אוקטבת הבריאה והמקורות האיסיים לחוק השבע

המספר שבע היה מרכזי בהגותה של כת האיסיים. הכת ייחסה חשיבות רבה לחלוקת הזמן למרכיבים שביעוניים: שבוע, שבת, שמיטה (שבע שנים) ויובל (שבע שמיטות שהן 49 שנים). כמו כן היא אימצה את לוח השמש השביעוני, שמבוסס על 364 ימים שהם 52 שבועות.

המרכזיות של המספר שבע אצל האיסיים לא הייתה מוגבלת רק לאופן ספירת הזמן, אלא היה לה גם ביטוי קוסמי ורוחני. הדומיננטיות של המספר שבע נחשבה כביטוי לחוק אלוהי שמשתקף הן בעולם הנגלה והן בעולמות הרוחניים. המספר שבע והביטוי שלו בלוח השמש השביעוני של האיסיים משקפים חוק קוסמי שמקורו בהתגלות אלוהית ולא במוסכמה אנושית.

ניסוח חדש יותר של “חוק השבע” נמצא בכתביו של גיאורג איבאנוביץ’ גורדייף, מורה רוחני ממוצא יווני ארמני (1949-1870). גורדייף הציג דרך רוחנית ייחודית שאותה הוא כינה “הדרך הרביעית”, שנלמדת עד היום במסגרות שונות. גורדייף ערך מסעות רבים ברחבי אסיה והמזרח התיכון, בחיפוש אחר ידע שנשתמר בתוך תרבויות ומסורות עתיקות. הוא ביקר ושהה במנזרים ובבתי ספר ממסורות שונות וחקר את התורות הרוחניות שנלמדו שם. בין היתר הוא מספר בכתביו שהוא שהה ולמד במנזרים איסיים.

משנתו של גורדייף מתמקדת בחוקיות ששוררת ביקום, הן במימד הפיזי והן במימד הרוחני. גורדייף טען שאותם חוקים פועלים בכל המימדים של היקום, ולכן על האדם ששואף להתפתחות רוחנית ללמוד את החוקים האלה ולהשתמש בהם לצורך התפתחותו. גורדייף ניסח בצורה מפורשת את “חוק השבע”, שלו הוא קרא “חוק האוקטבה”, כחוק שמתאר כיצד פועלים תהליכי התפתחות בעולם, הן במישור הפיזי והן במישור הרוחני. התהליך מתואר כעליה בתדירותן של התנודות, כאשר בין הרמה ההתחלתית לרמה שבה התדירות מוכפלת ישנן שבע דרגות. לדוגמא אחת ההתבטאויות של חוק השבע הוא האוקטבה המוסיקלית על שבעת התווים שבה. תהליך ההתפתחות האנושי איננו שונה מכל תהליך אחר של עליה מרמה אחת לרמה גבוהה יותר (או עליה בתדירות התנודות בטרמינולוגיה של גורדייף), ולכן גם הוא כפוף לחוק השבע.

כאמור למספר שבע הייתה חשיבות רבה בספרות האיסיית, בעיקר בהקשר של חלוקת הזמן השביעונית. מכיוון שעדותו של גורדייף לגבי פגישותיו עם האיסיים מצביעה על ההערכה רבה שהוא רחש להם, מעניין לבחון האם הושפעה משנתו מדרכם הרוחנית של האיסיים. ככלל מדידת הזמן נגזרת מקבועים אסטרונומיים כדוגמת היממה, שנובעת מזמן הסיבוב של כדור הארץ סביב עצמו, או השנה בת 365.25 יממות, שנובעת מזמן ההקפה של כדור הארץ את השמש. אולם חלוקת השנה ליחידות בנות שבע יממות (שבועות) איננה נובעת ממדידה אסטרונומית כלשהי, ונראית לכאורה שרירותית. גורדייף טוען שחלוקה זו נקבעה בזמנים עתיקים מאוד ונועדה לציין את חוק השבע.

מקורות איסיים לחוק השבע

קדושתו של המספר שבע במקרא נובעת מתיאור בריאת העולם שנמצא בשני הפרקים שפותחים את ספר בראשית. חשוב לציין שחוקרי המקרא משייכים את תיאור בריאת העולם שמוצג בתחילת ספר בראשית (פרק א’ ופרק ב’ פסוקים א’-ג’) לתורת הכוהנים. בפרק ב’ של ספר בראשית נמצא תיאור נוסף של בריאת העולם, שאיננו מבוסס על שבעה ימים וגם איננו חלק מתורת הכוהנים. לפיכך אנו רואים שכבר במקרא החשיבות של המספר שבע נובעת מתורת הכוהנים. להלן תיאור הבריאה הכוהני במלואו:

יום ראשון: הבדלה בין אור לחושך

“בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ. והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור. וירא אלוהים את האור כי טוב ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך. ויקרא אלוהים לאור יום ולחושך קרא לילה. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד”.

יום שני: הבדלה בין רקיע למים

“ויאמר אלוהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. ויעש אלוהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן. ויקרא אלוהים לרקיע שמיים ויהי ערב ויהי בוקר יום שני”.

יום שלישי: הבדלה בין ים ליבשה, בריאת הצמחים

“ויאמר אלוהים יקוו המים מתחת השמיים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן. ויקרא אלוהים ליבשה ארץ ולמקווה המים קרא ימים וירא אלוהים כי טוב. ויאמר אלוהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ ויהי כן. ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו וירא אלוהים כי טוב. ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי”.

יום רביעי: בריאת השמש וגרמי השמיים, תחילת מדידת הזמן

“ויאמר אלוהים יהי מאורות ברקיע השמיים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. והיו למאורות ברקיע השמיים להאיר על הארץ ויהי כן. ויעש אלוהים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים. וייתן אותם אלוהים ברקיע השמיים להאיר על הארץ. ולמשול ביום ובלילה ולהבדיל בין האור ובין החושך וירא אלוהים כי טוב. ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי”.

יום חמישי: בריאת בעלי חיים ימיים ועופות

“ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמיים. ויברא אלהים את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם ואת כל עוף כנף למינהו וירא אלהים כי טוב. ויברך אתם אלהים לאמר פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ. ויהי ערב ויהי בוקר יום חמישי”.

יום שישי: בריאת בעלי חיים יבשתיים ואדם

“ויאמר אלוהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחייתו ארץ למינה ויהי כן. ויעש אלוהים את חיית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו וירא אלוהים כי טוב. ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמיים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ. ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם. ויברך אותם אלוהים ויאמר להם אלוהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ. ויאמר אלוהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה. ולכל חיית הארץ ולכל עוף השמיים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן. וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי”.

יום שביעי: השבתה

“ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם. ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות”.

תיאור הבריאה הכוהני מציג תהליך שמסמל את חוק השבע. ניתן לראות זאת בבהירות באמצעות הטבלה שלהלן:

יום	הבדלה	בריאה
ראשון	אור וחושך
שני	רקיע ומים
שלישי	ים ויבשה	צמחים
רביעי		שמש, ירח וכוכבים / תחילת מדידת הזמן
חמישי		בעלי חיים ימיים ומעופפים
שישי		בעלי חיים יבשתיים ואדם
שביעי		השבתה

 

 

הבריאה מתרחשת במשך שישה ימים כאשר ביום השביעי ישנה השבתה של התהליך. השימוש בימי השבוע לתיאור התהליך היצירתי מעיד על רציפותו מכיוון שאחרי היום השביעי בא שוב היום הראשון. אמנם הסיפור המקראי רק מרמז על רציפות התהליך, אולם בתיאורים מאוחרים יותר הדברים כתובים במפורש. לפיכך ההשבתה ביום השביעי מבטאת את המעבר בחוק השבע מהתו סי – שהוא התו האחרון באוקטבה – לתו דו שפותח את האוקטבה הבאה.

ששת ימי הבריאה מתחלקים לשלושת הימים הראשונים שבהם מתרחשת פעולה של הבדלה, ולשלושת הימים שאחריהם שבהם מתרחשת פעולה של בריאה. למעשה בריאת היקום הגשמי מתחילה ביום הרביעי עם בריאתם של השמש וגרמי השמיים. לכן גם מדידת הזמן שמתבטאת בביטוי “והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים” מתחילה גם היא ביום הרביעי המעבר בין שלושת ימי ההבדלה לשלושת ימי הבריאה מקביל למעבר בין התו מי לתו פה באוקטבה, שגם בו קיים חוסר הרציפות בתהליך היצירתי.

אולם ביום השלישי ישנה אנומליה מסוימת מכיוון שביום זה מתרחשת גם בריאה של הצמחים. התיאור המקראי לא מסביר כיצד נבראו הצמחים לפני שנבראה השמש, דבר שכמובן איננו אפשרי. קשה להניח שמחברי הטקסט המקראי שחיו בקרבה רבה לטבע לא ידעו שצמחייה איננה יכולה להתקיים ללא אור השמש. המשמעות של בריאת הצמחים ביום השלישי מתבהרת בתיאורי הבריאה שמופיעים בספרות האיסיית.

בספר היובלים האיסיי מופיע תיאור מקביל של הבריאה בשבעה ימים, אולם הוא שונה בחלק ממאפייניו מהתיאור שבספר בראשית. ההבדלים המהותיים בין התיאור של ספר היובלים. לתיאור המקראי הם בימים ראשון, שלישי, רביעי ושבת שמוצגים להלן:*

יום ראשון: בריאת הכוחות הרוחניים

“ויאמר מלאך הפנים אל משה בדבר ה’ לאמור. כתוב בספר תולדות השמיים והארץ, כי בששת ימים כילה ה’ אלהים את כל מלאכתו אשר ברא לעשות, וביום השביעי שבת ויקדשהו לעולמי עד וישימהו לאות על כל מעשיו. הן ביום הראשון ברא את השמיים ממעל, והארץ והמים וכל הרוחות העומדים לפניו. ומלאכי הפנים, ומלאכי הקדושה, ומלאכי רוח האש, ומלאכי רוח סערה, ומלאכי רוחות ענני עלטה. ומלאכי הברד והכפור, ומלאכי העמקים הרעמים והברקים, ומלאכי רוחות הקור והחום, הסתיו האביב החורף והקיץ. ומלאכי הרוחות לכל מעשיו בשמיים ובארץ ובכל העמקים, ומלאכי החושך והאור והשחר והערב אשר הכין בחכמת תבונתו. ואז ראינו מעשיו ונברכהו ונהללהו על כל מעשיו, כי שבע מלאכות גדולות עשה ביום הראשון”.

על פי התיאור בספר היובלים ביום הראשון נוצרו הכוחות הרוחניים שמממשים את תהליך הבריאה, ושבטרמינולוגיה של הספרות האיסיית נקראים מלאכים התיאור התמציתי בספר בראשית שמציג הבדלה בין אור לחושך מתרחב בספר היובלים לבריאת מלאכים שמופקדים על ההיבטים השונים של המציאות. בריאת המלאכים נעשתה גם היא בשבעה שלבים כאמור בטקסט: “כי שבע מלאכות גדולות עשה ביום הראשון”.

יום שלישי: הבדלה בין ים ליבשה, בריאת גן עדן

“וביום השלישי עשה באמרו ‘יקוו המים מעל פני כל הארץ אל מקום אחד ותראה היבשה’. ויעש למים כאשר אמר להם, ויקוו מעל פני הארץ אל מקום אחד מחוץ לרקיע ותראה היבשה. וביום ההוא ברא למים את תהומות הימים למקווה מימיהם, וכל הנהרות ומקומות מקווה המים בהרים ובכל האדמה. וכל האגמים וכל טל הארץ והזרע אשר יזרע למינהו, וכל מאכל אשר יאכל, והעצים עושי פרי, ועצי היער וגן העדן לתאווה. כל ארבע הבריאות הגדולות האלה ברא ביום השלישי”.

תיאור היום השלישי בספר יובלים מבהיר את התעלומה מסביב לבריאת הצמחייה לפני בריאת השמש. על פי הטקסט התיאור של בריאת הצמחייה מתייחס לגן עדן – “ועצי היער וגן העדן לתאווה” – קרי לרובד הרוחני של המציאות.

יום רביעי: בריאת השמש וגרמי השמיים, הסדרת מדידת הזמן

“וביום הרביעי ברא את השמש ואת הירח ואת הכוכבים, ויתן אותם ברקיע השמיים להאיר על כל הארץ. וישם אותם למושלי היום והלילה, ולהבדיל בין אור ובין חושך. ויעש אלוהים את השמש לאות גדולה על הארץ, לימים ולשבתות לשנים וליובלים ולכל לתקופות השנה. ולהבדיל בין אור ובין חושך, ולמגד כל דבר אשר יצמח ויפרה על הארץ. את שלושת המינים האלה עשה ביום הרביעי”.

תיאור היום הרביעי מקביל כמעט במלואו לתיאור בבראשית למעט ההתייחסות למדידת הזמן. ספר היובלים מציג במפורש את לוח השנה השמשי שמבוסס על המספר שבע כדרך הנכונה למדידת הזמן, שנקבעה כבר בעת בריאת השמש: “ויעש אלהים את השמש לאות גדולה על הארץ, לימים ולשבתות לשנים וליובלים ולכל לתקופות השנה”.

יום שביעי: השבתה ואות לתהליך היצירתי כולו

“ויעש לנו אות גדולה, את יום השבת. כי ששת ימים נעשה כל מלאכה, וביום השביעי נשבות מכל מלאכה כל מלאכי הפנים וכל מלאכי הקדושה. אלינו ואל שני המינים הגדולים האלה אמר את הדבר הזה, כי נשמור את יום השבת אתו בשמיים ובארץ.
ויאמר אלינו הנה אנכי מפלה לי עם מקרב העמים אשר יחוגו את יום השבת גם הם. והקדשתי אותו לי לעם וברכתי אותו, כאשר הקדשתי את ימי השבת וברכתי אותם כן אברך אותו והיו לי לעם ואנכי אהיה להם לאלוהים. ואבחר בזרע יעקב מכל אשר ראיתי, ואכתוב אותו לי לבני בכורי, ואקדיש אותו לי לעולם ועד.
ואלמדם את יום השבת למען ישבתו בו מכל עבודתם. וישם בו אות, כי יחוגו גם המה עמנו את השבת ביום השביעי, לאכול ולשתות ולברך את אשר ברא את הכל. כאשר ברך גם הוא אותו ויקדשהו לו לעם, לעמוד בראש כל העמים ולחוג אתנו יחדיו את יום השבת”.

היום השביעי שהוא יום ההשבתה מוצג בספר היובלים כסמל (אות) לכל התהליך היצירתי בן שבעת השלבים. סמל זה ניתן הן לבני האדם והן למלאכים כאמור בטקסט “וביום השביעי נשבות מכל מלאכה כל מלאכי הפנים וכל מלאכי הקדושה. אלינו ואל שני המינים הגדולים האלה אמר את הדבר הזה, כי נשמור את יום השבת איתו בשמיים ובארץ”. מכיוון שהדובר בספר היובלים הוא מלאך הפנים – “ויאמר מלאך הפנים אל משה בדבר ה’ לאמור” משתמע מכך שהאות של השבתת התהליך היצירתי ניתן למלאכי הפנים, למלאכי הקדושה ולבני האדם. עם ישראל שנקרא זרע יעקב בטקסט, נבחר לשמור על הסמל של ההשבתה שאותו הוא מציין ביחד עם המלאכים: “וישם בו אות, כי יחוגו גם המה עמנו את השבת ביום השביעי”. הכתוב גם מרמז על תפקידו של זרע יעקב להעביר את הידע לעמים אחרים: “לעמוד בראש כל העמים ולחוג אתנו יחדיו את יום השבת”.

תיאור הבריאה בספר יובלים מסמל במדויק את חוק השבע, כפי שממחישה הטבלה הבאה:

יום	תשתית ועולמות רוחניים	עולם מוחשי
ראשון	בריאת הכוחות הרוחניים
שני	הבדלה בין שמיים למים*
שלישי	הבדלה בין ים ליבשה, בריאת גן עדן
רביעי		בריאת השמש וגרמי השמיים, תחילת מדידת הזמן לפי לוח השמש השביעוני
חמישי		בריאת בעלי חיים ימיים ומעופפים
שישי		בריאת בעלי חיים יבשתיים ואדם
שביעי		השבתה ואות לתהליך הבריאה כולו

בשלושת הימים הראשונים נוצרת התשתית לבריאת העולם שמתבטאת בפעולת ההבדלה, וביצירת הכוחות הרוחניים שאחראים למימוש תהליך הבריאה. היום השלישי מסתיים בבריאת גן עדן, שהוא נקודת הקישור בין העולם הרוחני לעולם הגשמי. לאחר מכן מהיום הרביעי מתחילה בריאת היקום המוחשי וספירת הזמן. המעבר בין הבריאה הרוחנית ביום השלישי לבריאת היקום הגשמי ביום הרביעי מקבילה למעבר בין התו מי לתו פה בסולם המוזיקלי של האוקטבה.

היום השביעי הוא יום ההשבתה, והוא משמש כסמל לתהליך היצירתי כולו. המעבר בין היום השביעי שבו שובת התהליך היצירתי לבין היום הראשון שבא אחריו שבו הכל מתחיל שוב, מקביל למעבר בין התו סי לתו דו שבאוקטבה הבאה.

יתרה מכך ספר יובלים מציג את הדרך למדידת הזמן, שצריכה להתבסס על לוח השמש השביעוני. לוח זה משמש גם הוא כסמל לתהליך היצירתי בן שבעת השלבים.

בדומה לספר היובלים גם בספר חנוך ב’ מוצג תהליך הבריאה כסמל לחוק השבע. בסיפור הבריאה שבחנוך ב’ נבראים העולמות הרוחניים וכן היסודות שמרכיבים את העולם החומרי בשלושת הימים הראשונים. ביום השלישי נבראת האש והמלאכים ולאחר מכן נברא גן עדן.

“ואטע גן ואסגרהו ואעמיד מלאכי אש מזוינים. וככה עשיתי חידוש עולם”.

ביום הרביעי נבראים השמש וגרמי השמיים ומתחילה ספירת הזמן, והיום השביעי הוא יום של השבתה. גם בספר חנוך ב’ מוצג חוסר רציפות בין היום השלישי ליום הרביעי שמקביל למרווח בין התו מי לתו פה באוקטבה.

בספר חנוך ב’ מתווסף עוד רובד לתיאור הבריאה באמצעות התיאור של המשכיות התהליך היצירתי מעבר ליום השביעי. הספר מתאר תהליך יצירתי מחזורי שבו היום השמיני מהווה את היום הראשון של השלב הבא.

“וביום השמיני קבעתי את היום ההוא להיות השמיני היום הנברא הראשון ללא עבודתי ולמען יהפך (השבוע) לדמות שבעת אלפים והשמיני לראשית שמונת אלפים וכיום הראשון לשבוע יהיה חוזר תמיד היום השמיני בשבוע”.

במובאה זו מוצג במפורש השלב האחרון של חוק השבע כאשר התהליך היצירתי עובר מהיום השביעי (התו סי באוקטבה) ליום השמיני (התו דו באוקטבה הבאה) שהוא למעשה יום ראשון של השבוע הבא.

לקריאת המאמר המלא “דרכם הרוחנית של האיסיים – מקומראן לקונדליני” מאת אלי מלכי.

---

הערות:
* “ספר היובלים” תרגום שלמה ראבין, אתר דעת, תשס”ז, 2006.
* הבדלה זו שבאה לידי ביטוי במשפט “מים עליונים ומים תחתונים” משמשת לתיאורה של מציאות רוחנית כפי שניתן לראות מהמובאה ממסכת חגיגה ט”ו בתלמוד הבבלי: תנו רבנן: “מעשה ברבי יהושע בן חנניה, שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית, וראהו בן זומא, ולא עמד מלפניו. אמר לו: מאין ולאין, בן זומא? אמר לו: צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים, ואין בין זה לזה אלא שלוש אצבעות בלבד; שנאמר: “ורוח אלקים מרחפת על פני המים”, כיונה שמרחפת על בניה ואינה נוגעת. אמר להן רבי יהושע לתלמידיו: עדיין בן זומא מבחוץ”.
* חנוך ב’, פרק י”א פסוקים מ”ד -מ”ה. מתוך: “הספרים החיצוניים” בעריכת אברהם כהנא, הוצאת מסדה, 1956.