משה אוחז בלוחות הברית | פסל של מיכאלאנג'לו

שלוש תחנות בחייו של משה רבנו

מדי פעם עלינו לעזוב את העם שלנו, כלומר את המחוייבויות שלנו, את הדברים הדחופים ואת הצרכים היומיומיים, לעלות אל ההר לבד, להקדיש זמן לעצמנו, לעשות שקט ולהקשיב. גם אם הסיפור התנ״כי נשאר תמיד אותו הסיפור, יש דרכים שונות לקרוא אותו.

בכל שנה בתקופה הזאת אנחנו מספרים את סיפור יציאת עם ישראל ממצרים. וגם אם הסיפור התנ״כי נשאר תמיד אותו הסיפור, יש דרכים שונות לקרוא אותו: כסיפור היסטורי, כסיפור תרבותי־דתי, וגם כסיפור מיתי שמתרחש כולו בתוכנו ומלמד אותנו מהם השלבים שעלינו לעבור כדי להגיע לארץ המובטחת. לקראת חג הפסח אנחנו רוצים להציע קריאה קצת שונה של הסיפור התנכ"י בדגש על שלוש תחנות בחייו של משה רבנו.

התחנה הראשונה: בארמון של פרעה

האפיזודה הראשונה במסענו הוא הרגע שבו משה מתייצב מול פרעה. משה, שהיה עד לאותו הרגע רועה צאן במדיין, הופך לאחר הקריאה מאלוהים לרועה הצאן של עם ישראל. וכשלב ראשון הוא ניצב בארמונו של המלך הגדול פרעה במטרה לשחרר את בני עמו מהעבדות.

משה מונע פעם אחת מקריאה פנימית של חמלה למראה הסבל של אחיו:

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם (שמות ב).

ופעם שנייה מקריאה חיצונית – מאלוהים, שכבר מצייר לו את החזון השלם של מהלך הדברים:

וַיֹּאמֶר יְהוָה, רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ–אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי (שמות ג).

לאחר הקריאה משה משה ואהרון ניצבים לפני פרעה כאדם אחד:

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיַּעֲשׂוּ כֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה; וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו–וַיְהִי לְתַנִּין. וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם–כֵּן. וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם; וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן, אֶת-מַטֹּתָם. וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה; מֵאֵן, לְשַׁלַּח הָעָם. לֵךְ אֶל-פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר, הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה, וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ, עַל-שְׂפַת הַיְאֹר; וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר-נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ, תִּקַּח בְּיָדֶךָ (שמות ז).

משה ואהרון ניצבים מול פרעה
משה ואהרון ניצבים מול פרעה | תחריט מאת גוסטב דורה

וכך מתארת את אותה אפיזודה אליזבט הייך בספרה התקדשות:

"אני רואה את חדר-הקבלה של פרעה – אולם זר ופרעה בלתי־מוכר, שאינו מקודש כאבי, אלא בעל קרינה נמוכה ביותר. לפניו ניצבים שני גברים יפי־תואר והדורים, שני אחים, בעלי תווי-פנים נפלאים ואציליים. על־פי קרינותיהם אני מגלה שהאחד מהם מקודש בעוד שהשני הוא רק דובר שנון ומוכשר. המקודש שותק ואילו אחיו מנסה בכושר ההבעה שלו לשכנע את פרעה לשחרר את בני־עמו המשועבדים לו ולהרשות להם לצאת את הארץ בהנהגת שניהם. פרעה מקשה את לבו ומסרב, הוא דורש נס. הדובר נוטל את מטהו ומשליך אותו לפני פרעה, והמטה הופך לנחש הזוחל על הארץ. פרעה קורא לחרטומיו להגיב. גם הם משליכים את מטותיהם וגם אלה הופכים לנחשים. אך הנחש הראשון בולע את כל נחשיהם של החרטומים.
אני מפרשת לו את החיזיון כך: המטה הוא השכל, המהווה מכשיר רב־עוצמה, אך אם הוא מרותק לאדמה ומשמש רק למטרות חומריות, הוא הופך לנחש הזוחל על הארץ, למפתה, המסית בני־אדם לאנוכיות ולערמה. שני האחים האציליים נאבקים בזולתנות למען עמם. ערמה הופכת בידיהם לחכמה, המסכלת את כל הנימוקים האנוכיים של החרטומים מוגי־הלב".

יכול להיות שאתם שואלים את עצמכם למה המטה הופך דווקא לנחש ולא לאריה או לפיל, או כל חיה אחרת, הסיבה היא שבמימד המיתי של הסיפור לנחש יש תפקיד מדויק. זהו אותו נחש שפגשנו גם בסיפור של אדם וחווה: הנחש שמפתה את אדם וחווה לאכול מעץ הדעת ובכך הוא מביא לגירושם מגן־עדן. מעניין גם שבסיפור התנכ"י מצוין שהמטה הופך לתנין, למרות שבארכיטיפ הקולקטיבי שלנו כולנו יודעים שהמטה הפך לנחש. התנין, כמו הנחש במקרה הזה, מייצג את המוח הקדום שלנו שאחראי על תפקודי ההישרדות וההתרבות הבסיסיים שלנו. זהו מוח שאינו מסוגל להביע אמפתיה, או לחשוב בבהירות, כיוון שזהו החלק החייתי שבנו, שמגיב באגרסיביות למצבים שהחיים מזמנים ושדואג מעל לכול להישרדות. המוח הקדום הזה שמכונה באנגלית Reptile Brain הוא המוח הדומיננטי בחיות כמו הנחש והתנין, ומכאן שמו.

הנחש בגן עדן, שהוא הפיתוי הגדול, מסמל את האפשרות להפוך את היצר למטרה בפני עצמה. אך כשהאדם משתמש בשכלו כדי לשרת את יצריו, הוא מייד 'נופל' ממצב גן העדן ונעשה אומלל. כל זמן שהוא אינו מודע לרוחניותו, הוא למעשה משתמש בשכלו כדי להפוך את חוקי הטבע למקור לתענוגותיו.

מתוך הספר יוגה ובריאות מאת סלבראג'ן יסודיאן ואליזבט הייך (הספר יוצא לאור במהלך 2021)

אבל מהי המשמעות של האקט שמשה מבצע בשולטו בנחש? יכול להיות שאתם מכירים את הסמל של המטה והנחש גם מסמל הרפואה שמכיל את שניהם. זהו למעשה דימוי עתיק שמתייחס לאפשרות של האדם להתמיר את האנרגיה החזקה ווהחייתית הזאת של החיים ולהפוך אותה מטוהרת ורוחנית:

"אנרגיית הקונדליני רדומה לה בבסיס חוט השדרה, היא האֵם שהולידה את היקום, היא 'הכוח החזק של כל הכוחות', כמו שכינה אותה הרמס טריסמגיסטוס. מרגע התעוררותה היא יכולה לטפס מעלה או לרדת מטה. אם היא מטפסת מעלה, האדם נהנה מהתפתחות רוחנית גדולה יותר, אבל אם היא יורדת מטה, זה עלול לגרום לתוצאות מצערות ביותר. אלה שמעוררים את אנרגיית הקונדליני בלי שהיטהרו והשיגו שליטה עצמית, ייעשו טרף לתשוקה מינית פראית שתוביל אותם במהירות מסחררת אל התהום, וטרף לשאפתנות לא־מבוקרת שתעיר בהם יצר התנגדות לעולם כולו. ולכן מוטב לתלמידים לא לנסות להעיר את הקונדליני לפני שהם עושים עבודה רוחנית, מיטהרים ומסגלים לעצמם צניעות. וזאת מאחר שהאנרגיה הזאת, הכוח הזה, החזק מכול עלול להרוס כמו שהוא עשוי ליצור.
להעיר את הקונדליני זו משימה קלה למדי, המשימה המסובכת היא כיצד ולאן לכוונה – וזו גם המשימה החשובה. הכיווּן שאליו נישאת הקונדליני אינו תלוי ברצונו של האדם, אלא בתכונותיו ובסגולותיו. כשמתעורר נחש הקונדליני, הוא ממהר אל המקום שבו יוכל למצוא מזון. אם האזור התחתון הוא שמציג בפניו את המזון הזה, לשם הוא ילך, ואז הכול ייגמר, כי שם נמצאת התהום, התהום האמיתית. בעוד שאם הפלג העליון הוא שמושך אותו, הוא ייטה מעלה.
חכמי הודו אומרים שעל היוגי, לפני שהוא מעיר את נחש הקונדליני, לשחרר קודם כול את הערוץ המרכזי של עמוד השדרה, הסושומְנה. באמצעות אורח חיים טהור וזך, בעזרת תרגילים מתאימים, עולה בידו לנקות את הערוץ. הניקיון הזה הוא חיוני משום שכשמתעורר נחש הקונדליני הוא מתחיל להפעיל את כל חיי הנפש של האדם; מדובר באש עזה המכלה הכול. ומסיבה זו בדיוק על הנתיב שלה להיות חופשי לגמרי מכל הלכלוך והמכשולים, כדי שהיא תוכל לעבור בו מהר מבלי להסב נזקים לאדם ולהגיע למרכז המכונה מרכז הכתר, צ'אקרת הסָהַסרארָה המצויה בקודקוד הראש".

מתוך הספר מרכזים וגופים עדינים מאת אומרם מיכאל איבנהוב

וְאֶת-הַמַּטֶּה הַזֶּה, תִּקַּח בְּיָדֶךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-בּוֹ, אֶת-הָאֹתֹת (שמות ד).

המטה קשור אם כן לאנרגיה המינית, לכוח החיים – הקונדליני. כשהכוח שלו מופעל, הוא יכול לעשות ניסים. הכוח הזה מתעורר באופן טבעי כאשר בזמן תרגול מדיטציה ותרגולים רוחניים נוספים, ברגעים של שקט עמוק ורוגע אנחנו יכולים להרגיש זרם שעולה במעלה עמוד השדרה שלנו ובהגיעו למעלה מאיר את הראש כולו. מכאן גם הדימוי של הקדושים שמופיעים באיקונות עם הילה מוזהבת מסביב לראשם.

ומה זה אומר לנו לחיים שלנו?

האפיזודה הזאת בחייו של משה אומרת לנו שקודם כל אנחנו צריכים לדאוג לבריאות הפיזית והנפשית שלנו, לזרימה האנרגטית התקינה לאורך עמוד השדרה, ולהישאר "זקופים", כלומר במקום להזדהות עם הדחפים החייתיים שלנו לנתב את אנרגיית החיים לפעולה רוחנית נעלה יותר.

התחנה השנייה: חציית ים סוף

עוד לפני שמשה מוביל את בני ישראל הרחק ממצרים, הוא מאחד את עם העבדים הזה לעם אחד, והוא עושה זאת כשהוא מציע להם חלום: להגיע לארץ המובטחת. כלומר, אנחנו יכולים להתחיל חיים אחרים. זה לא יהיה קל ונצטרך לעבור קשיים רבים במדבר, אבל בסוף נגיע לארץ זבת חלב ודבש, ולילדים שלנו יוכל להיות עתיד אחר – חופשי מעבדות. הם יהיו בני חורין.

משה שהיה במשך רוב חייו רועה צאן מוביל את עם ישראל בכיוון אחד: מעבדות לחירות, לא מדובר בכיוון כל שהוא אלא בכיוון מדויק.

וכאשר בני ישראל נמלטים ממצרים הם מגיעים אל הים. במסורות העתיקות הים העמוק והאינסופי מייצג את עולם הנפש, וליתר דיוק הוא מייצג את הרגש, שיכול להיות רגוע וסוער לפי מצב הרוח שלנו.

הים הוא מכשול בנתיב המילוט של בני ישראל. והוא שם כדי להזכיר לנו שהרגש יכול להיות מכשול גדול בדרך אם לא נדע איך לעבוד איתו. ושאם לא נדע לחצות אותו לא נוכל להימלט מהעולם הישן ולעבור לעולם החדש. אחד הרגשות המשמעותיים שעלינו לחצות הוא הפחד, שמופיע פעמים רבות כשאנו מנסים לעשות שינוי בחיים שלנו. הים מייצג גם את הפחד מפני הלא נודע שחבוי במעמקי הים.

איך חוצים את הים? גם הפעם משה משתמש במטה, זה אותו המטה שפגשנו בתחנה הראשונה, ואין זה מקרי. כלומר, תמיד מעשה הקסם קשור בשימוש באנרגיה המינית היוצרת ובשליטה בה. כוח הרצון של משה (הכוח המאגי שלו) כל כך חזק עד שהוא מצליח לשלוט במים ולחצות אותם.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה… וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם… וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד.

חציית ים סוף
חציית ים סוף | תחריט מאת ז'אק קאלו

יכול להיות שהיום נזדעזע מהתיאור של צבאות פרעה שטובעים בים, שמזכירים לנו את משבר הפליטים הנוכחי, אולם כאשר אנו קוראים את הסיפור במובן המיתי כפי שמציע לנו הספר סוד הסודות שחיבר עבד אל-קדר אל ג'ילאני הסוּפי, תפקידם של חיילי פרעה במערכה מקבל משמעות אחרת:

"הייה כמו אוקיינוס שמראהו אינו משתנה, אבל שבו טובעים חיילי האגו האפלים שלך, כשם שפרעה וצבאותיו טבעו בים סוף".

ים הרגשות, ממש כמו הים, יכול להיות רגוע או סוער. מי מכם שהתנסה בשייט יודע עד כמה מסוכן לצאת למסע בים סוער, ולכן וכדי שנוכל לחצות את ים הרגשות שעשוי להיות סוער לפעמים, יש לנו צורך בשני אלמנטים נוספים כפי שאומר לנו פטריציו פאולטי בספרו אררט דרך הנוכחות בהתייחסו למטאפורה של החצייה של הים:

"בין להגיד ולעשות צריך את הים לחצות".
היגיון = להגיד. אינסטינקט = לעשות. רגש = ים. כאשר הכול בהרמוניה הים שקט. מה קורה כאשר הים שקט? הוא משקף את השמים ועל גבי ים מקסים ורגוע אנחנו יכולים לשקף את עצמנו. לשקף את עצמנו משמעותו שמה שאני אומר הוא בדיוק מה שאני עושה, כיוון שהמראה משקפת את מה שאני עושה. אין תמונה כפולה, אין תמונה מבולבלת, הכול צלול, פשוט: זוהי המפה.
ההבדל הוא בסדר, בארגון הנתונים. אצל אדם שמתפקד בצורה נכונה, כל הגורמים שמרכיבים אותו מתפקדים בצורה הרמונית ומתואמת: הרגש משמש כמראה בין ההיגיון, הרצון והעשייה. הזכירה העצמית מבחינה במצב שבו החושים מעבירים את הנתונים שנמצאים ברשותם והנתונים חוצים את ים הרגשות. הנוכחות מתבטאת רק עם הרוגע של הים.

ומה זה אומר לנו לחיים שלנו?

זה אומר שהמצב הרגשי שלנו מאוד משפיע על היכולת שלנו להשיג את התוצאה שאנו רוצים, הרגשות שאנו מארחים בתוכנו משפיעים בתורם על מי שקרובים אלינו ועל תפיסת המציאות שלנו. לכן עלינו לנסות ולטפח ב"גינת הרגשות" שלנו את הרגשות החיוביים כמו התקווה, השמחה, החמלה, ולעקור מהשורש את העשבים השוטים – הרגשות השליליים.

התחנה השלישית: משה על הר סיני

התחנה השלישית שבחרנו ממסעו של משה היא זמן ההתבודדות שלו על הר סיני. משה עולה לבדו להר סיני כדי להתייחד עם אלוהים, מעין ריטריט התבודדות בהרים. מה משה עשה שם? הוא היה לבד והקשיב לקולו של אלוהים, ואלו הם רמזים שמצביעים על כך שמשה נכנס למצב מדיטטיבי, שבו הוא יכל להקשיב לקול הפנימי העמוק שלו, לקולו של אלוהים שבתוכו, שלחש לו בשקט את כל אותן אמיתות חברתיות ותרבותיות עבור העם שלו, כולל את התכניות המפורטות עבור לבנייה של המקדש.

וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן, וַיַּעַל אֶל-הָהָר; וַיְהִי מֹשֶׁה, בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (שמות כד).

בימים הללו על ההר משה רואה חזיונות רבים וכעבור 40 יום, כשהוא יורד מההר ובעודו אפוף רוח הקודש, נכונה לו הפתעה: העם (כלומר שאר החלקים שבתוכו שלא עלו איתו אל ההר) החליט לבנות עגל מזהב ולסגוד לו, לאלוהי החומר. כאן הסיפור המקראי מזכיר לנו שהחזרה ממצב מדיטטיבי עמוק או ממפגש עם עולמות הרוח יכולה להיות גם מטלטלת כשאנו פוגשים שוב את "העולם הרגיל" של אלה ש"לא עלו איתנו על ההר". חלקכם ודאי חוו את הדיסוננס שנוצר כשחוזרים מתקופה ארוכה בטבע או מריטריט ארוך של תרגול, כאשר פתאום הגסות של העולם מכה בנו ונדמה שברגע אנחנו עלולים לאבד את כל השקט והרוגע שצברנו. ומה משה עושה? הוא מנפץ בכעס את לוחות הברית ברגע של אכזבה מהעם.

"אני רואה בחזיון העתיד את עמו של המקודש רוקד סביב עגל זהב וסוגד לו. בינתיים שוהה המקודש הגדול 'על ההר׳ ומדבר 'פנים אל פנים עם אלוהים׳. הוא שרוי במצב התודעה הנעלה ביותר, זהה לאלוהים. הוא נושא את רצון האלוהים, שיבשר את הרעיונות החדשים לבני-עמו באמצעות שני סמלים דתיים: שה הקרבן ושני לוחות-הברית ועליהם עשרת־הדברות. אמיתות אלוהיות אלה עתידות לשמש כרעיונות המנחים וכסמלים הדתיים למעלה מאלפיים שנה. באמצעותם תיבחן התקופה החדשה. כאשר המקודש מביא את לוחות-הברית המוכנים ורואה שעמו סוגד לעגל הזהב, הוא משליך את שני הלוחות על הארץ בחמת זעם כה חזקה, שהם מתנפצים לרסיסים ומבקש מאלוהים להעניש את העם הסורר".

מתוך הספר התקדשות מאת אליזבט הייך

גם כאן הסיפור המקראי מדבר איתנו על התהליך – כי לאחר הטעות של עם ישראל והניפוץ של לוחות הברית שמכילים את התובנות העמוקות ביותר שהיו למשה על ההר, משה עולה פעם נוספת להר ומשכתב את הלוחות, כלומר הוא לא מתייאש ומנסה שוב. הסיפור הזה מגלה בפנינו עיקרון חשוב: עיקרון השיפור (ותוכלו לקרוא עוד עליו במאמר הזה). בפעם הראשונה העם לא היה מוכן עדיין ובחר בחומר ומשה שלא היה מוכן לכך נכנע לכעס, אבל אלוהים הטוב נותן אפשרות נוספת, משה עולה בשנית אל ההר, ושב עם לוחות חדשים.

מעמד הר סיני
משה על הר סיני | תחריט מאת גוסטב דורה

"במרבית המיתולוגיות ההר מוצג כמקום מגוריהם של האלים. אפשר להתייחס לעובדה הזאת כאל סמל, אבל זוהי גם מציאות: הפסגות הגבוהות של ההרים הן מעין אנטנות שבעזרתן האדמה נוגעת בשמיים, ומסיבה זו הם מאוכלסים בישויות טהורות מאוד ורבות כוח. ככל שהאדם מטפס גבוה יותר על ההרים, כך הוא פוגש את השקט, ובתוך השקט הוא מגלה את המקור של הדברים, הוא מתאחד עם סיבת הסיבות והוא נכנס אל אוקיינוס האור האלוהי".

מתוך הספר נתיב השקט מאת איבנהוב

ומה זה אומר לנו לחיים שלנו?

שמדי פעם עלינו לעזוב את העם שלנו, כלומר את המחוייבויות שלנו, את הדברים הדחופים ואת הצרכים היומיומיים, ולעלות אל ההר לבד, להקדיש זמן לעצמנו, לעשות שקט ולהקשיב. ואז, במצב של שקט נוכל להקשיב לקול הפנימי שלנו שיודע את הדרך ויכול לשרטט אותה ביד בטוחה.

מה התחנות הללו בחייו של משה מלמדות אותנו? ראשית הם מצביעות על כך שיש תהליך ברור, דרך ברורה שבה עלינו לצעוד כדי לצאת מעבדות לחירות פנימית. שעלינו להתעמת עם הרודן שבתוכנו שרוצה להשאיר אותנו במצב של עבדות (האגו שלנו).

שנית, שבתהליך השינוי שלנו עלינו להיות מוכנים להתמודד עם הפחדים העמוקים שיעלו, ולחצות אותם כשאנו מוליכים בנחישות את העם שלנו בכיוון החופש.

ושלישית, שמדי פעם עלינו לקחת זמן לעצמנו, להשאיר למטה את כל החלקים היומיומיים ולהיכנס לתוך מרחב אחר של שקט והקשבה, שם נוכל להקשיב לקולה של האמת, שתתירגם בהמשך לעקרונות המנחים שלפיהם נחייה את חיינו החדשים.

כי במידה רבה בתוך כל אחד ואחת מאיתנו ישנו מנהיג כמו משה, וככל שנשכיל לקרוא את הסיפור המקראי בעיניים חדשות, אלה הפנימיות, כך הוא יוכל להראות לנו את הדרך, שמתחילה מהניתוק מהעבדות של מצרים, דרך חציית הים והמדבר ואל עבר ארץ הקודש, ארץ זבת חלב ודבש.

חג חירות שמח!

ספרים מתוך המאמר

    תגובות גולשים

  1. תודה על הטכסטים וההשלכות המעניינות שעשיתם איתם .נקודות זוית חדשות כרוח התקופה המתחדשת.חג שמח

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *