הטירה הפנימית | תמונה: Freesurf - Fotolia

האנתרופולוגיה של הטירה הפנימית

מאת ד"ר מרסדס רוביו, מכון פוליס לשפות ולמדעי הרוח בירושלים

קראתי את הספר הטירה הפנימית של תרזה מאווילה בגיל 15 או 16, במהלך כמה ימי התבודדות לתיכוניסטיות בבאיזה שבחאין, בדרום ספרד. הספר גילה בפני עולם חדש שלם, בשבילי לא מוכר. העולם של החיים הפנימיים. תרזה תיארה את הדרך שעל פי המסורת הנוצרית גברים ונשים מוזמנים לעבור בחיים על פני האדמה עד המפגש האחרון עם אלוהים לאחר המוות. דרך שמתחילה באהבה שאלוהים גילה לאדם ביצירתו, ושהאדם עובר כדי להחזיר אהבה לאל. בדרך זו משחקת תפקיד מפתח העובדה שאלוהים הוא אל אישי, קרוב. הוא נמצא במרכזה של נשמתו של כל אדם, שנוצר על ידי אלוהים בצלמו ובדמותו.

תרזה מאשרת ביצירתה חוויות שחוצות גבולות של דתות ותרבויות, בנוסח מה שאלפי שנה לפניה חווה אריסטו, כשכתב "המודעות העצמית היא הצעד הראשון בכל חוכמה" ואוגוסטינוס הקדוש, כשכתב "[ה' אלוהים שלי], שהיית בתוכי, פנימי יותר וכמוס יותר ממני וגבוה יותר מהגבוה ביותר שלי" (VII וידויים , 11) ומה שמאות שנים מאוחר יותר כתב המשורר הגרמני ריינר מריה רילקה: "המסע היחיד הוא המסע הפנימי". לחקור תחום זה נראה לי הרפתקה מרתקת, ההצעה הנועזת ביותר שקיבלתי בחיי, ומסע שבאמת היה שווה לנסות.

עוד דבר שמשך אותי לספר הזה היה האופי הנלהב והישיר של המחברת, חוש ההומור המפותח שלה למרות התהפוכות הקשות שמהן סבלה במהלך חייה, פנימית וחיצונית, השכל הישר שלה, האופייני כל כך לעם הקסטיליאני והידע העמוק שלה בטבע האנושי. מאז חזרתי וקראתי שוב את הטירה הפנימית כמה וכמה פעמים.


המקור של הטירה הפנימית

ידוע כי ליצירות האמנותיות הגדולות ביותר יש לעיתים קרובות מקור אנקדוטי, כגון הזמנה או פקודה. במקרה זה, האב גראסיאן (Gracian), הכומר המוודה של תרזה ותומך נלהב של הרפורמה במסדר כנזיר כרמליטי, הותיר לנו תזכורת על תפקידו בכתיבת הספר:

"מה שקרה לגבי הספר על ההיכלים הוא שכאשר אני הייתי הממונה עליה וכשדיברנו על הרבה דברים בקשר לרוחניות שלה בטולדו, היא אמרה, "אוי, כמה טוב הוסבר העניין הזה בספר חיי שנמצא עכשיו בידי האינקוויזיציה!", עניתי לה: "מכיוון שאנחנו לא יכולים להשיג אותו, זכרי את מה שאת יכולה ועוד דברים אחרים ותכתבי ספר נוסף, אבל תסבירי את הדברים באופן כללי מבלי לנקוב בשם למי אירע מה שהזכרת שם". ואז הוריתי לה לכתוב את הספר הזה על ההיכלים".

בולטים במיוחד החופש הרוחני וחוסר הדאגה שמראים גראסיאן ותרזה, בזמנים שבהם תלונה לאינקוויזיציה הייתה גורמת לרוח האמיצה ביותר לרעוד מפחד. אם הם החרימו את הספר, אז אנחנו נכתוב ספר אחר עם אותו תוכן. תרזה הפקידה את הספר החדש בידיו של גראסיאן. הוא לקח את כתב היד אתו לסביליה ב-1580 ולאחר מכן נתן אותו כמתנה לדון פדרו זיריזו, מיטיב נדיב של הכרמליתים היחפים. במשך זמן מה, דון פדרו השאיל אותו לפריי לואיס דה לאון, שהכין אז את המהדורה הראשונה של היצירות של תרזה. בשנת 1618 בתו של דון פדרו נכנסה למנזר של הכרמליטיות היחפות בסביליה ולקחה את כתב היד איתה, ושם הוא נמצא עד עצם היום הזה.


האנתרופולוגיה של הטירה הפנימית

אחד הביוגרפים הראשונים של סנטה תרזה ובמשך זמן מה הכומר המוודה שלה, האב דייגו דה ייפס (Yepes), סיפר שפעם הם נפגשו במקרה בפונדק באחד הכפרים באזור במהלך סופת שלגים. במהלך השיחה, תרזה סיפרה לו שבערב החג של השילוש הקדוש בשנת 1577, זמן קצר לאחר שקיבלה את ההוראה לכתוב את הספר ולא ידעה איך להתחיל, אלוהים הראה לה בחזיון את כל הספר.

בחזיון היה כדור יפהפה עשוי זכוכית ונראה כמו טירה ובה שבעה חדרים או היכלים. ובהיכל השביעי, שהיה במרכז הטירה, שוכן המלך בהדר ובזוהר. משם אלוהים מאיר את כל החדרים עד לקיר החיצוני. האנשים בתוך הטירה קיבלו יותר אור כשהיו קרובים יותר למרכזה. מחוצה לה שרר חושך והסתובבו שם קרפדות, נחשים וחיות ארסיות אחרות. בזמן שהיא העריצה את היופי של החסד שאלוהים מעניק לנשמה, האור נעלם פתאום ואף שמלך השכינה לא עזב את הטירה, הזכוכית התכסתה בעלטה, קיבלה מראה נורא, נדף ממנה ריח מגעיל, והיצורים הארסיים שהיו מחוץ לחומות הורשו להיכנס פנימה. כזה היה מצבה של הנשמה כשהייתה בחטא. תרזה כותבת שלכל אחד מאתנו יש נשמה, אך עד שלא נדע להעריך את אותה היצירה העשויה בדמותו של אלוהים, לא נוכל גם להבין את הסודות הגדולים החבויים בתוכה (ההיכל השביעי, פרק 1,1).

תרזה מתארת את הנשמה כמקום הטבעי שבו מתקיים הקשר של כל אדם עם הבורא שלו. למקום הזה, שהיא מתארת כטירה עשויה זכוכית, או יהלום, מלא אור, נכנסים דרך התפילה (ההיכל השני, פרק 1, 11), שהיא הביטוי הטבעי של אותו הקשר. כדי להגיע לאיחוד עם האל יש לעבור דרך כמה היכלים, עד שמגיעים להיכל השביעי. המספר אינו חשוב, העיקר הוא להתמקד במרכז היהלום. הסיור הזה – אומרת המחברת – הוא המשימה של חיינו, שבה על הנשמה ללמוד להתאים את השימוש בחופש שלה לחסדו של אלוהים, שאותו הוא מעניק לאלה ששואפים אליו. המוכנות הנדרשת מהאדם היא צייתנות, ענווה, ומעל הכול חשק גדול ללמוד לאהוב. זהו תהליך שתרזה מדמה לחיזור האנושי והאירוסין, שמגיעים בסוף עד לאינטימיות של הנישואין, כאשר בשיאו יש איחוד מוחלט של הנשמה עם אלוהים. על-פי תרזה בהיכל האחרון, ההיכל השביעי, הנשמה נפגשת עם אלוהים, והוא נותן לה לנסות את האהבה אשר תחווה בשמיים לאחר המוות. החוויה היא של האושר הגדול ביותר שאפשר לחוות בחיים על פני האדמה.

לשלושת ההיכלים הראשונים מגיעים בזכות המאמץ האישי המשולב בחסד שאלוהים נותן לכל מי שרוצה להתקרב אליו. ההיכל הרביעי מסמן את תחילתו של ההתערבות העל-טבעית של אלוהים בנשמה. מרגע זה מתרבות החוויות יוצאות הדופן, שתרזה מתארת בגוף שלישי כדי לטשטש את האופי האוטוביוגראפי (עם מעט מאוד מיומנות יש להודות). בהיכל החמישי, הנשמה חייבת למות כדי להיוולד מחדש, כמו שישוע מת וקם לתחייה. תהליך שמתאפשר הודות לחסדו של אלוהים. בהיכל השישי תרזה מפתחת את האנלוגיה של הנישואין הרוחניים עד לאיחוד עם אלוהים.

בשני ההיכלים האלה (החמישי והשישי) המחברת מדגישה את החשיבות של ההתבוננות באנושיות של ישוע יחד עם אלוהותו, כדי לקבל מהידע והאהבה האלה את הכוח להתמודד עם כל הקשיים בחיים שבחוץ. היא גם מבדילה שם בין תפילה של הרהור (הפעולה של השכל הרציונלי) והתפילה של התבוננות (שהיא אינטואיטיבית, כמו מבט אחד פשוט, שמגיע ברגע אחד לאמיתות הגבוהות ביותר). עם זאת, בהיכל השביעי והאחרון, הכול הולך בצורה חלקה והחוויות יוצאות הדופן הן נדירות. זהו טבעה של הנשמה שחייה במצב תמידי של התבוננות באלוהים דרך ענייני דיומא. ההתבוננות היא טעימה מהחיים של הקדושים בגן עדן. הפרי הבשל של האיחוד הזה הוא השירות הצנוע לאחרים, ובעיקר לעניים ולנזקקים, המונחה על ידי האהבה שאלוהים מזין בנשמה. המחברת חוזרת ואומרת שיש להתמיד בתפילה בענווה מול אלוהים, מבלי לדרוש או לחפש חוויות על-טבעיות או יוצאות-דופן. אלוהים אינו מוביל את כולם באותה דרך, ויש דרכים שנראות סלולות פחות והן בעצם סלולות יותר.


התפילה

החשיבות של התפילה היא נושא מרכזי ביצירתה של תרזה הקדושה. בספרה האוטוביוגראפי, חיי (שאני מציעה שיהיה הבא בתור לתרגום לעברית) היא משווה בין סוגי התפילה השונים לארבע דרכים שונות להשקות גינה. הפרחים שיפרחו הם המידות:

  1. השקיה כשנושאים דליים של מים מבאר
  2. השקיה דרך גלגל מים
  3. השקיה מתעלה דרך מעברי מים
  4. השקיה מגשם המגיע מן השמיים

הדרך הראשונה היא תפילת הרהור, תפילה פנימית דרך המחשבה הדיסקורסיבית. העיקר הוא להסתגר בתוך עצמנו בשקט ולהימנע מהסחות דעת, בחיפוש אחר אלוהים. ההגדרה שתרזה נותנת לתפילה זו הותירה חותם עמוק בהיסטוריה של הנצרות והיא כלולה בספר העקרונות של הכנסייה הקתולית, הקטכיזם:

"לדעתי היא אינה אלא לחלוק על ידידות, כשמקדישים זמן לעתים קרובות להיות לבד עם מי שאנחנו יודעים שאוהב אותנו".

חיי, 8, 5

הדרך השנייה היא התפילה של שקט או של התבוננות. הזיכרון, הדמיון והשכל חווים התבודדות גדולה. הריכוז והשלווה מתחזקים. המאמץ נשאר אישי, אבל מתחילים ליהנות מפרותיה של התפילה, והתענוג מעודד את הנשמה להמשיך הלאה.

בדרך השלישית המאמץ האישי הוא כבר קטן מאוד. כוחות הנפש, הזיכרון, הדמיון והתבונה נספגים על-ידי תחושה חזקה של אהבה ושלום.

בדרך הרביעית, הקשר של החושים עם העולם ואפילו התחושה של להיות בתוך גוף מתפוגגים.

תרזה, כבת זמנה, לא זכתה להשכלה גבוה. היא מודה אפילו שיש לה קושי בהבנת השפה הלטינית שבה נכתבו בתקופה הזאת ספרי הפילוסופיה והתיאולוגיה. עם זאת, היא דנה במושגים הפילוסופים המתארים את המהות של האדם בקלות של מי שמנוסה בהם. איך היא מגיעה לידע כזה? בדרך ניסיונית. היא קודם חווה את החוויות ורק אחר כך מחפשת את המונחים המתאימים, תוך כדי התייעצות עם הכוהנים המוודים שלה.

החושים לא יכולים להכיר את הנשמה כפי שאנו מכירים את הגוף, כי היא החלק הרוחני והגבוה של האדם. כפי שאריסטו אמר בספרו על הנפש, אפשר להכיר את עצם קיומה אך ורק דרך פעולותיה. כפי שאנו חווים את הנפש, הוא מורכב משני כוחות רוחניים: הרצון, אשר פעולותיו הטבעיות הן לרצות ולאהוב, והתבונה, שפעולותיה הן המחשבה הדיסקורסיבית וההתבוננות האינטואיטיבית. מתחתם יש בנפש זיכרון ודמיון, שניהם קרובים יותר לעולם החומרי, שממנו הם מקבלים מידע כדי להציג אותה לכוחות העליונים.

בעוד שהפסיכולוגיה הקלאסית טוענת, על-פי אוגוסטינוס הקדוש, כי שלושת הכוחות העליונים של הנפש הם הרצון, התבונה והזיכרון, תרזה מדגישה את חשיבותו של הדמיון, כוח בדרגה נמוכה יותר אבל שיכול לתרום רבות אם הוא בשירות היחסים של הנשמה עם אלוהים דרך התפילה. דמיונה הפורה של תרזה משתקף ביצירתה ובולט בשימוש הנועז של דימויים ואנלוגיות.

אלא שמי יכול לדמיין את אלוהים? הרמב"ם היה דוחה על הסף אפשרות זו. בשבילו כל התייחסות לאלוהים בספרי הקודש בשימוש בתכונות פיסיות (יד חזקה, אלוהים ראה…) הם חסרי תוכן. שום דבר בעולם הזה לא יכול לתאר את אלוהים.

לעומתו, תרזה מתבססת על יסוד אחר, חזק מאוד: העובדה שאלוהים לקח על עצמו את הטבע האנושי והפך להיות גם בן-אדם בשר ודם מאפשרת לה להשתמש בדמיון כדי להתבונן באלוהים. היא מדגישה זאת בהיכל השני:

אדוננו אומר גם: "איש לא בא אל האב אלא דרכי" -איני בטוחה שזה הציטוט המדויק, אבל אני חושבת שכן-, ו-"הרואה אותי רואה את האב". לכן, אם איננו מביטות בו ואיננו מהרהרות במחויבותנו אליו, ולא זוכרות את המוות שמת למעננו, אינני יודעת כיצד נוכל להכיר אותו, או לשרתו כראוי. מה ערך יש לאמונה ללא מעשים? ואיזה ערך יכול להיות למעשים המנותקים ממעלותיו של ישוע המשיח ומי יעורר אותנו לאהוב את אדוננו? מי ייתן והוד מעלותו יעזור לנו להבין כמה הוא מעניק לנו, וש-"העבד אינו גדול מאדוניו?, ושכדי ליהנות מתהילתו עלינו לעבוד, ולכן עלינו להתפלל שלא נסטה מדרך הישר."

הטירה הפנימית היכל שתיים, פרק 1, 11

לתרזה, ישוע הוא גם אלוהים וגם המופת לחיקויי המושלם של האדם. עלינו לחקות אותו ,ובשביל זה יש להרהר בכל מה שמתרחש בספרי הברית החדשה, כולל המראה החיצוני של כל דמות ודמות.

הגוף הוא לא משהו זניח, כמו בשביל אפלטון, שמתייחס אליו כאל מעין כלא של הנשמה. הגוף הפך מקודש על ידי ישוע, וכך גם אלוהים מקדש כל אדם בשר ודם. כל מה שהוא אנושי הופך לדרך להגיע אל אלוהים. לתרזה אין אנתרופולוגיה ערטילאית, מופשטת, כי היא מאוד נתמכת בכל הממדים של האדם, גם אלה הרגשיים והפיזיים ביותר. האנושות (persona) נבראה בצלמו ובדמותו של אלוהים אבל היא מתבטאת דרך הגוף, ויש לכבד אותו ככזה.

ועל מקום האהבה ביצירתה, בטירה הפנימית תרזה נותנת לנזירות שלה את הסוד להתקדמות בחיים הפנימיים האלה:

"אני רוצה רק להזהיר אתכן שכדי להתקדם מהר בדרך הזו ולטפס להיכלים שאליהם אנו שואפות להגיע, העיקר הוא לא לחשוב הרבה, אלא לאהוב הרבה. על כן, הרבו לעשות את מה שמעורר אתכן לאהוב. יכול להיות שאיננו יודעות אפילו מה פירוש הדבר לאהוב, ואין זה מפתיע אותי במיוחד, היות שהאהבה אינה מסתכמת בהנאה הרוחנית הגדולה ביותר, אלא בנחישות העזה, בניסיון לרצות את אלוהים בכל דבר, בכל מאמץ אפשרי שלא לפגוע בו…"

הטירה הפנימית היכל שביעי, פרק 1, 7

במיסטיקה הניסיונית אהבה ומוות מתאחדות ולעיתים קרובות מתמזגות לתוך חוויה אחת. אהבה היא דרך למות לעצמנו כדי להתייחד רוחנית עם האהוב. הרעיון הזה, שנמצא בכל העבודות של תרזה הקדושה, הוא יותר מפותח בכתביו של יוחנן של הצלב, המייסד השותף של תרזה ברפורמת הכרמל (שתרזה כינתה בחיבה בשם "חצי הנזיר שלי" אולי בגלל הרזון הקיצוני וגובה הנמוך שלו).

חואן דה לה קרוז מנסה לעצב את משנתה התאולוגית של תרזה מאווילה ומדבר על שלוש דרכים שהנשמה עוברת בדרכה לאיחוד עם אלוהים. שלוש הדרכים מתאימות לשלושת כוחות הנפש המסורתיים: הזיכרון, התבונה והרצון. כל אחד מהכוחות האלה מובלים למצב של שקט מוחלט. השקט של הזיכרון מפנה את מקומו לתקווה, זה של התבונה מתמלא באמונה, וזה של הרצון מתמלא באהבה. שלוש שתיקות אלה מייצגות ריקנות פנימית ונידוי עצמי למען אלוהים. מכאן נובעת המודעות של המוות במובן המיסטי, כי האיחוד עם אלוהים בעולם הזה דומה למפגש של הנשמה עם אלוהים לאחר המוות. בשני המקרים, המוות מוביל לשלמות של האהבה כשעונה לכל התשוקות של הנשמה.

הטירה הפנימית היא בצדק אחת היצירות הספרותיות הגדולות ביותר ברוחניות הנוצרית, שיחד עם שאר יצירותיה זיכו את תרזה מאווילה בתואר דוקטור של הכנסייה הקתולית (מעין דוקטורט לשם כבוד). יחד עם יוחנן של הצלב הקדוש, היא אחת הפסגות של המיסטיקה הניסיונית.

משימה לא קלה היא להעביר את החוויות האלה דרך המילה הכתובה. וזאת הגורם לכך שמפעל חייה של תרזה עובר גם את גבולותיה של המיסטיקה והיא מוערכת כל כך בעולם הספרותי, בגלל סגנונה האישי בפרוזה מפוכחת וישירה. כתיבתה זיכתה אותה בתואר של פטרונית של הסופרים, והשם של תרזה מופיע בקטלוג של הסמכויות בשפה הספרדית שמפרסמת האקדמיה המלכותית ללשון הספרדי.

לתרגם לעברית (או לכל שפה אחרת) טקסט מהסוג הזה היא עבודת איתנים, ואני עדה לעבודה הקשה שערכה המתרגמת. התוצאה של העבודה הזו שכעת רואה אור מהווה טקסט יפה ונאמן שהיה מרצה את המחברת עצמה. אני משוכנעת שתרגום זה יהווה תרומה גדולה לסצנה הספרותית הישראלית, ושהספר יטביע רושם עמוק עליה.

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *