מערכות יחסים יכולות לעזור לנו להתפתח

מערכות יחסים יכולות לעזור לנו להתפתח אם רק נדע להתבונן במראה שהן מציבות לנו, זאת כיוון שהן מאפשרות לנו לראות את מה שאיננו יכולים לראות באופן טבעי – את עצמנו

מערכות יחסים לא פעם לוחצות לנו על הכפתורים הכי רגישים שלנו ומציבות לנו מראה לעצמנו, על שלל הרגלינו ושכנועינו. אם נחשוב על כך לכל אחד מאיתנו יש נקודות עיוורון לגבי עצמו, ומרוב שאנחנו עושים את הדברים באופן מורגל אנחנו לא שמים לב לכך ובטוחים שהדרך שלנו היא הדרך היחידה. זה בדיוק העניין, זוהי הדרך היחידה – שלנו. ולכן במפגש עם האחר, שגם לו יש דרך יחידה משלו, ששונה משלנו, האחר מהווה באופן בלתי נמנע מראה עבורנו.

יש סיטואציה מאוד חביבה שרומי מתאר בספרו ריקוד האהבה לאלוהים, שבה פיל אחד שמובל לגדת הנהר נבהל כשהוא רואה את הבבואה של עצמו, בחושבו שמדובר בפיל אחר. והרי זאת ההשתקפות שלו עצמו. פעמים רבות אנחנו ממש כמו הפיל הזה שנבהל כשהוא רואה את עצמו במפתיע.

לראות את עצמנו יכול להיות מבהיל | תמונה: pixabay

כאשר מערכות יחסים מגיעות לרמה מסוימת של אינטימיות הן מהוות עבורנו מראה לעצמנו, ולעיתים זה יכול להיות גם כואב ולא נעים. מצב זה אף מוביל פעמים רבות למשברים בין בני זוג או אפילו לפרידה. קיימת אפשרות נוספת במערכות יחסים והיא להיעזר בהן למען ההתפתחות שלנו. זה מעבר עדין שיכול לעשות פלאים בחיינו אם נצליח ליישם אותו. אחד הרעיונות החשובים שבודהה דגל בהם, ושלמרבה הצער נדחקו הצידה לאורך השנים, היה החשיבות של השהייה בקבוצה, עם אנשים ששונים מאיתנו, בדיוק מהסיבה שדרך האחרים אנחנו יכולים לראות את עצמנו.

לפני כמה ימים צפיתי בריאיון שעשו בשנת 1995 עם סטיב ג’ובס ובו הוא סיפר שכשהיה ילד השכן שלו הזמין אותו יום אחד אליו הביתה והראה לו מכשיר שהוא בנה. המכשיר היה פשוט למדי והורכב ממנוע, קופסת שימורים וגומיה שחיברה ביניהם. אותו שכן לקח חופן אבנים מחוספסות מהגינה, הכניס אותן לפחית המסתובבת, ואמר לג’ובס לחזור למחרת. כשהוא חזר למחרת האבנים הפכו לחלוקי נחל מלוטשים. ג’ובס סיפר בריאיון שהדימוי הזה נשאר איתו לאורך השנים ושהוא עזר לו להבין את החשיבות של עבודה בצוותים עם אנשים ששונים ממך, ושדווקא ריבוי נקודות המבט והחיכוך שנוצר תודות להן גורמים לפרויקט להשתפר ולהפוך לאבן-חן מלוטשת.

אותה ההבנה של ג’ובס נכונה גם לגבי מערכות יחסים וזוגיות. בטח תגידו עכשיו משהו כמו “אבל איך אתה לא יודע שגברים ממאדים ונשים מנגה”, כשמו של הספר המפורסם, או במילים אחרות, זה הרבה יותר מסובך כאשר מדובר במערכות יחסים אינטימיות בין גבר לאשה! נכון. זה באמת יותר מסובך. אך אני חושב שכגודל הסיבוך כך גודל ההזדמנות ללמוד משהו חדש.

האחרים עוזרים לנו להפוך לאבנים מלוטשות | תמונה: pixabay

תחשבו על הפעם שבה למדתם ללכת או לרכב על אופניים. תחשבו על כל הנפילות שבדרך ועל כך שבסופו של דבר הצלחתם, למרות שזה נראה מסובך… גם ד”ר הארוויל הנדריקס, מפתח שיטת האימגו מדבר על האפשרות המיוחדת שטמונה במערכות יחסים:

“בחברה של ימינו נוטים להתייחס אל הנישואים כאל תיבה. ראשית, אתם בוחרים לכם בן-זוג! לאחר מכן אתם נכנסים אל התיבה! ואז, אחרי שהתמקמתם, אתם מתבוננים לראשונה בבן־זוגכם לתיבה. אם הוא מוצא חן בעיניכם — אתם נשארים, אם לא — אתם יוצאים מן התיבה ומחפשים לכם בן-זוג אחר… ואולם, הפתרון הזה הוא בעייתי, שכן החלפת התיבות כרוכה בסבל רב – הפרדת הילדים, חלוקת הרכוש והוויתור על החלומות, כל אלה גורמים סבל. בני-הזוג חוששים להסתכן שוב בקשר חדש, שמא גם הקשר הזה לא יעלה יפה. גם דיירי התיבה האחרים, הילדים, ניזוקים מן הבחינה הרגשית. הם גדלים בתחושה שהם אחראים לגירושים, ומלאים בספקות שמא לא יידעו לעולם טעמה של אהבה בת-קיימא. לרוע המזל, רבים סבורים שבמקום הגירושים יש פתרון חלופי אחד: להישאר בתיבה, לסגור היטב את המכסה שלה ולהשלים עם מערכת יחסים מתסכלת לכל ימי חייהם. הם לומדים להתמודד עם הנישואים הריקים באמצעות התמכרות לאוכל, לטיפה המרה, לסמים, לפעילויות שונות, לעבודה, לטלוויזיה ולדמיונות רומנטיים, והם מניחים שכמיהתם לאהבה אינטימית לא תתגשם לעולם… אני מציע השקפה אחרת על קשר האהבה, השקפה מדויקת יותר, לדעתי, ומעוררת תקווה. אין לראות בנישואים מצב קבוע של שני אנשים שאינם משתנים. הנישואים הם מסע רוחני ונפשי המתחיל בלהט המשיכה ההדדית, נמשך ועובר במישור הטרשים של הגילוי העצמי ומגיע לשיאו בכינון קשר בר-קיימא, קשר אינטימי ומלא אושר. השאלה אם אתם ממשיכים את הפוטנציאל הזה של הנישואים, אינה תלויה ביכולתכם למצוא את בן-הזוג המושלם, אלא בנכונותכם להתוודע אל החלקים הסמויים של עצמכם”.

מתוך הספר לבסוף מוצאים אהבה מאת ד”ר הארוויל הנדריקס

המסע המשותף הוא ארוך, ושונה ממערכת יחסים אחת לשניה. כדי לצאת לדרך שבה ניתן להפוך את מערכות היחסים שלנו למקור של גדילה והתפתחות, אספתי עבורכם כמה טיפים וכלי עזר מספרים בנושא שאנחנו בחדקרן מעריכים במיוחד.

טיפ ראשון – ללמוד להקשיב מהלב

כאשר בן/בת הזוג אומרים לנו משהו שמעצבן אותנו, גם כשאנחנו בטוחים שהם טועים ואנחנו צודקים (כמעט תמיד), כנראה שמתחת לפני השטח יש גרעין מסוים של אמת בדברים שלהם. גם אם הם לא הביעו את עצמם בצורה רגישה ואוהבת, גם אם חווינו את הדברים שמתקפה, עדיין כנראה שיש שם משהו שחשוב שנשמע. נכון, זה לא קל להקשיב כשהיחסים טעונים, אבל מדובר ביכולת שניתן לפתח דרך אימון, ממש כמו שריר. אחת השיטות הטובות ביותר שמצאנו היא זו של תקשורת מקרבת, זו שיטה שפיתח ד”ר מרשאל רוזנברג שעוזרת לשפר את התקשורת בין בני אדם, הן בצד של מי המקשיב והן בצד של מי שמביע את רגשותיו. לכולנו יש מה ללמוד ולשפר בתקשורת שלנו, וזו יכול להיות מתנה נפלאה לנו ולבני הזוג שלנו, כזו שיכולה לפתוח בפנינו דלת חדשה של הבנה ואינטימיות.

“תקשורת מקרבת מנחה אותנו להגדיר מחדש איך אנחנו מביעים את עצמנו ושומעים אחרים. במקום שהמילים שלנו ימשיכו להיות תגובות אוטומטיות ושגורות, הן הופכות לתגובות מודעות, המבוססות על הערנות למה שאנחנו קולטים, מרגישים ורוצים. אנחנו מונחים לבטא את עצמנו בכנות ובבהירות ובו־בזמן להעניק יחס מכבד ואמפתי לאחרים. בכל דו־שיח אנחנו מגיעים לכלל שמיעה של הצרכים העמוקים יותר שלנו ושל הזולת… במצבים של שיפוט וביקורת, תקשורת מקרבת מחליפה את דפוסי ההתגוננות, ההיסגרות או התקיפה הישנים שלנו. היא מביאה אותנו לראות את עצמנו ואת הזולת, כולל כוונותינו ומערכות היחסים שלנו, באור חדש. ההתנגדויות, ההתגוננויות והתגובות האלימות – פוחתות. כשאנו ממקדים את תשומת-הלב שלנו בזיהוי של מה אנו רואים, מרגישים וצריכים, במקום באבחון ובשיפוט, אנחנו מגלים את עומקה של החמלה שלנו. מתוך הדגש שהיא שמה על הקשבה עמוקה לעצמנו ולאחרים, תקשורת מקרבת מטפחת כבוד, תשומת-לב ואמפתיה ומולידה רצון הדדי לנתינה מהלב. אף שהתייחסתי אליה כאל ״תהליך תקשורת” או ״שפה של חמלה”, תקשורת מקרבת היא יותר מאשר תהליך או שפה. ברובד עמוק יותר, זוהי תזכורת מתמדת למיקוד תשומת-לבנו במקום שבו יש סיכוי גבוה יותר שנקבל את מה שאנו מבקשים”.

מתוך הספר תקשורת לא אלימה – תקשורת מקרבת מאת ד”ר מרשאל רוזנברג

איך עושים את זה בפועל? מדובר בשיטה מרובדת הדורשת למידה ותרגול, תוכלו ללמוד אותה יותר לעומק מהספר תקשורת לא-אלימה תקשורת מקרבת שפה לחיים שכתב ד”ר רוזנברג.

טיפ שני – נתינה

לפעמים אנחנו שוכחים את הדברים הבסיסיים ביותר כמו לעשות משהו אוהב עבור בן/בת הזוג שלנו. יש משל עתיק שמספר על ההבדל בין גן עדן לגיהינום: אדם מסוים שמגיע לגיהינום רואה מעין צלחת נזיד גדולה ומסביבה עומדים במעגל המוני אנשים רזים ומורעבים. כל אחד מהם מנסה לאכול מהנזיד, אך הכף הארוכה שבידו אינה יכולה להגיע לפה שלו וכך כולם נותרים רעבים. לאחר מכן הוא מובל לגן-עדן ושם הוא רואה את אותו מחזה בדיוק, רק שהפעם עומדים מסביב לקערה אנשים בריאים ומדושנים. בהשתוממות הוא מנסה להבין ממה נובע ההבדל, שכן התנאים הם אותם התנאים בדיוק, ואז הוא רואה שבמקרה השני כל אחד מהאנשים מאכיל את זה שמולו בעזרת הכף הארוכה וכך יוצא כולם ניזונים. כל אחד מתמקד בנתינה לאחר ולא באנוכיות, וכך כולם מקבלים מענה לצרכים. ובמילים אחרות, המפתח למציאות שלנו נמצא בידינו.

לאמה אולה נידהל כותב על כך בספרו בודהה ואהבה:

“שני מושגים שונים קשורים מיסודם למילה הגמישה מאוד “אהבה”: היצמדות ונדיבות. ההגדרה הנפוצה יותר מתארת מערכת יחסים של “ציפייה” או תובענות, בעוד שבמערכי התודעה של אנשים מתורבתים, האהבה מתבטאת כגישה משחררת ומעניקה. האהבה ה”לוקחת” מובילה לרגשות של היצמדות, קנאה, כעס ואנוכיות ילדותית, בעוד שהאהבה ה”נותנת”, שהיא חלק בלתי נפרד מעיקרי הבודהיזם, מקיפה את כל המישור המהנה של אהבה, חמלה, שמחה אוהדת ויישוב דעת. באהבה הקונבנציונלית, שבה האדם מרוכז בעצמו, המרחב חסום ומדולדל. הכול נעשה לחוץ. אנחנו חיים בעבר או בעתיד ומנסים לשלוט בכל מה שהוא חדש ורענן. אנחנו משקיעים אנרגיה במצבים וברגשות שהם לעתים מאושרים ולעתים מכאיבים, ובסופו של דבר אינם מציעים שום דבר משמעותי וקבוע. כשמצבנו הרגשי מלא בציפיות ובדאגות, איננו חווים אף פעם את העושר של מה שקורה באמת כאן ועכשיו, ולכן איננו יכולים לממש את האושר או ליהנות ממנו. במקום זאת, אנחנו עסוקים במה שהיה או במה שיכול היה להיות, או בתוכניותינו לעתיד. אנחנו מפספסים את הסיכוי להצטרף לזרימה של “כאן ועכשיו” כי איננו מסוגלים לבטוח ברגע הנוכחי ואנחנו מבקשים ללא הרף ערובות והבטחות. כך אנחנו מאלצים את בן או בת הזוג לשקר, כי הם אינם יכולים להבטיח או לִצפות מה יעשו בעתיד, או כי הם רוצים להגן על האהוב/ה הנוירוטי/ת. הרצון לבעלות על בן או בת הזוג עשוי להביא תחושת ביטחון זמנית למערכת היחסים, אבל הוא אינו זורע גורמים לאושר בר קיימא, ומעל לכול, הוא מעכב קשות כל התפתחות רוחנית. במקום זאת, ההיצמדות המוגזמת לבן או בת הזוג מבלבלת ומרחיקה את שני בני הזוג מהיעד האמיתי – התפתחות משותפת… שותפות מוצלחת משגשגת בשל נכונותם של שני הצדדים להעדיף את רווחת האחר על פני רווחתם שלהם. כשגבר מתייחס לאישה כאל מלכה והיא מתייחסת אליו כאל מלך, התנהגות אצילית זו ממוססת את כל המגבלות המפריעות לצמיחה. גישה מעשירה שכזו מאפשרת צמיחה של אהבה חיה ומשלימה”.

מתוך הספר בודהה ואהבה מאת לאמה אולה נידהל

טיפ שלישי – כל מערכת יחסים נוגעת בפצעים מהעבר

מערכות יחסים לא נוצרות בחלל ריק. ההעדפה שלנו לבן/בת זוג מסוימים קשורה במידה רבה למערכות היחסים שהיו לנו בילדות המוקדמת, ובאופן מיוחד למערכות היחסים עם ההורים שלנו. במובן מסוים מערכות היחסים שלנו כאנשים בוגרים באות פעמים רבות “לתקן” את הקשרים שהיו לנו עם ההורים שלנו ולכן כנראה שיהיו בבני הזוג שנבחר לעצמנו (ובאופן הדדי שהם יבחרו להם) מאפיינים דומים לאלה של אבא ואמא שלנו.

ד”ר הארוויל הנדריקס לוקח את הרעיון הזה ומעמיק בו מאוד בספרו לבסוף מוצאים אהבה, הספר מבוסס על שיטת האימאגו שפיתח ד”ר הנדריקס, שיטה שמיועדת לעזור לנו להתגבר מאבקי הכוח הקיימים במערכות היחסים שלנו ומראה כיצד הם נובעים מתסכולים מתקופת הילדות שלנו מצרכים שלא קיבלו מענה:

“כולנו התחלנו את חיינו שלמים ומלאי חיות, צמאים להרפתקות החיים, אבל כולנו עברנו מסע נדודים מסוכן דרך ילדותנו. לאמיתו של דבר, התחלנו להיפגע כבר בחודשי חיינו הראשונים. חישבו על דרישותיו הבלתי פוסקות של התינוק. כאשר הוא מתעורר בבוקר, הוא בוכה כי הוא רעב. אחר-כך הוא בוכה כי החיתול שלו רטוב וצריך להחליפו. אחר-כך הוא רוצה שיחזיקו אותו, והרי זו תשוקה גופנית עזה כמו הצורך באוכל. אחר-כך התינוק רעב שוב ושב ובוכה כדי לקבל אוכל. הוא סובל מגזים בקיבתו ובוכה מתוך כאב. הוא מודיע על מצוקה בדרך היחידה שהוא מכיר – בכי בלתי מובחן. אם הוריו (או מטפליו) ערים לצרכיו, התינוק מקבל אוכל, חיתוליו מוחלפים, מחזיקים אותו, מנענעים אותו ובאותם רגעים הוא מרוצה. אבל אם המטפלים אינם מבינים מה מציק לו, אם אין הם מקדישים לו תשומת-לב מתוך חשש שמא יפנקו אותו, התינוק חש חרדה פרימיטיבית: העולם אינו מקום בטוח. כיוון שאין הוא מסוגל לדאוג לעצמו או לדחות את סיפוק צרכיו, נדמה לו שהתגובה המיידית לצרכיו, הבאה מהעולם החיצון, היא אמנם שאלה של חיים ומוות. אף-על-פי שאתם ואני לא מסוגלים לזכור את חודשי החיים הראשונים, המוח העתיק שלנו עדיין לכוד בתוך נקודת המבט התינוקית הזאת. אף-על־פי שאנחנו מבוגרים ומסוגלים לדאוג לכך שנהיה שבעים, יבשים ומחוממים, משהו סמוי בתוכנו עדיין מקווה שהעולם החיצון יטפל בנו. כאשר בני-זוגנו עוינים כלפינו או סתם אינם עוזרים לנו, נדלקת נורת אזהרה בעמקי המוח העתיק שלנו ואנו פוחדים מפני המוות. וכפי שתיווכחו במהרה, מערכת אזעקה אוטומטית זו ממלאת תפקיד נכבד בחיי הנישואים”.

מתוך הספר לבסוף מוצאים אהבה מאת ד”ר הארוויל הנדריקס

ד”ר הנדריקס מסביר שמשום מה אנחנו מתחילים את הנישואים בציפייה שבני זוגנו יחזירו לנו באורח פלא את תחושת השלמות שחווינו ברחם, לפני שיצאנו לעולם החיצון. כאילו שבידם של בני הזוג המפתח שפותח את אותו השער הנעול. העובדה שהם לרוב אינם מצליחים בכך היא אחת הסיבות העיקריות לסבל שאנו חווים בסופו של דבר.

וזהו רק חלק קטן מתורתו של ד”ר הנדריקס, שכוללת גם כלים מעשיים שיוכלו לעזור לנו להפוך את מערכות היחסים שלנו לטובות ומספקות יותר.

טיפ רביעי – ללמוד לאהוב את עצמנו

הטיפ האחרון לקוח מספר ששמו יכול להישמע מפתיע בפוסט כזה, מדובר בספר גירושים רוחניים שכתבה דבי פורד. אבל האמת היא שמדובר יותר מכל בספר על מערכות יחסים. את השיעורים העמוקים שלמדה פורד היא למדה מתהליך הגירושים הקשה שעברה. המסר שלה יכול להיות רלוונטי לכולנו, בין אם אנחנו נמצאים במערכת יחסים ובין אם לא. פורד מדברת על החשיבות של לאהוב את עצמנו, בלא תלות באחר, ולהשתמש במה שהחיים מביאים לנו כ-“שעונים מעוררים”. הסבל שאותם “שעונים מעוררים” מביאים עימם יכול לטהר אותנו ולהזכיר לנו את הטבע האלוהי שבנו. מערכות יחסים משכיחות מאיתנו פעמים רבות את הקשר האינטימי ביותר שלנו, עם מי שעמו אנחנו חולקים את הסודות הכי כמוסים שלנו – עצמנו. בין אם אנחנו בזוגיות ובין אם לא חשוב שנלמד לאהוב את עצמנו. זה ישחרר את הכבלים של התלות באחר, ויאפשר למערכת היחסים להיות חופשיה וזורמת יותר. אין זה אומר שלא חשוב להביע אהבה כלפי בן/בת הזוג… זה פשוט מייצר סוג של איזון.

תמונה: pixabay

יש תרגיל מאוד מעניין שממחיש את העניין. כאשר שני בני אדם ניצבים זה מול זה בעמידה ומצמידים את כפות הידיים שלהם, הם הופכים להיות תלויים זה בזה. הם מתחילים להישען קדימה ואחורה והשני צריך לזוז בהתאם. זה שנשען יותר מידי כלפי האחר יכול בקלות לאבד את שיווי המשקל וליפול אם השני משחרר לפתע את ידיו. במידה רבה הדימוי הזה נכון גם למערכות יחסים, עלינו להיות יציבים בתוך עצמנו ומתוך המקום הזה ליצור את היחסים עם האחר. אם נזכור להשקיע גם בעצמנו מידי פעם, מערכות היחסים יהפכו למקור של עושר ותזכורת לטבענו האלוהי:

“החיים מזמנים לנו הזדמנויות רבות להתעורר אל הטבע האלוהי שלנו, הביטוי הגבוה ביותר של עצמנו. יש הקוראים להזדמנויות אלו ‘שירות יקיצה רוחני’ על פי רוב הן מופיעות בתקופה של מצוקה גדולה… בזמן משבר זה יש לנו הזדמנות לחקור את עולמנו הפנימי, ולהתחיל בהיכרות אינטימית עם העצמי שלנו על כל צדדיו, על האור ועל החושך שבו. אומרים שניתן ללמוד בעשרה ימי ייסורים יותר מאשר בעשר שנות שביעות רצון… ייתכן שללמוד לאהוב את עצמנו בשלמותנו – את ה״טוב״ ואת ה״לא כל כך טוב״ שבנו – זו המשימה הקשה ביותר שהוטלה עלינו אי פעם. לימדו אותנו שכדי להרגיש נאהבים, עלינו למצוא מישהו שיאהב אותנו. אך כשאהבה זו נכשלת, אין זה מפתיע שאנחנו חוזרים אל אותו התכנות השלילי שאנו נושאים עמנו לגבי האהבה והחיים, כדי להסביר את הכישלון. פחד, תסכול, עצב ובדידות עלולים להפוך לבני לוויה תמידיים. המחשבה שאיננו ראויים לאהבה ושאנו בלתי רצויים מגבירה את תחושת חוסר הערך, בעודנו נאבקים למצוא סיבות למצבנו. לעתים קרובות אנחנו מדוכאים או כועסים ומנהלים דיאלוגים פנימיים בנוסח ״אני לא יכול לבטוח באף אחד״, ״החיים בזבל״ או ״לעולם לא אתן לאף אחד לעשות לי דבר כזה שוב״. כל הרגשות השליליים והמסרים הכואבים האלה נדחסים לתוך התודעה שלנו. ואם יישארו ללא בדיקה, אנחנו עלולים להפנות אותם חזרה אל עצמנו. הזנחת פצעים פנימיים מובילה ליחסי התעללות, להתמכרויות, לאובססיות, לדכאונות, למחלות כרוניות, ולראייה שלילית של עצמנו, של הזולת ושל העולם. גרוע מכך, אם לא ננצל את ההזדמנות להתבונן בעצמנו ולרפא את הכאב, סביר שנחזור על הכשלונות שלנו. חיוני להשתמש בזמן הזה כדי להתרפא. ריפוי הוא הנתיב המחזיר לנו את היכולת לראות את השלמות באנושיות. מודעות זו היא שנותנת לנו הזדמנות לחזור לקשר העמוק ביותר שזמין לכל אחד – הקשר שלנו לבורא האלוהי”.

מתוך הספר גירושים רוחניים מאת דבי פורד

מערכות יחסים יכולות לעזור לנו להתפתח אם רק נדע להתבונן במראה שהן מציבות לנו, זאת כיוון שהן מאפשרות לנו לראות את מה שאיננו יכולים לראות באופן טבעי – את עצמנו. החיים הם מסע, וכל מערכת יחסים גם היא מסע. ברגע אחד אנחנו נמצאים על ראש ההר וברגע אחר אנחנו בתחתית העמק. כל זה מתגמד כשאנו מתמקדים ביעד שלעברו אנו מתקדמים. אם באמת מטרתנו להשתפר ולהתפתח, מערכות יחסים הן כלי נפלא לכך, לא תמיד כלי פשוט ונעים, אך כזה שיוכל ללמד אותנו רבות על עצמנו אם נצליח להיות פתוחים יותר למראה שהאחרים משקפים לנו ולראות את בן/בת הזוג שלנו כחברינו למסע שבאו ללמד אותנו משהו חשוב… לאהוב.

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *