מערה בשלג נמצא בסל הקניות שלך

צפייה בסל קניות

מערה בשלג

ויקי מקנזי

אישה מערבית במסע אל ההארה
פרק לדוגמא
ניתן לשלוח כמתנה

טנזין פאלמו (Jetsunma Tenzin Palmo) נולדה וגדלה בלונדון. כשהייתה בת 20, בשנת 1964, היא החליטה לנסוע להודו במטרה להגשים את שאיפותיה הרוחניות. בהודו היא פגשה את המורה שלה קמטרול רינפוצ'ה השמיני, והייתה אחת המערביות הראשונות שלקחו את נדרי הנזירות במסורת הטיבטית. לאחר 12 שנים של לימוד ותרגול בודהיזם היא פנתה לחיי פרישות במערה בהימלאיה, שם תרגלה מדיטציות רבות עוצמה, תוך שהיא מגדלת את מזונה בעצמה, מתמודדת עם כפור, רעב, מחלות וחיות פרא, מתוך מטרה להשיג את הבלתי אפשרי – להגיע להארה בגוף של אישה.
הספר "מערה בשלג" מביא את סיפורה האישי מעורר ההשראה ויוצא הדופן. מבעד לביוגרפיה המיוחדת במינה של טנזין פלמו, נפרשת תמונה מרתקת של התמורות התרבותיות שחלו בתרבות הטיבטית ובתרבות המערבית משנות השישים ואילך, ושל יחסי הגומלין בין התרבויות הללו, על רקע שיקום חיי הרוח הטיבטיים בהודו לאחר כיבוש טיבט, ועליית הפמיניזם במערב.

לסרט על חייה של טנזין פאלמו בהשראת הספר.

על המחברת

ויקי מקנזי

ויקי מקנזי נולדה באנגליה. כבתו של קצין בחיל הים, ילדותה עברה עליה במקומות שונים בעולם והיא זכתה בחינוך מגוון מבחינה תרבותית. לאחר סיום לימודיה באוניברסיטת קווינסלנד הצטרפה למערכת החדשות של העיתון Sun בסידני ככתבת מתלמדת. עד מהרה עברה לרחוב פְלִיט בלונדון, שם הפכה לכותבת בעלת קול ייחודי — תחילה ב-Daily Sketch ואחר כך ב-Daily Mail. היא התקדמה וכתבה עבור העיתונים Sunday Times, The Observer, Daily Telegraph, Sunday Telegraph, Daily Express, Mail on Sunday וירחונים רבים. במשך מספר שנים תרמה מכישוריה להוצאת הספרים Australian Consolidated שמשרדה הבריטי שכן גם הוא ברחוב פְלִיט.
בשנת 1976, בהחלטה של רגע, השתתפה בקורס מדיטציה בן חודש בהנחיית שני לאמות טיבטים בנפאל. הקורס הצית בה עניין עמוק בבודהיזם, ותוצאתו היתה כתיבת ספרה: Reincarnation: The Boy Lama (גלגול נשמות: הילד שהוא לאמה) וממשיכו, Reborn in the West: The Reincarnation masters (נולדו מחדש במערב: אומני הלידה מחדש).
כיום היא מחלקת את זמנה בין אוסטרליה לאנגליה.

ביקורות

"בעולם חיים כיום לא מעט תלמידי בודהיזם מערביים שהפכו לנזירים במסורת הבודהיזם הטיבטי. ג'טסונמה טנזין פאלמו בולטת ביניהם בייחודה. לא רק שהיא אחת הנזירות הוותיקות ביותר, אלא שהיא הצליחה לעשות מה שמתרגלים מערביים רבים שאפו אליו, אך לא הצליחו לממש. היא הקדישה שנים רבות וארוכות ללימוד ותרגול וחיה באורח חיים נזירי פשוט ומסורתי… מאז סיימה את תקופת פרישותה במערה בילתה ג'טסונמה טנזין פאלמו את מרבית זמנה בקידום הפרויקט החשוב של מנזר הנזירות. לשם כך פינתה חלק מזמנה בתקופה מסוימת להוראה, ששולבה עם מסעות גיוס כספים ותמיכה. ברגע שפחת הצורך בכך, הודיעה מיד כי תפסיק את מסעותיה, והיא מבלה את ימיה יחד עם נזירותיה בצפון הודו, מנצחת על עבודת הבניין והתנהלות המנזר".
בועז עמיחי

מידע נוסף

מס׳ עמודים: 238
שנת הוצאה: 2010
גודל: 22x15 ס"מ
מחבר: ויקי מקנזי
דאנאקוד: 415-117
הוצאה: פראג
תרגום: שחר שלוח
עריכה מדעית: בעז עמיחי

אנשים אהבו גם

פרק 1 – הפגישה

במבט לאחור, היה מוזר לפגוש אותה דווקא שם, בפּוֹמָאיה, עיירה קטנה השוכנת בין הגבעות המרהיבות של טוסקנה, מרחק כשעת נסיעה מפיזה. האוויר היה מלא בריחו של החום היבש ובניחוחן של מחטי אורנים, בשעות אחר הצהריים המאוחרות של אמצע הקיץ. בית האחוזה שפארו הועם עם השנים, עם פתחי הדלתות המקושתים הגבוהים והגג עטור הצריחים בצבע אוכר, הבהיק באורה של שמש אוגוסט, ורק צלילי הציקדות הפריעו את דממת הסיאסטה. בעוד שעות מעטות העיירה שבמורד הרחוב תתעורר שוב לחיים לקראת הערב. החנויות הקטנות המציעות את התערובת המוזרה של סלאמי, ביסקוטי וסנדלים ייפתחו, והגברים הזקנים יתגודדו בכיכר לדון בסוגיות המקומיות ובענייני המפלגה הקומוניסטית האזורית. החושניות הצרופה של איטליה, ארץ שנדמה שכל מה שבתוכה זומם לגרום הנאה לכל החושים, לא היתה יכולה להיות ניגוד חד יותר לעולם שממנו היא באה.
בפעם הראשונה שראיתי אותה, היא עמדה על אדמת האחוזה בצִלה של קבוצת עצים — אישה בעלת מראה שברירי משהו בשנות החמישים לחייה, עם עור בהיר וגב קמור קמעה. היא היתה לבושה בגלימות הארגמן והזהב של נזירה טיבטית, ושערה היה קצוץ וקצר כמקובל. קבוצת נשים הקיפה אותה מכל עבריה. מבט מרפרף אחד הספיק כדי לראות שהשיחה היתה ערנית והאווירה אינטימית. התרחשות מרתקת, אבל לא ממש יוצאת דופן, בקורס מדיטציה של חודש ימים.
אני ועוד כחמישים כמוני התקבצנו ובאנו לשם מכל קצות העולם כדי להשתתף בקורס. האירועים האלה היו לחלק שגרתי ומבורך בחיי, מאז שנתקלתי בלאמות בנפאל ב-1976 וגיליתי את העושר שבדבריהם. שיחות ערות, כמו זו שבה צפיתי, היו הפוגה מבורכת מהשעות הארוכות של ישיבה ברגליים משוכלות והאזנה למילותיו של הבודהה, ומההתנסויות המפרכות במדיטציה.
מאוחר יותר, בשעת ארוחת הערב תחת הכוכבים, כשטבלתי פיסות לחם גדולות בשמן זית, האיש שישב לצדי הפנה את תשומת לבי פעם נוספת אל אותה אישה. היא ישבה ליד שולחן, מוקפת שוב באנשים, ודיברה אליהם בלהט.
“זאת טֶנְזִין פַּלְמוֹ, האישה האנגליה שבילתה שתים-עשרה שנים במערה, בגובה של יותר מ-4,000 מטר, בהרי ההימלאיה. רוב הזמן היא היתה לגמרי לבדה. רק לאחרונה חזרה משם,” הוא אמר.
כעת התבוננתי בה בתשומת לב רבה.
במהלך השנים קראתי לא מעט על הטיפוסים האלה, היוגים הגדולים מטיבט, הודו וסין, שנטשו את חיי הנוחות של עולם החומר ונדדו למערה מרוחקת על מנת להתמסר למדיטציה במשך שנים ארוכות. הם היו אומני הרוח, ודרכם היתה קשה ובודדה ביותר. קראתי שלבשו גלימה פשוטה או אזור חלציים דק, ועמדו מול איתני הטבע — רוחות פרצים, סופות שלג משתוללות וקור מקפיא. גופם נעשה כחוש להחריד, ושערם הפך סבוך והתארך עד למותניהם. הם התעמתו עם חיות בר ועם שודדים, שפגעו בהם והותירו אותם לגווע לבדם, ללא כל כבוד לקדושתם. אולם כל זה היה כלום לעומת תעתועי תודעתם שלהם. כאן, כשהם מנותקים מכל הסחות הדעת של חיי היומיום, השדים השוכנים מתחת לפני השטח החלו לעלות ולהקניט. הכעס, הפרנויה, הגעגועים, התאווה (בעיקר התאווה). גם עליהם היה צריך להתגבר כדי לזכות בניצחון. למרות זאת הם שרדו. מה שהם זכו לו לאחר מכן, היה הפרס הזוהר ביותר — הארה, בתודעה הפתוחה לחלוטין להכיל את המציאות כולה. מצב שבו מה שלא ניתן לידיעה נעשה ידוע, והידע הוא בלתי מוגבל. ונלווית לכך שמחה מעודנת ושלווה בלתי נתפסת. זאת היתה רמת ההתפתחות הנעלה ביותר שהמין האנושי השיג מעולם.
אלה היו הדברים שקראתי. מעולם לא חשבתי שאפגוש אדם כזה, אבל הנה כאן, בפּוֹמָאיה שבאיטליה, נמצאת דמות שנראית כאילו פסעה ויצאה מתוך ספרי מיתוס ואגדה, ועכשיו היא יושבת בינינו בנחת, כאילו ירדה זה עתה מאוטובוס אחרי מסע קניות, ומעולם לא עשתה בחייה משהו חשוב מזה. יתר על כן, לא מדובר ביוגי מהמזרח כמו שמתואר בסיפורים, אלא באדם מערבי בן זמננו. ומדהים אף יותר — זו אישה.
אינספור שאלות התרוצצו במוחי. מה הניע אישה אנגליה מודרנית לחיות בחור טחוב ואפל על צלע הר כמו איש מערות קדמון? איך שרדה בקור הקיצוני? מה היה עליה לעשות כדי להשיג לעצמה אוכל, רחצה, מיטה, טלפון? איך התקיימה במשך כל השנים הללו ללא חום אנושי? מה השיגה? ומסקרן יותר, כיצד עלתה ובאה מתוך הדממה והבידוד הקיצוניים, כשהיא מפטפטת כאשת חברה במסיבת קוקטייל?
שטף הסקרנות שלי התחלף עד מהרה בהערצה גלויה וביראת כבוד. אישה זו הגיעה למקומות שאני לעולם לא אניח בהם את כף רגלי. הצימאון שלה לדעת, בשונה מהצימאון שלי, דחף אותה אל מעבר לקורס מדיטציה בן ארבעה שבועות, שבסופו מובטחת חזרה מהירה אל החיים הרגילים. מניסיוני הדל ידעתי, שריטריט[1] כרוך בעבודה ארוכה וקשה הכוללת חזרה אינסופית על תפילות, מנטרות, תרגילי הדמיה ומדיטציות — יום אחר יום את יושבת על אותה כרית, באותו מקום, רואה את אותם אנשים באותו סדר ישיבה. למי שספוג באתוס המודרני של גירויים מתמידים ושינוי מהיר — החדגוניות מייסרת. רק ניצוץ המודעות הזעיר ביותר והתחושה הנדירה של רוגע עמוק עשו את התרגול הזה למשתלם. בסופו של דבר הפרישות היא מבחן לכוח הסבל, לאומץ ולאמונה במטרה הסופית.
למחרת ראיתי אותה שוב בגן, הפעם ישבה לבדה. זיהיתי את ההזדמנות וניגשתי אליה. האם תסכים שאצטרף אליה לזמן מה? חיוכה נמתח מאוזן אל אוזן בברכה, וזוג העיניים הכחולות והחודרות ביותר עלי אדמות הביטו בי ממושכות. היו בהן רוגע, אדיבות וגם צחוק, אבל התכונה המדהימה מכל היתה נהרה שאין לטעות בה. האישה פשוט קרנה. למעשה, היא היתה דמות בעלת חזות מעניינת במיוחד — תווי פניה מחודדים, אפה ארוך וצר ואוזניה קטנות ומהוקצעות. ואולי בגלל השיער הקצוץ והיעדר האיפור, היה בה גם משהו לגמרי אנדרוגני, כאילו שכן בתוכה גבר רגיש.
התחלנו לפטפט. היא סיפרה לי שהיא גרה באסיזי, בבית קטן שנמצא בחצר של ידיד, ושהיא נהנית שם עד מאוד. היא הוזמנה לשם, כך סיפרה, לאחר שפרק הזמן שלה במערה הגיע אל סופו. נראה היה שזהו המקום הטבעי ללכת אליו. נודע לי שהיא הפכה לנזירה בשנת 1964, כשהיתה בת עשרים ואחת בלבד, זמן רב לפני שרובנו ידענו על קיומו של הבודהיזם הטיבטי. מה שהפך אותה, כך הנחתי, לנזירה הבודהיסטית-טיבטית הוותיקה ביותר בעולם המערבי. שלושים שנות התנזרות, על כל פנים, הן זמן רב. האם במשך כל אותן שנים לא התעוררה בה תשוקה לבן זוג, לנישואים, לילדים?
“זה יכול היה להיות אסון עבורי. זו לא היתה דרכי כלל וכלל,” היא השיבה, מטילה את ראשה לאחור וצוחקת. לא ציפיתי לחיוניות כזו לאחר שתים-עשרה שנים של התבודדות…