ג'לאל א-דין רומי בראי ההיסטוריה

רומי היה מלומד, מורה ודרשן אסלאמי כאשר פגש את הדרוויש הנודד שמשׂי טַבּריז, שטלטל אותו עד ליבת הווייתו. רומי, מלא בהשראה ובו בזמן מוטרד עמוקות מהפגישה עם חבר שכזה, ובהמשך מתוסכל עקב היעלמותו, נדחף כמעט בעל כורחו, ליצור את שירי האהבה שלו לחבר האלוהי.

כבר יותר משבע מאות שנה שג'לאל־אדּין רוּמי אהוב במיוחד על קוראי שירה פרסית בעולם המזרחי – מטורקיה, דרך איראן ואפגניסטאן ועד לצפון הודו. גל של תרגומים חדשים שהחל בגירסאותיו של קולמן בארקס בשנת 1984 הכתיר את רומי כמשורר הנמכר ביותר בצפון אמריקה וברבות מהארצות דוברות האנגלית. דור שלם של מחפשים שעבר ממוסיקת רוק'נרול לתרגול מדיטציה מצא ברומי קול ששיקף את שאיפותיו הגבוהות ואת געגועיו העמוקים ביותר. לרבים מאיתנו, אנשי המערב, רומי מהווה גשר בין הבנה אוניברסלית של הרוחניות לבין המימדים האישיים והאינטימיים של האהבה.

רומי היה מלומד, מורה ודרשן אסלאמי כאשר פגש את הדרוויש הנודד שמשׂי טַבּריז, שטלטל אותו עד ליבת הווייתו. שמשׂ כיבד את מעמדו של רומי כמורה דת, והעריך את האיזון שאליו הגיע בין החיצוני לפנימי ובין ההלכה האסלאמית למיסטיקה. אך הוא ידע, כפי שרומי היה עתיד לגלות, שחברותם תדרוש מרומי להקריב את הזדהותו עם המעמד החברתי שלו, כמו גם את יציבותו הפנימית, ולהמר על הכול למען האהבה. רומי, מלא בהשראה ובו בזמן מוטרד עמוקות מהפגישה עם חבר שכזה, ובהמשך מתוסכל עקב היעלמותו, נדחף כמעט בעל כורחו, ליצור את שירי האהבה האלה לחבר האלוהי.

הַמְּאֹהָב בּוֹעֵר כְּמוֹ הַשֶׁמֶשׁ, לְלֹא צֵל.
הַמְּאֹהָב כְּמוֹ גַּרְגְּרֵי עָפָר מִטַּלְטֵל.
בְּרוּחַ אֲבִיבִית נִשָּׂא וּמְחוֹלֵל,
וְכָל עָנָף יָרֹק לִרְקֹד יוֹצֵא, צוֹהֵל.

מתוך ספר השירים הדיוואן מאת ג'לאל א-דין רומי. תרגם: אלכסנדר פייגין

שירים מוקדמים אלה, שיריו האקסטטיים והאינטימיים של רומי שנכתבו בהשראת שמשׂ, הם שמשכו יותר מכול את תשומת ליבם של בני דורנו. בשירים אלו חושף רומי שכל האקסטזה והשמחה, וכל הכאב והיגון שעורר בו אהובו, אינם אלא גרעיני חיטה שיש לטחון, ללוש ולאפות ללחם, שיוגש לכל המבקש. בהמשך אנו עדים לתהליך התסיסה וההשתנות של רומי עצמו: תהליך שהביא אותו אל קצה גבול היכולת שלו ומעבר לכך. שירים אלה – בין שאנחנו רואים את עצמנו כהולכים בדרך הרוחנית ובין שלא, בין שאנו שותפים לתפיסתו של רומי שאלוהים נמצא בכל מה שאנו חווים ומחפשים ובין שלא – מעודדים אותנו להיכנס לעומק הווייתנו, ואף עמוק יותר.

כיצד באה לעולם השירה המדהימה הזאת? מה אנחנו יודעים על האנשים שהשפיעו על ג'לאל־אדין רומי ועל העולם שבו הם חיו? כיום אנו יודעים על כך יותר מאי פעם.

מורשת אביו של רומי           

נתחיל מהתבוננות על רומי במבט אל הבמה שעליה הוא עלה. בגיל מתקדם נולד לבהאו־אדין בן זקונים, ג'לאל־אדין. כשג׳לאל־אדין עדיין היה ילד קטן, אסף בהאו־אדין את בני משפחתו ועזב את חורסאן, החבל במרכז אסיה שבו חי כל חייו. התרבות הפרסית של חורסאן שמרה על מאפייניה הייחודיים וחבקה את התרבות הערבית הקוסמופוליטית של האסלאם, ובאותו זמן הרוויחה מחילופי ידע בתחומי המדע, האמנות והדת, שהגיעו ממזרח וממערב ונפגשו שם, על ״דרך המשי״. עד היום אנחנו מעריצים את השירה הפרסית האדירה שנוצרה במה שהייתה ככל הנראה הציוויליזציה המפותחת ביותר באותם ימים. אך במאה ה-13 סבל העולם הזה גם ממידת השחיתות. לאחר שבהאו־אדין הצהיר שהשאה של חווארזם וגם פח'ר־אדין ראזי, איש הדת הקרוב אליו, ״סוטים״ (מדרך הישר של הדת והצדק), הוא בחר, או שמא נאלץ, לעזוב את האזור. כמו אברהם אבינו, שנטש את הציוויליזציה המפותחת של בבל אלפי שנים קודם לכן והתיישב עם משפחתו המורחבת בארץ לא נודעת, בהאו־אדין וחמולתו עקרו מן התרבות המוכרת להם ונדדו בדרך עקלקלה בכיוון דרום־מערב. השיירה הקטנה שלהם עברה בנישפור, בבגדאד ובדמשק, עלתה לרגל למכּה, ולבסוף התיישבה בארץ רוּם, שריד מן האימפריה הרומית־נוצרית של ביזנטיון, אשר נכבש בידי השבטים הטורקיים הסלג'וקיים, והמוכר לנו כיום כטורקיה. אף שכבר היה אדם זקן, בהאו־אדין חיפש אופקים חדשים במה שהיה אז "המערב הפרוע" של העולם המוסלמי. למזלנו הוא עשה כך, שכן רק שנים אחדות לאחר מכן עתידים ג'ינגיס חאן וגדודיו המונגולים להחריב את רוב העולם שהוא השאיר מאחור.

פסלו של רומי בעיר בוקה שבטורקיה, בידו האחת רומי מקבל מהשמיים ובידו השנייה מעניק לארץ | תמונה: Adobe Stock

ב'מעריף', שבו העלה בהאו־אדין על הכתב את מחשבותיו, עוד לפני לידת בנו ג'לאל א־דין ולפני שנטש את חורסאן, ניכרת תפיסת העולם הרוחנית שגיבש לעצמו. הקוראן זורם במילותיו כחלק בלתי נפרד ממחשבתו והווייתו. הקלות והחן שבהם הוא מנתר ממושג אישי מאוד של אלוהים כאהובו, שאיתו הוא שואף ליחסים כמעט אירוטיים, לאלוהים כנוכחות נדיבה הממלאת את כל הבריאה וכאין האלוהי שהכול חוזר אליו, מרשימים ביותר – אך על פי שביטויים כאלה אופייניים לספרות הסוּפית. מה שהרשים במיוחד את פרנקלין לואיס היה הטבע ״הפסיכדלי והסוריאליסטי״ של כמה מחזיונותיו. במקרה זה, אני, כמו קולמן בארקס, מתרשם יותר מעזות התשוקה שלו לאל כמו גם לתענוגות הגשמיים. בהאו־אדין חובק בגלוי את כל היבטי החוויה שלו ואת התהפוכות הרגשיות שלו, כשהוא אורג את הרבדים החושניים והמיניים יחד עם מודעותו הרוחנית. דרכו של בהאו־אדין נראית לי כמקבילה מונותאיסטית של מה שמוכר בדתות המזרח כטנטרה. בעוד רומי מוצא את דרכו אל הרוח דרך עומק נשמתו הרגישה, דרכו של אביו מתחילה בתשומת לב לחוויה החושנית. אומץ הלב, התשוקה והכנות המרעננים כל כך בשירתו של רומי נמצאים כבר קודם לכן בפרוזה של אביו.

תפילתי לאל היא זו, ברא בתוכי דרכים מגוונות להשתוקק אליך, ועשה שההשלכות של כל אחת ואחת תהינה ברורות, כך שכל חלקי גופי יוכלו להשתתף בפלא. ואני מתפלל שהחיפוש שלי אחר האל יעשה נלהב יותר, כמו בפעמים שתשוקות אחרות משתלטות עלי, מבהירות את האור בעיניי, ובשמיעתי. הכול נעשה יותר חד. הענק לי כנפיים של דחפים חזקים יותר. כמו שכנפי הציפורים משרתות אותן, תן לתשוקתי לשרת את הכמיהה הזו. האם אראה אותך בעיניי בעולם הנגלה, או אדע אותך בדרך אחרת בבלתי־נראה?

קטע מתוך יומנו של בהאו אדין, אביו של רומי, מתוך הספר הדיוואן

על אף שהיה על בהאו־אדין לחנך את בנו בענייני הדת, כנראה שהוא לא הספיק לחנוך אותו בנסתרות התורה הסוּפית. אך שנה לאחר מותו של בהאו־אדין הופיע בקוניה בורחאן־אדין, תלמידו וחברו הנאמן שנשאר בחורסאן, והמשיך שם את דרכו. הוא עשה את המסע הארוך מחורסאן לקוניה כדי לקיים את ההבטחה שנתן לרבו כסנדקו של ג׳לאל־אדין: לשמש לו מורה דרך. רומי היה אז בן 25, נשוי ואב לשני בנים משלו.

בורחאן־אדין, כמו בהאו־אדין, הרבה לצטט את הקוראן, אך בשונה ממנו הוא הרבה לצטט גם משוררים פרסיים מיסטיים, במיוחד את עטר וסנאי, וככל הנראה העביר את התלהבותו משירה זו לג׳לאל־אדין. אף שדבק ברבו, אופיו וגישתו של בורחאן־אדין היו שונים למדי. במקום להתמקד בהערכת היופי והתענוג שבבריאה, הדגש שלו היה על שלילת הנפש הבהמית החשוכה. שניהם מזכירים את תפילת הקבע המוסלמית ואת התרגול הסוּפי המסורתי של ה'זיכר' (הזכרת השם "אללה" ושמות נוספים של האל). אך שלא כמו רבו, בורחאן הדגיש את הצום מאכילה ואת הצום מהעולם הזה, והציג זאת כאמצעי מרכזי להיטהרות העצמי ולאיחוד פנימי עם האל. גם רומי מדבר בשבחו של הצום. כשהוא מתאר את החיפוש אחר האל כמעין בריחה ממגבלות העולם הזה, אפשר לשמוע בדבריו את הד קולו של מורו בורחאן־אדין. מאידך, תשוקתו העזה של רומי, רגישותו ליופי ודרישתו לראות את פני האל בפניו של חבר אנושי משקפים את תשוקתו העזה של אביו בחיפוש אחר האל בעולם הזה כמו גם מעבר לו.

אחרי שבורחאן־אדין הופיע בקוניה, הוא בילה כמה חודשים עם רומי, וארגן לו מסע לסוריה, כדי שילמד תיאולוגיה ומשפט מוסלמי. לאחר כמה שנות לימודים בחלב ובדמשק רומי שב לקוניה. ייתכן שרק אז העביר אליו בורחאן־דין את המורשת הרוחנית שחיכתה לו במשך כל אותן שנים: קובצי ה'מעריף' של אביו. לפי מקור אחד, בורחאן־אדין שידל אותו לקרוא אותם אלף פעמים!

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *