במהלך השנים הראשונות של נדודיי באזורים כפריים נידחים, לקחתי עמי סכין ציד גדולה, שאורכה היה כעשרים סנטימטרים. מעולם לא הראיתי אותה לאיש, אך בלילה היא הייתה איתי בתוך שק השינה שלי. כשדמיינתי מה יכול להגיח בלילה כדי לאכול אותי, הייתי נתקף בהלה. בכל לילה, כשנכנסתי לשק השינה שלי, תרגלתי שוב ושוב את פתיחת הרוכסן בכל המהירות האפשרית, תפיסת הסכין שלי והורדת הכיסוי מעליה — הכול בתנועה אחת. רק אם יהיה צורך. לא ישנתי טוב.
בהדרגה, במשך השנים שבהן שהיתי במרחבים הפתוחים, למדתי להתיידד עם החשכה ולחשוף (לפעמים) את השדים האישיים שהשלכתי על הצללים החיצוניים. עתה אני יכול לומר שאין מקום שבו אני מרגיש יותר בבית מאשר בתוך שק השינה שלי מתחת לכיפת השמים. ואת הסכין ההיא לא ראיתי כבר שנים.
מייקל, פסיכולוג ומדריך מסעות, נאבק אף הוא בפחדיו מן החשכה הפראית, בלילה הראשון של מסעו הראשון לחיפוש החזון:
“היה כבר אחרי חצות, הלילה היה שחור וללא ירח, כאשר הכנתי את המזבח שלי. ראשי החל להתמלא בשאלות ובחרדות. מה אם אחלה? אין כאן חדרי מיון. ואם אסבול מהיפותרמיה, מהתייבשות, או מהתכווצויות בטן? אז דמיינתי דובי גריזלי, אריות הרים וחתולי בר. התחלתי להיכנס לבהלה נוראית. ממרחק של פחות מעשרה מטרים ממני, שמעתי רשרוש עלים ביער. לבי ניתר. ניסיתי ליצור דימוי בעיני רוחי. הרחש התקרב אליי באיטיות דרך החשכה. זו חייבת להיות חיה כלשהי. חבר או אויב? דוב גריזלי או רוצח פסיכופט שמסתתר אי־שם בטבע? קפאתי. צורה כהה התקרבה אליי, מבלי להראות סימנים של פחד. חשתי עדינות, פתיחות. עצמתי את עיניי וניסיתי לפתוח את לבי. הרחש עשה את דרכו בחשכה. פקחתי את עיניי. משהו חלף לפניי ובאופן מסתורי המשיך את דרכו לתוך היער. איילה! יופייה וחינה נגעו בי עמוקות. עיניי התמלאו דמעות. עדינות כזו בעיצומו של הפחד שלי!
ביום האחרון התמלאתי בחרדות בנוגע לדרך שבה אשלב בחיי את החוויות שחוויתי. כיצד אוכל להישאר אמיתי כלפי עצמי ולא להניח לדרישות של הבית והעבודה להשתלט עליי. התפללתי שאראה את האיילה בשנית. כרעתי על ברכיי, נישקתי את העשב, הודיתי לאדמה, לעצים, לאוויר ולבורא על ששמרו עליי. נשאתי את עיניי — והיא הייתה שם. גופי רעד בהתרוממות רוח. התייפחתי.
ידעתי אז שיהיה אשר יהיה, חיי ימשיכו לזרום, פראיים ועדינים, כמו הנהר והרוח. משימתי הייתה לשחרר, לזרום ולהניח לעצמי להינשא בזרם, בכל יום קרוב יותר הביתה”.
עבורי, זהו המפתח בסיפורו של מייקל: בעיצומו של הפחד הוא עצם את עיניו, נכנס מרצונו עמוק יותר לתוך החשכה ופתח את לבו. עבור הנשמה, החשכה היא סמל ומקום מוכרים. החשכה היא הבלתי נודע, המסתורין, האמצעי שמכיל את הבלתי צפוי — את האפשרי. החשכה היא המסך הריק הטוב ביותר שעליו נוכל להקרין את כל מה שאינו פתור ואינו אהוב בלבבותינו. אנו מפחדים מן החשכה משום שאיננו רואים מה יש בתוכה וכמובן שאנו מניחים את הגרוע מכול. כשמדובר בחשכה, משמעות הביטוי “עדיף להיות בטוח מאשר להצטער אחר כך” הופכת ל”עדיף להיות פרנואיד ולעמוד על המשמר מאשר להירצח”. רוב הילדים — והילדים שבתוכנו — מבוהלים מן החשכה, בייחוד מן החשכה המסתתרת מתחת לדברים. לכן הם מפחדים ממה שיכול להיות במרתף, מתחת למיטה, או ברכבת התחתית.
הנוודית יודעת שלא סביר שתפגוש את נשמתה בצהרי היום. אילו הייתה נשמתה מחכה לה שם, ודאי הייתה פוגשת אותה כבר מזמן. עולם היום של המשפחה והתרבות הוא מסגרת שבתוכה רכש האגו שלה את איכויותיו המסוימות, את נקודות התורפה והחוזק שלו, ולכן הוא כבר אימץ את רוב האפשרויות הקיימות בו. עתה עליה לחפש במקום אחר. עליה לשקוע עמוק לתוך אדמה פורייה וחשוכה יותר כדי להתחבר לאפשרויות האדירות והפראיות ביותר. תרגול אחד שתוכלו לאמץ הוא בילוי זמן ממושך בחשכה פיזית אמיתית, מחוץ לבית בלילות ללא ירח או במערות, במטרה לגלות ולחלץ כמה אוצרות מתוך החשכה הסמלית, המרחבים הפתוחים האישיים שלכם. וֶנְדֶל בֶּרִי מכיר את החשכה:
“להיכנס לתוך החשכה עם פנס, פירושו להכיר את האור.
בבואך להכיר את החשכה, לך חשוך. לך סומא.
אז תגלה שגם החשכה פורחת ומזמרת
ונודדים בה בכפות רגליים חשוכות ובכנפיים אפלות”.
כאשר אתם מתיידדים עם החשכה, הקדישו תשומת לב מיוחדת לכל מה שאתם שומעים, מרגישים ומריחים בתוכה, מתוך ידיעה שחלק גדול ממה שתחוו יהיה “רק” דמיונכם המקרין מרכיבים בלתי מוטמעים של נפשכם. תלמדו רבות ממה שתקרינו. אך מה שאתם פוגשים בחשכה יכלול גם ישויות ליליות בשר ודם — ינשופים, עטלפים, איילות, דביבונים, עכבישים, עכברים — שיכולים להסתקרן בנוגע אליכם ואפילו להימשך אליכם. (בקרב כמה תרבויות המחוברות לטבע בנפשן יש אומרים שאם אתם פוגשים בקביעות דביבונים, לדוגמה, ייתכן שאתם בעלי “רפואת הדביבון”, אך אולי פשוט פיתחתם הרגל להתיישב על זנב הדביבון באמצע הלילה, ואינכם יודעים זאת).
עם זאת, המתנה האדירה ביותר של החשכה לא תהיה מה שתמצאו בתוכה, אלא הדרך שבה היא תשנה אתכם. הציעו את עצמכם לחשכה ובקשו ממנה להעניק לכם חניכה בכל דרך שתרצה, בכך תעניקו את עצמכם כמתנה לחשכה במקום רק לקוות שתזכו במתנה ממנה.
כניסה לתוך החשכה הפיזית משמשת כבת־לוויה בעלת ערך סינרגטי לאסטרטגיות אחרות, שבהן תוכלו להשתמש במקביל כדי להיכנס לחשכה הסמלית — לדוגמה, עבודה עם חלומות או דימויים עמוקים, עבודה עם הפצע המקודש שלכם, עם הצל, עם השלכות שאתם מקרינים, או התמודדות עם כורח המציאות של מותכם. כל אחת מהאסטרטגיות הללו היא דרך שבאמצעותה תוכלו למתוח את גבולותיכם ולהתוודע לעצמכם ברמה עמוקה יותר. כל תרגול מחזק ומרחיב את מה שלמדתם ומופעל על־ידי התרגילים האחרים.
גם רילקה למד להעריך ולאהוב את החשכה:
“את החשכה שמתוכה הגחתי,
אני אוהב אותך יותר מכל השלהבות
ששמות חיץ וגדר לַעולם,
כי האש מקיפה במעגל
כל אחד
כדי שאיש לא יראך יותר.
אך החשכה מכילה הכול:
את הצורה ואת הלהבה,
את החיה ואותי,
כיצד היא מכילה אותם,
את כל הכוחות, את כל המראות —
ואפשרי הדבר: עוצמתה האדירה
פורצת לתוך גופי.
אני נותן אמון בלילה”.
רילקה הבין שהחשכה היא המקור שמתוכו כולנו נובעים. אנו מגיחים מתוך חשכת הרחם ובמקביל מתוך חשכת הרוח — המסתורין הגדול. כשרילקה כותב שהאש שמה חיץ וגדר לעולם, אני תופס “עולם” זה כאותו חלק רחב יותר של היקום שאנו יודעים עליו מעט מאוד, אם בכלל. החשכה מכילה הכול והנווד נכנס באומץ לתוך אותה חשכה כדי לגלות מה יש בתוכה ומה נמשך אליו. בדומה לרילקה, הנווד מקווה לא רק למצוא דבר־מה, אלא גם שיתחולל בו שינוי, שמשהו יפרוץ לתוכו, באופן גופני.
בדומה למשורר, עלינו ללמוד לתת אמון בלילה.
הוספת תגובה