פחד, צורך שיכירו בנו, יהירות

הפחד, הצורך שיכירו בנו והיהירות: שלושה מניעים שקיימים בתוכנו ושחשוב להכיר, שלוש רעות חולות שאף על פי כן מניעות קדימה את האנושות. 

מאחורי כל פעולה שלנו קיים מניע נסתר, ואותה הפעולה – למראית עין – יכולה לנבוע ממניעים שונים מאוד, אלטרואיסטיים ואגואיסטיים כאחד, או אפילו משילוב של כמה מניעים בו זמנית. לרוב המניע לפעולה נסתר גם מאיתנו, ועדיין הוא נמצא שם והוא צובע את התוצאה, כמו טיפת דיו שמתמוססת בתוך כוס מים ומשאירה חותם עדין, שקוף כמעט. הפחד, הצורך שיכירו בנו (שיראו עד כמה אנחנו טובים, מוצלחים, רוחניים, וכן הלאה) והיהירות הם שלושה מניעים כאלה. שלושתם נפוצים ועתיקים כמו האדם, ואפשר למצוא אותם שזורים לאורך כל ההיסטוריה האנושית. שלושתם הניעו את האדם ליצור ולהרוס, לבנות ולחרב, ושלושתם מהווים חלקים בתוכנו שחשוב להכיר.

הפחד

הפחד קשור בצורך הבסיסי שלנו בביטחון, לדעת בוודאות שהמשך הקיום שלנו מובטח. מתוך הפחד הזה אנחנו עושים כל מיני דברים, וגם כשנדמה לנו שאנחנו רחוקים מאותו צורך הישרדותי, הוא עדיין נמצא מתחת לפני השטח ומשפיע בחוזקה על פעולותינו. הפחד הוא זה שמניע אותנו לבנות לעצמנו בתים מרהיבים עם חומות גבוהות ומצלמות אבטחה, הוא מניע אותנו להתכונן לגרוע מכל ולהתגונן מפני סכנות, והוא מניע אותנו לאגור – אוכל בימים עברו וכסף ונכסים בימינו. ברמה הגלובלית הפחד מניע מדינות להתגונן ולהתחמש, ואם נבחן את ההיסטוריה נראה פעם אחרי פעם שברגע שמדינה מסוימת פיתחה כלי נשק חדש, מורכב ככל שיהיה, בסופו של דבר גם מדינות אחרות פיתחו נשק דומה כעבור כמה שנים. מירוץ החימוש האינסופי הזה שמתודלק על ידי פחד נובע מהרצון להתכונן לנורא מכל ולהיות תמיד צעד אחד לפני היריב. אבל לפחד יש גם צדדים חיוביים. הוא מאפשר לנו להתכונן לסיטואציות שעשויות להיות מסוכנות עבורנו ולשפר את התכניות שלנו בהתאם. במידה רבה מהנדסים עושים שימוש בפחד כדי לצפות מראש את הגרוע מכול, כלומר כל התקלות והתאונות האפשריות, וכך הם משפרים את מה שהם בונים. בנוסף לכך רבים מהפיתוחים הטכנולוגיים, כמו הרדיו, הטלוויזיה, האינטרנט, ה-GPS, המצלמות ועוד החלו כפיתוחים לצרכים צבאיים. שם נמצא הצורך הדחוף לשרוד בכל מחיר ושם נמצאים גם התקציבים לכל אותם דברים מטורפים ולא כלכליים במונחי שוק ראשוני.

הפחד נובע ממנגנון עתיק יחסית במוח שלנו – האמיגדלה שמושבה במערכת הלימבית. תפקידו המקורי של אזור זה היה לגייס את כל המשאבים כדי להתמודד עם סכנת חיים, כמו למשל חיית טרף שרודפת אחרינו בג’ונגל. במצב כזה כל האנרגיה זורמת לגפיים כי אנחנו נדרשים לברוח, או להילחם (!), או לקפוא במקום (גם זו אסטרטגיה שמרחיקה טורפים מסוימים). הבעיה היא שגם היום, במצבים מורכבים יותר, כאלה שדורשים חשיבה, תכנון, אסטרטגיה ותקשורת – אנחנו עדיין מגיבים מאותו מנגנון עתיק של פחד שקשור ביצר ההישרדות. והרי אנחנו כבר מזמן לא בג’ונגל ואף נמר לא רודף אחרינו…

הפחד הוא מניע קדום, והמערה היא הארכיטיפ הקדום לניסיון להתגבר על הפחד ולחוות תחושת הבטחון | תמונה: ציורי מערות קדומים מבורנאו, ויקימדיה

ובדיוק בגלל שהפחד קשור למנגנונים הפרימיטיביים שבאדם, אלה שנועדו להישרדות, יש לו גם גישה למאגרי האנרגיה לשעת חירום, אלו שהוכנו לטובת ההישרדות עצמה, ובשל כך זוהי אנרגיית עשייה ותושייה יוצאת דופן בעוצמתה. לכן נדמה שהאדם עושה דברים יוצאים מן הכלל כשהוא מונע מפחד, אין לו מה להפסיד, הוא כבר מוקרן לגרוע מכול.

מה קורה כשמשתחררים מהפחד?

ואם נשאל את עצמנו: מה קורה כשמשתחררים מהפחד? לשאלה זו בדיוק מתייחס מילארפה בשירו:

“היות שמדטתי ארוכות על טבעם של שלושת הגופים,
נשכחו ממני התקוות והפחדים.
היות שמדטתי ארוכות על החיים האלה ועל הבאים,
נשכחה ממני אימת הלידה והמוות”.

מתוך הספר חיי מילארפה
חיי מילארפה

חיי מילארפה

מילארפה


מה קורה לאדם שהשתחרר מהפחד? יהיו מי שיגידו שאדם ללא פחד יהיה חסר מעצורים ומסוכן, אך הניסיון מראה אחרת. ישנן עדויות רבות של אנשים שחוו חוויית סף־מוות שבהן השתחררו במידה מסוימת מהפחד הכל־כך חזק שקיים בכולנו – הפחד מהמוות. רבים מאותם אנשים העידו על עצמם שעד לאותו הרגע הבחירות שעשו בחיים, כמו למשל באיזה מקצוע לעבוד, נבעו מפחד או מצורך בביטחון. רבים מהם עשו שינוי משמעותי בחיים לאחר החוויה המטלטלת שחוו ופנו להגשים את חלומותיהם. הם השאירו בצד את החשש מתוצאות קטסטרופליות אפשריות.

מחקרים שעקבו אחרי אנשים שחוו חוויית סף מוות גילו שבעקבות החוויה הם חווים פחות פחד מהמוות, שהם אמפתיים יותר, סומכים יותר על האינטואיציה שלהם, פגיעים יותר מבחינה רגשית ומאמינים יותר בחיים שלאחר המוות. בנוסף נמצא שאנשים לאחר חוויית סף מוות נוטים להתחזק באמונתם הדתית.

נראה שברגע שפוגשים את הדבר שממנו פוחדים יותר מכול, אפילו כשמדובר בפחד מוות, וכשמצליחים להישאר איתו מבלי להימחץ על ידו, הפחד משנה את צורתו והופך לאהבה לחיים. נראה גם שהדבר שכל כך מפחדים ממנו מכיל בתוכו את הנוגדן לשחרור מהפחד עצמו, כי ברגע שאותם אנשים חוו את הדבר שממנו הם פחדו יותר מכל – המוות – הם השתחררו ממנו והתחילו לחיות בעוצמה את חייהם.

הצורך שיכירו בנו

הצורך שיכירו בנו קשור בצורך באהבה, בשייכות, בפירגון ובהערכה. זהו צורך שהאחרים יראו עד כמה אנחנו טובים ומיוחדים ויכירו בכל תכונותינו הטובות ובכל סגולותינו… שהאחרים יחייכו אלינו, יתייחסו אלינו, יגידו לנו דברים נעימים ויתחשבו בנו. הצורך הזה נמצא במקום גבוה יחסית בפירמידה של מאסלו, והוא זה שמניע אותנו פעמים רבות ליצור ולהצטיין, להתעלות על קודמינו, להשאיר חותם ולהפוך לשם דבר. בלעדיו כנראה שלא היינו מתעקשים לחתום על יצירות אמנות בשמנו, על בניינים, על רחובות, על קרנות פילנטרופיות וכן הלאה. “טוב שם טוב משמן טוב” נאמר, גם כאן יכול להיות שמדובר בצורך שלנו ששמנו יתנוסס, שנהיה חשובים ושיכירו בכך שאנחנו חשובים.

הצורך בהכרה מתבטא במילה ובגישה מדויקת: “תראו אותי, רק אני פה, תנו לי את תשומת הלב שלכם!”. כשאנחנו חושבים: “תראו אותי, תראו אותי, תראו אותי, רק אני כאן!” אנחנו מעוּורים ותפוסים על ידי הצורך שלנו.

מתוך הספר OMM דקה אחת של מדיטציה מאת פטריציו פאולטי.
ספר OMM דקה אחת של מדיטציה

OMM דקה אחת של מדיטציה

פטריציו פאולטי


הצד השלילי של הצורך שיכירו בנו הוא שכאשר אנחנו תפוסים על ידי הצורך הזה אנחנו למעשה סגורים בתוך עצמנו ולא נמצאים במערכת יחסים עם האחרים שסביבנו. הכל סובב סביב הצורך שלנו שיראו אותנו. כשאנחנו משחררים במעט את הצורך הזה, אנחנו פתאום רואים את האחר ואת היכן שהוא נמצא, והדבר הזה מאפשר מערכת יחסים רחבה, מאפשרת ואמיתית יותר.

מה קורה כשמשתחררים מהצורך בהכרה?

“היות שהתנסיתי ארוכות בבדידות,
נשכח ממני הצורך לרַצות את הידידים והקרובים”.

מתוך הספר חיי מילארפה


אדם שיוצר ותלוי בפידבק שהוא מקבל מאחרים עשוי ליצור את מה שנדמה לו שהאחרים אוהבים ולהתרחק מהקול האותנטי שלו, זה שנובע ממעמקיו, או במקרים אחרים אף גרוע מכך – הוא עשוי להפסיק ליצור כי האחרים לא אהבו את היצירה שלו. והרי, ישנם לא מעט אמנים ויוצרים גדולים שלא זכו להכרה בחייהם ושחיו כל חייהם בעוני מרוד, רק כדי להתגלות מאוחר יותר ולהיתפס כגאוני הדור. וינסנט ואן־גוך הוא אולי המפורסם שבהם, עבודותיו של ואן־גוך קיבלו מעט מאוד הכרה, אם בכלל, בתקופת חייו. לעיתים קרובות הציורים שלו תוארו כחשוכים וחסרי חיים, אך עובדה זו לא מנעה ממנו מלצייר יותר מ-900 ציורים בחייו.

אחד מ-900 הציורים שצייר ון-גוך. בחרתי דווקא בציור פחות מוכר שלו. אפשר להתרשם מהסגנון היחודי שלו שמאופיין במשיכות מכחול עבות | הציור: שדות חיטה ירוקים, 1890

הצורך בהכרה יכול להוות דלק חזק לאנשים שיוצרים, אולם התלות בו יכולה להיות הרסנית ולהביא לקונפורמיזם. מסיבה זו השחרור מהצורך בהכרה יכול להביא אותנו ליצור ולעשות בצורה יותר חופשית מ”מה אחרים חושבים עליי” או מהפידבק החיצוני שיכול להיות מסרס. מספרים על וולט דיסני שכשהיה לו את החלום להקים פארק שעשועים ענק (דיסני וורלד) הוא היה צריך לפנות לבנקים כמעט 400 פעמים ולהציג להם את הפרויקט שלו, עד שהצליח למצוא מימון. כולם חשבו שהוא מטורף ושהפרויקט שלו מיועד לכישלון. והנה, גם היום מעל ל-50 שנה אחרי מותו, אימפריית דיסני עדיין חיה ובועטת, ומה שהיה חלום בעיני וולט דיסני הפך למציאות. המשמעות היא שלפעמים לוקח לעולם זמן לזהות משהו טוב, לפעמים לוקח לאנשים זמן להכיר במה שאנחנו עושים, והשחרור מהצורך המיידי בהכרה והפרגון של האחרים יכול לשחרר אותנו מקונפורמיזם חברתי ולהביא אותנו ליצור דברים חדשים, מופלאים ובלתי צפויים.

יהירות

היהירות גם היא כחרב פיפיות. בצידה החיובי היא יכולה להתבטא כגאווה ותחושת ערך עצמי שנותנת סיפוק ומניעה אותנו קדימה. אבל כאשר הגאווה הזאת לא מאוזנת ומנותקת מהמציאות היא משנה את הסימן שלה והופכת ליהירות.

היהירות קשורה בלראות את עצמנו כעליונים ביחס לאחרים ולהתנשא מעליהם, ובכך היא מובילה לנבדלות מהאחרים. היהירות כמוה ככוס מלאה – כאשר אנחנו מלאים בעצמנו ואין לנו מקום לקבל רעיונות חדשים: אלה שמגיעים אלינו ישר נשפכים החוצה. היהירות דוחפת אותנו לצבור ידע ויכולות, להתקבע על נקודת המבט שלנו, להיות חשובים ולתפוס מקום משמעותי בעולם. מי שיהיר בטוח שהוא יודע יותר טוב מכולם ושהוא צודק בלפחות 99% מהמקרים. מצד שני גישה כזאת יכולה להוביל את האדם לנסות דברים שאף אחד אחר לא העיז לנסות לפניו, בגלל הבטחון הרב ביכולותיו, ואולי אף להיות הראשון שיצליח בכך.

גם בדברים רוחניים, או בדברים שדורשים אומץ, היהירות יכולה להוות יתרון ולאפשר לנו לקפוץ למים ולהתנסות בדברים חדשים ללא פחד. היהירות יכולה לעזור לנו להרים את הרף ולהציב מטרות גדולות ומאתגרות יותר.

באזור היהירות נוכל למצוא מגלומנים שונים במהלך ההיסטוריה שכבשו חצי עולם, החריבו בדרכם לא מעט תרבויות ועמים, ויחד עם זאת הביאו בסופו של דבר להתפתחות ולהעברה של רעיונות ותפיסות חדשות מאזור אחד לשני ברחבי העולם. נפוליאון, ג’ינג’יס חאן ויוליוס קיסר הם רק חלק מהדוגמאות היותר מוכרות לאנשים כאלה.

נפוליאון לאחר שהוגלה לאי אלבה שלחופי איטליה | ציור מאת: הוראס ורנה

במסורות השונות נוטים להדגיש את מעלת הענווה, הצניעות, ואפילו שפלות רוח נחשבת לתכונה קדושה, בעוד שהיהירות נחשבת לפגם אישיותי רציני. הרמב”ם כותב למשל ביחס לגאווה שאין זה מספיק שאדם יהיה עניו, אלא שעליו להיות שפל רוח, כלומר שיש להתרחק מאוד מהגאווה.

בחייהם של קדושים רבים היהירות היוותה שלב חשוב במבחן שהיה עליהם לעבור כדי להתנקות מכל הזוהמה ולהפוך לראויים לקבל אליהם את האלוהי:

קדושים רבים היו צריכים לעמוד בפיתויה של היהירות. האויב אמר להם: ״זה נפלא, ניצחת אותי, איזו עוצמה, איזה רצון כביר יש לך! יש לך כלי נשק נהדרים!” הוא ציפה שהתשובה תהיה: “נכון, ניצחתי אותך, שד משחת, אני חזק מאוד”. וכך תתממש היהירות. אך מי שגדל על ברכיה של תורת החניכה היה זהיר וענה: “לא, לא אני ניצחתי אותך, כי אם האל שבתוכי”. כך הם התגברו על הפיתוי.

מתוך הספר עוצמת המחשבה מאת אומרם מיכאל איבנהוב

מה קורה כשמשתחררים מהיהירות?

“היות ששהיתי ארוכות בענווה של גוף ודיבור,
נשכחו ממני היהירות והבוז של רמֵי המעלה”.

מתוך הספר חיי מילארפה

יהירות יכולה להיות מנוע חזק מאוד לעשייה, ולא במקרה רבים מהמנהיגים הגדולים של ההיסטוריה חטאו במידה מגונה זו. נראה שבסופו של דבר זה עניין של איזון. ההשתחררות מהיהירות יכולה לעזור לנו לראות טוב יותר את עצמנו ואת המציאות שסביבנו. נוכל לעצור לרגע את רכבת העשייה ולשאול את עצמנו: “למה אני עושה את זה? מה ברצוני להשיג?” הרבה פעמים נראה שם דברים שפחות נעים לראות. כמו איך שפעם אחר פעם אנחנו מנסים להיות יותר מוצלחים מהאחרים, מנסים להוריד את האחרים, וכאשר אנחנו ׳מצליחים׳, ההצלחה מזינה את היהירות שלנו, או לחילופין, איך אנחנו מקטינים את עצמנו כדי שהיהירות שלנו לא תקבל חבטה לא נעימה, ועוד ועוד. אומרים שתהליכים מסוימים לא יכולים להתרחש באור, ברגע שאנחנו הופכים מודעים לתהליכים שבתוכנו, הם כבר משתנים. אותה קרן אור של תשומת לב שמאירה אותם, גורמת להם להשתנות, והופכת אותנו למודעים יותר.

היו מקדשים מסוימים שהמשקוף של דלת הכניסה אליהם הונמך בכוונה כדי שמי שנכנס למקדש יצטרך להתכופף. זו הייתה תזכורת מוחשית למידת הענווה שנדרשת בשלב מסוים כדי להיכנס למרחבים עדינים יותר של קיום. ברמה הגסה יותר של החיים היהירות יכולה באמת להביא פירות רבים, אולם ככל שאנו מתקדמים בנתיב ההתפתחות הרוחני שלנו, עלינו להפוך לענווים יותר, כפי שמציינות מסורות רבות.

דוגמא אחת היא האופן שבו ישוע מתאר בברית החדשה עד כמה יהיה קשה לעשירים להיכנס למלכות השמיים: “אמן אומר אני לכם, בקושי ייכנס עשיר למלכות השמים. ועוד אני אומר לכם, נקל לגמל לעבור דרך נקב מחט מהיכנס עשיר אל מלכות האלוהים”. (מתי פרק י”ט) הכוונה כאן אינה דווקא לעשירים בכסף, אלא לעשירים במובן של אנשים “מלאים”, מלאים בעצמם, אנשים שמלאים כל כך שאין להם מקום להכניס שום דבר חדש. ולכן נדרשת הענווה בשלב מסוים בדרך.

משל הפנינה

האם שלושת המניעים האלה – הפחד, הצורך שיכירו בנו והיהירות –  הם בהכרח שליליים? לא. אם הם מה שמניע אותנו ליצור ולעשות הרי שזהו כוח שניתן להשתמש בו. השאלה היא האם אנחנו משתמשים בו או שהוא משתמש בנו, כי אם אנחנו עבדים לפחד, לצורך שיכירו בנו או ליהירות הרי שמישהו אחר מנווט את הרכב שלנו. אבל אם אנחנו יודעים איך להשתמש בהם אז כמו בציטוט של איבנהוב – מה שבא לידי ביטוי הוא האל השוכן בקרבנו. אם נדע להבין את אותם צרכים שקיימים בתוכנו ולשלוט בהם, נוכל לתעל את האנרגיה החזקה הזאת. כך נוכל להיות דומים לצדפה, שיודעת לקחת את אותו גרגר חול, את אותו הזיהום שחודר אליה בזמן שהיא פתוחה לסביבה שלה, ולהפוך אותו לפנינה. היא עושה זאת על ידי כך שהיא עוטפת את הלכלוך שחדר אליה ולא מאפשרת לו להשתלט, היא מזהה אותו (ולא שוללת אותו), סוגרת אותו במרחב מוגבל ולא נותנת לו לזהם את הסביבה כולה. כך היא הופכת את הצורך (להיפטר מהזיהום שחדר אליה כדי לשרוד) לתכשיט יקר ערך.

משל הכדור הפורח

משל הכדור הפורח: בשלב מסוים עלינו להשליך את שקי החול שמכבידים כדי להתרומם יותר לגובה | תמונה: מתוך הספר The Half Hour Library of Travel, Nature and Science for young readers

כמו שכתבתי בחלק הקודם, חשוב לזכור ששלושת המניעים האלה אינם חיוביים או שליליים לכשעצמם, הם הרי כולם מניעים את האדם לעשייה, הם אפילו מביאים אותנו ליצור דברים חדשים בעולם, ואם לומר את האמת כנראה שבלעדיהם היינו עדיין חיים במערות, או אפילו על העצים! כנראה שגם לא היו המצאות, לא הייתה טכנולוגיה, לא הייתה קידמה, לא הייתה שאפתנות…

לדעת כיצד להשתמש בצרכים ולכוון אותם זו כבר רמה גבוהה, אבל יש רמה נוספת וגבוהה יותר: כשממריאים בכדור פורח מגיע שלב שבו משליכים את השקים המלאים בחול, שעד לאותו הרגע תרמו ליציבות של הכדור, אך שמשקלם מונע ממנו כעת להתרומם לגובה. באותו האופן אם ברצוננו להמריא למרומים הרי שבנקודה מסוימת במסע שלנו כלפי מעלה עלינו לשחרר את המשקולות שכובלות אותנו.

הפחד, הצורך בהכרה והיהירות יכולים להביא אותנו עד לגובה מסוים, אבל ממנו ואילך נצטרך להשליך את השקים האלה כדי להמשיך לעלות, כדי לגלות גבהים חדשים שנמצאים מעבר לעננים, היכן שנוכל לראות את השמש.

ספר OMM דקה אחת של מדיטציה

OMM דקה אחת של מדיטציה

פטריציו פאולטי

חיי מילארפה

חיי מילארפה

מילארפה

    תגובות גולשים

  1. תודה אסף הנכבד על המאמר שלך
    ותודה על הקטע מאיר העיניים בנושא היהירות
    והציטוט מספרו של המורה אומרם מיכאל *איבנהוב* *בוהנביא*

  2. תודה למאמר. להבנה שיש יתרונות גם למשהו הנתפס כשלילי כמו יהירות ותודה על הרשימת קריאה המעניינת שצרפת.

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *