בכל ההיסטוריה האנושית לא נולד עדיין המדען שסקרנותו תעלה על סקרנותם של ילדים בין הגילים שנה וחצי וארבע. אנו המבוגרים פירשנו בטעות את סקרנותם כחוסר יכולת להתרכז.
אנחנו מתבוננים בילדינו בתשומת לב, אך לא תמיד מבינים את מעשיהם. ראשית מפני שהרבה מאוד מבוגרים משתמשים בשני מושגים שונים מאוד כאילו היו זהים. המושגים הם: ללמוד ולהקנות השכלה.
מהגדרת המילון האמריקני The American College Dictionary אנו לומדים ש ללמוד פירושו: 1. לרכוש ידע או מיומנות באמצעות לימוד, הדרכה או ניסיון…”
להקנות השכלה פירושו: “1. לפתח את הכישורים והמידות של אדם באמצעות הוראה, הדרכה או לימוד בבית הספר ו-2. לספק חינוך למישהו – לשלוח ללימודים בבית ספר…”
במילים אחרות, לימוד מתייחס על פי רוב לתהליך המתרחש אצל מי שרוכש ידע, ואילו הקניית ההשכלה, היא על פי רוב התהליך המתבצע על ידי המורה ובית הספר. כולם יודעים זאת ויחד עם זאת, במקרים רבים ההתייחסות לשני התהליכים הללו היא כאל תהליך אחד.
מסיבה זאת אנו סבורים לפעמים שמכיוון שהקניית ההשכלה הפורמלית מתחילה בגיל שש, גם תהליכי הלימוד החשובים מתחילים בגיל זה.
טענה זו רחוקה מאוד מן האמת.
האמת היא שהילד מתחיל ללמוד מייד עם לידתו. כשהוא מגיע לגיל שש ומתחיל את לימודיו בבית הספר הוא כבר צבר כמות גדולה מאוד של ידע, אולי יותר ממה שילמד בהמשך חייו.
כשילד מגיע לגיל שש הוא כבר יודע את רוב העובדות הבסיסיות לגבי עצמו ולגבי משפחתו. הוא למד כבר הרבה על שכניו ועל יחסו אליהם, על עולמו ועל היחס שלו אליו, ועוד שפע רב של דברים שאי אפשר אפילו למנותם. חשוב עוד יותר, הוא למד שפה אחת שלמה ולעתים אף יותר משפה אחת (הסיכויים ללמוד ולשלוט בצורה מלאה בשפה נוספת פוחתים לאחר גיל שש).
ואת כל זה הוא למד עוד לפני שהגיע לבית הספר וראה כיצד נראית כיתת לימוד.
תהליך הלמידה במשך השנים הראשונות הללו הוא מהיר מאוד למעט מקרים שבהם אנו מכשילים את הילד או מונעים ממנו את הלמידה. אם אנחנו מעריכים את תהליכי הלמידה של הילד ומעודדים אותם, קצב הלימוד שלו יהיה מדהים במהירותו.
לילד הקטן יש רצון בוער ובלתי נדלה ללמוד.
אנחנו יכולים לקטוע רצון זה רק אם נהרוס אותו לחלוטין. אנחנו יכולים לפגוע ברצון של הילד ללמוד אם נבודד אותו. מדי פעם מתפרסמים סיפורים שונים, כמו סיפורו של ילד מפגר בן שלוש עשרה שנמצא בעליית גג קשור למיטה, ככל הנראה משום שהיה מפגר. אבל האמת היא שהוא מפגר מכיוון שמישהו קשר אותו למיטה ובודד אותו מהסביבה. רק הורים פסיכוטים יכולים לקשור ילד למיטה ולבודד אותו משאר בני המשפחה. ההורה קושר את הילד למיטה משום שההורה פסיכוטי והתוצאה היא שהילד נפגע משום ששללו ממנו את היכולת וההזדמנויות ללמוד.
אנחנו יכולים להפחית את רצונו של הילד ללמוד על ידי הגבלת החוויות שהוא ייחשף אליהן. לרוע המזל עשינו זאת באופן אוניברסלי כשהמעטנו בהערכתנו את היכולות שלו ללמוד.
אנחנו יכולים להגביר את הלמידה שלו באופן ניכר אם רק נסיר את ההגבלות הפיזיות הרבות שהטלנו עליו.
אנחנו יכולים להגדיל מאוד את הידע שהוא סופג ולחזק את הפוטנציאל שלו אם נביע את הערכתנו ליכולותיו המופלאות ללמוד, ניתן לו שפע של הזדמנויות ונעודד אותו ללמוד.
במהלך ההיסטוריה היו כמה מקרים של אנשים שלימדו את ילדיהם הקטנים לקרוא ולעשות דברים מתקדמים נוספים באמצעות עידוד והבעת הערכה. בכל המקרים שהצלחנו למצוא, כשניתנה לילד הזדמנות מתוכננת מראש ללמוד בביתו התוצאות היו מדהימות והילדים שלמדו היו מאושרים, בעלי אינטליגנציה גבוהה במיוחד וכישורים חברתיים מצוינים.
חשוב לזכור שאצל הילדים הללו לא אובחנה אינטליגנציה גבוהה מלכתחילה, לפני שהוענקו להם הזדמנויות ללמוד. מדובר בילדים רגילים שהוריהם החליטו לחשוף אותם לידע רחב במיוחד בגיל צעיר מאוד.
המורים הגדולים תמיד הטיפו וחזרו והדגישו שעלינו לפתח בילדינו את האהבה ללמוד. לרוע המזל הם לא תמיד אמרו לנו כיצד לעשות זאת. המלמד היהודי ב”חדר” יעץ להורים לאפות עוגיות שצורתן אותיות האלף־בית. הילד היה צריך לזהות את האותיות לפני שאכל את העוגיות. אותיות האלף־בית ופסוקים נכתבו בדבש על הלוח האישי של הילד הקטן שהובא ללמוד בחדר בגיל שלוש. הילד היה קורא את האותיות ומלקק מהן את הדבש “והייתה התורה שבפיו מתוקה כמו טעם של דבש”.
ברגע שמבוגר שאוהב ילדים מתחיל להבין את מעשיו של הילד, הוא תוהה כיצד ייתכן שלא שם לב לכך מלכתחילה.
הביטו בתשומת לב בבן השנה וחצי ושימו לב מה הוא עושה.
ראשית הוא מסיח את דעתו של כל מי שנמצא בסביבתו. מדוע הוא עושה זאת? מכיוון שהוא סקרן בלתי נדלה. אי אפשר לשכנע אותו לעשות משהו אחר, “לחנך” אותו, או להתכחש לרצונו ללמוד, ולא משנה כמה ננסה לעשות זאת, וכולנו ללא ספק ניסינו.
הוא רוצה ללמוד על המנורה ועל כוס הקפה שעל השולחן, על השקע החשמלי, ועל העיתון ועל כל מה שנמצא באותה עת בחדר – ולכן הוא מפיל את המנורה, שופך את ספל הקפה, מנסה להכניס את אצבעותיו לתוך השקע החשמלי וקורע את העיתון. הוא לומד כל הזמן וברור מאליו שפעולותיו אלה אינן מסבות לנו נחת.
במקרים רבים כאלה אנחנו מסיקים שהוא היפראקטיבי ואינו מסוגל להתרכז או לשים לב. אולם האמת הפשוטה היא שהוא שם לב, הוא מתרכז בכל הדברים שמעניינים אותו. הוא ערני ומנסה בכל הדרכים האפשריות ללמוד על העולם שסביבו. הוא רואה, שומע, מרגיש, מריח וטועם. רק באמצעות חמשת החושים – חמשת השבילים אל המוח – אפשר באמת ללמוד, והילד משתמש בכולם.
הוא רואה את המנורה ולכן הוא מושך אותה כדי שיוכל להרגיש אותה, לשמוע אותה, להביט בה, להריח אותה ולטעום אותה. אם תינתן לו הרשות הוא יעשה את כל הדברים הללו – והוא יעשה את כל זה גם לכל חפץ אחר שנמצא בחדר. הוא לא ירצה לצאת מהחדר לפני שיצליח לספוג באמצעות כל החושים את כל החפצים שבחדר. הוא עושה את כל המאמצים כדי ללמוד, ומובן שאנחנו עושים את כל המאמצים לעצור אותו מכיוון שתהליך הלמידה שלו יקר מדי ומפריע מדי.
?למה לתת לילדים להפוך את המטבח ולשבור ביצים על הרצפהלמה כדאי לתת לילדים לשבור ביצים על הרצפה ולהפוך את המטבח? רגע גאונות של Neil deGrasse Tyson, מהמדענים המובילים בחקר החלל היום ואיש חינוך. #סוכןתקווה
Posted by מספרים סיפור חדש on Monday, April 16, 2018
כל הילדים הם מדענים מלידה! מתוך הרצאה של רגע גאונות של Neil deGrasse Tyson, מהמדענים המובילים בחקר החלל היום ואיש חינוך | מתוך הדף של מספרים סיפור חדש בפייסבוק
אנחנו ההורים המצאנו כמה שיטות כדי להתמודד עם הסקרנות של הילד הצעיר, ולצערי הרב רוב השיטות הללו פוגעות בלמידה שלו.
השיטה הראשונה היא לתת לילד משהו שיוכל לשחק איתו אך לא לשבור אותו. פירושו של דבר שהילד יקבל רעשן קטן ורוד כדי שיוכל לשחק איתו. ייתכן שזה יהיה צעצוע קצת יותר מתוחכם מהרעשן, אך זה עדיין יהיה צעצוע. ברגע שנותנים לו חפץ כזה, הילד מפנה אליו מייד את מבטו (זאת כנראה הסיבה לכך שלצעצועי הילדים צבעים בהירים וזוהרים), מנער אותו או מכה בו כדי לראות אם הוא משמיע צליל כלשהו (זו הסיבה להמצאת הרעשנים השונים), ממשש אותו (ומשום כך לצעצועים אין קצוות חדים), מכניס אותו לפיו וטועם אותו (ולכן צבעי הצעצועים אינם רעילים), ואפילו מריח אותו (עדיין לא הצלחנו לחשוב מה צריך להיות ריחם של צעצועים ולכן בשלב הזה הם אינם מריחים). התהליך כולו נמשך כ-90 שניות.
לאחר שגילה את כל מה שרצה לדעת על הצעצוע, הילד מניח אותו ומפנה את תשומת לבו לקופסה שבה היה הצעצוע. בעיניו, הקופסה מעניינת לא פחות, והוא מתחיל ללמוד את מה שאפשר על אודותיה. זאת הסיבה שכדאי לקנות צעצועים בקופסאות. גם התהליך הזה צפוי להימשך כתשעים שניות. במקרים רבים יגלה הילד התעניינות גדולה יותר בקופסה מאשר בצעצוע. מכיוון שמרשים לו להרוס את הקופסה, הוא יכול ללמוד גם כיצד היא בנויה. זהו יתרון חשוב של הקופסה על פני הצעצוע. מכיוון שהצעצועים של היום אינם שבירים, יכולתו ללמוד יותר על הצעצוע, ממילא מוגבלת.
לפיכך, נראה שצעצוע בתוך קופסה עשוי להכפיל את טווח הקשב והריכוז של הילד. אך האם באמת הרחבנו את טווח הקשב והריכוז או שמא רק נתנו לו יותר חומר לימוד. התשובה השנייה היא הנכונה. בקצרה, המסקנה המתבקשת כאן היא שטווח הקשב של הילד קשור קשר ישיר לכמות החומר שהוא יכול ללמוד, ואל לנו לחשוב שהילד איננו מסוגל למקד את תשומת לבו אלא לזמן קצר בלבד.
התבוננות בילדים קטנים תמחיש הרבה מאוד מקרים דומים לזה שתואר לעיל. עם זאת, למרות כל ההוכחות, לעתים קרובות מאוד אנו מסיקים שטווח קשב קצר הוא הוכחה לחוסר פיקחותו של הילד. מסקנה זו מרמזת באופן מזיק ביותר שילדים צעירים מאוד אינם חכמים. מעניין אילו מסקנות היינו מסיקים לו היה הילד יושב בפינה עם הצעצוע החדש ומשחק בו במשך חמש שעות. קרוב לוודאי שהוריו של ילד כזה יהיו יותר מוטרדים, ובצדק רב.
השיטה השנייה להתמודד עם ניסיונות הילד ללמוד היא האסכולה שדוגלת בהגבלת תנועותיו של הילד – החזקתו בלול.
הלול, כשמו כן הוא, מקום צר ומגביל. לפיכך כדאי שנהיה כנים עם עצמנו ולא נאמר שאנחנו קונים לול לילד, כי האמת היא שאנחנו קונים את הלול בשבילנו.
סרט מצויר חביב מראה אימא שיושבת בתוך לול, קוראת ומחייכת בהנאה שעה שהילדים משחקים בחדר ואינם מסוגלים להגיע אליה. סרט מצויר זה, בנוסף לפן המצחיק גם מציע אמת נוספת: האימא שכבר מכירה את העולם יכולה להרשות לעצמה להיות מבודדת, שעה שהילדים תאבי הלימוד מסתובבים חופשיים וממשיכים בחקירותיהם.
מעטים ההורים שמבינים את הנזק האמיתי של הלול. הלול מגביל את יכולתו של הילד ללמוד על העולם, וזה ברור, אבל בנוסף לכך הוא מגביל את הצמיחה הנוירולוגית של הילד מכיוון שהוא מגביל את יכולתו לזחול, תהליך שכבר הוכחה חשיבותו הרבה לצמיחה נורמלית. עקב כך, הלול גם מגביל את ראייתו, את כישוריו הגופניים, את תיאום העין־יד ועוד דברים רבים נוספים.
אנחנו ההורים שכנענו את עצמנו שאנו קונים את הלול כדי להגן על הילדים מפגיעה, מנפילה, מבליעת דברים מסוכנים וכדומה. אך האמת היא שאנחנו מכניסים אותו ללול כדי שלא נצטרך להגן ולהשגיח עליו בעצמנו. אנחנו פותרים בעיה לטווח קצר ויוצרים בעיה חמורה יותר לטווח הארוך.
ואם כבר חייבים להשתמש בלול, כדאי להשתמש בלול שאורכו כשלושה מטר ורוחבו שישים סנטימטרים כדי שהילד יוכל לזחול בו במשך החודשים החשובים ביותר בחייו וללמוד. בלול מהסוג הזה יכול הילד לזחול בקו ישר מרחק לא קטן עד הקצה השני. לול מסוג זה נוח יותר גם להורים מכיוון שהוא צר יותר מהלול הרגיל והוא תופס פחות מקום מרוחב החדר.
לצערנו, הלול כמכשיר מונע למידה יעיל יותר מהרעשן, מכיוון שאחרי שהילד בחן ולמד כל צעצוע שהאם הכניסה ללול במשך תשעים שניות (וזו הסיבה לכך שהוא משליך את כל הצעצועים שהוא סיים ללמוד), הוא תקוע בלול בחוסר מעש.
כשהכנסנו אותו ללול מנענו ממנו להרוס דברים על ידי הגבלתו הפיזית (גם זו דרך ללמוד). שיטה זו המציבה את הילד בריק פיזי, רגשי וחינוכי, עשויה להצליח אם נוכל לסבול את בכיו וצעקותיו בגלל רצונו לצאת מהלול, או, אם נניח שנוכל לעמוד גם בבכי ובזעקות השבר, עד שהילד יגדל דיו כדי לטפס בעצמו מחוץ ללול ולחדש את חקירותיו בבית בחיפוש אחר חומרי לימוד.
האם מהנאמר לעיל אפשר בטעות להבין שאנו מצדדים בשבירת המנורה על ידי הילד? ברור שלא. מן האמור לעיל אפשר רק להבין שאיננו מכבדים מספיק את הרצון של הילד ללמוד, חרף כל הרמזים שהוא נותן לנו על רצונו הנואש ללמוד כל מה שהוא יכול, וכמה שיותר מהר.
סיפורים דמיוניים צצים חדשות לבקרים, וגם אם אין בהם אמת הם בכל זאת אומרים משהו.
אחד הסיפורים הוא על שני ילדי גן חובה בני חמש שהיו בחצר הגן כשמטוס עבר במהירות מעל לראשיהם. אחד הילדים אמר לחברו שזה היה מטוס על־קולי, ואילו השני קבע שזה לא ייתכן כי כנפיו לא היו מוטות מספיק לאחור. הגננת, שקראה להם להיכנס לגן, הפסיקה את הוויכוח בין השניים ואז אמר הילד הראשון, “אנחנו צריכים להפסיק עכשיו ולחזור פנימה כדי להשחיל את החרוזים המטופשים האלה”.
הסיפור אולי מוגזם אבל מסקנתו ברורה.
חשבו לרגע על בן השלוש ששואל: “אבא, למה השמש חמה?” “איך האיש הקטן נכנס לתוך הטלוויזיה?” “אמא, מי גורם לפרחים לצמוח?”
כשהילד מפגין סקרנות לגבי מכשירי חשמל, או לגבי גרמי השמיים או עובדות ביולוגית, במקרים רבים אנחנו מתעלמים משאלותיו ושולחים אותו לשחק בצעצועיו. ככל הנראה, משום שאנחנו מסיקים שהוא צעיר מכדי להבין, וחוץ מזה שיכולת הריכוז שלו ממילא קצרה והוא לא ירצה להקשיב להסבר ארוך. אין ספק שיכולת הריכוז שלו קצרה לפחות לגבי רוב הצעצועים.
הצלחנו לבודד את ילדינו מלמידה בתקופה בחייהם שבה הרצון ללמוד נמצא בשיאו.
המוח האנושי ייחודי בכך שהוא ה”מֵכל” היחידי שאפשר לומר עליו שככל שתכניס בו יותר, הוא יהיה מסוגל להכיל יותר.
בין גיל תשעה חודשים לגיל ארבע היכולת לספוג ידע היא עצומה והרצון ללמוד הוא החזק ביותר. ודווקא בתקופה זו אנחנו שומרים על הילד ומוודאים שיהיה תמיד נקי, בריא ובטוח מן העולם הסובב אותו, אך גם שמים אותו בריק לימודי.
זה קצת אירוני שכשהילד יתבגר ננזוף בו ונאמר כמה טיפשי שהוא איננו רוצה ללמוד פיזיקה, אסטרונומיה וביולוגיה. בוודאי נאמר לו אז שלמידה היא הדבר החשוב ביותר בחיים, וזה ללא ספק נכון.
עם זאת, התעלמנו מן הצד השני של המטבע.
למידה היא המשחק הנפלא והמהנה ביותר.
אנחנו מניחים שילדינו שונאים ללמוד מכיוון שרובנו לא אהבנו במיוחד ואולי אפילו שנאנו את בית הספר. אך כאן שוב אנחנו חוזרים על הטעות ומבלבלים בין למידה לבין לימוד בבית הספר. לא כל הילדים שהולכים לבית הספר לומדים – בדיוק כפי שלא כל הילדים שלומדים עושים זאת בבית הספר.
החוויות שלי מכיתה א’ היו אולי דומות לחוויותיהם של רבים במשך מאות בשנים. המורה אמרה לנו לשבת, לשמור על שקט, להביט בה ולהקשיב לה כשהיא החלה בתהליך שנקרא הוראה, תהליך כואב לשני הצדדים, אך תהליך שבעזרתו נלמד, ואם לא…
במקרה שלי, נבואתה של המורה מכיתה א’ התגשמה. התהליך היה אכן כואב במשך שתים עשרה השנים הראשונות, שבמהלכן שנאתי כל רגע בבית הספר. אני בטוח שזו לא הייתה חוויה ייחודית שלי.
תהליך הלמידה חייב להיות מהנה ביותר כי הוא אכן המשחק הטוב ביותר שיש. במוקדם או במאוחר כל האנשים החכמים מגיעים למסקנה זו. שוב ושוב אנחנו שומעים אותם אומרים. “היה לי יום נפלא. למדתי המון דברים חדשים”. או “היה לי יום מזעזע אבל לפחות למדתי משהו”.
סיפור שהתרחש זה מכבר והממחיש בצורה משכנעת ביותר מאות מצבים דומים, אם כי פחות משעשעים, מהווה דוגמה מצוינת לכך שילדים קטנים רוצים כל כך ללמוד עד שהם לא ממש מבחינים בין לימוד לבין משחק. הם למעשה דבקים בגישה זו עד שאנו, המבוגרים משכנעים אותם שלמידה איננה משחק ולכן איננה מהנה.
הצוות שלנו טיפל במשך כמה חודשים בילדה בת שלוש שסבלה מפגיעה מוחית, והרגשנו שהגיע הזמן להתחיל ללמד אותה לקרוא. כדי לשקם ילדה זו היה חשוב ללמד אותה לקרוא משום שחשוב לפתח את אותה פונקציה במוח, אשר אם לא תתפתח תזיק למכלול הפונקציות האחרות. כמו כן, כשמלמדים ילד פגוע־מוח צעיר לקרוא אנחנו גם משפרים את יכולת הדיבור ופונקציות אחרות נוספות. מכל הסיבות הללו, בביקור של האב עם הילדה במכון המלצנו על התחלת לימוד הקריאה.
אביה של הילדה היה כמובן סקפטי לגבי יכולתה של בתו בת השלוש ללמוד לקרוא. הוא השתכנע לשמוע בעצתנו רק בזכות התקדמותה הפיזית המרשימה והתקדמותה בדיבור.
כעבור חודשיים, כשחזרו האב ובתו למכון לבדיקת התקדמותה, הוא סיפר לנו בשמחה את הסיפור הבא: הוא אמנם הסכים לעשות כדברינו אך לא ממש האמין שיהיו לכך תוצאות טובות. הוא החליט שאם הוא כבר הולך ללמד את ילדתו פגועת-המוח לקרוא, הוא רוצה לעשות את זה בצורה טובה, בסביבה שהוא כינה אותה “סביבה טבעית של כיתת לימוד”.
לשם כך בנה במרתף ביתו כיתה כמו בבית הספר, עם שולחנות ולוח. הוא גם הזמין את בתו השנייה, הבריאה, בת השבע, להשתתף בשיעורים.
כצפוי, בת השבע שמחה מאוד כשראתה את הכיתה. היא קיבלה את הצעצוע הגדול ביותר שיכלה לחלום עליו. צעצוע גדול יותר מעגלת תינוק, גדול יותר מבית בובות. היא קיבלה בית ספר פרטי משלה.
בחודש יולי גייסה הילדה בת השבע חמישה ילדים בני שלוש עד חמש מהשכונה כדי לבוא ו”לשחק בבית ספר”.
מובן שגם הם התלהבו מאוד מהרעיון והסכימו להיות ילדים טובים כדי שיוכלו ללכת לבית הספר כמו אחיהם ואחיותיהם הגדולים. במהלך כל הקיץ הם שיחקו “בבית ספר” במשך חמישה ימים בשבוע. בת השבע הייתה המורה והילדים הקטנים יותר היו תלמידיה.
איש לא הכריח את הילדים לשחק את המשחק, אולם מבחינתם היה זה המשחק הטוב ביותר.
בית הספר נסגר בספטמבר, כשבת השבע חזרה לבית הספר האמיתי שבו למדה בכיתה ב’.
התוצאה הייתה שבאותה שכונה היו עתה חמישה ילדים בגילים שבין שלוש לחמש שידעו לקרוא. הם לא יכלו לקרוא את שייקספיר, אך יכלו לקרוא את עשרים וחמש המילים שבת השבע לימדה אותם. הם קראו אותן והבינו אותן.
אין ספק שאותה ילדה בת שבע יכולה להיחשב למורה הטובה ביותר בהיסטוריה – או שאנחנו פשוט יכולים להסיק מכך שבני השלוש והחמש רצו מאוד ללמוד לקרוא.
אנחנו מאמינים שרצונם של בני השלוש ללמוד, ולאו דווקא הכישורים יוצאי הדופן של בת השבע, גרם להם ללמוד לקרוא.
הוספת תגובה