פרק מתוך הספר למות ללא פחד מאת לאמה אולה נידהל

הכנה למוות

בכל יום ובכל מקום אנו חווים את התחושה שכל הדברים המורכבים הם ארעיים. מה שהיה חי רק לפני רגע אולי כבר מת עכשיו, ומה שמופיע היום עלול להיעלם מחר. על אף שתאים שמתו מתחדשים במשך זמן רב, כולנו מתים קצת כל הזמן. המוות של יקירינו – הורים, אחים או חברים קרובים – והידרדרות בריאותנו, כמו גם שינויים חיצוניים גדולים שמקורם באסונות טבע או בכלכלה, כולם מצביעים על ארעיות. אין ספק שלחיים יש סוף, אך האינטלקט מסרב להכיר בכך ומקווה להמשכיות, לחיי אלמוות. אף שברור שכל יצור חי עתיד למות יום אחד, אנשים רבים שמצליחים להבין כמעט כל דבר אחר נמנעים במיומנות מהתמודדות עם עובדה זו – לעתים קרובות עד סוף חייהם ממש. הכמיהה לוודאות ולחיי אלמוות היא נטייה אנושית חזקה מאוד, ובעיקר בתרבויות שמתכחשות למוות, הצורך העז להיאחז בחיים הולך וגובר. עם זאת, אם האדם מבין שהדבר היחיד שנותר אל-זמני הוא העושר של טבע הבודהה שלו, הוא יכול להירגע אפילו בכל הנוגע למוות.
האדם הנוטה למות צריך לזכור את הדברים שמִילַארֶפָּה, המאסטר הדגול שחי בטיבט לפני תשע-מאות שנה, נהג לשיר עליהם. בעזרת דוגמאות נאמנות למציאות, בעיקר מהטבע שבסביבתו הקרובה בהרי ההימלאיה, הוא סייע לתלמידיו להבין את הארעיות של כל התופעות. הוא הראה להם את הטבע המשתנה של העולם החיצוני, כמו גם את טבעם הלא-מספק והבלתי מהימן של כל מצבי התודעה המותנים. הוא הפנה את תלמידיו שוב ושוב לקבוע האמיתי היחיד: התודעה המפותחת במלואה.
המאסטרית הדגולה מָנִיבְּהַדְרָה הכירה בכך כשהלכה להביא מים מנחל בעזרת כלי חרס. היא נתקלה בשורש של עץ ומעדה; כלי החרס החליק מידיה ונשבר. באותו רגע היא חוותה ישירות את אחדות הצורה והמרחב, מבפנים ומבחוץ, כבלתי נפרדים. כמובן, הדבר היה אפשרי רק כי במשך שנים תורגלה תודעתה בעזרת ברכות, לימוד ומצב של ריכוז. אם האדם מצליח בתהליך זה בדרכו להארה, השחרור מ”אני” או “עצמי” הוא הצעד הראשון. עם תובנה זו נעלמים כל הרגשות המטרידים, והאדם משוחרר. אם האדם יכול גם למוסס את התמדתם של רעיונות נוקשים, ההארה עצמה מופיעה כהתפתחות נטולת מאמץ, המתרחשת מאליה, של הגוף, הדיבור והתודעה. ממש כפי שתוכנה של צנצנת שנשברת מתאחד עם סביבתו, המוות מציע את ההזדמנות לזהות את האמת הבסיסית של הקיום כולו דרך מיקוד נקודתי בלתי מפְלה. בדומה למרחב, מהות התודעה אינה מושפעת משינוי וממוות.

לזכור את הסוף בכאן ועכשיו

מאחר שכל רגע יכול להיות הרגע האחרון, על האדם לנצל את זמנו בצורה משמעותית בכל מקרה. אף צורת חיים לא תשביע את רצוננו לתמיד: לא חיים רגועים ונעימים עם שבוע עבודה בן שלושים וחמש שעות, ולא המרוץ אחר כסף, זכייה בלוטו, מאהב או מאהבת נהדרים או בית. מאחורי כל החוויות, נעימות ככל שיהיו, מסתתר תמיד הכאב הנובע מכך ששום דבר לא יימשך לנצח. אם כך, איך יכול האדם לעשות את המיטב בחייו ובו בזמן להתכונן למוות? איך נוכל להסתכל למוות בעיניים ללא פחד או רגשות מגבילים אחרים?
אנשים יכולים ללמוד כמעט מכל מצב בחיים. הקו המנחה הקבוע צריך להיות חוק הסיבה והתוצאה: פעולות, מילים ומחשבות יוצרות את העתיד. כל הרשמים שנשלחים אל העולם כמו גם אל תת ההכרה שלנו יבשילו במוקדם או במאוחר ויובילו לחוויות עם אותו תוכן רגשי. לכן, האדם החכם נפטר מרשמי העבר בכל פעם שהם מופיעים ומאחסן רשמים מועילים. תמיד ישנן הזדמנויות לתמוך באחרים בגוף, בדיבור ובתודעה ולנקות את הדברים הקשים והמטרידים מתוכנו. אם נסייע לאחרים למצוא ערכים אל-זמניים, ניצור קשרים טובים עבור חיינו אלה ועבור כל תקופות חיינו העתידיות.
גרימת אושר לאחרים חשובה מכפי שנהוג לחשוב. אלה הסבורים שבתקופה התחרותית שבה אנו חיים רק מי ש”מנצח בכל מחיר” ישיג הצלחה תמידית, צריכים לדעת שאנשים אינם מתראים בפעם הראשונה או האחרונה. מערכת יחסים כנה והוגנת עם אחרים שבה כולם חווים תחושה חיובית היא הדרך הטובה ביותר להצלחה ארוכת טווח עבור כל המעורבים בדבר. מאידך, אם בחיים קודמים מכרת למישהו סוס עיוור או חסר שיניים והעמדת פנים שמצב בריאותו מושלם, המעשה יוביל לפגישה שלילית בחיים האלה אם הוא לא יטוהר על-ידי אורח חיים חיובי.
אנשים עתידים להיפגש פעם נוספת אם כבר היה ביניהם קשר בחיים קודמים, וכפי שאנו רואים באמצעי התקשורת מדי יום, לקשרים יש פנים רבות. כדי שהאנשים שמחוללים צרות בחיינו לא ישובו ויופיעו שוב בתקופות חיים עתידיות, אנו יכולים לעשות למענם דברים בקביעות כבר עכשיו, בתקווה שיהיו מאושרים מאוד ורחוקים ככל האפשר.
פעולה מועילה נוספת היא לסלוח תמיד לכל האנשים הבלתי נעימים. כך לא נצטרך לשאת אותם איתנו כמטען עודף בחיים שיכולים להיות מלהיבים. החירות יקרת-הערך הטמונה ביכולת לסלוח ממוססת את הקארמה השלילית המשותפת, ואנשים קשים יחזרו כחברים בחיים עתידיים או לא יופיעו בהם כלל. לעומת זאת, אם ניטור טינה, לא ניפטר מהם והמשחקים הילדותיים והמרגיזים לא יסתיימו. אפילו על ערש דווי, אנו יכולים עדיין להתנצל על התנהגותנו המטופשת ולהביע הכרת תודה כלפי אחרים. מעשה זה יגאל לא רק אותנו אלא גם את החברים המעורבים בכך.
באמצע שנות השמונים הוזמנתי לבית יפהפה ליד לוס אנג’לס שבו גרה קשישה מרירה ביותר שלא הצליחה למות למרות כל סימני החולשה שגילתה. בעלה הדביק אותה באיידס, לפני עידן התרופות החדשות מאריכות החיים. היא ישבה כבר בכיסא גלגלים ובעלה – שהיה עדיין בריא – הסתובב סביבה כמו צל. לאחר ששוחחתי איתה ובירכתי אותה, היא הבינה שהוא אומלל בדיוק כמוה ולאחר מכן, בתחושת הקלה עמוקה, הייתה מסוגלת לסלוח לו.
עד לאחרונה נחשבה גישה זו לחוכמה בודהיסטית יותר מאשר לחוכמה פסיכולוגית, אך המחקרים האחרונים בתחום הפסיכולוגיה החיובית מאשרים שאנשים שסולחים לאחרים בנדיבות ומאחלים להם רק טוב מרגישים טוב יותר, למרות הסבל שגרמו להם האחרים. הסליחה היא פשוט פחות דוקרנית מהנקמה ומהכעס.
בזמן המיתה, כל הרשמים שנצברו בחיים הקודמים נעשים מרוכזים וכך משפיעים על החוויות הפנימיות. לכן, האדם בוחר במהלך חייו אם ימות בדרך רגועה ונטולת פחד.
גם השליטה בתודעה שהושגה במהלך החיים והבנת המציאות המוחלטת קובעות אם נוכל לעבוד עם התודעה בזמן תהליך המיתה ולהבין את חוויית המוות. האדם לא מממש את בשלות התודעה דרך סוג הרגשות שהוא חש באותו רגע, אלא דרך המרחק שלו מהם. בתהליך המיתה, התודעה הבלתי מאומנת מתנדנדת אנה ואנה; היא חווה בהירות ובלבול לסירוגין, ויכולה להיזכר בדברים שהובנו רק ברמה שטחית. אם הרשמים החושיים אינם יכולים עוד להעניק תמיכה לתודעה, ההגנה היחידה של האדם היא פעולותיו החיוביות או אלה שנעשות בשמו, יחד עם משאלותיהם הטובות של המתאבלים.
אם האדם עושה כמיטב יכולתו כבר בחייו ומנסה להיות מודע ככל האפשר, לתקווה ולפחד יהיה מקום מועט בזמן המוות והאדם לא יחוש כמעט חרטה. במקום זאת, הוא יוכל לשחרר את עצמו באופן מלא לתהליך, כי לשום דבר אחר אין חשיבות.
כדי למות ללא פחד ולהשתמש במוות כקרש קפיצה למרחב המשחרר-כול, יש להתחיל מוקדם – כלומר, עכשיו. עלינו להתבונן בתודעה, להכירה, ללמוד לבטוח בה ולבנות הרגלים מועילים בהקדם האפשרי. הידע הבודהיסטי אמנם מועיל מאוד בהקשר זה ומעניק השקפה כוללת רחבה, אך רק מדיטציה קבועה ושמירה על השקפה זו בחיי היומיום ממוססות הרגלים לא רצויים ומפחיתות את ההשפעה של רגשות מטרידים, כגון טיפשות, כעס, קנאה, דבקות, תאוות בצע וגאווה.
לא חשוב באיזו דרך רוכש האדם את החוכמה – בעזרת הדוגמה שמציב לו מורה או דרך ספרים או הרצאות – ללא יישום קבוע של הלימודים וללא מדיטציה, כלומר, ללא התנסות, מעט מאוד ישתנה. ידע שלא נעשה בו שימוש הוא כמו מפה: הוא יכול להתוות את הדרך ולתת השקפה כוללת, אבל הוא לא יוביל אותנו למטרה. לכן, הבנת הנתיב היא רק הצעד הראשון.
בין ההנאות והסחות הדעת של חיינו כיום, אנו זקוקים לתרגול ולכּנות עם עצמנו כדי לזהות נטיות חיצוניות ופנימיות שעלולות לגרום נזק ולוותר עליהן, ובמקומן לאמץ נטיות מועילות. מאחר שהשקפות וגישות שהופנמו במשך זמן רב חזקות במיוחד בשעת המוות, התרגול היומי צריך לכלול גוף, דיבור ותודעה, כדי שהלימודים יחליקו מהראש ללב במהירות האפשרית. השיטות הבודהיסטיות, שהן בבחינת מתנה אמיתית, יסייעו ללא ספק בחיים אלה ולאחר מכן.

לקבל ולשחרר

למוות יש גורמים רבים מספור. לעתים תוחלת החיים מגיעה אל קִצָהּ, ובמקרים אחרים נסיבות פתאומיות מובילות למוות. במקרה הראשון, לא נותר לנו אלא לעשות את החוויה לנעימה יותר מאחר שהמוות עצמו הוא בלתי נמנע. אך במקרה של אִיוּם לא צפוי על חיינו, לעתים הרפואה, המדיטציה והַסְמָכוֹת או משאלות לחיים ארוכים עשויות לסייע בהארכת החיים.
באופן כללי, מחלות מתפתחות עקב חוסר איזון של אנרגיות בגוף או בשל נוכחותם הקבועה של הרגשות המטרידים – דבקות, כעס ובלבול. רשמים מזיקים כאלה יכולים לעורר פחד או אי נוחות, או אפילו לגרום למוות. לא משנה אם המחלה או המוות שבעקבותיה נגרמו בשל חוסר איזון בגוף או בשל מצבי תודעה; הסיבה לכל סבל – מנקודת מבט בודהיסטית – היא תמיד ההיצמדות לרעיון השגוי של אגו קבוע.
כיצד יודע האדם שהוא עומד למות ומה יחווה בתהליך?
כאשר קרובי משפחה שהאדם לא ראה זמן רב באים לבקר, משקיעים בו מאמצים מיוחדים ומבקשים ממנו לחתום על מסמכים, או כאשר החברים נראים אומללים והאויבים מאושרים, או כאשר הרופא רוצה לקבל את שכרו מייד, אזי ייתכן שהאחרים יודעים על מצב בריאותו של אותו אדם יותר ממה שהוא עצמו יודע. במקרה זה, הוא ינהג בחוכמה אם יתכונן למוות שעלול לבוא.
סימן למוות הממשמש ובא הוא שינוי משמעותי בהתנהגות, שניתן להבחין בו לעתים קרובות אפילו אצל בעלי חיים, כי זרמי האנרגיה הרגילים בגוף משתנים. אדם שמוכר בדרך כלל כנדיב וטוב לב יכול להיות פתאום מוטרד, לכעוס ולהיצמד לדברים, בעוד שאנשים קשים עשויים להתנהג בחביבות רבה.
איש לא נותר אדיש לשמע החדשות על מותו ההולך וקרב. חדשות אלה משחררות ברוב המקרים שטף עז של רגשות ושל מחשבות סותרות: החל בסירוב להאמין, אכזבה, כעס וקנאה במי שלא צריך לסבול ויכול להמשיך בחייו, וכלה בבדידות, אפאתיה או רצון עז להמשיך לחיות כי נראה שכל כך הרבה לא נעשה עדיין.
ניתן להבחין בין סוגים שונים של אנשים, בעיקר כאשר המוות מלווה בהידרדרות גופנית. ישנם כאלה שמדחיקים בעקשנות את מה שקורה להם עד לנשימתם האחרונה. הם פשוט מסרבים להכיר בעובדות. אחרים, לעומתם, חשים מוטרדים, מפוחדים ומבולבלים מאוד, כי הם מבינים שחייהם עומדים להגיע אל קצם.
קבוצה שלישית מתמודדת עם המוות בישוב הדעת. עם זאת, הסיבות לכך עשויות להיות שונות מאוד: יש ששמחים להשתחרר מכאב גופני; אחרים פשוט מאמינים מעומק לבם שהמצב בסדר כפי שהוא. זוהי הגישה המשמעותית באמת, כי היא מקלה את הפרידה הן על האדם העומד למות והן על חבריו וקרוביו.
אם ידוע בוודאות שלא ניתן לנקוט אמצעים נוספים להארכת החיים, אנו חייבים לשנות את הגישה ולהפיק תועלת מהאירוע במודע. מוטב שלא לקשר את הארעיות לאובדן ולסבל אלא להזדמנויות ולחופש. במקום להיכנע לצורך בביטחון וביציבות, עלינו לתפוס את המוות כמַעֲבָר ולהיות מודעים תמיד לחשיבותו של מצב התודעה. אם האדם מקבל את עובדת המוות כבר במהלך חייו ואינו מדחיק זאת, הוא מצליח לחיות באופן מודע יותר בכאן ועכשיו.
הדרך הקלה ביותר למות היא למוסס את הדבקות לגופנו, לקרובי משפחתנו ולרכושנו. הדבר יסייע גם לחברים ולבני המשפחה, כי כשאחד הקרובים מתקשה להרפות מהאדם העומד למות, החוויה קשה לכולם. החפצים עצמם אינם חווים אושר, והשמחה שהם מביאים עמם אינה עקבית ואין בה כל תועלת בקבר. כאשר האדם מבין זאת, הוא יתייחס אליהם עד מהרה ככלים, אך לא ייצמד אליהם.
צוואה שנכתבת ברגע בהיר ועל-אישי לתועלת כולם מעוררת תחושת הקלה כבר במהלך החיים. בסופו של דבר, לא ניתן לדעת אם המוות יבוא במפתיע או ישאיר די זמן להכנות. אם האדם מת במפתיע, יש לצאצאיו מסמך כתוב להסתמך עליו. ככל שהדברים מאורגנים בבהירות והנכסים מחולקים באופן הוגן, היורשים עתידים להתקוטט פחות. מוטב, כמובן, שהאדם יחלק בעצמו את רכושו בלוויית משאלות טובות. אם הוא יכול להודות באופן זה לחברים ולבני משפחה, יש בכך משמעות רבה עבורם ונוצר בסיס מתאים לשיחות מלב אל לב ולפרידות נעימות.
בתהליך המיתה, הנדיבות משחררת כי האדם משיל מעליו מטען כבד. אם הוא חשב על הדורות הבאים ונקט אמצעים כדי לדאוג ליקיריו או כדי להבטיח את המשך עבודתו, קל לו הרבה יותר להיפרד מחיים אלה. אם האדם גם מאחל לכולם את כל הטוב האפשרי, הוא חש מתוך הקלה שהם לא יזדקקו לו עוד ויכול להקדיש את כל כולו לדבר החשוב באמת, מותו שלו. בודהיסטים יכולים גם לאמץ את המחשבה שהם עתידים לעזור לאבלים משדות הכוח הטהורים של הבודהות בהתאם ליכולתם, או להיוולד מחדש כדי להמשיך ליהנות מהקשרים החיוביים הקיימים.
הקשרים עם חברים ובני משפחה, נופים, השקפות עולם וחוויות הם לעתים קרובות חזקים יותר מהדבקות לנכסים. עם זאת, על האדם לדעת שהם משקפים רק חלק קטן מהאפשרויות הגלומות בתודעה, שיכולה לחוות אפילו יותר ללא גוף. עלינו להפנים עוד בחיינו את הידיעה שאנו עתידים לחוות דבר-מה יפה לאין ערוך לאחר שנרפה ונמות עם תודעה חופשית.
אם אנו רוצים למצוא דבר-מה שיסייע לנו להתמודד עם הפחד מאובדן, כאב הפרידה ורצינות המוות, אין צורך לחפש רחוק. כולנו נהנים מהרגעים הנהדרים והבלתי צפויים של החיים השופעים אומץ, שמחה, אהבה, שפע, ראיית הנולד ועוד. מה היה קורה אילו כל אלה היו מצבנו האמיתי? האם ייתכן שהשמש תמיד זורחת, אך איננו מבחינים בכך? שהחוויות הרגילות, הבינוניות או הגרועות הן כמו עננים ארעיים שמסתירים את התובנה הפנימית שלנו ללא מהות אמיתית או כוח קבוע? כדאי לנו, ללא ספק, לצאת למסע חקר אל המוות הבלתי נמנע כשאנו מצוידים בגישה כזו אל העושר העל-זמני הטבוע בתודעה. מי שאומר כמו גתה, בנשימתו האחרונה: “עוד אור!” יודע מה לחפש.
מי שעומדים למות יהוו דוגמה מצוינת לכל הסובבים אותם אם יישמעו במודע לעצתו של בודהה וישתמשו במדיטציות שלו. כך יוכלו לעזוב כשניכר בהם שהם רגועים, ולצאת למסע בתחושת סקרנות או התלהבות וללא פחד. האמון שלהם התגבש עם השנים דרך המדיטציה ודרך משאלתם להתפתח לטובת כל היצורים החיים, ומעיד על כך שחיו חיים משמעותיים. באופן זה גם משמש האדם כדוגמה טובה לאחרים, אפילו ברגעי חייו האחרונים.