גלעין וקליפות

“אנשים הם כמו טלפון. אתה מתקשר אליהם, יש משיבון שעונה לך, אבל בעצם אף אחד לא בבית”.

יונתן רעם

“טוב אם נדע שיש בתוכנו מישהו היודע הכל, הרוצה הכל, המיטיב לעשות הכל מאיתנו”.

הרמן הסה, דמיאן

הרעיון בבסיס הוא שיש מציאות נסתרת מאחורי המציאות הגלויה. כדי לחשוף את החיים שמאחורי החיים צריך אדם קודם כל להגיע לחיים הפנימיים שלו – לגלעין. אנחנו חיים בעטיפות, באים מעטיפות של עצמנו ופוגשים בעטיפות של אחרים. לחוש את המציאות הפנימית במלוא פעימתה – זו חוויה מאוד חזקה שרוב האנשים לא חווים, אלא אם ניצלו זה עתה ממוות או חוו משבר חריף ולפתע הם חווים את משמעות החיים במלוא עוצמתה. הפסיכולוג ההומניסטי אברהם מסלאו קורא לזה Peak Experience.

העולם הזה שלנו מוסתר מעינינו על ידי עטיפות סביב המציאות האמיתית, המציאות הפנימית. מאחורי העטיפות שוכן חלל ריק – הנקרא האין. רק כשעובר האדם דרך האין, דרך תחושת היותו חשוף וחף מעטיפות, ללא מסכות, ללא מסווים, ללא תירוצים, ללא פנטזיות, ללא הסיפורים שהוא מספר לעצמו כדי ליפות את המציאות – רק אז הוא יכול להגיע למהות האמיתית שלו, השוכנת מעבר לתחום האין.

להתערטל מן הקליפות ולהיות חשוף לריק, לאין – הוא בסיס לתחילת המסע חזרה הביתה, אל הגלעין הפנימי. המהות הפנימית משולה לגלעין שצריך להטמין באדמה כדי שהטבע יעשה את שלו ללא התערבות. וכשהגלעין או הזרע פוגש את האדמה הוא נובט, צומח, ואז פוגש את האור ומלבלב. האדם הוא כמו אדמה ומים, האדמה היא חייו והמים הם המודעות העצמית שלו, שבעזרתה יפגוש את המהות הגלעינית שלו. ואז האני הפנימי שלו יתחיל לצמוח. כשכאמור, כלל חייו של האדם משמשים כקרקע צמיחה לגלעין ישותו הפנימית.

אך במקום לפגוש את הנקודה הפנימית ולתת לה לצמוח ולהתרחש, אנו מצויים הרחק מן הנקודה הפנימית, ומנסים לחיות את החיים באמצעות ההפעלה, המאמץ והיוזמה. דוחפים כדי שחיינו יתרחשו. המאמץ הזה – לדחוף את חיינו כדי שיקרו – דומה למי שלוקח גלעין של אבוקדו, הולך לנגר ומבקש ממנו שיכין לו גבעול, ואז לוקח תפאורה של עלים, צובע אותם ומאמין שיש לו צמח של אבוקדו. והאדם כל הזמן עובד על האבוקדו שלו, כמו שהוא עובד על לימודיו בבית הספר, כמו שהוא עובד על התואר שלו, על הכשרה למקצוע שלו. כל אלה מביאים לכך שדברים בחייו בהחלט הולכים ותופחים, אבל הם לא צומחים מבפנים, הם לא אורגניים, הם לא חלק ממנו, זה לא הוא, זה לא אמיתי, זה לא אותנטי. ההבדל בין זה ובין ‘לחיות’ באמת הוא אדיר, שוב, כמו ההבדל בין תפאורה של אבוקדו ובין אבוקדו שצומח מן הגלעין, מן הפנים. האדם האותנטי – אמור להתרחש רק לאחר שהוא מפסיק לשים את כל יהבו על עשייה ומאמץ. כמו הריון: האישה חשה שמשהו בתוכה קורה ומתרחש, ללא התערבותה. כך צריך להיות הדבר בין האדם לבין חייו: עליו לקום בבוקר ולהרגיש שמשהו חי בו. מה שחי בנו בפנים הוא פיקדון בידינו. עלינו להיות קשובים אליו, להרגיש אותו, לתת לו להיות. לא להפריע לו (בעצם לה) להתרחש, כשאנו המתווך בינה ובין החיים שבחוץ. אמורים להגן עליה כשצריך, ולתרגם אותה כשצריך.

החיים זה לא אנחנו, החיים הם הגלעין שבתוכנו ואנו הגננים.

כותב היידגר ב”מכתב על ההומניזם”: “האדם אינו אלא הרועה של הישות”.

זה רעיון מוזר וזר, שכן מקובל לחשוב שאנחנו זה הדבר, אך במצב הדברים הנוכחי הגנן הפך בעצם לגידול. במקום שאנחנו נהפוך למשניים למה שחי בתוכנו – הפכנו לעיקר בעיני עצמנו. האגו הפך לעצמיות, העצמיות החליפית במקום העצמיות האמיתית שהיא הישות הפנימית. לא רצינו להיות משניים לה, אלא העיקר (ומאז אנו דוחפים את חיינו במעלה הקשיים שאנו פוגשים, והישות הפנימית קבורה בפנים).

הקורא בוודאי ישאל: “בסדר, אז מה אני עושה עם זה?” או “איך אני עושה זאת?” בזאת יחטיא למעשה את ההבנה של כל העניין. כי הוא, שוב, שם את הדגש על ה-Doing במקום על ה-Being. עלינו לאפשר למשהו להתרחש בתוכנו. כמו שנאמר על ידי המורה ב”זן באומנות הקשת” (אויגן הרינגל) לתלמידו שמצליח לבסוף להרפות משליטת כוח הרצון על פעולת הירי בקשת: “עכשיו זה קרה דרכך”.

על הקורא להתייחס אל הרעיונות המוזרים המובעים כאן באותו האופן: לקחת אותם פנימה ואז להתנתק מהם ולדעת שהוא לא צריך לעשות איתם כלום, הם אינם מכוונים אליו, אלא אל דבר מה קשוב בתוכו. קשה לקבל את זה, כי אנו רגילים שאנחנו המרכז ושכל מה שנאמר נאמר אלינו. וקשה להטמיע שאיננו צריכים לעשות כלום, רק לא להפריע לדברים להגיע לכתובתם האמיתית, בפנים, בתוכנו. כמו כאשר אנו משקים צמח – איננו מתכוונים לצמח שנמצא מעל לאדמה אלא לאותו חלק של הצמח שנמצא מתחתיה ובתוכה, חבוי במחשכיה. האדמה כבר תדאג לאפשר למים לחלחל עד לשורשים. אבל במקום המצב הטבעי והמבורך הזה ניצב האגו שלנו (שהפך לעיקר) בין הישות הפנימית שלנו לבין המציאות – כמו שין־גימל בשער הבסיס – וחוטף לידיו כל דבר שמבקש להיכנס לתוכנו תוך שהוא שואג: “מה אני עושה עם זה?” במילים אחרות, הפכנו לדומיננטיים מדי ביחס לחיים שבתוכנו, במקום להיות צנועים וקשובים להם. אנחנו לוקחים את החיים באופן אישי, כאילו שכל מה שנקלט הוא האדם עצמו, ולא היא, זה עבור משהו שבתוכו ועליו להתרגל לא להפריע לזה. וכן, זה דורש צניעות מסוימת: ‘אני’ לא העיקר.

כאשר האגו חומס את החיים מהישות הפנימית, האדם בעצם לא חי באמת. כאשר יפנה האגו את מקומו, אז יאפשר לישות לקלוט את המסרים מן העולם דרך הריקנות שנוצרה במקום שבו שכן האגו. ואז אולי נוכל לחיות באמת, שזה אומר: להעביר דרכנו חיים. כשאדם מתחתן, או עובד, או לומד, או עוסק בתחביבים, או פעיל בתחום זה או אחר – אז הוא פעיל, אך מה קורה לו בפנימיותו? בתוך תוכו אמורה הישות שלו, ללא כל קשר למעשיו, לצמוח כל הזמן לקראת איזושהי בשלות פנימית מסוימת, שאפשר לקרוא לה בשלות או בגרות נפשית־רוחנית. הישות שלו אמורה לצמוח לקראת מפגש עם משהו. צמיחה פנימית לא יכולה להיות צמיחה למען קריירה או הצלחה פוליטית, כי שתיהן לא באות מבפנים ואין להן קשר עם מה שחי באדם כפוטנציאל מולד. רק צמיחה פנימית יכולה להוביל למצב של בשלות (וכל צמיחה חייבת להגיע לפרי, כי בסופו של דבר האדם חייב להותיר מאחוריו משהו, לבטא את הישות שלו באיזושהי דרך אינדיבידואלית).

למרות שהביטוי של הישות הוא אינדיווידואלי, הדרך אל הישות די דומה עבור רוב בני האדם; משמעותה בהתחלה, להפסיק לרצות להיות בשליטה כל הזמן, להפסיק לדחוף בכל הכוח, להפסיק להפעיל כוח ולהסתפק במתן הנחיות וכיוונים, ולהסתפק בזה, ולתת למערכת לקחת את זה הלאה, לשלב עוד יותר מתקדם. בקיצור: להרפות, כדי לאפשר לדברים להתרחש.

הרעיון הזה, של ‘לא לעשות’, הוא האתגר הגדול ביותר של האדם בכלל ושל האדם המודרני בפרט, המוצא בעשייה מפלט מן הריקנות. ובכן, האדם פוחד מאוד מ’לא לעשות’, הוא רץ ועמל כל הזמן, כי הריקנות כביכול רודפת אחריו, ואם יעצור לרגע, בלי טלוויזיה, בלי להיות עסוק, בלי לאכול, פשוט להיות – זה מפחיד כי אולי במקום ‘להיות’ יהיה ‘לא כלום’? אז הוא ממשיך לרוץ…

וכאן גם מצוי תחילתו של המעבר מגבריות כוחנית ומתאמצת לנשיות מאפשרת ולא מתערבת. האתגר – כפי שנכתב קודם – אינו ‘לעשות’, אלא: ‘לא לעשות’, כדי לאפשר למשהו בתוכנו להתרחש. כך לדוגמא קורה בשטח החינוך. ההורים החרדים, השאפתניים או עמוסי רגשות האשם שואלים את עצמם: “מה נוכל לעשות למען ילדינו”? ויוזמות העשייה שלהם מיתרגמות לדומיננטיות המדכאת את הישות של הילד. האתגר הגדול של החינוך הוא להיות מסוגל לשאת את חוסר העשייה ביחס לילד, לתת לו לצמוח דרך הטעויות שלו – לקראת הגשמת עצמו.

למעשה, התרבות המערבית כולה מבוססת על יוזמה, דחיפה ועשייה, ובכך מתגלים פניה ‘הגבריים’. האספקט הגברי הוא תמיד אקטיבי ודוחפני יותר מאשר האספקט הנשי. התרבות המודרנית התרחקה מן האספקט הנשי שבה, המאפשר הפרייה, הריון ולידה, השראה התהוות ויצירה – ובמקום זה אימצה את האספקט הגברי. הגבריות העודפת הזו מחניקה ומדכאת את המרכיב הנשי, ובעשותה כן היא מדכאת את תהליך צמיחתה של הישות האינדיווידואלית (שכל כולה נשיות צרופה).

החברה שלנו לא יכולה לראות בחוסר עשייה משהו נכון. אבל כשאנו מתבוננים בטבע אנו נוכחים שהטבע לא עושה אלא מתרחש, לא דוחף אלא מתהווה. אנחנו יודעים שבכל מה שקשור לטבע, דברים צומחים יפה מאוד בלעדינו וכל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לסייע לתהליך על ידי הסרת המכשולים.

וצריך לציין כאן שעל הצליין אל המהות שבפנים, לעבור שינוי תוך כדי הדרך, כפי שנאמר קודם, לעבור להנחיות במקום לשלטון ריכוזי, ואז לאפשור. כלומר, הצליין (כל אחד מאיתנו ששואף לרוחניות) חייב להפוך בהדרגה ליותר נשי ככל שהדרך פנימה מתקדמת.

כמובן, שיש הבדל בין אי עשייה שמקורה בבטלה לבין אי עשייה לצורך הבשלתה של הישות. הראשונה היא הימנעות, השנייה היא אומנות, אמנות קשה מאוד. ראשית, כי קשה להפסיק לעשות (למשל בדיאטה להורדת משקל, הקושי אינו רק באכילה מבוקרת ומודעות, אלא בקושי הגדול לעבור ממנטליות של לעשות ולצרוך, למנטליות של הימנעות ומודעות). ושנית, כי גם כשאנחנו חושבים שאנחנו לא עושים – אנחנו עדיין כל הזמן עושים משהו (המוח שלנו קופץ ממחשבה למחשבה, הרגשות שלנו מצויים בסוג של סערה והדם מצוי בסטרס). רק אם נאפשר לעצמנו לחוות את השקט והריק שבאי העשייה ולעבור דרכה – אולי יבליח משהו. הכוונה כמובן, לנפש, שהיא הישות הפנימית, שהייתה חסומה בתוכנו ותצליח להשתחרר.

הדברים הללו, אינם חדשים, ונאמרו ונכתבו כבר בעבר, למשל בפיזיקת הקוונטים, או האמנות המודרנית, בין אם בתיאטרון האבסורד, במחול המודרני, במוסיקה הדיסהרמונית או בציור שנקרא אבסטרקט, או אוונגרד – יצירות אלו הן יצירות שאו מנסות לבטל את האמירה של עצמן, או להראות את חוסר המשמעות שמאחורי המשמעות לכאורה של מה שנראה. למתבונן ביצירה במוזיאון – זה נראה כגיבוב חסר פשר, אך יש פשר והפשר הוא שאין פשר, שאין בשביל מה. העשייה האמנותית המודרנית והפוסטמודרנית באה לבטל את עצמה. בזן היפני עם זאת זה יותר קונסטרוקטיבי, זה לא ניהיליזם לשמו, כאן יש מטרה, המטרה היא הארה והיא מושגת קודם כל על ידי ביטול העשייה המאולצת, והחשיבה האינטלקטואלית והרציונלית, זו שלא נובעת מן הריק שמסביב לישות. לזן חשיבות מרובה בעניין המסע אל הישות הפנימית. הזן מדבר רבות על החשיבות שבאי־העשייה ובביטול החשיבה הרציונלית הלינארית ומקנה תחושה של טיפשות שעל האדם לחוש ברגע שהוא מנסה להבין במקום להניח לידיעה להבשיל מבפנים. הזן מנסה ליצור מצב בו האדם יפסיק לנסות להבין, כדי שיוכל לפנות בתוך עצמו מקום להבנה שמפציעה מתוך הריק.

שואל התלמיד:

“איך אפשר לבטא את השקט?”

עונה המורה: לא אבטא אותו כאן”.

“היכן תבטא אותו?”

“אמש בחצות אבדו לי שלוש אגורות ליד מיטתי”.

או:

“מורי, איפה הדרך?”

“כאן לפנינו”.

“מדוע איני רואה אותה?”

“אם אתה כה שקוע ב’אני’ לא תוכל לראותה”.

“ובכן, אם אני איני יכול לראותה, האם אתה יכול?”

“כל עוד קיימים ‘אני’ ו’אתה’ אי אפשר לראות את הדרך”.

“אהה! כאשר נעלמים ‘אני’ ואתה’ אז אפשר לראות את הדרך!”

“אם אתה ואני לא נהיה, מי יראה?”

מסביר דוגן:

“ללמוד את דרך הבודהה, פירושו ללמוד את עצמך

ללמוד את עצמך, פירושו לשכוח את עצמך

ולשכוח את עצמך, פירושו להיות מואר (לאשר את עצמך) על ידי הדברים כולם,

פירושו להשיר גופנפש שלך ושל אחרים

תחילה, כשאתה מבקש את האמת, אתה מרחיק עצמך ממנה.

אך כשתהיה אתה האמת, מיד תהיה לאדם הקמאי”.

האדם ניחן בשני סוגים של כוחות. יש לו כוחות הנובעים מיכולותיו הנרכשות והנעזרות בטכנולוגיה ובמכשיריו השונים ויש לו גם כוח עמוק וחזק ממנו, החי בתוכו. כאשר האדם מנסה לדחוף ולהפעיל את עצמו בעזרת כשריו, הוא מגיע פחות רחוק מאשר כשהוא נותן לכוח הפנימי שלו להניעו.

הכוח הפנימי הזה יכול להיקרא בכל מיני שמות: נפש, נשמה, ישות פנימית, הוויה פנימית, ישות אינטליגנטית וכו’, אך אין ספק בדבר אחד (וזו אולי הנקודה המרכזית): חלקיק מן הכוח האלוהי, או שגרירו, חי בתוכנו כפוטנציאל גולמי (ועליו להיוולד ולהתפתח כמו עובר). אנו צריכים לאפשר לכוח האלוהי הזה להיות, ולשחרר אותו בתוכנו על מנת שיוכל להדריך אותנו מבפנים.

כאן נכנס לתמונה רעיון ‘אי העשייה’ שעליו דיברנו קודם. לא לעשות משמעו להרפות מהשליטה, להגיע למצב בו נרשה לעצמנו ‘להיעלם’ מעט, נרפה את אחיזתנו הדומיננטית במושכות השלטון על עצמנו ועל חיינו, ונאפשר לכוח הפנימי להיכנס לפעולה ולהפעיל את הכשרים שלנו. ברגע שזה קורה – משהו בתוכנו יורה את החץ והחץ תמיד פוגע במטרה.

“יום אחד שאלתי את המורה: “כיצד יכולה הירייה להשתחרר אם ‘אני’ איני עושה זאת?”

“‘זה’ יורה”, ענה לי.

 “כבר שמעתי זאת מפיך פעמים אחדות, ועל כן אשאל אחרת: כיצד אני יכול להמתין לירייה מתוך שכחה עצמית, אם ל’אני’ אסור בכלל להיות נוכח שם?”

“‘זה’ נתון בשיא המתח?”

“ומי הוא או מה הוא ‘זה’?”

“כשתבין זאת באחד הימים לא תהיה זקוק לי עוד. ואילו נתתי לך רמז וחסכתי לך את ההתנסות האישית, הייתי הגרוע מכל המורים וראוי היה לגרש אותי מכאן, ובכן, אל נדבר בזה עוד, אלא נתאמן!”

יום אחד, לאחר ירייה שלי, החווה המורה קידה עמוקה והפסיק את ההוראה: “כרגע ירה ‘זה'”, אמר, כשאני מסתכל בו בתדהמה. כשירדתי לסוף דעתו, נבצר ממני להסתיר את שמחתי הפורצת.

“מה שאמרתי”, אמר המורה בנימה מחמירה, “לא היה שבח, אלא קביעת עובדה, קביעה שאינה נוגעת לך, ולא לך החוויתי קידה, מפני שאינך אשם בירייה זו. הפעם הכחדת את עצמך, ובשיא המתח לא הייתה לך כל כוונה. הירייה נשרה ממך כפרי בשל. המשך באימונים, כאילו לא קרה דבר!”

“חושש אני שכבר איני מבין דבר, ואפילו הדברים הפשוטים ביותר מתבלבלים. האם אני דורך את הקשת, או שהקשת היא הדורכת אותי לשיא המתח? האם אני פוגע במטרה, או שהמטרה היא הפוגעת בי? האם ‘זה’ הוא רוחני כשנראה בעיני הגוף, וגופני, כשנראה בעיני הרוח? האם הוא גם זה וגם זה, או אף אחד משניהם? כל זה, הקשת, החץ, המטרה ואני נבלעים זה בזה, ושוב איני יכול להפריד ביניהם. אפילו הצורך להפריד ביניהם נעלם, שכן עם לקיחת הקשת ליד – הכל ברור וחד־משמעי ומצחיק בפשטותו…”

“סוף סוף,” הפסיק אותי המורה, “חצה אותך המיתר”.

מתוך “זן ואמנות הקשת” מאת אויגן הריגל, הוצאת דביר

זה כאילו שיש בתוכנו מעין פוטנציאל גלום של כוח גרעיני, אבל אנחנו מתעקשים להפעיל את עצמנו על ידי כוח מכאני בלבד (סוסים למשל). כל זמן שנפעיל את עצמנו מכאנית, הכוח הגרעיני לא יכול להיכנס לפעולה. במילים אחרות, האדם, שנמצא לרוב בפאזה המכאנית שלו, אינו מסוגל לעבור לפאזה גרעינית, כי כדי לעלות לדרגה הזו עליו להיות מסוגל לוותר על הפאזה המכאנית ולהאמין שיש משהו אחר בתוכו שיכול להפעיל אותו ובאופן הרבה יותר שלם, חזק ומדויק. אותו ‘משהו’ נמצא לרוב בתוכנו במצב בלתי מפותח, חסום על ידי אני שמרוכז בעצמו ושמקנה לנו תחושת ‘אני’ כוזבת. האני המרוכז בעצמו התנחל לו במקום הישות הפנימית המדוכאת. שם אחר וקצת שונה לאני המרוכז בעצמו הוא: האגו. זהו יצור שתלטן שאינו אלא מצבור של יצרים ודחפים שגדלו פרא, שרידי ילדות שלא פינו את מקומם לישות הפנימית. האדם שבוי בידי אני שמרוכז בעצמו ובידי האגו שלו, שניהם ביחד יוצרים את העצמי החליפי, וזאת במקום להיות משוחרר ומחובר לישות שחיה בפנים.

אנחנו חושבים דרך האגו, מרגישים דרך האגו, פועלים בכוח האגו וחיים מתוקף מה שהאגו מכתיב לנו. כשאדם חושב באמצעות האגו (או האני המרוכז בעצמו ורואה רק את עצמו) ולא באמצעות המהות המפרה של הישות הפנימית – חשיבתו עקרה, רציונלית, אינטלקטואלית ודעתנית. זוהי חשיבה בעלת אופי ‘זכרי’ אקטיבי ומכאני. כאמור, הזן בודהיזם מנסה להגיע לחשיבה הווייתית עמוקה באמצעות טכניקה של מדיטציה, שמטרתה להניח למחשבה לשוטט מבלי לעגון בשום מקום, ולחוות את ‘ייסורי הגסיסה’ של האגו המחשבתי הזכרי, עד שמשהו מבפנים יתחבר אל המחשבה ויאיר אותה, ואז יחווה האדם הארה מחשבתית, או אינטואיציה מופלאה.

מלמול של מנטרה חסרת פשר יכול להכניס את האדם למעין היפנוזה עצמית, המרדימה את המוח המודע, את הזכר שכל הזמן מחפש פעילות, ויוצרת חלל, שדרכו תוכל הנשיות המחשבתית לזרום. אפשר לומר שמטרת המדיטציה היא להרדים את הסוהר – האספקט ה’גברי’ של החשיבה – כדי לאפשר לשבויה – האספקט ה’נשי’, התת־הכרתי, לצאת לחופשי ולתקשר דרכנו.

חוסר האמון שלנו בכוח הפנימי הטמון בכל אחד מאיתנו בא לביטוי גם ביחסנו לילדינו: מרגע שנולדו אנו ממהרים לעוררם לפעילות ומציפים את חושיהם, מוחם ורגשותיהם בשלל גירויים – במקום להמתין עד שיבשילו כישוריהם מבפנים. אנו חושפים אותם טרם זמנם בפני עוצמות של גירויים החזקות מדי לדרגת הבשלות הפנימית שאליה הגיעו על פי גילם. כך הם פוגשים את העולם בוסריים, בלתי מוגנים ובלתי מגובים מבפנים…

אלברט איינשטיין התייחס לכך בהומור ובציניות:

“לפעמים אני שואל את עצמי: כיצד זה קרה, שדווקא אני גיליתי את תורת היחסות?

לדעתי סיבת הדבר טמונה בכך שאדם מבוגר נורמלי לא יתחיל לחשוב על בעיות מרחב־זמן. הוא מניח שהבין אותן מזמן, בילדותו. אני, לעומת זאת, התפתחתי מבחינה אינטלקטואלית באיטיות כזאת, שרק בגיל מבוגר התחלתי לחשוב על מרחב וזמן. ברור שחדרתי לבעיות אלה עמוק יותר מאשר אותם אנשים שהתפתחו באופן נורמלי בילדותם”.

לסיכום, אדם לא יכול לבטא את ייחודו באמת, בטרם התחבר אל הישות שלו והמסע אל הישות עובר דרך הריקות. רק אחרי שעבר האדם את המסע דרך ריקות, דרך האין – רק אז יכול וצריך לבוא הביטוי האישי.

אחרי ההיריון והלידה הפיזיים אנחנו צריכים לעבור תהליך נוסף, של מעין הריון ולידה ישותיים. על הישות להיוולד, על האגו – למות.

לו היה התהליך של לידת הישות מתרחש באופן אורגני לא היה צורך לחוות את מות האגו ואת הריקנות של האין שבעקבותיו. אך מאחר וזה המצב כרגע, לפני המפגש עם הגלעין של הישות, על עשבי הבר של האגו לנבול, וזה קורה רק בהיעדר הזדהות רגשית ומעורבות רגשית עם הצד הסובייקטיבי של חיי הרגש והיצר שלנו.

*הכתוב כאן מנסה לגעת באפשרות של לתת לישות להיות.