Group 3 Created with Sketch.

הורות מן השורש אל הלבלוב נמצא בסל הקניות שלך

צפייה בסל קניות
הספר הורות מן השורש אל הלבלוב - דניאל סיגל

הורות מן השורש אל הלבלוב

ד"ר דניאל סיגל ומרי הארצל

ניתן לשלוח כמתנה

בספר מקורי וחדשני זה בנושא ההורות, מגלים הפסיכיאטר לילדים דניאל ג'. סיגל והמחנכת לגיל הרך מרי הארצל, שהשלב הראשון בגידול ילדים מאושרים ובריאים הוא להבין תחילה לעומק את חוויות הילדות שלכם, ההורים, וללמוד מהן. המחברים מביאים מחקרים חדשים ומרתקים בתחום הנוירוביולוגיה וההיקשרות, מסבירים כיצד יחסים בין-אישיים משפיעים ישירות על התפתחות המוח, ומציעים להורים גישה של צעד אחר צעד להבנת עצמם בצורה טובה ומעמיקה יותר, שתעזור להם לגדל ילדים אמפתיים, גמישים ובעלי יכולת הסתגלות.

הספר נולד מתוך סדרת סדנאות להורים שבהן שולבו מחקרים חדשניים אלה, עם ניסיונה הרב של מרי הארצל, כמומחית להתפתחות ילדים, הספר מראה:

  • שהבנתכם את ההיקשרות שלכם להוריכם משפיעה על יכולת ההיקשרות של ילדיכם אליכם.
  • שחוויות ילדותכם יכולות לעצב את השקפותיכם ואת פעולותיכם בלי שתהיו מודעים לכך.
  • כיצד רגשותיכם מעצבים את עולמכם הבין-אישי.
  • באיזו מידה משפיעה יכולתכם ליצור תקשורת, על הקשר שלכם לילדיכם.

מטרת הספר היא להעמיק את הבנתנו בפן המדע שעומד בשורש התנהגותנו כהורים, ובתוך כך לצמוח ולנדל את ילדינו בצורה הטובה.

ד"ר דניאל סיגל ומרי הארצל

ד"ר דניאל סיגל קיבל תואר ברפואה באוניברסיטת הרווארד, וסיים את התמחותו באוניברסיטת UCLA. ד"ר סיגל חיבר את הספר שזכה להכרה ברחבי העולם: The Developing Mind, עבודה חדשנית ביותר בתחום הנוירוביולוגיה וההיקשרות. כיום יש לד"ר סיגל מרפאה פרטית והוא פרופסור-חבר קליני לפסיכיאטריה בפקולטה של המרכז לתרבות, מוח והתפתחות, באוניברסיטת UCLA. מרי הארצל, M.Ed. בחינוך, קיבלה את התואר בחינוך לגיל הרך ופסיכולוגיה באוניברסיטת UCLA, והיא מומחית להתפתחות ילדים ולחינוך הורים. היא מלמדת ילדים, הורים ומורים זה למעלה משלושים שנה, ומנהלת גן ילדים ידוע בסנטה מוניקה, קליפורניה. הקורים שלה לחינוך הורים וסדרת ההקלטות שלה בנושא הורים-ילדים, משפרים את חייהם של ילדים רבים ובני משפחותיהם זה עשרות שנים.

מידע נוסף

מס׳ עמודים: 230
שנת הוצאה: 2004
מחברים: ד"ר דניאל סיגל ומרי הארצל
דאנאקוד: 37-1057
הוצאה: אחיאסף

אנשים שקנו מוצר זה קנו גם...

הקדמה

מאחר שהורים שואפים ליחסים אוהבים, ארוכי טווח ומשמעותיים עם ילדיהם, הבנת חלקם של הרגשות באופי הקשר שלנו לאחרים עשויה לסייע לנו במימוש שאיפה זו. כאשר אנחנו חולקים רגשות, זו הדרך שבה אנחנו יוצרים קשר עם אחרים. תקשורת שמאופיינת במודעות לרגשות שלנו עצמנו, היכולת לחלוק את רגשותינו מתוך כבוד והבנה אוהדת שלנו כלפי רגשותיהם של ילדינו, מניחה את היסודות התומכים בבניין היחסים עם ילדינו, ואלה נמשכים כל החיים.

רגשות מעצבים הן את החוויות הפנימיות והן את החוויות הבין אישיות שלנו, והם ממלאים את נפשנו בתחושה הקובעת מה משמעותי עבורנו. כאשר אנחנו מודעים לרגשותינו ומסוגלים לחלוק אותם עם אחרים, חיי היומיום שלנו עשירים יותר, מכיוון שאנחנו מעמיקים את הקשרים עם אחרים בכך שאנחנו חולקים עמם את רגשותינו.

כהורים, היכולת שלכם לקיים תקשורת העוסקת ברגשות, מספקת לילדיכם תמיכה בפיתוח תחושת חיוניות ותחושות הזדהות. תכונות אלה חשובות מאוד לטיפוח יחסים הדוקים ואינטימיים לאורך כל חיינו. תחושות הן התהליך והתוכן גם יחד של קשר בין־אישי בין הורים לילדים, כבר מהימים הראשונים לחיי הילדים.

תארו לעצמכם שבנכס נכנס הביתה לאחר ששיחק בחצר. הוא מתלהב מאוד מהחיפושיות שאסף בצנצנת זכוכית קטנה. ״אמא, תראי. תראי מה מצאתי. נכון שהן מקסימות?״ כל מה שאמו רואה הם חרקים מסתובבים חופשי בבית. “תוציא מיד את החרקים המגעילים האלה החוצה,״ היא אומרת בקשיות לב. הילד מוחה בתוקף: ״אמא, אפילו לא הסתכלת. תראי, הכנפיים שלהם ירוקות-זוהרות”. האם מסתכלת בחטף בצנצנת, אוחזת בזרועו של בנה, ומצעידה אותו הישר החוצה ותוך כך מזכירה לו, ״חרקים חיים בחוץ, וזה המקום שהם צריכים להיות בו״.

בסיטואציה זו, החוויה הרגשית של הילד הוחמצה לחלוטין. אמו לא חלקה עמו כלל את השמחה והאושר שהציפו אותו, וסביר להניח שהוא חש בלבול, משום שלאחר תגובת אמו אינו בטוח עוד מהי המשמעות והערך של חווייתו. הוא הרגיש ״טוב״ והתלהב מתגליתו, ובא לחלוק את תחושתו עם אמו. אלא שאמו הגיבה כאילו הוא ״רע״. קשר רגשי משמעותי היה מעניק ערך לחווייתו, והאם הייתה חולקת עם בנה את התלהבותו מהתגלית שלו בחצר. אין פירוש הדבר שעליכם לחיות בביתכם בחברת חרקים שונים ומשונים, אלא שחשוב מאוד לחוש ברגישות החוויה הרגשית של הילד ולחזק אותה, לפני שמנסים לשנות את התנהגותו החיצונית. התאמת עצמנו לרגשותיהם של ילדינו, פירושה להתאים את עצמנו לרמתם, לאמץ התנהגות פתוחה ומקבלת, להתבונן במה שהם רוצים להראות לכם, ולהביע סקרנות והתלהבות בקולכם. ״תן לי לראות, הן באמת מקסימות. ממש צבעוניות, נכון? תודה שהראית לי אותן. היכן מצאת אותן? אני חושבת שיהיה להן יותר טוב לחיות בחוץ.״ לא רק שבדרך זו באה לביטוי תמיכה ביחסי האם עם בנה, אלא שמשום שהילד חווה כך שלרעיונותיו ולרגשותיו יש חשיבות בעיני אמו, יש לו תחושה חזקה יותר לגבי עצמו. כאשר הורים מזדהים עם הרגשות של ילדיהם ונותנים להן הד, הילדים חווים את עצמם כ״טובים״. קשרים רגשיים יוצרים אצל הילדים משמעות, ומשפיעים על הבנתם הן את הוריהם והן את עצמם.

מהו בדיוק רגש? בדרך כלל אנחנו יודעים לזהות רגש כאשר אנחנו חשים בו, אך קשה מאוד להסביר את החוויה הזאת. תובנות שמקורן במדע עשויות לעזור לנו מאוד בהבנה מהם רגשות, ועד כמה מרכזי תפקידם בחיינו. אפשר להשתמש בידע זה להעמקת ההיכרות עם עצמנו ולחיזוק היחסים עם ילדינו ועם אנשים אחרים.

לעתים קרובות רואים את הרגש כמגוון תחושות שאותן אנחנו חשים בתוכנו ותופסים אצל אחרים, ובדרך כלל אנחנו יכולים להגדיר אותן במלים כגון עצבות, שמחה, כעס, פחד, הפתעה, סלידה או בושה. רגשות אלה קיימים אצל בני אדם בכל תרבות אנושית, בכל מקום בעולם. עם זאת, הרגשות הללו, שאותם הגדרנו בנקל בקטגוריות, אינם אלא פן אחד בתפקיד החשוב שיש לרגשות בחיים האנושיים.

ברצוננו להוסיף כאן נקודת השקפה נוספת על רעיון הרגשות כולו. לעת עתה, נניח בצד את הקטגוריות של הרגשות, ונהיה פתוחים לאפשרות חדשה. אפשר לראות רגשות כתהליך שממזג ישויות מוגדרות לכלל שלם פונקציונלי. יתכן שהגדרה זו נשמעת לכם מופשטת למדי, לכן ננסה להבהיר את השקפתנו זו, ולהתבונן ביישומיה המעשיים. רגש כתהליך בסיסי ממזג, הוא אספקט ממשי בכל פעילות של המוח האנושי. כאוסף כמויות עצומות של תאים נוירוניים המסוגלים להצתה בצורה כאוטית, המוח זקוק לתהליך ממזג שיעזור לו להשיג מידה מסוימת של איזון וויסות עצמי. רגש הוא תהליך האינטגרציה שמביא ארגון עצמי לנפש. כפי שאמרנו כבר, המיזוג עשוי להיות לב-לבה של תחושת בריאות נפשית בתוך עצמנו וביחסינו עם ילדינו ועם אנשים אחרים. האופן שבו נחווה הרגש והדרך שבה הוא מועבר, עשויים להיות מהותיים לאופי תחושת החיוניות והמשמעות לגבי חיינו.

רגש יסודי הוא בסיסי יותר מקטגוריות של רגשות, ואפשר לתאר אותו בצורה הבאה. תחילה, המוח מגיב למסר פנימי או חיצוני, בהתמצאות ראשונית שמפעילה את הנפש וגורמת לה למקד תשומת לב. התמצאות בסיסית ראשונית זו אומרת, “שים לב כעת! זה חשוב!״ בשלב הבא המוח מגיב להתמצאות ראשונית זו בהערכה האם המסר ״טוב״ או ״רע״. לאחר הערכה זו מופעלים מעגלי נוירונים נוספים, שמשכללים או מרחיבים את אותה הפעלה גם לאזורים אחרים במוח שקשורים באירוע. את התהליך הזה של הערכה/התעוררות אפשר לראות בהתפרצויות בסיסיות של אנרגיה בנפש, שמתלוות לעיבוד המידע. תהליכי הערכה משוכללים אלה, הם הדרך שבה המוח יוצר משמעות בנפש. רגש ותחושת משמעות נוצרים באמצעות אותם תהליכים נוירוניים. כפי שנראה, אותם מעגלים במוח מעבדים גם תקשורת חברתית. רגש, משמעות וקשר חברתי, קשורים זה לזה.

רגשות יסודיים ראשוניים אלה הם הערכתו הראשונה של המוח לגבי חשיבותה של חוויה ולגבי היותה טובה או רעה. באמצעות הרגש, נפשנו נעשית מאורגנת ומכינה את גופנו לפעולה. הערכת החוויה כטובה תביא להתקרבות, ואילו הערכת החוויה כרעה תביא לנסיגה. בתגובה לשאלתנו איך הם מרגישים, ילדים עונים לעתים קרובות מאוד במלים ״טוב״, ״רע״, או ״בסדר״. מלים פשוטות אלה, שלא תמיד מתקבלות על ידי ההורים כהערכה, הן למעשה ביטויים ישירים למדי של אותם תהליכים רגשיים יסודיים.

רגשות ראשוניים נבחנים באופן ישיר בביטויים לא-מילוליים. הבעות פנים, קשר עין, נימת הקול, תנועות ידיים, תנוחת הגוף וכן עיתוי התגובה ועוצמתה, חושפים את התפרצות ההתעוררות וההפעלה ואת פרופיל האנרגיה הזורמת דרך הנפש, ואלה הם תמצית תחושתו של האדם. רגשות יסודיים הם ה״מוסיקה של הנפש״.

החיבור שלנו לרגשות יסודיים הוא הדרך שבה אנחנו מתכווננים זה לתחושותיו של זה. רגשות יסודיים אלה קיימים כל הזמן. בדרך כלל אנחנו מודעים יותר לרגשות כאשר רגשות יסודיים אלה מתועלים לתגובות מובחנות יותר של הרגשות המוגדרים בקטגוריות. לרוע המזל אנחנו עלולים לחשוב ש״להיות רגשנים״ זהו ביטוי לרגש קטגורי בלבד, וגישה כזו עלולה לגרום לנו להתעלם מהתהליך החשוב כל-כך של התחברות הדדית למצבי הרגש היסודיים של כל אחד מאיתנו. קשר ברמת הרגש הראשוני מאפשר לנו למזג את החוויות בתוך עצמנו ועם אחרים. כאשר אנחנו מתכווננים הדדית למצבים הפנימיים שלנו, מתקיים בינינו חיבור במצב של הדהוד רגשי שמאפשר לכל אדם ״להרגיש מורגש״ על-ידי האחר. בקשר מהדהד כזה, שני בני אדם משפיעים הדדית זה על מצבו הפנימי של זה. כוונון זה, הקשר המהדהד בץ שני אנשים, הוא שמאפשר לנו להרגיש מחוברים.

 

חיבור מתחת למים

אב בשנות הארבעים לחייו בא אל דן להתייעצות, משום שהיה מודאג מכך ש״אינו מרגיש דבר״. אמו היתה חולה ועמדה למות, ועמיתו בעבודה קיבל זה עתה אבחנה של מחלה מסכנת-חיים, אך ״הוא לא חש דבר בעניין״. הוא התעקש שכל חייו היו מלאים בהתקדמות ב״מרחב״ עבודה, וביצוע כל מה שצריך לעשות, אך לכל אלה היתה משמעות מעטה עבורו.

הוא רצה להשתנות, מכיוון ששאף לשפר את יחסיו עם בני משפחתו, וחשב שזה לא בסדר שאינו מרגיש דבר, במיוחד משום שאמו ושותפו היו חולים מאוד. ״כל מה שאני עושה הוא רציונליזציה, מדוע הכול יהיה בסדר, או מדוע הכול בסדר, אפילו אם המצב יתדרדר עוד. אני אומר לך, זה לא בסדר. אך אני פשוט לא מרגיש שום דבר”. אלה היו דבריו. לעתים קרובות הוא חש בידוד באינטראקציות שלו עם אנשים אחרים, וחייו התאפיינו בתחושת ריקנות.

האיש לא סבל מדיכאון וגם לא היו לו דאגות, חרדות או סימנים להפרעה פסיכיאטרית כלשהי שאפשר לאבחן או לטפל בה. הוא היה אקדמאי מוכשר שזכה לשבחים מעמיתיו, והיה מוערך מאוד ומבוקש בעבודה. הוא היה אתי והוגן, ונראה שהכפופים לו והסטודנטים שלו מצליחים בהנהגתו.

אותו אב היה צריך לבחון את שנות חייו המוקדמות כדי להגיע למסגרת בסיסית שבה הוא יכול למקם את המידע על חוויותיו הסובייקטיביות, מההווה אחורה, עד לזיכרונות המוקדמים ביותר שלו. היו לו מעט מאוד זיכרונות מחוויותיו עם הוריו. מה שבכל זאת זכר היה העובדה ששניהם היו מאוד ״אינטלקטואלים״, ולא שוחחו איתו מעולם על מחשבותיו ורגשותיו. הם התמקדו בהישגים וב״דרכי התנהגות טובות ורעות״, אך מעולם לא בצד הסובייקטיבי הפנימי של החיים. כאשר אביו נפטר, בהיותו בגיל ההתבגרות, אמו והוא מעולם לא שוחחו על האבדן.

אחת התכונות שמשכו אותו אל אשתו היתה העוצמה הרגשנית שלה. ילדתו הבכורה הגיעה עכשיו לתחילת גיל ההתבגרות, והוא רצה להרגיש יותר קרוב אליה, וגם לשני ילדיו הצעירים יותר. כאשר נשאל מה הוא מרגיש אליהם, עיניו התלחלחו כאשר דיבר על לידת בתו הבכורה. הוא סיפר שחש את הרגש החזק ביותר שידע אי-פעם: הוא חש אהבה ללא גבול לבתו, אך גם חשש שמא אינו אחראי מספיק ולא יוכל לדאוג לאושרה ולרווחתה, עד שבקושי הצליח לעמוד בעוצמת רגשותיו.

בילדותו היו לו נטיות אומנותיות בולטות למדי, ותמיד התעניין באסתטיקה של דברים – איך הם נראים, כיצד חפצים מונחים, האם הצבעים מתאימים. הוא חשב ללמוד אדריכלות, אך במקום זאת בחר בקריירה של חוקר אקדמי. ההסבר שחצי הכדור הימני במוחו של אותו אב לא היה מפותח דיו, לא התאים לרגישות האומנותית המפותחת שלו. עם זאת, העדר קשר אמפתי עם הסובבים אותו, אי-יכולתו להשתמש ביכולת ״ההבטה אל הנפש״, ואותה תחושה כללית של ניתוק מעולמו הפנימי, הצביעו על האפשרות של אי-יכולת לבצע אינטגרציה בין עיבוד הצד הימני והצד השמאלי.

בטיפול ביקשתי ממנו לכתוב יומן, מכיוון שכתיבה שיש בה שיקוף עצמי דורשת מעצם מהותה שיתוף פעולה בין הצד השמאלי והצד הימני במוח. בפגישותינו השבועיות התמקדנו בתחושותיו הגופניות ובדימויים הוויזואליים שלו, וכן בבדיקת משמעותן האפשרית של חוויות לא-מילוליות אלה; כל זאת במטרה להעמיק את הניסיון ליצור קשר בין צד ימין לצד שמאל של מוחו.

לאחר עבודה טיפולית לאורך כמה חודשים, היתה לו חוויה חדשה בקשר עם בתו. בעת ביקור בהוואי, שניהם הלכו לשחות עם משקפת צלילה ושנורקל על הריף, וחיפשו דגים ואלמונים. הם שחו יחד, וקיימו תקשורת זה עם זה בתנועות ידיים ובקשר עין, במבטים מתוך משקפות הצלילה שלהם. האיש תיאר חוויה עמוקה מאוד של קשר עם בתו באותה שחייה משותפת, והוא נמלא שמחה בחוויה המשותפת לשניהם – צפייה בעולם תת-מימי מרהיב ביופיו. הוא חשב ואמר: ״אני משוכנע שהדבר קשור בתקשורת הלא-מילולית שהיתה בינינו. פעמים רבות אני חושב מה להגיד, או מה בתי אומרת, ואז אני מפספס לחלוטין את מה שבאמת קורה בינינו״. באופן זה הוא לכוד תמיד בתוכן המסר, כשעיבוד הצד השמאלי חזק יותר מעיבוד הצד הימני, וכך נוצר בו מחסום בפני מודעות לרגשות היסודיים שיצרו משמעות וקשר. בעת שהותם מתחת למים היו שניהם משוחררים מאותה שליטה של הצד השמאלי של המוח, ואותו שחרור אפשר תחושת קשר עמוקה, שנוצרה מתוך החלפת מסרים לא-מילוליים.

בערך באותו זמן בתו של האיש אמרה לו, ״אבא, אתה מצחיק פתאום. ממש מצחיק!״ הערתה שימחה מאוד את אביה. הוא סיפר שהחל להרגיש מודעות חדשה לגופו – תחושות בבטן ותחושות בבית החזה. הוא החל להיות מודע יותר לדימויים בנפשו שלא היו קשורים למחשבות שמבוססות על מלים, ותיאר את הרגשתו כנינוח ומחובר למשפחתו. הוא חש יותר מחובר להווה ופחות מוטרד ממחשבותיו שלו עצמו. עם הקשר שהלך והתחזק בין עיבוד הצד השמאלי והימני, יתכן שיהיה מוכן להתייחס לאלמנטים של תחושות לא-פתורות שיש לו לגבי מות אביו, ויהיה מודע לתחושותיו לגבי מחלתם של אמו ושל שותפו.

קבלת הצורך שלנו בקשר לאחרים מצריכה במקרים רבים הכרה מכאיבה בעובדה שכולנו שבריריים ופגיעים עד מאוד. ההבנה של אותו אב לגבי חוויותיו עוד לפני שהתחיל בטיפול, הביאה אותו למודעות שהרגשות היסודיים שלו חסומים בהשפעת חיי המשפחה שלו בילדותו. הערכה ראשונית מובנית מלידה שיחסים הם דבר חשוב ו״טוב״, הייתה חייבת לעבור ניתוק באופן הסתגלותי, משאר חלקי נפשו, בתגובה לחוויותיו עם משפחתו. הסתגלות זו, שהיא מעין מזעור של מנגנוני ההגנה, היתה חיונית לצמצום שטף התחושות של השתוקקות ואכזבה, שחסמו את יכולתו ליצור קשר בשממה הרגשית שחווה. תהליך הניתוק הרגשי בילדותו היה כה יעיל, עד שחסם את שכלולן של מערכות ההערכה/התעוררות שלו, ונבצר מהן ליצור עוד רגשות חזקים או קטגוריים. התקשורת הרגשית המרוחקת שאפיינה את הוריו, הותירה אותו מנותק מאותם תהליכים שהכניסו משמעות אל תוך חייו. עם שיתוף הפעולה שלו בטיפול ובשיקוף העצמי בכתיבה, היחסים שלו, כמו-גם החוויות הפנימיות שהחלו להיוולד בו, יכלו מעתה לחזק דרך חיים חדשה ומשולבת, שיצרה יותר משמעות בחייו.