מסע אל הטבע הפראי של הנשמה

“להיות אנושי
פירושו להפוך נראה
בעודך נושא
את הנסתר
כמתנה לאחרים”.

דיוויד וייט

אתם מופלאים בהרבה מכפי שאתם יודעים כעת. אתם מסתוריים ונהדרים. אתם טומנים בתוככם, כסוד כמוס בלבבותיכם, מתנה עצומה עבור העולם הזה. אף על פי שלעתים אתם מרגישים כבורג במכונה אדירה, שאינכם חשובים באמת לתוכנית העל, לאמיתו של דבר אתם ראויים ביותר לחיים משמעותיים, לחיים מיסטיים, לחיים של שירות והגשמה מלאה. כדי להתחיל לחיות חיים כאלה, אינכם צריכים להצטרף לתרבות שבטית או לוותר על הערכים הדתיים שלכם. אינכם צריכים בהכרח להתפטר מעבודתכם, למכור או למסור את ביתכם או ללמוד לאכול רק ירקות. אך יהיה עליכם לצאת למסע, מסע שהוא משמח ומהנה בה במידה שהוא ארוך וקשה. ייתכן שתצטרכו להקריב כמה קורבנות גדולים במהלך הדרך, אך לא תוכלו לקבוע מה הם יהיו קודם שתצאו לדרך. יחד עם זאת, כדי לשים את הדברים בפרספקטיבה הולמת, אנא זכרו שבשום שלב לא תתבקשו להקריב תפקידים חברתיים, חפצים חומריים או דימויים עצמיים שלא תאבדו בכל מקרה בעת נשימתכם האחרונה. משהו בתוך תוככם מייחל שלא תגיעו לרגע הזה מבלי שהספקתם לצאת באומץ לב, שנים קודם לכן, למסע המיסטי של הנשמה.

בתוך כל אחד מאיתנו קיימת כמיהה אדירה

אנו כמהים לחשוף את הסודות והמסתורין של חיינו האישיים, לגלות את הדרך הייחודית באמצעותה אנו משתייכים לעולם הזה, למצוא את האוצר הגנוז שנועדנו להביא לקהילה שלנו. בחציה האחד, הכמיהה הרוחנית שלנו היא להביא אוצר זה לאחרים. חציה השני הוא לחוות את אחדותנו עם היקום, עם הבריאה כולה. אף על פי ש”אוּמנות הנשמה” מאמצת ומשלבת את שני חצאי הרוחניות, היא מתמקדת בחצי הראשון: כיסופינו למשמעות אישית ופרטית, ולדרך שבה נוכל לתרום לחיים; כיסופים שמושכים אותנו אל לב העולם — כלומר למטה, אל הטבע הפראי והאדמה החשוכה של תשוקותינו העמוקות ביותר. בצד הכמיהה הגדולה שלנו חיה בתוכנו אימה גדולה לא פחות שנמצא בדיוק את מה שאנו מחפשים. באופן כלשהו, אנו יודעים שאם נמצא את אשר אנו מחפשים תתרחש טלטלה בלתי הפיכה בחיינו ובתחושת הביטחון שלנו ושיחסינו עם כל מה שמוכר ויקר לנו ישתנו. אך אנו גם חוששים שאם נסרב לתשוקותינו העמוקות ביותר, נכלא את עצמנו בתוך חיים קטנים מכפי מידתנו. וקול חרישי בתוכנו מתעקש ואומר שאותו אוצר גנוז שווה כל הקרבה וקושי הכרוכים במציאתו.

וכך אנו מחפשים. אנו הולכים לפסיכותרפיסטים כדי לרפא את פצעינו הרגשיים, לרופאים ולמרפאים אחרים כדי לרפא את גופינו, לאנשי דת כדי לרפא את נשמותינו. כולם עוזרים, לפעמים ובמידה מסוימת. אך העסקה המשתמעת ולרוב הבלתי מודעת שאנו עושים עם עצמנו היא זו: כן, אנו רוצים להירפא, אנו רוצים להפוך שלמים, אנו מוכנים לעשות כברת דרך לשם כך, אך איננו מוכנים להטיל ספק בהנחות הבסיסיות שעליהן מושתתת דרך החיים שלנו, הן מבחינה אישית והן מבחינה חברתית. אנו מתעלמים מאותו קול דממה דקה. איננו מוכנים להסתכן באיבוד מה שיש לנו. אנו רק רוצים עוד.

וכך הכמיהה העמוקה ביותר שלנו אינה נענית לעולם. על פי רוב, היא אפילו לא זוכה להתייחסות משמעותית.

וכך הכמיהה העמוקה ביותר שלנו אינה נענית לעולם. על פי רוב, היא אפילו לא זוכה להתייחסות משמעותית.

אנשים המחוברים לטבע בנפשם, ילידי כל היבשות, יודעים שכדי לחשוף את סודות הנשמה עלינו לצאת למסע אל הלא־נודע, עמוק לתוך חשכת העצמי שלנו ורחוק אל עולם חיצון שאי־הוודאות והסכנות בו מרובות. הם מבינים שאיש לא יבחר בכך כלאחר יד או בעליצות. אכן, רוב האנשים לא יצאו למסע כזה ללא לחץ חברתי או תרבותי המלווה בדחף נפשי פנימי עצום לשלמות. על אף שזהו מסע רוחני, הוא אינו תנועה טרנסנדנטלית מעלה לעבר האור ואיחוד נלהב עם הבריאה כולה. זהו מסע מטה לתוך המסתורין האפל של הנשמה האינדיבידואלית. זהו מסע שבו, כפי שניסח זאת המשורר הגרמני הדגול ריינר מריה רילקה, אנו מתבקשים לבטוח לא בקלילות שלנו אלא בכובד שלנו:

“באיזו ודאות חוק הכבידה,
חזק כזרם אוקיינוס,
אוחז אפילו בדבר הקטן מכול
ומושך אותו אל לב העולם.
כל דבר —
כל אבן, פריחה, ילד —
מוחזק במקומו.
רק אנו, ביהירותנו,
דוחפים הלאה מעבר לשייכותנו
למען חופש ריק מתוכן.
לו רק נכנענו
לתבונת האדמה
היינו עולים מעלה מושרשים, כעצים.
אך אנו מסתבכים
בקשרים שקשרנו במו ידינו
ונאבקים, בודדים ואובדי עצות.
אז, כילדים, אנו שוב מתחילים
ללמוד מן הדברים,
שכן בלב אלוהים הם שרויים;
מעולם לא עזבו אותו.
הם יכולים ללמדנו:
ליפול,
לבטוח בכובדנו בסבלנות.
אפילו ציפור צריכה לעשות זאת
בטרם תוכל לעוף”.

אנשים הרגישו את המשיכה מטה אל הנשמה מאז ימי בראשית

במיתולוגיות העולם, אנו מוצאים אינספור סיפורים על ירידת הגיבור או הגיבורה לעולם התחתון. היוונים סיפרו את סיפורו של אורפיאוס, המוזיקאי המחונן שהלך להאדס כדי למצוא את כלתו המתה, אוּרידיקה, ולהשיבה לחיים. הוא מצליח להצילה, אך כאשר הוא מוביל אותה חזרה לעולם אור היום, הוא מאבד אותה שוב (והפעם לנצח), כשהוא ממרה את פי האלים ומסתובב לאחור כדי לוודא שהיא עדיין עמו.

האדס, שליט העולם התחתון האפל חוטף את פרספונה, בתה של דמטר, אלת הפריון, כדי שתהיה לו לכלה. לבסוף, זאוס שולח את הרמס כדי להציל את פרספונה (וזוכה להצלחה חלקית בלבד: עליה לבלות מתחת לפני האדמה שליש של כל שנה). הנורדים האנגלו־סקסים סיפרו על הלוחם הגיבור בֵּווֹלְף שירד לתוך ביצה נוראית כדי להיאבק באֵם כל המפלצות, אימו של גְרֵנְדֵל. בוולף הורג את החיה האיומה אך שב כשהוא עצמו מפלצת בחלקו.

בעולם השוּמֵרי העתיק מופיע מיתוס של אלת השמים, אִינַאנָה, שיורדת לשאול כדי להתעמת עם אחותה האפלה, האלה אֵרֵשְקִיגַאל. ארשקיגאל הורגת את אינאנה ותולה את גווייתה על יתד. אֵנְקִי, אל המים והחוכמה, שולח לארשקיגאל שני אבֵלים שמצליחים לשחרר את אינאנה, אך עליה לשלוח מחליפה שתמלא את מקומה בשאול.

הנוּבים ממדבר סהרה באפריקה מספרים על אישה צעירה שנשות הכפר החרימוה בשל יופייה. בייאושה, היא יורדת לקרקעית הנהר, מקום מסוכן ביותר, ופוגשת שם בזקנה דוחה המכוסה בפצעים נוראיים. הזקנה מבקשת מהצעירה ללקק את פצעיה. היא עושה זאת וכתוצאה מכך ניצלת ממפלצת המעמקים. היא שבה לכפר עם מתנות מופלאות.

מיתוסים וסיפורים כאלה מופיעים בתרבויות רבות. הם רומזים לנו שאם ברצוננו לרפא את עצמנו ברמות העמוקות ביותר ולהגיע לבגרות מלאה ואותנטית, על כל אחד מאיתנו לצאת למסע ולרדת אל העולם התחתון המאוכלס בהוויות רבות־ עוצמה ומסוכנות שאינן ידידותיות או נאות במיוחד, ושחוויה זו תשנה אותנו לנצח. בתרבויות המערביות בנות־זמננו, אנו חיים כאילו כבר אין צורך במסע הרוחני מטה; אנו חיים מבלי להבין שהמסע נועד לכל אחד מאיתנו, לא רק לגיבורות ולגיבורים המיתולוגיים.

בספרו The Hero with a Thousand Faces, המיתולוג הדגול, ג’וזף קמפבל, מתאר בפירוט את הדפוסים והמוטיבים האוניברסליים המונחים בבסיס מסע ההנמכה כפי שהוא מופיע בסיפורי המיתולוגיה העולמית. דפוסים ומוטיבים אלה מגלים לנו לְמה נוכל אנו לצפות במסעותינו לעולם התחתון.

הגיבור או הגיבורה במיתולוגיה מייצגים אתכם ואותי, את העצמי היום־יומי (האני, או האגו). אם וכאשר תצאו להרפתקה בעולם התחתון, היא תתחיל בדיוק כפי שהיא מתחילה במיתולוגיה — בעזיבת הבית. אתם עוזבים את העולם המוכר, את התפקידים השגרתיים ואת הדרך שבה אתם רגילים להבין את עצמכם. עד מהרה (על סף העולם התחתון, ממלכת החושך) אתם פוגשים בשֵד — יסוד אפל של הלא־ מודע שלכם — השומר על המעבר. זהו המבחן הראשון. בשלב זה, תוכלו להמשיך הלאה באחת משתי דרכים. אם תביסו את השד או תְּרַצוּ אותו (באמצעות מתנה או קסם למשל), תיכנסו לעולם התחתון “בחיים” (עם המודעות הרגילה שלכם). מצד שני, אם תיהרגו או תבותרו, תרדו במצב של “מוות” (תילקח מכם כל מודעות נורמלית). אך בכל מקרה תרדו למטה, וזה מה שחשוב.

אז תעברו במסעכם דרך מה שקמפבל מכנה “עולם של כוחות בלתי מוכרים אך אינטימיים באופן מוזר”. כך בדיוק תרגישו בעולם התחתון, על אף היותו אקזוטי ומופלא, דומה שהישויות שאתם פוגשים בו מכירות אתכם. ככלות הכול, הן מגלמות את ההיבטים של העצמי הרחב יותר שלכם, אליהם התכחשתם בעבר.

המפגשים שלכם בעולם התחתון מסייעים לכם בשתי דרכים. חלקם מערערים או מחלישים את הדרך בה הבנתם קודם לכן את העצמי והעולם, ואילו המפגשים האחרים מעניקים לכם עוזרים או קסמים ותומכים באופן הווייתכם המושרש יותר בנשמה. בשיאו של המסע — שהוא בעצם שפל המדרגה או סיור בעולם התחתון — אתם עוברים ניסיון קשה ביותר ששם קץ מוחלט לדימוי העצמי הישן שלכם (מות האגו) ושמוביל אתכם אל הגמול — השבת הידע הנשמתי המהותי שלכם.

הנתיבים היעילים ביותר אל הנשמה מחוברים לטבע

הטבע — הטבע החיצוני המכונה בפינו “המרחבים הפתוחים” — היה תמיד היסוד החיוני של המסע אל הנשמה והתפאורה העיקרית שלו. אחרי הכול, הנשמה היא המרחבים הפנימיים שלנו, השטח התוך־נפשי הידוע לנו פחות מכול, אשר טומן בחובו את המסתורין האינדיבידואלי שלנו. כאשר אנו נכנסים באמת לטבע הפראי החיצון, נפתחים לגמרי לכוחותיו המסתוריים והפראיים, הנשמה מגיבה בזעקות ובתשוקות משלה. בתחילה, תשוקות אלה עלולות להפחידנו, משום שהן מאיימות להפוך את עגלת תפוחי חיי השגרה שאספנו וסידרנו בזהירות. אולי זוהי הסיבה לכך שאנשים רבים מתייחסים אל נשמותיהם בדומה לדרך שבה הם תופסים מדבריות, ג’ונגלים, אוקיינוסים, הרים פראיים ויערות חשוכים — כמקומות עוינים ומסוכנים. החברה שלנו תמיד מקימה מחסומים בין אזרחיה לבין הטבע הפראי הפנימי והחיצוני. בצד החיצוני, מצויים הבתים והמכוניות הממוזגים שלנו, הקהילות החיות מאחורי גדרות ומרכזי הקניות הסגורים, חומות ושוטרים המשגיחים על הסדר, סכרים ומציאויות וירטואליות. בצד הפנימי, מציעים לנו “משפרי מצב רוח”, אלכוהול, סמי רחוב; צרכנות ועשרות התמכרויות נוספות שמרדימות את הנשמה; פונדמנטליזם, טרנסצנדנטליזם ואמצעי בריחה אחרים מהמציאות; מערכות אמונות נוקשות ביחס ל”טוב” ול”רע”; ותורות המלמדות שאלוהים או איזו דמות הוֹרית אחרת ישמרו ויגנו עלינו בחיינו השבריריים.

כאשר אנו נכנסים באמת לטבע הפראי החיצון, נפתחים לגמרי לכוחותיו המסתוריים והפראיים, הנשמה מגיבה בזעקות ובתשוקות משלה.

אך כשאנו נמלטים אל מעבר למחסומים המלאכותיים האלה, אנו מגלים דבר מדהים: לא רק שהטבע והנשמה תלויים זה בזה, הם גם כמהים זה לזה ובסופו של דבר הם עשויים מאותו החומר, בדומה לתאומים או לעצים בעלי אותם שורשים. הנשמה האינדיבידואלית היא המהות של הטבע האנושי, הסיבה שלמענה נולדנו, המהות של ייעוד החיים המסוים שלנו ושלנו בלבד. אך בעיני השכל היום־יומי, טבענו האמיתי הוא מסתורין. על מנת לחשוף את סודותינו הכמוסים ביותר, עלינו להרהיב עוז בנפשנו ולהיכנס לתוך המרחבים הפראיים הפנימיים והחיצוניים, שם נמצא את טבענו המהותי מחכה לנו.

תומס בֶּרי, היסטוריון התרבות והמומחה לדת, מזכיר לנו שמקור המילה “טבע” (באנגלית nature) הוא המילה הלטינית natus , שפירושה “להיוולד”, ושטבעו של דבר “חייב להיות קשור לעיקרון הדינמי שמאחד דבר־מה ושנותן לו את זהותו”. הנשמה האנושית מתפקדת בדרך זהה: הנשמה מחזיקה באינדיבידואליות שלנו ומעניקה לנו את זהותנו. “נשמה” ו”טבע” הם שתי דרכים השונות זו מזו רק במעט בבואנו לדבר על מהותו של דבר כלשהו, בין אם אבן, פריחה, או אדם. נשמת הפריחה היא טבעה המהותי. נשמותינו האנושיות מכילות את ההיבטים הטבעיים ביותר של העצמי, ששייכים לטבע במידה הרבה ביותר — היבטי העצמי שהטבע עצמו הוליד.

הטבע סומך עלינו שנגלם את נשמותינו. העולם אינו יכול לבטא את עצמו באופן מלא מבלי שכל אחד מאיתנו יבטא את העצמי שלו; נשמות אנושיות מצומצמות פירושן טבע מצומצם. ממש כפי שהטבע מייחל להתגלמות נשמותינו, נשמותינו מייחלות לעולם שבו הטבע יכול להתגלם באופן שלם ובדרכים מגוונות.

כאשר בסופו של דבר אנו מביטים אל תוך המעמקים שלנו עצמנו, אנו רואים אותו סוג של קסם ועוצמה שאנו מוצאים בטבע הפראי. וכאשר אנו מתרחקים במידה מספקת משגרת חיינו המתורבתים — במונחים של מרחב או תרבות, כלומר נודדים רחוק מספיק לתוך חיק הטבע — משתקפות לנגד עינינו האיכויות המהותיות של העצמי העמוק ביותר שלנו.

המשיכה אל הנשמה מורגשת כרעידת אדמה באמצע החיים שלכם

מסע הירידה מתחיל עם הקריאה להרפתקה, הכרזה מעוררת ממעמקים, מהאלים והאלות, שהגיע הזמן להשאיר מאחור את כל מה שחשבתם שחייכם אמורים להיות. הקריאה היא הרבה יותר מאשר דחף לצאת לחופשה ממושכת, להתחיל במיזם מאתגר, לפתוח בקריירה חדשה או לאמץ זירה חברתית חדשה. אתם יכולים לחשוב שאתם עומדים לעזוב את הבית רק לזמן מה, ללמוד משהו חדש ולחזור למה שתמיד חשבתם שהוא שלכם, אך למעשה לא תהיו בשליטה. אולי תשובו יום אחד למקום שבו היה ביתכם ותמצאו שם רק עפר ואפר.

בעולם המערבי התעשייתי, הקריאה מגיעה לפתע פתאום ללא כל אזהרה, ללא עזרה מהזקנים, וללא טקס מעבר רשמי. על אף היותה בלתי צפויה, מקדימים את הקריאה זעזועים המבשרים על בואה. עבורי, זעזועים אלה יצרו אדוות מתחת לפני הקרקע של הקריירה המקצועית המוקדמת שלי.

האוניברסיטה הייתה העולם שאליו הכינו אותי בני משפחתי, החינוך שלי ויכולותיי — חיי על כל היבטיהם. באמצע שנות העשרים שלי, ההצלחה כבר העמידה אותי בסכנת הפיכה לאדם מבוצר ונפוח. דמיינתי שיום אחד תהיה לי משרה מכובדת באוניברסיטה יוקרתית; כל שהיה עליי לעשות הוא לאסוף נתונים, לפרסם מאמרים ולקבל קידום אחרי קידום.

האקדמיה התאימה לאישיותי כמו כפפה ליד, יכולתי לבלות בה את חיי בקלות. אך מתחת לברק החיצוני של ההצלחה, הייתי זר מזויף בארץ זרה של כיתות עמוסות תלמידים וישיבות צוות קטלניות. הייתה בי תשוקה מועטה לחיים האקדמיים. נכון, חשתי עניין אינטלקטואלי ושאפתנות, אך לא היו בי מסירות או התלהבות אמיתיות. ובכל זאת, מעולם לא חשבתי לעזוב — מה עוד היה בחיים?

אף על פי כן, לא יכולתי להתכחש לכך שהמניעים העמוקים ביותר שלי היו ביטחון חברתי וכלכלי, מעמד מקצועי והאדרה עצמית. לא ידעתי אז שהחיים האקדמיים שלי כלאו אותי בתוך זהות בלתי בוגרת. שורשי העץ המלבלב של הקריירה שלי לא חדרו לתוך התשוקות העמוקות יותר של נשמתי.

במקום לעבור חניכה אמיתית בשנות העשרה או העשרים שלי, העברתי פשוט את התלות שלי מהוריי האנושיים אל “הורה” מוסדי, אקדמי. עבור אנשים אחרים בחברה שלנו, ההורה החדש הוא תאגיד או כנסייה, משרה ממשלתית, חברה מקצועית או שותפות, עסק או צבא. אחרים פונים למקומות מקלט קטלניים כגון חברוּת בכנופיה, מערכות יחסים המאופיינות בתלות הדדית או התמכרות.

שמעתי את הקריאה להרפתקה כמה פעמים בשנות העשרים המוקדמות שלי, אך לא ידעתי מי או מה קרא לי. לבסוף, באותו יום חורפי בהרי אדירונדק, חוויתי טלטלה שלא יכולתי להתעלם ממנה. כשהעפלתי בנעלי השלג שלי במעלה הר “קאסקייד” וטיפסתי לעבר פסגה זהובה וכחולה, הרגשתי קרוע מבחינה רגשית: מצד אחד, שמחתי בחירות ובפראיות של ההרים, טבע לא מאולף שהרגשתי בו מאוד בבית. מצד שני, גררתי מאחוריי את חיי המקצועיים כמו עוגן. תהיתי מדוע איני מוצא עוד סיפוק בקריירה שלי וקיוויתי שאני פשוט זקוק רק לקצת זמן טרם תנוח עליי דעתי. אך בהגיעי לפסגה, הבָנָתי את החיים השתנתה וטראנס גיל ההתבגרות שלי הגיע לסופו. בהיותי אבוד בים של פסגות לבנות, חדרו לתוכי עצב בל יתואר על אובדן שהיה בו־זמנית שלי ולא שלי, ותקווה למשהו עצום יותר מכפי שאי־פעם ייחלתי. עצב ותקווה זרמו בעורקיי ונקוו בתוך בטני. עמדתי דומם לגמרי, בקושי מעז לנשום. מוטרף למחצה, סקרתי כל פינה בנוף המושלג והעצום שהשתרע למרגלותיי, כאילו משהו יקר ערך וחיוני עבורי היה חבוי שם, במעמקי גיא מוסתר או בצלו של פיתול נחל.

אז, האמת התפוצצה לתוך מוּדַעוּתי. שמעתי את עצמי משתנק. אי אפשר היה להכחיש זאת: מסלול הקביעות שלי באוניברסיטה היה דרך ללא מוצא מבחינה רוחנית והייתי פשוט חייב לעזוב, על אף הקריירה המבטיחה שלי, חרף חוסר ההבנה הבלתי נמנע של בני משפחה ועמיתים, למרות שלא ידעתי לאן אלך, איך אשרוד או מי אהיה. יהיה עליי לנטוש את הסטודנטים שלי ואת כל אותן קופסאות עמוסות נתונים שנאספו בקפדנות וטרם נחקרו.

קמפבל התייחס לרעידות אדמה אלה כאל רגעים בהם הגורל מצווה עלינו להתייצב, “מרכז הכבידה הרוחני” שלנו משתנה ונע “מתוך תחום החברה אל אזור לא נודע”.

ההיענות לַקריאה על פסגת הר בניו יורק הייתה נקודת מפנה מרכזית בחיי. מסע הירידה שלי החל, באופן מיתי ובאופן מילולי, ברגע שהסרתי את עיניי מההבטחה הנוצצת הרחק מטה ופסעתי את הפסיעה הראשונה בירידה מאותו הר עטוי תכריכי שלג.

בעולם המערבי, רבים שומעים את הקריאה, אך מעטים נענים לה. הכניסה לחיי הנשמה גובה מחיר גבוה

אולי אתם זוכרים זמן שבו שמעתם את הקריאה להרפתקה. לעתים קרובות היא מגיעה בסמוך לסיום החינוך הפורמלי. כבוגרי בית ספר תיכון או מכללה, ייתכן שחשתם תשוקה עזה לזרוק את הכול, להשאיר הכול מאחוריכם ולנדוד בעולם. תהיתם בדאגה אם פירוש הדבר הוא שעליכם להיפרד מכל מי שאהבתם ומכל מה שעבדתם כה קשה כדי ליצור.

אך כך בדיוק הדבר עובד: איננו נכנסים לבגרות נשמתית רק משום שהגענו לגיל מסוים, ילדנו או גידלנו ילדים, או לקחנו על עצמנו סוגים שונים של אחריות “בוגרת”. עלינו לעבור תהליך חניכה שדורש מאיתנו לשחרר את המוכר והנוח. באמצעות ניסיונות קשים ואקסטזה אנו לומדים מה נולדנו לעשות, איזו מתנה אנו אמורים להביא לעולם ואיזה חזון עלינו לגלם.

הכניסה לחיי הנשמה — חיים של התלהבות, קסם ושירות — גובה מחיר גבוה ומצריכה סוג של מוות פסיכולוגי. איננו מוותרים בקלות על החיים הטובים של גיל ההתבגרות המתמשך, שהאנליטיקאי היונגיאני ג’יימס הוליס מכנה אותו “הבגרות הראשונה” שלנו. בהבינן זאת, חברות המחוברות לטבע בנפשן מציידות את בני הנוער שלהן בהכנה נרחבת למפגש עם הנשמה שבסיומה הן עורכות טקס חניכה מפרך. טקסים פולחניים אלה, שמתחילים לצוץ מחדש בחברתנו, מקדמים את שינויי התודעה הקיצוניים הדרושים כדי להסיט את המיקוד מעיסוק בנושאים מוכרים ואגוצנטריים לעיסוק בנושאים של הנשמה, מן הבגרות הראשונה שלנו אל השנייה.

בחברה המערבית בת־זמננו, המסע לעולם התחתון אינו מובן ואף אינו זוכה לעידודם של רוב ההורים, המורים, נציגי הבריאות או מנהיגי התרבות, שלא לדבר על אנשי העסקים, המדענים או הפוליטיקאים של הזרם המרכזי. עם זאת, כולם יכולים להגיע לבגרות אמיתית ונשמתית. עלינו להשיב את דרכי החניכה של הנשמה — לא על־ידי אימוץ מסורות או פולחנים של תרבויות אחרות, אלא באמצעות יצירת מודלים עכשוויים ומגוונים משלנו, שיתאימו יותר לעצמי הפוסט־תעשייתי שלנו.

עדיין לא מאוחר מדי

אחת התגליות העצובות ביותר ובאופן מוזר גם המעודדות ביותר של השנים האחרונות היא שמפגשים רבים ועמוקים עם הנשמה מתרחשים בפעם הראשונה והיחידה על ערש דווי. עובדת מותו המתקרב של אדם היא ללא ספק משבר אגו אדיר ביותר, משבר שמאפשר לנשמה לפרוץ אל התודעה. כל עובד הוספיס יכול לספר לכם סיפורים שיאשרו זאת. הגבול נחצה, העולם המוכר קורס ואת מקומו תופס משהו שהאישיות לא ראתה מעולם. ברגעים אלה, האגו מכיר במה שהנשמה ידעה מאז ומתמיד.

חוויית היפתחות כזו בכל שלב בחיים היא אמנם ברכה גדולה ביותר, אך כמה חבל שאנשים כה רבים אינם חווים אותה קודם שחייהם עומדים להסתיים, אם בכלל. תארו לעצמכם, אילו היה הדבר שונה, מאילו שנים, עומק והגשמה אפשר היה ליהנות, ואילו תרומות יצירתיות החוגגות את החיים אפשר היה להציע לאנשים רבים! רילקה מזכיר לנו שלעולם לא מאוחר מדי להתחיל בירידה המיסטית לתוך הנשמה:

“אינך מת עדיין. עוד לא מאוחר מדי
להיפתח למעמקיך בצלילה פנימה
ולגמוע את החיים
המתגלים שם בדומייה”.

הייתה לי הזכות ללוות אלפי אנשים — מגיל שש־עשרה ועד שמונים — בעודם חוצים את הסיפים המשנים את החיים: סיומות, התחלות, פרשות דרכים, תהפוכות, משברים ותקופות של ריקנות או ריפוי. בחצותם סיפים אלה, הם צוללים לתוך עומק ומסתורין. גם אתם יכולים! בדפים אלה, תמצאו סיפורים של אנשים כמותכם שנפגשו עם נשמותיהם במרחבי חייהם. עדיין לא מאוחר מדי, אין זה משנה עד כמה אתם עייפים או ספקניים. הדבר טבעי כלידה או מוות, טבעי כנחש המשיל את עורו, כעץ המשיר את עליו, כענן הממטיר גשם… או כזחל הטווה את הגולם שלו.