אחת השאלות החשובות שיוצרים שואלים את עצמם בשלב מסוים בדרך היא איך אפשר לחדש את הנביעה, איך אפשר לקבל שוב השראה, איך אפשר לחדש את הזרם. רוב ההמלצות הקיימות נוגעות לסביבה החיצונית, בתקווה שזו תעזור להחיות שוב את רוח היצירה. הסביבה החיצונית כוללת את כל הרשמים שמגיעים דרך החושים שלנו. זה מתחיל בלארגן את החדר שבו אנחנו עובדים ולהפוך אותו למקום מעורר השראה, או ללכת למקום שמעורר בנו השראה, למקום מאוד יפה או למקום בטבע וכן הלאה. בנוסף יש את המימד השמיעתי, אז אם אנחנו אנשים שצריכים שקט אז יכול להיות שאנחנו צריכים ללכת למקום שיש בו שקט או לשים מוזיקה שנותנת לנו השראה והנה כמה המלצות למוזיקה כזאת או שאולי אתם לא צריכים שקט או מוזיקה אלא רעש לבן ברקע.
אלו עצות חשובות ומצוינות בכל מה שנוגע לסביבה החיצונית, והן יכולות באמת לעזור. אבל קורה לפעמים שזה פשוט לא מספיק. וגם אם אנחנו נמצאים במקום הכי יפה והכי מעורר השראה, אולי באיזה מלון מפנק בפריז או על החוף בסיני, ועדיין ההשראה לא מגיעה. בחוץ הכול מושלם ולא נובע כלום מבפנים. אז מה עושים?
הסיבה לכך היא שהסביבה החיצונית היא רק חלק אחד ממה שמשפיע עלינו, ומעבר לה יש גם את הסביבה הפנימית שלנו שעלינו להכין. ב-NLP מדברים על שבע רמות של השפעה. הרמה הבסיסית ביותר והחיצונית ביותר היא הסביבה, ומעליה אנחנו מוציאים את כל מה שקורה בתוכנו: המחשבות, הרגשות, השכנועים והאמונות שלנו. כלומר אם נתבונן בסכמה הזאת של הפירמידה נראה שהעולם הפנימי שלנו תופס מרחב הרבה יותר גדול מהעולם החיצוני. אז מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב הפנימי שלנו? וכאן אנחנו מגיעים לשאלה המעניינת באמת, והיא זו שתוכל לעשות את ההבדל.
מה שמאוד עוזר לחידוש הנביעה של היצירה אלו תרגולים רוחניים כמו מדיטציה, יוגה, ואם אנחנו אנשים שצריכים לזוז אז תרגול של מדיטציה בתנועה, ריקודי בטן, מחולות מקודשים וגם ספורט יכול לעזור. אנחנו מחפשים פעילות שתעזור לנו לשנות את המצב הפנימי שלנו ולזוז מהמדבר לאזור שבו המים זורמים ויכולים להשקות את הסביבה כדי שתהפוך את הכול לירוק ומלבלב.
כאשר אנחנו משנים את המצב הפנימי שלנו זה דומה לתהליך העבודה בשדה: קודם כל עלינו לסקל את האבנים, האבנים הן כל הדברים הכבדים שיושבים עלינו ומונעים מהיצירה לנבוע. ולכן הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא סיקול של האבנים, כלומר להשתחרר מכל מה שתופס אותנו כרגע, מכל הטרדות, הלחצים והבעיות ולשים אותם לרגע בצד. מה שמאוד יכול לעזור בשלב הזה הוא תרגול של OMM – דקה אחת של מדיטציה שמאפשרת להישאר עם עצמנו לרגע ולהירגע. בתהליך של OMM השלב השלישי של ניתוק-מרחק-נחישות יכול לעזור במיוחד בשלב זה. לאחר שסיכלנו את האבנים מהשדה שלנו הגיע הזמן לחרוש, הווה אומר להרפות, להרגיע ולשחרר. השחרור הוא ממש ברמה הפיזית של השרירים שלנו שלרוב מתוחים ללא סיבה ולכן הם צורכים המון אנרגיה. ברגע שאנחנו חורשים־משחררים אנחנו יוצרים שקט, והשקט הוא כמו המים שמתחילים לחלחל לתוך השדה שלנו. אם לא חרשנו את השדה המים שמגיעים מהשמיים מציפים את השדה שלנו ומה שאנחנו חווים זו הצפה רגשית. במצב זה אנחנו מרגישים מוצפים, סוג של overload רגשי, מצב של מצוקה כי המים לא מצליחים לחלחל לתוכנו ומה שנוצר זו שלולית חורף. לכן, לפני שהגשם יורד, לפני שהנביעה מתחילה עלינו קודם כל להכין את השדה שלנו. עלינו לחרוש את השדה כדי להפוך את האדמה ולאפשר למים לחלחל למעמקים. ואז המים – שהם השקט והמצב הפנימי שנוצר במהלך התרגולים הרוחניים שעשינו – יכולים לחלחל ולהשקות את הזרעים שנמצאים בתוך האדמה ומחכים למים שיזינו אותם כדי שהם יוכלו להתחיל לצמוח, וזה בדיוק התהליך שמתרחש.
אם כך, יש מתכון, יש תהליך שמאפשר לנביעה להתחדש, ובכל פעם שהתהליך הזה לא קורה זה אומר שחסר שלב מסוים בתהליך. תחשבו למשל על לאונרדו דה וינצ’י, יש כאלה שאומרים שהוא היה חייזר. למה חושבים שהוא היה חייזר? בפשטות בגלל שאנחנו לא יודעים עד היום להסביר את כמות הדברים שהוא עשה, ובהתחשב בכך שהיו לו בדיוק את אותן 24 שעות ביממה שיש גם לנו, זאת באמת כמות מדהימה של דברים שהוא עשה. אני לא חושב שלאונרדו היה חייזר, אלא שהוא פשוט גילה את אחד הסודות הגדולים של היצירה: הוא גילה איך לחדש את הנביעה של המעיין שמאפשר לו להמשיך וליצור עוד ועוד. הרי כולנו חווינו תקופות שבהן בזמן מאוד קצר חווינו פרץ של יצירה שכללה גם עוצמות רגשיות בלתי רגילות ועשינו דברים שאחר כך כשהסתכלנו לאחור אמרנו: “וואו! אם רק הייתה לי את האיכות הזאת יותר בחיים”. מי מאיתנו לא היה רוצה לזמן את הרגעים האלה לעיתים יותר קרובות, רק שבאופן טבעי בשלב מסוים הזרימה הזאת פוסקת. זה דבר טבעי שקורה בגלל שמעולם לא לימדו אותנו איך לחדש את הנביעה. לימדו אותנו שהשראה היא דבר שמגיע אלינו בצורה בלתי נשלטת, מעין דבר־מה שמגיע מהמרומים בצורה מקרית. ומה אם נצליח להפוך להיות אנשים שמתחברים לנביעה בצורה יותר עקבית, כמו לאונרדו דה וינצ’י? אם אנחנו נלמד את התהליך, אם נגלה מהם המפתחות שלנו, לא נצטרך עוד לשבת ולחכות שיום אחד ההשראה פשוט תנחת עלינו מהשמיים.
הסיבה לכך שאצל רובנו ההשראה מגיעה בצורה מקרית היא בגלל שברגע מסוים נוצרו באופן מקרי התנאים שאיפשרו למים לזרום. כלומר כל מה שחסם אותם התפנה לרגע, יכול להיות שזה קרה בגלל שהיינו מאוהבים, שהרחנו פרח מלבלב, שהיינו במקום מעורר השראה, או שבפשטות קמנו על צד ימין בבוקר. הבעיה העיקרית היא שזה פשוט קרה לנו. השאלה היא האם אנחנו רוצים שהיצירה שלנו תהיה תלויה כל הזמן בדברים חיצוניים, או שאנחנו רוצים לקחת את השדה שלנו בידיים ולטפח אותו ולהפוך אותו משלולית חורף לשדה פורח. זה לגמרי בידיים שלנו.
אחר כך יש גם דברים פרקטים יותר בתהליך היצירה שקשורים בלמצוא את כלי היצירה שלנו. אם אנחנו כותבים זה אומר להבין אם אנחנו מעדיפים לכתוב בעט, או אולי עם נוצה, על מחשב, בטלפון או בכלל להקליט ולשכתב. אם אתם מנגנים זה אומר למצוא את כלי הנגינה שלכם, זה שבאמצעותו אתם מביעים את עצמכם בצורה הטובה ביותר, וכן הלאה. השלב הזה נראה זניח, אבל הכרתי כמה יוצרים שנתקעו בגלל שלא היה להם את כלי היצירה הנכון להם, אם זה אנשים שישבו שעות מול מסך המחשב הלבן ולא הצליחו לכתוב. ולכן, חשוב שנלמד ונכיר את ההעדפות האישיות שלנו בתהליך היצירה. אין כאן נוסחת קסם אחת שנכונה לכולם, אלא רק מקום למחקר אישי של כל אחד ואחת מאיתנו, על מנת לגלות מהם התנאים החיצוניים והפנימיים שמאפשרים לנו ליצירה שלנו לנבוע ולהתבטא בצורה הטובה ביותר.
הוספת תגובה