המבוגר של שני המייסדים.
בשנת 1953, לבקשתם של תלמידיה, כתבה הייך את סיפרה הנודע התקדשות אשר תורגם ל- 17 שפות שונות ונמכר במיליוני עותקים ברחבי העולם. בספר זה מתארת הייך את סיפורה האישי במהלך חייה הקודמים במצרים העתיקה, ואת תהליך חניכתה על ידי הכהן הגדול פתאהוטפ. היא כתבה מספר ספרים נוספים: חוכמת הטארוט, יוגה יום יום, ריפוי עצמי יוגה וגורל, אנרגיה מינית ויוגה. עד סוף חייה היא לימדה וחנכה מחפשי דרך.
אליזבת הייך נפטרה ב- 1 ביולי, 1994. להלן מבואה ממכתב שכתב ייסודיאן לאחר מותה ב- 28 אוקטובר 1994 לתלמידי בית הספר ליוגה ייסודיאן-הייך:
"היא עזבה את כולנו בגיל מופלא של 98, בריאה לחלוטין, מודעת רוחנית ובהכרה מלאה, רק גופה לא יכול היה להכיל יותר את רוחה הגדולה. מילותיה האחרונות היו: ’אני אשלים את המטלה שלי, ולא אף אחד אחר’. מילים נחושות אלו יתממשו בחייה הבאים. היא מעולם לא הייתה לנטל על אלו שדאגו לצרכיה הפיזיים, עד לרגע האחרון. היא עזבה לאחר שהגשימה את ייעודה. היא תמשיך להתקיים ולהשפיע באמצעות ספריה המופלאים, ובאמצעות האנשים שקיבלו ממנה את המסר המואר וימשיכו להעביר אותו הלאה לאלו הזקוקים לו. אישית, לאחר 55 שנים של חיים בשותפות מלאה, חברתה חסרה לי מאוד. הייתה לי זכות גדולה להיות לה לעזר בביצוע מחוייבויותיה, אשר דרשו מאמץ רב, ושהפכו לחלק ממני יותר ויותר ככל שהוספתי לשרתה. היא תמיד הייתה סמל לעוצמה אשר תמשיך לעורר השראה בכל אלו שהכירו אותה אישית".
