בתוך כל יצור חי טמון משהו, שהוא הריכוז השלם של עצמיותו. משהו שהוא הקוד הגנטי, מהות פנימית, תמצית היולית פחות או יותר, אך תמצית. התמצית של כוס קפה הם פולי הקפה. תמצית הבשר הם החלבונים, תמצית הלחם היא בפחמימות, תמצית המים היא מימן, ותמצית הדת היא הרוחניות. למפעל, למשל, יש מהות מורכבת משלושה מרכיבים: איכות המוצר, שיווק ושירות. אם יתרחק המפעל מאחת מן המהויות הללו הוא יאבד את הצידוק לקיומו. אך מהי תמצית האדם, מהי מהותו? ואם נדע מהי מהותנו – האם נוכל לחיות ביחס אליה? האם נוכל להתחבר אל המהות הזו ולחיות חיים שיש להם קשר אליה?
“נפשך מגיעה לשלמות כשהיא חוזרת למצבה הראשוני, שהוא נעלה ומשובח בהתאם ליכולת של כל אדם ואדם. כך הנפש משירה מעצמה את כל האשליות ומזקקת את עצמה בעזרת סודותיה שלה ובעזרת תרגילים רוחניים המכוונים לטיהור כל מה שעכור ומזהם, הן בחוץ והן בפנים”.
מתוך: “סודות פנימיים של הדרך”, סעיד חייזר עמולי, המאה ה-14
הסוד והצופן
החיים הם צופן, קליטה חושית היא צופן, התנהגות היא צופן, כל הנראה, כל הנקלט, כל המודע – אינו אלא צופן המצפין סוד. והסוד הוא חיים המעניקים חיים וזה הכל.
לימוד הוא פענוח הצופן, על מנת לרדת לשורשי האמת שהיא תמיד נסתרת אך, שולטת כשחקן שמאחורי בובה על חוט. הבובה היא הצופן וכשלעצמה אין בה חשיבות, אך חשיבותה טמונה בהבנה שהיא מקנה על אודות המפעיל העלום.
האדם רחוק מן המצב הנכון לו והדרך אל מה שנכון לו היא בעצם מסע אל מקור הנפש והעוצמה הרוחנית. במסע זה, אל הישות הפנימית, נחלץ האדם וקם להחזיר לעצמו את כבודו האנושי האבוד, תוך שהוא מסיר חסימות ומנקה פסולת שהצטברה מעליה. הדרך קשה, המסע מפרך. כל המנסה לצעוד את הצעד הראשון נתקל בקושי, אך מי שמתגבר על הקושי הראשוני ויוצא לדרך משול לאותו אביר או נסיך מאגדות ילדותנו, שיוצא לחלץ את הנסיכה היפהפייה מתוך טירת המכשף הרשע. הוא יוצא לשחרר את הנשמה מכלאה בטירת הרכושנות והחומרנות, ולחלצה מידי הרשע של התאווה, הגאווה והתחרותיות. ואכן, יותר מאשר כל ז׳אנר ספרותי או אומנותי אחר, המסע מזכיר ז׳אנר של אגדות ילדים. זהו מסע אל עולם הפנטזיה, מקום שלמימדי המרחב הזמן (או ה׳כאן ועכשיו׳) אין להם חזקה עליו. זהו מסע הנשלט על ידי נצחיות המאבק, התקווה ואיכויות בסיסיות נוספות השזורות באגדות ילדותינו.
המסע הוא מסע הקסם המסתורי, אל הילד החבוי בכל אדם, מסע דרך קליפות הבגרות הכוזבות ודרך מסכות תרבות חברתיות ומקצועיות של מוסכמות וקונפורמיות. זהו מסע שנועד לכל מבוגר אשר מסוגל עדיין לגעת בילד שבתוכו. אבל לגעת בו לא על מנת ללכת בו לאיבוד, אלא על מנת לעודד אותו לצאת מכלא הילדות האנכרוניסטי למסע לקראת בגרות. לא בגרות של מסכות ותדמיות – אלא בגרות אותנטית.
מסע הוא פעילות זכרית באופייה, כמסעו של הזרעון הנע אל הנשיות הפנימית הצרופה. בתחילת המסע מופיעה הנשיות כפוטנציאל, ואולם בסופו היא מופיעה כגאולה, בכל כוחה. כל מה שנמצא בביניים הוא תנועה גברית לקראת גאולת הניצוץ הנשי.
המסע אל הישות הפנימית הוא מסע האמן אל לב היצירה, מסע האדם אל הנשמה, מסע דרך החומרי ודרך התוהו – אל הניצוץ הכלוא בתוכנו. זהו מסע דרך מלבושים רבים, אל הערטול השלם. מן החוץ פנימה, מן המרובה ליחיד, מן הגס למזוקק, מן המשתנה לקבוע, מן הדלילות אל התמצית ומן השטחיות אל המהות. זהו מסע חזרה מן האובדן אל המציאות, אל היש השורשי, האמיתי והטבעי: מסע המתחיל בתשובות כוזבות ומתחזות, ומתרחב לשאלות אמת כואבות ופתוחות – אך ורק כדי להצטמצם חזרה לתשובה, לסימן הקריאה המצומצם והמקורי. המסע הוא אפוא שיבה למקור. בתום המסע יוצא הצליין כגבר צרוף ומחושל ובהביטו פנימה הוא רואה נשיות צרופה ומזוככת. החד והחידה אחד הם.
“מה שאנו מכנים התחלה הוא לעתים קרובות הסוף, ולסיים זה להתחיל. הסוף הוא המקום שממנו אנחנו מתחילים…
ט. ס. אליוט
לא נפסיק לחקור,
וסוף כל החקר שלנו
יהיה להגיע למקום שבו התחלנו,
ולהכיר את המקום הזה כבפעם הראשונה”.
על ההיסטוריה של מסעות אל מה שמעבר
מאז ומתמיד האדם נסע אל עבר משהו שהוא מעל או מעבר, אך האמת היא שאפשר לנסוע רק פנימה. הדרך למעלה, או אל מה שמעבר – עוברת דרך הפנים. מאז ומתמיד אנשים חיפשו את מה שמעל ומעבר ורוב המסעות האלה נכשלו. זהו מסע חתחתים, זרוע מכשולים, ודפי ההיסטוריה מלאים בעצמותיהם של אלו שלא הגביהו עוף, ובעצמות של אלו שהגביהו עוף עד מאוד אך ‘הדונג שבין כנפיהם לגופם – נמס…’ ובהקשר לכך, הנה משפט נפלא של ויליאם בלייק: “אף ציפור לא מגביהה עוּף יותר מידי כל עוד היא עושה זאת בכוח כנפיה שלה”.
הקושי והכישלון שבמסעות האלה נגזרים מן העובדה שבמקומות רחוקים כל כך מן האלוהים (כמו המקום הזה שבו אנו חיים) יש פחות הרמוניה ויותר חוקים, ועל כן הדרך קשה יותר והטעויות מרובות יותר. המסע משול למשחק ׳סולמות וחבלים׳: כל טיפוס במעלה הסולם מקדם אותנו שלב אחד מעלה, אך כל חבל מוריד אותנו כמה שלבים מטה.
במסע זה רבים הפרדוקסים. אחד הבולטים שבהם הוא שהמסע אמור היה להיות נחלתו של כל אדם באשר הוא אדם. אך ככל שחולפות השנים האדם ממשיך להתרחק מהדרך האמיתית, ואז המסע הופך ליותר ויותר בלתי אפשרי עבורו.
כבר בימי קדם המסע אל הישות הפנימית או המסע אל הרוחני היה נחלתם של מעטים, למשל רבי עקיבא:
“ארבעה נכנסו בפרדס ואלו הם: בן עזאי ובן זומא, אחר ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טבור, אל תאמרו: מים! מים! משום שנאמר: דובר שקרים לא ייכון לנגד עיני. בן עזאי הציץ ומת. בן זומא הציץ ונפגע… אחר קיצץ בנטיעות… רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום”.
תלמוד בבלי, מסכת חגיגה י״ד ע״ב
רבי עקיבא הוא היחיד ששרד ועל שום מה? “בקבלה קיבלה התיבה “פרדס” משמעות מיוחדת. היא נתפסה כרומזת בראשי תיבות לארבע דרכים להבנת הכתובים: פרד״ס – פשט רמז, דרש, סוד. בירור משמעותן הפסיכולוגית של ארבע הדרכים הללו מוביל למסקנה שאלו הן ארבע דרגות של ההכרה. הפשט הוא הדרגה הנמוכה ביותר, זוהי התפיסה החושית של המציאות כפי שהיא. רמז הוא הדרישה להוכחה, להבנת החוקיות האובייקטיבית, מה שאפשר לכנות ההכרה המדעית. דרש הוא הדרגה הפילוסופית, המבקשת לגלות משמעות בעולם התופעות, ואילו הדרגה הרביעית, סוד, היא ההכרה המבקשת לרדת אל מעמקיה הנסתרים של הישות ולגלות את החוקיות העמוקה הגנוזה בהם. לרבי עקיבא מיוחסת אפוא היכולת לרדת לסודות העמוקים והנסתרים של הלא נודע (מיכה אנקורי. ״הלב והמעין״. הוצ’ רמות 1991. עמ’ 118).
גם אבירי השולחן העגול של המלך ארתור יצאו בחיפושים אחר הגביע הקדוש, והיחיד ששרד היה סר לנסלוט. גם בימינו, למרות האינפלציה בגורואים, באסכולות רוחניות ובכתות שכולם מחזרים על ליבו של שוחר חיי הרוח, הדרך האמיתית עדיין קשה ופתוחה בפני מתי מעט, בודדים בלבד.
מבחינה זו משול המסע לפירמידה, המחולקת לארבע רמות. הרמות הנמוכות מרובות בכמות (של בני אדם) ודלות באיכות (רוחנית). בעוד שהרמות הגבוהות יותר מעוטות בכמות בני אדם, אך משופעות באיכות רוחנית.
רמה מס’ 1: כ-55% מכלל בני האדם אינם יודעים כלל על קיום המסע ועל האפשרויות הטמונות בו.
רמה מס’ 2: כ-30% יודעים על האפשרות למסע, אך מתעלמים או מתכחשים למעשיות או לנחיצות שבקיום המסע הרוחני (אתאיסטים וכו׳).
רמה מס’ 3: כ-10% מבני האדם יודעים על האפשרות ורוצים להאמין שהדרך שלהם היא הדרך האמיתית. כאן נכללות רוב הדתות ההמוניות המעניקות דת כמעט לכל דורש על בסיס של שמירה על קוד מוסרי ועל כללי טקס והתנהגות מסוימים. כאן גם מצויים זרמים אזוטריים שונים, כיתות מיסטיות, ותופעות מזרם ׳העידן החדש׳ – המבוססים על אמונה עזה, שלהוב ושכנוע עצמי וחברתי.
ברמה מס’ 4: נמצא כ-5% בלבד, המהווים את הגלעין הקשה. יחידים שבערו באש הרוחנית כל חייהם ושימיהם היו קודש לעולמות הרוח, כגון: ישוע, מוחמד, ר׳ עקיבא, סר לאנסלוט, סידהרתא, גורדייף, אוספנסקי, קירקגור, ר׳ נחמן מברסלב, ג׳לאל אדין רומי, תומס מרטון, קרישנמורטי, מרטין בובר ואחרים.
כלומר רק מתי מעט יגיעו לקשר כלשהו עם עולם הרוח. זו הפרופורציה הקשה.
בכל דור ובכל תקופה ישנם הקונפורמיים, אלה המקבלים את מה שקיים ללא ערעור והרהור, אלה הנמצאים ברמה מס’ 1. ברמות שמעל (שתיים ושלוש) נמצאים אלה שאינם מרוצים, החשים את חוסר התכלית שבקיום כפי שהוא. רק מתי מעט מתוכם (רמה מס’ 4) יגיעו לעשות משהו עם חוסר הנחת הקיומי והרוחני הזה.
אחד הספרים היותר מצוינים על אודות המסע נכתב על ידי הסופר האנגלי ג׳ון בניאן – “מסעות ההלך” (The Pilgrim’s Progress).
הספר יצא לראשונה לאור בשנת 1678 והוא אלגוריה נפלאה על הקשיים והתלאות המחכים לצליין בדרכו במסע. למרות שהספר נכתב לפני כ-500 שנה לערך, הוא עדיין אמיתי וכואב עד עצם היום הזה. גם כיום ניגשים בני אדם מכל קצוות העולם למסע מבלי שקראו היטב את דפי ההיסטוריה ומבלי שהם מודעים דיים לקושי ולסכנות, אך בעיקר להולכת השולל העצמית הרווחת במסעות מסוג זה. כל אחד משוכנע שבגלל שהוא מי שהוא, הוא יצליח.
המסע אל הישות, או המסע הרוחני (מסע אל הגלעין של מה שרוחני באדם) – הוא מסע מכשולים לכל מי שמתעתד להתרומם מעל למדרגה שבה נתון האדם כיום אל הדרגה שנועדה למודל האנושי הטבעי. מאחר והאדם בימינו נמצא הרבה מתחת לרמה האפשרית עבורו, על כל מי שמתעתד לעבור אותו לנכש, לבאר ולסקל את גנו, עד שיוכל לגלות בינות לסלעים ולקוצים את שושנת העמקים.
“העולם הזה אכן נמצא בחשיכה, ומעטים מסוגלים לראות את האור!
הדמפאפאדה (כ-300 שנה לפנה”ס)
כפי שמעטות הן הציפורים שיכולות לברוח מרשת, כך נשמות מעטות יכולות לעוף לחופש של המרוֹמים”.
“התכלית בעולמנו זה היא יצירת התנאים המתאימים להתפתחותו של האדם השלם”.
הרמב״ם
הקטע לקוח מתוך הספר “מסע אל הישות הפנימית”.
תגובות גולשים
מאמר נפלא מרתק ומדוייק
תודה רבה, מיכל.
מאמר מעניין . ציטוטים מעוררי השראה. לדעתי , לפי אמונתי , ולפי גישות רוחניות שונות , כולנו , או רובנו , עוברים מסע רוחני בחיינו , בין אם יש מודעות לכך או לא , כלומר גם אלה שהם ברמה 1 , עפ”י המאמר. נסיבות החיים מעבירות אותנו מסע זה גם אם אין מודעות לכך.
תודה, תמנה, אני מכבד את גישתך.
מאמר נפלא כמו כל הספרים של גבריאל. לפני הרבה שנים קראתי 3 פעמים את הספר “המסע אל הישות הפנימית” המעולה! זה היה ספר נדיר בנוף הספריה הישראלית המקורית.
(זכור לי ששם המשפחה של גבריאל היה שונה שם)
ממש שמחתי לפגוש שוב את כתיבתך העמוקה גבריאל. בהזדמנות זו אני מודה לך על החיזוק וההשפעה המבורכת של עבודתך על חיי. מאז ומתמיד הקונפורמיות צרמה לי והדברים שלך הדהדו וחיזקו את קולה של הישות הפנימית שבי.תודה רבה
תודה רבה אסנת, תגובתך מחממת את ליבי.
במילה: ישות פנימית, אני מתכוון לנפש, (Shakti) שהיא רסיס קוסמי במקור, אבל בעת ובעונה אחת, היא יותר אנחנו מכפי שאנו משערים. החיבור אליה הוא גאולתה, וגאולתנו.
הספר: “מסע אל הישות הפנימית” (שמתוכו לקוח המאמר) – אזל. הוא יהיה שוב זמין בעוד מספר חודשים, בכל חנויות הספרים האלקטרוניות: (עברית, מנדלי מוכר ספרים, Get books’ אינדיבוק, ואחרים).
הוא (ועוד שלושה חדשים) זמינים בחנויות הדיגיטליות שהוזכרו בתגובתי הקודמת.
תודה על התודעה הנפתחת כאן במאמר. נהנתי לקרוא. יחד עם זאת, אני אופטימית יותר מהכותב המכובד. גם אם כל הנתונים נכונים, הם נחלת העבר. היינו, כולנו מעצם היותנו חיים, נעים במהלך חיינו את מסע הנשמה שלנו, בין במודע ובהכרה ובין אלו שלא. והדלת תיפתח לבסוף עבור כולם. יש שיתאמץ ויגיע קרוב ויש שלא ידע על כך ופתאום תתעורר בו הארה. אין העשייה שלנו בעולם הפיזי מעידה על המתנות הרוחניות שעשויות להיפתח עבורנו בשלב זה או אחר. הרי הגלגולים צפונים. והמצפן, בידי הבורא. רק בסוף מעשה, נראה תחילתו. בואו נשאיר התקווה פתוחה, כי כך הדבר.