הדרך הצרה לאוקו

ביקורות מהעיתונות

"במקרה קראתי את הספר היקר הזה, פעמיים ושלוש, בזמן ש"לאלינה" של ארבו פרת, לפסנתר סולו, התנגן בבית, והבנתי איך יומן מסע מזוקק כזה יכול להיווצר מתוך כל המראות והקולות האפשריים של המסע, מתוך כל המחשבות והרשמים, הפגישות והפרידות. כמו הפסנתר שמנגן אלכסנדר מאלטר ביצירתו של פרת, נותר משהו, שריד, שאינו עשוי דווקא מחומרי הגלם (של המסע, של העולם), אלא הוא דבר חדש, שלא היה בהכרח במסע ובכל זאת מזדקק ממנו. "ידעתי שאני עומד על גבול דק בין דיבור ושתיקה", כותב יעקב רז בהקדמתו, אחרי שהוא מצטט את שיר ההייקו של באשו (1644-1694): "חרש, בלילה,/ קודחת באור ירח -/ תולעת בערמון". המוזיקה של פרת, כמו השירים המופלאים שהיומן הזה מלא בהם, הם המוסיקה הזאת – כרסום התולעת, שמרוב שהוא חרישי אפילו אור הירח (שהתולעת קודחת גם את אורו) נשמע יותר ממנו.

מהו הספר הזה? זהו גם יומן מסע, גם ספר שירה, גם ספר פרוזה חצי בדיונית (רז מציין כי חלק ממה שמתואר ביומן כתיעוד הוא למעשה בדוי). הספר הוא גם השלמה בדיעבד של מקור ההתייחסות לספרו של המתרגם, שלפני שש שנים פירסם בעצמו יומן מסע מקסים ליפאן ("טוקיו הלוך חזור", הוצאת מודן), בעקבות יומן המסע של באשו שהוא מתרגם עכשיו. אבל אני מרשה לעצמי לכתוב על ספר שכתוב בלשון שאיני מכיר, בעיקר מפני שהוא מדריך (שלא התכוון להיות כזה) לכתיבת שירה. תיעוד של התהליך שברגע מסוים שלו מתארגן ומתבטא בשיר. מכיוון שהמשורר כאן הוא אחד מגדולי המשוררים שחיו מעולם, מוטב שכל מי שהשירה היא חלק מעולמו יקרא לאט בספר הזה. זהו סיפור על כתיבת השירה כמסע, ועל "יעדי" המסע כשירה. המסע הזה מתרחש כל הזמן…"

מתוך סקירה של דרור בורשטיין בעיתון הארץ