את המורה המשמעותי בחיי הכרתי לפני כ-20 שנה. היה זה כשהתחלתי לומד ומעמיק בהיסטוריה הקדומה של בני ישראל. לידתו והתבגרותו היו ככל האדם, אך בהיותו בן 365 שנה לקחו מלאך אלוהים אל השמים והוענקו לו חיי נצח. מזה עידן ועידנים שאין לו גוף, והוא שוכן בפרדס קושטא, במה שנחשב גן העדן הנעלם. שמו חַנוֹך וזכרו כמעט ונשכח מלב בני האדם.
קשה לעכל זאת, אך היו בשלהי תקופת בית שני לפני חורבן המקדש, למעלה מ-400 ספרים שנחשבו כספרי קודש, אשר שימשו בידי בני יהודה, בארץ ומחוצה לה, ללימוד ועבודת פולחן. רובם המכריע של אותם ספרים, שנכתבו על מגילות, נאסר לקריאה לאחר חתימת המקרא. החכמים היו אלו שהכריעו זאת, וקביעתם הנחרצת הייתה כי 24 ספרים בלבד ניתנו בידי האל ישירות לעמו והם היחידים הראויים להישמר. אסון נורא ארע אז. אוצרות נדירים של חוכמה, פיוט, וחזיונות שאין יפים ונעלים מהם, הוצאו אל מחוץ לגדר והושמדו בקריעה ושריפה. נאסר על בני ישראל לקוראם, וצורפה אזהרה כי העושים זאת יאבדו את מקומם בחיי העולם הבא. הניצולים מחורבן ירושלים, הערים והכפרים, ותושבי הקהילות ששרדו בארצות המקיפות את ארץ ישראל, מילאו את מצוות חכמיהם ובחלוף הזמן נשכחו הספרים מלב כל. מה שנותר הוא מעט מזעיר מהאוצר שאבד.
בין הספרים שנחשבו מסוכנים במיוחד היו ספרי חזיונותיו של חַנוֹך, ראשון וגדול מורי האנושות. כמסופר עליו היה היחיד בבני האנוש שעלה השמיימה, שם למד את יסודות הכתב ואת לוח השנה השמשי, ועמם שב אל האדמה להנחילם לאחיו בני האדם. אין זה מקרה שלמרות כל הניסיונות להשכיחו ולנאץ את זכרו נותר שמו חרות בלבה של היהדות. השפה העברית זוכרת את מעלותיו, וקוראת בשמו את התהליך החשוב מכל ליצירת חברה בעלת ערך ומוסר. וכי על שם מי נקרא ‘משרד החִינוּך’, אם לא על שמו? האם לא כוונו בתי הספר ביסודם להיות היכלות קודש לחוכמה ולסדרי בראשית שהורידם חַנוֹך מבין הרקיעים? מעריכים כי בין מאות ספרי המגילות שהושמדו היו עשרות בהם נכתבו חזיונותיו של חנוך ודברי הוראתו. כמעט דבר לא נותר מהם. רובם המכריע נשרפו והושמדו.
למזלנו, שימרה הכנסייה הנוצרית עותקים ספורים שהועתקו ותורגמו מהספרים המתארים את קורותיו, ורבים מהנזירים ובהמשך מלומדים, קראו ולמדו בהם. פריצת דרך גדולה ארעה כאשר נחשפו מגילות ים המלח, וביניהן התגלו עותקים מקוריים של ספרי חזיונותיו וספר יוֹבְלִים המפרט את קורותיו. ספרי חנוך מתארים בפרוט את לוח השנה השמשי שניתן בידי מלאכי שמים לבני האדם, ואת חלוקת הזמן על יסוד המספר שבע.
ניסיתי פעם אחת להסביר לתלמידי שאין בטבע דבר המצביע על חלוקה לשבוע ימים המסתיים ביום מנוחה, ובוודאי שאין מחזוריות בת שבע שנים הנחתמת בשנת שמיטה. החיות אינן פוסקות מן הצייד ביום השביעי, והעץ אינו מונע את פירותיו בשנתו השביעית. רק לנו, בני האנוש, הוצע הסדר האלוהי המרומם אותנו מעל המישור החומרי והפך לחובה שיש לנהוג על פיה.
קראתי בשקיקה את סיפור לקיחתו של חנוך בידי שליחי האל אל השמים:
“אֲנִי חָנּוֹךְ לְבַדִּי הָיִיתִי בְּבֵּיתִי וְאָנוּחַ עַל מִשְׁכָבִי וָאִישַׁן. וְכַאֲשֶׁר יָשַׁנְתִּי וַיָעָל עֶצֶב גָּדוֹל עַל לִבִּי וְאֶבֶךְ בְּעֵינָי בָּשֵׁנָה וָלֹא יָכֹלְתִּי לְהָבִין מָה הָעֶצֶב הָזֵה אוֹ מָה יִהְיֶה לִי. וְיַרְאוּ אֱלָי שְׁנֵי אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים מְאוֹד אֲשֶׁר לֹא רָאִיתִי כְּמוֹתָם מִיָמָי עַל הָאָרֶץ. וּפְנֵיהֶם הָיוּ מַזְהִירִים כְּשֶׁמֶשׁ, עֵינֵיהֶם בּוֹעֲרוֹת כְּלַפִּידִים… וָיַעַמְדוּ עַל רֹאשׁ מִטָּתִי וָיִקְרְאוּ לִי בַּשְּׂמִי.” (ספר חנוך ב’, פרק א’)
נפשי יצאה אחריו בכמיהה. מה עליי לעשות כדי להגיע לאותה מדרגה שבה ישלחו מלאכים ללמדני? אין בספרי חנוך ויובלים רמז ממשי מדוע בחר דווקא בו האל לקחתו אליו וללמדו. ברור כי עבד את אלוהיו בלב שלם, אך לא מתוארים מאמצים כבירים מצדו או ייסורי נפש עמוקים. לא שברון לב, אי שקט מסתורי, או תפילה מתמדת לישועת האל. מדוע הפך דווקא הוא לשליחם של בני האדם אל הרקיעים, ומה היה יחודו שהצליח להעלותו עד כס האלוהים? עם העצב הגדול המתואר בשעה שהתעורר משנתו הזדהיתי מאוד. גם בי עולה עצבות עמוקה בכל פעם שאני חש במסתורין המקיף אותנו ובגעגוע לפוגשו.
חנוך הפך עבורי למושא חקירה יקר ערך. חיפשתי כל ידיעה שיכולתי למצוא עליו. נדהמתי לראות כיצד הפך בעיני החכמים מגיבור נערץ ומעורר השראה לגדול המשוקצים, עד שיש סכנה לומר את שמו ולהזכירו. קראתי בזעזוע על כך שהוטל עליו פולסא דינורא, הנורא בעונשים, ואת אמרותיהם של חכמי המשנה על הסכנה בישיבתו על כס הכבוד. ככול שגברו דברי המנאצים, כך חשתי את האמת בוקעת ועולה מתוך כתביו של חנוך והזדהותי עמו גברה. ביקשתי בכל מאודי להיות כמוהו. רציתי להתעורר ולגלות מלאכים נצבים לצד מיטתי.
זיהיתי את הילדותיות בתמונה שציירתי לעצמי, ואת קיצור הדרך שאני מבקש, אך ככול שחלפו השנים כך הלכה והתחזקה השפעתו של חנוך עליי. אופן חיפושיי אחר התגלות רוחנית הפכו דומים לחזיונות שצייר. ראיתי סולם המטפס אל השמיים ואני עולה בשלביו, מרכבה פלאית הנהוגה ביד מלאכים הנושאת אותי אל בין הרקיעים, קול בוקע מעל ומנחה אותי כיצד להגיע אליו.
חלוקה חדה הסתמנה בדמיוני. יש את מחוזות הרקיע העליונים אשר שולחים את קריאתם אל הרוח בתוכי לבוא אליהם, וכנגדם מתייצב עולם החומר הכולא את הרוח ומונע את הגשמת הייעוד הבוער בי מרגע לידתי. לא הגזמתי כסגפנים בדתות השונות, ולא ניסיתי לענות את אברי גופי, אך בליבי הזדהיתי איתם עמוקות. מצאתי את עצמי נמשך אל מטעמי החיים ויופיים של הצומח והחי על פני האדמה, אך אלו נדמו כמבקשים להדיח אותי מדרך האמת. וכי מה ערכם של היתרונות והתענוגות הגלומים בחיים האנושיים לעומת ההוד וההדר השוכנים לצדו של כס האלוהים? סירבתי להביט אל האדמה עליה אני פוסע ובחרתי להביט רק מעלה. מוחי היה לכלי איסוף לספרי חוכמה ומאמרי קודש, אך ליבי הלך ודמם ומגופי התעלמתי כמעט לגמרי.
אנחנו נמצאים בתקופה של הרבה חוסר ודאות, כזו שיכולה לעורר הרבה קושי כאב ופחד. אך דווקא בזמני משבר כאלו, לייה נאור מספרת שיש גם הרבה אור. כי כמו כל דבר חי בעולם הזה, הטבע האנושי מתאפיין במארג של יחסים ולפעמים המארג צריך להתפרק לחלוטין, בכדי שיהיה מקום למשהו חדש ונפלא להירקם. בשיחה זו טליה חלמיש מארחת את לייה נאור ודרך הסברים על מערכות כימיות, ביולוגיות ואנושיות, לייה מספרת למה דווקא עכשיו כשהפחד מהכאוס עולה ומציף – אנחנו צריכים להישאר אופטימיים.
צלילתי האמיתית הראשונה לתוך עולם ההוראה בבתי ספר החלה בישיבת פתיחת השנה של בעלי התפקידים הבכירים בתיכון החדש ברמת השרון. קיבלתי עליי כחודש קודם לכן להקים את מגמת הקולנוע ומנהל קריית החינוך כינס אותנו לישיבת הכנה. כראש המגמה המיועד היה עליי להיות נוכח.
הייתי מבוהל, והתכנסתי לתוך עצמי מתכונן לכל שיתרחש. את אלי, מנהל הקריה, חיבבתי מאוד. גבר כבן חמישים, עב כרס שהגיע מדימונה ושפע חום, אנושיות וביטחון ביכולתו להקים את בית הספר הענק שרמת השרון כמהה לו.
ישבנו במעגל גדול ואלי החל לדבר. פתח בדברי ברכה ואז עבר לחזונו. עד מהרה חגגה המילה ‘חִינוּך’ בכל הטיותיה. ככל שהמשיך ודיבר, שמתי ליבי כי כשביקש להרחיב ולהעמיק במטרות בית הספר, פשוט חזר על המילה שוב ושוב בלא שהצליח למלאה בתוכן ממשי. מעת לעת הוסיף עליה את המילה ‘לימוד’, אך גם אותה רק הרחיב בהטיותיה בלא להעניק לה כל תוכן נוסף. הדבר סיקרן אותי. הוצאתי עט ונייר ועשיתי כמעשה שאני נוהג לעשות כשיש לפני נושא לא בהיר. רשמתי את שתי המילים שחזרו על עצמן והתחלתי להפוך ולשחק עם אותיותיהן. עד מהרה התייצבו שתי מילים חדשות מול עיני ואני הבטתי בהן בהשתאות. המילה ‘לימוד’ הפכה ל’מוליד’ והמילה ‘חינוך’ למילים ‘נוכח י’.
תמיד הייתי איש של מילים, ואני רואה בהן תיבות של ממש הנושאות תוכן ומשמעות מאז ראשית הימים. את ההיפוכים בסדרי האותיות לא ראיתי כמשחק, אלא ככלי לגילוי המשמעות החבויה בהן. שכחתי את האספה סביבי, שהלכה וגלשה להכנות ולוחות זמנים, והנחתי למשמעויות החדשות של המילים לנוח במוחי. כה ברורה פתאום הייתה מלאכת ההוראה. דבר אחד בלבד נתון באחריותו של המורה והוא מהלך הלימוד. עליו להוביל את תלמידיו כך שיולידו בכוחות עצמם את ההבנות והפתרונות. הם בוראי היצירות שיעשו, ואני והמורים שאקח עימי, תפקידנו לשרתם כרחם ומקום מגן עבורם. דווקא החינוך, שתמיד נתפס כבעל חשיבות עצומה, אינו נתון כלל בידי המורים. איש אינו יכול לחנך ואף אין כל משמעות להכשרת אדם לחנך אחרים. מה שנוכח במורה העומד בפני תלמידיו הוא שיעבור אליהם. אם ינכחו בו צרות עין, קנאה, כפיה ואלימות, את אלו יחנך. ואם נוכחים בו אצילות נפש, רוחב לב ואהבת אדם, אלו שיעברו.
היה בכך שחרור של ממש. כל כולה של מלאכת החינוך תלויה בשאלה מי הוא המורה ומה נוכח בו בכניסתו לשיעור. אם אהיה מלא בכעס, זה מה שאחנך באותו יום, ואם תהיה בי שמחה היא שתהיה עיקר חינוכי.
הישיבה הסתיימה, ואני הודיתי לאלי המנהל על השעמום המבורך שהנחיל בדבריו והרגשתי מוכן מעט יותר לצאת לדרך.
יש פרק זמן מסוים בסיפור גן העדן שמעלה בי כאב גדול. זהו הרגע בו חווה עומדת לבדה אחרי הנגיסה הראשונה בפרי עץ הדעת.
המבנה הפשוט של מחשבות ותפיסה בו חייתה כל ימיה מתחיל להשתנות ואז לקרוס. במקומו בוקעים ומגיחים גלים אדירים של תובנות, הקשרים ומסקנות. מוחה הולך ומתרחב, משנה את צורתו והופך למבוך שאין לו סוף. כלי מחשבה משוכללים מופיעים ומציגים את עצמם, ומודעות עצמית מתחילה לבנות את היכלותיה. כוחות של הפרדה, ביקורת וניתוח יורדים אל העולם ונכנסים אל תוכה, וכל שהיה שלם ואחד מתפרק, הופך לריבוי ופרטים, ואז שב ומתאחד, וחוזר חלילה לאינסוף.
מה עשתה חווה כשכל אלו אירעו? אני מדמיין אותה, עירומה עדיין, נשענת על גזע עץ ושרויה בהלם ואפיסת כוחות. האם נשאה את מבטה בייאוש ותחינה אל השמים הבהירים, מחפשת את האחדות שאבדה ממנה לעולמי עד. כמה זמן נותרה כך? רגעים מעטים, אולי שעות, אולי הלכה בשבילי הגן אבודה במחשבותיה שבועות תמימים? מה הרגישה? האם הצטערה על שנגסה בפרי, האם שמחה על העולם החדש שנגלה בפניה? מוחי מציג את השאלות, אך ליבי הוא שיוצא אליה בדאגה.
ברור כי כולה נקרעה באחת. גן הפלאים סביב לה לא ישוב לעולם להיות חלק מגופה ונפשה. כתינוק שזה עתה נולד היא פוגשת את כוחה של הַנִפְרָדוּת ומתעוררת לתוך תחושת היחיד והכרת בדידותו. וסקרנות עולה בי לדעת אם התלבטה לגבי בן זוגה? הגבר התינוק שבטוח כי התקרב אליה, חסר ידיעת עצמו ומאושר עד אין קץ בבורותו. האם היססה מלספר לו? האם התלבטה אם לא מוטב להשאירו בעיוורונו, בחוויית השלמות ששוב אינה אפשרית לגביה?
אני מדמיין אותה מתחבטת לראשונה בחייה, ואז מכריעה את ההחלטה החשובה ביותר בתולדות האדם. היא מציעה לו את פרי הדעת, ומצרפת אותו למסעה, מרגע זה ועד סוף ימי העולם.
מדוע בחרה כך? אני מהדק את אחיזת ידיי בספר, והתשובה עולה כמעצמה והיא אנושית עד מאוד. בשל הבדידות הגישה לגבר העולל את הפרי האסור. הניכור שחשה מהמראות סביב הציף בוודאי את נפשה והיה קשה מכפי יכולתה להכיל. ביקשה שותף עמו תוכל לחלוק אהבה ויחדיו ינועו בעולם וינחמו זה את זו.
יוצרת האדם האמיתית היא חווה. לא רק שלא חטאה לגבי בן זוגה וילדיה לדורי הדורות, אלא היא שהשלימה את תהליך בריאתם כבני אנוש והביאה אותו לידי גמר. האלוהים השקוע באהבת עצמו, סירב להניח לברואיו להכיר את כוחם ויצר עבורם את גן העדן כבית כלא. רק אחד מבכירי מלאכיו, הנחש, ראה זאת ועשה מעשה להסיר את המעטה המכסה על עיניהם.
חווה האמיצה בנשים הֵעֵזָה, ומאומץ לבה נולדה האנושות המוכרת לנו. לבי יוצא אליה ונשבע לה אמונים, האֵם הראשונה, הטהורה והעדינה. בדתות העולם מבזים ומתארים אותה כסוררת ומשברת רצון האל, במקום זאת היה עליה להיות נערצת ואהובה ומקודשת בעיני כל האדם.
שיחה על חוסן, בה אנו לומדים מהו חוסן וכיצד ניתן לחזק את המצב הזה בתוכנו. מדובר בפרק חשוב בתקופה שלנו, בה רבים חווים את עצמם כמותקפים, בין אם מוירוס, זריקות, קיטוב חברתי, איבוד הדמוקרטיה, מטבע דיגיטלי, הנדסת אקלים ועוד. החוסן שלנו הוא הנוגדן לחווה הזו. הפרק כולל טיפים ורעיונות ישימים כדי להחזיר אותנו חזרה אל המרכז ואל הכוח שלנו. טליה חלמיש מארחת את איתי קנר, מייסד ומנכ״ל המכון למנטורינג ולמנהיגות, מכון שמוביל תכניות מנטורינג בחברות ההייטק המובילות, במערכות הבטחון, ובחינוך.
שיחה בין אסף פרסיה לטליה חלמיש על הידע העתיק של הטיפוסים הפסיכולוגיים המסתתרים בקלפי המשחק. קלפי המשחק הרגילים שכולנו מכירים הם בעצם גלגול של קלפים קדומים יותר, בהם קודדו סודות על המבנה הנפשי וההתנהגותי של האדם. בקלפים נותרו עדיין סימנים למצבים הנפשיים השונים של האדם והם מהווים כלי חשוב בהתבוננות העצמית, ומאפשרים לנו ללמוד מה מניע אותנו ואת הסובבים אותנו ומה השוני בינינו לבין טיפוסים פסיכולוגיים אחרים מסביבנו. בשיחה כנה אסף פרסיה וטליה חלמיש מספרים על איך פגשו את הידע הזה, מה למדו על עצמם ועל האחרים ואיך הם מיישמים את הידע החבוי בקלפים בחיי היומיום.
את מה אנחנו מציירים כאשר אנו מציירים? האמנות כמעשה אמוני פנימי, כשחלק מהעבודת היוצר הוא להשתחרר מהדברים שהופכים עבורו לאורים ותומים. על האופן בו עבודת אמנות יכולה להכיל מרחקים שונים וזויות שונות וזמנים שונים בו זמנית. על דומות ואיך דבר הופך לדומה לדבר. על המציאות כדבר שצריך למצוא בכל פעם מחדש ומה מאפשר לנו לעשות זאת.
על יצירת עדות – כאשר האמן הוא גם היוצר וגם העד. שיחה על מעשה האמנות, בין הצייר והפסל צביקה לחמן לטליה חלמיש.
איך יכול להיות שיש דבר אחד שמשותף כמעט לכל האנשים, לתינוקות ולמבוגרים, למורה ליוגה ולעורך דין, לאמריקאי ולהודי, לנזיר ולאיש המכירות, דבר שקורה לכל אדם, מאז ומתמיד, בכל מקום בעולם, ולמרות זאת אנחנו מייחסים לו כל כך מעט חשיבות בחיי היום יום?
מאז שהייתי קטנה, חלומות מאוד סיקרנו אותי. בכל בוקר כשהייתי מתעוררת וזוכרת את החלום שלי, הייתי רצה לספר לאמא שלי בהתרגשות ובניסיון לקבל הסבר לדבר המיוחד הזה שחוויתי בלילה. התשובה שלה, שהייתי שומעת לרוב ושבטח רובכם שמעתם גם במהלך החיים, הייתה שזה היה רק חלום, שאין לכך שום משמעות ושאני יכולה לשכוח ממנו ולהמשיך ביום שלי. התשובה הזאת מעולם לא סיפקה אותי, מה גם שאני זוכרת בבירור את אמא שלי מספרת על החלומות שלה לי ולאחרים, אמנם בלי ניסיון להבין או לנתח אותם לעומק, אבל תמיד היה לה צורך להוציא אותם החוצה, לשתף אחרים ולחפש איזה קצה חוט של היגיון. בכולנו טמון רצון וסקרנות להבין את עצמנו, את הנפש שלנו וגם את את החלומות שלנו, וזה דבר טבעי ובסיסי, אפילו אם זנחנו כבר את הניסיון לזכור ולהבין אותם.
הסקרנות הזאת לא מגיעה משום מקום, זה אך טבעי שכל דבר שמעורר את הרגש שלנו גם יסקרן אותנו, גם אם הדבר נראה לא הגיוני. אך בחלומות שלנו דווקא יש הרבה היגיון, בזמן החלום אנחנו עדיין מרגישים כאב או אשמה, אנחנו מנסים לקבל החלטות חשובות, חושבים או מרגישים דברים שונים לגבי אנשים שונים כמו פחד, אהבה ועוד. מה שנותן תחושה של חוסר היגיון, זה שבחלום אנחנו משוחררים מדפוסי מחשבה מסוימים, ממסננות ומאגו. אפשר להגיד שזה זמן קדוש וטהור שבו מידע מגיע ומתגלה בצורה הנקייה והגולמית ביותר. אמנם ההיגיון שם לא פועל בצורה שאנחנו מכירים מחיי היומיום שלנו אבל הוא בהחלט פועל, בצורה הכי אותנטית. ההיגיון של החלום לא פועל לפי החוקים הרגילים, אלה המקובלים והידועים לנו, ודווקא בגלל זה הוא יכול לעזור לנו לעקוף את אותם המחסומים שמונעים מאיתנו להכיר את המקומות העמוקים ביותר בנפש שלנו.
הסמלים שמופיעים בחלומות שלנו בדרך כלל יגיעו מהמקום שפרויד כינה “הלא־מודע”. לפי פרויד, הלא־מודע הוא “ארץ פראית” אשר מכילה זכרונות, טראומות, פחדים ותשוקות מודחקים, הנמצא בתודעתו של כל אדם. אמנם החלק הזה לא גלוי לנו, אך הוא משפיע על הרגשות והמעשים שלנו, ובעצם על כל ההתנהלות שלנו. לפי פרויד, הגישה למאגרים הלא מודעים הללו מתאפשרת על ידי היפנוזה, אסוציאציות או פירוש חלומות.
קרל יונג, כמו שאתם ודאי יודעים, היה תאורטיקן, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, שהתחיל את דרכו כתלמידו של פרויד, והוא התעניין באופן מיוחד בקשר בין בין הפסיכולוגיה למיסטיקה. הוא טיפל במספר רב של אנשים באופן פרטי, בין היתר גם דרך פירוש חלומות. יונג לא הסתפק בתיאוריה הבסיסית והמוכרת של פרויד על המודע והלא־מודע, הוא הרגיש שמשהו נוסף חסר שם ולכן הוא לקח את אותה התאוריה והרחיב אותה. הוא טען שמעבר ללא־מודע האישי של כל אדם, קיים גם לא־מודע קולקטיבי. את הלא־מודע הקולקטיבי הגדיר יונג כמאגר מידע משותף לכל אדם בעולם ללא הבדל דת גזע מין או תרבות, המאגר הזה מאוחסן אצלנו בתודעה ומכיל מידע סימבולי שמלווה את כל האנושות מתחילתה ועד עצם היום הזה. כמו הלא־מודע האישי, לרוב אין לנו גישה יום יומית גם ללא־מודע הקולקטיבי, אך הוא משפיע במידה רבה על ההתנהלות היומיומית ועל תפיסת המציאות שלנו.
יונג טען שהמידע שיש לנו על כל דבר הוא שילוב של הידע שצברנו במהלך החיים מתוך התנסויות וחוויות, וגרעין ידע שאיתו הגענו לעולם, והוא הלא־מודע הקולקטיבי. לדוגמא, המידע שיש לנו על “אמא”, הוא אוסף החוויות וההתנסויות שעברנו ביחס לאמא שלנו, ואמהות אחרות שהכרנו או שמענו עליהן, בשילוב עם מידע שנולדנו איתו לעולם לגבי התפיסה של מה זה אמא, תפיסה שאנחנו חולקים עם כל יצור חי באשר הוא.
דרך ההסתכלות הזאת יכולה ללמד אותנו רבות גם במה שנוגע לפירוש חלומות. אם נרצה לדוגמא לפרש חלום על ים, נוכל לחקור את המשמעות הסמלית של ים ושל מים. לפי מסורות רבות הים והמים משולים לרגש שלנו. אפשר בדרך כלל להסיק שים סוער בחלום יספר על תקופה של סערת רגשות והצפה רגשית. ומנגד ים רגוע וצלול יכול לספר על תקופה של שקט ורוגע בחייו של החולם. אבל זהו פירוש שלוקח בחשבון רק את הלא־מודע הקולקטיבי. כדי לפרש את החלום בצורה הטובה ביותר עלינו לפנות לאדם החולם ולבדוק האם ים מעלה בו תחושה מסוימת, או מזכיר לו משהו. ואם כן, מה? יכול שעבורו הים הוא מקום בטוח, או דווקא מקום מפחיד. ויכול להיות שבים הוא פגש את אהבת חייו… לפי המידע שנקבל מהחולם, נוכל לשפוך עוד ועוד אור על המסר שמגיע מהחלום.
לאחר מכן נוכל להתחיל להסיק גם מסקנות. נבדוק איזו משמעות חזקה יותר אצל האדם החולם – הקולקטיבית או האישית. אם למשל מדובר באדם שטבע בים בילדותו, יש סיכוי טוב שבחלום על ים המשמעות האישית תקבל יותר משקל. נבדוק גם איזה פירוש יותר רלוונטי ומתאים כרגע לחייו של החולם?
וכך נמשיך ונצלול לעומק החלום, ניקח חלקים וסמלים נוספים שמופיעים בו ונבדוק את המשמעות הלא־מודעת שלהם, האישית והקולקטיבית. מה קרה בים? האם היו שם עוד אנשים? מי הם היו? וכן הלאה. מה היו התחושות שם, פחד, שמחה, אדישות? וכך נתחיל לאסוף תשובות, להרכיב את הפאזל הסמלי של החלום ואולי לבסוף גם לפתור את החידה הגדולה – להבין את המסר של החלום. על ידי שאלות סקרניות, חקירה ושיח פנימי האדם החולם יכול לקבל הצצה, לעיתים אפילו מאוד ברורה לתכנים עמוקים ורלוונטים שמגיעים מהתת־מודע שלו.
בבגרותי התחלתי לתעד את החלומות שלי במחברת כל בוקר, למשך תקופות ארוכות. אחד הדברים הכי מרתקים שאפשר לעשות הוא לעקוב אחרי החלומות שלנו וללמוד את שפת החלומות האישית שלנו. גיליתי דברים מדהימים על עצמי, על הצורה שבה הנפש והתודעה שלי תופסות את העולם, על אנשים, מקומות וחפצים, ועל מה שהם מסמלים עבורי. גיליתי חלומות שחוזרים על עצמם וגיליתי גם מה הם מספרים לי על עצמי.
זכירה, תיעוד ושיתוף של חלומות היא תרגול שהולך הרבה שנים אחורה, וניתן למצוא תיעוד על כך בתרבויות ובדתות רבות. בדתות מסוימות תרגול החלימה נחשב כתרגול רוחני גבוה וחשוב ביותר.
במצרים העתיקה למשל, וגם בבודהיזם הטיבטי, חלימה הייתה תרגול משמעותי ועיקרי. היא סימלה בין היתר את המעבר של הגוף בין החיים למוות. המעבר בין הערות לשינה, בין המציאות לחלום, היה מעין תרגול מקדים של רגע המוות, מַעֲבָר למקום בו הכל שלם ואותנטי. בתרבויות אלה ועוד היה גם שימוש בצמחי חלימה, שהיו מעודדים את זכירת החלומות ותמכו גם בחלימה צלולה. צמחים כמו אפונת הפרפר ולוטוס כחול נחלטו בכדי לתמוך בתרגול המקודש של החלימה. במצרים נמצאו איורים של פרח הלוטוס הכחול חקוקים בפירמידות.
בחלימה המסורתית קיים בדרך כלל טשטוש של הקו הדק בין המציאות והדמיון. ישנם שבטים באפריקה שבהם מה שהאדם עובר בחלומו לא מופרד בשום צורה ממה שקורה בחייו. המסרים שמגיעים בחלומות הם חשובים לפרט וגם לשבט כולו ויש להתייחס אליהם בכבוד הראוי. כל אדם בשבט מחויב לשתף את החלומות שלו בגלל שיכול להיות שהם נושאים בתוכם מסרים שחשוב שכל השבט ידע עליהם ויפעל לפיהם. בתרבויות אחרות נהוג להאמין שהחלום הוא מצב שבו האדם נמצא בו כל הזמן, שאין הפרדה בין הלילה והיום, ושהכול הוא חלק מאותו הדבר שנחווה בצורה קצת שונה. בתרבויות הללו מאמינים שאנחנו בעצם חולמים כל חיינו, ועבודתנו היא תרגול רוחני שבסוף יביא אותנו לרגע ההתעוררות, ההבנה שהכל הוא בעצם חלום שבו הכל אפשרי.
לכל אדם יש מערכת יחסים מעט שונה עם החלומות שלו, יש כאלה שזוכרים כל חלום, ואפילו שמתעדים את חלומותיהם מדי בוקר. יש כאלה שזוכרים מדי פעם ויש גם כאלו שלא זוכרים אותם בכלל או רק לעיתים רחוקות. יש אנשים שחולמים חלומות נבואיים, כלומר שדברים שהם חלמו פתאום מתגשמים, ויש כאלה שנכנסים לחלימה צלולה ומודעת בקלות, כלומר מצב שבו האדם החולם יודע ומודע לכך שהוא נמצא בחלום. מערכת היחסים של כל אדם וחלומותיו היא משהו אישי ופרטי וכמובן נתון לבחירתו עד כמה להעמיק בה. כשאדם משקיע במערכת היחסים הזו, הוא מעמיק את הקשר שלו עם עצמו, עם חלקים נסתרים בו שרוצים להתגלות ועם המקומות העמוקים ביותר בנפשו.
מבחינתי החלום הוא המטפל הטוב ביותר. זו כמו מתנה שקיבלנו ושאנחנו עוד לא יודעים איך לפתוח אותה ולהשתמש בה. אמנם שפת החלום מרגישה לפעמים כמו חידה שאין לנו זמן וכוח לפתור, אבל השפה הזו היא השפה הצלולה ביותר של הנשמה שלנו, או אם אתם מעדיפים – של התת־מודע שלנו. זוהי שפה ככל שפה, ואם נרצה נוכל ללמוד אותה, להבין אותה ואפילו לדבר אותה. נוכל להפוך אותה מחלום למילים, לתובנות ומעשים, ולבסוף, ואולי זה הדבר הכי חשוב, גם להשתמש בה למען התפתחות שלנו.
***
למי שמסוקרן לדעת עוד על עולם החלומות, אורין מעבירה את הסדנא: מבוא לשפת החלומות בזום ביום שבת 21.1. לפרטים נוספים והרשמה – לחצו כאן.
בין אם אנו יהודים, נוצרים, או בודהיסטים, ודווקא בחברה המערבית של ימינו, כאשר נדמה שהדברים איבדו את העומק הקמאי שלהם, אנו יכולים לעצור לרגע ולנסות להרהר על המשמעות העמוקה של הדברים שאנו עושים ועל המטרה שטקס זה או אחר נועד למלא. פעמים רבות קורה שעם הזמן האנשים שוכחים את המשמעות הפנימית של הטקס ומבצעים את הדברים רק באופן חיצוני.
“מנהג יכול להפוך לשגרתי, טקס יכול להפוך לריק מתוכן עבור אנשים מסוימים ויכול אף להפוך בסופו של דבר לחסר משמעות מבחינתם”.
Rituals in psychotherapy – transition and continuity, Onno van der Hart
ון דר הארט כותב גם על יחסה של החברה המודרנית לטקסים:
“נראה שישנה נטייה מסוימת בחברה המודרנית, ובייחוד בקרב הסוציולוגים, להניח שלטקסים אין עוד משמעות בחייו של האדם…
בזמן שהחברה המערבית התקדמה, היא גם הפכה חילונית יותר והמגע עם הקדושה הלך ופחת… האינדיוידואליות של “דור האני”… הובילה גם לשוני רב שנולד מהחיפוש העיקש אחר ההבדלים בין האחד לשני, תהליך שהרחיק אותנו מההקשרים הרוחניים שסופקו קודם לכן על ידי המשפחה, השבט, או הקהילה. פעמים רבות אנו מוצאים את עצמנו לבד בהתמודדות עם השינויים המתרחשים בחיינו. סולון ת. קימבלה כתב על כך: יתכן שחלק ממחלות הנפש שבהן אנו פוגשים נובעות מכך שיותר ויותר בני אדם נאלצים לבצע את המעברים בחייהם לבדם ועם מערכת אישית של סמלים”.
מאין נולדו הטקסים, וכיצד הם הפכו לחלק כה חשוב מתרבויות רבות בעולם כולו? תשובה אחת אפשרית היא שזהו תוצר ישיר של התבוננות בעולם שסביבנו. כשאנו מתבוננים בטבע, אנו מגלים שהוא רווי בטקסים: הזריחה, השקיעה, נשירת העלים מן העצים, לבלוב העצים מחדש, גשם, שמש, ליקוי חמה וליקוי ירח. הכל סביבנו נמצא בתנועה מתמדת. תנועה זו אינה ישרה ורציפה, אלא בעלת עליות וירידות ונקודות שיא.
אם החיים הם בעלי משך, זמן שיש לו התחלה וסוף, הרי שזמן זה הוא בעל קצב מסוים והוא אינו מונוטוני, ממש כמו במוסיקה. במהלך החיים הקצב משתנה: לפעמים הוא מהיר יותר ולפעמים הוא איטי, לפעמים אנחנו מרגישים שהחיים ‘בורחים’ לנו ולפעמים שהם משעממים ואיטיים. השינויים בקצב הם המקצב של החיים, אותו המרחב שבין רגע שיא אחד למשנהו. רגעי השיא הללו הם ההדגשות, רגעים שבהם יש שינוי משמעותי באינטנסיביות, ואנו מרגישים עומק אחר בדברים. בחייו של האדם הטקסים היוו מאז ומתמיד רגע של הפסקה וניתוק מחיי היומיום, רגע של שיא, רגע שבו אפשר לעצור ולהיזכר בדברים החשובים באמת. דוגמא לכך אנו מוצאים גם בדיבר “זכור את יום השבת לקודשו”:
“מכאן שכל יהודי חייב להפסיק את תהליך הבנין והיצירה ביום השביעי, לא רק כדי שינוח מעמלו, אלא כדי שיכיר את התכלית העליונה של הימצאות הקדוש ברוך הוא בעולם, ויֵדע לאן הוא הולך על-פי הדרך שהתוותה לו התורה. משל לאדם ההולך בתוך יער ונעצר מדי פעם בפעם, כדי לבחון האם הוא הולך בדרך הנכונה. כך השבת ניתנה, כדי שניעצר ונבדוק את הליכותינו, האם אנו בכיוון הראוי והנכון”.
מתוך “במעגלי החיים”, הרב יונה מצגר ונחום לנגטל
כוחם של הטקסים, אם כן, הוא ממש באותה החזרתיות, בזמנים קבועים, המאפשרת לנו לחוות שוב ושוב את אותה החוויה, כאשר בכל פעם היא פוגשת אותנו שונים ומאפשרת לנו להבינה מנקודת מבט חדשה וברמת עומק גדולה יותר. ראשיתו של הטקס היא כבר בהכנה אליו ובהתרגשות המתגברת לקראתו. אולי התיאור אשר ממחיש בצורה הטובה ביותר את תפקידם של הטקסים הוא זה אשר נמצא בספר “הנסיך הקטן”, מאת אנטואן דה סנט-אכזופרי, בדבריו הפשוטים והמוחשיים כל כך של השועל לנסיך הקטן:
“מוטב לשוב יום יום באותה שעה. אם תשוב, למשל, בשעה הרביעית אחר הצהריים, אתחיל להיות מאושר עוד בשעה השלישית. ככל שתקרב שעת הפגישה ארגיש עצמי מאושר יותר. ובהגיע השעה הרביעית אתחיל להתרגש ולדאוג… אך אם תבוא בכל שעה שתהיה, לא אדע לעולם אימתי עלי להתכונן בלבי… כי גם בעניין זה יפה כוחם של טקסים קבועים.
מה זה טקס? שאל הנסיך הקטן.
גם זה מן הדברים שהוזנחו יתר על המידה – ענה השועל – והרי זהו מעשה המבדיל יום אחד מכל יתר הימים ומייחד שעה אחת מכל השעות האחרות…”
מתוך הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט-אכזופרי
מלבד כל זאת, לטקסים יש גם תפקיד חברתי מובהק, הם מהווים רגע של מפגש, רגע של הפרייה הדדית, הקניית מוסר ונורמות חברתיות ואף יצירת רגש והקשר משותפים:
“האופן שבו מצב רוח קולקטיבי של התרגשות משתלט על המשתתפים בטקס… כמעט באורח פלא… הטקסים, אם כך, הם טכניקות גופניות אשר מיועדות לשנות את מערכת היחסים שלנו עם העולם”.
Thinking through rituals, Kevin Schilbrack
והנה מה שאומרים בק ומטריק על ההבדל שבין חיי היומיום שלנו לבין הטקסים:
“על מנת לשאוב את הכוח הגלום בטקס מסוים, עליו לעמוד, באופן מסוים, מעל לחיי היומיום שלנו. אין זה עניין שבשגרה עבורנו למקד כל כך הרבה אנרגיה ותשומת לב בפעולות השגרתיות ובמשימות הרגילות של חיינו… פעמים רבות אנו הופכים טרודים בספקות, בפחדים ובכאב שאנו חווים בחיים. דברים אלו עלולים לבודד אותנו, עד כדי כך שנאבד אפילו את הקשר עם הקצב שמנחה את חיינו ואת המעברים שכולנו חולקים כבני אדם על פני כדור הארץ. מרטין היידגר כינה מצב זה כ’שכחה של קיומנו’.
מאידך, קיים גם המצב של “מודעות לקיומנו”, מצב שבו אנו הופכים ערים ומודעים לגמרי לכך שאנו היוצרים של חיינו. הטקס מספק לנו אפשרות לקחת אחריות על חיינו באמצעות השימוש בתהליך מטאפורי. במהלך מאורע חשוב או טקס כלשהו, אנו יכולים להסיט לרגע את המיקוד מהפרטים הקטנים של חיי היומיום, לאופן שבו החוויה מתאימה לתכנית הגדולה של חיינו”.
The art of ritual, Beck & Metrick
בספר סוד הסודות, אל-ג’ילאני עוסק רבות במשמעות הפנימית של הטקסים והפולחן הדתי הנהוגים באסלאם, ומדגיש את החשיבות של העבודה במימד הלב, אותו מקום פנימי עמוק הנקרא בערבית סִּר (שפירושו סוד). כך למשל הוא מתאר את המשמעות הפנימית של כל אחד מהשלבים של העלייה לרגל למכה, אותה הוא מקביל לעלייה לרגל הפנימית אל מהות הלב (ראו בפרק 18).
דבריו של אל-ג’ילאני, אשר נכתבו לאנשים בעלי הקשר תרבותי־דתי אסלאמי, יכולים לעורר גם אותנו לדרך ההסתכלות האופיינית לו, כאשר אנו הולכים אל מעבר להקשר זה ומתייחסים למהות של דבריו.
נוכל גם אנחנו לעשות את אותו הדבר ולחפש את המשמעות הפנימית של הטקס שבו אנו משתתפים, אם זו למשל ארוחת חג משפחתית, מה הרגע הזה מייצג עבורי? איזה מעבר אני רוצה לעשות דרכו בחיים שלי? אם נעניק לטקסים האלה את המשמעות הפנימית, הם יכולים להפוך מ’עוד רגעים’ לרגעים מכוננים של מעבר, ממש כמו ההבדל בין נשימה שטחית לנשימה עמוקה שמחייה את הגוף כולו ומזרימה חיים (משמעות) לתאים.
ביום השביעי לשהותי ביער בצ’יטורי למדתי מהי האמת הגדולה ביותר של ההאתה־יוגה. אך שבע שנים לאחר מכן, כאשר התבוננתי באורח החיים של אחיי האירופאים, ראיתי שנשימתם שטחית וקצרה ותואמת לצורת חיים מהדרגה הנמוכה ביותר.
כתבי הקודש מלמדים שאדם בלא נשימה אינו אלא גוש עפר חסר חיים, כי אלוהים יצר את האדם מן האדמה והפיח בו רוח חיים. בנשימה זו התעורר האדם לחיים.
פילוסופיית הוודנטה אומרת את אותו הדבר, בהכריזה: “אין חיים עלי אדמות ללא נשימה”.
חיים משמעם קצב! תינוק שזה עתה נולד משתלב במקצב החיים החל מנשימתו הראשונה ומתחיל לחוש את זרם החיים הפועם בקרבו. עם כל שאיפה ונשיפה הוא מתחיל לחוות את זרימת החיים בפאזות חיוביות ושליליות שפועמות בו לסירוגין, כמו בזרם חליפין. החיים הם שרשרת קצבית בלתי פוסקת של שאיפה ונשיפה, פנימה והחוצה, עד שהאדם בנשיפתו האחרונה ‘מוציא’ את נשמתו וסוגר את החוליה האחרונה של השרשרת.
גופנו נושא מקדמת דנא את אותם ארבעה יסודות בסיסיים וגם מזוננו מחולק באותו האופן בהתאמה. אבות אבותינו אמרו: “נוצרנו מאדמה, ולכן אנו אוכלים מזון מוצק. לשו אותנו עם מים, לכן אנו שותים נוזלים. התודעה מעניקה משמעות לאותו גוש חסר חיים, ולכן אנו נושמים אוויר. ובעזרת האש אלוהית הרוח מחייה את ההרכב הזה, כדי שיהפוך לאדם”. אנחנו יכולים לחיות במשך שבועות ללא מזון מוצק ובמשך ימים אחדים ללא מים. אבל בלי אוויר נוכל לשרוד רק במשך כמה דקות. דבר זה מעיד על הקשר ההדוק שבין החיים לנשימה, ושהנשימה היא התפקוד הביולוגי החשוב ביותר של האורגניזם. כל פעולה נוספת של הגוף קשורה באופן הדוק בנשימה. יש לה השפעה מכרעת על מצב הבריאות והרוח שלנו ואפילו על אריכות ימינו.
לפי הפילוסופיה ההודית, לכל אדם יש מספר מסוים של נשימות בכל גלגול חיים. אדם שנושם בחיפזון מת מהר יותר, כי אין ביכולתו לנשום מספר רב יותר של נשימות מאלו שהוקצבו לו. לעומת זאת, מי שחי בשקט ושלווה, מי שנושם לאיטו ומנהל את ענייני בריאותו בתבונה, נהנה מחיים ארוכים. אנשים מהמזרח אינם מתרגשים בקלות, כי בחוכמתם הם מבקשים להשתמש בחייהם עלי אדמות לצורך התקדמות רוחנית. הם מנידים את ראשם כשהם רואים כיצד אחיהם מהמערב מקצרים את חייהם, אותה מתנה אלוהית, על ידי פעילות קדחתנית שמביאה לנשימה חפוזה ושטחית.
האדם המודרני אינו יודע כיצד לנשום! התוצאה של תנאי החיים הלא טבעיים שלנו, בדירות שנמצאות בערים גדולות, בבתי־חרושת ובמשרדים צפופים, היא שאנו שוכחים את הקצב העתיק של הנשימה. חיי הרגש העצורים שלנו, וההתנדנדות המתמדת בין תשוקה לפחד חונקת אותנו, ואיננו מעיזים – פשוטו כמשמעו – לנשום עמוק. הנשימה הדלה של ילדים במאה העשרים מספיקה בקושי לצמיחתם הבסיסית. נשימותיהם השטוחות מספיקות בקושי לשמור אותם בחיים. מצב זה היה משתנה במהירות אם אנשים היו מבינים את האמת העתיקה שלפיה רק בנשימה סדירה ומודעת ניתן להשיג את כוח ההתנגדות שמבטיח לנו חיים ארוכים ובריאים ללא מחלות.
נשימה מרושלת ואקראית מקצרת את חיינו, מקטינה את כוח החיים שלנו והופכת אותנו לפגיעים בפני המחלה הקלה ביותר כמו הצטננות.
האדם הקדמון שחי בטבע לא היה צריך ללמוד איך לנשום. הצייד והדייג, המלחמה בפגעי הטבע, התנועה המתמדת באוויר הצח ותרגילי הגוף הטבעיים הפכו אותו אינסטינקטיבית לאדם שנושם היטב. אם היינו חיים בצורה נורמלית וטבעית, הגוף והריאות שלנו היו מגיבים להשפעות החיצוניות בדומה לבני האדם הקדמון, או לילידים אפריקאים.
מספיקה כאן דוגמה אחת מתוך אלפי דוגמאות. בקיץ, כשאנו בורחים מהחום ומוצאים מפלט במים קרים, או כשאנו יוצאים החוצה ופתאום יורד עלינו מטר של גשם, מהי תגובתו המיידית של הגוף לגירוי חיצוני שכזה? באופן אינסטינקטיבי ואפילו נגד רצוננו, אנחנו לוקחים נשימה עמוקה! או אם אנו מתקלחים בשעות הבוקר המוקדמות, אפילו במים פושרים ולאו דווקא במים קרים, מה שקורה לנו, כמו לפי צו קדום, הוא שהחזה מתחיל מייד להתרומם ולרדת וממשיך כך כל זמן שהגירוי החיצוני על עורנו נמשך. אלפי שנים לפני שמישהו בכלל חלם על מדע הרפואה המודרני, החכמים ההודים הבינו שהעור הוא ריאה שנייה, כי אם העור לא נושם, החיים אינם יכולים להתקיים. כל גירוי חיצוני שמגיע לעור – קור, חום, מגע וכן הלאה – משפיע אוטומטית על הקצב שבו נושמות הריאות.
נשימה עמוקה, החיונית לנו מבחינה בריאותית ואנרגטית, נכפית עלינו מספר פעמים ביום על ידי אמא אדמה. אך למרבה הצער, עבור האדם המודרני שניתק את עצמו מאורח החיים הטבעי, יש רק דרך אחת שבה הטבע יכול לגרום לו לחשוב על בריאותו – והיא באמצעות מחלה. האדם המודרני סוגר על נקבוביות הנשימה, שפועלות ביחד עם הריאות, בביגוד כבד ולא נחוץ, וכך הוא מונע פעילות מוגברת ונמרצת יותר של העור וגם את השפעתם המיטיבה של גירויים חיצוניים שממריצים את מערכת העצבים האוטונומית.
לאחר שהעולם המערבי אטם את אוזניו מלהקשיב לעצות הנבונות של הטבע לגבי בריאות, כוח ואריכות ימים, נותרה לו רק עוד דרך אחת להשפיע על ריאותיו – באמצעות ספורט. מה קורה במערב ביחס לספורט ולבריאות? האדם העירוני של המאה העשרים נאלץ לחיות בצפיפות לא טבעית. כשהוא קם עייף משולחנו המשרדי אחרי יום עבודה ולוקח אוטובוס או רכבת, כדי להגיע הביתה במהרה, אין לו את הזמן או את החשק להתעמל. בהחלט ייתכן שאותו האדם, כילד או כנער צעיר, גר קרוב יותר לטבע ונהנה מריצה ושחייה, או שהוא שיחק באחת מנבחרות הספורט בבית ספרו. יכול להיות שהוא אפילו הצטיין באחד מענפי הספורט הללו. אבל בחיים הבוגרים, מעטים האירופאים והאמריקאים, שעוסקים בספורט בצורה שיטתית.
בגיל שבו עלינו להשקיע בשמירה על בריאותינו ועל גמישות שרירינו, תשעים אחוזים מאיתנו אינם אדונים לבריאותם כי אם עבדים למקצועם.
צורת חיינו, שבאה לידי ביטוי בשעות רבות של ישיבה, או בשעות רבות של עמידה שגורמות לכפות הרגליים להיות שטוחות, או הרכינה מעל שולחן משרדי – גרמה לאדם המודרני לשכוח איך לשבת, איך ללכת, איך לעמוד ואיך לנשום. התוצאה היא חזה שקוע, כתפיים צרות, אסטמה, מחלות לחץ דם, הסתיידות עורקים, סוכרת ושחפת – בזמן שמספיק רק דור אחד שינשום נכון כדי לחדש את המין האנושי כולו! פתגם הודי עתיק אומר: “חדר שמנקים בו כל פינה ופינה אינו דומה לחדר שמנקים בו רק את אמצע הרצפה”. אך הדוגמא הבאה מראה שהאדם המודרני מסתפק בלאוורר ולנקות רק את אמצע הריאות שלו.
לפי מדע הרפואה המערבי, אדם שיושב בשקט בעבודתו, נושם כ־15 פעמים בדקה. אך בכל נשימה הוא שואף רק כחצי ליטר של אוויר. בנשימה קצת יותר עמוקה, עוברים בריאות כליטר וחצי נוספים של אוויר. ואם מעמיקים את הנשימה עוד יותר, מתווספים עוד ליטר וחצי של ‘אוויר רזרבי’. כלומר, יש לריאות של אדם בוגר קיבולת של כשלושה וחצי ליטרים. ריאות של אנשים שנפטרו מכילות עוד ליטר וחצי של אוויר משומש. מה כל זה אומר? שאדם מערבי שמרבה לשבת מנצל רק כעשירית מהקיבולת של ריאותיו, שהן כחמישה ליטרים.
בשעת הליכה מתונה, כמות האוויר הזאת גדלה פי שתיים וחצי, בזמן טיפוס על הרים פי עשר ובזמן שחייה פי עשרים. חכמי הודו והמזרח ידעו לפני אלפי שנים מהן התוצאות המדהימות של נשימה נכונה בשמירה על הבריאות ומניעת מחלות. לכן הם שילבו בטקסים דתיים נשימות עמוקות ותרגילי ריכוז. כוונתם הייתה שההמונים יבצעו את התרגולים האלה בהתמדה ובאופן יומיומי.
***
הקטע לקוח מתוך הספר יוגה ובריאות מאת אליזבט הייך וסלבראג’ן יסודיאן
כל היצורים הנולדים אל העולם הזה חותרים בצורה בלתי נלאית לחיים שיש בהם יותר שמחה ונוחות, ופחות כאב וצער. למצב הנכסף הזה – ולמגוון התגלמויותיו – אנו קוראים “אושר”. אולם אושר הוא מושג מופשט, כד ריק שלתוכו כל אדם יכול ליצוק משמעות משל עצמו. עונג, הנאה, סיפוק, שמחה, רווחה, חירות, הישג – אלה הן כמה דוגמאות לתחושות שניתן לכנס תחת המילה אושר. גם היעדרן של תחושות בלתי רצויות כמו כאב, חרדה, שעמום, מצוקה, יגון ודיכוי – או היחלצות מאחיזתן – מחוללות את אותה תחושת רווחה מענגת שאותה אנו מכנים אנו אושר.
במישור הקיום הזה, הסמסארה, אנו נידונים להתנסות במזיגה של אושר וסבל. אני מקבל את הנתון הזה כעובדה. ואולם, ניסיוני מראה לי כי ביכולתנו לפעול ולהשפיע על יחסי המזיגה כך שנפגוש יותר אושר בחיינו ופחות סבל.
במאמר זה אדון באחד היעדים הבולטים להשגת חיים שיש בהם יותר אושר ופחות סבל: מציאת הייעוד שלנו, המשמעות לחיינו והגשמתנו העצמית. היפנים קוראים לכך איקיגאי.
כשהייתי חייל לא חשבתי במובנים של יעוד, ובטח לא של איקיגאי. אבל קרה לי שם משהו, איזושהי התנסות-ליבה שהמשיכה להדהד הלאה אל תוך חיי הבוגרים. מצאתי את עצמי בטירונות בחיל הנדסה קרבית והייתי אומלל: הרגשתי שנעלמתי, שנבלעתי אל תוך מכונה אפורה של שלג מלוכלך, מסעות וטירטורים. הפכתי למספר אישי, הפסיקו לקרוא לי בשמי הפרטי, והרגשתי שכועסים ומקשים עליי בלי קשר למי ולמה שאני, שקובעים את שגרת יומי וחורצים את גורלי מבלי שיהיה לי מה לומר בעניין. זו הייתה עבורי חוויה קשה מנשוא.
לאחר הטירונות נשלחתי לקורס חובשים קרביים ושם התחולל איזה קסם: חזרתי לגדוד עם תפקיד, עם מטרה ברורה שהלמה את ההוויה שלי הרבה יותר מפינוי שדות מוקשים וסריקת צירים. הייתי מגיש עזרה, סועד, תומך ומציל חיים. זה היה כאילו קיבלתי בחזרה איזשהו עור שהופשט ממני בטירונות, ושעזר לי להבין מי ומה אני בתוך אותה מערכת עצומה שנקראת הצבא. תפקידי כחובש הלם את המהות שלי כמו כפפה ליד והפך את השירות הצבאי למספק ומשמעותי הרבה יותר. יותר מכך – הוא עיצב והגדיר את מי שאני היום, אמן לחימה ומרפא, הגרסה הבוגרת ורחבת האופקים של חובש-קרבי. הסיפור הזה מתאר היטב מה קורה לאדם שפוגש – ומממש – את האיקיגאי שלו.
לפני שנדון באיקיגאי עצמו – על מנת שנעמיק את הבנתנו בתחום חשוב זה – אניח כאן כמה יסודות שיעמיקו את הבנת חשיבותו לתחושת האושר שלנו, וכאן מגיעה לסייע הפילוסופיה של הרפואה הסינית. מבחינת הרפואה הסינית ישנו מרכיב בסיסי אחד המגדיר בריאות גופנית ונפשית, חוויה של נועם וחוויה של אי נוחות. הקיצון של חוויית נועם הוא אושר, חדווה ובריאות קורנת. הקיצון של אי נוחות הוא סבל, כאב וחולי. ומה שיוצר את כל אחת מהתופעות האלה הוא, בפשטות, איכות הזרימה, כולמר ההתנהלות הקולחת, השופעת וההרמונית, של שלל תהליכי הגוף-נפש שאנו מזהים כעצמי (ובמעגלים רחבים יותר אותה איכות חלה על מצבנו הזוגי, המשפחתי, החברתי, הלאומי וכו’). למרכיב הזרימה קראו הסינים צ’י, מה שהמערב מכנה אנרגיה, אבל אנחנו לא צריכים להיתפס לא לביטוי ‘הרוחני’ ולא ‘המדעי’. מדובר בחיים ובחיוּת, לא פחות ולא יותר.
כל עוד תהליכי הגוף-נפש זורמים להם ללא הפרעה טוב לנו. כל חוויה לא נוחה או לא נעימה – מהקלה ביותר ועד האקוטית – מבטאת פגימה כזאת או אחרת באותה זרימה. מערכת הדם, העצבים, הלימפה, הנשימה, העיכול, ההפרשה הפנימית והתודעה – אמורות כולן להתנהל בקליחה קשובה, גמישה, משתנה, נענית ויצירתית על מנת לשמר הרמוניה או אם תרצו, הומאוסטאזיס. כאשר יש את זה – יש בריאות ושמחת חיים, כאשר אין את זה – הדברים מתחילים להסתבך, לאט אבל בטוח.
ניקח לדוגמא את כבישי ארצנו. אם נביט בנתיבי התחבורה נראה שישנם תנאים מסוימים שמאפשרים לאדם לנהוג ברכבו מנקודה א’ לנקודה ב’ בנוחות ובנועם: כבישים מתוחזקים היטב, תאורה, רמזורים, תמרורים וסימני כביש ברורים, הכרה של כלל הנהגים את חוקי הנהיגה וציות להם, והיעדר גודש מופרז של כלי רכב. זוהי תמונה אידיאלית של המצב, וכולנו מכירים על בשרנו את ההיפך הגמור: יותר מדי מכוניות, כבישים לא מתוחזקים ונהגים המתעלמים מחוקי הנהיגה…
כלומר, במקום בו יש סדר ואיזון, התנועה קולחת. בהיעדר סדר ואיזון, התנועה מקרטעת וחסומה. כך קורה בכביש, כך קורה בגוף. וכך קורה בנפש.
אנחנו כל כך רגילים לנהוג בכביש. אבל מהו כביש? זוהי דרך סלולה שמובילה מנקודה א’ לנקודה ב’. הדרך הזו נוחה באורח לא טבעי. נהיגה על דרך כורכר תזכיר לנו כמה חלק ונעים האספלט תחת צמיגי הרכב. תארו לכם נהיגה ללא כבישים, ללא שמות רחובות, ללא רמזורים, ללא שלטים, ללא ווייז. רוצים להגיע מנקודה א’ לנקודה ב’? בהצלחה. צאו למסע, אולי תגיעו ואולי לא.
אותו הדבר עם היעוד.
זוכרים את תחילת המאמר? המשותף לכולנו, היצורים הנולדים אל העולם הזה, הוא החתירה הבלתי נלאית לחיים שיש בהם יותר שמחה ונוחות, ופחות כאב וצער…
אם אנחנו בנקודה א’, נקודה ב’ שלנו היא ‘חיים שיש בהם יותר שמחה ונוחות ופחות כאב וצער’. ללא יעוד, ללא הבנה מה נועדנו לעשות ואיך נגשים את עצמנו, אין לנו דרך, אין לנו כביש, רק מרחב כורכר מקרטע והמון רצון טוב.
הייעוד מראה לנו את הכיוון. הייעוד הוא הכיוון, הדרך, היסוד שמכניס לחיינו סדר, ארגון ומטרה. במקום שיש בו סדר וארגון התנועה קולחת, במקום שבו התנועה קולחת, יש בריאות ושמחת חיים, שם האושר שוכן.
בפילוסופיה הסינית הבינו את חשיבות הדרך עד כדי כך שהפכה למושג-העל המוכר לנו במילה טאו (דאו), או דו ביפנית. חישבו על אמנויות הלחימה השונות, המילה דרך מתחבאת ברבות מהן: קראטה-דו, אייקי-דו, ג’ו-דו ועוד. מציאת דרך ללכת בה, התמסרות והתמזגות עם הדרך הזו היא יעד עליון בדרכו של השוחר הרוחני, בין אם מדובר במזיגת תה, סידור פרחים, קראטה, גידול סחלבים או סחר במניות.
ומהי אותה דרך? הדרך שבה אדם מגשים את עצמו במלואו, ומממש את היעוד שלו. אין הכוונה למימוש אליו יגיע בסופה של הדרך, זו לא זכיה בגביע או קבלת תואר אקדמי. מימוש היעוד הוא בהליכה בדרך עצמה. לכן כל כך חשוב להבין מה היעוד שלנו, שמא נמצא את עצמנו בדרך המממשת את יעודם של אחרים, בכזו שמרחיקה אותנו מהייעוד שלנו, ואולי הגרוע מכל – שמא נמצא עצמנו משוטטים לאורך החיים, נסחפים במעגלים, מכתתים את רגלינו בנתיבים ללא מוצא.
אל אמנויות הלחימה אמנם נחשפתי כבר בכיתה ד’, אבל רק אחרי השירות הסדיר פניתי ללמוד אותן מרצוני החופשי ולא כי ‘ההורים שלחו אותי’. גם אז עדיין לא ידעתי לנסח משפטים כמו ‘מימוש הייעוד הוא בהליכה בדרך עצמה’, אבל התחלתי לצעוד בדרך (ולא במפתיע אומנויות לחימה יפניות מוסיפות את המילה ‘דרך’ לשמן כמו דרך היד הריקה היא הקראטה-דו, דרך הרכות היא הג’ודו, וכו’), והתחלתי להרגיש שאני מממש את עצמי. האם כבר בתחילת הדרך ידעתי שיום יבוא ואעמוד בראש מכון קראטה המונה כמאה תלמידים ותלמידות? אפילו לא יכולתי לדמיין אותי עם חגורה שחורה על המותניים. אבל זה לא שינה דבר. האימון והשייכות לדוג’ו מילאו אותי, נתנו לי תוקף ומילאו את חיי במשמעות. כך היה וכך עדיין עד עצם היום הזה ולכן עבורי – היותי אמן לחימה ומורה הם חלק מהאיקיגאי שלי. לכל אדם יש נתיב כלשהו, עשייה כלשהי שתמלא אותו ותגרום לו לזרוח מבפנים. זה אולי אחד מהדברים המגדירים אותנו כבני אנוש.
אמנם כל היצורים הנולדים מבקשים לחוות רווחה ולהימנע מסבל, אך איני יודע אם כולם חולקים את הצורך האנושי הבסיסי הזה בהגשמה עצמית. הפסיכולוג אברהם מאסלו מראה בתאוריית הצרכים שלו, שלבני האדם יש מערך צרכים שהם צריכים לממש. הצורך הוא איכות בוערת, דורשנית, שמחוללת בנו אי-שקט עד שאנו ממלאים אותה. מהצרכים הבסיסיים ועד הגבוהים ביותר, המנגנון זהה. כולנו צריכים ללכת לשירותים, כולנו מטפסים על הקירות אם הצורך הזה נשלל מאיתנו, וכולנו נושמים לרווחה כאשר הוא בא על סיפוקו.
מאסלו יצר היררכיה בצרכים האנושיים, מהבסיסיים והחייתיים ביותר (לנשום, לאכול, לישון, להפריש) לכאלה הכרוכים בהישרדות (מחסה, משפחה, פרנסה, בריאות), משם למימוש צרכים רגשיים כמו שייכות ואהבה, מעליהם הצורך בכבוד והערכה (מעצמי ומהסביבה) ובראש הפירמידה, בפסגת הצרכים האנושיים, הצורך במימוש-עצמי תובע את הגשמתו.
חשוב להבין שכל עוד לא מומש הצורך בשלב הבסיסי יותר של המדרג, האדם לא יחוש רווחה. אין מה לדון בייעוד ובמימוש עצמי כשרעבים ללחם, כשנאבקים על הנשימה הבאה, כששורדים תנאי קיום קשים או כשחווים נידוי ובדידות. אך רצה הגורל ורבים מאיתנו מתקיימים בעולם שבו צרכינו הבסיסיים ממולאים מבלי שניתן על כך את הדעת: יש לנו קורת גג, מזון ומים, אנחנו מצליחים להתפרנס, יש לנו מעגל של אנשים קרובים המספקים את צרכינו הרגשיים ואנו נהנים ממידה ראויה של כבוד והערכה, ולו יהיה זה ברכת בוקר טוב מהשכן או לייק בפייסבוק. ועדיין, משהו חסר.
הצורך שממתין לנו אחרי שנשביע את כל קודמיו: המימוש העצמי.
היפנים הכירו גם הם בתפקידה המכריע של ההגשמה העצמית – שנובעת מהבנת האדם את ייעודו בעולם – והעניקו לה את השם איקיגאי. מחקרים מראים שמי שיש לו איקיגאי מצליח ובריא יותר ממי שאין לו איקיגאי. כמטפל ומלווה תהליכים אני נוכח פעם אחר פעם, עד כמה יסודי ומכריע האיקיגאי בחייהם של מטופליי. לא מפתיע איפה שאחת הדרכים להגדיר איקיגאי היא: “הסיבה לקום בשבילה בבוקר”.
איקיגאי היא איכות סובייקטיבית שלא ניתן לאמוד בסממנים חיצוניים כמו תעודה או טקס. עבור תלמיד קראטה שאומנות הלחימה מהווה חלק מהאיקיגאי שלו, מעבר של מבחן-דרגה מהווה אירוע משנה חיים. עבור תלמיד שלומד כי ההורים שלו מכריחים אותו, לא יהיה מדובר בחוויה משמעותית כלל ועיקר.
איקיגאי הוא הטעם, התבלין, שמעניק לחייו של אדם משמעות. זו יכולה להיות העבודה שלו, תחביב כלשהו, השתייכות לקהילה מסויימת, יצירה אומנותית, הובלת תהליך, שירות כלשהו… איקיגאי הוא, בפשטות, מה שאדם אוהב לעשות, מה שממלא את חייו בטעם, מה שיכול לגרום לו לאבד את תחושת הזמן ולהתאחד לגמרי עם הפעולה אותה הוא מבצע.
אף אחד לא יכול לומר לכם מה האיקיגאי שלכם, וגם אם פגשתם אדם שהאיקיגאי שלו ברור, ניסיון לאמץ את האיקיגאי שלו לא יבטיח לכם דבר. כדי לגלות מה הדבר שמעניק לחייכם הכי הרבה משמעות עליכם לעצור לרגע, להיכנס פנימה ולאתר אותו.
לאחר שאיתרתם אותו, קדשו אותו, הזינו וטפחו אותו. שימו אותו גבוה-גבוה ברשימת סדר העדיפויות שלכם והקפידו לקיים אותו בכל יום ויום. אלה החיים שלכם, פרק הזמן הארוך אך המוגבל שלכם לחוות את השהות כאן על כדור הארץ, מלאו אותו באיקיגאי שלכם ותחוו שמחה. כאדם החי בעולם הסמסארה אני יודע, בדיוק כמוכם, מהו טעמם של כאב, פחד, כיסופים והחמצה. אבל העובדה שאני מממש את עצמי, עושה מה שאני אוהב ונמצא בהלימה עם הייעוד שלי, מאירה באור בהיר ומחמם על כל הצללים האלה, ומלמדת אותי יום אחרי יום עד כמה מהותי האיקיגאי לתחושת האושר האישית שלנו, בים החיים הסוער הזה.
די שתבינו מה האיקיגאי שלכם ותפעלו ליישם אותו באופן דומיננטי בחייכם כדי להעניק להם טעם חזק ובולט של שמחת חיים, זרימה וסיפוק. זהו הייעוד האישי שלכם, בינכם לבין עצמכם.
אבל ביכולתכם לבדוק גם את הצעד הבא והוא, האם יש דרך להשתמש באיקיגאי שלכם, בייעוד שלכם, בתור משרתים בעולם הזה.
מזמן למדתי שמידת הנתינה שלנו לאחרים היא כשלעצמה מרכיב יסודי בחוויית האושר והסיפוק שלנו. מי שרק לוקח ומכלה אנרגיות חיצוניות הוא במידה מסוימת רוח רעבה ומנהל צורת קיום שלעולם לא תדע שובע וסיפוק.
מה אם האיקיגאי שלכם – הדבר שגורם לכם שמחה, הדבר שאתם אוהבים לעשות ושבשבילו תקפצו מהמיטה גם בבוקר חורף קר וגם לאחר לילה נטול שינה – יכול להיות הייעוד שלכם עבור העולם?
ישנה נוסחה, שלפיה תוכלו לבחון זאת:
קחו את ארבעת המרכיבים הבאים –
מה שאתם אוהבים לעשות (לשיר, להקשיב לאנשים, לגלף בעץ, לרכוב על אופניים…)
מה שאתם טובים בו (יש לי מכרה יקרה שאוהבת לשיר אבל היא הראשונה להודות שהיא זייפנית נוראית).
מה שאנשים יהיו מוכנים לשלם לכם עליו (כלומר מה שנתפס עבורם כבעל ערך אמיתי ומה שיוכל להוות עבורכם כנתיב עיקרי או משני לפרנסה).
מה שהעולם זקוק לו (כלומר משהו שמוסיף אור לעולם ולא, חלילה, חושך. אם האיקיגאי שלכם הוא להזיק ולהרוס אנחנו לא משדרים על אותו גל).
עכשיו, יכולים להיות כמה וכמה דברים שאתם אוהבים לעשות, כמה וכמה דברים שאתם טובים בהם, שאנשים יהיו מוכנים לשלם לכם עליהם ושהעולם זקוק להם.
אם תמצאו – ובמעט מחשבה והרהור פנימי אתם בטוח תמצאו – משהו אחד שעונה על ארבעת המרכיבים האלה, בינגו, מצאתם את הייעוד שלכם בעולם.
וזוהי, בעיניי, תשתית לחיים של שמחה, אושר וסיפוק. לתת את האהבה שלנו לעולם, להזין ולהאיר אותו במשהו שאנחנו אוהבים לעשות וטובים בו, ולקבל חזרה הכרת תודה רגשית וחומרית באופן שמאפשר את המשך הזרימה הקולחת הזו. אלה חיים טובים. אלה חיים של טאו, ואלה החיים שאני מאחל לכם בכל לבי.
לפני כמה חודשים מצאתי את עצמי יושב מול חשבון הבנק ומהסס לאשר העברה לספק שלנו, הוא עשה את העבודה שהיה אמור וסיפק אותה, אבל עדיין משהו בבטן הרגיש לי לא נכון. בגלל שאף פעם לא שמתי לב קודם לכן לתחושה הזו, בטח לא בצורה כל כך ברורה, החלטתי להמשיך לחקור ולגלות מה נמצא שם מתחת לפני השטח.
ניסיתי לבדוק האם אני חווה את אותה התחושה גם בתשלום לספקים אחרים, כלומר שעצם הצורך לשלם מעורר אי נוחות, ולא, התופעה הזאת חזרה רק עם אותו הספק הספציפי.
נזכרתי פעם באחד הלקוחות שלנו שהיה חותם על הצ’קים “באהבה”, דבר שהיה נתפס בעיניי כ”ניו-אייג’י” ותו לא, אבל פתאום התחלתי להבין את הקטע של לשלם באהבה, דווקא מתוך החוויה של לשלם בחוסר נוחות.
כשבחנתי את מערכת היחסים שלנו עם אותו ספק נוכחתי שבתקופה האחרונה אנחנו פחות מרוצים מאיכות העבודה שלו, ושמה שבאמת הפריע לי זה שבהזמנות האחרונות הוא עשה כמה טעויות די משמעויות ולא היה מוכן לקחת עליהן את האחריות. הוא ניסה לגלגל אלינו את האשמה, וזאת למרות שבעשר שנות פעילות, ועם אותם הקבצים שמהם הופקו המוצרים, טעויות כאלה אף פעם לא קרו לנו.
בהמשך שאלתי את עצמי למה אנחנו ממשיכים לעבוד עם הספק הזה אם אנחנו לא מרוצים ממנו, והבנתי שאנחנו נשארים איתו כי אין לנו אלטרנטיבה וכי למען האמת לא התפנינו אף פעם לחפש. כשחשבנו על מי אנחנו ועל כך שמהיום הראשון חתרנו לשמור על סטנדרט גבוה של איכות בכל דבר שאנחנו עושים, הבנו שאנחנו צריכים למצוא ספק אחר. אז התחלנו לחפש, שאלנו מסביב ויצאנו לבדוק כמה המלצות שקיבלנו. תוך זמן קצר מצאנו ספק חדש, שלא רק שלא עלה יותר, אלא שאף הציע לנו סטנדרט גבוה פי כמה (וגם יחסי אנוש מעולים).
בסוף, כשקיבלנו את המוצרים הם היו בדיוק כמו שדמיינו אותם, והספק החדש אפילו עזר לנו בכמה צמתים בדרך עם הצעות ממש חשובות שעזרו לנו להימנע מטעויות שהיו יכולות לקרות בתהליך.
והכל התחיל מתחושת בטן קטנה.
מאז, בכל פעם שאני יושב ומאשר בחשבון הבנק את התשלומים לספקים, אני מפנה תשומת לב מיוחדת לגוף שלי, ובמיוחד לבטן, ומקשיב לסימנים. האם בתוך תוכי אני לא מרוצה ממשהו במערכת היחסים עם הספק הזה? האם הגיע הזמן לדרוש ממנו יותר? או להחליף ספק?
לשמחתי היום גיליתי ששילמתי לכולם בשמחה! וגם זה סימן. מעניין שדווקא הכסף, שאמור להיות דבר אינסטרומנטלי (אבל למעשה הוא דבר מאוד אמוציונלי) עזר לי לגלות ברגע האמת מה תחושת הבטן שלי ביחס לספק המסוים, ואם יש שם משהו שצורם, שווה לעצור ולבדוק את זה.
ומאז אותה אפיזודה, אני תמיד מקפיד – לשלם באהבה.
הנושא שעליו אני רוצה להרהר היום הוא הנושא שמלווה את כל חיי: החופש. האם באמת ישנה דרך אל החופש?
מהו החופש? אני רוצה שנצא לדרך דווקא מהמצב ההפוך, מהכלא.
כבני אדם, לעיתים קרובות אנחנו מרגישים מוגבלים. ולמרות זאת הגבול אינו בהכרח כלא, במיוחד כאשר אנחנו מסוגלים לקבל אותו ולראות אותו בבהירות. במקרה כזה, אפשר לומר שהוא מהווה גשר אל החופש. למעשה, החופש הוא לא הבעלות על דבר כזה או אחר, אלא מצב פנימי של הוויה.
בהרהור שלי אני מדמיין אותו כדרך שמורכבת מכמה תחנות, ושהראשונה מהן היא היכולת שלנו לעצור ולהתבונן.
להתבונן במה? בריבוי של האני שלנו.
אנחנו ד”ר ג’קיל ומיסטר הייד, אנחנו ששת הדמויות שמחפשות את המחבר, אנחנו אחד, אף אחד ומאה אלף של לואיג’י פירנדלו. אם כן, הצעד הראשון בדרך למצב הפנימי הזה של חופש הוא להסתכל על עצמנו כפי שאנחנו, ללא שיפוט, כלומר מבלי לפצוע את עצמנו, במצב הזה של אהבה לעצמנו – זה של “אני אוהב.ת את עצמי” – מצב שמשחרר אותנו ושמגדיל את הרצון שלנו להשתפר.
מה זה אומר להשתפר?
להתחיל לנוע לעבר התחנה השנייה, שמגיעה עם יכולת יוצאת דופן, זו של תשומת הלב, שפירושה האטימולוגי הוא “ללא מתח” (A-tention). עלינו לומר לעצמנו שאיננו מפחדים ממה שאנחנו רואים ושאנחנו מסוגל לשים לב, כלומר במקום לתת לעצמנו להיפגע, להישאר שם וללמוד.
התחנה השלישית בדרך של החופש היא זו של הרצון.
רוב האנשים מדמיינים שיש להם כוח רצון אינסופי, אבל אין זה כך, לכל אחד מאיתנו יש רק כמות קטנה של כוח רצון. ועדיין, המעט שאנחנו כן מסוגלים לעשות הוא בעל ערך, מכיוון שהוא הצעד שמאפשר לנו להתקדם אל חופש גדול יותר ושמקרב אותנו לתחנה נוספת: המודעוּת.
כשאנחנו מבינים מה אנחנו ובעיקר כשאנחנו הופכים להיות מודעים למה שאנחנו יכולים להפוך להיות, התחנה הבאה מופיעה לפנינו בבירור: נולדנו כדי להתפתח, נולדנו כדי לדעת את עצמנו, נולדנו כדי להתקדם אל עבר האהבה לעצמנו שהופכת בהכרח לאהבה כלפי האחר והאחרים, תוך שאנו תורמים לשיפור הסביבה שמקיפה אותנו.
אני יכול.ה, כי יש לי את הכוח להגיד לעצמי איזה סיפור אני רוצה לגלם.
ובזכות הכוח הזה אנחנו הופכים ליותר מודעים ממה שהיינו קודם לכן ואנחנו מצליחים לאחד את האניים הרבים שלנו, תוך כדי שהרצון לומר את האמת, קודם כל לעצמנו, מתגבר בנו.
המצב הזה של להפסיק להסתיר את עצמנו, של להפסיק לברוח, של להישאר כאן, מאפשר לי להפסיק להעריך את עצמי יותר מדי או פחות מדי.
שגעון הגדלות (הערכת יתר) והאשמה (הערכת חסר) הם שני הצדדים של אותו המטבע והם אלה שכולאים אותנו.
כדי להתחיל את המסע שלנו אל עבר החופש ולהגיע לאיכות חיים גבוהה יותר עלינו לקבל בפשטות את העובדה שעלינו להתאמן. איננו יכולים לעשות שום דבר לבד.
רק תודות לאחרים אנחנו מסוגלים לראות את עצמנו בצורה נכונה, ולהיווכח בתמונה האמיתית שמשתקפת. לא בתמונה המלאכותית שמותאמת למה שפלוני אלמוני, או שהמצב המסוים הזה, או שהקבוצה המסוימת הזאת דורשים מאיתנו.
מי שרוצה להתפתח, מי שמחפש את הדרך של החופש, ניזון מהרצון שלו לפגוש את החיים מתוך מצב של נוכחות והוא משתף את העולם שסביבו ברצון הזה, רגע אחר רגע.
וכדי לסכם, אלה הן 7 התחנות בדרך אל החופש:
אני בעצמי ניזון משבעת הצעדים האלה בכל יום ומדי פעם אני חוזר ומהרהר בהם. אני מקווה שהם יוכלו להעניק גם לכם השראה.
לפני כמה ימים חלחלה אליי סגריריות החורף ומצאתי את עצמי יושב כך – הרגליים על השולחן, מחשבות קצת עגומות, עייפות וחוסר חשק כללי. כעבור כמה דקות נכנסה לחדר איריס, זוגתי ב- 18 השנים האחרונות, קלטה את מצבי ונתנה חיוך. עם מבט אוהד בעיניים שאלה אם אני רוצה מרק חם. באופן אוטומטי קצות הפה שלי התחילו להתעקם למעלה, משהו בי נרגע, ואחרי קערית המרק כבר חשתי די מאושש. איריס הטעינה אותי.
התופעה הזו בה המבט הטוב של איריס מעלה חיוך על פני, היא בעיניי קסם. ומכאן שכולנו יכולים להיות קוסמים. המופע שלנו מבוסס על עובדה חשובה – כולנו מגנטים, או ליתר דיוק פרו-מגנטים. אני לא רומז שלפיזיקאים יש זוגיות טובה יותר, אבל הם לפחות יודעים שמגנט הוא גוף בעל שדה מגנטי, שנוצר על ידי סנכרון התנועה והספין של האלקטרונים סביבו. אני מדמיין פיזיקאית שמנסה להסביר לבעלה שספין הוא כיוון ההצבעה של האלקטרונים במרחב, רק כדי לגלות שהוא כבר נרדם. אבל אולי הוא קלט שכדי שגוף יהפוך למגנט הוא צריך להיות קודם פרו-מגנטי (נוטה למגנטיות), כלומר עם סידור אטומים שמאפשר לו להפוך למגנט.
כשחומר פרו-מגנטי כמו ניקל או ברזל נפגש עם מגנט אחר, האטומים מסתדרים כך שהשדות של שניהם מצביעים לאותו הכיוון. ובזכות המפגש, הגוף הפרו-מגנטי הופך למגנט בעצמו ועוד יישאר כך לזמן מסוים עד “ההטענה” הבאה. באותו האופן, כשאיריס ניגשת אליי עם חיוך ומבט תומך בעיניים, היא איכשהו עוזרת ל- “אטומים” שלי להסתנכרן ולזרום – מה שמרגיש יותר טוב ונכון ושלם.
ברשת מסתובבים כל מיני סרטונים על “אנשים מגנטיים” שנדבקים אליהם סיכות, מסמרים ואפילו פטישים, ויש הגורסים שגם חיסוני הקורונה הופכים אותנו למגנטים. אני כבר רואה את הפיזיקאית מעקמת האף ואומרת שהכל שטויות, אבל לפחות ערכתי ניסוי – מייד אחרי החיסון ניסיתי להדביק סיכה לכתף. היא נפלה.
רעיון אחר הביא גורדייף בספר חיפוש אחר המופלא כשדיבר על מרכז מגנטי המתפתח באדם. גורדייף דיבר על השפעות מיוחדות שמקורן במעגלים אזוטריים, וקרא להן השפעות מודעות בין אם אנו מבחינים בהן ובין אם לא:
“תוצאות ההשפעות האלו מצטברות בו יחד, וכעבור זמן מסוים הן יוצרות בתוכו מין מרכז מגנטי, המתחיל למשוך אליו השפעות בנות סוגו… וכך – מתחיל המרכז המגנטי להשפיע על מגמתו של האדם ומחייב אותו לפנות ואפילו לנוע בכיוון מסוים… והוא עשוי לפגוש אדם אחר המכיר את הדרך”.
גורדייף דיבר אמנם על מרכז מגנטי המתארגן סביב עבודה רוחנית, ומושך עם הזמן את האדם אל המורה, אך למעשה לכל אחד מאיתנו יש מרכז כובד שכזה המאורגן סביב נושאים חשובים בחייו – למשל סביב הצלחה, חופש, משפחה, יצירה, כוח, כסף, קונספירציות וכן הלאה. וכשאנו פוגשים אדם בעל מרכז כובד דומה נוצרים הדהוד ומשיכה. נסו להיזכר איך נפגשתם עם בן הזוג וב- “מרכזים המגנטיים” שהדהדו. מה היה שם? יכול להיות שהם כבר השתנו עם השנים וזו הזדמנות להיות סקרנים ולחקור ממה הם מורכבים עכשיו.
די מעצבן אותי כשאנלוגיות לא מסתדרות עם המציאות. הכוח המגנטי למשל מבוסס על משיכה בין שונים ודחייה בין דומים, לא בדיוק כמו בזוגיות. אמנם השונות קיימת בכל זוגיות בין גבר לאישה, והיא יכולה גם לעורר תחושה של מסתוריות וסקרנות, אבל האמת היא שמרבית המחקרים מראים שדווקא דמיון בין בני זוג הוא מנבא מדויק יותר לזוגיות טובה. קל להבין זאת: בני זוג שאוהבים מאוד מוזיקה קלאסית, למשל, יגבשו לעצמם שפה ומרחב ייחודיים סביב נושא שמחייה אותם.
אני כבר שומע את הראש שלך עובד: אני וזוגתי ממש שונים. הלך עלינו! אז שנייה לפני שאתה מחפש עורך דין בגוגל כדאי שתדע שלפי הפסיכולוגים, יותר מדמיון או שונות זה עניין של השלמה הדדית. הזרם בפסיכואנליזה שנקרא פסיכולוגיית העצמי אומר שאנו מזהים באדם השני (באופן מודע או לא מודע) שלוש תכונות עיקריות שיכולות להשלים או לפתח אותנו:
יוני רכטר ניסח את זה בצורה קצת יותר מובנת מהפסיכולוגים:
“כמו כלים שלובים,
אני ואת ביחד
מתמלאים עד קו הלב”
ובתוך כל זה שורה המסתורין, כפי שהראה מחקר הולנדי שניסה לפצח את סודות המשיכה. החוקרים הפגישו כ- 150 אנשים לבליינד דייט במהלך פסטיבל ולגופם הוצמדו חיישנים שניטרו את מחוות הגוף, דיבורים וצחוקים, תנועת העיניים, קצב הלב ורמת המוליכות החשמלית של העור. למרבה ההפתעה, מה שניבא משיכה הדדית לא הייתה האינטראקציה הגלויה. הגורם המשמעותי היחיד היה סנכרון והרמוניה בקצב פעימות הלב ובמוליכות העור, מעין הדהוד משותף מתחת לסף ההכרה. זו הייתה התארגנות רגעית וספונטנית של “השדה האנרגטי” בין השניים, שהחוקרים לא ידעו להסבירה.
“אין לי אחר לגרש עננים ממצחי, לחדש את האש, לנחש את כוחי. מי יחזיק בי? מי יביט מבט כמו נשיקה? מי אם לא אתה”.
רחל שפירא
זוכרים את הפיזיקאית שלנו? לא כל כך אכפת לה שבעלה כבר נוחר על הספה. היא מאמינה בפיזיקה ובאהבה ומקווה שמשהו מזה ייכנס לו לחלומות. היא מסבירה לו שלכל מגנט יש שני קטבים (צפון ודרום), ושזוהי עובדה, כך שגם אם הוא ייקח מגנט ויחתוך אותו להמון חתיכות – כל חתיכה תהיה בעצמה מגנט עם שני קטבים. ובין השניים זורמים במעגלים “קווי שטף” שהם הכוח או השדה המגנטי.
מה שהיא ניסתה להגיד בדרכה המיוחדת, הוא שזוגיות לא מתקיימת בין “נפשות מבודדות”. שניתן לדמיין אותה בתור מגנט אחד בעל שני קטבים עם קווי שטף הזורמים ביניהם ויוצרים את השדה המשותף. נכון שהיה נהדר אם לא היינו צריכים לעשות שום דבר לגבי השדה הזה? רק פוגשים את “האדם הנכון” ומכאן והלאה הזוגיות כבר דואגת לעצמה. אם פגשנו את הנפש התאומה שלנו זה אמור פשוט לקרות, לא?
נראה לי שכל מי שנמצא בזוגיות, קצרה או ארוכה, כבר גילה שהשדה האנרגטי זקוק לא פעם להטענה. אבל מאיפה מתחילים? לפעמים זה מאתגר לעשות את הצעד הראשון, במיוחד אם קצת התרחקתם לאחרונה. אז קבלו בשורות משמחות – אתם לא לבד!
מורתי לייעוץ זוגי, ד”ר מיכל צוקר, אוהבת לצטט בהקשר הזה משירו של רבי יהודה הלוי – “וּבְצֵאתִי לִקְרָאתְךָ – לִקְרָאתִי מצָאתִיךָ”. הכוונה היא שכאשר אנו מתחילים לפסוע לקראת בן הזוג, אנו מגלים שהוא כבר נמצא שם לקראתנו. גם חוקי הטבע מתגייסים למעננו: עוצמת השדה בין מגנטים היא פועל יוצא של הכוח שלהם ומהמרחק ביניהם, אז ככל שתתקרבו ותטעינו את בן הזוג כך יהיה יותר קל.
ועכשיו, דבר ראשון שכדאי להכניס לתמונה הוא מודעות למה שבן הזוג קולט מכם בתקופה האחרונה. אני מדבר ברמה היומית, לא מה שנראה לכם ברמה העקרונית אלא מה שתכל’ס רואים בשטח – כשהוא נכנס הביתה, עובר לידכם בסלון, מספר על היום שלו. האם הוא חש אהוב, רצוי ומוערך? כי אם הוא לא, אין פלא שהשדה האנרגטי התדלדל. הקוטב השני שלכם לא מקבל טעינה אז מאיפה הוא יביא את האנרגיות לעשות למענכם ולהפגין חיבה? ככה יוצא שגם אתם לא מקבלים הטענה והמעגל נקטע.
אם זה מה שגיליתם, לפני שאתם מתחילים להתחפר באשמה, כדאי לזכור את האבולוציה שעשתה עלינו עבודה די טובה. אחת “המתנות” שקיבלנו ממנה היא ההסתגלות כדי שלא נצטרך להיות מופתעים בכל כניסה למערה שלנו, לסלון או למטבח. זה קורה גם בזוגיות, כשמתרגלים לנוכחות, לעשייה ולמהות של בן הזוג, ולא מבחינים שהוא הולך ונהייה שפוף, שהזנחנו את ההטענה. הוא תמיד היה ככה, לא? אז בתור התחלה כדאי להכניס מודעות למצב שלו ולמסרים שהוא קולט מכם, ולו כתרופת נגד להסתגלות.
הנה ניסוי קטן לבדיקת ההסתגלות: בזמן שאתם מסתכלים על בן הזוג נסו לדמיין שבכלל קוראים לה גלית או אמיר או מה שמתאים לכם, חזרו על השם כמה פעמים בראש ותראו איך התמונה המקובעת שלכם עליו משתנה.
“כולך יפה רעיתי ומום אין בך”
שיר השירים
האבולוציה נתנה לנו עוד מתנה שנקראת “הטיית השליליות”. מה לעשות? המוח נוטה לייחס הרבה יותר חשיבות לבעיות ולפגמים מאשר למה שמתנהל כשורה. זה עבד מצוין מול הסכנות של הסוואנה והג’ונגל אבל הטיית השליליות העתיקה מגיעה גם אל הזוגיות: “הוא לא עזר לי היום… היא לא הקשיבה… הבית תמיד מבולגן כשאני חוזר מהעבודה…” – נשמע מוכר?
אז יאללה! תכניסו קצת ראייה חיובית ככוח עזר ותנו תשומת לב למה שטוב בבן הזוג. זה הרבה יותר קל וכיפי מלהתחפר בחצי הכוס הריקה. בתור התחלה, אתם מוזמנים לציין לעצמכם בין 5 ל-10 דברים טובים בבן הזוג, כולל מה שנראה טריוויאלי לכאורה – הוא שטף כלים היום, היא התלבשה יפה, הוא הכין מרק טעים… די מהר תגלו שכשעוזרים למוח לשנות כיוון מהטיית השליליות מתפתח מומנטום חיובי שהולך ומתחזק.
אבל למה להשאיר את כל הטוב הזה רק לעצמכם? מומלץ להפוך מחשבה למעשה ותנו לבן או בת הזוג לפחות 3 פידבקים חיוביים ביום: “כל הכבוד שתקתקת את הבית… היית נהדרת עם הילדים… איזה גדול אתה שהספקת גם לעשות קניות…” אפשר לשמור את הפידבקים האלה לסוף היום כשיושבים במרפסת בערב (לא יזיק להוסיף ליטוף או חיבוק). ואם אתם מאלו שחיים ב- 160 קמ”ש אפשר לשלב את הפידבקים במהלך היום, אפילו בווטסאפ, רק הקפידו להטעין את הקוטב השני שלכם.
“גלי לי את פנייך – ואדע”
ארז לב ארי
אני מדמיין את הפיזיקאית, בואו נקרא לה נורית, מגיעה לטיפול זוגי. המטפל מציע לה להמשיך להיות מדענית, לגייס סקרנות ולחקור – מה יכול להטעין את אבירם? האם המפתח נמצא במילים ומחמאות, האם במגע כמו ליטוף או נשיקה, אולי מחוות קטנות כמו להכין עוגה או לקחת את האוטו למוסך, ואולי הוא מאלו שמתנה חביבה כמו זר פרחים עושה אצלם את העבודה. אז כמו נורית, אפשר להיות מדענים־סקרנים לגבי “שפת האהבה” של בן הזוג ולערוך ניסויים. אולי גם הוא לא יודע בדיוק מה השפה שלו, אבל החיוך והמבט בעיניים כבר יתנו לכם את התשובה – האם קלעתם למטרה או שאפשר להמשיך לדייק.
“יעלה יעלה בואי לגני”
רבי ישראל נג’ארה
מתי הייתם ביחד בפעם האחרונה? אני לא מדבר על נסיעה להורים כשהילדים דבוקים למסכים או צועקים ברקע. רק שניכם ביחד עם פניות זה לזו. כי אם זה לא ממש קורה כדאי להזמין את השני לזמן זוגי. לא מדובר בהפקה גרנדיוזית, למשל להזמין אותה להליכה ביחד, להכין לה ספגטי ולאכול ביחד, ואפשר גם משהו ארוטי וכן הלאה. מה שחשוב הוא בלי פלאפונים ובלי ילדים, ובלי לתת ללו”ז הצפוף לקלקל. ממש לקבוע: אני מזמינה אותך לדייט ביום… בשעה… בבית קפה, בפארק או בבית, ולכתוב ביומנים. כן, זה נשמע קצת טכני, אבל כשקובעים דייט באמת מפנים את הזמן, וגם האנרגיה מתחילה להתכוונן לקראת האירוע.
אולי הזמן הזוגי יתגלגל לחדר השינה ואולי לא, אבל שווה לזכור שמגע לא־מיני חשוב אפילו יותר מהמין. ליטוף וחיבוק נחוצים לנו כמו מזון ואוויר אז שימו לעצמכם כוכבית בראש לגבי “תזונה נכונה” ברמה היומית. ומעבר לכך, ככל שתשדרגו את איכות וכמות המגע בסלון או במטבח, גם מה שקורה בחדר השינה ישתפר.
אולי אם תזכרו שאתם מטעינים את בן הזוג גם למענכם, זה יעזור לכם לגייס מוטיבציה. כשאתם אוהדים ומעודדים, מקשיבים ומכילים, תומכים ומרימים, האנרגיות המחודשות שלו יתבטאו בדברים שעושים לכם טוב. יש כאן שדה אנרגטי אחד, כך שהטענת הקוטב הצפוני תשפיע עד מהרה גם על הדרומי. זה נכון גם לגבי ימים פחות טובים: אם יש לך תלונות כלפיה ואם היא לא כל כך מחייכת ונחמדה לאחרונה, זוהי נורה אדומה שאומרת שהיא מרוקנת וזקוקה להטענה שלך.
“באהבה מוצא אתה את הפרדוקס של שתי נפשות שהיו לאחת ובכל זאת נשארו שתיים”
אריך פרום
מורה הא־דויטה רופרט ספירה אמר פעם: “אינני יועץ זוגי אבל אם הייתי צריך לתת עצה היא זו: אל תתלו באופן בלעדי את האושר שלכם בבן הזוג”. הוא התכוון ששום אדם, חפץ, הישג או חוויה אינם יכולים לעמוד בתביעת האושר לאורך זמן. לכן, שלא באשמתו גם בן הזוג חייב להכזיב בסופו של דבר. למרבה המזל, כפי שאיננו נפשות מבודדות גם השדה המגנטי של הזוגיות לא מבודד, ולפי מחקרים אחד המנבאים החזקים ביותר לזוגיות טובה היא שביעות רצון מהחיים שמחוץ לזוגיות. במילים אחרות, ההיענות לקריאת ההתפתחות הפנימית ולמה שמממלא אתכם יכולה להתבטא מחוץ לשדה הזוגי, ובתוך כך לתמוך בו ולהטעין אותו.
הצד השני של המטבע לאמירה של רופרט ספירה, הוא זה: היו מקור לאושר של בן הזוג. לא המקור הבלעדי, ולא מכיוון שאתם מחויבים לכך מתוקף איזו מוסכמה, אלא מפני שאתם יכולים. בניגוד למסתורין והקסם של השדה הזוגי כאן העובדות ברורות – אתם יכולים להעניק לו אושר. היכולת הזו נמצאת בארגז הכלים הטבעי שלכם והיא לא קשה למימוש. אז עשו בה שימוש למענו ולמענכם.
***
בהוספיס שאני מכיר, אמילי, אישה בסוף שנות השישים לחייה, גססה מסרטן השד. בתה ביקרה אותה מדי יום ונראה שהיה ביניהן קשר אוהב. אבל כשהבת הייתה עוזבת, כמעט תמיד אמילי הייתה יושבת לבדה ובוכה. לאחר זמן מה התברר שהסיבה לכך הייתה שבתה סירבה לקבל את מותה המתקרב, ובילתה את כל זמנה בעידוד האם ‘לחשוב מחשבות חיוביות’, בתקווה שכך תירפא מחלת הסרטן שלה. מה שקרה למעשה היה שאמילי נאלצה לשמור לעצמה את מחשבותיה, את פחדיה העמוקים ואת הבהלה והצער, בלי שהיה עימה מישהו שיעזור לה לחקור אותם, להבין את חייה או למצוא משמעות מרפאת במותה.
הדבר החשוב ביותר בחיים הוא לכונן תקשורת חמה ונטולת פחד עם אחרים, וזה חשוב עוד יותר לאדם הנוטה למות, כפי שהראתה לי אמילי.
לעיתים קרובות האדם הנוטה למות חש עצור וחסר ביטחון, והוא אינו בטוח בכוונותיכם כשאתם מבקרים אותו בפעם הראשונה. לכן אל תצפו שמשהו יוצא מן הכלל יקרה, אלא היו טבעיים ונינוחים, היו אתם עצמכם. לעיתים קרובות אנשים שנוטים למות לא אומרים את מה שהם רוצים או מתכוונים להגיד, והאנשים הקרובים להם לא יודעים מה להגיד או לעשות. קשה לפענח מה הם באמת מנסים לומר, או אפילו מה הם מסתירים. לפעמים גם הם עצמם לא יודעים זאת. לכן הדבר החשוב ביותר הוא ליצור אווירה רגועה ונטולת מתחים, בכל דרך שהיא נוחה וטבעית לכם.
לאחר שנוצרו אמון וביטחון, האווירה נעשית נינוחה יותר, וזה מאפשר לאדם הנוטה למות להעלות את הדברים שעליהם הוא באמת רוצה לדבר. עודדו אותו בחמימות להרגיש חופשי לבטא מחשבות, פחדים ורגשות בנוגע למוות. החשיפה הכנה והישירה של רגשות היא חיונית לכל טרנספורמציה – כדי להשלים עם החיים או למות בצורה טובה – ועליכם לתת לאדם חופש מוחלט ורשות מלאה לומר את מה שהוא רוצה לומר.
כאשר האדם הנוטה למות מבטא לבסוף את רגשותיו הכמוסים ביותר, אל תקטעו אותו, אל תתנגדו לדבריו ואל תמעיטו בערכם. אנשים הנוטים למות או אנשים שחולים במחלה סופנית נמצאים במצב הפגיע ביותר בחייהם, ותזדקקו לכל המיומנות ולכל הרגישות, החמימות והחמלה האוהבת שתוכלו לגייס כדי לאפשר להם לחשוף את עצמם. למדו להקשיב, ולמדו לקבל בשקט: שקט פתוח ושלו שגורם לאחר להרגיש שמקבלים אותו. היו נינוחים ככל האפשר. שבו עם החבר או עם קרוב המשפחה הנוטה למות כאילו אין לכם שום דבר חשוב יותר או מהנה יותר לעשות.
גיליתי שיש שני דברים שמועילים בכל המצבים הקשים בחיים: שכל ישר וחוש הומור. להומור יש יכולת נפלאה להפוך את האווירה לקלילה יותר. הוא עוזר לשים את תהליך המיתה בפרספקטיבה הנכונה והאוניברסלית שלו, ומפר את רצינות היתר ואת הכבדות שבמצב. השתמשו בהומור באופן עדין ורגיש ככל שתוכלו.
מניסיוני למדתי גם שחשוב לא לקחת שום דבר באופן אישי מדי. כשלא תצפו לכך, האדם הנוטה למות עלול להפוך אתכם למטרה לכל הכעס וההאשמה שלו. כפי שאומרת אליזבת קובלר־רוס, הזעם “מופנה לכל הכיוונים ומושלך על הסביבה ללא הבחנה”. לכן אל תחשבו שהזעם הזה באמת מכוון אליכם. הבנת הפחד והצער שמהם נובע הכעס תמנע מכם להגיב בדרכים שעלולות להזיק למערכת היחסים שלכם.
ייתכן שתתפתו להטיף לאנשים הנוטים למות או לתת להם את הנוסחה הרוחנית שלכם. הימנעו מפיתוי זה באופן מוחלט, בעיקר אם אתם מרגישים שהם אינם מעוניינים בכך. איש אינו רוצה ‘להיוושע’ בעזרת אמונותיו של אדם אחר. זכרו שמשימתכם איננה להמיר את אמונתו של מישהו, אלא לעזור לאדם שעומד מולכם להתחבר לכוחותיו שלו, לביטחונו, לאמונתו ולרוחניות שלו, יהיו אשר יהיו. כמובן, אם הוא פתוח לנושאים רוחניים ובאמת רוצה לדעת מה דעתכם בעניין, אינכם צריכים למנוע זאת ממנו.
אל תצפו מעצמכם ליותר מדי, ואל תצפו לכך שעזרתכם תחולל ניסים או ‘תציל’ את האדם הנוטה למות, כי אתם רק תתאכזבו. אנשים מתים כפי שחיו וכפי שהם. כדי לכונן תקשורת אמיתית, עליכם להתאמץ לראות את האדם לאור חייו, אופיו, הרקע וההיסטוריה שלו, ולקבל אותו ללא סייג. כמו כן, אל תצטערו אם נדמה לכם שלעזרה שלכם יש השפעה מזערית בלבד ושהאדם הנוטה למות אינו מגיב לה. איננו יכולים לדעת מהן ההשפעות העמוקות יותר של עזרתנו.
האדם הנוטה למות צריך להרגיש שאוהבים אותו ללא תנאי, ושהוא משוחרר מכל ציפייה. אל תחשבו שעליכם להיות מומחים באיזשהו אופן. היו טבעיים, היו אתם עצמכם, היו חברים טובים, והאדם הנוטה למות ירגיש שאתם באמת איתו, מתקשרים איתו בפשטות ובגובה העיניים, כאדם לאדם.
אמרתי: “גלו כלפי הנוטה למות אהבה ללא תנאי”, אבל במצבים מסוימים הדבר רחוק מלהיות קל. ייתכן שיש לנו היסטוריה ארוכה של סבל עם האדם הזה. ייתכן שאנחנו מרגישים אשמה על מה שעוללנו לו בעבר, או שאנחנו מרגישים כעס או טינה על מה שהוא עולל לנו.
לכן הרשו לי להציע שתי דרכים פשוטות שבעזרתן תוכלו לשחרר את האהבה הטמונה בכם כלפי האדם הנוטה למות. אני ותלמידיי עובדים עם אנשים הנוטים למות, ומצאנו ששתי הדרכים האלה יעילות מאוד. תחילה, הביטו באדם שמולכם וחשבו עליו כעל מישהו שהוא ממש כמוכם, עם אותם צרכים, עם אותו רצון בסיסי להיות מאושר ולהימנע מסבל, עם אותה בדידות, אותו פחד מן הלא־ידוע, אותם מחוזות נסתרים של עצב, אותם רגשות מודעים למחצה של חוסר ישע. אם תעשו זאת באמת, ליבכם ייפתח כלפי אותו אדם ותשרור ביניכם אהבה.
הדרך השנייה, שהיא בעיניי אף יותר יעילה, היא לשים את עצמכם ישירות וללא פחד במקומו של האדם הנוטה למות. דמיינו שאתם שוכבים במיטה שמולכם ושאתם עומדים למות. דמיינו את עצמכם שם, כואבים ובודדים. ואז שאלו את עצמכם בכנות: למה אני זקוק יותר מכול? מה הייתי רוצה יותר מכל דבר אחר? מה הייתי רוצה מהחבר שעומד מולי?
אם תנסו את שני התרגולים האלה, אני חושב שתגלו שמה שהאדם הנוטה למות רוצה הוא בדיוק מה שאתם הייתם רוצים: שיאהבו ויקבלו אתכם כפי שאתם.
נוכחתי לעיתים קרובות שאנשים שסובלים ממחלות קשות משתוקקים למגע, ושיתייחסו אליהם כאל אנשים חיים ולא כאל מחלות. נוכל להעניק להם נחמה רבה אם פשוט ניגע בידיהם, נישיר מבט אל עיניהם, ניתן להם עיסוי קל או חיבוק, או פשוט ננשום בעדינות בקצב שלהם. לגוף יש שפת אהבה משלו: השתמשו בה ללא פחד, ותגלו שאתם יכולים להביא לנוטים למות הקלה ונחמה.
במהלך השנים הראשונות של נדודיי באזורים כפריים נידחים, לקחתי עמי סכין ציד גדולה, שאורכה היה כעשרים סנטימטרים. מעולם לא הראיתי אותה לאיש, אך בלילה היא הייתה איתי בתוך שק השינה שלי. כשדמיינתי מה יכול להגיח בלילה כדי לאכול אותי, הייתי נתקף בהלה. בכל לילה, כשנכנסתי לשק השינה שלי, תרגלתי שוב ושוב את פתיחת הרוכסן בכל המהירות האפשרית, תפיסת הסכין שלי והורדת הכיסוי מעליה — הכול בתנועה אחת. רק אם יהיה צורך. לא ישנתי טוב.
בהדרגה, במשך השנים שבהן שהיתי במרחבים הפתוחים, למדתי להתיידד עם החשכה ולחשוף (לפעמים) את השדים האישיים שהשלכתי על הצללים החיצוניים. עתה אני יכול לומר שאין מקום שבו אני מרגיש יותר בבית מאשר בתוך שק השינה שלי מתחת לכיפת השמים. ואת הסכין ההיא לא ראיתי כבר שנים.
מייקל, פסיכולוג ומדריך מסעות, נאבק אף הוא בפחדיו מן החשכה הפראית, בלילה הראשון של מסעו הראשון לחיפוש החזון:
“היה כבר אחרי חצות, הלילה היה שחור וללא ירח, כאשר הכנתי את המזבח שלי. ראשי החל להתמלא בשאלות ובחרדות. מה אם אחלה? אין כאן חדרי מיון. ואם אסבול מהיפותרמיה, מהתייבשות, או מהתכווצויות בטן? אז דמיינתי דובי גריזלי, אריות הרים וחתולי בר. התחלתי להיכנס לבהלה נוראית. ממרחק של פחות מעשרה מטרים ממני, שמעתי רשרוש עלים ביער. לבי ניתר. ניסיתי ליצור דימוי בעיני רוחי. הרחש התקרב אליי באיטיות דרך החשכה. זו חייבת להיות חיה כלשהי. חבר או אויב? דוב גריזלי או רוצח פסיכופט שמסתתר אי־שם בטבע? קפאתי. צורה כהה התקרבה אליי, מבלי להראות סימנים של פחד. חשתי עדינות, פתיחות. עצמתי את עיניי וניסיתי לפתוח את לבי. הרחש עשה את דרכו בחשכה. פקחתי את עיניי. משהו חלף לפניי ובאופן מסתורי המשיך את דרכו לתוך היער. איילה! יופייה וחינה נגעו בי עמוקות. עיניי התמלאו דמעות. עדינות כזו בעיצומו של הפחד שלי!
ביום האחרון התמלאתי בחרדות בנוגע לדרך שבה אשלב בחיי את החוויות שחוויתי. כיצד אוכל להישאר אמיתי כלפי עצמי ולא להניח לדרישות של הבית והעבודה להשתלט עליי. התפללתי שאראה את האיילה בשנית. כרעתי על ברכיי, נישקתי את העשב, הודיתי לאדמה, לעצים, לאוויר ולבורא על ששמרו עליי. נשאתי את עיניי — והיא הייתה שם. גופי רעד בהתרוממות רוח. התייפחתי.
ידעתי אז שיהיה אשר יהיה, חיי ימשיכו לזרום, פראיים ועדינים, כמו הנהר והרוח. משימתי הייתה לשחרר, לזרום ולהניח לעצמי להינשא בזרם, בכל יום קרוב יותר הביתה”.
עבורי, זהו המפתח בסיפורו של מייקל: בעיצומו של הפחד הוא עצם את עיניו, נכנס מרצונו עמוק יותר לתוך החשכה ופתח את לבו. עבור הנשמה, החשכה היא סמל ומקום מוכרים. החשכה היא הבלתי נודע, המסתורין, האמצעי שמכיל את הבלתי צפוי — את האפשרי. החשכה היא המסך הריק הטוב ביותר שעליו נוכל להקרין את כל מה שאינו פתור ואינו אהוב בלבבותינו. אנו מפחדים מן החשכה משום שאיננו רואים מה יש בתוכה וכמובן שאנו מניחים את הגרוע מכול. כשמדובר בחשכה, משמעות הביטוי “עדיף להיות בטוח מאשר להצטער אחר כך” הופכת ל”עדיף להיות פרנואיד ולעמוד על המשמר מאשר להירצח”. רוב הילדים — והילדים שבתוכנו — מבוהלים מן החשכה, בייחוד מן החשכה המסתתרת מתחת לדברים. לכן הם מפחדים ממה שיכול להיות במרתף, מתחת למיטה, או ברכבת התחתית.
הנוודית יודעת שלא סביר שתפגוש את נשמתה בצהרי היום. אילו הייתה נשמתה מחכה לה שם, ודאי הייתה פוגשת אותה כבר מזמן. עולם היום של המשפחה והתרבות הוא מסגרת שבתוכה רכש האגו שלה את איכויותיו המסוימות, את נקודות התורפה והחוזק שלו, ולכן הוא כבר אימץ את רוב האפשרויות הקיימות בו. עתה עליה לחפש במקום אחר. עליה לשקוע עמוק לתוך אדמה פורייה וחשוכה יותר כדי להתחבר לאפשרויות האדירות והפראיות ביותר. תרגול אחד שתוכלו לאמץ הוא בילוי זמן ממושך בחשכה פיזית אמיתית, מחוץ לבית בלילות ללא ירח או במערות, במטרה לגלות ולחלץ כמה אוצרות מתוך החשכה הסמלית, המרחבים הפתוחים האישיים שלכם. וֶנְדֶל בֶּרִי מכיר את החשכה:
“להיכנס לתוך החשכה עם פנס, פירושו להכיר את האור.
בבואך להכיר את החשכה, לך חשוך. לך סומא.
אז תגלה שגם החשכה פורחת ומזמרת
ונודדים בה בכפות רגליים חשוכות ובכנפיים אפלות”.
כאשר אתם מתיידדים עם החשכה, הקדישו תשומת לב מיוחדת לכל מה שאתם שומעים, מרגישים ומריחים בתוכה, מתוך ידיעה שחלק גדול ממה שתחוו יהיה “רק” דמיונכם המקרין מרכיבים בלתי מוטמעים של נפשכם. תלמדו רבות ממה שתקרינו. אך מה שאתם פוגשים בחשכה יכלול גם ישויות ליליות בשר ודם — ינשופים, עטלפים, איילות, דביבונים, עכבישים, עכברים — שיכולים להסתקרן בנוגע אליכם ואפילו להימשך אליכם. (בקרב כמה תרבויות המחוברות לטבע בנפשן יש אומרים שאם אתם פוגשים בקביעות דביבונים, לדוגמה, ייתכן שאתם בעלי “רפואת הדביבון”, אך אולי פשוט פיתחתם הרגל להתיישב על זנב הדביבון באמצע הלילה, ואינכם יודעים זאת).
עם זאת, המתנה האדירה ביותר של החשכה לא תהיה מה שתמצאו בתוכה, אלא הדרך שבה היא תשנה אתכם. הציעו את עצמכם לחשכה ובקשו ממנה להעניק לכם חניכה בכל דרך שתרצה, בכך תעניקו את עצמכם כמתנה לחשכה במקום רק לקוות שתזכו במתנה ממנה.
כניסה לתוך החשכה הפיזית משמשת כבת־לוויה בעלת ערך סינרגטי לאסטרטגיות אחרות, שבהן תוכלו להשתמש במקביל כדי להיכנס לחשכה הסמלית — לדוגמה, עבודה עם חלומות או דימויים עמוקים, עבודה עם הפצע המקודש שלכם, עם הצל, עם השלכות שאתם מקרינים, או התמודדות עם כורח המציאות של מותכם. כל אחת מהאסטרטגיות הללו היא דרך שבאמצעותה תוכלו למתוח את גבולותיכם ולהתוודע לעצמכם ברמה עמוקה יותר. כל תרגול מחזק ומרחיב את מה שלמדתם ומופעל על־ידי התרגילים האחרים.
גם רילקה למד להעריך ולאהוב את החשכה:
“את החשכה שמתוכה הגחתי,
אני אוהב אותך יותר מכל השלהבות
ששמות חיץ וגדר לַעולם,
כי האש מקיפה במעגל
כל אחד
כדי שאיש לא יראך יותר.
אך החשכה מכילה הכול:
את הצורה ואת הלהבה,
את החיה ואותי,
כיצד היא מכילה אותם,
את כל הכוחות, את כל המראות —
ואפשרי הדבר: עוצמתה האדירה
פורצת לתוך גופי.
אני נותן אמון בלילה”.
רילקה הבין שהחשכה היא המקור שמתוכו כולנו נובעים. אנו מגיחים מתוך חשכת הרחם ובמקביל מתוך חשכת הרוח — המסתורין הגדול. כשרילקה כותב שהאש שמה חיץ וגדר לעולם, אני תופס “עולם” זה כאותו חלק רחב יותר של היקום שאנו יודעים עליו מעט מאוד, אם בכלל. החשכה מכילה הכול והנווד נכנס באומץ לתוך אותה חשכה כדי לגלות מה יש בתוכה ומה נמשך אליו. בדומה לרילקה, הנווד מקווה לא רק למצוא דבר־מה, אלא גם שיתחולל בו שינוי, שמשהו יפרוץ לתוכו, באופן גופני.
בדומה למשורר, עלינו ללמוד לתת אמון בלילה.
האם אנו מגיחים מהרחם מצוידים היטב וכבר מתחילים לספר? על פי אסכולות פסיכולוגיות ורוחניות קיימים סמלים או ארכיטיפים מולדים הבונים את הלא-מודע הקולקטיבי, שמקורם במורשת ההתנסויות של הקיום האנושי. יחד עם זאת, אלו לא סמלים מוגמרים שעליהם ניתן להישען לבניית סיפור, אלא נטיות שאליהן נמזג התוכן האינדיבידואלי במשך השנים.
המהלך של הסמלה ושיום, בניית הקשרים ומשמעויות הוא משימה התפתחותית, המושגת באופן טבעי. היכולת הזו משתכללת עם השנים ומהווה את התשתית לסיפור חיינו הפרטי מילדות ועד בגרות, ולסיפור החברה והתרבות בכלל. גם בשלבי ההתפתחות הבשלים יותר שעל המישור הרוחני נודעת חשיבות לסמלים ולסיפורים ייחודיים, כפי שכותב למשל גורדייף בפרק על האומנות ב- “סיפורי הבעל זבוב לנכדו“, וכפי שהוא מסביר ב-“חיפוש אחר המופלא“:
בעמדם על חוסר שלמותה וחולשתה של הלשון הרגילה ניסו האנשים בעלי הידע האובייקטיבי להביע את רעיון האחדות במיתוסים, בסמלים ובנוסחות מילוליות מיוחדות… מטרתם של מיתוסים וסמלים הייתה להגיע אל המרכזים הגבוהים של אדם, למסור לו רעיונות שאינם בתחום השגתו של האינטלקט.
אנו מקריאים סיפורים לילדינו עוד מגיל הינקות ויש בכך תרומה גדולה להתפתחותם ולקשרינו עימם. בחלוף הזמן גם מגיע שלב בו הילד יכול לעבור ממצב של מקשיב פאסיבי למספר אקטיבי, מה שמעשיר ומרחיב את החוויה. אבל רגע לפני שיוצאים לדרך כדאי להצטייד בכמה כלים שיעזרו לרקום סיפור מההתחלה.
ולמי שתוהה מדוע שווה בכלל לצאת למסע המשותף כדאי לדעת שלסיפורים יש כוחות רבים: הם מעשירים את השפה והדמיון, משפרים את הזיכרון, מחזקים את תחושת השייכות לחברה ולתרבות האנושית, נותנים ראייה חדשה על חיי ואתגרי היומיום, ועוד. למשל, סיפור יכול לתת לילד מילים שהיו “חסרות” לו לתיאור תחושות ורגשות ובכך לאפשר הבנה עצמית וביטוי טובים יותר.
הסיפור עושה את מלאכתו בתוך “מרחב משחקי” ומתלווה אליו תחושה קלילה וחופשית, התורמת ליצירתיות ולפורקן מתחים. באווירה נינוחה שאינה נחווית כשופטת או מרתיעה, אלא במרחב מוגן השוכן בין הדמיון לבין הממשות, בין הפנימי לחיצוני – ולפיכך נוגע בשניהם. בזכות המרחק האומנותי מהמציאות, הילד יכול להזדהות בקלות עם דמויות ומצבים שמופיעים בסיפור, לתת לרגשות לעלות ולבטא קשת רחבה של מניעים ויצרים, גם כאלו הנחשבים ל’אסורים’ והמעוררים אי נוחות כמו תוקפנות, אבל או קנאה.
בניגוד להקראת סיפור בה הילד הוא משתתף פאסיבי, בהמצאתו הפעילות חורגת מהזדהות והשלכות שבפנים ונעה לכיוון המימד המוחשי, שמסייע יותר לגשר אל החיים האמיתיים. לדוגמא, בהמצאת סיפור הילד חווה תחושת שליטה כמעצב ובורא עולמות, דמויות ומצבים, ורואה כיצד היצירתיות הייחודית שלו מביאה לתוצר מוחשי. מאידך, הפעילות המשותפת עם ההורה מפגישה את הילד עם אתגרים המצריכים גיוס כוחות פנימיים. הוא יודע שעוד מעט יגיע תורו לבנות את העלילה ולכן עליו להישאר דרוך ולשמור על קשב, להחזיק את העלילה בזיכרון, להתמודד עם המתח לגבי ההמשך, להיות סבלני ולדחות סיפוקים, ולהיות סובלני כלפי תרומתו של האחר ליצירה.
יש ילדים שכבר בגיל הגן מוכנים לעבור מהקשבה פאסיבית להמצאת סיפורים אקטיבית. אחרים בשלים לכך בכיתות בית הספר היסודי. למשל, אל הכלים הפשוטים שאציג התחברו ילדים כבר מגילאי 5-4 שנים והם עובדים מצוין גם עם ילדים בגילאי 11-10 ויותר. נכון שמדובר בפעילות קצת יותר מאתגרת מהקראת סיפור לפני השינה, אבל כאן בדיוק טמונות האיכויות המיוחדות שלה.
אם תיגשו אל ילד ותציעו לו להמציא סיפור ייתכן שהתגובה תהיה מסויגת. אתם מניחים לפתחו משימה שנראית גדולה, מורכבת ולכן מאיימת – בוודאי אל מול הדף הריק של ההתחלה. גם אם ילדכם יגיב בנכונות, בידיעה שתהיה תמיכה ומשענת של ההורה, ייתכן שתמצאו את עצמכם תקועים בשלבים די מוקדמים: על מה בכלל מספרים? מי הדמויות? לאן זה הולך? מה אנחנו רוצים להגיד?
לכן, בתור “קביים” להתחלה אציע שני עזרים חביבים שמגיעים מעולמות הפסיכולוגיה. הכלי הראשון נקרא סקוויגל (Squiggle), משחק שפיתח הפסיכואנליטיקאי ורופא הילדים האנגלי דונלד ויניקוט, החתום על מושגים חשובים כגון עצמי אמיתי ועצמי כוזב, אם טובה דיה, אובייקט מעבר ומרחב פוטנציאלי. את הסקוויגל או השרבוט בעברית ויניקוט פיתח ככלי המסייע ליצור קשר עם ילדים ולצרכי אבחון, אז למרות הפיתוי אני ממליץ להימנע מלאבחן את ילדיכם כדי שלא לפגום בחוויה ובמרחב המשחק.
הטכניקה פשוטה מאוד: לוקחים כמה דפים לבנים ועפרונות צבעוניים וקובעים מי מתחיל. הראשון בוחר עיפרון ומשרבט איזה קו או קשקוש ספונטאני על הדף, נותן ליד לטייל חופשי בלי לנסות ליצור דמות או צורה כלשהי. כעת השני בוחר עיפרון ומשלים את הקשקוש לכדי צורה בעלת משמעות, ונותן לה שם מתאים כמו “מלפפון”, “איש אוכל כובע”, “נחש” או “שער לטירה”. אחר כך לוקחים דף חדש ומתחלפים בתפקידים.
אחרי שיצרתם מספר דפים עם ציורים ושמות (למשל 10 דפים כך שכל אחד היה ראשון ושני 5 פעמים), פרסו אותם באופן גלוי ומסודר על הרצפה והציעו לילד אתגר: לבנות ביחד סיפור קצר שבו מופיעים חלק או כל הדמויות שציירתם.
במידה מסוימת התחלתם ממש מבראשית, מתוהו ובוהו, הנחתם את התשתית מהבסיס המופשט ביותר והילד ראה כיצד קשקוש חסר פשר יכול להפוך לציור בעל משמעות. כעת, כשבונים את הסיפור זהו צעד נוסף קדימה בו דמויות נבדלות יתחברו ונרטיב יתרקם מתוך חוסר ודאות. זכרו שאין כללים או ציפיות מהסיפור שתמציאו: הוא יכול להיות קצרצר או ארוך ובכל סגנון כיד הדמיון הטובה.
עוד כלי מצוין כתשתית להמצאת סיפורים עם ילדים נקרא “סיפור ב-6 חלקים”. זהו כלי שפיתח פרופסור מולי להד, המתכתב עם מודל החוסן הרב מימדי שלו (BASIC PH). לפי המודל של להד, ההתמודדות עם מצבי חוסר ודאות בנויה משילובים של 6 מרכיבים: אמונה, רגש, דמיון, חשיבה, פיזיות וחברתיות. סיפור ב-6 חלקים נועד לאפשר לאדם להביע את סגנונות ההתמודדות שלו בדרך בטוחה, ולאפשר הבנה וקשר טובים יותר עם המטפל.
שוב, מדובר בכלי טיפולי אך הכוונה אינה להשתמש בו לצרכי אבחון אלא רק כאמצעי חביב להמצאת סיפור. לשם כך צריך דף אחד וכמה עפרונות צבעוניים או טושים. בשלב הראשון אתם מסייעים לילד לחלק את הדף ל-6 משבצות שוות פחות או יותר (ראו בדוגמא למטה). כעת מחליטים על המשבצת הימנית העליונה בתור נקודת ההתחלה, ומכאן מתקדמים בהדרגה:
כדאי לסיים את הפעילות בכך שתבקשו מהילד לספר את הסיפור מהתחלה עד הסוף, או שאתם “תאספו” אותו ותספרו לפי הבנתכם.
על פי ניסיוני ילדים מתחברים ונענים לפעילות הזו שלוקחת אותם בהדרגה לעבר יצירה שלמה. כמובן שאת התשתית של גיבור – משימה – עזרה – מכשול – פתרון – סיום אפשר לקחת ולהרחיב לסיפורים מורכבים יותר בכתב, בציור או בעל פה לפי הרצון והיכולת.
יש עוד הרבה רעיונות חביבים להמצאת סיפורים עם ילדים. למשל, אפשר לאסוף במשך כדקתיים חפצים מהבית ולהכניס אותם לסלסילה, ולאחר מכן להמציא סיפור המבוסס על אותם חפצים כשכל אחד בתורו שולף חפץ ומוסיף משפט. עוד הצעה היא לבנות משבלונות קוביות משחק שעל הפאות שלהן מצוירים תכנים כמו חיות, מאכלים, אנשים ומקומות. לאחר מכן כל אחד בתורו מטיל קובייה ומקדם את העלילה לפי התמונה שיצאה.
אפשרות נוספת היא ליצור קומיקס על בריסטול המחולק למשבצות גדולות, כאשר כל אחד בתורו ממלא את המשבצת הבאה עם איור של דמות או התרחשות שמקדמת את העלילה. בנוסף, אפשר לשלב המחזות של סיפורים שאתם ממציאים בעזרת תנועה ותחפושות, להמחיש דמויות בעזרת בריסטול המחובר למקל, ועוד.
אנו ההורים בהחלט יכולים לתרום להעשרת החוויה ולתמוך בסיפור. למשל, בסיפור ב-6 חלקים ניתן לשאול על הדמות המרכזית – מה היא רוצה? איך היא מרגישה? האם יש לה חברים ומשפחה? אפשר גם לשאול על מי שמפריע לדמות ועל מניעיו, לבקש הבהרות לגבי “הפתרון” שהדמות מצאה למכשול, וכן הלאה. ואם העלילה נתקעת בשלב כלשהו ואתם חשים שסף התסכול מאותגר מדי, ניתן לעזור עם הצעות עדינות משלכם שאינן משתלטות.
מצד שני, כשממציאים סיפור עם ילד כדאי להימנע מלחץ מיותר – למשל מהמסר שחייבים להשלים את הסיפור, מהתחושה שהציורים צריכים לצאת “יפים”, או מפרשנויות פסיכולוגיות שמנסות לחבר את הסיפור למציאות חייו של הילד. השאירו את הפעילות על הצד הקליל, המהנה והיצירתי שלה, היו נוכחים ומעוניינים בילד ותנו לו פידבקים חיוביים וטבעיים. זה הכול.
בוודאי שמתם לב שהמוח כל הזמן ממציא ומשמר סיפורים שמעצבים את תפיסת העולם ומעניקים פשר לחיים הפנימיים והחיצוניים. היכולת הזו מתחילה להשתכלל כבר מהשנים הראשונות וממשיכה להתקדם גם בשלבים הבשלים ביותר של האדם.
אמנם כשממציאים סיפור עם ילד הכוונות אינן כה “גבוהות” אך הן לא פחות חשובות: איכותה הטבעית של התודעה כמספרת סיפורים נתרמת ותלויה במידה רבה בתמיכת הסביבה. כשאתם ממציאים סיפור עם ילדיכם אתם עוזרים להעשיר את אוצר המילים שלהם ואת עולמם הפנימי, לבטא רגשות וליצור משמעותיות חדשות, להעצים את תחושת המסוגלות ולחזק את הכישורים החברתיים. הכלים הפשוטים שהצעתי יעזרו לכם לעשות את הצעדים הראשונים, ו-“על הדרך” אולי תגלו שגם אתם מתקדמים כמספרי סיפורים יצירתיים.
“להיות אנושי
דיוויד וייט
פירושו להפוך נראה
בעודך נושא
את הנסתר
כמתנה לאחרים”.
אתם מופלאים בהרבה מכפי שאתם יודעים כעת. אתם מסתוריים ונהדרים. אתם טומנים בתוככם, כסוד כמוס בלבבותיכם, מתנה עצומה עבור העולם הזה. אף על פי שלעתים אתם מרגישים כבורג במכונה אדירה, שאינכם חשובים באמת לתוכנית העל, לאמיתו של דבר אתם ראויים ביותר לחיים משמעותיים, לחיים מיסטיים, לחיים של שירות והגשמה מלאה. כדי להתחיל לחיות חיים כאלה, אינכם צריכים להצטרף לתרבות שבטית או לוותר על הערכים הדתיים שלכם. אינכם צריכים בהכרח להתפטר מעבודתכם, למכור או למסור את ביתכם או ללמוד לאכול רק ירקות. אך יהיה עליכם לצאת למסע, מסע שהוא משמח ומהנה בה במידה שהוא ארוך וקשה. ייתכן שתצטרכו להקריב כמה קורבנות גדולים במהלך הדרך, אך לא תוכלו לקבוע מה הם יהיו קודם שתצאו לדרך. יחד עם זאת, כדי לשים את הדברים בפרספקטיבה הולמת, אנא זכרו שבשום שלב לא תתבקשו להקריב תפקידים חברתיים, חפצים חומריים או דימויים עצמיים שלא תאבדו בכל מקרה בעת נשימתכם האחרונה. משהו בתוך תוככם מייחל שלא תגיעו לרגע הזה מבלי שהספקתם לצאת באומץ לב, שנים קודם לכן, למסע המיסטי של הנשמה.
אנו כמהים לחשוף את הסודות והמסתורין של חיינו האישיים, לגלות את הדרך הייחודית באמצעותה אנו משתייכים לעולם הזה, למצוא את האוצר הגנוז שנועדנו להביא לקהילה שלנו. בחציה האחד, הכמיהה הרוחנית שלנו היא להביא אוצר זה לאחרים. חציה השני הוא לחוות את אחדותנו עם היקום, עם הבריאה כולה. אף על פי ש”אוּמנות הנשמה” מאמצת ומשלבת את שני חצאי הרוחניות, היא מתמקדת בחצי הראשון: כיסופינו למשמעות אישית ופרטית, ולדרך שבה נוכל לתרום לחיים; כיסופים שמושכים אותנו אל לב העולם — כלומר למטה, אל הטבע הפראי והאדמה החשוכה של תשוקותינו העמוקות ביותר. בצד הכמיהה הגדולה שלנו חיה בתוכנו אימה גדולה לא פחות שנמצא בדיוק את מה שאנו מחפשים. באופן כלשהו, אנו יודעים שאם נמצא את אשר אנו מחפשים תתרחש טלטלה בלתי הפיכה בחיינו ובתחושת הביטחון שלנו ושיחסינו עם כל מה שמוכר ויקר לנו ישתנו. אך אנו גם חוששים שאם נסרב לתשוקותינו העמוקות ביותר, נכלא את עצמנו בתוך חיים קטנים מכפי מידתנו. וקול חרישי בתוכנו מתעקש ואומר שאותו אוצר גנוז שווה כל הקרבה וקושי הכרוכים במציאתו.
וכך אנו מחפשים. אנו הולכים לפסיכותרפיסטים כדי לרפא את פצעינו הרגשיים, לרופאים ולמרפאים אחרים כדי לרפא את גופינו, לאנשי דת כדי לרפא את נשמותינו. כולם עוזרים, לפעמים ובמידה מסוימת. אך העסקה המשתמעת ולרוב הבלתי מודעת שאנו עושים עם עצמנו היא זו: כן, אנו רוצים להירפא, אנו רוצים להפוך שלמים, אנו מוכנים לעשות כברת דרך לשם כך, אך איננו מוכנים להטיל ספק בהנחות הבסיסיות שעליהן מושתתת דרך החיים שלנו, הן מבחינה אישית והן מבחינה חברתית. אנו מתעלמים מאותו קול דממה דקה. איננו מוכנים להסתכן באיבוד מה שיש לנו. אנו רק רוצים עוד.
וכך הכמיהה העמוקה ביותר שלנו אינה נענית לעולם. על פי רוב, היא אפילו לא זוכה להתייחסות משמעותית.
וכך הכמיהה העמוקה ביותר שלנו אינה נענית לעולם. על פי רוב, היא אפילו לא זוכה להתייחסות משמעותית.
אנשים המחוברים לטבע בנפשם, ילידי כל היבשות, יודעים שכדי לחשוף את סודות הנשמה עלינו לצאת למסע אל הלא־נודע, עמוק לתוך חשכת העצמי שלנו ורחוק אל עולם חיצון שאי־הוודאות והסכנות בו מרובות. הם מבינים שאיש לא יבחר בכך כלאחר יד או בעליצות. אכן, רוב האנשים לא יצאו למסע כזה ללא לחץ חברתי או תרבותי המלווה בדחף נפשי פנימי עצום לשלמות. על אף שזהו מסע רוחני, הוא אינו תנועה טרנסנדנטלית מעלה לעבר האור ואיחוד נלהב עם הבריאה כולה. זהו מסע מטה לתוך המסתורין האפל של הנשמה האינדיבידואלית. זהו מסע שבו, כפי שניסח זאת המשורר הגרמני הדגול ריינר מריה רילקה, אנו מתבקשים לבטוח לא בקלילות שלנו אלא בכובד שלנו:
“באיזו ודאות חוק הכבידה,
חזק כזרם אוקיינוס,
אוחז אפילו בדבר הקטן מכול
ומושך אותו אל לב העולם.
כל דבר —
כל אבן, פריחה, ילד —
מוחזק במקומו.
רק אנו, ביהירותנו,
דוחפים הלאה מעבר לשייכותנו
למען חופש ריק מתוכן.
לו רק נכנענו
לתבונת האדמה
היינו עולים מעלה מושרשים, כעצים.
אך אנו מסתבכים
בקשרים שקשרנו במו ידינו
ונאבקים, בודדים ואובדי עצות.
אז, כילדים, אנו שוב מתחילים
ללמוד מן הדברים,
שכן בלב אלוהים הם שרויים;
מעולם לא עזבו אותו.
הם יכולים ללמדנו:
ליפול,
לבטוח בכובדנו בסבלנות.
אפילו ציפור צריכה לעשות זאת
בטרם תוכל לעוף”.
במיתולוגיות העולם, אנו מוצאים אינספור סיפורים על ירידת הגיבור או הגיבורה לעולם התחתון. היוונים סיפרו את סיפורו של אורפיאוס, המוזיקאי המחונן שהלך להאדס כדי למצוא את כלתו המתה, אוּרידיקה, ולהשיבה לחיים. הוא מצליח להצילה, אך כאשר הוא מוביל אותה חזרה לעולם אור היום, הוא מאבד אותה שוב (והפעם לנצח), כשהוא ממרה את פי האלים ומסתובב לאחור כדי לוודא שהיא עדיין עמו.
האדס, שליט העולם התחתון האפל חוטף את פרספונה, בתה של דמטר, אלת הפריון, כדי שתהיה לו לכלה. לבסוף, זאוס שולח את הרמס כדי להציל את פרספונה (וזוכה להצלחה חלקית בלבד: עליה לבלות מתחת לפני האדמה שליש של כל שנה). הנורדים האנגלו־סקסים סיפרו על הלוחם הגיבור בֵּווֹלְף שירד לתוך ביצה נוראית כדי להיאבק באֵם כל המפלצות, אימו של גְרֵנְדֵל. בוולף הורג את החיה האיומה אך שב כשהוא עצמו מפלצת בחלקו.
בעולם השוּמֵרי העתיק מופיע מיתוס של אלת השמים, אִינַאנָה, שיורדת לשאול כדי להתעמת עם אחותה האפלה, האלה אֵרֵשְקִיגַאל. ארשקיגאל הורגת את אינאנה ותולה את גווייתה על יתד. אֵנְקִי, אל המים והחוכמה, שולח לארשקיגאל שני אבֵלים שמצליחים לשחרר את אינאנה, אך עליה לשלוח מחליפה שתמלא את מקומה בשאול.
הנוּבים ממדבר סהרה באפריקה מספרים על אישה צעירה שנשות הכפר החרימוה בשל יופייה. בייאושה, היא יורדת לקרקעית הנהר, מקום מסוכן ביותר, ופוגשת שם בזקנה דוחה המכוסה בפצעים נוראיים. הזקנה מבקשת מהצעירה ללקק את פצעיה. היא עושה זאת וכתוצאה מכך ניצלת ממפלצת המעמקים. היא שבה לכפר עם מתנות מופלאות.
מיתוסים וסיפורים כאלה מופיעים בתרבויות רבות. הם רומזים לנו שאם ברצוננו לרפא את עצמנו ברמות העמוקות ביותר ולהגיע לבגרות מלאה ואותנטית, על כל אחד מאיתנו לצאת למסע ולרדת אל העולם התחתון המאוכלס בהוויות רבות־ עוצמה ומסוכנות שאינן ידידותיות או נאות במיוחד, ושחוויה זו תשנה אותנו לנצח. בתרבויות המערביות בנות־זמננו, אנו חיים כאילו כבר אין צורך במסע הרוחני מטה; אנו חיים מבלי להבין שהמסע נועד לכל אחד מאיתנו, לא רק לגיבורות ולגיבורים המיתולוגיים.
בספרו The Hero with a Thousand Faces, המיתולוג הדגול, ג’וזף קמפבל, מתאר בפירוט את הדפוסים והמוטיבים האוניברסליים המונחים בבסיס מסע ההנמכה כפי שהוא מופיע בסיפורי המיתולוגיה העולמית. דפוסים ומוטיבים אלה מגלים לנו לְמה נוכל אנו לצפות במסעותינו לעולם התחתון.
הגיבור או הגיבורה במיתולוגיה מייצגים אתכם ואותי, את העצמי היום־יומי (האני, או האגו). אם וכאשר תצאו להרפתקה בעולם התחתון, היא תתחיל בדיוק כפי שהיא מתחילה במיתולוגיה — בעזיבת הבית. אתם עוזבים את העולם המוכר, את התפקידים השגרתיים ואת הדרך שבה אתם רגילים להבין את עצמכם. עד מהרה (על סף העולם התחתון, ממלכת החושך) אתם פוגשים בשֵד — יסוד אפל של הלא־ מודע שלכם — השומר על המעבר. זהו המבחן הראשון. בשלב זה, תוכלו להמשיך הלאה באחת משתי דרכים. אם תביסו את השד או תְּרַצוּ אותו (באמצעות מתנה או קסם למשל), תיכנסו לעולם התחתון “בחיים” (עם המודעות הרגילה שלכם). מצד שני, אם תיהרגו או תבותרו, תרדו במצב של “מוות” (תילקח מכם כל מודעות נורמלית). אך בכל מקרה תרדו למטה, וזה מה שחשוב.
אז תעברו במסעכם דרך מה שקמפבל מכנה “עולם של כוחות בלתי מוכרים אך אינטימיים באופן מוזר”. כך בדיוק תרגישו בעולם התחתון, על אף היותו אקזוטי ומופלא, דומה שהישויות שאתם פוגשים בו מכירות אתכם. ככלות הכול, הן מגלמות את ההיבטים של העצמי הרחב יותר שלכם, אליהם התכחשתם בעבר.
המפגשים שלכם בעולם התחתון מסייעים לכם בשתי דרכים. חלקם מערערים או מחלישים את הדרך בה הבנתם קודם לכן את העצמי והעולם, ואילו המפגשים האחרים מעניקים לכם עוזרים או קסמים ותומכים באופן הווייתכם המושרש יותר בנשמה. בשיאו של המסע — שהוא בעצם שפל המדרגה או סיור בעולם התחתון — אתם עוברים ניסיון קשה ביותר ששם קץ מוחלט לדימוי העצמי הישן שלכם (מות האגו) ושמוביל אתכם אל הגמול — השבת הידע הנשמתי המהותי שלכם.
הטבע — הטבע החיצוני המכונה בפינו “המרחבים הפתוחים” — היה תמיד היסוד החיוני של המסע אל הנשמה והתפאורה העיקרית שלו. אחרי הכול, הנשמה היא המרחבים הפנימיים שלנו, השטח התוך־נפשי הידוע לנו פחות מכול, אשר טומן בחובו את המסתורין האינדיבידואלי שלנו. כאשר אנו נכנסים באמת לטבע הפראי החיצון, נפתחים לגמרי לכוחותיו המסתוריים והפראיים, הנשמה מגיבה בזעקות ובתשוקות משלה. בתחילה, תשוקות אלה עלולות להפחידנו, משום שהן מאיימות להפוך את עגלת תפוחי חיי השגרה שאספנו וסידרנו בזהירות. אולי זוהי הסיבה לכך שאנשים רבים מתייחסים אל נשמותיהם בדומה לדרך שבה הם תופסים מדבריות, ג’ונגלים, אוקיינוסים, הרים פראיים ויערות חשוכים — כמקומות עוינים ומסוכנים. החברה שלנו תמיד מקימה מחסומים בין אזרחיה לבין הטבע הפראי הפנימי והחיצוני. בצד החיצוני, מצויים הבתים והמכוניות הממוזגים שלנו, הקהילות החיות מאחורי גדרות ומרכזי הקניות הסגורים, חומות ושוטרים המשגיחים על הסדר, סכרים ומציאויות וירטואליות. בצד הפנימי, מציעים לנו “משפרי מצב רוח”, אלכוהול, סמי רחוב; צרכנות ועשרות התמכרויות נוספות שמרדימות את הנשמה; פונדמנטליזם, טרנסצנדנטליזם ואמצעי בריחה אחרים מהמציאות; מערכות אמונות נוקשות ביחס ל”טוב” ול”רע”; ותורות המלמדות שאלוהים או איזו דמות הוֹרית אחרת ישמרו ויגנו עלינו בחיינו השבריריים.
כאשר אנו נכנסים באמת לטבע הפראי החיצון, נפתחים לגמרי לכוחותיו המסתוריים והפראיים, הנשמה מגיבה בזעקות ובתשוקות משלה.
אך כשאנו נמלטים אל מעבר למחסומים המלאכותיים האלה, אנו מגלים דבר מדהים: לא רק שהטבע והנשמה תלויים זה בזה, הם גם כמהים זה לזה ובסופו של דבר הם עשויים מאותו החומר, בדומה לתאומים או לעצים בעלי אותם שורשים. הנשמה האינדיבידואלית היא המהות של הטבע האנושי, הסיבה שלמענה נולדנו, המהות של ייעוד החיים המסוים שלנו ושלנו בלבד. אך בעיני השכל היום־יומי, טבענו האמיתי הוא מסתורין. על מנת לחשוף את סודותינו הכמוסים ביותר, עלינו להרהיב עוז בנפשנו ולהיכנס לתוך המרחבים הפראיים הפנימיים והחיצוניים, שם נמצא את טבענו המהותי מחכה לנו.
תומס בֶּרי, היסטוריון התרבות והמומחה לדת, מזכיר לנו שמקור המילה “טבע” (באנגלית nature) הוא המילה הלטינית natus , שפירושה “להיוולד”, ושטבעו של דבר “חייב להיות קשור לעיקרון הדינמי שמאחד דבר־מה ושנותן לו את זהותו”. הנשמה האנושית מתפקדת בדרך זהה: הנשמה מחזיקה באינדיבידואליות שלנו ומעניקה לנו את זהותנו. “נשמה” ו”טבע” הם שתי דרכים השונות זו מזו רק במעט בבואנו לדבר על מהותו של דבר כלשהו, בין אם אבן, פריחה, או אדם. נשמת הפריחה היא טבעה המהותי. נשמותינו האנושיות מכילות את ההיבטים הטבעיים ביותר של העצמי, ששייכים לטבע במידה הרבה ביותר — היבטי העצמי שהטבע עצמו הוליד.
הטבע סומך עלינו שנגלם את נשמותינו. העולם אינו יכול לבטא את עצמו באופן מלא מבלי שכל אחד מאיתנו יבטא את העצמי שלו; נשמות אנושיות מצומצמות פירושן טבע מצומצם. ממש כפי שהטבע מייחל להתגלמות נשמותינו, נשמותינו מייחלות לעולם שבו הטבע יכול להתגלם באופן שלם ובדרכים מגוונות.
כאשר בסופו של דבר אנו מביטים אל תוך המעמקים שלנו עצמנו, אנו רואים אותו סוג של קסם ועוצמה שאנו מוצאים בטבע הפראי. וכאשר אנו מתרחקים במידה מספקת משגרת חיינו המתורבתים — במונחים של מרחב או תרבות, כלומר נודדים רחוק מספיק לתוך חיק הטבע — משתקפות לנגד עינינו האיכויות המהותיות של העצמי העמוק ביותר שלנו.
מסע הירידה מתחיל עם הקריאה להרפתקה, הכרזה מעוררת ממעמקים, מהאלים והאלות, שהגיע הזמן להשאיר מאחור את כל מה שחשבתם שחייכם אמורים להיות. הקריאה היא הרבה יותר מאשר דחף לצאת לחופשה ממושכת, להתחיל במיזם מאתגר, לפתוח בקריירה חדשה או לאמץ זירה חברתית חדשה. אתם יכולים לחשוב שאתם עומדים לעזוב את הבית רק לזמן מה, ללמוד משהו חדש ולחזור למה שתמיד חשבתם שהוא שלכם, אך למעשה לא תהיו בשליטה. אולי תשובו יום אחד למקום שבו היה ביתכם ותמצאו שם רק עפר ואפר.
בעולם המערבי התעשייתי, הקריאה מגיעה לפתע פתאום ללא כל אזהרה, ללא עזרה מהזקנים, וללא טקס מעבר רשמי. על אף היותה בלתי צפויה, מקדימים את הקריאה זעזועים המבשרים על בואה. עבורי, זעזועים אלה יצרו אדוות מתחת לפני הקרקע של הקריירה המקצועית המוקדמת שלי.
האוניברסיטה הייתה העולם שאליו הכינו אותי בני משפחתי, החינוך שלי ויכולותיי — חיי על כל היבטיהם. באמצע שנות העשרים שלי, ההצלחה כבר העמידה אותי בסכנת הפיכה לאדם מבוצר ונפוח. דמיינתי שיום אחד תהיה לי משרה מכובדת באוניברסיטה יוקרתית; כל שהיה עליי לעשות הוא לאסוף נתונים, לפרסם מאמרים ולקבל קידום אחרי קידום.
האקדמיה התאימה לאישיותי כמו כפפה ליד, יכולתי לבלות בה את חיי בקלות. אך מתחת לברק החיצוני של ההצלחה, הייתי זר מזויף בארץ זרה של כיתות עמוסות תלמידים וישיבות צוות קטלניות. הייתה בי תשוקה מועטה לחיים האקדמיים. נכון, חשתי עניין אינטלקטואלי ושאפתנות, אך לא היו בי מסירות או התלהבות אמיתיות. ובכל זאת, מעולם לא חשבתי לעזוב — מה עוד היה בחיים?
אף על פי כן, לא יכולתי להתכחש לכך שהמניעים העמוקים ביותר שלי היו ביטחון חברתי וכלכלי, מעמד מקצועי והאדרה עצמית. לא ידעתי אז שהחיים האקדמיים שלי כלאו אותי בתוך זהות בלתי בוגרת. שורשי העץ המלבלב של הקריירה שלי לא חדרו לתוך התשוקות העמוקות יותר של נשמתי.
במקום לעבור חניכה אמיתית בשנות העשרה או העשרים שלי, העברתי פשוט את התלות שלי מהוריי האנושיים אל “הורה” מוסדי, אקדמי. עבור אנשים אחרים בחברה שלנו, ההורה החדש הוא תאגיד או כנסייה, משרה ממשלתית, חברה מקצועית או שותפות, עסק או צבא. אחרים פונים למקומות מקלט קטלניים כגון חברוּת בכנופיה, מערכות יחסים המאופיינות בתלות הדדית או התמכרות.
שמעתי את הקריאה להרפתקה כמה פעמים בשנות העשרים המוקדמות שלי, אך לא ידעתי מי או מה קרא לי. לבסוף, באותו יום חורפי בהרי אדירונדק, חוויתי טלטלה שלא יכולתי להתעלם ממנה. כשהעפלתי בנעלי השלג שלי במעלה הר “קאסקייד” וטיפסתי לעבר פסגה זהובה וכחולה, הרגשתי קרוע מבחינה רגשית: מצד אחד, שמחתי בחירות ובפראיות של ההרים, טבע לא מאולף שהרגשתי בו מאוד בבית. מצד שני, גררתי מאחוריי את חיי המקצועיים כמו עוגן. תהיתי מדוע איני מוצא עוד סיפוק בקריירה שלי וקיוויתי שאני פשוט זקוק רק לקצת זמן טרם תנוח עליי דעתי. אך בהגיעי לפסגה, הבָנָתי את החיים השתנתה וטראנס גיל ההתבגרות שלי הגיע לסופו. בהיותי אבוד בים של פסגות לבנות, חדרו לתוכי עצב בל יתואר על אובדן שהיה בו־זמנית שלי ולא שלי, ותקווה למשהו עצום יותר מכפי שאי־פעם ייחלתי. עצב ותקווה זרמו בעורקיי ונקוו בתוך בטני. עמדתי דומם לגמרי, בקושי מעז לנשום. מוטרף למחצה, סקרתי כל פינה בנוף המושלג והעצום שהשתרע למרגלותיי, כאילו משהו יקר ערך וחיוני עבורי היה חבוי שם, במעמקי גיא מוסתר או בצלו של פיתול נחל.
אז, האמת התפוצצה לתוך מוּדַעוּתי. שמעתי את עצמי משתנק. אי אפשר היה להכחיש זאת: מסלול הקביעות שלי באוניברסיטה היה דרך ללא מוצא מבחינה רוחנית והייתי פשוט חייב לעזוב, על אף הקריירה המבטיחה שלי, חרף חוסר ההבנה הבלתי נמנע של בני משפחה ועמיתים, למרות שלא ידעתי לאן אלך, איך אשרוד או מי אהיה. יהיה עליי לנטוש את הסטודנטים שלי ואת כל אותן קופסאות עמוסות נתונים שנאספו בקפדנות וטרם נחקרו.
קמפבל התייחס לרעידות אדמה אלה כאל רגעים בהם הגורל מצווה עלינו להתייצב, “מרכז הכבידה הרוחני” שלנו משתנה ונע “מתוך תחום החברה אל אזור לא נודע”.
ההיענות לַקריאה על פסגת הר בניו יורק הייתה נקודת מפנה מרכזית בחיי. מסע הירידה שלי החל, באופן מיתי ובאופן מילולי, ברגע שהסרתי את עיניי מההבטחה הנוצצת הרחק מטה ופסעתי את הפסיעה הראשונה בירידה מאותו הר עטוי תכריכי שלג.
אולי אתם זוכרים זמן שבו שמעתם את הקריאה להרפתקה. לעתים קרובות היא מגיעה בסמוך לסיום החינוך הפורמלי. כבוגרי בית ספר תיכון או מכללה, ייתכן שחשתם תשוקה עזה לזרוק את הכול, להשאיר הכול מאחוריכם ולנדוד בעולם. תהיתם בדאגה אם פירוש הדבר הוא שעליכם להיפרד מכל מי שאהבתם ומכל מה שעבדתם כה קשה כדי ליצור.
אך כך בדיוק הדבר עובד: איננו נכנסים לבגרות נשמתית רק משום שהגענו לגיל מסוים, ילדנו או גידלנו ילדים, או לקחנו על עצמנו סוגים שונים של אחריות “בוגרת”. עלינו לעבור תהליך חניכה שדורש מאיתנו לשחרר את המוכר והנוח. באמצעות ניסיונות קשים ואקסטזה אנו לומדים מה נולדנו לעשות, איזו מתנה אנו אמורים להביא לעולם ואיזה חזון עלינו לגלם.
הכניסה לחיי הנשמה — חיים של התלהבות, קסם ושירות — גובה מחיר גבוה ומצריכה סוג של מוות פסיכולוגי. איננו מוותרים בקלות על החיים הטובים של גיל ההתבגרות המתמשך, שהאנליטיקאי היונגיאני ג’יימס הוליס מכנה אותו “הבגרות הראשונה” שלנו. בהבינן זאת, חברות המחוברות לטבע בנפשן מציידות את בני הנוער שלהן בהכנה נרחבת למפגש עם הנשמה שבסיומה הן עורכות טקס חניכה מפרך. טקסים פולחניים אלה, שמתחילים לצוץ מחדש בחברתנו, מקדמים את שינויי התודעה הקיצוניים הדרושים כדי להסיט את המיקוד מעיסוק בנושאים מוכרים ואגוצנטריים לעיסוק בנושאים של הנשמה, מן הבגרות הראשונה שלנו אל השנייה.
בחברה המערבית בת־זמננו, המסע לעולם התחתון אינו מובן ואף אינו זוכה לעידודם של רוב ההורים, המורים, נציגי הבריאות או מנהיגי התרבות, שלא לדבר על אנשי העסקים, המדענים או הפוליטיקאים של הזרם המרכזי. עם זאת, כולם יכולים להגיע לבגרות אמיתית ונשמתית. עלינו להשיב את דרכי החניכה של הנשמה — לא על־ידי אימוץ מסורות או פולחנים של תרבויות אחרות, אלא באמצעות יצירת מודלים עכשוויים ומגוונים משלנו, שיתאימו יותר לעצמי הפוסט־תעשייתי שלנו.
אחת התגליות העצובות ביותר ובאופן מוזר גם המעודדות ביותר של השנים האחרונות היא שמפגשים רבים ועמוקים עם הנשמה מתרחשים בפעם הראשונה והיחידה על ערש דווי. עובדת מותו המתקרב של אדם היא ללא ספק משבר אגו אדיר ביותר, משבר שמאפשר לנשמה לפרוץ אל התודעה. כל עובד הוספיס יכול לספר לכם סיפורים שיאשרו זאת. הגבול נחצה, העולם המוכר קורס ואת מקומו תופס משהו שהאישיות לא ראתה מעולם. ברגעים אלה, האגו מכיר במה שהנשמה ידעה מאז ומתמיד.
חוויית היפתחות כזו בכל שלב בחיים היא אמנם ברכה גדולה ביותר, אך כמה חבל שאנשים כה רבים אינם חווים אותה קודם שחייהם עומדים להסתיים, אם בכלל. תארו לעצמכם, אילו היה הדבר שונה, מאילו שנים, עומק והגשמה אפשר היה ליהנות, ואילו תרומות יצירתיות החוגגות את החיים אפשר היה להציע לאנשים רבים! רילקה מזכיר לנו שלעולם לא מאוחר מדי להתחיל בירידה המיסטית לתוך הנשמה:
“אינך מת עדיין. עוד לא מאוחר מדי
להיפתח למעמקיך בצלילה פנימה
ולגמוע את החיים
המתגלים שם בדומייה”.
הייתה לי הזכות ללוות אלפי אנשים — מגיל שש־עשרה ועד שמונים — בעודם חוצים את הסיפים המשנים את החיים: סיומות, התחלות, פרשות דרכים, תהפוכות, משברים ותקופות של ריקנות או ריפוי. בחצותם סיפים אלה, הם צוללים לתוך עומק ומסתורין. גם אתם יכולים! בדפים אלה, תמצאו סיפורים של אנשים כמותכם שנפגשו עם נשמותיהם במרחבי חייהם. עדיין לא מאוחר מדי, אין זה משנה עד כמה אתם עייפים או ספקניים. הדבר טבעי כלידה או מוות, טבעי כנחש המשיל את עורו, כעץ המשיר את עליו, כענן הממטיר גשם… או כזחל הטווה את הגולם שלו.
אנחנו ממש רגע לפני השנה ורצינו לשתף אתכם במסורת שיש לנו, תרגיל שאנחנו נוהגים לעשות בתקופה הזאת של השנה. ראש השנה העברי (וגם הלועזי) הוא רגע מיוחד שבו אנחנו יכולים למקד את המטרה שלנו לשנה הקרובה, כמובן שאפשר לעשות את התרגיל הזה גם בינואר, אבל אנחנו מצאנו שיש ברגע הזה הזדמנות מיוחדת לעצור לרגע ולשאול את עצמנו מה אנחנו רוצים מהשנה הקרובה. משהו בחילופי העונות גם מסמן לנו שמשהו אחד נגמר ומשהו אחר מתחיל, וזה יכול להיות רגע עוצמתי מאוד.
התרגיל הוא יותר מאשר הצבת מטרות פשוטה, והוא נקרא “לוח חזון” (Vision Board). זה למעשה ייצוג גרפי של המטרות שלנו עבור המחשבה התת מודעת, שכידוע היא זו שמפעילה את מאגרי המוטיבציה העמוקים שלנו. יצירת לוח חזון לקראת השנה החדשה יכולה לעזור למחשבה שלנו שזקוקה למיקוד מוחשי של מטרות ושל זמן על מנת לפגוע כמו חץ במטרה.
זאת גם הפעם הראשונה שאנחנו מתנסים בפוסט אודיו מתוך מחשבה לפתח את הפורמט לפודקאסט של ממש בהמשך, אז נשמח מאוד לקבל תגובות ולשמוע מכם מה חשבתם על פוסט האודיו הראשון שלנו.
אם תמיד רציתם לדעת איך ליצור לוח חזון לשנה החדשה זה הפוסט עבורכם. כאן תוכלו ללמוד איך ליצור את לוח החזון שלכם, ותקבלו כמה טיפים מתקדמים כדי להפוך את לוח החזון שלכם לאפקטיבי במיוחד.
שתהיה שנה טובה, מופלאה ומלאת השראה לכולנו!
המשפט “אני אוהב/ת אותי” צריך להפוך להיות ה”מנטרה” שלנו בכל יום. היכולת לומר לעצמנו “אני אוהב/ת אותי”, משמעה להפעיל את הציר השלישי, שכאשר הוא פוגש את שני הצירים האחרים – הציר של הזמן והציר של הרגשות – משנה את כל תפיסת המציאות שלנו, שקודם לכן הייתה שטוחה, ושמחצה אותנו תחת משקלה הרב. יש בינינו כאלה שמרגישים שהם ממש סוחבים על הכתפיים שלהם את המשקל של העולם כולו, וכאשר אנו מצליחים להשתחרר מהמשקל המוחץ הזה תודות לציר השלישי, שהוא הציר של הנחישות, אנחנו מבינים עד כמה אנחנו באמת חשובים עבור העולם, ועד כמה העובדה שאנו חשובים עבור כל מי שנמצאים סביבנו קשורה לכך שאנו חשובים עבור עצמנו. וכל זה קשור ליכולת לבצע שלוש פעולות שחשובות עבור איכות החיים והמחשבה שלנו, עבור העוצמה של הרגשות שלנו, ומעל לכל, עבור הנחישות וההמשכיות של הפעולה שלנו.
הפעולה הראשונה היא היכולת לסלוח לעצמנו. “אני אוהב/ת אותי”, אותה המנטרה שהזכרתי בהתחלה, קשורה באופן הדוק ליכולת לומר לעצמנו שעלינו לטפל בעצמנו. המשמעות של לטפל בעצמנו היא לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, עם כל המגבלות והטעויות שלנו. אבל שימו לב שאין זה אומר להיעצר בטעויות שעשינו. במקום זאת, זה אומר ללמוד מכל הדברים הלא מועילים שעשינו, ולהזכיר לעצמנו בכל יום שאנו יכולים לנסות ולהשתפר כדי לא לחזור על אותן הטעויות.
איננו רוצים להיות אנשים שתועים בשבילי החיים, אלא אנשים שיש להם דרך, כיוון, מטרה, יעד, ואפילו – כאשר משהו מסוים מתעורר בתוכנו ואנחנו עושים קפיצה קוואנטית קדימה – אנשים שיש להם משימת חיים. ובשלב הזה הסליחה לעצמנו הופכת להיות הכלי שמאפשר לנו לגלות את הכשרונות שלנו, ודרכם גם לגילוי משימת החיים שלנו.
“אני אוהב/ת אותי”, אם כן, מתקיים בשלב הראשון מהיכולת שלנו לומר לעצמנו: “אני מקבל/ת את עצמי כמו שאני”. בלי שום שיפוט, כשאנו משהים כל צורה של שיפוט. וזהו מעבר חשוב. להשהות את השיפוט זה אומר להיות מסוגלים לזהות את המינוס מבלי להתמקד בו, ובאותו הזמן לתפוס עד כמה הרגע הזה הוא חשוב ומופלא (פלוס).
וכך, מגישה תבוסתנית, שבה אנחנו מעוכים ומחוצים בשוכבנו על הקרקע, אנחנו מתרוממים, ממש תודות להיותנו בני אדם, ונעמדים על הרגליים בתנוחה זקופה. ואז שני הקווים הללו: המינוס שפוגש את השמש שזורחת, שהיא הפלוס, נפגשים ואני הופך למשהו שהולך אל מעבר לעובדת היותי חלק פשוט. אני הופך לזה שמשתתף בחיים, ואז אני זה שמקבל את החיים במתנה.
לאמיתו של דבר, מטרתה של היוגה גלומה כבר בשמה. משמעות המילה “יוגה” בסנסקריט היא ‘אחדות’, או חיבורם של חלקי ההוויה השונים שלנו – הגוף, הנשימה והתודעה – לכדי יחידה הרמונית אחת.
“כל פעילות הנעשית בהתרכזות היא בעצם יוגה, מאחר שהאפשרות היחידה להשגת המטרה הנעלה היא הריכוז. ביוגה אנו לומדים טכניקות לפיתוח ולהגברת כושר הריכוז שלנו, ששוכללו וגובשו במשך אלפי שנים. יש ביוגה אפיקים שונים: תרגילי ריכוז גופניים, נפשיים ורוחניים. תרגילים אלה מפתחים את הכישורים הנעלים ביותר של האדם, פוקחים את עיני רוחו ואת אוזני רוחו, והוא הופך להיות אדון לעצמו ועל ידי כך, אדון לכוחות היוצרים, לכוחות הגורל. נסללת לאדם הדרך אל האושר העילאי, או אם נבטא זאת באופן אחר, הדרך להגשמה עצמית – לאלוהים!”
מתוך הספר התקדשות מאת אליזבט הייך
שלושת הרבדים הללו של הקיום האנושי – הגוף, הנשימה והתודעה – שלובים אלו באלו בקשר חזק, בו הנשימה מתפקדת כגשר המחבר בין הגוף לתודעה. הנשימה טומנת בחובה ידע יקר ערך על המצב המנטלי והרגשי של הנושם ברגע הנוכחי. כשאנו לחוצים, הנשימה שלנו מהירה, רדודה ומאומצת. לעומת זאת, כשאנחנו נינוחים ורגועים הנשימה עמוקה יותר, ארוכה יותר והיא זורמת ללא מאמץ. בנוסף להצצה שהנשימה מספקת לנו אל נבכי הרגש, היא משמשת גם כווסת המאפשר להרגיע ולהשקיט רעש מנטלי ואי-נוחות פיזית.
“יוגה היא השקטה של תנודות התודעה”, כך מסביר פטנג’לי בפתיחה של ספרו “היוגה סוטרות”, הנחשב לאחד הטקסטים המכוננים של היוגה הקלאסית. היוגה איננה ספורט, כי אם אימון פיזי שבאמצעותו לומד המתאמן המתמיד להביט נכוחה אל מעמקי נפשו ולווסת את רגשותיו באמצעות שליטה בנשימה.
הנשימה היא תהליך טבעי שאינו דורש תשומת לב ומתרחש רוב הזמן באופן אוטומטי. אלא שעצם הפניית התודעה אל הנשימה יכול להביא להטבה משמעותית בתחושות פיזיות ופסיכולוגיות. מספר גדל והולך של מחקרים מראים שטכניקות שונות של נשימה מודעת יעילות בהפחתת חרדה, כאב פיזי ונדודי שינה. טכניקות אלה משפיעות הן על גורמים פיזיולוגיים על ידי גירוי מערכת העצבים הפאראסימפתטית, והן על גורמים פסיכולוגיים על ידי מיקוד הקשב והסטת תשומת הלב מהמולת המחשבות.
הבנה בסיסית של הפיזיולוגיה האנושית עוזרת להסביר מדוע נשימה מודעת יכולה להוביל להרפייה ורגיעה. הקשר שבין רגשות לתחושות גוף ידוע ומוכר: כשאנו שמחים, למשל, זוויות הפה מתעגלות מעלה וקצוות העיניים מתקמטות בהבעה אופיינית. באופן דומה, כשאדם חש רגוע ובטוח, נמצא במנוחה, או עסוק בחילופי דברים נעימים, הנשימה שלו מאטה ומעמיקה. במצבים אלו, האדם נמצא תחת השפעת מערכת העצבים הפאראסימפתטית, המייצרת אפקט מרגיע. לעומת זאת, כשהאדם מרגיש מפוחד, כשהוא סובל מכאבים או מתוח ולא שליו, הנשימה שלו מואצת והופכת רדודה יותר. כעת מופעלת מערכת העצבים הסימפתטית, שאחראית לתגובות גוף השונות למצבי לחץ וחירום.
ההשפעות מתרחשות גם בכיוון ההפוך: מצב הגוף משפיע על הרגשות. מחקרים מראים שעצם ארגון הפה בהבעת חיוך תגרום למחייך לחוות רגשות נעימים יותר לעומת חבריו הנייטרליים – ובטח לעומת חבריו שלבשו הבעה זועפת. הנשימה היא תהליך פיזיולוגי בעל השפעה חזקה במיוחד על הנפש.
השפעת הנשימה על הנפש ניכרת למשל אצל חולים הסובלים מקשיי נשימה. כאשר הנשימה לא סדירה ויש קשיי נשימה חריפים, הם עלולים לעורר התקפי פאניקה. כשהם כרוניים, הם לעיתים קרובות מעוררים חרדה בתת ההכרה. ההערכה היא שלמעלה משישים אחוזים מהאנשים הסובלים ממחלת ריאות חסימתית כרונית (COPD) סובלים מהפרעות חרדה או דיכאון. הפרעות אלה נובעות בין היתר מהדאגה מההשלכות של המחלה (מה מטריד יותר מאשר המאבק לנשום?), אך גורמים הקשורים לאופן הנשימה תורמים לחרדה זו גם כן. הקושי שחווים חולים אלה מוביל לעיתים קרובות לנשימה מהירה יותר, מה שלא בהכרח משפר את איכות אספקת החמצן בגופם אך בהחלט מחמיר את אי-הנוחות והחרדה הגופנית שלהם. בין אם החרדה נובעת מבעיות נשימה או מסיבות אחרות, ניתן להקל עליה בעזרת טכניקות לנשימה מודעת.
המלצות כיצד לווסת את הנשימה ולהשפיע על הבריאות הפיזית והנפשית קיימות כבר אלפי שנים במסורת היוגה. היוגה רותמת את הקשר המשולש של גוף – נשימה – תודעה וממפה את הדרכים ליצירת שלווה מנטלית באמצעות הגוף והנשימה.
“הגוף מגיב לתנודות הקלות ביותר של הנפש והנפש מושפעת עמוקות ממצב הגוף. האתה-יוגה משתמשת בקשר ההדדי הזה ומרפאה במקביל את הגוף ואת הנפש. הדרך שבה עלינו ללכת היא דרך של מודעות מושלמת לגוף ולכל פעולותיו. אפילו תפקודים אוטומטיים, כגון תפקודי מערכת העצבים הסימפתטית והאיברים הפנימיים, יכולים להיות מופעלים באופן מודע ורצוני”.
מתוך הספר יוגה ובריאות מאת אליזבט הייך וסלבראג’ן יסודיאן (הספר יוצא לאור בקרוב)
הנשימה שלנו היא הכלי העיקרי שבאמצעותו אנחנו יכולים לווסת ולשלוט בפראנה (אנרגיית החיים) שבגופנו. על פי התפיסה היוגית, הפראנה היא כוח החיים הקיים בכל אחד מחלקיקי היקום. זוהי אותה האנרגיה שמכונה “צ’י” במסורת הסינית, אַנִימָה בלטינית, פְּנְאוּמָה ביוונית, ורוח בעברית. לפי היוגה, המקור העיקרי לפראנה בגוף הוא הנשימה, ונשימה מבוקרת היא הדרך להשקיט את תנודות התודעה ולהאריך את תוחלת החיים.
“לפי היוגה, יש קירבה אינטימית בין הפראנה להכרה, שדומה ליחס שבין הסוס לרוכבו. למעשה, האורגניזם החייתי אינו אלא התגלמות הצורה והמנגנון של הכוח המנטלי. ההכרה, שמבקשת להתגלם במישור החומרי, מפתחת באמצעות הפראנה את האיברים הדרושים ובונה גוף חומרי חי, שתואם לייעודה עלי אדמות. פראנה היא, אם כן, הוויברציה החיונית שממלאת את היקום”.
מתוך הספר יוגה ובריאות מאת אליזבט הייך וסלבראג’ן יסודיאן (הספר יוצא לאור בקרוב)
“פראניאמה” (מילולית: “החזקת נשימה”, או “שליטה בנשימה”) היא הענף הרביעי מתוך שמונת ענפי היוגה, והיא השיטה העתיקה ביותר העוסקת בבקרת הנשימה. פראניאמה היא תרגול לוויסות מודע של הנשימה (שאיפה, החזקה מלאה, נשיפה והחזקה ריקה). התרגול נעשה במגוון דרכים, כמו למשל שאיפה והשהיית הנשיפה, נשיפה והשהיית השאיפה, האטת הנשימה (והנשיפה בפרט), או שינוי מודע של תזמון ואורך הנשימה. ככל שהנשימה ארוכה, חלקה ונינוחה יותר, כך אנו מגבירים את החיוניות, את הפראנה, בגוף.
מסיבה זו, הנשימה מקבלת מקום מרכזי ומשמעותי באימון ביוגה. התרגילים הגופניים מלוויים בהנחיות לנשימה, שמסונכרנת עם התנועות הטבעיות שהנשימה מייצרת בגוף. בזמן השאיפה הגוף מתארך ומתרחב מהמרכז ועד לקצוות. בזמן הנשיפה הגוף מתכנס חזרה כלפי המרכז ומרפה כלפי מטה עם כוח הכבידה. “רכיבה” על תנועתה הטבעית של הנשימה מאפשרת לייצר חיבור בין הגוף לתודעה. מחקרים הוכיחו, למשל, כשאנו מרימים ידיים מעלה ומרחיבים את צידי הגוף, צריכת החמצן משתפרת הודות לחיזוק כוחה של הסרעפת והרחבת כלוב הצלעות, שמאפשרת נפח ריאות גדול יותר.
הסנכרון בין תנועות הגוף לתנועות הנשימה מאפשר שליטה טובה יותר באורך הנשימה – גורם מרכזי, כאמור, ביצירת רוגע מנטלי ורגשי.
הפניית תשומת הלב לנשימה גם היא גורם חשוב ביצירת רגיעה פיזית. עצם הפניית הקשב לנשימה גורם למרבית האנשים להאט את הקצב של הנשימה ולהעמיק אותה. הארכת הנשימה מאותתת למערכת העצבים הפאראסימפתטית להרגיע את הגוף, תהליך חשוב לא רק לרגיעה הנקודתית של הגוף, אלא גם לבריאות המתמשכת שלו. כשאדם נתקל באיום, מערכת העצבים הסימפתטית מפעילה שרשרת של תגובות פיזיולוגיות, שמטרתה להפנות משאבי אנרגיה למערכות החירום של הגוף, כמו השרירים, הלב והריאות. במצב זה הגוף עוצר את פעילותן של המערכות הפיזיולוגיות שאינן חיוניות להישרדות המיידית שלנו, כמו מערכת העיכול ומערכת החיסון. אלא שמערכות אלו חיוניות לתפקוד התקין של גוף האדם לאורך זמן, וזוהי הסיבה שסטרס כרוני הוא הגורם הנפוץ ביותר בהתפרצותן של מחלות רבות. באמצעות הארכת הנשיפה והעמקת השאיפה ניתן לעורר את מערכת העצבים הפאראסימפתטית, האחראית על הגוף במצבי רגיעה. באופן זה, אדם שחווה סטרס ואפילו חרדה יכול להחזיר את עצמו לאיזון: נשיפות ארוכות יגרמו לגופו לחזור ולפעול במתכונת שגרה, דם וחמצן יוזרמו שוב למערכות שמושהות במצבי חירום והוא יחווה רגיעה מנטלית ורגשית.
בנוסף לתהליך הפיזי שמתרחש בגוף בעקבות הפניית תשומת הלב אל הנשימה, מתרחש גם תהליך פסיכולוגי, שתורם אף הוא לתחושת הרגיעה. מאחר שהמשאבים הקוגניטיביים שלנו מוגבלים, המשמעות של מיקוד התודעה בנשימה היא הסטה שלה ממחשבות אחרות. לכן כשאנחנו מתרכזים בנשימה אין באפשרותנו להתמקד בו זמנית על הדאגות והטרדות שלרוב מעסיקות אותנו. התמדה באימון המדיטטיבי של ריכוז בתודעה מלמדת אותנו לזהות מתי ההכרה נודדת חזרה מהנשימה חזרה למחשבות היומיומיות, ויתרה מכך – היא מעניקה לנו את הכוח האדיר שבמיקוד התודעה במה שאנו מעוניינים להתמקד בו.
“לעיני הצופה מבחוץ מופיעים תרגילי ההאתה-יוגה כגופניים בלבד. אך למעשה חשוב יותר הוא, צידם השכלי. דרך תרגילים אלה אנו מעוררים בתוך עצמנו מצבים שכליים שונים ולומדים לשלוט בהם. אנשים המתאמנים בתרגילי היוגה ללא ריכוז, לא יצליחו לשלוט בכוחות שהם מעוררים תוך כדי התרגול. הם יכולים להשיג תוצאות גופניות, ריפוי, עליה או ירידה במשקל, או חיזוק שריריהם, אך לא ישיגו את המטרה האמיתית של היוגה. לעומת זאת, אנשים המתרגלים יוגה תוך כדי ריכוז, יגיעו אל ההכרה, כיצד זורמות האנרגיות החיוניות שהם מעוררים דרך מערכת העצבים, ובאותם מרכזים עצביים מותמרות אנרגיות גופניות לשכליות, ולהיפך. הם גם יבינו, שלגבי כל אחד ואחד מאיתנו, אין הגורל אלא השתקפות עצמיותנו לתוך העולם החיצון, ושאנו יכולים לאחוז במו ידינו בהגה גורלנו”.
מתוך הספר יוגה ובריאות מאת אליזבט הייך וסלבראג’ן יסודיאן (הספר יוצא לאור בקרוב)
יתרונותיה של הנשימה המודעת נמצאים ממש מתחת לאפכם. הנשימה היא כלי כל כך עוצמתי לויסות הרגש והמיינד, שמספיק תרגול יומיומי של כ-10 דקות על מנת לייצר הרמוניה ורגיעה בגוף ובנפש.
חשוב לציין: לנשימה יש אפקט מיידי ולעתים חד על התודעה, ועל כן מומלץ לתרגל פראניאמה רק בהדרכת מורה מוסמך. אלא שמספיק להפנות את הקשב אל הנשימה על מנת לקצור מפירותיה המתוקים של הפראניאמה. עצם הפניית תשומת הלב אל הנשימה די בו, כאמור, כדי להאריך את הנשימות, לנקות את הראש ולהרגיע את הגוף.
אז בפעם הבאה שאתם נזכרים, קחו לכם מרווח נשימה ושימו לב: האם אתם נושמים בכלל? האם הנשימה ארוכה או קצרה? חלקה או קופצנית? האם היא זורמת נינוחה או האם היא כרוכה במאמץ?
לאחר סריקה של הנשימה בזמן אמת, תנשפו לאט וחזרו למקד את תשומת הלב בנשימה בכל פעם שהתודעה תנדוד אל עבר מחשבות אחרות (והיא תנדוד בוודאי!).
היוגי הדגול סוואמי שיבננדה אמר: “אורך החיים נמדד לא בשנים כי אם על פי מספר הנשימות שלקחת בחייך”. תנשמו עמוק, המסע ארוך והדרך מרהיבה!
מורפיאוס: “אני אגיד לך למה אתה כאן. אתה כאן כי אתה יודע משהו. הרגשת את זה כל חייך. משהו לא בסדר בעולם. אינך יודע מה, אבל זה שם. התחושה הזאת היא שהביאה אותך לכאן. אתה רוצה לדעת מהו המטריקס הנמצא בכל מקום סביבך, אפילו כאן בחדר הזה. אתה רואה אותו מחוץ לחלון, בטלוויזיה שלך. אתה מרגיש אותו כשאתה הולך לעבודה או משלם מסים. הוא העולם המכסה את עיניך כדי לעוור אותך מפני האמת”.
ניאו: “איזו אמת?”
מורפיאוס: “שאתה עבד, ניאו. שאתה, כמו כל אחד אחר, נולדת לשעבוד… אתה מוחזק בתוך כלא שאינך יכול להריח או לטעום או לגעת בו. כלא של התודעה שלך…
“למרבה הצער, לא ניתן להסביר מהו המטריקס. אתה חייב לראות ולחוות אותו בעצמך.
“זאת ההזדמנות שלך. אם תיקח את הגלולה האדומה תישאר בארץ הפלאות ואני אראה לך עד כמה עמוקה היא מחילת הארנב. זכור, ניאו, אני מציע לך את האמת בלבד. לא יותר…” (מתוך הסרט “מטריקס”).
בשנת 1999 עלה לאקרנים הסרט “מטריקס” – לכאורה סרט פעולה מלא אקשן, אך בו בזמן גם סרט משנה תודעה, שטומן בחובו מכלול של רעיונות פילוסופיים עמוקים. הסרט, שהפליא לתת ביטוי חזותי מרהיב לרעיונות מטפיזיים עמוקים ומעל לכול המחיש את אשליית היקום שאנו חיים בו, חולל לא פחות ממהפכה.
אך מה היא אותה “אשליה”? גדולי החוקרים, המדענים ומורי הרוח לאורך הדורות ניסו לעמוד על טיבה. רובם ככולם, גם אם לא הצליחו להסביר את מהותה, ביקשו מהאדם המודע להיות ער אליה. אפלטון ביקש להיחלץ מהמערה במשל המערה המפורסם שלו; הבודהיזם מבקש להביא לשחרור האדם ממעגל החיים והמוות (הסמסרה); וביהדות ישנו סיפור יציאת מצרים, על יציאה מעבדות לחירות. האם למעשה כל הסיפורים הללו מדברים על יציאה מהמטריקס? מדוע היציאה הזאת חשובה כל כך ומהי בעצם משמעותה? עוד בטרם נבין את חשיבותה ואת מהותה, נסכים כי כדי לצאת מהמטריקס עלינו קודם כול להכיר בכך שאכן, החיים שלנו אינם אלא אשליה. הצעד הראשון בדרך החוצה מהמטריקס ולשחרור מכבלי התודעה, האשליה, עובר בהבנה כי החושים הפיזיים שלנו מוגבלים ומתווכים לנו מציאות סובייקטיבית אשר אינה אלא תעתוע.
בספרו “כוחם של צירופי מקרים” מסביר ד”ר דיפאק צ’ופרה שחילזון אינו אטי רק בתנועה שלו, אלא גם ביכולת הראייה. חולפות כשלוש שניות עד שהוא עובר בין פריים לפריים. לצורך העניין, אם אני אצא מהחדר ואחזור אליו בתוך שלוש שניות, החילזון יעיד בכל זאת שלא זזתי ממקומי, מאחר שהראייה שלו אטית מהתנועה שלי.
במובן מסוים, כולנו “חלזונות” בראייתנו. אנחנו מבססים את ההנחות שלנו בנוגע למציאות ה”אובייקטיבית” על הראייה ועל שאר החושים הפיזיים שלנו, על אף מוגבלותם והעובדה שאינם יכולים לתפוס את מהירות התנועה המטפיזית.
אבל איך בעצם מתרחשת פעולת הראייה, שעליה אנחנו מסתמכים כל כך? שלפיה אנחנו מקבלים את כל ההחלטות שלנו ומאששים את אמונותינו? פעולת הראייה, המיוחסת לעיניים, אינה אלא קליטת חלקיקי אור (פוטונים) המועברים כאותות, סיגנלים, אל מרכז הראייה שבחלקו האחורי של המוח. שם, באותו חלק סגור ואטום לאור, המכיל אזורים רבים לעיבוד תמונות, מתגבשת התמונה.
נניח שאנחנו רואים תפוח ירוק. איך אנחנו יודעים שאכן מדובר בתפוח בצבע ירוק? ומי אמר שזה בכלל תפוח? תהליך הראייה מתחיל בפגיעת קרני האור בתפוח, ועדשת העין מרכזת את קרני האור וממירה אותן לאותות חשמליים. האותות החשמליים הללו מועברים למרכז הראייה במוח, כך מי שמספר לנו שמדובר בתפוח הוא המוח ולא העין. המוח מעניק לתמונה “פרשנות” מיידית מתוך הידע המוקדם המצוי בו, מתוך מצבור האימג’ים הפרטי שלו, ומספר לנו שאכן ישנו תפוח בצבע ירוק.
אם כן, כבר בשלב זה מתברר כי המציאות האובייקטיבית לכאורה היא לא-אובייקטיבית בעליל. היא סובייקטיבית לגמרי, בהתאם לפרשנות הניתנת במוחנו. אותו העיקרון נכון גם ליתר החושים שלנו – הם קולטים ומעבירים למוח את המידע והוא אחראי על התרגום, על הפרשנות ועל החוויה. כלומר, כל מה שאנחנו מרגישים, מריחים, שומעים וכן הלאה – הכול רק מסרים שהגוף שלנו מעביר מהחוץ אל הפנים, בעוד שהפרשנות היא סובייקטיבית לגמרי.
מי שכותב עבורנו את התסריט של חיינו בכל רגע ורגע, כפי שנבין מיד, מי שמפרש את המציאות, הוא לא אחר מאשר המוח שלנו. כלומר אנחנו עצמנו, או כפי שהגדיל לתאר זאת הפילוסוף קן וילבר: “הגשם אינו יורד עליך, אלא בתוכך”.
עד שלא תהפוך את תת-המודע שלך למודע, הוא ינהל את חייך ואתה תקרא לזה גורל.
קרל יונג
בתיאוריה פורצת הדרך שלו טוען חוקר הקוגניציה דונלד הופמן מאוניברסיטת קליפורניה, כי התודעה שלנו אינה אלא “ממשק”, ממש כמו הממשקים המוכרים לנו מעולמות משחקי המחשב, למשל. במאמרו “תיאוריית הממשק של התפיסה” הוא מסביר כי בעצם אין במציאות שום דבר שדומה ולו במקצת לאופן שבו אנו תופסים אותו, שכן התפיסה שלנו כלל אינה מכוונת למציאות. הופמן ביצע שורה ארוכה של סימולציות מתקדמות בשיתוף עם המתמטיקאי צ’טאן פּראקאש, ולטענתם הם מצאו באמצעותן כי אסטרטגיות התפיסה של האדם נועדו להגביר את סיכויי האנושות לשרוד, ולאו דווקא לתפוס את האמת.
מתחילים להבין את משמעות הדברים? אנחנו בעצם מתוכנתים לתפוס את המציאות באופן שונה מכפי שהיא באמת. הסיבה לכך נעוצה במשאב היקר ביותר שיש לכל דבר שהוא בעולם: אנרגיה. רק תחשבו כמה זמן ואנרגיה היינו צריכים להשקיע בהבנת הדברים כמו שהם. משום כך, לפי הופמן וחוקרים אחרים, התודעה האנושית תוכנתה לתפוס את המציאות באמצעות סימונים, אייקונים. למה הדבר דומה? תחשבו למשל על “לייק” בפייסבוק. אילו היינו מתבקשים להבין את כל שרשרת הפעולות הנדרשות כדי ללחוץ על הסימן הזה, סביר להניח שהיינו מוותרים על ביצוע הפעולה. היינו זקוקים לימים ארוכים כדי להתחקות אחר הקוד הנדרש לביצוע הפעולה ואחר אינספור החיווטים והמעגלים החשמליים הנחוצים לשם הופעתו של הסימן. למרבה המזל, קיצרו לנו את הדרך והעניקו לנו אייקון אחד קטן. אנחנו עובדים לפי אייקונים, וכך עובדת גם התודעה שלנו.
אנחנו מבינים כי הסימון, האייקון, הוא שימושי ביותר אף על פי שאינו הדבר האמיתי אלא רק ייצוג שלו. צבעו, מיקומו והצורה שלו עוזרים לנו בפעולה, אף על פי שאינם מעידים כהוא זה על שרשרת הפעולות המתקיימת מאחורי הקלעים, שעם יד על הלב, אין לנו עניין אמיתי בה. אנחנו לא באמת רוצים לדעת על ההתרחשות הסבוכה במעגלים החשמליים ועל השדות המגנטיים שבזכותם אנחנו יכולים לסמן “לייק”. מספיק לנו לדעת שהפעולה בוצעה, ואנחנו שוכחים מהשאר. יעילות היא שם המשחק פה. העניין הוא שבגלל ההרגל לזהות את הסימון עם הדבר עצמו, אנחנו כבר מתבלבלים ותופסים את הסימון כמציאות עצמה, והרי זאת בדיוק האשליה…
אותו דבר קורה בדיוק בתודעה שלנו, שאינה אלא ממשק מתקדם במיוחד. הופמן מסביר כי מערכת התפיסה שלנו את המציאות לא רק שלא נועדה לתפוס את המציאות, אלא נועדה להסתיר אותה. כל מה שקורה בחלל ובזמן שלנו אינו אלא אייקונים שאנחנו מתבססים עליהם. אי לכך, בשלב זה נוכל להסכים שאנחנו חיים במציאות שאינה אלא אשליה, שנוצרת על ידי הממשק התודעתי שלנו. מציאות שהיא לא הדבר עצמו, אלא רק סימון שלו.
אם כך הדבר, וכל אחד מאיתנו אכן יוצר מציאות סובייקטיבית משל עצמו, עולה השאלה המתבקשת: מה גורם לאדם אחד לכתוב תסריט מנצח ולאדם אחר תסריט חיים עלוב למדי? כדי להשיב לשאלה הזאת עלינו לפנות לתחום חקר התודעה.
מהי תודעה?
נוירולוגים מנסים להבין את ההיבט הפיזי של התודעה, פסיכיאטרים חוקרים את ההיבט הנפשי שלה, פילוסופים מנסים לרדת אל המשמעות הקיומית שלה ואנתרופולוגים חוקרים את השפעותיה החברתיות. כך שהתשובה לשאלה “מהי תודעה?” תלויה מאוד באסכולה שתבחרו לשאול. עם זאת, ברור לנו שמשכן התודעה הוא במוח, ובאותה מידה ברור לנו שהיא עצמה אינה המוח. את חלקי המוח אפשר למפות ולסמן, כל חלק והתפקודים שעליהם הוא אמון, בעוד שהתודעה היא חוויה מופשטת. היא אינה ביולוגית ואינה בעלת גרעין תא מוצק ומוגדר.
הסופרת והחוקרת אוליביה גולדהיל מסבירה כי “התודעה שלנו היא ביטוי לתשדורות של נוירונים במוח”. ואולם, לטענתה, “ראיות מצטברות מצביעות על כך שהתודעה הולכת הרבה מעבר לפעילות הפיזית של המוח… שכן התודעה שלנו אינה רק התפיסה שלנו את החוויות, אלא גם החוויות עצמן”. תחושת ההפרדה שאנו חשים בין המוח לתודעה אינה אלא אשליה מנטלית שהמוח מייצר. אם נדמה את המוח לסוג של סימולטור, נוכל לומר שבמקום לראות את הפעילות הנוירונית שבתוכו, אנחנו חווים את האשליה שהוא יוצר עבורנו.
שני החלקים המוכרים ביותר בתודעה הם המודע ותת-המודע. מחקרים מוכיחים כי החלק המודע הוא רק כעשרה עד 20 אחוזים מכלל התודעה שלנו, והוא הרובד העליון המכיל את החלקים שאנחנו חשופים אליהם ומודעים להם. במילים אחרות, הוא קצה הקרחון של התודעה שלנו.
המודע שלנו מורכב מאינספור סיפורים, שאנחנו מרבים לספר לעצמנו, ומפעולות אוטומטיות הממלאות את התנהלותנו המהירה והיומיומית – החל בחשבונות שצריך לשלם ועד הילדים שצריך לאסוף. חלק זה בתודעה אחראי לניתוח האנליטי היומיומי ולשמירה על סדר יום ועל שגרה. המודע מכיל בתוכו כל מה שנמצא בהכרתנו ברגע זה, לרבות הזיכרון לטווח הקצר, כלומר דברים שאירעו לאחרונה.
מתחת לפני השטח האלה רוחשים עוד כ-80–90 אחוז של התודעה, שאנחנו כלל לא חשופים אליהם או מודעים להם. תתפלאו לגלות כמה הם משפיעים על מהלך חיינו.
בנוסחתו המפורסמת E=mc2 קבע איינשטיין כי האנרגיה (E) היא תכונה נסתרת הקיימת בכל חומר ביקום – לרבות בכוס המים שממנה אנחנו שותים, בכיסא שאנו יושבים עליו וכמובן בנו עצמנו. את האנרגיה הזאת איננו מסוגלים לראות בעיניים ה”פיזיות” שלנו, וזאת מכיוון שהיא מהירה ממהירות הקליטה של חושינו. למרות זאת, לא פעם אנחנו מעירים למישהו שהוא נראה “חסר אנרגיה” או להפך, שהוא “אנרגטי מאוד”. כך שאפשר לומר שאנחנו “רואים” אנרגיה, גם אם לא באמצעות החושים הפיזיים. כיום, אגב, ישנן מצלמות מתקדמות המסוגלות לצלם אנרגיה וקיימים לא מעט מכשירים שביכולתם למדוד אותה.
עד כאן למדנו כי התודעה שלנו, אשר מהותה אנרגיה בעצמה, אמונה על הפרשנות של המידע שהיא מקבלת, כלומר על פרשנות הסרט. עכשיו נתקדם צעד נוסף קדימה ונבין כי לא רק על הפרשנות היא אמונה, אלא גם על יצירת המציאות עצמה.
החוק הפיזיקלי על שם אמפר אומר כי כל גוף חשמלי או אנרגטי מייצר סביבו שדה אלקטרומגנטי. כלומר, גם אנחנו, כגופים אנרגטיים, מייצרים סביבנו שדה אלקטרומגנטי. התודעה שלנו רוטטת בתדרים אנרגטיים, שהיא משדרת החוצה לשדה בכל רגע נתון. למעשה, אנחנו מסתובבים בעולם כתחנות רדיו מהלכות ומשדרים בכל רגע ורגע את התדר שלנו לסביבה. יתרה מכך, אנחנו מושכים לסביבתנו עוד ועוד מהתדר הזה, שכן בעצם היותו אלקטרומגנטי הוא ממגנט אליו תדרים תואמים.
לפי חוק המשיכה האוניברסלי, “דומה מושך דומה”, כלומר אנרגיה בתדר מסוים מושכת אליה עוד ועוד מאותו התדר. כך שאם אנחנו רוטטים פחד, למשל, האנרגיה המכוילת לתדר הזה חוזרת ומשתקפת לנו כמעט בכל היבט במציאות חיינו. הפחד שאנחנו רוטטים חוזר אלינו ויוצר חוויה של פחד במציאות. וכבר אמר איוב: “וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי, יָבֹא לִי” (ג, כה). עכשיו רק דמיינו לעצמכם איך זה להסתובב בעולם בתדר “הישרדות.FM”. אילו מצבים נחולל סביבנו? אילו סיטואציות נמשוך לשדה שלנו? התשובה ודאי כבר מתחילה להתברר.
אם מציאות חיינו היא פרי הרטטים שלנו, מדוע היא בכל זאת אינה מתכתבת עם החזון ועם השאיפות שלנו? איך זה שבמקום להתקבל לעבודת החלומות שלנו, אנחנו עוסקים בהישרדות קיומית? ולמה אנחנו מתקשים להגשים את הזוגיות שאנחנו כל כך רוצים? התשובה מתחבאת עמוק בתוככי הקרחון, באותו חלק לא מודע הרוחש בתוכנו ורוטט ללא הרף. ייתכן שבחלק המודע אנחנו באמת רוצים זוגיות או שפע, אבל השאלה האמיתית היא מה רוטט תת-המודע שלנו. הרי כבר למדנו שהמשקל וההשפעה של תת-המודע גדולים בהרבה ממשקלו ומהשפעתו של המודע. אם כך, חובה עלינו להכיר את החלקים הלא מודעים המנהלים אותנו ולחקור לעומק מה הם מושכים לחיינו ומדוע.
בואו נמשיך לרגע עם הדוגמה של הפחד (רק עוד קצת ותכף נשחרר). המציאות שאנו חווים היא תוצאה של רטט מפוחד שאנחנו משדרים לעולם, או בשפת המטאיזם “מציאות הולוגרפית”. זהו שיקוף מדויק של המתרחש בנבכי התודעה, הקרנה חיצונית של המתחולל בתוכנו. במילים אחרות, המציאות אינה אלא אוסף של הדמיית נתונים במוחנו, המיתרגמים לכדי הולוגרמה שאנו חווים כמציאות אובייקטיבית, “אמיתית” וממשית לכל דבר.
הבנה זו מהותית ביותר, שכן אם המציאות אינה אלא הולוגרמה שאנחנו משדרים, ניתן ללמוד מכך שני דברים מכוננים:
1. המציאות ההולוגרפית שלנו היא ברומטר מדויק לנבכי תודעתנו. באמצעות התבוננות במציאות הקיימת נוכל לפענח ולדעת ביתר קלות מה מתרחש בכל רגע נתון בנבכי התודעה, מה אנחנו רוטטים מתחת לפני השטח, עמוק בתוככי הקרחון.
2. כדאי להפסיק להסתכל החוצה. כי אין כלום בחוץ. החוץ הוא רק מסך. כך נפסיק להילחם בנסיבות או באנשים, נפסיק לרוץ אחריהם או לנסות לקבל את אישורם. הם רק חלק מהמסך ההולוגרפי המשקף את הנמצא בתוכנו.
ב”ספר יצירה”, אחד החיבורים היהודיים העתיקים שעל בסיסו התפתחו הזרם המיסטי ביהדות והקבלה, נכתב כי העולם נברא באותיות. במונחים של היום, מדובר בעצם בקוד. בפרקים הבאים נלמד שהדרך היחידה לחולל שינויים גדולים על המסך היא באמצעות שינויים פנימיים, באמצעות שינוי הקוד שלנו, כי גם אנחנו, כמו שכבר הבנו, בנויים בדיוק כמו כל דבר אחר בבריאה. כל שינוי פנימי, קטן ככל שיהיה, עשוי לחולל שינוי אדיר במציאות, אשר אינו אלא השתקפות ישירה שלו. במילים אחרות, אם אנחנו מרגישים שאיננו אוהבים את הסרט של חיינו, אולי פשוט הגיעה העת להעביר ערוץ.
הבנת המציאות כמציאות הולוגרפית, כהשתקפות, מאפשרת לנו להבין את מלוא האחריות שביצירת המציאות שלנו. אנחנו מבינים שהכול בר שינוי, לרבות דברים עמוקים שאנו חווים כמורכבים ביותר. לא משנה מה נבחר לשנות, עלינו להתבונן פנימה, לחקור בתוכנו. ואז, באמצעות כלים עצמאיים, נוכל לעדכן את התוכנה, את הקוד שמאחורי הקלעים.
במטפורה ציורית יותר, הדבר דומה לצייר העומד מול כן הציור, רואה בחזונו את התמונה המושלמת ומתחיל למשוח במכחול – משיחה ועוד משיחה, עד להשלמת יצירתו. העולם שאנו רואים סביבנו מלא בציורים שמשחנו במברשת התודעה שלנו, או כפי שנבין בהמשך – משיחת המכחול אינה אלא משיכה ועוד משיכה של חוטים למציאות חיינו. כל אמונה, זיכרון או דפוס הם חוטים כאלה. עכשיו, כן הציור נמצא ממש מולנו ושפופרת הצבע והמכחול מחכים לנו, ואם כבר לצייר לעצמנו חיים, למה שלא נצייר לנו גן עדן?
***
הקטע לקוח מתוך הספר “גן עדן זה כאן” הרואה אור בהוצאת ידיעות אחרונות בחודש הבא.
לרכישה מוקדמת של הספר ותמיכה בקמפיין מימון ההמונים לחצו כאן
קָארְפֶּה דיאֵם – תפוס את הרגע, חיה את ה”כאן” והעכשיו”, כך מזמינים אותנו לעשות פעמים רבות, ואז אומרים לנו, מצד שני שצריך סבלנות, שצריך להתאמן. המיָידי אל מול ההמתנה.
אז מה נכון?
האם יש בכלל סתירה?
איך אפשר להגשים את שניהם? (אם בכלל)
האם אפשר לוותר על אחד מהם?
כדי לענות על השאלה הזאת, כדאי קודם כל לבדוק מה המשמעות של כל אחד מהגורמים: סבלנות, אימון וחזרה אל מול “לתפוס את הרגע“.
אך לפני זה אומר מיד ששניהם דרושים באותה מידה.
נוכל להשתמש בדימוי נהדר כדי להבין טוב יותר למה אני מתכוונת – וזה דימוי שאני לוקחת בהשאלה – והוא פסי רכבת.
כדי שהרכבת תוכל לנסוע ולהגיע במהירות ובבטיחות ליעדה, נדרשים שני פסים. חסרונו של אחד מהם יסיט את הרכבת ממסלולה.
פס אחד נוכל לכנות: הקו המהיר והמיידי. את הפס השני נוכל לכנות: הקו האיטי, העקבי, ההדרגתי. שניהם נחוצים. מדוע?
כדי ללמוד משהו חדש נדרשת למוח כמות גדולה של אנרגיה.
מה שבעיקר מעניק את האנרגיה לתפקוד הגוף הם הסוכרים, שמהם אנו מייצרים את מולקולות האנרגיה שלנו (ATP). המובחר בין הסוכרים הוא גלוקוז ויש סוכרים נחותים יותר.
ובכן, המוח שלנו צורך בין 20% ל-60% מכמות הגלוקוז היומית הנחוצה לכלל הגוף שלנו והוא משתמש רק בסוכר מהאיכות הגבוהה יותר.
מה המשמעות של זה? שאין לנו מספיק גלוקוז כדי לקיים תפקוד גבוה למשך זמן ממושך. נדרשת לשם כך כמות גדולה מידי של גלוקוז ביחס למה שהגוף שלנו מסוגל לייצר. אז הגוף שלנו, והמוח בפרט, מהווים במחויב ארגון כלכלי קפדני אשר מנהל את כמות האנרגיה המוקצית לכל תפקוד.
בהתחשב בכך שלא יוכל לתחזק את התהליך לזמן רב, המוח, אם כן, ינסה מיד להפוך כל דבר לכזה שצורך פחות אנרגיה. מהרגע שרכשנו יכולת כלשהי והסתיים תהליך הלמידה, אותה יכולת יעברו לניהול על ידי חלקים אחרים של המוח, אשר יהפכו את התהליך ליותר אוטומטי, מכאני, כזה שנדרשת לו פחות תשומת לב, ולכן צורך פחות אנרגיה.
ברגע שאנו חוזרים על פעולה מספיק פעמים, התהליך נטמע במוח שלנו והופך להרגל, מה שמשיג בדיוק את המטרה של צריכת אנרגיה מופחתת לשם קיומו.
חשוב כאן לציין שהֵרגל הוא לא רק משהו ערטילאי, תיאורטי. הרגל הוא בעצם שביל שנוצר בתוך המוח שלנו.
איך המוח מעביר את האנרגיה?
הרשו לי לתת הסבר קצר – אל תדאגו, אפשט לכם את זה. המוח מכיל מאות מיליארדי תאי עצב, נוירונים, שלכל אחד מהם גרעין, זנב (אקסון) וזרועות. דחף חשמלי בגרעין התא מייצר חומרים כימיים – שדָרי עֵצב, נוירוטְרָנְסְמיטורים – ואלה עוברים דרך הזרועות של תא אחד ונקלטים בזנב של התא הבא דרך המרחב הסינָפְּטי, מה שנקרא בדרך כלל סינָפְּסָה.
כשאנו מתחילים לחזור על פעולה פעמים רבות, השביל מתעבה, הכביש מתרחב. השבילים הרחבים במוח שלנו קשורים להרגלים היותר קבועים שלנו.
למה זה חשוב לנו? כאן זה המקום לציין עוד תופעה שחשוב להביא בחשבון. בשל משאבי האנרגיה המוגבלים שלו, ובשל העובדה שכמוכל אורגניזם חי המטרה הראשונית היא לשרוד ולהתרבות, המוח תמיד יעדיף את ההישרדות על פני כל מה שאינו הכרחי.
בשל כך, ביחס לכל גירוי שמגיע אליו המוח שואל: “מה זה? מה צריך לעשות עם זה?” כשהמשמעות היא בעצם: מתים מזה?
לא אאריך כאן בתיאור מה שקורה במוח מהרגע שהעיניים קולטת נתון מסוים, חשוב רק שנציין שבמסלול “הבנת הנקרא”, כלומר התשובה לשתי השאלות האלה, המוח משווה את מה שנקלט למה שכבר נמצא במוח. זו הדרך לדעת אם הדבר הזה מוכָּר, כלומר אנחנו יודעים איך להתנהל איתו, או לא מוכר, חדש ולכן מהווה איום פוטנציאלי.
נוכל לדמיין שבפתח עומד שומר שכל פעם שהוא נתקל במשה לא מוכר, הוא מיד נדרך ומעמיד את הצבא בכוננות. הכוננות הזאת יכולה להתבטא בחרדה או בהפעלת מנגנון ה-FFF ,Fight, Flight or Freeze, כלומר הילחם, ברח או קפא על מקומך.
כשבמוח שלנו יש שביל מעובה, כזה שנוצר על ידי אימון וחזרה, השומר יהיה רגוע, שכן הוא מזהה את הפעולה הזאת כמוכרת.
מה דעתכם על הטריק הזה כדי להימנע מחרדת בחינות, למשל?
הבנו, אם כן, מדוע חשוב ליצור מכל יכולת חדשה הרגל, כך שנוכל הן לחסוך אנרגיה והן להפוך את היכולת למיומנות.
גיליתי לכם עכשיו את אחד הסודות הגדולים, למשל, של הקריאה המהירה.
ומה עם קָארפֶּה דיאֵם? מה עם לתפוס את הרגע?
גם זה חשוב.
על גבי פסי הרכבת שלנו חולפות רכבות. פעמים רבות אנחנו מפספסים אותן, מאבדים הזדמנויות.
לפעמים יש לנו הזדמנות נוספת, לפעמים לא.
לתפוס את הרגע זה לתפוס את הרכבת שעוברת.
וההזדמנויות הן לא תמיד חיצוניות, לפעמים מדובר ברכבות פנימיות, הזדמנויות פנימיות.
קל לראות את זה כשמדובר ברצון שלנו ללמוד משהו, לרכוש יכולת – ושוב אינני יכולה אלא לתת דוגמה מעולם הקריאה המהירה.
נגיד שאנו מחליטים שאנו רוצים לקרוא מהר ויעיל יותר. זה יכול לקרות הן משום שאנחנו נתקלים בכמויות גדולות של חומרי קריאה בעולם העבודה או הלימודים שלנו ואנחנו פשוט לא מספיקים לעשות זאת בזמן העומד לרשותנו.
יותר מידי מה לקרוא + אני קורא לאט מידי = לא הספקתי = תסכול.
או אולי אנחנו פשוט אנשים סקרנים שאוהבים לדעת, אבל הקריאה שלנו איטית מידי ושוב, אין לנו מספיק זמן כדי לקרוא את כל מה שרצינו.
ואולי אנחנו פשוט רוצים לשדרג את המוח שלנו.
תהא הסיבה אשר תהא, יש פה יכולת שאיננה ברשותנו ושהיינו רוצים שתהיה ברשותנו.
אז איפה הבעיה?
הבעיה היא שרק חלק בתוכנו רוצה מספיק את היכולת הזאת כדי להיות מוכנים להשקיע את הזמן והמאמץ הנדרשים כדי לרכוש אותה – וזה נכון לגבי כל יכולת שהיא.
אנחנו נתקלים במודעה או בהזדמנות, חלק בנו מתפתה ואומר “עכשיו!”, אבל חלקים אחרים מתחילים להכניס ספקות ושיקולים אחרים: האם זה הרגע המתאים? טוב לי עכשיו מידי / רע לי עכשיו מידי, יש לי זמן / אין לי זמן, יש לי כסף / אין לי כסף.
ואז אנחנו מחליטים שנתחיל את הדיאטה מחר. מכירים?
אנחנו כבר יודעים מה קורה עם זה.
במובן הזה, לתפוס את הרגע זה לתפוס את אותו החלק שרוצה, החלק שבדרך כלל שייך לקטגוריית הרצון לשיפור ונמצא במיעוט ביחס לכל האחרים שבסך הכל – זוכרים? – רוצים לשרוד.
החיים הראו לנו הרי כבר שכשאנחנו מחליטים לעשות משהו ומתחילים לעשות אותו בנחישות, הכל מסתדר כדי לעזור לנו להשיג אותו.
אין, אם כן, רגע מתאים. יש את הרגע שאנו מחליטים.
כשזה קורה, כשאנחנו מחליטים ועושים, נוצרת דינמיות בחיים שלנו והכול מקבל טעם יותר טעים, אנחנו מרגישים יותר חיים. הסיפוק הזה הוא סם ממכר. אין הרגשה טובה יותר מלהרגיש שלחיים שלנו יש כיוון ומשמעות.
והיופי הוא שבגלל שבמוח שלנו משתחררים גם דופָּאמינים, שהם הורמונים הקשורים להנאה, אנחנו בעצם רוצים עוד ועוד מזה וכך הספירלה העולה מתחילה להיווצר.
אז הבנתם כבר למה כדאי לתפוס את הרגע?
והבנתם כבר למה צריך גם להתאמן וליצור הרגל?
פסי הרכבת שהצלחנו לתפוס ולנסוע אתה אל עבר עולמות חדשים.
Bon voyage
כשתינוק מתחיל להיות תנועתי, הוא גם מתחיל להתקרב לחפצים ולנסות להגשים את רצונו להשיג את מבוקשו. מה תפקידנו כהורים בתהליך הזה? כיצד עלינו לפעול על מנת מצד אחד לשמור עליו שלא ייפגע ולשמור על הבית (על מכשירי החשמל, על דברים שבירים וכו’), ובאותו הזמן לא לחסום אותו ולאפשר לו להתנסות ולחקור את העולם?
התשובה לכך היא התנסות מבוקרת. התנסות מבוקרת מטרתה חינוכית גרידה. זוהי התנסות שמי שמנהל אותה הוא ההורה או איש החינוך, ולא התינוק. בהתנסות מבוקרת אנחנו מארגנים את התנאים כך שהתינוק יוכל להתנסות וללמוד את השיעור החשוב שעליו ללמוד, מבלי שייפגע ומבלי שיעשו נזקים מיותרים לסביבתו.
ניקח דוגמא לשם המחשה – אנחנו מניחים נר דולק על שולחן נמוך, שהוא מסוגל כבר להגיע אליו. הוא מתקרב באופן טבעי מכיוון שהוא סקרן. מה עלינו לעשות? אפשרות אחת היא כמובן להרחיק ממנו את הנר. כך שמרנו עליו מלהיפגע, אך גם מנענו ממנו התנסות ומחקר. אפשרות שנייה היא להגיד לו “לא!” או “אסור!”. באופן כזה, אנחנו מלמדים אותו שהנר מסוכן לו וכך אכן אנו מקנים לו ידע חשוב. יחד עם זאת, פעם נוספת מנענו ממנו התנסות, ולא עודדנו אותו לפתח הבנה ומודעות לדברים.
אם כן, כיצד נוכל לפעול על מנת לאפשר לו מצד אחד להתנסות ומצד שני לא להיפגע? אנו יכולים באופן מבוקר, לקחת את כף ידו הקטנה ולהניח אותה בכף ידינו. אנחנו באופן זהיר נקרב את ידו יחד עם ידינו לעבר הנר. בכל השלבים הללו אנחנו נהיה בתשומת לב גבוהה. כשידו תהיה מספיק קרובה לנר, הוא יחוש את חומו. מה שיקרה באופן אינסטינקטיבי (בהנחה שהילד בריא ומערכות גופו בריאות ותקינות) הוא שהילד ירחיק את כף ידו מהחום מכיוון שתהיה לו תחושה לא נעימה. הוא ירחיק את היד – ולא אנחנו. כשזה יקרה, תפקידנו הוא להגיד באופן חד וברור את המילה “חם!”.
מאותו הרגע הקסום, התוצאה תהיה שהתינוק יבין באמת מהו חום ומהי הסכנה בחום. הוא יהיה מודע להשלכות של חום, וינסה להיזהר ממנו. כך לימדנו אותו, מבלי שיפגע ומבלי למנוע ממנו התנסות בשיעור מאוד חשוב. מאותו הרגע כאשר נשים כוס קפה רותח על השולחן או כל דבר חם אחר, ונאמר לו “תיזהר, זה חם”, הוא יבין את משמעות הדברים ויזהר באופן אינסטינקטיבי. כמובן שתמיד האחריות היא שלנו, אך באופן כזה הצלחנו לבנות אצלו הבנה ומודעות.
באותו האופן, אנחנו יכולים לאפשר לו לחוות קור, דברים שבירים, דברים חדים ועוד דברים רבים אחרים. תפקידנו הוא לנסות לחפש להבנות התנסויות מבוקרות ליצירת שיעורים ולימודים חשובים, ממש כמו מעבדת מחקר עבור הילד בה יוכל להתנסות ולא להיפגע. כך נעודד אצלו מצד אחד את חוש הזהירות (גם כשאנחנו מסובבים לרגע את הראש…) ומצד שני את חוש הסקרנות והמחקר הטבעיים שלו ללמוד ולהתנסות.
לא פחות חשוב, אנחנו נבנה אצל הילד אמון כלפינו. כאשר אנחנו אומרים לו “לא” מבלי לאפשר לו להבין מדוע, הוא מפתח תסכול, ומרגיש שמונעים ממנו התנסויות ללא סיבה. לעומת זאת, כאשר אנחנו מאפשרים לו להתנסות, אנחנו מפתחים אצלו אמון שאם אבא ואמא או כל מטפל אחר אומר משהו, יש היגיון וסיבה מאחורי הדברים. התוצאה תהיה שגם אם נזהיר אותו מפני חשמל או דברים שאיננו יכולים לאפשר לו להתנסות בהם, הוא יקשיב וייזהר.
ביום בהיר של תחילת ספטמבר עלינו עם הילדים והכלבה על הג’יפ ויצאנו לשנה של שהייה בטבע. נפרדנו מהבית השכור ומבית הספר, מהחברים וממרבית הלקוחות, והתחלנו לנדוד כשלעורנו בגדים ויריעת אוהל. בפנים הלב קצת דאג אך התרונן לקראת המסע, מרגיש במשיכת האדמה והשמיים הפתוחים, מקווה להתחבר אל דבר מה גדול מאיתנו, כפי שהיטיב לתאר רבי נחמן מברסלב:
“אם היית זוכה לשמוע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה לה’ יתברך, בלי פנייה ובלי שום מחשבות זרות, ואינם מצפים לשום תשלום גמול, היית יודע כמה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם וטוב מאוד ביניהם לעבוד את ה’ ביראה!”
כעבור חודש כבר היה ברור שהשהייה בטבע מלכלכת: הבוץ של גשמי הסתיו ברמת יבניאל, החול שרוחות הערבה דוחסות לכל חור, ההצטברות האפורה שעל העור בקושי מקורצפת תחת ג’ריקן גדול. אבל, באותו הזמן, אתה הולך ומתנקה מדאגות וטרדות, מהתחשבנויות וכעסים, ומנוירוזות שעל פני השטח שאין להן כבר במה לאחוז. העכירות בכוס המים של הנפש נרגעת ושוקעת, ובמקומה עולה צלילות של ראייה והקשבה. הנוכחות מעמיקה ומתחדדת בעוד קצבם של השעון ודאגות יומיום כמו משתתקים ומתחלפים בקצב הטבעי של נחל או חורשה. ובתוך כל זה, כתוצאה פשוטה של התרחקות ההמולה, הולך ומתגלה השקט. כפי שכותב איבנהוב בספרו “נתיב השקט”:
“איך ניתן לצפות שמערכת העצבים של בני האדם לא תינזק, כשהם חיים בתוך רעש בלתי פוסק? על הכבישים, בתוך הערים, בבתי החרושת ובמקומות העבודה, בכל מקום יש רעש… אנו זקוקים לשקט, ובמיוחד לשקט ששורר בטבע, מאחר שבטבע נמצאים השורשים שלנו… וגם כשאנחנו שומעים לפתע שירת ציפורים, או קול פכפוך מים, אנחנו חשים שהצלילים הללו הם חלק מהשקט. הם לא מפריעים לו, נהפוך הוא, הם מדגישים אותו.”
איבנהוב אמנם מדבר על השקט, אך אין זה שקט פסיבי או קפוא. לא ישבנו בתנוחת לוטוס וגם לא שכבנו חסרי מעש מול המדורה, נהפוך הוא: החיים בטבע חייבו אותנו להיות פעילים מהנץ החמה ועד שקיעתה, שכן הצרכים הפשוטים כבר לא היו מובנים מאליהם ותבעו מיקוד, אנרגיה וזמן. אין פתרונות נוחים ומהירים לארוחות חמות, לשטיפת כלים או להגנה מהרוח, וכל דבר שכזה דורש חשיבה ועבודה.
למדנו שדווקא העיסוק ב”דברים הקטנים” הגביר את הנוכחות ברגע הנוכחי ותחזק תחושה של עשיית הדבר הנחוץ, הנכון. אולי כפועל יוצא של אותה עשייה נכונה או בגלל תפאורת הטבע התובעת תשומת לב והקשבה, גם החושים הלכו והתחדדו, כמו נעשו רגישים יותר לסביבה המיידית, במקום התעסקות בעניינים של עבר ועתיד. כפי שכותבת אליזבט הייך בספרה “התקדשות” כשהיא מספרת כיצד התבודדה בבקתה קטנה ביער לצורך תרגול:
“כאן חייתי לגמרי לבדי. בבוקר מצאתי על המרפסת את החלב הטרי, אחר כך ירדתי אל המרתף, חטבתי עצים והבערתי אש באח. לאחר מכן התחלתי בתרגיליי. בית-היער היה מקום אידיאלי לתרגילי יוגה. האזור כולו התפרסם באווירתו החגיגית. השקט והשלווה ביער העד וטוהר הטבע, שהציוויליזציה טרם הגיעה אליו, השפיעו במידה כזו על כל מי שבא לשם, שנעורו בו מצב רוח מרומם וחרדת קודש – אפילו ללא תרגילי יוגה. האדם נעשה כאן רגיש יותר לרטיטות גבוהות. איברי החושים הרוחניים הרדומים שבנו נפתחו, ואני יכולתי לבצע, ללא מאמץ, את התרגילים הקשים ביותר בריכוז ובמדיטציה.”
הציטוט הנ”ל משירו של בן בנג’ה שאלתיאל, מתכתב עם חוויה מעניינת שפקדה אותי כשלושה חודשים לאחר שיצאנו למסע. בדיוק סיימתי לשטוף את הכלים במימי הירדן ההררי, בעוד הדגים מכלים את שאריות הקוואקר בבריכה הקטנה. הרמתי את עיניי אל ההרדופים שבגדה ואל ההרים, ולפתע הרגשתי מעין “קליק” פנימי שחיבר את הכל. הבחנתי כיצד מעוף השלדג וניחוח הפרחים, מערבולות המים והרוח הקלילה – כל הריבוי הצבעוני הזה – מחובר בנימים דקיקים או בנעימה זכה שכמו הייתה תמיד ברקע, וכעת עברה לקדמת הבמה.
אבל, השמחה שחשתי לא נבעה מזכייה בחוויה נשגבת אלא מהבנה שהאנטנה הרגישה הזו מצויה בכל אדם. היא נגישה ופשוטה וממשית, רק שכוסתה באבק הציביליזציה בדורות האחרונים. והחדשות הטובות הן שהספיקו שלושה חודשים בטבע נדרשו כדי שתשוב ותיפתח אצלי, אחרי יותר מארבעים שנות חיים בלב התרבות המודרנית.
הדהוד נאה לחוויה הזו מצאתי בספרו של איבנהוב “יצירה אמנותית ויצירה רוחנית”:
“כשאנחנו נמצאים לבדנו ביער או על רכס הר, אנחנו חשים לא פעם כאילו הועברנו אל עבָר מרוחק מאוד, אל תקופה קדומה שבה האנשים חיו באחווה עם כוחות הטבע ורוחות הטבע… בטבע הכול שר, הכול חי, כל ברייה מפיקה תנודות המתפשטות כמו גלים של מוזיקה. לכן אנו יכולים לומר שבטבע הכול מוזיקלי. המוזיקה קיימת בנחלים הזורמים, במעיינות הנובעים, בגשם המטפטף, בגעש המפלים, בתנועה הבלתי פוסקת של האוקיינוסים והימים. המוזיקה מצויה בשריקת הרוח, ברשרוש העלים, בציוץ הציפורים… המוזיקה שבטבע מעוררת שוב ושוב את הרגש המוזיקלי הרוחש באדם.”
כששהינו זמן ממושך באותה פינה בטבע השתנה הקשר עם הסביבה. היחסים עם שכנינו החרקים, העופות, היונקים והצמחים נעשתה אינטימית בהרבה: תנועת הנמלים ושיקוליהן, סדר יומה של האנפה האפורה, השעות הקבועות של יללות התנים – כל אלו עוררו סקרנות וחקירה. למעשה, ההיכרות הפכה כה קרובה עד שחדלנו להתייחס אליהם בתור “לילית”, “קרפיון” או “שועל”. הם הפסיקו להיות שמות מופשטים והפכו עבורנו ליצורים ייחודיים שאנו מבינים, מוקירים ומחבבים ברמה האישית, בריות שחולקות עימנו את ביתנו ואנו עימן את ביתן.
באותם ימים הפסקתי לחשוב במונחים של “יחסי האדם עם הטבע”, ובמקום זאת חייתי בתחושה שהאדם הוא הטבע. אבל, מסתבר שיש דברים שאפילו תפאורה מרהיבה וקסמם של בעלי החיים אינם יכולים לספק. וכך, בחלוף החודשים מצאתי את עצמי כמו מוגלי, מתחיל להתגעגע לחברת בני האדם.
בספרו “האדם והטבע” כותב א.ד. גורדון:
“האדם ניצח את הטבע, כבש את הטבע, גילה תעלומות הטבע – אבל לא חי את הטבע ולא את טבע עצמו בכל שלמותו. האדם התרחק מן הטבע במידה שהכיר אותו. ובה במידה שההכרה התרחבה, התעמקה והתעשרה, היא ראתה את עצמה רחוקה מהחוויה, מאותו הצד של הנפש האנושית, המפולש לעצם ההוויה העולמית.”
ובכן, לאורך עשרה חודשים הסטנו חזק את חוגת המצפן בכיוון שאליו הצביע א.ד גורדון, הלאה מההוויה האנושית ולעבר הטבע. היו לכך יתרונות, אבל היו לכך גם מחירים. ההתמודדות המתמדת עם הרוחות, הגשמים והשמש איבדה בהדרגה מהגוון הרומנטי שלה וההרפתקה קיבלה צבעים של שגרה. סדר היום שבנינו בטבע כבר דמה למדי לחיים רגילים, רק שכאן כל מטלה יותר מאתגרת, יותר מתישה, ובמילים אחרות – התעייפתי. שוב נזקקתי לביטחון והנוחות שמעניק מקום של קבע, ועוד יותר מזה כמהתי לחברת בני האדם, להפריה ההדדית, להשראה ולתמיכה, ליכולת לחלוק תובנות ורגשות באופן שלא ניתן לעשות עם שועלים.
מסתבר שאדם זקוק לבני מינו למען רווחתו הרגשית והחומרית, ולמען צמיחתו האינטלקטואלית והרוחנית – למרות ובגלל האתגרים. אין פלא איפה, שבספרים כמו “מה שלמד הבודהה” או בדרשות מתוך “להכחיד את הסבל”, אידיאל הפרישות של הבודהיזם אינו זהה לפרישה מהעולם. משמעו הוא הפסקת ההיאחזות בארעי ואין זה משנה אם אתה נווד, נזיר בגלימה או איש הייטק בחולצת פולו.
כמעט כל הזרמים והמסורות, החל ביהדות ועד למורי העידן החדש, מצביעים על האיכויות של התבודדות בטבע, ובאותה עת על נחיצות המפגש השלם עם חיי היומיום. את האיזון שלנו מצאנו לבסוף במגורים בחאן בערבה, שם התגוררנו כשנה נוספת בין הדקלים, בעוד הילדים שבו לבית הספר ואנו בנינו מחדש את העסק ואת החיים החברתיים. ובו בזמן, העין והלב נותרו כרויים אל הטבע המקיף אותנו ואל שאלת מקומנו עימו ובתוכו.
זוהי השאלה שמתארת יונה וולך בשירה, ואל תשובתה אני מצטרף:
“בנקיק נסתר בצוקים
איילה שותה מים
מה לי ולה
אלא צוקי ליבי
אלא מעיין חיי
אלא נסתר
איילה מה לי ולה
מה לי ולה
אלא אהבתי”
הנה השיר בלחן וביצוע להקת עלמא.
אלה שאינם יודעים שהם אחד, אינם פועלים כאחד.
אלה שאינם פועלים כאחד, אינם יוצרים אהבה אלא סבל ודיסהרמוניה.
את שאתה יוצר, אתה מקבל. פירות מעשיך ילכו בעקבות ימיך.
כולנו שמענו ביטויים כגון: ‘מהמקום שבו אני עומד…’, ‘נסה להיכנס לנעלים שלי…’. כל אלה הם התייחסויות שכיחות למשמעות של נקודות מבט שונות ונפרדות.
‘נקודת המבט’ של אדם יכולה להתפרש בשני אופנים: האחד, היא יכולה להתפרש פשוטו כמשמעו – ה’נקודה’ שממנה אדם ‘רואה’ את הדברים. השני, היא יכולה להתפרש כדעתו של האדם. דעתו של אדם מבוססת על צירוף של האופן הראשון עם האמונות המתוכנתות של האדם.
ראשית הבה נבחן מקרוב את האפשרות הראשונה, את היבט ה’נקודה’.
לרוב האנשים נקודת מבט מוגבלת המוכתבת על ידי עצם העובדה שהם פרטים נפרדים. כל אחד מהם רואה את הדברים ממקום אחר, מנקודה אחרת, פשוטו כמשמעו. הם רואים רק מה’מקום’ האינדיבידואלי הנפרד שלהם. ישנם ‘מקומות’ רבים כמספר האנשים. הבעיה היא שראייה ממקום אחד בלבד אינה מאפשרת ראייה של ‘התמונה השלמה’ או ‘התמונה הגדולה’.
להלן מטפורה גרועה למדי שתעזור להדגים את הנקודה. נניח שבמגרש חניה עומדת מכונית קלאסית עתיקה. המכונית פגועה ביותר בצדה האחד, אך מצדה השני היא נראית חדשה לגמרי. שני אנשים צועדים במגרש החניה ועוברים כל אחד מצד אחר של המכונית. נקודת המבט של אדם אחד היא מהצד הפגוע ונקודת המבט של השני מהצד המושלם. בעודם הולכים כל אחד רואה את המכונית, רוכש דעה ויוצר אמונות ברורות ויציבות בעניין מצבה של המכונית. בגלל נקודות המבט המוגבלות שלהם, לכל אחד מהם אמונות שונות על המכונית. אמונותיו של האחד מנוגדות לחלוטין לאמונותיו של האחר וסותרות אותן. האחד מאמין שהמכונית נמצאת במצב מושלם והיא בעלת ערך רב. עבור האחר המכונית נמצאת במצב כה גרוע עד שכמעט אי אפשר להבחין שהיא מכונית קלאסית עתיקה – היא נראית כגרוטאה ישנה. שניהם צודקים, מנקודת המבט שלהם. אולם אם היית יכול לראות את המכונית מלמעלה [ראו איור], מנקודת המבט הגבוהה, הרי שניהם צודקים לחלוטין ושניהם טועים לחלוטין. איך ייתכן ששניהם צודקים? ואיך ייתכן ששניהם טועים, כאשר ברור ששניהם צודקים, כל אחד מנקודת המבט שלו? העובדה היא שכאשר אתה מבין בו זמנית את שתי האמונות הסותרות, אך הנכונות, למעשה רכשת אמת גדולה יותר לגבי המכונית. התסבוכת שבה יש לך שתי אמיתות שדומה שכל אחת מהן הופכת את השנייה לבלתי אפשרית, היא סוג מסוים של פרדוקס. פרדוקס הוא הדבר הקרוב ביותר שיש לך לאמת אמיתית או לאמת שלמה על המישור הארצי. דוגמה זו מראה לנו כיצד אנו יכולים לראות את האמת כולה רק אם נתעלה מעל לנקודות המבט האינדיבידואליות. רק אז נוכל לראות את התמונה כולה.
מנקודת המבט הגבוהה שלנו מעל האיור יכולנו לצרף את שתי נקודות המבט, וכעת אנו מסוגלים לראות שאמנם המכונית היא מכונית קלאסית עתיקה, אך תידרש עבודה רבה כדי להחזירה למצב תקין. למרות הנזק אנו רואים שהמכונית היא מכונית קלאסית ולא גרוטאה.
דוגמה זו, כמובן, אינה מדגימה את אופן הראייה באמצעות המודעות האוניברסלית – הראייה מנקודת המבט האוניברסלית הרחבה. אך כפי שאנלוגיה זו מדגימה באופן מצומצם, נקודת מבט שהיא רחבה ככל האפשר מאפשרת לנו לתפוס טוב יותר את המציאות והאמת. נקודת מבט רחבה יכולה לסייע לנו להבין אחרים טוב יותר, להבין את העולם טוב יותר ובסופו של דבר את כל היקום שסביבנו. אם נקודת המבט שלנו רחבה דיה, היא מאפשרת לנו להבין נקודות מבט אחרות – אנו יכולים לתקשר ביתר קלות עם אחרים והם יכולים לתקשר ביתר קלות אתנו. למשל, כשם שנקודת המבט של האנשים המתבוננים במכונית הייתה שונה, כך נקודת המבט של כל אחד הקורא את הטקסטים העתיקים או כל ספר שהוא, תהיה שונה. על כן אנשים שונים יבינו את הטקסטים בדרכים רבות ושונות. הטקסטים יובנו אפוא באופן שונה מכפי שהם באמת ובאופן שונה מכפי שהייתה הכוונה.
כאשר אנו מדברים על מצב המודעות של אדם, באופן מהותי אנו מדברים על מצב המודעות שלו כלפי העולם שסביבו. מודעותו זו של אדם קשורה ישירות לדרך שבה הוא רואה, מפרש ומבין את כל הדברים ואת כל האנשים שסביבו.
נקודת המבט של האדם מושפעת הן ממצב המודעות שלו והן מהאמונות ומהתכנות (programming) שלו. האמונות והתכנות תואמים בדרך כלל לרמת המודעות של האדם. אולם המודעות היא השלטת, ואם יש שינוי למצב גבוה או נמוך יותר, המודעות החדשה יכולה לשנות ולבטל את האמונות והתכנות של האדם במטרה להתאימן לרמת המודעות החדשה.
כל בן אנוש הוא באופן ברור ‘עצמי’ אינדיבידואלי. רוב האנשים מודעים להיותם עצמי אינדיבידואלי, והם גם מאמינים שהעצמי האינדיבידואלי שלהם נפרד מזה של אנשים אחרים ומכל שאר הדברים שביקום. לפיכך, בדרך כלל יש לאנשים ‘מודעות עצמי נפרדת’, והם חיים את חייהם בהתבסס על מודעות זו.
העובדה שלאדם יש מודעות עצמי נפרדת משמעותה שיש לו נקודת מבט שהיא מוגבלת ורואה את הדברים רק ממקום אחד – המקום שבו נמצא העצמי הנפרד. זאת אומרת שייתכן שהאדם רואה דברים מנקודת מבט פיזית המוגבלת למקום אחד שבו הוא ממוקם, כמו בדוגמה של המכונית. לחלופין אפשר שמשמעות הדבר שהאדם רואה דברים מנקודת מבט המוגבלת על ידי האמונות והתכנות שלו. בכל מקרה, נקודת המבט מוגבלת מאוד והפרספקטיבה צרה כאשר לאדם יש מודעות עצמי נפרדת. כמובן, יש דרגות שונות של פרספקטיבה, אך גם נקודת המבט הרחבה ביותר השייכת רק לאדם אחד בעל מודעות עצמי נפרדת חייבת להיות מוגבלת ולא-מושלמת. אם לאדם הבנה מוגבלת שכזאת, לאיזה סוג של מחשבות הוא מוגבל אפוא? אם המחשבות נובעות מתוך תפיסה והבנה מוגבלות כאלה, אילו מעשים הוא יעשה ביחס לאנשים אחרים והעולם שסביבו? כדי לקבל תשובה לשאלות האלה, רק הביטו על העולם שסביבכם.
כל הבעיות בעולם נובעות מכך. מודעות עצמי נפרדת, בגלל המגבלות וצרות הדעת שלה, מחלקת את תפיסותיה על העולם לחלקים שהם שלוחות של העצמי שלה. כל דבר הנמצא בעולם המיידי שלך הופך לשלוחה שלך ושל העצמי הנפרד שלך. למשל, יש את השכונה שלך, את העיר שלך, את המחוז שלך, את המדינה שלך, את חלק העולם שלך (ובהתחשב במעמדך החברתי-כלכלי, אולי גם את שטח הכנופיה שלך). משום שהעצמי הנפרד רואה בדברים האלה שלוחות של עצמו, רוב האנשים תומכים במדינה שלהם, למשל, רק בגלל שזו המדינה שלהם. ברור שהם מוצאים ‘סיבות’ מדוע המדינה שלהם היא הטובה או החשובה ביותר. אך הבעיה היא שאנשים חושבים גם ללא סיבות טובות שהמדינה שלהם היא הטובה, החשובה והצודקת ביותר וכן הלאה. לכן אין הם מגלים אכפתיות כלפי מדינות אחרות וכלפי אזרחי המדינות האלה. ואם כל מדינה היא הטובה ביותר, מי צודק? לא ייתכן שהכול צודקים. התופעה גרועה אף יותר בכל הקשור להשקפת העולם של האדם לגבי הדת שלו. אנשים רבים חושבים שהדת שלהם היא הדת הנכונה היחידה, ולכן היא היחידה שתביא גאולה לעולם. אנשים אלה שונאים את הדתות האחרות ואת חסידיהן. כאשר כמה דתות טוענות שהן הדת האמיתית היחידה, נוצרת השאלה מי צודק ומי טועה, וכן נוצרת הדילמה הכרוכה בבחירת הדת ה’אמיתית’ וההתמודדות עם התוצאות של בחירת הדת ה’לא-נכונה’ (לא תגיע לגן העדן אלא לגיהינום וכדומה). אך בוא נחזור לרעיון שבו כל אדם חושב שהמדינה שלו היא הטובה ביותר, חשבו על זה: איזו מדינה יצאה אי פעם למלחמה ללא ‘אלוהים לצדה’? במלחמת העולם השנייה האמינו כל הצדדים, ובכלל זה הנאצים, שהאלוהים הוא לצדם. איזו מדינה יוצאת למלחמה בחושבה שהיא טועה? כל התפיסות והאמונות האלה מקורן בעצמיים נפרדים ובטריטוריות שהם מחשיבים לשלוחות של עצמם.
לרוב האנשים יחס מועדף לא רק לארצם אלא לכל השלוחות של העצמי הנפרד שלהם – הם מעדיפים את הגזע שלהם, את הקבוצה האתנית שלהם, את בית הספר שלהם, את הקבוצה המקומית שלהם, את המפלגה שלהם, וכן הלאה וכן הלאה. רק מעטים החלו להרחיב את מודעות העצמי שלהם כך שתכלול ‘תמונות גדולות יותר’. קח לדוגמה את אלה שנהיו כה מודעים לאיכות הסביבה עד שהפכו לפעילים בתנועות למען איכות הסביבה. אנשים אלה מבינים את חשיבות האיזון של הטבע על כדור הארץ. הם יודעים שהצלת הלווייתנים והיערות או דברים לא חשובים לכאורה, כגון ציפורים זעירות, דגים או שרכים, יכולה לשנות את החיים בדרכים שאנשים אחרים אינם מסוגלים להעלות בדעתם. אלה שבאמת הפכו להיות מודעים לסביבתם התעלו מעל לחלק מהמודעות הנפרדת שלהם ובדרך זו גם מעל אנוכיותם ומעל התרכזותם בעצמם. לכן שמירת איכות הסביבה חשובה להם יותר מנוחות או מאי-נוחות הכרוכים בדבר (מיחזור וכדומה). מסופר על איש הרים מארצות הברית גריזלי אדאמס שמו. כאשר בנה בונה סכר על הנחל שליד הבקתה שלו ואיים להציפה, הוא בנה בקתה חדשה במקום להרוס את הסכר של הבונה. הרי לך אי-נוחות! ותאמין או לא, עדיין זו מודעות מוגבלת – אך איזו הרחבה נהדרת של המודעות. לרכוש כבוד לכל בעלי החיים, וכן להיות מסוגל להכיר בחשיבותם של חיי הלווייתנים, הדגים הזעירים, והשרך הלא-חשוב לכאורה – זוהי מודעות גבוהה יותר. אך היא עדיין נופלת בהרבה מהמודעות האוניברסלית, ובלעדיה מאמצי האנשים האלה עשויים להיות בזבוז זמן מוחלט או אפילו לגרום לנזק.
המין האנושי מתייחס באדישות לבני אדם ובוודאי שלצמחים ולבעלי חיים. אני זוכר שראיתי כתבה בעיתון על 600,000 איש שנהרגו ברעידת אדמה. הכתבה הופיעה בעיתון אל-איי טיימס. אפשר לצפות שאסון שכזה ידווח בהרחבה בעמוד הראשון, אך הוא דווח בפסקה קטנה אחת, בערך ארבעים מילים שהייתה קבורה בעמוד התשיעי. הסיבה היחידה לכך הייתה שרעידת האדמה התרחשה בסין. אף על פי כן אני זועזעתי. האם אתה יכול לדמיין לעצמך כיצד היו מטפלים במאמר הזה אילו נהרגו 600,000 צרפתים או בריטים או אמריקנים? (ברור שהדבר היה בתקופה שבה הייתה אמריקה אויבת של סין. כיום הסיפור היה זוכה לתהודה רבה יותר, ולו רק משום שכעת יהיו 600,000 צרכנים פחות לתוצרת האמריקנית).
העובדה שיש לך מודעות עצמי נפרדת אין פירושה שאתה באמת נפרד, אך משמעותה שיש לך אשליה של נפרדות מכל אדם אחר ומכל דבר אחר ביקום. כאשר אדם מאמין באמת שהוא נפרד, הוא מתרכז בעצמו באופן טבעי. כאשר אדם מאמין שהוא נפרד, הוא ממקד את תשומת הלב והאנרגיה שלו ב’עצמי’ שלו. דבר זה מוביל כמובן לאנוכיות. נושא זה חשוב מאוד, בני, שים לב היטב. זה הנושא הגדול. הבעיה הגדולה של כל הבעיות. הבעיה האמיתית האחת. אנוכיות פשוטה היא שורש כל הבעיות והרשעות הקיימות על כדור הארץ. זו התורה החשובה והגדולה ביותר שיש להבין.
במקום שבו קיימת מודעות נפרדת כזאת כפי שיש לאנשים, כולם תופסים את כולם באופן של ‘אנחנו והם’ או ‘אני כנגד העולם’. כשדבר זה קורה, כפי שהוא חייב לקרות במקרה של נפרדות, יהיו כמובן ניסיונות לקבל ולקחת מאחרים ולמנוע מאחרים לקחת את מה שיש לך. זה טבעי לחלוטין ובדרך מעוותת גם הגיוני. ומה קורה לנו? במקום שבו קיימות נפרדות ואנוכיות יהיו סכסוכים, מריבות, אי-צדק, לקיחה מאחרים, פגיעה באנשים אחרים, בבעלי חיים, בסביבה וכן הלאה.
מודעות אוניברסלית מושגת כאשר האדם חווה חוויה נצחית שבה הוא רואה מבעד לאשליית הנפרדות שלו ומאבד את מודעות העצמי הנפרדת שלו. אז המודעות שלו מתמזגת עם היקום, והוא חווה עצמו כאחד עם היקום. דבר זה קורה לעתים קרובות כתוצאה של ‘חוויית מוות’ פסיכולוגית מודעת, הנגרמת על ידי מדיטציה והיבטים אחרים של דרך רוחנית. אשליית הנפרדות מתפוררת לאור מודעות האחדות. עם התפוררות האשליה של הנפרדות, דומה שהעצמי הנפרד מת ומתרחשת ‘לידה מחדש’. מודעות עצמי נפרדת מתעלה ומשתנה. המודעות השלטת הופכת לזו של העצמי הפנימי, החלק שבנו שהוא הרוח האוניברסלית – כך יש לנו ‘מודעות אוניברסלית’. אם היא נחווית כהלכה לא ישוב האדם להיות כשהיה. מרגע זה ואילך כל הדברים יובנו לאור ה’תמונה הגדולה יותר’, לאור היותו אחד עם הרוח האוניברסלית (אלוהים). האנוכיות הופכת אפוא לנחלת העבר. מצב זה נקרא גם השגת ‘הארה’.
ההבדל בין מודעות עצמי נפרדת לבין מודעות אוניברסלית הוא (כפי שאמרתי קודם לכן) הבדל של יום ולילה. חשבו שוב על אדם הדוגל בשמירת איכות הסביבה, שהרחיב את מודעות העצמי הנפרדת שלו כך שתכלול דאגה לאקולוגיה. זה דבר טוב. ואם המודעות לאיזון של הטבע על כדור הארץ טובה, חשוב על המשמעות של היות האדם מודע לאיזון כל הדברים – ביקום כולו? ואם הדאגה לכל בני האדם שעל כדור הארץ טובה, מה בנוגע לדאגה לכל החיים שביקום? אדם אשר השיג מודעות אוניברסלית התעלה מעל למודעות העצמי הנפרדת וכך הוא מצליח לראות דברים רבים בהרבה ולהבין יותר. חשוב מה היה קורה אילו יכולת ל’ראות’ מראש את התוצאה של מרבית פעולותיך.
מה אם באמת היית מודע להיותך מאוחד עם כל הדברים ביקום, עם אלוהים ועם כל שאר העצמיים הנפרדים? איך תראה אז את הדברים? איך תתייחס אז לכולם? אם אתה יודע ידיעה מוחלטת שכל אדם שעמו אתה נפגש הוא אתה, רק בצורה שונה, כיצד תתייחס לעצמך (לאחרים)? האם יש טעם לגנוב מעצמך? לפגוע בעצמך? האם יש טעם להיות רודני כלפי עצמך?”
לאדם בעל מודעות אוניברסלית טבעי לנהוג מתוך נתינה מוחלטת, ממש כפי שלאדם בעל מודעות עצמי נפרדת טבעי להיות אנוכי. אדם בעל מודעות עצמי נפרדת ממוקד בעצמו ובדרך זו הוא דומה ל’ריק אנרגטי’, לחור שחור, למי שתמיד מנסה להשיג אנרגיה. אך אדם בעל מודעות אוניברסלית ממוקד החוצה ובדרך זו הוא דומה למשואת אנרגיה, לשמש ותמיד מעניק אנרגיה”.
אילו לכולם הייתה מודעות אוניברסלית, לא היה כל צורך בממשלות שיש לנו כיום, שכן הכול ישלטו כאחד מתוך עצמם. נסה לדמיין עולם שבו כולם מודעים, אכפתיים ואחראיים. מקום שבו התנהגות שכזאת אינה מושגת באמצעות איומיי כליאה או מוות, ואפילו לא באמצעות שכנוע כלשהו. אין צורך בדתות שינסו לשכנע את האנשים להתנהג התנהגות מוסרית. אין צורך במשטרה, בצבא או בממשלה, מכיוון שאהבה לא-אנוכית ומילוי הרצון האוניברסלי יהיו קבועים בתוך כל אדם – איזה גן עדן! ייתכן שלעולם לא נגיע לכך על כדור הארץ, וייתכן שכן. מכל מקום, יש מישורי קיום נוספים לבד מהמישור הפיזי שעל כדור הארץ, ואליהם יכולות להיכנס רק ישויות בעלות מודעות אוניברסלית. אכן, גן העדן כבר קיים.
***
לקוח מתוך הספר “הסודות האבודים של אטלנטיס” מאת ג’ון פניאל שיצא בהוצאת טלוס למוריה
בתקופה ההיא, בשנת 2002, החיפוש הרוחני שלי היה כבר בשיאו. לא הבנתי למה אני שואף, אבל התחושה שהעולם אינו רק כפי שאנו תופשים אותו בחמשת החושים, התחזקה בי מאוד.
אחרי כשנה של שיטוטים בחצי היבשת ההודית, חופשה מהחיים כפי שהכרתי אותם עד כה, השיבה אותי ארצה תחושה פנימית חזקה. ובהודו, ראיתי הרבה, חוויתי הרבה ולמדתי הרבה, אך כמיהת מהותי לא הגיעה שם לסיפוקה.
כנראה שרק כאן, כשרגליי דורכות על אדמת הולדתי, ואני בסביבה המוגנת והמוכרת בה נולדתי וגדלתי, רק כאן שיכלה האמת הכבירה הזו של הקיום להתגלות בפני, לטלטל את עולמי, לנתק את שורשיי המגבילים, ולחבר אותי אליה, אל המהות הפנימית שלי, אל המהות הפועמת שעומדת מאחורי העולם הזה.
במאי 2004, באירוע בלתי צפוי שארך שבריר של שניה, תם עבורי החיפוש ומהותי הכירה במקורה. הבלבול שהתעורר בי היה רב ובמשך מספר חודשים התנדנד מצב רוחי בין אקסטזה עילאית לבין תחושה של אימה. אני יכול אולי לנסות לתאר זאת כקרן אור של שקט שמצאה את דרכה אל תוך לבי. והשקט הזה, כך ידעתי, פשוט ידעתי, הגיע מאלוהים, מהבורא הראשוני. רצונו של השקט המפלח הזה ממני היה, לכאורה, פשוט – שאתמסר לו, עוד ועוד, וכך הוא פורר עוד ועוד מבנים מגבילים בתפישת עולמי ובתודעתי. תחושת הפער בין חוויית האור והמקור לבין קיומי האישי והאנושי מילאה אותי באימה. חשתי איום ממשי ושאינו פוסק על המוכר לי. שיתפתי את מה שאני עובר עם מספר חברים קרובים, אך לא מצאתי מרגוע בעצתם. יום אחד התיישבתי והתפללתי בכל לבי אל אלוהים – איני יכול להמשיך יותר ככה. שְלח לי מורה!
השתלשלות של מאורעות לא מתוכננים הביאה אותי לפגוש את המורה הרוחני שלי לאחר שלושה ימים, המורה שמלווה אותי עד עצם היום הזה. עד אותו רגע די זלזלתי בכל מיני מורים שדיברו על “הארה”, כך שבדיעבד נראה שרק יד הגורל יכלה לגשר על הספקות שלי ולהפגיש בינינו.
ד”ר גבריאל קאזנס, שמוכר פה בארץ כמנחה לסדנאות צום רוחני, החל את דרכו הרוחנית בשנות ה-70 של המאה הקודמת במפגש עם אחד מענקי הסידהה יוגה, סוואמי מוקטננדה. המפגש המרטיט הביא את גבריאל, אשתו ושני ילדיו לאשראם של מוקטננדה בהודו, שם התגוררו במשך 8 שנים. מוקטננדה היה ידוע כמורה עוצמתי, שהקירבה אליו בלבד הספיקה בכדי לעורר בתלמיד את אנרגיית הקונדליני, וכך, ד”ר קאזנס, רופא ופסיכיאטר, הקים באשראם שלו את המרפאה הראשונה מסוגה בעולם לטיפול והנחיה במקרים של התעוררות קונדליני מאתגרת.
הקשר שלי עם גבריאל הפך מהר מאוד לקשר אישי בו שיתפתי את חוויותיי ואת קשיי. בהירות המחשבה שלו וצלילות דעתו, הרטט שחשתי שהוא מקרין בסביבתו, ויותר מכל – שהוא לא רק דיבר, אלא גם עשה בחייו, חיזקו את הרצון שלי להיות עוד ועוד במחיצתו. גבריאל היה עבורי דוגמא מהלכת על איך אדם מואר פועל בעולם, ובכך השפיע עליי עמוקות. הוא הבין את אתגרי ההתעוררות, הנחה איך לצלוח אותן, והכווין ללא ליאות את כל מי שסביבו לחיי רוח מאוזנים, התעוררות ושחרור רוחני, ובצד כל זה לעשיה מבורכת לתיקון עולם.
לגבריאל שורשים עמוקים במסורת היהודית והוא פותח כל מפגש שהוא מנחה במילים המוכרות מסידור התפילה – “לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, לייחד שם י”ה בו”ה בייחודא שלים בשם כל ישראל” ומוסיף עליה את המילים “כל העולם”. ובאמירה הזו הוא מייחל לאחדות שמיים וארץ על כל רבדיהם.
קירבָתי אליו התחזקה והוא הציע לי לבוא לגור במרכז שלו באריזונה וללמוד חקלאות אורגנית. בשיחת טלפון טרנס-אטלנטית שערכנו הבעתי כמהנדס מעולם ההיי-טק את תמיהתי. הוא ענה לי שמלמדים אצלם על “טכנולוגיית EM”, שלא היה לי כל מושג לגביה, מה שבדיעבד הפך להיות העיסוק המרכזי שלי בחיי כיום.
עם גמר תקופת ההכשרה שלי בתוכנית ל-חקלאות אורגנית, טבעית וטבעונית עם EM®, שבתי לארץ ובתחילת שנת 2009 התחלתי את פעילות EM® (Effective Microorganisms, מיקרואורגניזמים מועילים, או בשפת היומיום שלנו – חיידקים טובים) בישראל. באחת הנסיעות הראשונות שלי ברחבי הארץ ראיתי בעיניי רוחי את כל האדמות סביבי כרוויות בחיידקים מועילים, שוקקות חיים, פוריות ואון. לא ידעתי אז שחזון שהציץ מעצמו בהכרתי יהפוך למסע של חיים שלמים של הבראת האדמה והשבה לאיזון של מערכות אקולוגיות בסיוע חיידקים מועילים.
כיום זה עשוי להיראות לנו, אולי, כמובן מאליו, אך פעילות EM שהחלה ביפן בשנות ה-70-80 של המאה הקודמת, על-ידי פרופ’ טירואו היגה, הייתה פעילות חלוצית בקנה מידה עולמי, דבר הטווה למעשה לא מעט מהידע שלנו כיום על עולמם של המיקרואורגניזמים בכלל, והפרוביוטיקה בפרט.
פרופ’ היגה שחקר את עולם המיקרואורגניזמים שבטבע, הגיע אז לתובנה מדהימה, ששינתה את חייו בצורה דרמטית, אך אפשר גם לומר ששינתה את פני העולם כולו:
ברור לנו בצורה אינטואטיבית ופשוטה שניתן לסווג את החיידקים שקיימים בעולם לכאלו שהם מועילים ולכאלו שהם מזיקים. (לצורך הפשטות, נגדיר את אלו המועילים ככאלו שמפרישים לסביבתם חומרים תומכי חיים והתחדשות, ואת אלו המזיקים ככאלו שמפרישים לסביבתם חומרים שמדכאים חיים והתחדשות.) במחקרים שהוא ערך הוא גילה שקיימת אוכלוסייה של חיידקים, אליה למעשה משתייכים רוב החיידקים שקיימים, שהיא לא מזיקה ולא מועילה, אך בעת ובעונה אחת, גם מזיקה וגם מועילה. את אלו כינה פרופ’ היגה “חיידקים אופורטוניסטים”. אוכלוסייה זו יודעת להתנהג באופן גמיש, שמשתנה בהתאם ל”דעת הרוב” שבסביבתה. במידה ולמועילים יהיה רוב, האופורטוניסטים ירוצו אחריהם ויחזקו את המגמה במלוא כוחם. במידה ולמזיקים יש רוב, אלו ירוצו אחרי המנהיג התורן וגם שם יחזקו את המגמה הקיימת. הדבר המפעים הוא שלמעשה, לפי מחקריו של פרופ’ היגה, רק 10% מהחיידקים בעולם הם מועילים באופן מלא ורק 10% הם כאלו שמזיקים באופן מלא, כך שלמעשה, הרוב הוא אותם אופורטוניסטים שמהווים 80% מאוכלוסיות החיידקים שקיימים. (וברמה מדעית עמוקה יותר: בניגוד לחיידקים המועילים או המזיקים, להם יש מטען גנטי למטרותיהם המצומצמות והייחודיות, המועילים – להועיל, והמזיקים – להזיק, לחיידקים האופורטוניסטים מגוון גנטי עבור שני התפקידים, ואלו יבואו לידי ביטוי בהתאם לתנאי הסביבה בה הם נמצאים, מה שידוע כיום כמדע האֵפיגנטיקה, החוקר את ביטוים של גנים כתלות בתנאי הסביבה.)
האבולוציה של כדור-הארץ יצרה מדרג מופלא של יצורים חיים שנשענים זה על זה, החל מהייצור החי הקטן ביותר שהוא החיידק, ועד לבעלי חיים מפותחים כמו האדם. בשרשרת מזון זו לוקחת כמובן חלק גם ממלכת הצומח, שנשענת על אותו ייצור קטנטן וניזונה מתוצריו. שרשרת המזון היא כפירמידה, בה אמנם היצור שהתפתח והתקדם עבר שינויים, אך התלות שלו בנחותים ממנו שרירה וקיימת גם עכשיו. וכך המדע מגלה היום שבגוף האדם יש פי-10 חיידקים מאשר מספר תאי הגוף עצמו, ואילו בגרם אחד של אדמה חיים עד לעשרה מיליארד חיידקים. בשל הסימביוזה החשובה המתקיימת בין המארח לאורחיו, נקבע לפני שנים המושג “מיקרוביום” המתאר את כלל המיקרוביולוגיה שמעורבת בביולוגיה של יצור חי כלשהו (בתוכו ובסביבתו) ולאחרונה, בשל ההבנה שלמעשה כלל לא ניתן להפריד בין החיידקים ליצור שמארח אותם, זה קיבל שדרוג למושג חדש -“הולוביום”, שמתאר את מכלול תאי החיידקים ותאי המארח כיחידה בלתי נפרדת אחת.
השימוש בשטח בחיידקים מועילים הוא מעשי מאוד. למעשה בכל נישה אקולוגית ישנו מאזן כלשהו בין אותם מועילים ומזיקים. נישה אקולוגית יכולה להיות מערכת העיכול של בעל חיים או של האדם, ערוגת ירק בחצר, שדה תפוחי-אדמה או חממת עגבניות, וגם נחל שזורם או צינור שפכים. לכל סביבה שכזו יש תנאים שמאפיינים אותה והיא מהווה כר להתפתחות מאזן ייחודי לה, שיקבע את יעילותה ובריאותה. סביבה בה מאזן החיידקים מוטה לכיוון השלילי תהיה סביבה חולנית, ואף עשויה להיות מפגע תברואתי אמיתי; לעומתה, סביבה בה יש רוב לחיידקים המועילים, תהיה סביבה נעימה, מרעננת ובריאה.
בחקלאות צמחית, קרקע בה המאזן המיקרוביולוגי נוטה לכיוון המזיק, תהיה קרקע בעלת נטייה חזקה לתחלואה, והתוצרת שזו תניב תהיה תלויה בשימוש רב בדשנים כימיים ובחומרי הדברה. מאזן אופטימלי יביא לזמינות אידאלית של חומרי הזנה לצמח, לנוכחות של נוגדי חימצון ושל אנטיביוטיקה טבעית בקרקע, דבר שמפחית מחלות קרקע וצמח, תורם לזמינות של חומרי הזנה עבור אוכלוסיות של חיידקים, מיקרואורגניזמים אחרים וחרקים שחיוניים בסביבת הצומח, וכך יוצר מערכת אקולוגית חיה ופועמת, בה יצר החיים שטבוע בה מתבטא במלואו. קרקע בעלת מאזן שלילי תהיה קרקע מתה, חסרת אנרגיית חיים, והצמחים שיגדלו בה יהיו חלשים ותלויים בצורה התמכרותית בכימיקלים חקלאיים.
במשקים החיים, ברפתות, דירים ולולים, סביבת חיים צפופה זו המכילה מספר רב של בעלי חיים בסביבה שאינה כדרך הטבע, תינטה לרוב לכיוון של מאזן מזיק של חיידקים, דבר שיגרום לפליטה רבה של אמוניה פוגענית מהפרשות בעלי החיים, לתחלואה מסוגים שונים, לתחושת עקה (סטרס) מתמשכת אצל בעלי החיים ולעיכול מזון ומטבוליזם שאינו כדרך הטבע. כתוצאה, יש צורך בשימוש רב בתרופות ובאנטיביוטיקה, שלאחר מכן גם מגיעים לקרקעות גידול הירקות בתוך הזבל והקומפוסט. בעלי חיים אלו יניבו תוצרת באיכות ירודה, שרחוקה מהאידאל של מזון שפועם ברטטי הטבע הפראי.
השימוש בחיידקים מועילים בגינה הביתית עשוי לעזור מאוד בבניית פוריות הקרקע ולפתרון של בעיות שונות. קרקע עשירה במיקרוביולוגיה מועילה תביא למדשאות ירוקות ולהתאוששות של עצים ותיקים.
ההפלגה למחוזות הרוח מעוררת בנפש האדם קסם אמיתי. חוויית החיים המבוססת על חמשת החושים והיות האדם ייצור ביולוגי שהתפתח באופן ישיר כתוצר אבולוציוני, מקבלים תפנית משמעותית. השמיים והארץ מחוברים הם, וכך תמיד היו. את הפיצול ביניהם יצר האדם, שלמעשה יצר את הפיצול הזה קודם כל בנפשו. בעולם בו האדמה היא דבר שהולכים עליו וחופרים בו, ולא אלמנט חי ורוטט שחיינו תלויים בו, בעולם בו מילה ורעיון הם יצירה אישית של שכלו של האדם ללא קשר לידיעת האחדות הפועמת ומקורה, בעולם בו איש לביתו והכסף הוא האלוהים החדש – תשוקת לבי מובילה אותי להמשיך לפזר חיידקים מועילים בכדי לעורר את האקולוגיה והביולוגיה שסביב ולהשיבם לאיזון, להמשיך לכתוב מילים של השראה בכדי לעורר את נפש האדם להיזכר בנשמה שחבויה בו, להמשיך לפעום ולהתרחב למען אחדות חובקת כל.
לעיתים נדמה לנו שבית חדש, תפקיד אחר, חופשה, רומן סוער או סכום כסף גדול יביאו לנו תחושה של שמחה וסיפוק אבל לרוב ההשפעה של כל אלו חולפת די מהר. אם תנסו להיזכר בדברים שבאמת מחיים אתכם, ברגעים שבהם אתם מאבדים תחושת זמן ולא חסרים דבר, לרוב אלו רגעים של איחוד עם משהו משמעותי – אדם, משימה, נוף… כמו הרגעים שבהם אנחנו מתבוננים בילד שלנו עושה את צעדיו הראשונים, או זמן על הספה יחד עם הילדים חבוקים וצוחקים. ולפעמים זה מחזה של מפל גועש או צבעי השמיים המתחלפים לעת שקיעה, או שמיים זרועי כוכבים בלילה. זו יכולה להיות ריצת בוקר או פרויקט שאנו מאמינים בו וזו גם יכולה להיות התחושה שבה אנחנו מתנים אהבה או שוכבים בערסל ומקשיבים לקולות הציפורים. מה שמשותף לכל החוויות הללו הוא שהן קשורות לתחושת חיבור עם משהו שמשמעותי לנו עד לאובדן תחושת העצמי הנפרד.
מה שמשותף לכל החוויות הללו הוא שהן קשורות לתחושת חיבור עם משהו שמשמעותי לנו עד לאובדן תחושת העצמי הנפרד.
לפעמים החוויות הללו כל כך משמעותיות שהן מובילות לטרנספורמציה אישית וחיובית בחיים שלנו, אלה נקראות חוויות שיא (peak experiences). רגע אחד כזה הוביל לעבודת הדוקטורט שלי שעוסק בכוח המרפא של החיבור לטבע. הייתי אז בשנות השלושים המוקדמות שלי עם שני ילדים קטנים בבית ונישואין במשבר, והרגשתי שמשהו בשגרת החיים שלי חסר. ואז הגיע לידי הספר “אומנות הנשמה“, ספר שמתאר סיפורי מסע בטבע כתהליכי חניכה שמובילים לחיבור משמעותי עם הנשמה ועם המיסתורין של החיים דרך יחסים עם הטבע הפראי.
אני זוכרת את עצמי קוראת את הפרקים בתחושה שמישהו הצליח לתאר בצורה מדוייקת להפליא את התחושות הכי עמוקות שלי על החיים ונתן לי אישור שיש לחיים הללו הרבה יותר רבדים ממה שנראה לעין. הספר היווה עבורי הזמנה להיכנס לנבכי הנפש שלי בהקשר הרחב יותר – מתוך שייכות לעולם כולו. כמי שגדלה בקליפורניה ועברה בין אשראמים בודהיסטיים למעגלי הִיפים לפני החזרה בתשובה של הוריי שהגיעו בסוף למאה שערים, האופציה להשתייך למשהו בלתי מותנה מעצם קיומי היה הצעד הראשון בדרך שלי הביתה – אל עצמי. מהרגע שקראתי את הספר ועד שחציתי יבשות וימים כדי לעבור מסע כזה עם המחבר של אותו ספר, ביל פלוטקין, לקח לי כמה שנים אבל כשהגעתי הייתי מוכנה להתפרק מכל מה שהזדהיתי איתו בעצמי כדי לגלות מי אני באמת.
ביל מתאר את תהליך הצמיחה בטבע ומביא לדוגמא את הגולם שצריך להתפרק כגולם כדי להפוך לפרפר – מעבר כל כך קשה שדורש מהגולם להיכנע לכל מה שהוא כדי לצמוח. הרגשתי חוויה דומה כשיצאתי למסע הראשון עם ביל, הכרתי את עצמי כאמא מסורה, מדריכת טיולים חזקה שלא מפחדת מכלום ואישה שמסתדרת לבד בחיים. ושם בדרך למחנה לא הפסקתי לבכות, הרגשתי שאני מתפרקת – האשמתי את עצמי על כך שעזבתי את הילדים ונסעתי למסע, התרמיל היה כבד מנשוא ונרעדת מול גללי הדוב החום שהיו על השביל. אני, אשת הטבע, הפכתי להיות הבכיינית שמעכבת את כולם, והשוויתי עצמי למשתתפים האחרים שהלכו בשמחה ובלי בעיה ורק רציתי למות!
וכך התחיל המסע המפואר שלי שחשף בפניי את הרגישות ואת הרכות שלי, את הפחדים והחולשות, ובעיקר את הרצון העז להשתייך לעצמי. חשוב לי לציין שבשלב זה כבר הייתי מטפלת עם שני תארים ועברתי בעצמי כבר הרבה סדנאות וטיפולים, אבל כל מה שעשיתי התמקד מאד בפן האישי וכלל עוד ועוד סיפורים שהיה קשה להשתחרר מהם.
מישהו הצליח לתאר בצורה מדוייקת להפליא את התחושות הכי עמוקות שלי על החיים ונתן לי אישור שיש לחיים הללו הרבה יותר רבדים ממה שנראה לעין.
במהלך המסע היו כמה ימים שבהם המשתתפים בילו זמן לבד בטבע, מה שמוכר היום כטקס vision quest. במהלך הימים האלה נתתי דרור לרגשות שלי ואירחתי לעצמי חברה, ולאט לאט נחשפתי למחשופי הסלע האדומים, לרחש העצים בלילה ולתנועת הנמלים שהובילו מזון לקן שלהם ביום. העולם עמד מלכת והשעות התמלאו בחיבור ובפליאה מהעולם ומהחיים. לא הרגשתי עייפה בלילה ולמרות שלא אכלתי לא הייתי רעבה כלל. הרגשתי חיוּת וערות שלא הכרתי קודם והרגשתי שאני מלאה מאי פעם בדבר מה מאוד מזין. בלילה האחרון שכבתי על דרגש סלע והתבוננתי בכוכבים ופתאום הרגשתי שהגוף שלי לא נגמר בי ושאני קשורה ושייכת להרים שמולי, לכוכבים ולאדמה שעליה אני שוכבת. אני לא יודעת כמה זמן עבר, אבל עבורי זה הרגיש כמו נצח וכשחזרתי למחנה הרגשתי שאני שלמה.
החוויה שם בגבעות מאנטי לאנטיס שבקולורדו הובילו אותי לעסוק בפוטנציאל שלנו לדעת את עצמי\נו ואת העולם דרך חיבור משמעותי עם הסביבה הטבעית. את “דרכים לדעת” ייסדתי כדי לאפשר לאנשים לחוות את הערך של החיבור לטבע למען התפתחות וצמיחה דרך תוכניות הכשרה, מסעות וסדנאות בטבע. עבור הרבה מאוד אנשים שאני מלווה החיבור אל הטבע מזכיר לנו מי אנחנו במובן העמוק וכולל את השהות במרחב חי ומשתנה שבו הכל שואף לצמוח. ההתפעלות מהיקום דרך העוצמה והיופי של הבריאה, האפשרות להיות מי שאנחנו במקום שאין בו שום משמעות לנראות, לתואר, לתפקיד או למצב הסוציואקונומי שלנו – בהרים, מול המדורה כולנו אותו דבר. במרחב הזה קל לזכור שאנחנו חלק ממארג חי עצום שאליו אנו שייכים ושיש לקיום שלנו משמעות. בהיבט הרחב של חלק מהיקום, ניתן להתבונן על הסיפור האישי שלנו כחלק מסיפור הרבה יותר גדול ומהפרספקטיבה הזאת נדמה שהבעיות שלנו קטנות יותר. במרחב חי וצומח שמהדהד חיים ופלא ונעדר שיפוט יש לנו הזדמנות להיזכר – re-member – שאנחנו נבראנו להשתתף בחיים המופלאים הללו מתוך משמעות ושייכות.
אולי מה שאנחנו באמת רוצים זה להרגיש שהחיים שלנו משמעותיים, שיש לנו מה לתת, שמה שאנחנו עושים ממלא אותנו בסיפוק ובשמחה ושיש טעם ותרומה בהוויה שלנו.
הספר אומנות הנשמה חזר למדף במהדורה חדשה:
אומנות הנשמה הינו ספר ייחודי שעוסק בפוטנציאל האנושי לדעת מי אנחנו ומה מקומינו בעולם דרך חשיפת המארג המיסתורי המתקיים בין הנפש, הטבע והנשמה. דרך מסעות עומק בטבע ד”ר ביל פלוטקין מחייה תהליכי חניכה עתיקי יומין שנוצרו כדי שאנשים ידעו מיהם ומה התרומה שלהם לשבט ולעולם.
כאשר שבנו הביתה, התיישבנו בן זוגי ואני בסלון, הילדה מונחת בעריסה לידינו. בעלי לחץ על לחצן ה-play כדי שנמשיך לצפות בסדרה האהובה עלינו, את צפייתה עצרנו לפני שיצאנו לבית החולים. כאילו יש בידיו של לחצן ה-play להמשיך את התסריט מהמקום שבו הופסק.
זכור לי שהתבוננתי במסך, גופי כואב ומחשבותיי נודדות בדאגה איך ייראה הלילה הראשון בבית עם הילדה.
במהלך השבועות שחלפו התרגלתי בהדרגה לתפקיד האמהות, אך חשתי יותר ויותר שכוחותיי אוזלים. התגעגעתי לליאת שהייתה פעם, לנמרצות, לחיים המקצועיים, לזוגיות, לעצמי. חשתי בדידות גדולה במהלך שעות היום. בן זוגי חזר לעבודתו ולשגרת חייו, ואילו אני, הייתי זקוקה לסיוע ולמישהו שידאג לי, אך לא השכלתי להבין זאת אז, ובוודאי שלא לבטא זאת במילים.
המאמר הזה נכתב עבורכן – נשים יקרות, אשר נושאות ילד ברחמיכן, ועבורכן.ם – בני ובנות זוג המקיימים מערכת יחסים בזוגיות. באשר תהיו, אתן.ם בוודאי מצפים ללידת תינוק אותו נושאת בת זוגתכם לחיים.
לידת ילד היא יצירה חדשה. בבודהיזם הטיבטי, רגע הלידה מתרחש כאשר יש מפגש בין זרע וביצית (לפי ספר החיים והמתים הטיבטי, בקרוב יוצא במהדורה מחודשת בחדקרן) ברגע זה חווה התודעה מחדש את לידתה. רגע ההיווצרות הוא רגע מקודש בו תודעה נכנסת לביצית מופרית. כך למעשה, כאשר תינוק מגיח לאוויר העולם, הוא בן תשעה חודשים.
כה מופלא ומבורך ליצור חיים חדשים. החיים הם הזדמנות חדשה הניתנת לתינוק להיוולד ולצמוח. ובתוך כל אלה לשגות וליפול ולקום וללמוד. חיים במובנם הרחב.
כה מופלא ומבורך ליצור חיים חדשים. החיים הם הזדמנות חדשה הניתנת לתינוק להיוולד ולצמוח. ובתוך כל אלה לשגות וליפול ולקום וללמוד. חיים במובנם הרחב.
בחברות שבטיות ומסורתיות, יולדת מוקפת בקהילה אשר תפקידה לדאוג לכל צרכיה. החיים המודרניים והאינדיבידואליזם מותירים את עיקר הטיפול בתינוק בידי המשפחה הגרעינית. הצטרפות ילד חדש למשפחה היא נקודת מפנה בחיי בני זוג, גם אם חיים בבית ילדים נוספים. כל לידת ילד חדש מביאה עימה רוח חדשה המשנה את המרקם הזוגי והמשפחתי. על פי מודל מעגל החיים של קרטר ומקגולדריק, מתקיימים שישה שלבים בחיי משפחה. שלב המעבר להורות הוא השלב השלישי, שלב המסיים את השלב בו מתקיימים חיים זוגיים ללא ילדים. בשלב בו לבני הזוג אין ילדים, הזוג מתמקד בתכנון קריירה, בהסתגלות לרצונות של אדם נוסף בקשר ובביסוס החיים הזוגיים המשותפים. משבר אופייני בשלב זה עשוי להתרחש בשל סיום תקופת “ירח הדבש” בה האידיליה שוררת בכל. בשלב השלישי, שלב המעבר להורות, המשפחה מתרחבת. הזמן המוקדש לזוגיות מצטמצם. משברים אפשריים עשויים להתרחש בפער בין חלומות למציאות, בירידה בחשק המיני, בקנאת האב שעשויה לנבוע מהקדשת הזמן לרך הנולד.
החיים הזוגיים משנים צורה בכל לידת ילד מחדש. חוויה זו מזמנת עמה קשיים לא מעטים, אך יחד עם זאת, לידת תינוק היא בבחינת לידה מחודשת של הזוגיות. כל תינוק וכל ילד מביאים עימם הזדמנות לטרנספורמציה בקשר הזוגי. זוהי תקופה שיש בה אפשרות לתקן קשר, להעמיק באמפטיה ובדאגה הדדית, לחוות את משמעות הנתינה והקבלה, להכניס אנרגיות חדשות ומשב רוח של התחדשות.
כאשר מיכל ואבי (שמות בדויים) חבקו בן ראשון, הייתה זו הזדמנות של אבי, שף עסוק, להביע את דאגתו לאשתו בדרך הטבעית לו. בכל בוקר לפני צאתו לעבודה, היה נוהג להכין עבורה ארוחת בוקר מיוחדת ומזמינה במיוחד. כאשר מיכל נשאלה על ידי מכריה מהי התחושה של להפוך לאם, ציינה כדבר ראשון את הארוחות. דאגתו הכנה של אבי לצרכיה הפיזיים הייתה כה משמעותית עבורה, עד כדי שהצטרפותו של תינוק חדש למשפחה נחוותה כחוויה חיובית המחזקת את הקשר הזוגי.
לעיתים אנשים נוספים במשפחה מסייעים בגידולו של הרך הנולד, אך היולדת היא עדיין הדמות הראשית המטפלת בו, והיא זו שאף זקוקה לטיפול פיזי בעצמה. ההשתקמות מן הלידה והשבת הכוחות הפיזיים אורכת לעיתים חודשים. מנוחת צהריים, גם אם יומית, אינה יכולה לפתור את העייפות הרבה שמאפיינת תקופה זו.
קשר אנרגטי של הפרייה הדדית מתרחש במשולש בן/בת זוג-יולדת-תינוק. זוהי שרשרת אנרגטית הניזונה מאהבה ומדאגה. כל חוליה בשרשרת שואבת כוחותיה מן החוליה הקודמת.
תפקיד בני הזוג הוא לדאוג לאם באופן שוטף. יש להבין את צרכיה של האם ולהתכונן לכך. כמו למשל בדוגמא של אבי, שהכין בכל יום ארוחה מזינה לבת זוגו.
אם התינוק יונק וקם במהלך הלילה מספר פעמים, חשוב לסייע לאם לשמור על כוחותיה ולהביא את התינוק אליה להנקה ואף להשיבו למיטתו בסיומה. אם ההנקה אינה מתבצעת במיטת האם, אפשר לארח לה לחברה ולשהות לידה כדי לסייע במידת האפשר ובהתאם לרצונה בכך.
זוג הרגיש זה לזו, ניחן ביכולת לזהות באחר סימני מצוקה. שינויים בתזונה, הזנחה עצמית של היולדת עד כדי חוסר מסוגלות לבצע פעולות כמו להתקלח, אדישות לתינוק החדש, כל אלה ועוד עשויים לרמז על דיכאון לאחר לידה. הזנחה של דיכאון אחרי לידה עשויה להיות בעלת השלכות על תפקוד המשפחה והזוגיות בהמשך.
חשוב להיות ערים לכך ובמידת הצורך לשקף ליולדת את המצב ואף לדאוג לטיפול מקצועי ולספק לה מקורות תמיכה רגשיים.
תמר וחיים (שמות בדויים) היו נשואים כארבע שנים עד לידת בתם הבכורה. תמר היא דמות דומיננטית, בעלת אישיות עצמאית, נתפסת כאישה עם עוצמות התומכת בכל עת בסביבתה, ועוסקת במגוון עיסוקים. לאחר הלידה התקשתה תמר להכיל את השינוי שחל בחייה, את השגרה החדשה שבה היא אינה עצמאית וחופשייה לעשות כרצונה. תמר הרגישה שכעת היא זו הזקוקה לתמיכה מן הסביבה. באחד הימים החליטה לשתף את אמה והעזה לבטא את אשר על ליבה – געגועיה לימים שלפני הלידה. אמה הביעה זעזוע מעצם המחשבה, ותגובה זו של האם גרמה לתמר לחדול מלשתף עוד בקשייה. התסכול של תמר גדל כי היא חשה שאינה יכולה להיות נתמכת בעת הצורך. הקשיים אותם תמר נצרה בליבה התפרצו כמה שנים מאוחר יותר בצורת דיכאון.
שמירה על קשר רציף עם היולדת במהלך היום יכולה לסייע בהתרשמות ממצבה הנפשי. כאשר בן הזוג חוזר לעבודה, מומלץ שיקפיד על קשר עם היולדת מספר פעמים ביום וידרוש בשלומה. החיים הזוגיים לא מפסיקים לאחר לידה, אלא משנים את פניהם.
החיים הזוגיים לא מפסיקים לאחר לידה, אלא משנים את פניהם.
הקשר שהתהווה בין בני הזוג לפני שנולד התינוק מהווה בסיס איתן ליחסים המשתנים עם הצטרפות של כל ילד חדש למשפחה. חשוב לשמר את הקשר הזוגי, ולאפשר לו להיות גמיש ומשתנה. כך למשל, אם זוג היה רגיל לצאת בכל שבוע בערב, אפשר לשמר את היציאות בהתאם למצב החדש ולהמשיך לצאת באופן שבועי אך בשעות אחרות המאפשרות זאת, או להקפיד על זמן זוגי בתוך הבית אם אין אפשרות לשמרטף. הפאב, המסעדה או הסרט מהווים תפאורה, ויש בידי הזוג עצמו לשנות את התפאורה גם בתוך ביתו ולהקדיש זמן זוגי בכל מקום.
הזמן שלאחר הלידה הוא זמן שבו מתקיימים ביקורים. ביקורים עשויים להיות נפלאים כי הם מזמנים מפגש עם אנשים, שיחה מעניינת, חיבור לעיסוקים אחרים. מאידך הם עשויים להיות מתישים, במיוחד אם אין קשר רגשי חזק בין היולדת למבקרים, או אם הביקור נמשך זמן רב מהמתוכנן. חשוב להקשיב לקול הפנימי, לחוש את העייפות ביום שמתוכנן בו ביקור, לתאם את שעות הביקור ולראות שמשכו מותאם למצב. במקרים של התנגשות בין רצון היולדת לבין המצב, אני מאמינה שרצוי להיות אותנטיים ולבקש לבטל את הביקור או לקצר אותו. הדאגה ליולדת ורצון היולדת קודמים לכללי הנימוס החברתי. אם היולדת אינה חשה בנוח לעשות זאת, על בן הזוג לדאוג לכך.
בדרך לבית החולים, לימור ודודי (שמות בדויים) קיבלו שיחה מן החמות, אמו של דודי. היא ביקשה להצטרף ללידה. לימור, שאין בינה לבין חמותה יחסים קרובים, סירבה לכך. תוך כדי שהותה בחדר לידה, עלו בקשות חוזרות ונשנות מצד החמות להגיע לחדר הלידה, לשוחח עם לימור, לדעת מה הן שעות הביקור במחלקה ועוד. דודי מצא עצמו נע בין שיחותיו התכופות של אימו, לבין דאגה וניסיון לסייע לאשתו בכאבי הצירים, עד שלאחר כמה שעות הוא החליט לנתק את מכשיר הטלפון. הצבת הגבולות של דודי הייתה הכרחית כדי להתמקד בדאגה לאשתו.
הצבת גבולות עשויה להידרש לא מעט בתקופה זו עם בני המשפחה המורחבת. חשוב מאוד שבני הזוג יתאמו ביניהם ציפיות בנושא הביקורים והיחסים עם המשפחה המורחבת בתקופה זו ובכלל, כדי לחזק את התא המשפחתי. אווירה ביתית רגועה ושלווה וקבלת התינוק החדש לחיק המשפחה באווירה זו, מאפשרות לאנרגיות טובות לעטוף את התינוק ומחזקות את הזוגיות ואת התא המשפחתי.
געגועים לחיים שלפני הלידה הם דבר נורמלי והם עשויים ללוות את האם.
געגועים לחיים שלפני הלידה הם דבר נורמלי והם עשויים ללוות את האם. כדי להקל על הסתגלות למצב החדש וכדי שהיולדת תיפגש עם מקורות תמיכה והעצמה, חשוב להמשיך עד כמה שניתן בעיסוקים שהסבו לה נחת עוד לפני הלידה. למשל חוג אהוב, מפגש עם אנשים שמסב נחת. גם אם האם מניקה ואינה יכולה להתרחק לזמן רב, אפשר לשאוב חלב או לדאוג להיות בקרבת מקום אם יהיה צורך לקרוא לה. תפקיד בן הזוג הוא בעיקר לעודד אותה לכך, ולאפשר לה לצאת לעיסוקיה ברוחב לב. יעזור מאוד אם בן הזוג יהווה דמות המשדרת ביטחון ביציאתה של האם לזמן עבור עצמה.
מיכל ומתן (שמות בדויים) חבקו בת שלישית לאחר שני בנים בני 5 ו-3. מיכל עסקה בהוראה, והיא הייה מסורה ואהבה את עבודתה. בסיום חופשת לידה קצרה היא חזרה ללמד בבית הספר. באחד הערבים יצאה לאסיפת מורים ומתן שמר על הילדים. תוך כדי האסיפה מצאה עצמה מיכל מנסה לנווט בין השתתפות בישיבה לבין מענה לשיחות בהולות ממתן באשר להתנהלות עם התינוקת. הדבר עורר את זעמה שכן היא חשה כיצד השוויון בנטל התפקידים שנמצא ביניהם הוא למראית עין. היא חשה תסכול מכך שאינה יכולה לסמוך, לדבריה, על בן זוגה, שיסתדר עם הילדים לכמה שעות ושיאפשר לה להקדיש עצמה גם לדברים אחרים נוסף לאימהות.
המקרה ממחיש עד כמה תפקידו של בן הזוג חשוב בתהליך עצמאותה של האם לאחר הלידה ובחיבורה לעולמות נוספים המפרים אותה. חיבור לעולמות אלה, לתחביבים, למפגשים אנושיים, יעצים אותה כיישות עצמית וכן יעצים את אמהותה. במקרים שבהם בן הזוג נשאר לטפל בתינוק, יש לערוך תיאום ציפיות. על בני הזוג לוודא כי בן הזוג ערוך לכך מכל הבחינות.
מפגשים חברתיים עם הזולת חשובים, וחשוב עוד יותר, בעיניי, הוא החיבור לעצמי. תהליכים של התבוננות פנימית ושל חיבור לתודעה ידייקו את האתגרים הניצבים בלידת תינוק חדש. הקדשת זמן במהלך היום למדיטציה ולתרגול מיינדפולנס, או קריאת ספרים רוחניים שמאירים את התודעה, מחזקים מאוד ומאפשרים למצוא בתוכנו עוגנים של חוסן נפשי.
לידה של תינוק היא גם לידה מחודשת של יחסים זוגיים. זהו רגע מכונן בחיי זוג, בו מוגדרים תפקידים מחדש. יש כאן הזדמנות לחדד את ההקשבה העצמית ואת ההקשבה ההדדית, ויחד עם התינוק נבראת מחדש מציאות, תוך חיבור מחדש ופתיחת הלב לאחדות חדשה ומתהווה.
לאורך השנים התייחסו מורים רוחניים באמצעות מילים למגבלותיהן, למשל קרישנמורטי – “מבחינה מילולית אנו יכולים להגיע רק להצהרה: אי אפשר לבטא במילים את מה ששוכן מעבר, משום שהמילה אינה הדבר”. גם המשוררת והמיסטיקנית ללה, שחיה בקשמיר במאה הארבע עשרה, היטיבה לתאר זאת באחד משיריה:
הַיְּדִיעָה הִיא יָם הַקִּיּוּם.
אִם תַּרְפִּי מִמֶּנָּה, יִגְעֲשׁוּ מִלּוֹתַיִךְ
וְיִפְצְעוּ כַּחֲנִיתוֹת דַּיִג.
אַךְ אִם תַּשְׁגִּיחִי עָלֶיהָ כְּעַל אֵשׁ
כְּדֵי לְגַלּוֹת אֶת הָאֱמֶת,
תִּוָּכְחִי לָדַעַת עַד כַּמָּה הִיא קַיֶּמֶת
בִּדְבָרִים שֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת.
כְּלָל לֹא.
מתוך הספר שיר עירום
המורה הרוחני רמנה מהרישי ומורים נוספים ממסורות מזרחיות, סברו שהדרך הנעלה והישירה ביותר למסירת האמת היא בשתיקה. אכן, אם בחיי היומיום יוצרות המילים הן את הגשר בין אנשים והן את התהום, על אחת כמה וכמה נכון הדבר בבואן למסור את החוויה המיסטית שמעבר להגיון. כאן מילים אינן רק “הרע במיעוטו” אלא אף “דבר והיפוכו”, שכן מילים הן תבניות מוכנות הנשלפות אחת-אחת מהזיכרון. וכיצד ניתן לצקת מפס הייצור שלהן את החוויה המיסטית החיה, המרטיטה, החד פעמית והשלמה?
מזל, אם כן, שיש לנו את השירה.
בשירה, בניגוד לשפת היומיום והמדעים, המילה זוכה לחנינה מסורגי חובת הדיוק, מן הצמצום אל הדבר האחד שאליו היא אמורה להתכוון. היא כמו מרשה לעצמה לנשום לרווחה ויכולה למשל לומר דבר אחד ולרמוז לאחר (אנלוגיה), להעשיר את עצמה על ידי השוואה (דימוי), ולייחס תכונות אנושיות למה שאינו אנושי (האנשה). היא גם יכולה להיות בעלת משמעות רחבה יותר (סמל), ליצור משמעות חדשה על ידי השאלת תכונות (מטאפורה), ולסתור את עצמה באותו הביטוי (אוקסימורון).
השירה מתירה למילים לשחק, להתאדות ולהמריא ממצבן המוצק לעבר הנוזלי או האוורירי, כי כאן הערפל אינו מכשול או סכנה אלא הזדמנות להתפשט מן הצורה הקבועה. המילה “מיסטיקה” מגיעה מהמילה מיסטיקוס ביוונית שמשמעה סגירה או הסתרה, ובאמת המיסטיקה עוסקת לא פעם במה שנמצא מעבר לתחום ההשגה של החושים וההכרה הרגילה שלנו. כך, בבואו של המיסטיקן למסור את חווייתו הנסתרת, יהלמו את מטרתו מילים שאינן נרתעות מלהתגשם כאותות בערפל. אבל באותה עת הן מספקות את המסגרת האומנותית ומאפשרות למיסטיקן (שהופך למשורר) לשוב אלינו מן המֵעֵבֶר כדי לחלוק ולהעניק הבנה והשראה.
אם ניתן לשירה המיסטית לדבר בעד עצמה נמצא שלעיתים מילותיה פשוטות וחותכות, מושחזות כתער, ולעיתים מעופפות בחופשיות בין דימויים צבעוניים שרק המבין יבין. כפי שכתב הדרוויש והמשורר יונוס אמרה, בן המאה ה-13:
יונוס, הנה אמרת מילים
שלא נשמעות כמו דיבורים.
יש להן משמעות רק אם
ייאמרו בחוגם של הבשלים.
ואם נבחן את המרכיבים והתבלינים של השירה המיסטית נמצא שאחד הנושאים העיקריים הוא הדבקות, הכמיהה למיזוג עם האלוהי, על העונג והכאב שבה. עליה כתב רבות גם המשורר והמיסטיקן הסופי ג’לאל א-דין רומי:
חֲבָל, מְאֻחָר. בּוֹדֵד עַל הַמַּיִם.
הַיָּם מִסְּבִיבִי, נֶעֶלְמוּ הַחוֹפִים.
לַיְלָה, סִירָה, עֲנָנִים.
מְנַסֶּה לֹא לִשְׁקֹעַ. אֵין טַעַם. טָבַעְתִּי מִזְּמַן,
וּמִתַּחַת לְגַל אֲנִי חַי בְּחַסְדֵּי אֱלֹהִים.
אֲהוּבִי! זֹאת הַקִּרְבָה שֶׁלָּנוּ, שֶׁלִּי – שֶׁלְּךָ:
כָּל מָקוֹם בּוֹ תִּדְרֹךְ, שָׁם אֶהְיֶה לְמִדְרַךְ רַגְלְךָ.
מָה מוּזָרִים הַחֻקִּים בְּדַת הָאַהֲבָה! הֲיִתָּכֵן?
אֶת עוֹלָמְךָ אֲנִי רוֹאֶה, אַךְ לֹא אוֹתְךָ!
מתוך הדיוואן
טעמה של הכמיהה, שהוא לעיתים צורב ומריר, נמהל בשירתם של המיסטיקנים בטעמן המתוק של האהבה וההבנה, המטהרות את הנפש ומרפאות את ייסוריה. הנה קטע משירו של מילארפה, אחד המורים הגדולים של הבודהיזם הטיבטי, בן המאה ה-11:
אוקיינוס החמלה של תודעתך,
שָלַח גלים של מעשים המתגלים למען תועלת הבריות,
ומילא את תודעתי – טביעת פרסה חלולה – בזרמים דקים של מודעות בראשיתית,
המפיקה כמרגליות בִּטחה ושאר מעלות,
וכך מפוגגת את מצוקתי הרוחנית
ואת הלהט המייסר של הזיהום פנימי.
אני נמלא שמחה,
כגבר החושק בסתר בעלמה יפהפיה, עדויה תכשיטים.
אף כי ישמור על נדרי המוסר,
יופייה המסנוור ירתקהו כל כך,
עד שלא יוכל להתרחק ממנה, ולו בצעד אחד.
מתוך חיי מילארפה
גם בזרם הזן בודהיזם היו שבחרו בשירה המבטאת הקשבה עמוקה ליופי ולארעיות הקיום, אשר מציגה במילים פשוטות את שלמות הרגע וראיית “הדברים כפי שהם”. הנה שתי דוגמאות משירתו של דוגן, נזיר ומורה זן בן המאה ה-13:
מתבונן בירח
התודעה
כרקיע רחב
מאבד עצמי בצלליו
מרותק ליופיו
**
אם ישאלו האנשים
“מהו בודהה?” –
נטיף קרח התלוי
מרשת היתוש
אם כן, השירה המיסטית פנים רבות לה, כמו רסיסים נוצצים של החוויה האנושית. כל שיר הוא עוד פאה קטנה המצטרפת אל קובייה מורכבת, אולי אינסופית, מוצאת את מקומה במבנה מסתורי שצורתו היא צורת הלב. כמיהתו של האדם, ההתמזגות עם האלוהי, היופי והעושר שבראייה הצלולה, הידע והאהבה – כל אלו הם חלק בלתי נפרד מגוף השירה המיסטית, וכפי שנראה מייד – גם הקריאה הנשלחת אל הקורא.
כפי שהחוויה המיסטית יכולה לגלות למיסטיקן את הנסתר, כך יכולה השירה לגלות את חווייתו לאחרים. בניגוד לטקסטים רוחניים המציעים טכניקות ותרגולים, מציגים משנות סדורות או מציבים תנאים, השירה המיסטית פתוחה לכל אדם. היא אינה סוללת את “הדרך אל האמת” אלא מביאה חוויה מיידית וישירה המהדהדת בתוכנו. ובניגוד להוראות רוחניות שאותן כל אחד יכול לדקלם אחרי כמה שיעורים, המשורר המיסטי אכן עמד במקום המתואר בשיר וקריאת החוויה האותנטית שלו מעוררת אמון.
אין זו אמת נצחית ונכונה תמיד אלא חווייתו האינטימית של הפרט שעימה אנו מזדהים, והיא שפותחת עבורנו את השער. שירתו מעבירה אותנו מהסברים מופשטים אל מה שחי, מוחשי וממשי, ולכן ניתן לנגיעה. מסתורית ככל שתהיה החוויה המיסטית, אנו יכולים לזהות את כאב הכמיהה ושמחת האהבה, את יופיו של הטבע והקשר העמוק עם העולם. מילות השיר פורטות על מיתרים של רגש וידיעה שלעיתים נחבאים מתחת לסף המודעות הרגילה, וההדהוד הזה מעורר בנו תקווה והשראה. לרגע אחד אנו נמצאים איתו ממש שם, בבקתה ביער או על שפת הנחל, שותפים לחוויה ומקבלים את מתנת השיר.
לשם כך איננו נדרשים לדבר מלבד להיפתח, כפי שממליצה המשוררת יונה וולך, שגם בשירתה היו יסודות מיסטיים:
תֵּן לַמִּלִּים לַעֲשׂוֹת בְּךָ
תֵּן לָהֶם הֱיֵה חֹפְשִי
אֵלּוּ תִּכָּנַסְנָה בְּךָ תָּבֹאנָה פְּנִימָה
עוֹשֵׂי צוּרוֹת עַל צוּרוֹת
יְחוֹלְלוּ בְּךֳ אוֹתָה חֳוָיָה
מטפלים ומטופלים בביבליותרפיה (טיפול רגשי באמצעות ספרות) לומדים לכבד את כוחה המרפא של השירה, את יכולתה לגעת בנימים חבויים של גווני הרגש, משמחה ועד ייאוש, את יכולתה להרחיב ולהעשיר את עולמנו הפנימי, ואת הנחמה שהיא מעניקה בידיעה שאיננו לבד. למשל, אדם הפוסע במסע הרוחני יוכל בוודאי להזדהות, להתרגש וללמוד משירה הפשוט של ללה:
עוֹדֶנִּי בּוֹכָה עָלַיִךְ, נִשְׁמָתִי,
גְּבִרְתִּי הַטּוֹבָה, בְּרֹךְ מְנַסָּה לְהַרְאוֹת לָךְ
מַהוּ שֶׁתֹּאהֲבִי.
אָף צֵל צִלּוֹ
שֶׁל עֹגֶן בַּרְזֶל
לֹא יִוָּתֵר פֹּה.
זִכְרִי אֶת הָאֱמֶת
שֶׁהִנֵּךְ.
בדומה לשירה של ללה, בשיריהם של מיסטיקנים רבים אנו עדים ושותפים ל- “מסע הגיבור” המבקש לרפא את ליבו. במידה רבה הקריאה בהם יכולה לרפא גם אותנו, ובכך השירה מתכתבת עם מסורות רוחניות ומורים גדולים כמו הבודהה, שביקשו לרפא את האנושות. לעיתים היא עושה זאת באופן עדין, על ידי שיתוף בחוויה אינטימית הנמסרת לכל אחד מאיתנו, ושכל אחד חופשי לפרשה, להבינה ולקחת ממנה בהתאם להלכי נפשו. לעומת זאת, יש מיסטיקנים ש- “ניצלו את ההזדמנות” על מנת להפוך את חוויית הקריאה לחוויה של קריאה!
כמו למשל שירו המפורסם של רומי:
בוא, בוא, מי שלא תהיה, בוא.
גם אם אתה כופר, עובד אלילים או סוגד לכוכבים, בוא.
ביתנו אינו מכיר את הייאוש,
גם אם הפרת את נדרך מאה פעמים, בוא, בוא
ושוב פעם בוא.
גם לאחר יותר מ-800 שנה יודעות המילים של רומי, ללה ואחרים לעשות את דרכן במשעולי הלב. לאורך הדורות הן פרטו על מיתרי נפשם של אנשים מתרבויות ומתקופות שונות, בעודן מוסרות את החוויה והקריאה הבוקעות מעמקי ההוויה, מציעות את כוחן המרפא ומזמינות שוב ושוב לצאת לדרך.
**
ולקינוח, מי שרוצה לצרף לחוויית הקריאה גם את חוש השמיעה, מוזמן להאזין לשיר הנ”ל של רומי בתרגום חופשי בסרטון הבא:
הרמב”ם – רבי משה בן מימון – היה מגדולי הפוסקים בהיסטוריה היהודית. בספרו “משנה תורה”, מגדיר הרמב”ם “שמונה מעלות בצדקה”: שמונה דרגות במצוות צדקה. היינו מתארים לעצמנו, מן הסתם, שהצדקה הטובה ביותר היא לתת לעני כסף או מזון ישירות, אבל הרמב”ם חושב אחרת:
“מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך, ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר: והחזקת בו”.
הרמב”ם
לפי הרמב”ם, המעלה הגבוהה ביותר בצדקה היא האפשרות להעניק לאדם עני את מתנת העצמאות: שלא יזדקק לבריות. על ידי מלאכה, שותפות או כל סוג אחר של עסק, לפתח באדם העני את היכולת והמסוגלות שבו לפרנס את עצמו ולהיטיב עם עצמו – בעצמו.
הגישה הזו, של פרימת סבך התלות של אדם אחד באחר, על ידי פיתוח המסוגלות העצמית של האדם והאמונה שלו בכוחותיו, היא אבן דרך בגישות חינוכיות חדשניות, כמו שיטת מונטסורי והשיטה האנתרופוסופית בחינוך.
גם אם אמנם לא מדובר בצדקה ובעניים, מערכת החינוך כיום – בישראל כמו גם ברוב העולם – עדיין לוקה בגישה שמשאירה את התלמידים “עניים” מבחינות רבות, ובמקום להתמקד בפיתוח האמונה של התלמיד ביכולתו ללמוד בעצמו – על ידי התנסות, טעיה, חשיבה יצירתית וחקירה סקרנית, היא מעודדת “הלעטת ידע” באופן שטחי ונוסחתי בלבד, מה שמשאיר את התלמידים עם ידע רוחבי אך חסר עומק ויצירתיות, ובמקרים רבים גם הרבה פחות סקרנות, חשק ורצון ללמוד.
דוגמא מצויינת לחוסר הבסיסי בשיטת החינוך של ילדינו, היא המקרה עם שאלת היקף המעגל במבחן פיז”ה:
לפני מספר שנים נבדקו תוצאות מבחן פיז”ה שנערך במספר מדינות במקביל, ביניהן ישראל ופינלנד.
במבחן ניתן מעגל והתלמידים התבקשו לחשב את היקפו, כאשר לא נכתבו בשאלה שום נתונים על רדיוס המעגל. התלמידים בישראל, שלמדו בעל-פה את הנוסחה לחישוב היקף המעגל – לא ידעו לחשב את היקפו ללא הרדיוס. התלמידים בפינלנד לעומת זאת, דווקא הצליחו להתגבר על הבעיה בשיטה משלהם: חלק מהם השתמשו בחוט, חבל או רצועה כלשהי, הניחו אותה על המעגל וסימנו על החוט את נקודת ההתחלה והסיום של המעגל. לאחר מכן הניחו את החוט מול הסרגל ומדדו את הסנטימטרים בין שתי הנקודות. פשוט, נכון? ועם זאת, סגנון החשיבה הפשוט הזה לא מאפיין את התלמיד הישראלי, שבמקום להתחיל ללמוד בכלים פשוטים את העולם סביבו, מתחיל מהנוסחאות המוכנות בלי להבין מהיכן הן הגיעו ולמה.
אנחנו נולדים סקרנים.
המושג “למידה”, שאצל רובנו מתחבר אסוציאטיבית למחברת ולוח, הוא בראש ובראשונה הטבע שלנו: הטבע הסקרן, החוקר, המתעניין, המחפש אחר סיבות וחושב בעניין על פתרונות. כל אלו הן תכונות טבעיות שקיימות בנו מיום הולדתנו.
אפשר לראות אותן באופן ברור יותר כאשר מתבוננים על ילדים: אפילו בהליכה קצרה ליד הבית, הם יכולים לעצור ליד חיפושית שבדיוק חוצה את השביל, להתבונן זמן ארוך בקן נמלים או לאסוף מקלות ואבנים “מיוחדות”. בניגוד אליהם, האדישות שלנו – המבוגרים – לעולם הגדול שסביבנו היא (בנוסף לשלל הגורמים) גם תוצאה של דיכוי יכולות הלמידה המופלאות הללו, והנחתן במסגרת ה”הפסקה” בלבד, או בזמן משחק בגינה אחרי הצהריים. למידה היא בבסיסה דבר מהנה, חי, כיף ומעורר עניין, ומערכת החינוך מלמדת אותנו הפוך: החוויה המעניינת הזו איננה למידה כלל. למידה אמיתית ובעלת ערך היא ישיבה מאחורי שולחן והעתקת חומר מהלוח.
תחשבו על זה, כמה אבסורד ללמוד על תופעת השלכת דרך חוברת, כאשר מחוץ לכיתה עצים בצבעי אדום וכתום!
אבל כל זה הולך ומשתנה. מערכות חינוך חדשניות ברחבי העולם כבר הבינו שהאיכות המתבקשת לצורך הצלחה בעידן החדש היא כבר לא ידע. האבסת ידע הפכה למיותרת: כיום הידע הפך נגיש לכל. ניתן ללמוד ולהזין את עצמנו במידע כמעט על כל נושא שבעולם דרך הרשת. לצאת לעולם התעסוקה כיום עם איכויות של ידענות רחבה לא הופך עובד שכיר או עצמאי לבעל יתרון על אחרים. אולי רק בהתחלה… אבל אדם כזה במהרה ימצא את עצמו “עני” מבחינת מה שיש לו לתת וירגיש היטב את ‘תקרת הזכוכית’ התעסוקתית מגדירה באופן קשיח את גבול ההכנסה שלו.
בניגוד לעבר, כשהידע היה מקור הסמכות או הכוח של האדם, כיום ידע ניתן חינם להמונים. רכישת ידע בתחום או בנושא מסויים אפשרית כמעט לכל אדם כיום כל עוד יש לו מחשב וחיבור לאינטרנט, ומקצועות רבים כיום ניתנים ללמידה מקוונת בקורסים ייעודיים.
אז מה כן?
העתידן המוערך תומאס פריי, הפתיע רבים ברחבי העולם כאשר פרסם מחקר ובו טען כי עד שנת 2030 (שכבר לא רחוקה מאיתנו), ייעלמו מהעולם כ- 2 מיליארד משרות. יכולות פיזיות יוחלפו באלטרנטיבות רובוטיות ואפילו תחום ההוראה והאקדמיה יצטמצם למינימום הנדרש. השכלה ותואר כבר לא יקנו ביטחון תעסוקתי או מסוגלות ארוכת טווח. פריי פרסם רשימה של אחת עשרה יכולות שתהיינה רלוונטיות לעולם העבודה החדש, העיקריות שבהן: מיתוג אישי (“העסק הוא אתה”), רלוונטיות, ומערכות יחסים. כישורים נוספים שצירף פריי לרשימה: ניהול הסחות דעת, מודעות, ניהול קהילה, היכרות חזקה עם ארגז הכלים הדיגיטלי, מיתוג ובידול, תקשורת טובה, ניצול זמן ביעילות וניהול פרטיות (קישורים לכתבות בעניין מצורפים מטה). האיכויות הנדרשות לשם כך הן שונות בתכלית מרכישת ידע, וכוללות: פיתוח יכולות בינאישיות, יוזמה, חדשנות ותעוזה.
במערכת החינוך כיום לא ניתן דגש על פיתוח איכויות מסוג כזה, וחבל. בכדי להקנות לילדינו מסוגלות תעסוקתית לכשיגדלו, יש צורך להעניק מרחב שבו יינתן מקום לסקרנות הטבעית שלהם – שתוביל לחדשנות, חשיבה יצירתית ויוזמה, מרחב שמעודד פיתוח רגישות אישית וחברתית, מרחב שמאפשר התנסות, טעיה, ומציאת פתרונות באופן עצמאי – מה שיקדם את הביטחון העצמי שלהם וייטע בהם הרגשת מסוגלות ויכולת.
או כדברי הפתגם הידוע: תנו להם חכות, לא דגים.
השנה התחיל הבן שלי את כיתה א’ בבית ספר חדש שנפתח בעיר שלנו, בגישה האנתרופוסופית. מלבד העובדה שהוא מאוד נהנה, אני שמה לב לעובדה המרתקת, שהיא היתרון העיקרי מבחינתי: הילד שלי סקרן, רעב ללמוד ולדעת עוד, מנסה ללמוד בעצמו ולהתנסות בחקירה באופן עצמאי. קצב הלמידה אמנם שונה מבית ספר רגיל, אבל בסופו של דבר – הבסיס הכה-חשוב של חוויית הלמידה מהווה את אבן היסוד ללמידה איכותית ועשירה.
אספתי לדרך כמה עקרונות חינוכיים שנראים לי מהותיים לחינוך והעשרת ילדינו, ללא קשר למסגרת הלימודית שבה הם נמצאים, ואני חולקת אותם איתכם:
טפחו התנסות חווייתית – זה יכול להתחיל מהכנת עוגה במטבח, מערבוב חומרים סתמי (רק כדי “לראות מה יוצא”), מההסכמה להתלכלך ועוד… מתן רשות להתנסויות כאלו מעודד את הסקרנות הטבעית ועל הדרך גם נוטע בילד ביטחון עצמי ויכולת.
הרשו להם להיכשל – “תן לי לסדר לך את זה”: כשאפשר, נסו לוותר על המשפט הזה. להרשות את קיומם של מצבים שבהם הילד נכשל – מעניק לילד אישור פנימי לדעת שהוא טוב דיו גם כאשר אינו מצליח, מאפשר התנסות במצבי תסכול ומעודד חיפוש אחר פתרונות. שחררו את גוננות היתר. מריה מונטסורי טבעה את המשפט: “תעזרו לי להצליח בעצמי”, שמבטא את הרצון הטבעי של הילד לעצמאות. תפקידנו הוא לתת מקום לרצון הזה, ולעזור לו להתממש.
תהיו קצת ילדים – הצטרפות למשחקי הדימיון של הילדים יכולה להביא אתכם להיכרות מחודשת איתם ועם עולמם הפנימי, ועל הדרך גם להעשיר אותו עם היצירתיות שלכם. הילדים ישמחו לקבל אתכם גם כחברים, מידי פעם.
עודדו ביטוי רגשי – שתפו את הילד מידי פעם ברגשותיכם ועודדו אותו לתת ביטוי לרגשותיו שלו גם כן. פיתוח היכולת הזו מעניקה לילד נינוחות בהבנה שאנושיות היא לא חולשה, ומותר להרגיש עלבון, כעס ולבכות, כמו גם שמחה והתלהבות. פיתוח האינטליגנציה הרגשית מאפשרת התפתחות בריאה של תקשורת ומערכות יחסים בחייו של הילד.
וכל אלו רק על קצה המזלג. בספרו ‘כך תלמדו את תינוקכם לקרוא’, אומר גלן דומן:
“לילד הקטן יש רצון בוער ובלתי נדלה ללמוד… אנחנו יכולים להפחית את רצונו של הילד ללמוד על ידי הגבלת החוויות שהוא ייחשף אליהן… אנחנו יכולים להגדיל מאוד את הידע שהוא סופג ולחזק את הפוטנציאל שלו אם נביע את הערכתנו ליכולותיו המופלאות ללמוד, ניתן לו שפע של הזדמנויות ונעודד אותו ללמוד”.
גלן דומן
ההבנה כי הפוטנציאל הזה הוא טבענו מעודדת מאוד ומחזירה את האמון שלנו בילד וביכולותיו. כשהילד מרגיש שנותנים בו אמון – גם הוא לומד לסמוך על עצמו, וכמו כדור שלג התנסות נוספת תוביל לעוד עצמאות, חוויה חדשה תגביר את תחושת הביטחון העצמי וכן הלאה… ומכאן השמיים הם באמת הגבול.
ספרים ומוצרים על חינוך והורות
המילה כישלון מהדהדת אצל רבים מאיתנו מטען של משמעות שלילית, וזה נורמלי לחלוטין, כי הפחד מלהיכשל יכול להיות חזק מאוד. למשל, בבית הספר מחנכים אותנו להצליח. כל מה שאנחנו עושים נמדד לפי ההצלחה שלנו, אבל בעצם כך אנחנו מפספסים את החשיבות הגדולה שיש ליכולת ללמוד מכישלונות ולנסות שוב ושוב עד שמצליחים.
זה נכון שבאופן טבעי אנחנו לא רוצים ליפול, אבל השאלה היא: האם אנחנו מוכרחים לחשוב כך על כישלון? בואו ננסה לרגע להסתכל על כישלונות בצורה קצת אחרת.
“אני אף פעם לא מפסיד, או שאני מנצח או שאני לומד”.
נלסון מנדלה
כישלון יכול לגרום לנו להטיל ספק בכל דבר, אפילו במי שאנחנו. עם זאת, הכישלון הוא מצרך הכרחי בחיים, עד כמה שהוא יכול להיות כואב. הכישלונות שלנו מחכים לנו על המסלול להגשמת מטרותינו, מפני שבלעדיהם לא נוכל ללמוד את כל מה שנדרש לנו בדרך אל הצלחתנו.
כישלון והצלחה שזורים זה בזה, זו אמת פשוטה על החיים, שעליה יוכל להעיד כל אדם שעשה דבר או שניים בחייו. חלק מהאנשים המצליחים והמפורסמים ביותר בעולם חוו בעברם כישלונות גדולים מאוד. הם נכשלו שוב ושוב, אבל ידעו לקום ולעמוד על הרגליים. גם אם הם לרגע הטילו ספק במה שרצו לעשות, בסופו של דבר הם המשיכו בדרכם והתקדמו לעבר המטרה שלהם, וזה בדיוק מה שצריך לעשות כדי להצליח.
אם מי מאיתנו סבל מכישלון בעבר, או שאנחנו חווים אחד כעת, חשוב שננסה לזכור את הדבר הבא – כישלון יעשה אותנו טובים יותר אם נבין איפה טעינו, נתקן את שגיאותינו ונמשיך לנסות להשיג את המטרות שלנו. אם נתייחס לכישלון בצורה זו, הוא יבנה אותנו ויאפשר לנו להגיע לתובנות ותגליות חדשות על החיים ועל האנשים שסובבים אותנו וישפר אותנו כבני אדם.
אני רוצה לשתף אתכם בסיפוריהם של שבעה אנשים, בשר ודם ממש כמונו, שלמרות הכישלונות שחוו, הם זכו להגשים את עצמם ולהפוך לאגדות.
האנשים המיוחדים האלה האמינו שאף פעם לא מאוחר מדי כדי לנסות שוב. ועוד נתון מעניין: חלק מהאנשים שנכשלו והפכו למפורסמים מאוד הגיעו להצלחה הגדולה שלהם רק בשנים המאוחרות לחייהם.
סנדרס נשר מבית הספר כבר כשהיה בן 12, ובשלב מאוחר יותר בחייו הוא פתח מסעדה אנונימית למדי. כשהיה בן 65, נבנה בקרבת המסעדה שלו כביש עוקף שניתב את התנועה הרחק ממנה. סנדרס נאלץ לסגור אותה והחליט לא לוותר ולצאת למסע של חייו עם צ’ק על סך 105 דולר בכיס ומתכון לעוף המטוגן שלו במטרה למצוא מישהו שישקיע בו. כעבור שנתיים ולאחר שנדחה מעל אלף (!) פעמים, הוא מכר את הזיכיון הראשון למתכון שלו. אחרי 10 שנים כבר היו לו זיכיונות ב-600 מסעדות שונות בארה”ב. וכיום יש לו הרשת של KFC מונה מעל ל-20,000 סניפים בכל רחבי העולם.
אם היו מבקשים מאיתנו לציין שם של גאון, רובנו היינו אומרים: אלברט איינשטיין. אבל הגאונות לא באה לו בקלות. איינשטיין סבל בילדותו מקשיי דיבור ואפילו חשבו שהוא מוגבל שכלית. כנער, איינשטיין ניסה להתמרד נגד בית הספר שבו למד מפני שהיו לו טענות בנוגע לשיטת הלימוד בו, אך הוא נכשל בכך.
בשלב מאוחר יותר, ניסה איינשטיין להתקבל למכון הטכנולוגי של ציריך אך שוב הוא חווה כישלון (אם כי היה טוב מאוד במתמטיקה ופיזיקה כפי שניתן היה לצפות). הוא למד מהטעות שלו והחליט לקבל קודם את ההכשרה הנדרשת, ורק לאחר מכן פנה שוב למכון הטכנולוגי. הפעם הוא התקבל.
כעבור כמה שנים קיבל איינשטיין תואר דוקטור והוכר כתיאורטיקן מוביל. בהמשך דרכו זכה בפרס נובל היוקרתי לפיזיקה והחל להיות מוכר כגאון התקופה המודרנית שלנו.
בנאום שנשאה בהרווארד ג’יי קיי רולינג, מחברת סדרת ספרי הארי פוטר, היא תיארה את החשיבות והערך של כישלון. היה לה חשוב לדבר על הנושא מפני שהיא עצמה חוותה כישלון גדול מאוד בעברה.
שנים ספורות לאחר סיום לימודיה האקדמיים, הסיוט הגרוע ביותר שלה התגשם: “נכשלתי בקנה מידה ענק. נישואיי הקצרים הסתיימו מהר ומצאתי את עצמי מחוסרת עבודה, אם יחידנית ומסכנה, ככל שניתן להיות מסכנים בבריטניה המודרנית מבלי להיות הומלסים. הפחדים שהיו להורי ולי לגביי התגשמו כולם, והפכתי להיות הכישלון הגדול ביותר שידעתי”.
רולינג יצאה מהתקופה הקשה שעברה חזקה ונחושה יותר, וזה היה המפתח להצלחה הפנומנלית שלה. בהמשך דרכה, ניסתה רולינג להוציא לאור את “הארי פוטר” אך נדחתה 12 פעמים על ידי מספר מוציאים לאור, כולל הוצאת פינגווין. היא כמעט התייאשה, אבל אז הוצאת הספרים בלומסברי הסכימה לפרסם את כתב היד שלה. היא קיבלה עבור כתב היד של ‘הארי פוטר ואבן החכמים’ סכום של 1,275 ליש”ט, סכום שבאותם ימים היה משמעותי עבורה. אחת האנקדוטות שהיא אוהבת לספר היא שבאותה ארוחת צהריים שבה היא חתמה על העסקה עם בלומסברי הנציג שלהם דאג לומר לרולינג ש”היא אף פעם לא תרוויח כסף מספרי ילדים”. סדרת ספרי הארי פוטר מכרה יותר מ-500 מיליון עותקים במצטבר, יותר מכל סדרת ספרים אחרת.
מוצרט היה ילד פלא מוזיקלי, שהלחין מוזיקה כבר בגיל 5 וכתב במהלך חייו מעל ל-600 קטעים של יצירות מוזיקליות. עם זאת, מוצרט חווה כמה וכמה כישלונות בחייו: הוא הודח כמוזיקאי חצר על ידי אציל שכינה את האופרה הידועה שלו נישואי פיגרו כ”רועשת מדי”. בנוסף, שלוש הקומפוזיציות האחרונות שלו נכשלו כישלון חרוץ, הן נחשבו לא פופולריות ולא מוצלחות זמנו.
כיום, מוצרט מוכר לכולנו כאחד המלחינים הגאונים בכל הזמנים, והעובדה שאנחנו עדיין מאזינים למוזיקה שכתב לפני מאות שנים מדברת בעד עצמה.
סר ג’יימס דייסון הוא מגדולי הממציאים בדורנו. הכול החל מהחזון שלו לבנות שואב אבק שאינו מצריך שימוש בשקית. למימוש החזון של דייסון נדרשו 5,126 עיצובים של שואבי אבק, עד שלבסוף הוא הצליח לבנות שואב שעבד בצורה תקינה. בשלב הבא, דייסון ניסה למכור את השואב שלו ליצרנים. נחשו מה? הוא נדחה, אבל הוא המשיך לנסות ולא הרפה עד שבסופו של דבר הצליח למצוא יצרן שהתעניין במוצר.
שוויו של סר ג’יימס דייסון היום עומד על למעלה מ-10 מיליארד דולר.
צ’פלין נולד בלונדון למשפחה ענייה. אביו היה אלכוהוליסט שעזב את הבית כשהיה בסך הכל בן שנתיים, והותיר את אמו ללא הכנסה יציבה. בגלל שהאב לא תמך כלכלית במשפחתו, צ’פלין נאלץ לצאת לעבוד כבר בגיל 7.
אמו של צ’ארלי צ’פלין נאבקה בחייה במחלת נפש, עד שלבסוף התאשפזה במוסד עד מותה. צ’פלין ואחיו, סידני, היו מוכרחים להסתדר בזכות עצמם, ולעתים קרובות הסתובבו בלי אוכל במשך ימים בניסיון לשרוד.
במהלך התקופה הזו, השתתף צ’פלין בהצגות במה ושיפר את כישרונו הקומי ואת יכולות הריקוד שלו. בסופו של דבר, הוא מצא את דרכו להוליווד. צ’פלין התמודד עם דחיות רבות, ורק בשלב מאוחר יותר הפך לשחקן הקולנוע האילם הגדול ביותר אי פעם.
ביל גייטס, האיש השלישי העשיר בעולם כיום (אחרי שאילון מאסק מנכ”ל טסלה הדיח אותו מהמקום השני לפני זמן קצר) נשר מלימודיו בהרווארד, והיה שותף בעסק כושל בשם Traf-O-Data. עם זאת, מיומנות ותשוקה לתכנות מחשבים הפכו את הכישלון הזה לחברת התוכנה המפורסמת מיקרוסופט, ואת גייטס למיליארדר הצעיר ביותר בעולם שעשה את הונו במו ידיו. כדבריו: “זה בסדר לחגוג הצלחה, אבל חשוב יותר להקפיד על הפקת לקחים מכישלונות”.
אין ספק שהכישלונות המפורסמים האלה הם מעוררי השראה והשתהות. סיפורי הצלחה מן הסוג הזה גורמים לנו להאמין שכישלון, כשהוא מנותב בצורה נכונה, הוא אבן הדרך להצלחה. זו סיבה מספיק טובה להמשיך לנסות ולא לוותר עד שאנחנו משיגים את המטרה ששמנו לעצמנו.
אני יכולה לספר לכם מהניסיון האישי שלי שכשיש מטרה באופק, כל כישלון נראה כמו מהמורה בדרך ותו לא. אבל האמת הפשוטה הזו לא תמיד היתה ברורה לי. הייתי צריכה לעבור מסע של צמיחה והתפתחות אישית כדי להפנים שכישלון הוא חלק מהחיים באופן חיובי. אם בעבר הרגשתי שכישלונות מאיימים על הקיום שלי ופחדתי מאוד ליפול, היום אני מבינה שהדבר החשוב ביותר הוא מה אני עושה איתם ואיך אני בוחרת להסתכל עליהם.
אז אם יש לכם מטרה שאתם מאמינים בה, אל תוותרו עליה. גם כשקשה, גם כשאתם נכשלים לרגע, למדו מזה והפיקו לקחים כדי שתוכלו להמשיך בדרככם עד שתשיגו אותה.
כל אמן מכיר את הדף הלבן והריק. כל עשיית אמנות מתחילה בו, ואין סיפוק גדול יותר מאשר להפוך את הפיסה הלבנה לפיסה צבעונית ומלאה בתוכן. הפיסות הצבעוניות מתחילות למלא את הדף הלבן מתוך מקומות פנימיים ועמוקים בנפש שלנו, מתוך שאלות שאנחנו שואלים את עצמנו, מתוך הרצונות והשאיפות שלנו ומתוך התפיסה העצמית שלנו. לפני עשיית האמנות וגם במהלכה, אנחנו שואלים את עצמנו: “מה אני רוצה לספר? אילו חוויות החיים זימנו לי עד עכשיו שיסייעו לעשיית האמנות שלי? כמה מתוך הסודות והצדדים אני מוכן/ה לחשוף ולשתף? האם אני בכלל אוהב/ת את עצמי?”. השאלות האלו מפלסות לנו מסע שממנו אפשר להתחיל. במסע הזה, דרכי האמנות והתפיסה העצמית מצטלבות להן יחד ורוקדות ריקוד מופלא, שבו כל אחת מהן משפיעה על השנייה ומוזנת ממנה.
לצד העובדה שהאמנות והתפיסה העצמית שלנו הן חברות טובות וקרובות, הן מביאות איתן, כל אחת מהן, מאפיינים שונים בתכלית. האמנות שלנו היא כמו ציפור – היא חופשייה ומרחפת, אין לה גבולות, והיא יכולה לנוע במרחב אינסופי של אפשרויות. לעומת זאת, התפיסה העצמית שלנו לא פעם כלואה בתוך כלוב ממוסגר של אמונות, והיא גם תלויה בהשפעות נוספות שמופעלות עלינו, כמו דת, תרבות וחוויות חיים. הניגודיות הזו שבין האמנות הנושמת לבין התפיסה העצמית, שלעיתים קרובות חנוקה, מתקיימת בצורה לא פחות מיפהפייה. האמנות היא מקום שבו אפשר לזרום בצורה המשכית עם התפיסה העצמית שלנו. אם התפיסה העצמית שלי היא נמוכה ומוגבלת, האמנות שלי יכולה לשים במרכזה בדיוק את התפיסה הזו, ולהוביל אותי לכדי עשיית אמנות מצומצמת, שתביא לידי ביטוי את התחושות הפנימיות שמלוות אותי. לעומת זאת, האמנות שלי יכולה לשים במרכזה בדיוק את הערכים ההפוכים לאלו שמובילים את התפיסה העצמית שלי: אם אני תופסת את עצמי בתור בחורה חסרת ביטחון שלא הולכת אחרי אחרי החלומות שלה, אמנות הכתיבה שלי יכולה לייצר דמות מלאת ביטחון עצמי, שלא תפסח לעולם על הגשמת חלום, בין אם הוא נמצא בהישג ידה ובין אם לאו. מדובר כאן על הליך יצירה משגע, שמשחק על בסיס קבוע עם כף המאזניים: מי תשפיע על מי? האם האמנות היא המקום הבלעדי שלנו לעוף עם המחשבות והדמיון, בעוד שהתפיסה העצמית שלנו נותרת בעינה? או שדווקא מתוך עשיית האמנות יכולה לצמוח בקרבנו תפיסה עצמית שתשנה את החיים שלנו מן הקצה אל הקצה? התשובה תלויה בנו. לפני כמה שנים צפיתי בסדרה “מטומטמת”, אותה יצרה בת חן סבג. ככל שצפיתי בעוד ועוד פרקים של הסדרה, ככה עניין אותי יותר להכיר את הסיפור שעומד מאחוריה ומאחורי היוצרת שלה. בראיונות השונים סיפרה סבג על הניסיונות העיקשים שלה להתקבל לתפקידי משחק שונים במגוון סדרות, ועל כך שנאלצה להתמודד עם לא מעט תשובות שליליות. הטענה הרווחת הייתה שהמראה שלה הוא ילדי מדי. והנה, במקום להרים ידיים, יצרה סבג בעצמה את הסדרה שבה היא משחקת בתפקיד הראשי – בתנאים שלה, על פי התפיסה העצמית שלה, ובדרך האמנותית הייחודית לה.
לתפיסה העצמית שלנו יש מימד רגשי שמבטא מצבים מגוונים כמו, בין היתר, שמחה גדולה או עצב עמוק. התפיסה העצמית היא עניין דינמי ורגיש, וממש כמו ברכבת הרים – אנחנו יכולים למצוא את עצמנו חווים תחושות High חזקות, ורגע לאחר מכן עטופים בתחושות Down מדכאות. בדומה לתפיסה העצמית שלנו, גם האמנות שלנו מעבירה אותנו רכבת הרים כזו: עשיית אמנות שנוצרת מתוך תפיסה עצמית גבוהה, יכולה לעורר אצלנו תחושות של שלמות ושלווה, אך יכולה גם להעלות תהיות ושאלות: “האם באמת טוב לי בתוכי כפי שהאמנות שלי משדרת החוצה? האם המקום שבו אני נמצא/ת הוא באמת שלם?”. בהמשך לזה, גם עשיית אמנות שנוצרת מתוך תפיסה עצמית נמוכה, יכולה לעורר אצלנו תחושות של עצבות וריקנות, אך גם להעלות תהיות ושאלות מנוגדות, כמו “האם באמת רע לי בתוכי כמו שהאמנות שלי משדרת החוצה? האם אני באמת רוצה לבצע בעצמי שינוי? האם אני יכול/ה להיות שלם/ה עם מה שיש לי?”. עשיית האמנות היא קנבס שמאפשר לנו לפרוק את כל מה שאנחנו חווים, גם כאשר מדובר על רגשות מובהקים כמו עצב או שמחה, וגם כאשר מדובר על רגשות מעורפלים יותר. התמונה שנוצרת לנו אל מול העיניים, מאפשרת לנו להסתכל על עצמנו מנקודת מבט גבוהה יותר ומפרספקטיבה אחרת, וה-Zoom out הזה מאפשר לנו לראות את כל הנקודות הקטנות ביותר שמרכיבות אותנו. מכאן, בתור אמנים ואמניות ובתור בני ובנות אדם, אנחנו יכולים להתחיל לסלול לעצמנו את הדרך מחדש, או לבחור לצעוד באותה הדרך בדיוק. לא מעט אמנים ואמניות שעסקו ביצירת האמנות שלהם, עברו תהליכים אמיצים של יציאה בשאלה, חזרה בתשובה, יציאה מהארון, הסבה מקצועית, הקמת משפחה, בחירה ברווקות נצחית ועוד. אותם תהליכים לא היו יכולים להתאפשר, בחלק מהמקרים, לולא עשיית אמנות שאפתנית, חוצת גבולות ועוצמתית. במקביל, אמנים ואמניות רבים שהביאו לידי ביטוי את התפיסה העצמית שלהם כמות שהיא במסגרת יצירת האמנות שלהם, המשיכו וממשיכים לצעוד בדרכים שהולמות את המידות שלהם, ושמחים בחלקם. הכל מקובל, הכל מחובק, העיקר להיות שלמים עם עצמנו ועם האמנות שאנחנו עושים.
האמנות היא האזור שבו אנחנו יכולים להשתולל. ממש כמו בלונה פארק עם עשרות מתקנים, גם במסגרת עשיית האמנות שלנו אנחנו יכולים להתרוצץ בשטח, לבחור על אילו מתקנים לעלות, על אילו לוותר, על איזה מתקן מתחשק לנו לעלות פעמיים, ולפעמים גם לשבת על הספסל שבצד ולהתבונן בעוברים והשבים. בעוד שחלק מהאמנים והאמניות נהנים מעשיית האמנות ו”על הדרך” משלבים אותה עם התפיסה העצמית שלהם, אמנים ואמניות אחרים נכנסים במודע לתוך הלונה פארק האמנותי הזה, שבו הם יכולים לחפש את עצמם, לצאת למסע. ההתעסקות עם החומרים מאפשרת לנו לגעת, לחטט, להגיע, לפתוח ולפעמים גם לבחור, במודע או שלא במודע, לטייל על יד אבל לא להתקרב. הטיול הנפלא הזה, שנעשה לעיתים מתוך רצון לדעת את הדרך ולעיתים מתוך הליכה שמובילה את עצמה, מאפשר לנו להגיע למקומות שלא העזנו אפילו לחלום עליהם, ובהתאם לו משתמרת או משתנה גם התפיסה העצמית שלנו. אני נזכרת שבשנת 2014 השתתפתי בסדנת כתיבה לראשונה בחיי. הייתי אז בזוגיות עם בת הזוג המהממת שלי, אבל היחידות שידעו עליה היינו אנחנו. באחד מהמפגשים קיבלנו משימת כתיבה בשם “בעוד 5 שנים”, ובמפגש שאחריו החלטתי להקריא מול כולם את הטקסט שכתבתי. זו היתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי מוכנה לספר על הזוגיות שלי, בדרך כזו או אחרת. השהות בתוך הארון הייתה מורכבת מאוד בשבילי, ולא פעם הרגשתי שהפעם הראשונה שאספר על הזוגיות הזו, תהיה גם האחרונה. ואז פתחתי את הטקסט על צג הפלזמה שבכיתה, ועד שהתיישבתי בחזרה במקום והתחלתי להקריא, שמעתי את רונה, חברה לסדנה, אומרת לעצמה “איזה יופי”. הסתכלתי עליה, ראיתי את העיניים שלה רצות על הטקסט שלי, ופתאום היא הסתכלה עליי וחייכה. לא רק התפיסה העצמית שלי, אלא כל תפיסת העולם שלי השתנתה באותו הרגע. ה-“איזה יופי” הקטן הזה כתגובה לאמנות שלי, ודרכה גם לזוגיות שלי, הבהיר לי שהפעם הראשונה הזו, שכל כך פחדתי ממנה, היא רק הצעד הראשון שלי בדרך החוצה. מאותו הרגע, בחדר הקטן ברחוב איסרליש בתל אביב, הכל אצלי הפך מואר, ואם בחיפוש עצמי בתוך האמנות עסקינן – אז הנה הוא, נוכח וכל כך עוצמתי.
שינויים הם חלק בלתי נפרד מהמהות שלנו, והדרך שבה אנחנו צועדים לא נשארת סטטית לעולם. אנחנו לא תמיד יודעים להצביע על השינויים האלו, שלפעמים מתרחשים מבחוץ ולפעמים מבפנים, אבל התפיסה העצמית והאמנות שלנו הן אלו שמעידות על קיומם. האמנות היא מקום מאפשר, שאליו יכולים להתנקז אותן תזוזות ואותם שינויים שמתרחשים בתוך ומחוץ לנפש שלנו. המשפט “הדרך ארוכה ומפותלת, ולא נדע בדיוק לאן היא מובילה” (המסע אל הקוסם/ירון כפכפי) בא לידי ביטוי בחיים שלנו בדיוק כך: אנחנו נעים בדינאמיות בעולמות החיצוניים והפנימיים, מתעסקים ב”עצמי” ועושים אמנות, וכאן גם טמון היופי הבוהק של ידיעת אי הידיעה – היא זו שמובילה אותנו למקומות הקסומים ביותר.
בחג פורים אנחנו נוהגים להתחפש ולעטות מסכות, לכסות את עצמנו בתלבושת חדשה כדי להיות לרגע אחרים ממי שאנחנו בדרך כלל, כי הרי “הבגדים עושים את האדם”. אך מה יקרה אם נוריד לרגע את המסכות והתחפושות? הכוונה למסכות השקופות שאנו עוטים על עצמנו מדי יום. מי נמצא מאחורי המסכה שלנו? איזה חלק של עצמנו נמצא מתחת לתחפושת?
בסיפורים ובסרטים שונים משתמשים במטאפורה של מסכה, כמו למשל בסרט ׳מסכת הברזל׳ עם לאונרדו דה קפריו, שמבוסס על ספרו של אלכסנדר דיומא. הסרט מביא בצורה יפה את סיפורם של שני אחים תאומים זהים, כשהאחד כולא את השני וסוגר אותו במסכת ברזל, כדי שאף אחד לא יוכל לראות את פניו.
מעבר לשאלה האם מדובר בסיפור אמיתי או לא, ומי באמת היה אותו אסיר שהוחזק במסכה בבסטיליה, כמו כל סיפור, אנחנו יכולים להתייחס אליו כאל סיפור מטאפורי שמדבר עלינו ועל החלק שבנו שיושב על כס המלוכה בזמן שהאחר נותר כלוא בצינוק מאחורי מסכה.
גורדייף, שהיה מורה רוחני ממוצא ארמני, מדבר על כך שלכל אדם יש בתוכו שני חלקים: מהות ואישיות. האישיות היא המסכה והמהות היא מה שנמצא מתחת למסכה.
יש להבין שאדם מורכב משני חלקים: מהות ואישיות. מהות באדם היא מה שהוא ׳שלו׳. אישיות באדם היא מה ש’איננו שלו’. מה ש’איננו שלו’ פירושו מה שבא מבחוץ, מה שלמד, או מה שמשתקף בו, כך עקבות הרשמים החיצוניים שנותרו בזכרון ובתחושות, כל המילים והתנועות שנלמדו, כל הרגשות שנוצרו מתוך חיקוי – כל זה ‘איננו שלו’, כל זה הוא אישיות…
מתוך הספר חיפוש אחר המופלא מאת פ.ד. אוספנסקי
לילד קטן אין עדיין כל אישיות. הוא מה שהוא באמת. הוא מהות. תשוקותיו, טעמו, מה שאהוב עליו ומה שאינו אהוב, מביעים את הוויתו כמות שהיא. אך מיד משמתחיל מה שמכנים ‘חינוך’, מתחילה האישיות לצמוח. האישיות נוצרת בחלקה על ידי ההשפעות המגמתיות של אנשים אחרים, כלומר על ידי ‘חינוך’, ובחלקה על ידי חיקוי אנשים אלה שלא מרצון על ידי הילד עצמו…
המהות היא האמת שבאדם. האישיות היא השקר. אך בה במידה שהאישיות גדלה, מתגלה המהות לעתים יותר ויותר נדירות ובצורה חלשה יותר ויותר, ולעיתים קרובות קורה שהמהות מפסיקה את גידולה בגיל מוקדם מאוד ואינה מוסיפה לגדול.
האמת היא אחת והיא מהדהדת במסורות שונות ובלימודים שונים שהמקור שלהם הוא אחד. הנה אותו הרעיון בדיוק במילותיה של אליזבט הייך בספר התקדשות:
התבונני בבריות ותיווכחי שהם אינם מה שהם באמת, אלא תמיד מזדהים עם מחשבות, תחושות ותפקידים שהם ממלאים כאן עלי-אדמות, הם נפלו מתוך עצמם, הם יצורים מדומים. בעיני ילדים קטנים מאוד תוכלי עדיין לראות את הזיק, את אור ההוויה. עם התעורר שכלו, מתחיל הילד להזדהות עם אישיותו החיצונית ולהתרחק יותר ויותר מההוויה האלוהית האמיתית שלו. אבל האישיות היא רק מסיכה שדרכה האני האמיתי – הבלתי נראה הגדול – משקיף. אסור לאישיות להיות יותר מאשר אמצעי להתגלמות האני. אך בני-האדם כה שלובים במסיכה זו, ששוב אינם יכולים להשתחרר ממנה. האני האמיתי הוא מלך ואדון, והאישיות היא רק עבדו. אך בני-האדם נוטשים את האני שלהם וברדתם מכיסא המלוכה, הם מזדהים עם מסכתם, עם אישיותם, הם ממליכים את העבד, וניתקים מישותם האמיתית.
מתוך הספר התקדשות מאת אליזבט הייך
על אף שהנטייה הטבעית שלנו היא ישר להפריד לשחור ולבן, לטוב ולרע, כמו בסרטים, גורדייף מדבר בהמשך על כך שאנחנו זקוקים לשני החלקים, למהות ולאישיות, ובעיקר על כך שכל אחד מהם צריך לתפוס את מקומו הנכון. כאשר המהות והאישיות מבצעות את תפקידן, הן עובדות בסינרגיה, כאשר האישיות היא זו שמשרתת את המהות, האגו שמשרת את נטיות הלב. במצבנו הרגיל לרוב קורה להיפך, שהמהות נתונה לכחמותיה של האישיות שהיא ׳מזוייפת׳, בגלל שהיא לא קשורה אל מי שאנחנו באמת, ויש לה רצונות שמאוד שונים מהרצונות העמוקים שלנו, ומכאן מתחילות הבעיות. כפי שמסביר זאת פטריציו פאולטי בספרו OMM, האישיות פועלת מתוך צרכים בעוד שהמהות פועלת מתוך ערכים:
מה שמגביל אותך הם הצרכים והאמונות המגבילות שכולאים אותך, ושלא מאפשרים לך לפרוש את כנפיך. הערכים הם אותם המערכים התומכים אשר עוזרים בהגשמת התדמית החדשה שלך.
מתוך הספר OMM דקה אחת של מדיטציה מאת פטריציו פאולטי
אנחנו יכולים לדמיין שחייו של האדם דומים לקרחון. יש חלק נראה לעין, שמתגלה בפנינו, ויש חלק אחר הרבה יותר גדול שעדיין שקוע בתוך המים.
אנחנו נכנה את כל החלק הגלוי התנהגויות. לדוגמא לאכול, לשתות, ללכת אלה הן כולן התנהגויות, אך גם מחשבות לא טובות, או להיות מוצפים ברגשות הרסניים אלה הן התנהגויות.
מתחת, שקועים במים, אנחנו מוצאים את הצרכים שנובעים מחלקים שונים של המוח שלנו.
במימד האינסטינקטיבי שאמון על שימור החיים, אנו מוצאים את הצרכים שקשורים בביטחון. במימד הרגשי שאמון על ההכרה, אנו מוצאים את הצרכים שקשורים בסיפוק. במימד השכלי שאמון על תחושת הבעלות, אנו מוצאים את הצרכים שקשורים בשליטה…
עלינו להיות מודעים לכך שהרבה יותר קל להידחף על ידי הצרכים מאשר להימשך על ידי הערכים, כיוון שהערכים הם חבויים, שמורים כבמעין תיבת אוצר בעומקי הלב והנפש שלנו.
בחזרה לרעיון המהות והאישיות והיחס ביניהן. מוריס ניקול, שהיה תלמידו של גורדייף, מדבר בספרו Psychological Commentaries על כך שכאשר ישנה מערכת יחסים נכונה בין המהות לאישיות, בשלב מסוים המהות ניזונה מהאישיות ממש כמו שזרע שנובט ניזון בהתחלה מחומרי ההזנה שעוטפים אותו. אם תיקחו למשל בלוט, מסביב לזרע יש מעטפת של חומר הזנה שמשמש את הנבט בתחילת דרכו. באותו האופן כאשר האדם מתפתח בצורה נכונה, המהות ניזונה מהאישיות. זה יכול כמובן לקרות רק כאשר האישיות והמהות התפתחו בצורה תקינה.
אחד המאפיינים של התפתחות תקינה היא שמסכת האישיות שלנו לא דבוקה בחוזקה לפנים שלנו ושיש לנו מסכות רבות שאנחנו יכולים להחליף בקלות יחסית בהתאם לסיטואציה. כי המסכה שאנחנו מדברים עליה, מסכת האישיות, תמיד נמצאת שם, השאלה עד כמה אנו חופשיים להחליף אותה כרצוננו. עוד סרט מעניין מאוד שממחיש את הרעיון הזה הוא הסרט ׳המסכה׳ בכיכובו של ג’ים קארי. בסרט הגיבור הופך לאדם אחר בכל פעם שהוא עוטה על עצמו מסכה מסכה עתיקה שממש נדבקת לפנים והופכת לחלק ממנו.
חשוב להבין שאנחנו תמיד עוטים מסכה, ושהמסכה הזאת גם מגנה עלינו, במיוחד בחברה כמו שלנו שמבוססת במידה רבה על האישיות שלנו, השאלה היא האם מה שאנחנו עוטים מאפשר לנו חופש בעולם או שאנחנו מזדהים עם התדמית שלנו ואומרים “זה מי שאני”, ואז זה מצמצם אותנו לחלק מסוים שלנו. למען האמת המציאות היא שאנחנו נמצאים בשינוי מתמיד ובכל רגע אנחנו אחרים. זאת הייתה אחת התובנות של הבודהה שהובילו להארה שלנו, כאשר הוא ישב מתחת לעץ הפיקוס והבין פתאום שאין אני, ושהכול באמת נמצא בשינוי מתמיד:
רבות נכתב על הלילה שבו סִידְהַתְהַה גוֹטַמַה התעורר. על פי אחד הסיפורים, לאחר שהתגבר על הפיתויים של השד מארה אשר ניסה להניא אותו מכוונתו, בזריחה – עם הנצנוץ הראשון של כוכב השחר – הוא ראה ציפור חוצה את השמיים. באותו הרגע הוא הבין שה”אני” הוא כמו הקו שציירה הציפור במעופה בשמיים, כלומר דמיוני ומופשט. כפי שהציפור לא השאירה עקבות ובשמיים לא נותר כל קו מלבד זה שדמיינה העין – באותו האופן גם העבר נעלם לגמרי ולא התקיים עוד, וה”אני” היה בסך הכול ישות דמיונית שנוצרה מן הזיכרונות. באותו הרגע הוא הבין מדוע, למרות שנים רבות של מאמצים, לא עלה בידו להבין את ה”אני” שלו ולהשתחרר מהתשוקות. למעשה, לא קיים כל אני שצריך להבין או להשיג (כלומר “אין אני”, אנאטמן). בדרך זו נגלתה בפניו המהות של התעוררותו, אותו מצב עילאי שבו האדם מגיע לנִירְוַאנַה, ההכחדה המוחלטת של כל השתוקקות ולכן של כל סבל.
מתוך הספר להכחיד את הסבל, הכולל אוסף דרשות נבחרות של הבודהה
הסיפור הזה של המסכות, התחפושות והתלבושות עתיק מאוד. כבר בסיפור של אדם וחווה אנחנו מוצאים אזכור לכך. בהתחלה אדם וחווה שוהים בגן העדן ולא עוטים דבר. הם עירומים, כלומר הם נראים בדיוק כפי שהם. לאחר שהם אוכלים מעץ הדעת הם מיד מכסים את עצמם בגלל שהם גילו משהו שהם רצו להחביא, ואז הם מסתתרים. הלבוש שלהם הוא סוג של תחפושת שמפרידה בין הפנים לחוץ. הסיפור הזה מתאר במדויק את הרגע של הופעת האישיות: אני עוטה את הבגד כי אני מתבייש, אני מפריד ומסתיר (גם מעצמי) את המהות שלי על מנת לכסות אותה במשהו אחר.
כמו אדם וחווה לפני שאכלו מעץ הדעת, גם הילד הצעיר מבטא את המהות שבו בלא מסכות. וככל שהוא גדל עליו להתמודד עם יותר ויותר סיטואציות חברתיות מורכבות. וכדי להתאים לסיטואציה החברתית ולנורמות החברתיות עלינו לעטות בגד מסוים, אחרת ניתפס כלא מתאימים.
המסכה לכשעצמה איננה רעה, כי היא מאפשרת לנו להיות בעולם ולהשתתף באירועים השונים. אחד המדדים החשובים לרמת החופש הפנימי שלנו הוא עד כמה אנחנו מזדהים עם המסכה שאנו עוטים על עצמנו, עד כמה המסכה “דבוקה לנו לפנים” ועד כמה אנחנו מצליחים לראות שזאת מסכה. את המסכה הזאת יכול להיות שקיבלנו מההורים שלנו, מהגננת בגן, מהחברים שלנו, מהחברה והתרבות שבה אנו חיים…
כשאנחנו לא מזדהים עם המסכה שאנו עוטים יש תחושת חופש, כי אנחנו יכולים להוריד אותה ולהחליף אותה באחרת בהתאם לסיטואציה. וככל שיש לנו יותר מסכות ותחפושות בארון כך נהיה חופשיים יותר לנוע בעולמות ובמרחבים שונים ומגוונים.
אפשר לדמות שיש לנו ארון מסכות ותלבושות המותאמות לכל סיטואציה. אם יש לנו את המסכה המתאימה להקשר, אם יש לנו את ״הבגד הנכון״ אז הוא תומך בנו באותו הרגע.
יש משל יפה בברית החדשה שמספר על החשיבות של להגיע לבושים בבגדים הנכונים, וכמו הרבה משלים אפשר לקרוא אותו בכמה רמות שונות.
דומה מלכות השמים למלך בשר ודם שערך חתונה לבנו. שלח את משרתיו לקרוא את המוזמנים אל החתונה ולא רצו לבוא. הוסיף לשלוח משרתים אחרים שיאמרו למוזמנים: ‘הנה ערכתי את סעודתי, השורים והבקר המפטם טבוחים והכל מוכן. בואו לחתונה’, אך הם לא שמו לב והלכו להם זה אל שדהו וזה אל מסחרו…
המשל לקוח מתוך הברית החדשה, מתי, כב, 2-14
המלך נתמלא חימה… ואמר אל עבדיו, ‘הנה החתונה מוכנה… לכו אל פרשות הדרכים וכל מי שתמצאו קראו אותו לחתונה’. יצאו העבדים ההם אל הדרכים ואספו את כל מי שמצאו, גם רעים וגם טובים, ונתמלא אולם החתונה מסובים. כשבא המלך לראות את המסובים ראה שם איש שאיננו לבוש בגדי חתונה. אמר אליו, ‘חבר, איך באת לכאן בלי בגדי חתונה?’ הלה החריש. אמר המלך למשרתים, ‘קשרו את ידיו ורגליו והשליכוהו אל החושך החיצון; שם יהיו היללה וחרוק השיניים’.
כאשר אנו קוראים את הסיפור בפריזמה של הלבוש הנכון, הוא מבליט את החשיבות של הנכונה של הלבוש להקשר. ואין זה מקרי שאגדות ומשלים רבים עוסקים בלבוש, כמו למשל “בגדי המלך החדשים” ועוד ועוד. ברמה העמוקה הן כולן עוסקות במובן המטאפורי של המסכות והתחפושות.
אם נצליח לשחרר מעט את המסכה מהפנים שלנו, עם הזמן נוכל להיווכח בכך שהמסכה שאנו מורגלים לעטות קובעת את סוג הסיטואציות שנפגוש במהלך חיינו. אם אנחנו שמים לב שפעם אחר פעם אנחנו מוצאים את עצמנו באותם מצבים, מן הראוי שנבחן אם הגענו עם הבגד הנכון. האם הגענו בבגדי קבצן? בבגדי ליצן? בבגדי פאר?
יכול להיות מעניין לנסות ולעטות מסכה שונה מזו הרגילה שלנו ולראות מה קורה, לנסות לשנות הרגל מסוים שלנו ולראות אם זה נותן לנו דרכי פעולה ואפשרויות חדשות.
פורים מספק לנו הזדמנות כזאת. ההתחפשות במהלך החג מאפשרת לחלק מסוים בנו, למהות שלנו, שהיא אותו הילד הפנימי שלנו שרוצה להתגלות, להביע את עצמו דרך צורה חיצונית חדשה. וכשהמסכה מבטאת את מי שאנחנו רוצים להיות, נוכל “לתפור” לעצמנו בגד חדש שתואם את התדמית החדשה שלנו שהיא ההשתקפות של מה שרצינו שיתגלה מתוך מהותנו. כך האישיות, שהיא הבגד, עובדת בשירות המהות. נוכל לעשות זאת אם נקשיב היטב לאותו ילד או ילדה שבתוכנו, אם לרגע נעשה שקט ונקשיב לאותם ילד או ילדה פנימיים שיכולים לענות על השאלה “מי אני רוצה להיות באמת?”. ואז נפנה מקום להקשבה.
לפני שנצלול פנימה, חשוב שנבהיר משהו, כי אני לא רוצה שתבינו אותי לא נכון, ילדים הם לא רק שמחה. ילדים הם גם תסכול, אובדן, עצב, דאגה וחרדה, מחסור בשעות שינה ועצבים. במקרים מסוימים ילדים הם גם ממש דיכאון וייאוש וחוסר אונים. אני יכולה להמשיך למנות את הקשיים שמגיעים עם גידול ילדים אבל לשמחתי החלק של הקושי מרגיש, לפחות עבורי, יותר מדובר לעומת העבר. בימינו יש הכרה בכך שקיים דיכאון לאחר לידה, דיכאון בזמן הריון וגם בכך שגידול ילדים זה פשוט קשה. לפני כמה שנים, כשהייתי בהרצאה של יורם יובל על אושר הוא אפילו הציג לנו גרף שמוכיח שאנשים חווים צניחה חדה ברמת האושר שלהם כשהם הורים לילדים קטנים. אם תחפשו תמצאו שפע של מקורות, מדעיים ואישיים, שיעידו שההורות היא קשה ומייסרת, ואפילו שההורות היא משבר. הפעם אני רוצה להביא דווקא את הצד השני, זה שבאופן אישי הרגשתי שקצת נדחק הצידה לפני שאני הפכתי לאמא בעצמי, ולדבר על למה ואיך הנוכחות של ילדים בחיינו מביאה לנו שמחה.
המענה על שאלות כמו: “למה ילדים זה שמחה?” אינו פשוט בכלל. לא מזמן נתקלתי בדיון רלוונטי לנושא באחת מקבוצות הפייסבוק שבהן אני פעילה. מישהי שאלה באנונימיות, בכנות נוגעת ללב ומתוך מה שאני פירשתי כמצוקה – למה בעצם להביא ילדים, וטענה שכל מי שהיא שאלה אמר את התשובה הבנאלית והסתומה: “בגלל החיוך בסוף היום ששווה הכול”. כותבת הפוסט הביעה תסכול. הרי לא יכול להיות שזה באמת בגלל החיוך, אז למה כן?
אני רואה בשאלה של הכותבת האנונימית בקשה לשתף למה להביא ילדים למרות הקושי הנלווה לגידולם, וגם – מה הופך את הנוכחות של הילדים שלנו בחיינו למשמחת.
תשובה אחת היא – בגלל האוקסיטוצין.
אוקסיצטוצין הוא כבר מזמן לא מונח ששייך למדענים בלבד. בשנים האחרונות הוא הפך להיות מאוד פופולרי וקיבל את השם “הורמון ההתקשרות” או “הורמון האהבה”. אוקסיטוצין מופרש במערכות יחסים קרובות, כולל מערכת יחסים זוגית, חברויות קרובות וביחסינו הבוגרים עם משפחת הגרעין שלנו. וכמובן, מערכת האוקסיטוצין פעילה כאשר אנחנו מתאהבים. הפרשת אוקסיטוצין נוצרת כתוצאה מקבלה או הענקה של מגע. כך למשל החזקת ידיים מייצרת אוקסיטוצין, רמות גבוהות של אוקסיטוצין מופרשות במהלך יחסי מין ובפרט בשלב האורגזמה, לכן יחסי מין מייצרים רמות גבוהות של קרבה רגשית בזמן קצר מאוד. אוקסיטוצין מופרש בכל פעם שאנחנו סומכים על מישהו ומרגישים שאנחנו יכולים להישען עליו. אוקסיטוצין מופרש גם כשאנחנו מלטפים את חיות המחמד שלנו (מגע), ומבלים עם החברים שלנו (אינטראקציה חברתית שנשענת על אמון). התוצאות החווייתיות של הפרשת אוקסיטוצין הן אותה הרגשה של ביטחון ושייכות שמייצרת חוויה חיובית ונעימה.
ד”ר לורטה גרציאנו בראונינג, פרופ’ בתחום מדעי החברה, הקימה מרכז בעל שם משעשע: “המכון ליונק הפנימי” (The inner mammal institue) וכתבה את הספר: “ההרגלים של המוח השמח – לאמן את מוחך להגביר את רמות הסרוטונין, הדופאמין, האוקסיטוצין והאנדורפין”. מהכותרת אפשר להבין שעל פי ד”ר בראונינג אוקסיטוצין הוא אחד מ”הורמוני השמחה”. [הפסקה הבאה מכילה הסבר נוירוביולוגי מפורט יותר על אוקסיטוצין והמוח. אם המילה נוירוביולוגיה לבדה גורמת לכם לפריחה, דלגו ישר לפסקה שאחריה].
הפרשתם של ארבעת “הורמוני השמחה” נשלטת על ידי המבנים המוחיים – האמיגדלה, ההיפוקמפוס, ההיפותלמוס וההיפופיזה, שמרכיבים את המערכת הלימבית. המערכת הזאת משותפת לנו וליונקים אחרים. היא נמצאת בעומק המוח, מתחת למוח הקורטיקלי (שנקרא גם הקורטקס), שהוא אותו החלק שמלא בקיפולים שכולנו מכירים מתמונות ומציורים של המוח. המערכת הלימבית עובדת כל הזמן בשיתוף פעולה עם הקורטקס, פעולתו של האחרון משווה בין חוויות הווה לבין חוויות עבר מוכרות. בהתאם לתהליך הזה ולפלט שמתקבל, המערכת הלימבית מגיבה בהפרשת הורמונים שמעצבים את החוויות שלנו ברגע ההווה ואת האופן שבו אנחנו מרגישים. ההורמונים האלה יכולים לאותת לנו שמה שקורה כרגע הוא “טוב” או “רע” לנו. המוח הקורטיקלי לא יכול להשפיע ישירות על הרגשות ועל ההתנהגות שלנו, שכן עבורו העולם הוא מעין בלאגן של פרטים גולמיים בלי סימן חיובי או שלילי. זוהי המערכת הלימבית שעוזרת למוח הקורטיקלי להבין את מה שמתרחש, למיין את המידע שהגיע ולהוסיף לו את המימד הרגשי. חשוב לציין שאנחנו לא תמיד פועלים על פי המסר שהמערכת הלימבית משדרת, זה בגלל שהמוח הקורטיקלי יכול “לקחת את ההגה לידיים” ולעכב את פעולתה. אבל על פי טענתה של בראונינג, המערכת הלימבית – הוא הבסיס למי שאנחנו. חלקי המוח המשותפים לנו וליונקים אחרים מתגמלים אותנו כשאנחנו נוהגים באופן שמקדם את ההישרדות שלנו, וכך למעשה הורמוני השמחה – אוקסיטוצין בין השאר, קשורים בהתנהגויות שמקדמות הישרדות.
המסקנה מכל הסברי הנוירוביולוגיה האלו היא שלפי ד”ר בראונינג אם אם אנחנו רוצים להיות מאושרים יותר אנחנו זקוקים למערכת הלימבית שאחראית להפרשת הורמוני השמחה.
אוקסיטוצין מעורר בנו מוטיבציה להאמין באחרים ולמצוא ביטחון בקשרים ובבריתות עימם. למעשה, חלק מהמוח האנושי הוא כזה שקיבלנו בירושה מאנשים שמטרתם היחידה הייתה הישרדות. ובעולם שבו ההישרדות חשובה כל כך, חייבים להיות חלק מקבוצה, כי המחיר של דחייה חברתית הוא הסתכנות במוות פוטנציאלי – וזה כמובן לא טוב להישרדות. מסיבה זו בתהליך הברירה הטבעית מוחות שמוכוונים לחיפוש הזדמנויות חברתיות התרבו יותר לעומת מוחות שהיו פחות “חברתיים”. בניגוד לחיות אחרות, בני האדם אינם מחווטים להימנע באופן גורף ממזון מסוים או מטורף מסוים, בני האדם מחווטים בהתאם להתנסויות חייהם. התינוק האנושי נולד חסר אונים במיוחד וככזה הוא מוכוון באופן ביולוגי ליצור מיידית קשר עם הוריו ולעורר בהם רגשות חיוביים, וזאת על מנת שיגנו עליו וילמדו אותו איך לשרוד בעולם החדש שאליו הוא הגיע. בהמשך חיינו המוח שלנו מחווט להיות חלק מקבוצה, בדומה לחיות שחיות בעדר. כשמביאים בחשבון את הזווית האבולוציונית קל להבין למה אנחנו זקוקים כל כך לקבוצת שייכות ולמה כשאנו לא מרגישים שייכים זה יכול להיות כל כך מכאיב ומאיים.
הקבוצה שאליה אנחנו משתייכים, או בלשון ביולוגית “העדר”, היא מערכת ביטחון מוגברת. אם נאמץ את נקודת המבט של המוח היונקי שמכוון להישרדות, נבין שכאשר יש סביבי עדר אני לא חייב לדאוג לעצמי בלבד, וחלק מהאחריות על איתור הסכנות הפוטנציאליות עוברת לאחרים. בממלכת החי, פרט יעזוב את הקבוצה שלו כדי לעסוק ברבייה ולכן תהליכי רבייה ומה שקשור אליה מייצרים יותר אוקסיטוצין מאשר יחסי חברות, כדי שליונקים תהיה מוטיבציה להמשיך ולהתרבות.
אוקסיטוצין מעורב ביחסי הורים ילדים ממש מהתחלה, במהלך הלידה ומיד אחריה אוקסיטוצין מהווה שחקן מרכזי. למעשה, כל אם שעשתה קורס הכנה ללידה טבעית יודעת שהפרשה מוגברת של אוקסיטוצין היא זו שמתחילה את תהליך הלידה – כשהיא גורמת לרחם להתכווץ ולדחוף את העובר או העוברית החוצה עד ליציאתם החוצה. האוקסיטוצין מעורב גם בתהליך ההנקה ואחראי על רפלקס שחרור החלב. מיד לאחר הלידה, האוקסיטוצין מופרש בכמויות גדולות מאוד אצל האמא והתינוק ודואג להתקשרות ההדדית הראשונית ביניהם. מכאן החשיבות הרבה שגם מערכת הבריאות שמה בשנים האחרונות על המגע ראשוני בין האם לתינוקה כבר בחדר הלידה שכולל את הנחת התינוק על האם מיד לאחר הלידה וקיום מגע עור לעור. כמו כן, הבנה טובה יותר של התהליכים הביולוגיים המתוארים מסבירה את קיומן הרחב יותר של מחלקות אפס הפרדה בבתי החולים ואת העידוד להנקה מצד משרד הבריאות. באופן אישי, גם אני בחרתי להיות במחלקת אפס הפרדה לאחר הלידה ואני יכולה להגיד לכם שזו אחת ההחלטות הכי טובות שעשיתי בהורות. אחרי תשעה חודשים משותפים ביחד, הרגשתי שאין שום סיכוי שאוכל להיפרד מהילד שלי רגע לאחר הלידה. השהייה במחלקת אפס הפרדה קירבה את כולנו כמשפחה ממש מההתחלה והפחיתה את ההלם הראשוני של ההסתגלות להורות החדשה.
אני זוכרת שבתחילת חופשת הלידה חברות שלא ראיתי הרבה זמן שאלו אותו לשלומי. אני לא יודעת מה הן ציפו לשמוע אבל אני חשבתי שמובן מאליו שאדבר על הקושי בגלל לילות בלי שינה, ההתמסרות הטוטאלית ליצור שזקוק לי 24 שעות ביממה והביטול העצמי שנלווה לכך. לעומת זאת אמרתי להן שאני מרגישה מעולה. המונח “הורמונלית” היה ממשי, עניתי להן שאני מרגישה כמו ב”מקלחת אוקסיטוצין” . כל זה קרה לפני שהתחלתי לכתוב את המאמר הזה, ועכשיו כשאני מתבוננת אחורה בזמן, אני מבינה שלא סתם עלה לי הדימוי הזה. עכשיו אני מבינה טוב יותר איך אותה רמת אוקסיטוצין ראשונית לאחר הלידה גרמה לי להרגיש התרוממות רוח וחיוביות מתפרצת בניגוד למה שציפיתי שאחווה.
לאחר הלידה, מוחם של התינוק או התינוקת שזה עתה נולדו מכיל גם הוא כמות גבוהה מאוד של אוקסיטצין, שממריצה אותם להיצמד להוריהם ולחפש מגע צמוד וממושך עימם. אם לא היה מופרש אוקסיטוצין גם במוחם של התינוקות, יש סיכוי שהצאצאים היו עשויים להתרחק מהוריהם ולהיות חשופים לסכנה. המדהים הוא שרמות האוקסיטוצין אצל התינוקות משפיעות גם על הוריהם. כאשר הורה וילד נוגעים זה בזה רמות האוקסיטוצין עולות באופן הדדי, דבר שגורם להם לרצות להיות יותר ביחד, ושמביא לעוד מגע הדדי. וכך, הפרשת האוקטיסוצין המוגברת מיד לאחר הלידה מהווה רק את הפתיחה ליחסים שהולכים ונבנים, יחסים שנשענים על אותו הורמון התקשרות.
פרץ האוקסיטוצין המדובר, שראשיתו בלידה והמשכו בראשית החיים של היצור האנושי הצעיר, ממריץ את האמא ממשפחת היונקים לשמור היטב על הצאצאים שלה ולגונן עליהם. באופן זה התינוק האנושי יכול להיוולד חסר ישע ולהישאר חסר ישע במשך שנים רבות מאחר שהפרשת האוקסיטוצין גורמת להוריו לדאוג לו כאשר הוא לא מסוגל לעשות זאת בעצמו (וכמובן שאני מתייחסת לתהליכים תקינים ביחסי הורים ילדים שהם בגדר “הורות טובה דיה“).
כשאתם נמצאים עם הילדים שלכם שרק נולדו, ומרגישים את ההתאהבות הזאת – את הלב שלכם מתרחב, זהו פרץ של אוקסיטוצין ששוטף אתכם. כשאתם מתבוננים על התמונות מהתקופה הזו ומרגישים חמימות בחזה – זהו האוקסיטוצין. כך האוקסיטוצין אחראי בין השאר לרגשות החיוביים והייחודיים שמתחילים מהלידה ומלווים אותנו בתחילת דרכנו כהורים.
“הייתי בת 22 כאשר הבת הבכורה שלי נולדה, הניחו אותה על החזה שלי, אני חושבת שבאותו רגע הרגשתי מה זה אהבה”. כך מתארת פרופ’ רות פלדמן מהמרכז הבין תחומי בהרצליה בפרק הפתיחה של “בייביז” (הסדרה המפורסמת בנטפליקס, למי שלא מכיר) שעוסק באהבת הורים לילדיהם. במעבדה שלה, פלדמן עוסקת במושג ההתקשרות מזווית נוירוביולוגית, ולכן רבים מהמחקרים שלה בוחנים את פעולתו של הורמון האוקסיטוצין. פלדמן שואלת במחקריה מהם המנגנונים הביולוגיים אשר מאפשרים לנו להיות הורים לילדים שלנו (וגם – להתאהב בבן הזוג הרומנטי שלנו ולקיים מערכות יחסים קרובות). את כל המחקרים של פלדמן ועמיתיה תוכלו למצוא כאן.
כיום אבות מעורבים הרבה יותר בגידול הילדים מאשר בעבר, אפילו הרבה יותר מדור אחד קודם. אם נתבונן על ילדותינו נוכל להיווכח בהבדלים במידת המעורבות של האבות שלנו לעומת האבות שאנחנו או בני זוגנו היום. פלדמן ועמיתיה נותנים מקום לחקר האבהות במעבדתם. במחקר אחד, עליו פלדמן מספרת באותו פרק ראשון בסדרה בייביז, החוקרים התעניינו בהבדלים בין רמות האוקסיטוצין אצל אמהות ואבות. כפי שציינתי, אצל האם, הלידה וההנקה מסייעות באופן טבעי ליצירת הקשר עם התינוק החדש על ידי הפרשה מוגברת של אוקסיטוצין. נשאלת השאלה – מה לגבי האבות? וכיצד הם נקשרים לילדיהם? מאחר שאוקסיטוצין קשור במגע ובאינטראקציה חיובית חברתית מהנה, הנוכחות הגבוהה יותר של אבות בתהליך הלידה ובחודשי החיים הראשונים, גורמת לכך שגם אצל האבות יופרש אוקסיטוצין. למעשה, במחקר אחד פלדמן ועמיתיה מצאו, למרבה ההפתעה, שרמות האוקסיטוצין היו זהות (!) אצל אמהות ואבות כמה חודשים לאחר הלידה. הממצא הזה מעיד על גמישות במוח האבהי שמשתנה בעקבות האינטראקציה עם התינוק או התינוקת החדשים במשפחה. “נוירופלסטיות” זו במוחם של האבות מעידה כי נכון לדבר היום על “המוח ההורי” כלומר על המנגנונים הביולוגיים והנוירונליים שמאפשרים את ההורות. מה שאני מבינה באופן אישי מהממצאים המתוארים הוא שרמות האוקסיטוצין השוות במוחם של האבות והאמהות, מעידה על כך שהמוח האבהי מפצה מהר מאוד על אותה “מקלחת אוקסיטוצין” ראשונית לה זוכה האם. רמות אוקסיטוצין זהות מעידות על קרבה הורית במידה שווה בקשר של התינוק עם אביו ועם אימו. אבות, אם תרצו לקחת מזה משהו פרקטי, המשמעות של ממצאי המחקר מעידה על כך שככל שתרבו לבלות עם ילדיכם בתחילת חייהם – בסמיכות ללידה (הזכרנו מקודם את מחלקת אפס הפרדה) ואחריה בבית, כך הטיפול בהם יהיה יותר מהנה ואינטואיטיבי עבורכם. ואמהות – לצד האשמה האינסופית, זה באמת ממש בסדר לא להיות כל הזמן עם התינוקות שלנו, זה אפילו יעזור לבני (או בנות) הזוג להיקשר טוב יותר אל הילדים. הממצא ביחס לרמות האוקסיטוצין הזהות במוחם של האבות, יכול גם להסביר כיצד המוח האנושי בחוכמתו הרבה יכול לפצות על לידה טראומטית (בה נפגעה ההפרשה הראשונית המוגברת של האוקסיטוצין אצל האם) ולדאוג לכך שהאם והתינוק ייצרו קשר חיובי בתחילת חייו. ממצאים המעידים על גמישות ונוירופלסטיות במוחם של האבות מהווים גם חדשות טובות באותם המקרים שבהם החיבור הראשוני בין האם לתינוקה אינו נוצר מסיבה זו או אחרת כיוון שהם מעידים על כך שלטבע ישנה תשתית לגידול משותף של צאצאים שאינו מבוסס על ההריון, הלידה וההנקה בלבד.
לא רק במסגרת יחסי הורה ילד, אלא גם עצם הטיפול בילדים של אחרים (וכאן נכנסים כל הדודים והדודות, המטפלות, הגננים והגננות וכמובן סבתא וסבא) מביא להפרשת אוקסיטוצין מוגברת. כמה חכם הטבע, לא? הנקודה הזאת מסייעת לנו להבין למה ילדים הם שמחה גם זמן רב אחרי התקופה “האוקסיטוצינית” הראשונית המדוברת. הרי מתישהו הילדים שלנו גדלים ומביאים ילדים בעצמם ואז אנחנו מקבלים עוד ועוד מנות אוקסיטוצין מהקשר שנוצר עם הילדים שמתווספים למשפחה.
במילה אחת – אהבה. אותו רגש נשגב אך אנושי, חמקמק וכה מובן מאליו שכולנו כמהים לו, רודפים אחריו, ואפילו עלולים להשתגע או למות בגללו.
זֹאת אַהֲבָה: לָעוּף אֶל הַשָּׁמַיִם,
ג’לאל א-דין רומי, מתוך הדיוואן
לִקְרֹעַ בְּכָל רֶגַע מֵאָה מָסַכִּים,
לְהִפָּרֵד מֵהַנְּשִׁימָה וּמֵהַנְּשָׁמָה,
רַגְלַיִם לְהַצִּיב בְּלִי נוֹעַ עַל אֲדָמָה.
וּלְוַתֵּר עַל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ…
במשך קרוב לשני עשורים המעבדה של פלדמן ועמיתיה חוקרת את המנגנונים הביולוגים המרכיבים את האהבה. מחקר אחר מחקר ומחקריה של פלדמן מתכנסים לתשובה עקבית – מערכת האוקסיטוצין היא אחד מהמנגנונים הביולוגיים אשר קשורים ביכולת שלנו לאהוב.
אם הייתם “תלמידים טובים” עד עכשיו וקראתם את המאמר לעומקו אתם כבר יודעים שהתשובה היא כמובן – כן.
ניתן לייצר אוקסיטוצין על ידי מגע ואמון. תוכלו לקבוע תור לעיסוי, לתת אותו לעצמכם או לבקש אותו מבן או בת הזוג או אדם קרוב אחר, תוכלו ללטף את חיית המחמד שלכם, להתחבק עם אנשים קרובים, לאחוז ידיים, להחליף מבטים או לקיים יחסי מין עם בני או בנות הזוג שלכם. אפשר למצוא קהילה להשתייך אליה – ממשית או וירטואלית, לאתגר את עצמכם בהיכרות עם אנשים חדשים ולבנות עימם יחסי אמון חדשים. וכן – ישנו סיכוי להיפגע ולהתאכזב. בספרה, ד”ר בראונינג מציינת שאחת הדרכים להגביר את הפרשת האוקסיטוצין היא להיות ראויים לאמון של אחרים, זאת מפני שאוקסיטוצין מופרש בתהליך מעגלי הן כשאנחנו נותנים והן כשאנחנו מקבלים אמון.
נכתבו כאן כבר הרבה מילים על אוקסיטוצין ועל ההשלכות שלו ויש עוד כל כך הרבה מה להגיד בנושא שאני יכולה לטבוע בים המאמרים המדעיים בגוגל סקולר ולא לסיים את המאמר הזה לעולם…
הרעיון לכתיבת המאמר הזה נולד בראשי ימים אחדים לאחר הלידה, זמן שבו חוויתי את עצמי שמחה, מלאה ונוכחת בחוויית ההורות. כעת במבט לאחור אני יכולה להבין ש”מקלחת האוקסיטוצין” הראשונית שקיבלתי לאחר הלידה תמכה בתהליך הפיכתי לאם. במאמר הזה למדנו שאוקסיטוצין והקשר שלו להרגשה טובה ולהורות הוא למעשה תוצאה של המוח היונקי שירשנו. הדבר המדהים הוא שגם אם התהליך הראשוני של הפרשת האוקסיטוצין הוא בעל בסיס ביולוגי, בהמשך החיים תפקידו של האוקסיטוצין רחב בהרבה מההורות הראשונית האינטנסיבית ולמעשה הוא מייצר תשתית קריטית לכל מערכות היחסים שמגיעות לאחר אותה הורות ראשונית, התחלתית ובלתי נפרדת מהתינוק. אוקסיטוצין מעורב במידה רבה בכל הקשרים הבין אישיים המהנים שאנחנו מקיימים לאורך חיינו ולכן יש לו תפקיד קריטי בבריאותינו הנפשית (ומצד שני – גם בפתולוגיה הנפשית, נושא שאליו לא נכנסתי בכלל אבל קיימת התייחסות ענפה לגביו במחקר). נראה שלאוקסיטוצין תפקיד מרכזי ביכולות שלנו לאהוב ולהיות נאהבים לאורך החיים ובחוויית רגשות מענגים נוספים כמו שמחה, אמון וביטחון. המאמר הזה גרם לי להבין שאי אפשר להדגיש מספיק את חשיבותה של אותה הורות ראשונית וגם את חשיבות התמיכה בהורים במצב הזה על מנת שיוכלו להיות פנויים ליצור קשר עם הילד או הילדה החדשים שהגיעו לעולם.
אני מקווה שהשתכנעתם שהורמון האוקסיטוצין רלוונטי לחיים שלכם גם אם אין לכם ילדים וגם אם לא תרצו להביא כאלה לעולם. והנה משימה לסיום – מצאו למי לתת עכשיו חיבוק ארוך, אפילו שיש קורונה וזה קצת מאתגר.
ואם הסתקרנתם לגבי סיבות נוספות שגורמות לנו לחוש שמחה בעקבות הקשר עם ילדינו, מאמר ההמשך כבר בהכנה והוא כולל הסברים נוספים מתחומי חקר הרגשות והנוירופסיכולוגיה. אם תעודדו אותי ממש כאן בתגובות לפוסט, אולי הוא ייכתב מהר יותר 😉 (זה כבר שייך להורמון שמחה אחר בשם סרוטונין).
רגע לפני שנסיים, מאחר שהמאמר הנוכחי כתוב באתר של הוצאה לאור שלשה ומעבדת כל היום את המילה הכתובה, נהיה חייבים לפתוח סוגריים ולהבהיר שהדרך הנכונה להגיד את המשפט שכתוב בכותרת ולקוח מהשיר של שלמה בר והברירה הטבעית היא: ילדים הם שמחה ולא ילדים זה שמחה. השיבוש הושאר בכוונה והתקבע בשפה בזכות אותו שיר מפורסם שכתב יהושוע סובול והלחין שלמה בר . הסיפור שמאחורי השיר מרתק ומפתיע ותוכלו לשמוע אותו בפרק בפודקאסט של “כאן”: “שיר אחד“.
אני יושב מול דן, שחגג לא מזמן יום הולדת 80, משתתף קבוע בקבוצת הא-דויטה דנטה שנפגשת בימי שלישי. דן מתלהב ומדבר, אבל אני לא שומע את המילים שלו. כי בעוד שהוא מדבר מתעוררת בי המחשבה, ועימה ההכרה, שקיים מרחב בו שנינו מתקיימים ללא הפרדה.
התודעה שלי בבת אחת מתרחבת, מעמיקה ומתמלאת בחדווה שכמו מתגלה לפתע. ואז, אני מבחין איך הדבר המופלא הזה שנקרא “דן” מתהווה, כולו צבע וחיים, אך גם שקוף ולא נתפס, רווי במסתורין. ומתנגנת בו הנעימה החביבה של דן – קמטיו העמוקים שעל המצח, קול הטנור, ורידי היד השעונה על ברך.
מה אנחנו מחפשים שם, בקבוצת ימי השלישי שבה מרבית החברים יצאו מזמן לפנסיה. מדוע בחרו האנשים האלה להקדיש את השנים, את השעות והדקות (חלקם תרמו אפילו את חלקת האדמה ואת הבית), לתרגולים וסדנאות, לחקירות והרהורים, למורים ולספרים? אחר מה הם ממשיכים לתור, בנחישות הולכת וגוברת גם כשכאבי הגוף הופכים שגרה, וכשהמוות כבר אינו סירה קטנה באופק שלעולם לא תגיע אל החוף. מה אנחנו מבקשים?
יש אומרים שכמספר המחפשים כן מספר המניעים, אך ניתן גם להצביע על אמת, אהבה או שלווה ככמיהה בסיסית. אנחנו נפגשים וחוקרים את שני צידי הקיום האנושי, את האחדות והנפרדות שמתווים ומעצבים את מהלך חיינו. מן הצד האחדותי מוטבעת אינטואיציה עמוקה, נסתרת לעיתים אבל תמיד ברקע, הלוחשת כי מיסוד ומראשית אנחנו חלק ממשהו שהוא גדול מהיחיד, ושאותו אנו חולקים גם עם הרחוק באנשים והקטן ביצורים. ולעיתים כשהלב נפתח מול ילדינו, בני הזוג, חיה או צמח, חודרת ידיעה ברורה ומאירה שהאחדות היא אמיתית.
על צד הנפרדות אנו חשים לא פעם כפעוט שרחק מאימו, בודדים ונפחדים, ולמרות שהיפרדות היא חלק מתהליך של הבשלה והתבגרות טבעית, נותרת כמו כמיהה עזה לאיחוד מחודש ולתיקון. בו בזמן, אנו משקיעים המון בתחזוקת ‘אני’ נפרד המבקש תמיד עוד הגנה ועוד אישור, עוד תענוג ועוד תמיכה ביחסים, בחפצים, בהישגים, בחומרים. והוא עומד אל מול עולם מלא ב’אחרים’ עם אותה הזדקקות, עם אותו כאב שבא מהמרחק בינינו, ועם אותה ההרגשה שנדמית כל כך מוצדקת – שהצרכים של האחר באים על חשבוננו.
כך, גם כשתשוקה אחת מיני רבות מוגשמת, עד מהרה נשמע שוב את הקריאה לצאת לדרך, את קול האינטואיציה האומר שהאושר בהישג ידנו, רק שנדמה שהוא כה חמקמק. עד שיום אחד נפגוש בספר, בחבר או במורה שיזכירו לנו את הצד האחדותי שלנו. ושבעצם, הצד הזה ממש קרוב.
תפיסת המציאות כאחדות וחוויית ההתמזגות עימה היא יסודה של ההתנסות המיסטית ושאיפתה האולטימטיבית, ובתור שכזו ניתן למצוא התייחסויות אליה בכל המסורות הרוחניות. על פי רוב נקודת המוצא היא שבמציאות המוחלטת אין כלל הפרדה, כדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק: “האידיאליות הרוחנית אינה יודעת ממהות הפירוד כלל, היא מכירה רק את הכללות ואת האחדות, אין שום פרט נסקר אצלה כי אם בתור חלק של כלל”.
גם הבודהה התייחס אל האחדות כשאמר: “זה החווה אחדות החיים רואה את עצמיותו בכל הישויות”. יחד עם זאת, בדרשה על שורש כל הדברים אמר הבודהה שמי שלא הבין – “תופס אחדות כאחדות. ומאחר שתפס אחדות כאחדות, הוא תופס את עצמו כאחדות, תופס את עצמו בתוך אחדות, תופס את עצמו נפרד מאחדות, תופס אחדות כ-‘שלי’, ומתענג על אחדות”. לדידו של הבודהה מושגים כמו “הכול” או “אחדות” משמרים את הנפרדות ועל הנזירים להיזהר, שכן – “האחדות עצמה ורעיון האחדות הם כבר שניים”.
ובכל זאת, תיאורים של חוויית האחדות נפוצים מאוד, לעיתים הם ציוריים ומסעירים את הלב והדמיון, כמו שירתו של המשורר והמיסטיקן הסופי ג’לאל א-דין רומי:
“אני חלקיקי אבק באור השמש
אני החמה העגולה…
אני ערפילי הבוקר
ונשמת הערב…
אני כל סדרי החיים
רקמת היקום הסובבת”.
לעיתים חוויות של אחדות מתוארות בשירתם של מי שלא זוהו עם זרם רוחני מסוים, כמו וולט ויטמן: “אני מגלה שאני שילוב של סלע גבישי, פחם, אזוב ארך-סיבים, פירות, זרעים, שורשים ראויים למאכל, ומכוסה כולי בהולכים על ארבע ועופות”.
גם המורה הרוחני שרי ניסרגדטה מהאראג’ התייחס לא פעם לאחדות הבסיסית השורה בכל, החובקת את ההשתנות, הזמניות והנפרדות שבעולמנו: “האהבה אומרת ‘אני הכול’, החוכמה אומרת ‘אני כלום’, ובין שני אלה זורמים חיי”. למרות שמהאראג’ לא שלל אותם, הוא הסתייג מתיאורים מיסטיים ססגוניים ומסעירים. עבורו, המיסטי הוא רציונלי – כלומר מבוסס על חקירה בהירה וישירה של העובדות, ומתבטא בחיי היומיום – “ההרגשה ‘אני העולם, העולם הוא אני’ הופכת לטבעית, ומרגע שהיא מבוססת אין עוד אפשרות להיות אנוכי”.
כל מסורת רוחנית מציעה תרגולים שמטרתם להגמיש את מוצקות המגננות של האגו, או להשקיט את הנפרדות, ובכך לפנות מקום לחוויית האחדות. בין אם מדובר בתפילה או במדיטציה, במנטרה או בחקירה עצמית, כולן עשויות לפתוח אותנו אל המרחב הזה, הנוכח תמיד.
שרי ניסרגדטה מהאראג’ גרס כי “האמת פשוטה ופתוחה לכל”, וגם המורה הרוחני רמנה מהרישי לימד מתוך נקודת מוצא שתחושת האחדות אינה נסתרת, נשגבת או רחוקה מהחוויה היומיומית. נהפוך הוא, זוהי החוויה האינטימית והקרובה ביותר, זוהי מהותנו הבסיסית. מי שמסוגל להבין זאת באופן ספונטני אינו זקוק לתרגול מיוחד, כי כמה מאמץ צריך להשקיע בשביל להגיע למקום שאנו כבר מצויים בו? מצד שני, רמנה מהרישי הבין שמרבית האנשים כה מורגלים בהרגשת הנפרדות ובתחזוקתה, עד שיש להציע להם תרגול מסוים הנקרא חקירה עצמית.
זוהי חקירה פשוטה מאוד, ובה כשמופיעים למשל רעב, כעס, בדידות, שמחה או מחשבה כלשהי, יש לתהות על מי שחווה אותם: “מי חווה את הכעס הזה?”. התשובה הברורה היא “אני”. כעת יש לשאול “מי אני?” ולהותיר את השאלה פתוחה ומסוקרנת, ללא מענה, כך שתוביל אותנו אל המהות היסודית שאליה אנו מתכוונים במילה “אני”.
לעומתו, הנזירה והמורה הבודהיסטית פמה צ’ודרון, מציעה דרך עבודה שונה שבה קשיי ואתגרי החיים הופכים מקור לתחושת אחדות. זאת על ידי תרגול שמקורו בבודהיזם הטיבטי: טונג לן – שליחה וקבלה – תרגול שנועד להרחיב את מעגלי החמלה ולחבר אותנו עם הלב, שהוא מהותנו הבסיסית והמשותפת. בתרגול הזה, כשאנו נתקלים בסבל כמו למשל תחושת חוסר שייכות, בדידות, כאב פיזי וכדומה, במקום להציב כנגדו את חומות ההגנה, אנו נפתחים אליו בעזרת הנשימה.
ההנחיה הבסיסית היא לנשום עמוק פנימה את התחושות הלא נעימות, דרך כל נקבוביות הגוף, ובאותה מידה של התמסרות לנשוף החוצה רעננות, הקלה ומשאלה שנהיה חופשיים מסבל. בשלב הבא אנו מרחיבים את מעגל החמלה ונושמים למען אדם שאנחנו מכירים שחווה סבל דומה, ובהמשך אנו נושמים למען כל אחד בעולם שחווה את הכאב הזה. את התרגול אפשר להרחיב ללא מגבלה, אפילו כלפי אנשים שאנו מחשיבים כאויבינו. עם הזמן נגלה שאנו חווים יותר אמפתיה ומסוגלים להיות שם בשביל אחרים גם במצבים שנראים מאתגרים מאוד.
ויש לי דוגמא מצוינת… עם כל הכבוד לרמנה מהרישי ולפמה צ’ודרון, הייתי רוצה לראות אותם עומדים בתור לקופות של “רמי לוי”, בערב יום רביעי בשבוע שעבר. מאחורי כל קופה השתרך תור של עגלות עמוסות לעייפה ומאחוריהן אנשים עוטי מסיכות לחוצים זה אל זה, נדחקים ונדחפים, מקטרים ונוהמים. עמדתי ביניהם קצר רוח ולחוץ, אך אחרי כמה דקות של תסכול עצרתי לרגע את השטף והזכרתי לעצמי שאפשר להתחבר אל תחושת האחדות.
כך, בהדרגה, התמונה השתנתה: הגבר שנדחף לפניי הפך ממתחרה מרגיז לאדם שנראה טרוד ועייף אחרי יום עבודה. האישה שישבה מאחורי הקופה הריקה וסירבה לפתוח אותה בטענה שהמשמרת שלה נגמרה, באמת סיימה כמה שעות מאתגרות ומגיע לה לנוח. פתאום אני גם מבחין שאנשים עושים כמיטב יכולתם להסתדר ולהיות סבלניים בתנאים לא פשוטים. ושכולם רק רוצים להביא ליקיריהם שבבית תזונה, הנאה ונחמה – כל מה שיש בעגלה.
הנשימות הכבדות שלי מאחורי המסכה, הגב הדואב, ועימם הפחד שכל זה לא ייגמר, מאבדים מאחיזתם ובמקומם מתעורר עניין: מבט שאני מחליף עם ילד, שיחת הסלולר של שכני לתור, צפצופי הקופות. העגלה של האישה מאחוריי נתקלת בשלי ואנו זורקים הלצה. וכשמישהי שואלת לפתע אם אפשר להיכנס לפניי, היא פשוט נורא ממהרת, אני מסכים בלי היסוס ושמח לראות את תחושת ההקלה על פניה. לבסוף, כשהגיע תורי להעמיס את המוצרים על מסוע הקופה, תמהתי על הזמן שחלף במהירות כזו.
אנו רגילים לחשוב באופן מוכוון אגו, או בקיצור – “מה יוצא לי מזה?”. ובכן, מסתבר שיש סיבות טובות לבקש את תפיסת האחדות. זוהי חוויה שיש בה תחושת שייכות וחיבור עם אנשים, של אמון ורגישות. גם החושים והאינטואיציה מתחדדים אל היופי והצבעוניות של הטבע, ואל הקשר העמוק שבין כל הדברים. אבל יותר מהכל יש בתפיסת האחדות פתיחה של הלב – ומי אינו רוצה לאהוב? זה בדיוק מה שמנסים להסביר לנו המורים הגדולים. הם גם אומרים שלא צריך לכוון מאוד גבוה, כי חוויית האחדות נגישה לכל אחד ואחת ויכולה להיות פשוטה ויומיומית.
יחד עם זאת, הבשורות הפחות טובות לאגו הן שבתפיסת האחדות המניעים משתנים. עכשיו הם זורמים בכיוון של מה שטוב גם לאחרים, אף אם במבט ראשון זה ״בא על חשבוני״. אולי נבחר למשל לוותר על מקומנו בתור לקופות ונחזור הבייתה יותר מאוחר. אבל נרוויח את העמקת הקשב, את החיוך וההקלה של האחר ואת אמונו בטוב האנושי. כך גם נרוויח את אמוננו בטוב האנושי. ואולי, עם התרחבות המעגלים, הטוב הזה גם יחזור אלינו.
***
מתוך המפגש שהתקיים ב31/1/2021 לכבוד יום ההולדת ה-121 (!) של אומרם מיכאל איבנהוב, ניפגש עם אוריאל זוהר וברברה היימן, תלמידיו של איבנהוב מזה יותר מארבעים שנה. במפגש תוכלו לשמוע ממקור ראשון סיפורים על חייו ועל הלימוד שהתווה, כיצד הוא יכול לעזור לנו דווקא בתקופה הנוכחית, והתנסות בתנועות מתוך הריקוד הפנאוריתמי בהחיית ברברה. אומרם מיכאל איבנהוב (1986-1900) הוא פילוסוף ומחנך ממוצא בולגרי שלימד את עיקרי משנתו בצרפת, הוא היה תלמידו של פטר דנוב, מייסד “האחווה הלבנה”. בלימודיו עוסק איבנהוב בשאלת האדם ובדרך להשגת שלמותו. כל נושא נבחן תמיד ביחס ישר ליכולת האדם להבין את עצמו ולשפר את מהלך חייו, בצורה הטובה ביותר. המפגש מתקיים כחלק מחגיגות העשור של חדקרן בית השראה. בכל חודש בשנת 2021 נקיים מפגש עם מישהו או מישהי מיוחדים, אנשים מעוררי השראה שפגשנו לאורך הדרך, ושיחלקו איתנו את הפנינים והסיפורים שהם אספו במסע ההתפתחות האישי שלהם.
כשרק פגשתי את מורי שלי, אי שם לפני 10 שנים בבסיס ההדרכה של חיל המודיעין, לא דמיינתי לעצמי שיום יבוא והיא תהיה זו שתלמד אותי את רוב מה שאני יודעת על מערכת יחסים זוגית. הימים חלפו, השכבות התקלפו, ולאט לאט נותרנו שתינו, היא ואני, עירומות ממסכות ובנפש שקופה לחלוטין. מערכת היחסים שלנו, שהחלה בריבים קולניים ובטריקת דלתות, עשתה את דרכה האיטית והבטוחה אל עבר מקום שלם ובטוח, כזה שאפשר לריב בו בשקט, להשלים בו בחיבוק ולהמשיך איתו הלאה, בטוב. הכתיבה היא הזדמנות טובה להרהר בדברים שהקשר הזה מלמד אותי עד היום, ואני יותר מנרגשת להזמין אתכם לצלול איתי פנימה.
בימים הראשונים של הקשר שלנו, היינו יושבות ביונדאי i20 הכסופה של אמא שלי בחניון של הסינמה סיטי. היינו נוסעות לאיזור המרוחק ביותר בחניון, מורידות את המשענות לאחור, ומנהלות שיחות עמוקות על כל מה שאפשר לדבר עליו. ברקע תמיד היו שירים של גלגלצ או של 100fm, והאווירה היתה לא פחות מקסומה.
באחת מהפעמים האלו התנגן שיר שאהבתי, והגברתי את הווליום. מור, שלא אהבה את השיר, הנמיכה מיד בחזרה את הווליום, ואמרה לי “אור, את לא לבד פה”. הכוונה אז הייתה לחדד לי שמעתה ה”ביחד” הופך להיות המרכז, אך לצד זה, השנים הראו לי שדווקא הלבד הוא לא פחות חשוב.
דברים שונים כמו תחביבים ותחומי עניין נפרדים, מפגשים עם חברים בנפרד, שמיכות נפרדות ואפילו צפייה בסדרה בנטפליקס לבד (בסדרה חדשה, כן? בלי בגידות!) – מאפשרים פיתוח אישי לצד פיתוח זוגי, וכמובן מספקים חוויות נפרדות, שאפשר לשתף ולהעמיק בהן ביחד.
מערכת היחסים שלי זימנה לי לא מעט ריבים, חלקם מהותיים וחלקם טיפשיים ברמות מביכות. הריבים הם טריגר חזק לפתיחת הפנקסים, ושימוש במשפטים כמו “תמיד את ככה!” הוא שימוש שאני מאוד אוהבת לעשות, אז מה הבעיה? שהם פשוט לא נכונים. ה”תמיד” יוצר תהום בין שני בני הזוג, והוא מוביל ישירות לשאלה “אם זה תמיד קורה, אז למה אנחנו עדיין ביחד?” – שאלה שאין ממנה מוצא.
וזה לא נגמר כאן. הרבה פעמים הריבים כל כך סוערים, והטונים כל כך צורמים, עד שכבר לא מתקיימת בהם הקשבה אמיתית. ממש לא מזמן ביקשתי ממור שתדע מתי לעצור. כל מילה שמתווספת לוויכוח סוער שכזה – כבר לא תורמת לכלום, אלא רק מלבה, ובינינו – אתם מעדיפים לשמור את האש שלכם למקומות אחרים.
מור היא מורה לחינוך מיוחד, ואני עוסקת בכתיבת תוכן (הפתעה!), ולכן לוח הזמנים של שתינו עמוס מבוקר ועד ערב, עד כדי שגם בדירת שני החדרים הקטנה שלנו אנחנו פשוט לא נפגשות. הזוי, לא? אז זהו, שלא. רובנו ככולנו משתתפים במירוץ הבלתי נגמר הזה שעובר בין עבודה, קניות ותשלומי חשבונות, עד שלפעמים קל לשכוח בשביל מה אנחנו, בעצם, נמצאים כאן.
אז קבענו לנו דייט שבועי. בכל יום רביעי בבוקר, היום החופשי של מור מבית הספר, אנחנו מתעוררות ביקיצה טבעית, מכינות ביחד ארוחת בוקר ואוכלות אותה במרפסת, מדברות, משתפות, צופות בטלוויזיה ועושות את כל מה שהוא ההיפך מלעבוד. הדבר הזה משמר את הביחד שלנו, על אף אותו נפרד (חשוב) שמתקיים ברוב השבוע.
אין לכם ימים חופשיים באמצע השבוע? קבעו את הדייט לסוף השבוע. הוא לא חייב להיות כרוך בהוצאות כספיות גדולות, וגם לא בהכרח במסעדה או בבר שמפוצצים גם ככה עד אפס מקום. דייט שבועי יכול גם להיות עם בירה וענבים בשקיעה, פיקניק בפארק הקרוב לבית או משלוח הביתה מהמסעדה שאתם הכי אוהבים.
לשמחתי התברכתי בבת זוג שהיא ממציאת שמות חיבה סדרתית. נולין, נוניאל, נוניהו, אוריפלצת ולוכניס הם רק חלק מהרשימה הארוכה, ומדי שבוע מצטרפים אליה עוד שמות כאלו, מטופשים ומשמחים כאחד. לצד כל אלו, נשאר מקום גם ל”יפה שלי” כשאני מתלבשת לצאת, ול”אשת חיל מי ימצא? אשת חיל מור מצאה!” כשאני מבשלת לנו ארוחת ערב.
אז לא, אין שום סיבה שתמציאו רשימה של 100 שמות חיבה כמו מור, אבל כן כדאי לשלב יותר מחמאות ופרגונים, גם בזמן ביצוע פעולות יומיומיות ומובנות מאליהן. הם מעשירים את הקשר, דואגים לשמר את ה”אני אוהב/ת ומעריך/ה אותך” גם אחרי שנים של ביחד, ובעיקר עושים סופר נעים על הלב.
לפני שבוע ישבנו, מורי ואני, עם חברות. אחת מהן סיפרה בערגה על תקופות השיא שלה עם בעלה, בהן הם היו מקיימים יחסי מין ארבע פעמים בשבוע, והתלוננה על תקופת היובש שהם חווים עכשיו. “יובש?”, שאלה אותה מורי, “כן”, ענתה לה החברה, “עכשיו אנחנו על פעמיים בשבוע, וזה ממש חסר”.
באותו הרגע כל העיניים נפערו לגדלים לא פרופורציונליים. למה? כי פעמיים בשבוע זה פאקינג מלא, גבירותיי ורבותיי. כולנו יודעים מה זה לחזור מיום עבודה מתיש, לשלם את חשבון הארנונה, להחליק את האצבע ימינה בוולט מעצלנות לבשל, ופשוט להיזרק על הספה ללא מעש. אחרי כל זה, אשכרה צריך גם לשכב? התשובה, חברים, היא חד משמעית כן.
האינטימיות שומרת עלינו קרובים, מאושרים וחמים אחד לשני, והיא דואגת שנוכל להירדם, או להתחיל את היום, כשאנחנו רגועים, מוצפים ברגשות אהבה גדולים, ועטופים על ידי האדם שאנחנו הכי אוהבים בעולם. תכלס, יש יותר טוב מזה?
אני רוצה לקחת אתכם רגע לסרטי הקומדיה הרומנטית של הוליווד. אתם איתי? קדימה: פנים, חדר שינה, יום. האישה מתעוררת ומוצאת ורד אדום על הכרית. היא יורדת מהמיטה, עוקבת בצעדיה אחרי חיצים לבנים וגדולים שמודבקים על הרצפה. הם מובילים אותה אל חדר שצופה אל האגם, והוא מלא בכל ציוד הציור שהיא תמיד רצתה. היא מסתובבת בחדר בחיוך שחושף שיניים צחורות, מתענגת על כל מכחול וצבע, וחושבת לעצמה איך דווקא היא זכתה בגבר המדהים הזה. קאט!
אז בואו נהיה כנים – סצנות כאלו לא קורות במציאות! אבל אם תחשבו על זה, אני בטוחה שלא היה אכפת לכם לקבל איזו מחווה שתעשה לכם כיף, סתם ככה, בלי קשר לכלום. המחווה האהובה על מורי היא זר פרחים (האהובה עליי היא המבורגר וצ’יפס, נו מילא), אבל היא לגמרי יכולה לבוא גם בדמות פררו רושה בכיס הפנימי שבתיק, ארוחת בוקר מושקעת שהכנתם בעצמכם, או סתם נשיקה על הלחי בזמן שאתם צופים בזמר במסכה. כן, אני יודעת שאתם צופים בזה, אין שום סיבה להתבייש.
לפני כשנה חוויתי משבר. הרגשתי שאני נמצאת במקום שלא נכון לי, ושכל יום נראה בדיוק אותו הדבר. תחושות גדולות של ריקנות התעוררו אצלי באותה התקופה, גדולות מלהכיל ובוודאי שגדולות מלשתף. אני, שהמילים הן הכל בשבילי, לא הצלחתי לדבר עם מור על הדברים שאני עוברת. הרגשתי, לראשונה בחיי, שהן לא מספיקות.
אז שתקנו. היא הייתה מחבקת אותי, מלטפת לי את הראש, ודואגת שארדם בתחושות של ביטחון, כאלו שינסו לצמצם את תחושות הריקנות, ולהעצים תחושות של “את שווה המון, ואת לא לבד”. לא היה שם כל צורך בדיבורים, רק בשקט משותף ובהבנה דוממת. זהו.
הנקודה הזו היא נקודה שאני עוד עובדת עליה בעצמי, ויש מצב שדרך הכתיבה היא סוף־סוף תיכנס לי לראש. אגירת דברים שצריכים להיאמר, היא אחת מהאסטרטגיות הגרועות ביותר בכל סוג של מערכת יחסים. תחשבו על צנרת סתומה שבסוף מתפוצצת – זה ממש אותו הדבר.
יש לכם משהו להגיד? פשוט תגידו. בנועם, בכיף ובמיקוד. פיצוץ שלאחר אגירה, מעבר ללהציף את כל החרא, יגיע בדרך כלל בעוצמה שקשה יהיה לסגת ממנה, ואין שום סיבה שדבר כזה יקרה עם האדם הכי קרוב אליכם.
הניסיון שלי הוא זה שאיפשר לי לאגד את כל הטיפים האלו לכדי המארז שאני חולקת איתכם כאן באהבה, אבל ברור לי, כמו שבטח ברור גם לכם, שהוא ממש לא מארז מושלם או סופי. הזוגיות היא מקום שאף פעם לא מפסיק לזמן לנו חוויות מכל מיני סוגים – תשאלו את מורי, שסגרתי לה את הוויז רגע לפני שהגענו למסעדה בגלבוע, ולקחנו ימינה לשדה קוצים במקום לחניון. אופס. בכל מקרה, אני מזמינה אתכם לשתף בתגובות את הטיפים שלכם, ומי יודע? אולי תצליחו לשריין לעצמכם שליש מקום בגן עדן.
“לכל אדם באשר הוא שמור ריפוי אצל האלוהים”.
דור אלה גבע, “אסופה”
תגידו, יצא לכם פעם לחשוב על העובדה הכה-פשוטה, ועם זאת הכה-נשכחת, שגם אנחנו חלק מהטבע? או שאפשר לומר – אנחנו הטבע.
לרוב נתפס אצלנו הטבע כמקום ש”יוצאים אליו” – ליער, לים, למדבר… וזה כמובן נכון, רק שחשוב לזכור שהכול כאן הוא בעצם טבע, גם אנחנו שגרים בקומה השנייה בבניין, גם המחשב שבו אני כותבת את השורות האלה וגם הרכב שבו אנחנו נוסעים. גם אנחנו חלק ממנו, וככאלה, משפיעים עליו ומושפעים ממנו.
והעולם – כמו הגוף שלנו, מלא ביצורים החיים זה לצד זה בהרמוניה, עם מערכות שונות שפועלות זו לצד זו ומגיבות זו לזו, חלק אינטגרלי במארג אינסופי שפועם בהרמוניה מופלאה.
ועם זאת, יש שיגידו בצדק, שיש חומרים קרובים יותר אל הטבע ויש שיותר רחוקים ממנו. אפשר לראות את ההבדלים בין החומרים בתהליך שעובר כל חומר בעת הטמנתו כפסולת: הפלסטיק לדוגמא, חומר שעבר תהליך כימי עד להפיכתו למה שהוא, דורש לפי ההערכות כאלף שנים עד להתפרקות מלאה. חולצת כותנה, לעומת זאת, אם נטמין אותה באדמה, תתפרק לאחר מספר חודשים ותחזור להיות חלק מתרכובות הבסיס המצויות בטבע. זוהי אחת מהדוגמאות לסנכרון האורגני שמתקיים בין חלקים שונים בטבע.
הפיתוחים האנושיים, ובכללם התרופות הקונבנציונליות, אינם יכולים לחקות את מה שנוצר בטבע בעצמו, בחוכמתו האינסופית, ובמילה “אינסופית” אני מתכוונת לפוטנציאל ההתפתחות הבלתי נגמר, שבא לידי ביטוי בלמידה מתמדת, ביצירת התאמות בלתי פוסקת ובכל מה שמאפשר ליצור חי להמשיך את חייו על פני האדמה.
התרופה הקונבנציונלית לרוב פועלת על בסיס הרכב כימי, מה שגורם לשינוי מלאכותי במצבו של האדם, והיא מבוססת פעמים רבות על דרך פעולה שטחית מאוד המכוונת להעלמת התסמינים בלבד. רפואת צמחים קרובה יותר לטבע, פועלת באופן מסונכרן יותר עם גופנו, בעלת סיכויים פחותים יותר לתופעות לוואי שונות ועל הדרך מזינה את הגוף בחומרים שלהם הוא זקוק. הצמחים, כיצורים חיים בעצמם, לומדים את הסביבה שלהם ומגיבים אליה בהתאם.
הצמחים, כיצורים חיים בעצמם, לומדים את הסביבה שלהם ומגיבים אליה בהתאם.
למשל, צמחי תבלין ומרפא שגדלים באזורים הקרובים יותר לקו המשווה, הם בעלי תכונות אנטי-דלקתיות, הודות לסביבה החמה שמועדת להתפתחות של חיידקים שונים, וגרמה להם לפתח מנגנוני הגנה של תרכובות אנטי-בקטריאליות, המונעות אפשרות של זיהום חיידקי בצמח.
צמחים אחרים פיתחו מנגנוני הגנה מפני קרינת השמש באמצעות פיגמנטים מגוונים שמעניקים להם את הצבע המהווה נוגד חמצון עוצמתי, כמו הליקופן שמצוי בעגבניות, הקרטנואידים בגזר ובבטטה, האנתוציאנינים בסלק ועוד.
לפי גילויים אנתרופולוגיים, טיפול בצמחי מרפא התפתח כבר בימי קדם, והיה נפוץ בין השאר באזור מסופוטמיה (האזור שבין נהרות הפרת והחידקל – בשטחי עיראק, כורדיסטן וקצת משטח סוריה), מצרים העתיקה, אגן הים התיכון ואיי יוון, סין ועוד.
בתנ”ך מוזכרים הצמחים “מור ולבונה” שלפי ממצאים ארכיאולוגיים שימשו לצרכים רפואיים ופולחניים באזור כנען ומצרים. בסין היה (ועדיין) נפוץ השימוש במינים של ג’ינסנג בתור צמחי מרפא להרגעה, ביוון היה נפוץ השימוש בצמח המליסה לטיפול בזיהומים והצמח “שוש קירח” (ליקוריץ’) היה בשימוש כבר בזמנים קדומים מאוד באזור ארץ ישראל, המזרח התיכון והודו, בתור צמח בעל סגולות רפואיות במקרים של חולשה, שיעול וברונכיטיס.
המונח “תרופת סבתא” נוצר בעקבות העובדה שאת הידע העתיק הזה נשא בדרך כלל הדור הבוגר בחברה האנושית, בהיעדר אמצעים מתאימים לתיעוד. היום כבר ניתן בלחיצת מקלדת להפוך ל”סבתא” ולמצוא מזור צמחי לכל מחלה…
לאורך השנים התפתחו מסורות שונות של מיצוי רכיביו של הצמח על מנת לעשות בהם שימוש. חלק מהצמחים נאכלו כפי שהם, חלקם נטחנו או נכתשו לאבקה, חלקם נחלטו במים רותחים כתה (בעיקר צמחים עליים) או הושרו באלכוהול, ובתרבויות מסוימות בהודו נהגו להשרות את הצמחים בחלב חם.
האופנים שבהם ניתן כיום ליהנות מרכיבים של צמחי המרפא מגוונים: החל מקפסולות לבליעה, דרך שמנים ושמנים אתריים (למריחה או לנטילה פנימית), עלי צמח מיובשים לחליטה, משחות טיפוליות שונות ווריאציות נוספות.
כן, גם ארצנו הקטנטונת התברכה בסוגים שונים של צמחים, ירקות ופירות ייחודיים לאזור שלנו, ולא רק משבעת המינים. הנה רשימה של חמישה צמחי מרפא שגדלים אצלנו, שבנוסף לכול גם מסייעים לשמירה על הבריאות בחודשי החורף ובמניעה של וירוסים ומחלות חורף שונות:
“הקדים רפואה למכה” הוא משפט שנאמר במקורות היהודיים. בעיניי הוא ממחיש היטב את תכונתה המופלאה של הבריאה, במזור שהוטבע בה ליצורים החיים בתוכה ובמשיכה להיברא ולהתפתח כל הזמן, בריפוי ששמור לכולנו אצל האלוהים.
אז אם הגעתם עד לכאן – זכיתם בבונוס: מתכון לסלט גרגר הנחלים, יחד עם תפוז ועירית לטעם מפתיע ורוטב עשיר. הסלט יכול לשמש כתרופת סבתא למקרי הצטננות וסימפטומים שונים של התקררות, ועשיר בויטמין C לחיזוק המערכת החיסונית. מומלץ למלא את המקרר מידי פעם בעלי גרגר נחלים טריים גם כתוספת מרעננת ובריאה לסלטים.
שיהיה חורף בריא!
באופן אולי קצת מפתיע הפוסט שהכי אהבתם בשנת 2020 היה 10 סרטים מעוררי השראה במיוחד, ולכן, וגם לכבוד הסגר השלישי שבא עלינו, ליקטנו עבורכם עוד 10 סרטים מעוררי השראה שאהבנו במיוחד ושנתנו לנו כמה תובנות חשובות לחיים. והנה הם לפניכם:
שנה: 2018 משך: 89 דקות קישורים לצפייה: ספיריט סינמה VOD
הרופא מהודו מביא את סיפורו של ד”ר ואסאנט לאד, רופא הוליסטי ומומחה בעל שם עולמי באיורוודה. הוא החל את הקריירה המקצועית שלו כמנהל הרפואי של בית החולים האיורוודי בפונה שבהודו, ובסוף שנות השבעים הוא היה הראשון שהביא את שיטת הטיפול האיורוודי הקדום מהודו למערב. ד”ר לאד מקדיש את חייו בניסיון להכניס את שיטת הרפואה הקדומה ביותר על פני כדור הארץ למערכת הבריאות האמריקאית על המורכבויות שבה. זהו סיפור יפהפה ומעורר השראה על אדם שבמשך כמה עשורים עומד במרכזה של תנועה מהפכנית שמטרתה לשנות את הדרך שבה אנו מטפלים בגופנו.
שנה: 2015 משך: 84 דקות קישורים לצפייה: אמזון פריים / iTunes
בתוככי המזבלה הענקית של קטאורה, פרבר עני במיוחד של בירת פרגוואי, מתרחש נס: קבוצה של ילדים מנגנת מוזיקה משובחת, על כלי נגינה שעשויים כולם מפחים, לוחות מתכת, צינורות וחפצים שהושלכו לערימות האשפה. התזמורת היא גם ביתם השני של הילדים, שנולדו במקום שבו “אין לך זכות לחלום”. המוזיקה עבורם היא כרטיס כניסה לעולם חדש, מוזר ומסעיר: לראשונה בחייהם הם עוזבים את תחומי המזבלה, שממנה מתפרנסות משפחותיהם, ומוצאים את עצמם מופיעים על במות ברחבי אירופה, יפן וארה”ב, באולמות קונצרטים קלאסיים ולצד להקות רוק נודעות כמו “מטאליקה” ו”מגהדת'”. כששיטפון אדיר מחריב לחלוטין את שכונת מגוריהם, המוזיקאים הצעירים מוצאים את עצמם בתפקיד המשענת שמעניקה תקווה לקהילה כולה.
סרט עוצמתי ומרגש, כנראה גם בגלל שמדובר בסיפור אמיתי.
כתבה על הסרט מרואים עולם:
שנה: 2011 משך: 133 דקות קישורים לצפייה: נטפליקס / אמזון פריים
סיפורה האמיתי של קבוצת הבייסבול אוקלנד אתלטיקס, שהייתה אחת הקבוצות החלשות והעניות ביותר באמריקה. בשנת 2002 הקבוצה חוותה 11 הפסדים רצופים. מנהלה של הקבוצה, בילי בין (שאותו מגלם בסרט בראד פיט), מחליט להציל את הקבוצה בצורה יוצאת דופן וכנגד כל הסיכויים, ועל הדרך לשנות מהשורש את האופן שבו תעשיית הבייסבול כולה פועלת. בעזרתו של כלכלן מאוניברסיטת ייל, פיטר בראנד, הוא מחליט להסתמך בבחירת השחקנים לקבוצה על נתונים סטטיסטיים וניתוח שלהם במקום על השיטה המקובלת בענף שמבוססת על מוסכמות ואינטואיציה.
נשמע מופרך להסתמך רק על סטטיסטיקות? גם אם כן השיטה עבדה, ובזמן קצר הקבוצה הצליחה להגיע ארבע פעמים רצופות לפלייאוף, כאשר פעמיים מהן היו עם יותר מ-100 ניצחונות (מתוך 162 משחקים בעונה), והדבר המרשים ביותר הוא שהיא עשתה זאת כשלרשותה אחד התקציבים הנמוכים במייג’ור ליג בייסבול. ההישג נראה כמעט דמיוני, במיוחד כשמביאים בחשבון את הפערים העצומים בתקציבים של קבוצות עשירות וקבוצות עניות.
לאורך השנים היו הרבה ביקורות בעד ונגד שיטת ה”מאניבול”, בין אם היא נכונה או לא יש כאן סיפור מרתק על נחישות, הליכה נגד הזרם והצלחה של קבוצה קטנה כנגד כל הסיכויים בכלל שהמנהל שלה העיז לחשוב אחרת. מומלץ לכולם, גם אם אתם לא חובבי בייסבול.
שנה: 2016 משך: 90 דקות קישורים לצפייה: iTunes / אמזון פריים
דיוקן אינטימי ונוגע ללב של הדלאי לאמה ה-14, בן ה-80. סרטו של הבמאי מיקי למל, נותן לנו הצצה לחייו של המנהיג הרוחני של מיליוני בודהיסטים בעולם, על הנושאים שמעסיקים אותו לאורך תקופת כהונתו: העימות בין טיבט לסין, עבודתו עם מדענים לקידום חקר המוח בשילוב עם חכמה בודהיסטית עתיקה, הזדקנות, מוות והאם הוא יהיה הדלאי לאמה האחרון… בחוכמה, בהומור ובחמלה מדבר הדלאי לאמה על כל הנושאים הללו, כשהמוזיקה של פיליפ גלאס והמלחין הטיבטי טנזין שוגיל מעצימה את הייחודיות של הסרט הזה.
שנה: 1997 משך: 127 דקות קישורים לצפייה: אמזון פריים / נטפליקס
ויל האנטינג, צעיר בוסטוני שעובד כמנקה באחת אוניברסיטאות היוקרתיות בארה”ב, מעביר את ימיו בשיטוטים עם החבר’ה, בשתייה בלתי מבוקרת ובהתסבכויות עם החוק. אבל הוא לא רק פרחח, הוא גם גאון מבריק שפותר ברגע את הבעיה המתמטית של הסמסטר. הפרופסור שנתקל בו אינו מאמין למראה עיניו והוא מנסה לעשות הכל כדי לאלף את הפרא. לשם כך הוא מגייס את הפסיכולוג של האוניברסיטה, טיפוס מלנכולי השבוי בצערו על מות אשתו. גאס ון סנט מצליח, בעזרת צמד הכוכבים הצעירים (שגם כתבו את התסריט ומכאן נסקו הרחק הרחק), בעבודת מצלמה חכמה ואיפוק נכון, להביא את סיפורו של ויל האנטינג בצורה אנושית, מורכבת ומעוררת השראה.
הסרט היה מועמד לתשעה פרסי אוסקר, מתוכם זכה בשניים: פרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר ופרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר לתסריטאים בן אפלק ומאט דיימון, שגם מככבים בסרט.
שנה: 2008 משך: 104 דקןת קישורים לצפייה: אמזון פריים / נטפליקס
גיבור העלילה הינו גבר מופנם, אשר כל חיו הפכו שגרתיים למדי לאחר גירושיו, עם הזמן הוא הופך לאדם סגור הנמנע מההזדמנויות הנהדרות שהחיים מציעים לו. בשלב מסוים מאדם שאומר “לא” לכל דבר, הוא מחליט ללכת עם זה עד הסוף ולהגיד “כן!” לכל הזדמנות שמופיעה בפניו. סרט קומדיה בכיכובו של ג’ים קארי, במשחק נפלא כמו שרק הוא יודע. סרט שממחיש עד כמה הגישה שלנו לחיים קשורה ביכולת שלנו לתפוס הזדמנויות ולהתקדם בחיים.
שנה: 2006 משך: 94 דקות קישורים לצפייה: צפייה ישירה ביוטיוב / אמזון פריים
הסרט מביא את סיפורו המופלא של הבודהיסט הטיבטי ג’טסון מילארפה, על חייו שהתחילו בטרגדיה, דרך מסע החניכה שלו עם המאסטר מארפה, תרגול המדיטציה במערה מבודדת ועד לשחרור המיוחל.
סיפורו של מילארפה הוא קלאסיקה בודהיסטית של ממש ואחד מהכתבים המרכזיים והמשפיעים עבור המאמינים של הבודהיזם הטיבטי. חייו ושיריו של מילארפה זכו להערכה עצומה, ריגשו והיוו השראה דתית לבודהיסטים בטיבט באופן חוצה אסכולות וזמן. מהמאה ה-12 ועד לימינו, רועי צאן בהרים, יוגים מתבודדים ונזירים שכלתניים במנזרים שרים ומספרים את חייו של מילארפה בהערכה רבה למכשף השחור שהפך לבודהה מואר במחזור חיים אחד.
שנה: 2006 משך: 117 דקןת קישורים לצפייה: נטפליקס / אמזון פריים
נכון, העלילה של הסרט הזה יכולה להישמע קצת כמו קלישאה של סרטים מעוררי השראה, אבל הוא לא כזה, גם כי הוא מבוסס על סיפורו האמיתי של כריסטופר גרדנר. גרדנר התחיל כאדם חסר אמצעים שנאבק באופן יומיומי לשרוד יחד עם בנו הקטן בעולם הקשה והאכזר. הוא לא מוותר ומצליח, באמצעות נחישות יוצאת מן הכלל, שאפתנות, עבודה קשה, והצבת מטרות ויעדים, לתת לעצמו ולבנו חיים יותר טובים. מתאים במיוחד לרגעים שבהם אתם מוצאים את עצמכם מתבייכנים על מר גורלכם ואתם זקוקים למשהו שינער אתכם וייתן לכם פרופורציות על החיים ועל מה נדרש כדי להצליח. סרט שנותן המון מוטיבציה לא לוותר.
שנה: 2000 משך: 120 דקות קישורים לצפייה: אמזון פריים / דיסני
הרמן בון (דנזל וושינגטון), מאמן פוטבול שחור, נשכר לתפקיד המאמן הראשי של קבוצת “הטיטאנים” של התיכון, כשמתחתיו מתמנה מאמן לבן, בווירג’יניה בשנת 1971, בעת שיאו של מהלך אינטגרציה גזעית בתיכון, דבר שיוצר כמובן מתחים רבים. צמד המאמנים לומדים לעבוד יחד, ותוך כדי הם מגלים שהמכנה המשותף שיש ביניהם, חורג הרבה מעבר לאהבת הפוטבול. השניים מנסים לרתום את האנרגיה והאגרסיות של קבוצת נערים תיכוניסטים לבנים ושחורים, ולהפוך אותם לקבוצה מגובשת ומנצחת. סרט מרתק על הדרך להתמודד עם דעות קדומות וגזענות אצל בני נוער ובכלל.
שנה: 2000 משך: 123 דקות קישורים לצפייה: אמזון פריים / נטפליקס
סרט מקסים על נתינה ועל כוחה של פעולה לא אנוכית. מה קורה כאשר מורה חדש לאזרחות מטיל על תלמידיו משימה לבנות תכנית שתהפוך את העולם למקום טוב יותר? טרוור מק’קיני בן השתיים עשרה מציע הצעה מיוחדת במינה: לעשות מעשה טוב לשלושה אנשים שונים ואז לבקש מהם “להעביר את זה הלאה” בכך שגם הם יעשו משהו למען 3 אנשים נוספים. כך למעשה תיווצר שרשרת אנושית של נדיבות לא-אנוכית שתהפוך את העולם למקום טוב יותר. האם התוכנית עובדת? תצטרכו לראות את הסרט בשביל לגלות.
סרט שמתכתב עם המשפט של חז”ל: “יותר משאהבה מביאה לנתינה, נתינה מביאה לאהבה”.
וגם הפעם מקווים שאהבתם את ההמלצות, מאחלים לכם צפייה מעשירה ומעוררת השראה. מוזמנים לספר לנו על עוד סרטים שעשו לכם “וואו” ושינו לכם את החיים בתגובות.
זוגיות היא מפגש בין שני עולמות, להם רצונות ותפיסות שונים. וכך, בתוך חיים משותפים שנרקמים יחד, קורם עור וגידים סיפור חדש, או יותר נכון הרבה סיפורים שהם רצף של תודעות שמספרות פעם אחר פעם עוד ועוד.
אני זוכרת שלאחר שנישאתי, השוני ביני לבין בן זוגי התחדד. עד לנישואין התמקדנו בתחומי העניין המשותפים, בבניית הקשר, בהתאהבות. היינו בשלב בזוגיות שנקרא “ירח הדבש”. לא היו לנו מחויבויות משפחתיות, כלכליות או אחרות. בפעמים שביקרתי את משפחתו היו אלה ביקורים נעימים. שמתי לב להבדלים תרבותיים אך אלה לא היו לרועץ.
לאחר הנישואין חשתי במערבולת של רגשות. הייתי מרוגשת מהחיים לצד בן הזוג שבחרתי ואהבתי, ובמקביל נאלצתי לקבל על עצמי מחויבויות משפחתיות שהקשו עליי פתאום. אני זוכרת עד כמה המפגשים עם משפחתו של בן זוגי השאירו אותי אומללה. נחשפתי להתנהלות משפחתית שלא ראיתי עד כה, למנהגים ולהשקפות חברתיות שתסכלו אותי, ולביקורת ושיפוטיות. אני גדלתי במשפחה ישראלית בעוד שבן זוגי נולד בארה”ב ועלה לארץ לקראת גיל ההתבגרות. פתאום כל מה שנחשב עד אותו הרגע לשונה ומיוחד, הפך למלחמת תרבות ואגו. זכורה לי שיחה עם חמותי שבה היא מסבירה לי שחילוקי הדעות ביננו נובעים בשל היותי מ”המזרח” ואילו היא מ”המערב”.
באותו זמן, לפני יותר מ-20 שנים, לא היו לי כלים רוחניים לצערי, ולכן כל מה שידעתי לעשות הוא להשיב מלחמה שערה. וכידוע, במלחמה אין מנצחים.
במשך השנים היקום שלח לי מורים רוחניים שהיו עבורי שליחים לצמיחה רוחנית. התהליכים הללו מילאו אותי באושר גדול, אך גם עימתו אותי עם רגשות כואבים וקשים. בכל מאודי ניסיתי להסיר את הכעס והחסמים שהתגלעו ביני לבין המשפחה של בן זוגי, אך גם אם היו תקופות שהוטב, המצב חזר לסורו כעבור תקופת רגיעה קצרה.
מיותר לציין כי הדבר השפיע על המשפחה שהקמנו יחד, שהרי לא באמת יכולנו לצפות שהזוגיות שלנו וילדינו לא יהיו מושפעים מהקרע שנוצר ביני לבין המשפחה של בן זוגי.
כשהתחלתי ללמוד בודהיזם, תהליך ההתבוננות שלי במציאות איפשר לי לפתוח את הלב, שלב אחר שלב.
בהתחלה הייתי כ”שומעת חופשית”. בשנים הראשונות נכחתי בשיעורים והאזנתי. הדברים נעמו לאזניי והרגשתי שזהו כיוון נכון עבורי, אך עדיין לא יישמתי עקרונות רוחניים בחיי היומיום שלי. היה לי קשה בשלב זה להיפרד ממצבי תודעה עכורים כמו כעס או טינה. יחד עם זאת, דברים מסוימים נטמעו בתודעתי. ולאחר כמה שנים של הקשבה פסיבית, הרגשתי נוח להתחיל ליישם. כאן התחיל הלימוד המשמעותי עבורי.
פתאום חשתי באהבה עצומה שפורצת ממני כלפי הזולת. בתחילה בצעדים קטנים, ויותר מאוחר בהתרגשות אדירה. שמתי לב איך התרחשויות שבעבר היו מפעילות אותי, החלו להפעיל אותי פחות, או שכמעט שלא. שמתי לב איך ההבנה שאני חלק מרצף של חיים קודמים וחיים הבאים גורם לי לבחור בהרמוניה עם זולתי. השפה שלי החלה להשתנות ואיתה גם החשיבה. הדיוק תפס מקום חשוב בחיי.
באותה עת התחלתי להתבונן מהצד בחמותי, ממעוף הציפור. והנה לנגד עיניי ניצבת אישה מבוגרת שמנסה להתקרב בדרכה שלה, ואני מבינה שהיא עושה כמיטב יכולתה, ושהיא זו שאיפשרה לי לצמוח, מכיוון שעצם היחסים עימה הובילו אותי לחקירה פנימית ולהתבוננות. בסתר ליבי אני מודה לה על שהייתה מורה עבורי. עולות בפניי סיטואציות מהעבר, ואני נוכחת שאפשר לראות אותן גם קצת אחרת – לא ממקום פגוע וקורבני. הכתה בי ההבנה שכל מה שחמותי רצתה היה להתקרב אליי, אלינו, אבל בשל היעדר תקשורת וכלים, הדברים נראו לי כניסיון לשליטה, כתוקפנות, כביקורת. לפתע אותו סיפור נראה אחרת לחלוטין. נוצר היפוך בתפיסה שלי והתחילה להתעורר בי חמלה כלפיה.
התהליך הזה היה עוצמתי עבורי. ההקלה שחשתי והשינוי לטובה שהתחולל ביחסינו נטעו בי את הרצון לשתף את האחרים בהצלחה הזו ולהאיר גם את דרכם. לכן כבר בתהליך הכשרתי כיועצת זוגית, התוויתי את דרכי – ייעוץ שיש בו כלים רוחניים מעשיים לעבודה יומיומית בחיי הזוג.
לשיטתה של ביירון קייטי, “העבודה” נעשית כאשר אנחנו מבצעים היפוך לאמונות שלנו, ואז מתגלה שהאמת נראית אחרת. למשל, גבר שיגיד: “מאז שנולדו הילדים היא כבר לא אישתי”, יוכל להשתמש בהיפוך ולומר: “מאז שנולדו הילדים היא תמיד אישתי”, ולמצוא להיגד זה שלוש דוגמאות ממשיות מהחיים המשותפים. סביר להניח שאם הוא יעמיק, הוא ימצא אפילו יותר משלוש דוגמאות. ופתאום הסיפור שסיפר לעצמו ייראה אחרת לחלוטין.
חשוב לציין שעלינו לרצות לראות את הסיפור אחרת. לעיתים קרובות קל לנו להישאר דווקא במקום המתקרבן והאומלל שמשרת את יחסי האיבה והריחוק. לפעמים קל יותר להתבצר בעמדה כזאת מאשר לפתוח את הלב ולראות קצת אחרת.
ה״היפוך״ הזה שעליו מדברת ביירון קייטי מאפשר לנו לראות את המציאות אחרת. היכולת לראות את המציאות בצורה חדשה ואחרת באה לידי ביטוי גם בתורות אחרות. מושג חשוב בבודהיזם הוא הריקות (Emptiness). לפיו המציאות היא אשליה בלבד. אנו יוצקים את התוכן על פי התפיסה שלנו של נדברים. לפיכך – השתתפות בטיול מהנה מתרחשת בשל ההנאה שקיימת בנו. באותה מידה, מי שלא חווה הנאה בתוכו יחווה את הטיול בצורה אחרת. עבורו יכול להיות שהטיול יהיה משעמם, קשה או חסר טעם. התפיסה הזאת באה לידי ביטוי במסורות דתיות ורוחניות שונות. המיסטיקן הסופי ג’לאל א-דין רומי מתאר את הריקות כהד החוזר מן ההר ומשקף לנו את עצמנו:
“בהגיעך אל ההר דבר במתיקות
מתוך הספר ריקוד האהבה לאלוהים מאת ג’לאל א-דין רומי
למה אתה נוער כחמור?
השמים התכולים מחזירים נאמנה
את קול מתיקות גרונך”.
בזוגיות, מעניין לראות מה מוחזר אלינו מבני הזוג שלנו. הם יהיו הראשונים שיעידו אם נערנו כחמור או שרנו כזמיר. הקפדה על מידות טובות בזוגיות כמו למשל שיח מכבד, נאמנות וחברות, תהפוך אותן לאבני יסוד בזוגיות, כך שגם בעת ויכוח או ריב, ההד שיוחזר מן ההר יהיה מכבד.
זכיתי לטפל בקרן ומיכה (שמות בדויים). עבור מיכה הנישואין עם קרן היו פרק ב’, ונולדו להם שני ילדים משותפים. קרן הרגישה תסכול עמוק מכך שמיכה לא מתקשר במהלך היום לשאול לשלומה ולשלום הילדים. היא הרגישה שמיכה לא דואג לה, וגם כשהיא יוצאת עם חברות הוא מתנגד ולא מפרגן. כששאלתי אותם על סדר היום שלהם, התברר שקרן לא אוכלת ארוחות מסודרות בגלל שכל מעייניה נתונים לילדים, והתברר גם שבפעמים היחידות שבהן היא נפגשה עם חברות, היא הרגישה ייסורי מצפון על כך. בחנתי יחד עם קרן את הרגשות האלה לעומק, רגשות שיש בהן הזנחה עצמית, אשמה וחוסר אהבה עצמית. נראה שבן הזוג שלה הוא בבואה לחוסר האיכפתיות שלה כלפי עצמה. שהרי, הגישה הזאת נמצאת בשפה הפנימית שלה. לאחר עבודה עם קרן ומיכה ושיח כנה, קרן למדה להתייחס לעצמה ביתר אהבה, וזה עודד גם את מיכה לגלות יותר אהבה כלפי אשתו וילדיו. הדוגמא של מיכה וקרן ממחישה לנו עד כמה “הסיפור” של חיינו נגזר מהמצב התודעתי שלנו.
התירגול הרוחני מאפשר התבוננות רחבה יותר במציאות, מעבר ל״סיפור״ של חיינו. הדבר בא לידי ביטוי בפסיכולוגיה הבודהיסטית. ג’ק קורנפילד, פסיכולוג מערבי ונזיר בודהיסטי, מנגיש למערב את עקרונות הפסיכולוגיה הבודהיסטית. קורנפילד שם דגש על היכולת להיות קשובים ולהתבונן מבלי להיות לכודים בחוויה עצמה. כלומר עצם ההפרדה ביננו לבין החוויה מביאה עימה שחרור המאפשר התבוננות “נקייה”. התבוננות זו מתאפשרת כאשר יש הפרדה בין המתרחש לבין ה״סיפור״ אותו אנו מספרים לעצמנו על מה שמתרחש.
נעמה ורן (שמות בדויים) הגיעו לטיפול בקליניקה לאחר 25 שנות נישואין. בשנים האחרונות נעמה הייתה עסוקה בהקמת עסק שהתנהל מהבית בנוסף לעבודתה כשכירה, דבר שגרם לחיכוכים רבים ביניהם. רן הרגיש שכל מעייניה של נעמה מוקדשים לעסק, ונעמה הרגישה שרן לא מפרגן לה על ההתפתחות המקצועית שלה. העיסוק המקצועי החדש של נעמה התגלע כמוקד הריב ביניהם.
לאחר תהליך בקליניקה של התבוננות פנימית אישית וזוגית אותו עברו נעמה ורן, ושל יצירת מובחנות בין שניהם, הם נוכחו לדעת שהעסק אינו באמת מה שמהווה חיץ ביניהם. העסק הוא מעין “סיפור כיסוי”, כשבפועל הריחוק ביניהם הוא מה שתסכל את שניהם. נעמה מצאה את עצמה מפנה את המשאבים שלה למקום שבו היא חשה מוערכת, ורן הרגיש תסכול מכך שנעמה התרחקה, והחל להאשים בכך את העסק החדש. לאחר שרן ונעמה למדו שהריחוק מתנה את היחסים שלהם, וששניהם למעשה מתגעגעים זה לזו, רן התחיל לראות עד כמה נעמה מצליחה בעסק החדש שלה, להעריך אותה ואת מאמציה, ואף לסייע לה. נעמה הבינה עד כמה היא חשובה לרן, והקפידה להקדיש זמן לזוגיות. המציאות החיצונית שלהם לא השתנתה, אבל הם עברו שינוי, וה״סיפור״ החדש שסיפרו לעצמם הוליד זוגיות שיש בה הקשבה רחבה יותר לעצמם, והאחד לשנייה. במילים אחרות, כפי שאומר ההיגד המפורסם שמיוחס לרבי נחמן מברסלב: “אתה נמצא במקום שבו נמצאות מחשבותיך. וודא שמחשבותיך נמצאות במקום שבו אתה רוצה להיות”, ניתן לומר שהעתיד מושפע מההווה כפי שההווה מושפע מהעבר. למעשה, יש בידינו יכולת לבחור ויכולת לברוא את המציאות של חיינו ואת העתיד שלנו. אנחנו קוצרים את זרעי העבר וזורעים בהווה את הזרעים שינבטו בעתיד. הפעולות שאנו מבצעים בהווה, וגם המחשבות והרצונות שלנו יוצרים קארמה שאת פירותיה נראה בהמשך. זוג שיטפח יחסי אמון יהנה בהמשך מאמון, שלווה ושגשוג.
האם תוכלו לענות באותנטיות על השאלות “מה הסיפור שלכם”? האם תוכלו להביט במרחב שביניכם לבין המציאות, ולקבל נקודות מבט חדשות על ה״סיפור״ שלכם? עבודה פנימית זו עשויה להיות מייסרת מאוד, אך בסופו של דבר היא משתלמת. חיים זוגיים הם תצרף של סיפורים רבים. כאשר הזוג לומד להתבונן בהם מתוך חיבור וראייה נכוחה, מצבי תודעה עכורים יכולים להפוך למקור לצמיחה ולעוצמה. וזהו גן העדן האמיתי, אותו הנרטיב שבני הזוג יוצרים יחד.
ג’לאל א-דין רוּמי, המיסטיקן והמורה הסוּפי, הוריש להיסטוריה יצירות ספרותיות חשובות ביותר: ספר שירה בן מאות עמודים שמהווה את אחד מרגעי השיא באלף שנות השירה הפרסית; שישה כרכים של פואמה הכתובה בצמדי שורות חרוזות, המוגדרת לעיתים כ’קוראן בחרוזים’; אסופה של שיעורים ודרשות שנכתבו מכלי ראשון בידי תלמידיו, ובה מוצגים רעיונות התורה שלו; אינספור מכתבים שבהם מתגלה יכולתו בהקמת רשת של בתי ספר, שצמחה בהשראת יצירתו.
מדובר בטקסטים בעלי קסם ספרותי רב, אשר תכופות מכילים תובנות מדעיות מדהימות עבור בן המאה השלוש עשרה. די להיזכר ברעיון האבולוציה של המינים, המופיע ומגובש בהגותו של רומי, שכתב כך:
בתחילה היית אבן, אחר הפכת צמח,
ואחר בעל חיים: כיצד אם כן נולדת?
אחר הפכת אדם בעל תודעה, רוח ואמונה:
ראה כיצד כעת הגוף הוא הכול, לא מכבר מהעפר בא!
וכאשר מעבר לאדם תגביה, תהא מלאך, לבטח.
מעניין במיוחד האופן שבו כישרונותיו של ג’לאל א-דין רומי באו לידי ביטוי בחיים החברתיים. רומי חי בזמן ובמקום מוגבלים מבחינות רבות: הוא הגיע מעיר באפגניסטן של ימינו והשתקע בחלק המזרחי של אנטוליה, שנשלט בידי שושלת טורקית אשר נדחקה מערבה במאבקה עם המונגולים. הנדידה הפוליטית של העמים הטורקיים והמונגוליים מערבה, אשר סחפה עמה אנשים כמו רומי, הביאה לפריצה ממזרח של גבולות העולם הנוצרי המערבי, כלומר של האימפריה הביזנטית. רומי חי בארץ שהייתה מאוכלסת ביוונים-אורתודוקסים, ערבים, פרסים וטורקים שהיו בתהליך התאסלמות אך עדיין שימרו שורשים אליליים חזקים.
בתוך אווירת השינוי מן היסוד שבה חי, הצליח רומי להפגין תבונה גדולה מבחינה פוליטית ולהוות מעין כוכב קבוע בשמים, במעמד הנמצא מעבר למחלוקות וליריבויות. בין תלמידיו אנו מוצאים את הווזיר מוֹעין אֶ-דִּין פַּרְוַואנֶה עצמו, שהיה המושל של אותו אזור. רומי השכיל להשתמש ביתרון זה בכדי להעצים את המסר שלו ולבנות רשת חזקה ויציבה של בתי ספר, רשת שבתקופה מאוחרת יותר שגשגה ברחבי האימפריה העות’מנית העתידית.
אין ספק שהוא הועיל לאסלאם גם מנקודת מבט פוליטית, ושהיה אדם רחב אופקים כפי שניכר במה שכתב ב-פיהי מא פיהי:
האם אי פעם הייתה דת אחת ויחידה? תמיד היו שתיים או שלוש, והן נלחמות ומתעמתות זו עם זו. באדם ישנם דברים רבים, ישנו גם העכבר וגם הציפור. הציפור בונה את קינה למעלה, והעכבר למטה. מאות אלפי חיות שונות יש באדם, זאת עד שהן יגיעו אל המקום שבו העכבר ינטוש את טבעו העכברי והציפור את טבעה הציפורי, מקום בו יהיו כולם לאחד, מכיוון שהמטרה שמחפשים אינה נמצאת למעלה או למטה. כאשר יופיע הדבר שאותו אנו מחפשים, לא יהיה עוד למעלה ולא למטה. אם מישהו מאבד משהו הוא מחפש אותו מימין ומשמאל, מלפנים ומאחור. אולם כאשר הוא מוצא אותו, הוא אינו מחפש יותר למעלה או למטה, לא מימין ולא משמאל, לא מלפנים ולא מאחור. הוא הופך לאחד.
בקטע זה אנו מוצאים גם מפתח חשוב ביותר להבנת רומי ולהפקת תועלת מעשית מהלימוד שלו. הוא מזכיר כאן את “ששת הכיוונים של המרחב”*, רעיון המופיע לעיתים קרובות בכתביו ובדרשותיו, והמעיד על החשיבות שהוא מייחס לתפיסות וליצוגיים של המרחב, אשר יכולים לפתוח בפנינו דלתות לעולמו של המיסטיקן הגדול.
*תוכלו לקרוא במאמר הבא עוד על המודל הספרי של המודעות (באנגלית) שכולל בתוכו גם התייחסות לששת הכיוונים של המרחב.
גם בנוגע לחשיבות הייצוג במרחב, ג’לאל א-דין רומי מקדים מאד את זמנו, כפי שניתן להבין מקריאת השורות הללו של מדען המוח האיטלקי ג’אקומו ריזולטי, מדען מוח איטלקי שחקר את התנועה, והידוע במיוחד בזכות הגילוי של נוירוני המראה:
ניתן לראות שהמערכת המוטורית אינה מנותקת או מבודדת בשום אופן משאר הפעילויות המוחיות, אלא מורכבת מרשת סבוכה של אזורים בקליפת המוח הקשורים למקומות ולתפקידים שונים… כמו למשל זיהוי החפצים ומיקומם וביצוע התנועות הנדרשות ברוב הפעולות היומיומיות שלנו. ולא רק זאת, העובדה שהמידע החושי והתנועתי נשלטים במשותף, מקודדים במעגלים מסויימים בחלקי המוח הקדם-מצחיים, רומזת על כך שמעבר לניהול התנועה המוטורית שלנו, נמצאים שם גם תהליכים מסוימים שבדרך כלל נחשבו לגבוהים יותר ושייחסו אותם למערכות קוגניטיביות… ניתן ליחסם למערכת המוטורית ולמצוא בה את התשתית העצבית הראשונית.
הנתונים המדעיים האלה על תפקוד המוח יכולים להבהיר לנו את הקשר החשוב כל כך בין התנועה לבין המחשבה שלנו, בצורה דו-כיוונית: לא רק המחשבה היא שיוצרת תנועה, אלא גם התנועה יוצרת מחשבות ורגשות. הדבר נכון גם ביחס לתנועת עדינות, כמו למשל תנועת העיניים: על פי שיטת I.N.A. (אינדיקציות נוירו-אסוציאטיביות), שיטה המבוססת על לימוד התהליכים ונהלי התקשורת הפנימית והחיצונית של האדם, המוח האנושי פועל כמכונה אשר מתעדת את החוויות תוך שהיא ממקמת אותן במרחב דמיוני בתוך המוח. די לעצום את העיניים ולדמיין אדם או אירוע כלשהם, בכדי להיווכח בכך שאלה מיוצגים בזיכרון שלנו במקום מסוים בשדה הראייה, לדוגמה למעלה מימין, באמצע או למטה. מידע ראייתי ממוקם באזור מסוים, מידע שמיעתי באזור אחר ומידע רגשי באחר, והניסיון להיזכר בשיר מסוים, או לספור את כמות החלונות שיש לכם בבית, תוך שאתם שמים לב לכיוון שאליו מופנות העיניים ברגע ההיזכרות, יוכלו להמחיש את העניין.
כפי שאנו יודעים מנתונים מדעיים המצויים כיום בידינו על תפקוד המוח, קיימת אי התאמה עצומה בין מספר הגירויים הכולל שאנו מקבלים מבפנים ומבחוץ לבין כמות הגירויים שאנו מצליחים להיות מודעים להם. החושים שלנו הם אמצעי הקליטה שבהם מקודדים הגירויים, שמועברים לאחר מכן באותות חשמליים למוח, שבתורו בונה מהם ייצוג של המציאות, ייצוג שהוא מטבעו סובייקטיבי וחלקי. רשת הייצוגים של המציאות שלנו היא זו שקובעת את האופן שבו הגירויים נקראים, וכפי שראינו בדבריו של ריזולטי, התנועה במרחב, הקשורה אף היא במערכת המוטורית, מייצרת את המבנים הראשוניים שעליהם נבנים מאוחר יותר התהליכים הקוגניטיביים.
על פי שיטת I.N.A אנו ממקמים באופן אוטומטי את מה ששייך לעבר מאחורי גבנו, וכפי הנראה את מה שגורם לסבל רגשי למטה מימין, וכן הלאה. מחקר על אודות האופן שבו המחשבה שלנו מבצעת את ‘ההקלטות’ הללו, יוכל להראות לנו עד כמה קיים בנו הממד של השאיפה (השייך לציר של הלמעלה והלמטה) וכיצד ניתן לחזק אותו.
באמצעות ריבוד החוויות, אנו מסתכנים בכך שיתגבשו בתוכנו תהליכי התיעוד של הנתונים על פי מסלולים קבועים מראש, שגורמים לנקודות המבט שלנו להיות נוקשות וחזרתיות. אנו נעים לאורך ציר הזמן קדימה ואחורה, מתעמתים עם רעיונות של אהבה משמאל, וכוח מימין. תנועה זו לאורך שני הכיוונים, קדימה-אחורה וימינה-שמאלה, משרטטת מעגל דו-ממדי: העתיד שלי הופך לעבר שלי מפני שהוא חוזר על עצמו, כשהוא משכפל את ההתבטאויות של הכוח והחולשה שהבעתי, או שספגתי במהלך חיי. בנוסף, חזרה זו באה לידי ביטוי כתגובה אוטומטית לגירויים שפגעו באופן מקרי באותן הנקודות: עצם המיקום של גירוי מסוים באזור כלשהו של שדה הראייה או בטווח השמיעה של האוזן, מעלה במחשבתנו אסוציאציות שנאגרו בה בעבר, ואלה מעלות בנו את אותן התגובות המוכרות. באותו האופן מתחים מסוימים, בתגובה לגירויים חיצוניים, חוזרים תמיד באותן נקודות בגוף, ומעידים על המבנים המחשבתיים הקבועים שבהם אנו משתמשים בתקשורת עם נקודות אלה.
כך, לעתים קרובות אנו מוצאים את עצמנו שולפים מהזיכרון נתונים שאינם תואמים את המצב, במקום את אלו שלהם אנו נזקקים, ובאופן זה היצירתיות והגמישות האפשריות שלנו מצטמצמות.
המיקום השגוי של החוויות בתוך מערך ייצוג המציאות שלנו, הוא זה אשר פעמים רבות גורם למצוקה נפשית ולסומטיזציות המלוות אותה.
מהו הדבר החשוב בתפקוד המוח שלנו, שמאפשר לנו לשמור את הידע שלנו בלתי מגובש ונוזלי כמו מאגמה, ולהתאים אותו להקשרים שונים כך שנוכל למצוא את הפתרונות המתאימים ביותר? שאיפה נלהבת, או במילים אחרות הוספת הממד של למעלה-למטה. כאשר אנו מכלילים את הממד האפשרי הזה בחיינו, אנו מוסיפים ציר שלישי שמוביל אותנו אל מרחב תלת-ממדי, אבל לשם כך יש צורך בשאיפה אשר מסוגלת לייצר שינוי ממשי ועמוק של הווייתנו. רומי נהג לומר שניתן לסכם את הדרך הרוחנית שעשה בשלוש מילים:
הייתי נא, בושלתי, אני לוהט.
המתנה הגדולה של ג’לאל א-דין רומי הינה בכך שהצליח לתת לתובנה זו צורה, צורה המונחלת ונפוצה עד היום כ’סַמַאע’ (בערבית. בטורקית, Sema) של המסדר הנקרא על שמו, מֶווְלֶווִיֶּה. הדרווישים של מסדר זה מכונים “דרווישים מחוללים”, או בפואטיות מסוימת: “פרפרי האל”. תמונתם של הרקדנים המרהיבים הללו בלבוש לבן, חצאיות ארוכות עגולות ותרבושים מאורכים, כשהם מסתובבים סביב עצמם, נפוצה ומפורסמת כיום ברחבי העולם.
מחפשים אלה – המשמעות האטימולוגית של דרוויש היא “מחפש הדלתות”, אטימולוגיה משוערת מפרסית: דַרוִיש ממקור דַר-אַוִיז או דַריוּז בבחינת “הנתלה על הדלת” (آویزنده از در, ובטורקית derviş) – מייצגים בתנועתם ההרמונית, בלוויית מוזיקה, את מצבו של האדם שמצא את המרכז שלו, והמסתובב על ציר השאיפה שלו, ורומי מתאר בבירור את העוצמה שבכך:
אם תציית לתשוקות שלך ולרצונות שלך,
דע, כי בייאוש תמות.
אולם אם על הכול תוותר, תבין היטב מדוע
באת ולאן מועדות פניך.
הוויתור, אם כן, חייב להיות מלווה בתשוקה עזה לחיים מלאים ולקשר עם הבורא:
אַתָּה נַפְשִׁי, נַפְשִׁי, נַפְשִׁי, אַתָּה שֶׁלִּי, שֶׁלִּי, שֶׁלִּי.
מתוך הדיוואן מאת ג’לאל א-דין רומי
אַתָּה מַלְכִּי, מֻשַּׂא סְגִידָתִי, אַתָּה מַמְתָּק מֻנָּח עַל לְשׁוֹנִי.
אַתָּה אוֹרִי, טָמוּן בְּתוֹךְ עֵינַי – הַמַּעְיָן הַחַי.
הַוֶּרֶד שֶׁרָאָה אוֹתְךָ אָמַר לַשּׁוֹשַׁנָּה:
“הַבְּרוֹשׁ שֶׁלִּי לְגַן וְרָדִים נִכְנַס”.
אֱמֹר לִי, אֵיךְ תַּשְׁלִים בֵּין שְׁנֵי הַנִּגּוּדִים,
שְׂעָרְךָ סָדוּר, הַשֵּׂעָר שֶׁלִּי סָתוּר?
שַׁלְשְׁלָאוֹת עָלַי נִטְווּ מִשַּׂעֲרוֹתֶיךָ,
אֲנִי אָסִיר בְּבוֹר – גֻּמָּה עַל סַנְטֵרְךָ.
לְאָן תֵּלֵךְ, שִׁכּוֹר, מֵנִיף יָדַיִם?
אָז בֹּא אֵלַי, הַוֶּרֶד הַצּוֹחֵק! שֵׁב כָּאן בֵּין חֲבֵרִים,
אַל־נָא תִּישַׁן, אַל־נָא תִּצְלֹל לַמְּצוּלוֹת כְּמוֹ הַדָּגִים.
הֱיֵה גַּלִּים־גַּלִּים, כְּמוֹ הַיָּם.
אַל תִּתְפַּצֵּל כְּמוֹ נָהָר לְאֶלֶף נְחָלִים.
הֲלֹא חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה הֵם מַיִם שְׁחוֹרִים.
חַפֵּשׂ וְשׁוּב חַפֵּשׂ בְּמֵי עֳמָקִים.
הדרווישים המחוללים, בסיבובם סביב עצמם, אינם רק מציגים חזיון רב ערך עבור הצופים, אלא מבצעים זאת גם למען עצמם במטרה להגיע לתודעה מאוחדת. רומי הכיר היטב את היחס גוף-נפש ואת ההשפעות שיכולה ליצור תנועת הגוף על הנפש, כפי שכתב:
התפילה הנצחית היא רק עבור הנשמה, ואף היא נדרשת להשתחוות ולהשתטח, מסיבה זו עליך להשתחוות ולהשתטח באופן חיצוני בגופך, כיוון שהמשמעות קשורה בצורה. אם הן אינן קשורות זו בזו אין בכך כל תועלת.
רקדן הסמאע – הסֶמַאעזֶן – מבצע עבור עצמו ועבור הצופים את תהליך ההגשמה של האדם השלם וההרמוני, זה המסוגל שלא להישאב על ידי העבר וגם לא על ידי העתיד, זה המסוגל להשתמש בכוח ובאהבה, על פי מה שמתאים למצב הנוכחי, למען השיפור של עצמו ושל הסובבים אותו.
באמצעות הסיבוב סביב עצמו מוצא הדרוויש מקום מרכזי, נייטרלי, שממנו משתווים כל הדברים, כלומר, מתמקמים כראוי. ראייה של 360 מעלות מאפשרת מעין הסתכלות לכל הכיוונים בעת ובעונה אחת, ידיו של הדרוויש מונפות, כף ידו הימנית פונה מעלה בכדי לקחת והשמאלית פונה מטה בכדי להשיב, זהו האדם האידיאלי של ג’לאל א-דין רומי, האדם בצלמו של הבורא, האוהב את האלוהים, והזוכה גם ממנו לאהבה.
בעשותו כן, מבטא הסֶמַאעזֶן את הכלל שהשלם גדול מסכום חלקיו. למעשה הסמאע המֶוְולֶווי נקרא גם “ריקוד כוכבי הלכת”, מפני שהוא מייצג את התנועה של מערכת השמש. אם נשתמש בשפתו של רומי, נוכל לומר כי הרקדן מאחד בתנועתו הסיבובית כל חלקיק של הבריאה, ומזכיר לעצמו ולאחרים שהאדם עצמו הוא חלק מאותה תנועה, ועל כן ישנם דברים אשר נראים לו קבועים בעוד במציאות הם נעים, ואילו דברים אחרים אשר נראים בתנועה בעוד למעשה הם קבועים במקומם. כך נדמה לנו שהשמש נמצאת בתנועה, שהיא שוקעת וזורחת, אולם השמש של המערכת שלנו יציבה במקומה במרכז, ומהווה נקודת התייחסות מוחלטת עבור כוכבי הלכת המוחזקים סביבה בכוח המשיכה.
טקס הסמאע הוא בעל מבנה קבוע: הוא מתחיל במעין מבוא, המכונה ‘סוּלטַן וַולַד’, על שם בנו ויורשו של מֶוְולַאנַה, שכנראה הגה אותו. בקטע זה של מבוא לטקס נעשה שימוש בצליל חליל הסוף, הנאיי, אשר נוכח תמיד בסמאע, בכדי לספר על כאב הפרידה.
הקשיבו לקינתו של החליל, כיצד בעצב הוא מגולל את סיפור הפרידה:
מאז שעקרו אותי מבין קני הסוף,
עודני משמיע את קול זעקתי.
לב מתאווה, מנותץ מהפרידה מן הידיד,
מי יוכל להסביר לו את כאב תשוקת האהבה?מי שנשאר מרוחק ממקורו,
כמהַּ לשוב הוא אל האחדות.
בכל התכנסות אני משמיע את קולי,
מלווה הן את האבלים והן את העולזים.ומה חבל, שבעוד כולם רואים בי חבר,
הם אינם מחפשים את הסודות החבויים בינות לצליליי.
אין הגוף וילון לנשמה, אין הנשמה וילון לגוף,
ועדיין, איש לא הורשה עוד לראותה.אש, ולא רוח, זועק החליל,
הפוֹך ריק לגמרי!
הייתה זו אש האהבה ששרפה את החליל,
היה זה להט האהבה שהתגנב אל תוך היין.החליל הוא בן לווייתו של זה אשר הופרד מן הידיד,
נגינתו קורעת, משסעת את הרעלות המפרידות בינינו.
מי יוכל להבין שהחליל הוא תרופה ורעל?
מי יוכל להבין שהחליל הוא מנחם ומאהב?החליל מגולל את סיפורו על דרך אדומה ועקובה מדם,
ומספר את סיפורי האהבה של מַגְ’נוּן.
רק בפני חסרי ההיגיון מתגלית המשמעות הנסתרת,
הלשון פונה אז אל האוזניים.בייסורים, הימים הפכו לילות,
והלילות עברו במכאובים אין קץ.
אך מה זה חשוב אם ימינו בורחים לנו, אתה אמור: איני ירא מפניך!
אתה, אל נא תימלט מפנינו, אתה, שהנך הטהור מכולם!מי שעדיין בוסר לא יוכל להבין את זה שהבשיל,
השיר מתוך הספר ריקוד האהבה לאלוהים מאת ג’לאל א-דין רומי
על כן דבריי יהיו קצרים. היה שלום!
לאחר ‘סולטן וולד’ ישנם ארבעה שלבים, שכל אחד מהם נקרא סֶלַאם, כלומר ‘ברכה’ או ‘שלום’. לארבעת השלבים פירושים סמליים שונים. המסלול של הטקס, המתחיל לאחר הפתיחה המעוררת באדם את הכמיהה למצבו המקורי ומיוצגת על ידי הנאיי, הוא בעל ארבעה נדבכים: רגע של ‘הצגה’, שבו האדם, אל מול אלוהים, מתחיל לחקור לעומק את מצבו. ואז רגע של ‘הקשבה’, שבו האדם שהתבונן בעצמו, נכנס למצב שבו יוכל לקבל סימן על אודות האופן שבו יוכל לשפר את עצמו, בשנותו את מה שאינו מועיל בתוכו. ואחריו שלב ה’הלל’, שבו האדם, לאחר שזיהה בתוך עצמו את הטוּב שבפעולה האלוהית, מבין כיצד זו באה לידי ביטוי גם בכל שאר הדברים. ולבסוף רגע של ‘היטמעות’, שבו האדם נספג כולו באלוהים ומתכלה בתוכו.
השבוע ב-17 בדצמבר נחגג ‘יום האיחוד’, שהוא יום מותו של ג’לאל א-דין רומי. רומי רצה שיום מותו ייהפך ליום חג, הילולה – הוא חשב שיום המוות הוא יום שמחה, מכיוון שזהו היום של האיחוד עם אלוהים, ומאז חוגגים המוולווים בכל שנה את היום הזה כיום החתונה של רומי עם אלוהים. רומי ביקש שיקברו אותו בקבר פשוט בגן הוורדים של המשפחה. כשבאו לשאול אותו אם לבנות מבנה מפואר מעל לקברו, הוא ענה: “האם תוכלו לבנות כיפה גדולה ויפה יותר מהשמיים?” אם לא, עדיף להשאיר את הדברים כפי שהם”.
אם תרצו בכך, תוכלו לאפשר לעצמכם להיות מובלים בידי מורה הריקוד הגדול הזה, הידוע גם בשם ‘רופא הלבבות’, בזכות התבונה הרגשית המיוחדת המבוטאת בדבריו, תוך שאתם מלקטים את הגיגיו הרבים של רומי שנועדו לגרום לנו להרחיב את נקודת המבט שלנו ביחס לעולם, ביחס לאחרים, ביחס למה שאנו פוגשים, ביחס לחיפוש אחר חיים של תשומת לב מתמדת ושל תשוקה ליופיים של כל הדברים. הדימויים היפים שרומי יוצר לאורך המסלול יוכלו ללוות אותנו בתהליך הגילוי.
לבסוף, לא נותר לנו אלא לצטט את הזמנתו של ג’לאל א-דין רומי עצמו:
בוא, בוא, מי שלא תהיה, בוא.
גם אם אתה כופר, עובד אלילים או סוגד לכוכבים, בוא.
ביתנו אינו מכיר את הייאוש,
גם אם הפרת את נדרך מאה פעמים, בוא.
אָיוּרְוֵדָה היא תורת רפואה עתיקה, שצמחה בהודו לפני אלפי שנים והיא מהווה חלק מהמסורת הוֵדִיִת – הידע ההודי העתיק והקדוש. פירוש המילה איורוודה – ׳ידע החיים׳ – מבהיר לנו שזוהי תורת רפואה הוליסטית, העוסקת בכל התחומים שמשפיעים על אורך החיים, איכותם וטיבם.
בדומה לרפואה המערבית, גם האיורוודה שמה לה למטרה לרפא מחלות. בשונה מהרפואה הקונבנציונלית, האיורוודה מוסיפה למטרותיה מטרת־על נוספת, והיא לתמוך בבריאות הגוף־נפש ולקדם אותם עוד כשהאדם בריא.
אחד הצירים המרכזיים סביבם נסוב כל הטיפול האיורוודי הוא מערכת העיכול שלנו, או כפי שהיא מכונה בסנסקריט, שפת הכתבים ההודיים העתיקים, ׳אָגְּנִי׳. הפירוש המילולי של המילה ׳אגני׳ – אש – תורם רבות להבנה שלנו את תפקידה של אש העיכול, ואת התנאים הדרושים לה על מנת לתפקד כראוי.
האגני היא האש הבוערת בנו, שמציתה ומבשלת את כל תהליכי החיים הביולוגיים. היא אחראית לכל תהליכי העיכול וההמרה בגוף-נפש שלנו. היא זו שמאפשרת ניתוח ועיבוד של רעיונות, למטבוליזם להתבצע בתוך תאי הגוף, פירוק של פולשים כדוגמת וירוסים וחיידקים, וכמובן פירוק המזון והטמעתו בתאים הבונים את גופנו.
מכיוון שתפקידיה של האגני כה בסיסיים וחיוניים, החוסן, הכוח והבריאות הכלליים של הגוף תלויים בה. כאשר מתחקים אחר השורש להיווצרות של בעיה או מחלה בגוף, מגיעים חזרה לליקוי בתפקוד אש העיכול.
״באש הגוף תלויים אורך החיים, גוון העור, כוח הגוף, הבריאות הכללית, החשק, מסת הגוף, בוהק העור, החוסן הבריאותי, רמת האנרגיה, תהליכי חום והנשימה. כשהאש נכבית מתים, ואם היא מתפקדת כראוי חיים חיים ארוכים וחופשיים ממחלות. כשהאש משובשת נהיים חולים. לכן אש העיכול (אגני) היא השורש הסיבתי לכל (התהליכים בגוף)״.
מתוך הצ׳ארקה סמהיטה, שנחשב לטקסט הקלאסי העתיק והחשוב ביותר במסורת האיורוודה
האיורוודה מזהה שלושה מצבי חוסר איזון של אש העיכול:
מצב של עודף נקרא ״טִיקְשְׁנָה אגני״ – ובתרגום ישיר – אש חדה. הכוונה היא לאש שבוערת חזק מדי, ושמאיצה יתר על המידה את תהליך העיכול. כשהאגני נמצאת במצב של עודף, העיכול מהיר מאוד, מה שעלול להתפתח לבעיות ספיגה, לרזון לא מאוזן ולשחיקה מוגברת.
ניתן לזהות ולאבחן עיכול חד כאשר חווים רעב שאינו יודע שובע, גם לאחר ארוחה גדולה וכבדה.
כאשר אש העיכול נמצאת במצב של חוסר, היא מכונה ״מַנְּדָהּ אגני״ או אש קהה. זהו מצב שבו האש לא פועלת חזק מספיק על מנת למצות את תהליכי העיכול וההתמרה שעליהם היא אחראית. כשהעיכול איטי, חווים אובדן תיאבון ויש תחושות כובד, לאות ולעיתים בחילות, אפילו אחרי ארוחות קלות וקטנות.
לאש העיכול שלנו ישנו מצב חוסר איזון שלישי, שנקרא ״וִישָׁמַה אגני״ – או אש לא יציבה. מצב זה מאופיין באי יציבות של אש העיכול, שלעיתים מתפקדת ביתר (טיקשנה) ולפעמים בחוסר (מנדה). אנשים עם אש לא יציבה יהיו בעלי תיאבון משתנה. בימים מסוימים הם יחושו רעב כבד ובימים אחרים הם יוכלו לדלג על ארוחות מבלי לחוש בכלל תיאבון או רעב.
במצב המאוזן של אש העיכול – ״סאמה אגני״ – תחושת התיאבון סדירה, תנועות המעיים בריאות, האנרגיה הכללית יציבה ומאוזנת והבהירות המנטלית גבוהה.
על מנת שתהליך העיכול שלנו יעבוד באופן תקין, שיאפשר פירוק ראוי של המזון והמרתו לחומרי הבניין של תאי גופנו, חייבים להתקיים מספר תנאים:
האיורוודה היא רפואה פרסונלית, הרואה בכל אדם יצור יחיד שאין שני לו. מתוך הבנה זו של יחודיותו של האדם, הנחיות התזונה האיורוודיות מותאמות לכל אדם ואדם, על פי צרכיו ומאפייניו הייחודיים. כך, למשל, שני בני אדם שיגיעו עם תלונה על כאבי ראש, עשויים לקבל תפריט תזונתי שונה לחלוטין זה מזה.
יחד עם זאת, בבסיסנו כולנו בני אדם, עם מערכות פיזיולוגיות דומות, אשר דורשות תנאים זהים לתפקודן התקין והשוטף. ההנחיות הבאות מתייחסות להרגלי תזונה ולאיכויות מזון, שברוב המקרים מתאימים לכולם, ושהשמירה עליהם יכולה ליצור הטבה משמעותית בבריאותו של כל אדם.
האגני שלנו היא האש הפנימית, מקור החיים שבוער בנו, המציתה והמניעה תהליכים ומאפשרת שינוים לאורך החיים. טיפוחה של האש הפנימית מחזקת את הבריאות הפיזית, עוזרת לגוף להיות חסין מפני מחלות, מאזנת את הרגשות ועוזרת לשמר את התודעה צלולה.
האנליזה היא ירידה אל החומר והסינתזה היא עלייה אל הרוח. ככל שעולים גבוה יותר כך מאבדים את הפרטים, אבל במקומם מופיע המכלול ואנו מבחינים בכמות גדולה יותר של עובדות ושל אובייקטים. ככל שעולים כך עלינו לבצע יותר סינתזה. בזכות הסינתזה אנחנו חשים באחדות של הדברים, משום שאנו מגלים בעיקרון אחד ויחיד את הקשר הקיים בין כל הדברים, וכך אנחנו מתקרבים לידע האמיתי. הידיעה מגיעה מהסתכלות מהנקודה הגבוהה ביותר, זו שמאפשרת את הראייה המרחבית על המכלול, והידע הזה מעניק עוצמה, בריאות ושמחה. את העוצמה, הבריאות והשמחה משיגים רק באמצעות איחוד כל האנרגיות, בזכות ההתלכדות שלהן בנקודה אחת שבה אין עוד שום פיצול.
הדרך הזו להבין את האנליזה והסינתזה יכולה להפתיע אתכם, כי אף אחד מעולם לא הגדיר אותן כך. ועדיין, זו הגדרה מדויקת. האנליזה כרוכה בירידה אל החומר. כדי לנתח דברים, עלינו להתקרב אליהם ולהפריד ביניהם כדי לבחון אותם טוב יותר. אבל לאט לאט ההפרדה הזו בין היסודות מביאה למוות. כי המוות אינו אלא האנליזה המושלמת. ולהיפך, הלידה היא סינתזה: היסודות מתלכדים כדי ליצור יחידה אחת, והנה הילד נולד! לידתו של הילד היא סמל לסינתזה של כל האנרגיות והחלקיקים.
הסינתזה היא החיים והאנליזה היא המוות. זו הסיבה שהנטייה הזאת לעשות אנליזה, שכל כך נפוצה היום, מהווה סכנה. כל המומחים למשל עוסקים באנליזה. הם מתעכבים רק על נושא אחד או על איבר אחד ומזניחים את כל היתר, הם שוכחים את האדם בכללותו ואת היקום כולו. וכך הם מתקרבים אל עבר המוות. כמובן, התמחות היא דבר חשוב, אנחנו זקוקים למומחים שמכירים היטב את הפרטים. אבל מרוב אנליזות מפסיקים לראות את השלם.
המדע עובד יותר ויותר בתחום האנליזה, הוא מגלה חלקיקי חומר מזעריים ביותר: הוא מפרק, מפריד, מפורר… וזו גם הדרך שבה הוא מנסה להכיר את האדם: הוא מבתר אותו לחתיכות. הנטייה הזו להפרדה היא כל כך החלטית, חזקה ומודגשת בכל תחומי המדע, שהיא הביאה גם לשינויים בחיי המוסר והרוח. כל אחד רוצה להיפרד ולבודד את עצמו מאחרים, וכך מגיעים לעוינות, לדעות קדומות ולמלחמה… זאת התוצאה של האנליזה. ואפילו ברמת המדינות, לאומנות אינה אלא ביטוי לפילוסופיה הזאת של בידוד אוניברסלי. כולם בעד אנליזה: לחלק, להפריד, לבתר ולקרוע. אפילו בתוך המשפחה כולם נהיו אנליסטים גדולים, עד כדי כך שהכול מרגיז אותם והם כל הזמן עסוקים בלפצל: האימא מול האבא, ההורים מול הילדים… עדיין לא הבנו שעלינו ללמוד את הסינתזה, כי הסינתזה היא אהבה, הבנה וסובלנות.
כולם שקועים במרדף אחר האנליזה, כולם מעריכים את האנליזה והאנליזה תמיד מעודדת את חקר החיידקים והמחלות… לו היינו בריאים, כלומר במצב של סינתזה, לא היינו זקוקים לבדיקות הרפואיות. מדוע אנחנו תמיד בבדיקות? בדיקות דם, בדיקות שתן ומי יודע מה עוד… כי אנחנו כל כך ממוקדים באנליזה, עד שאי אפשר בלעדיה. אני מציע לחיות בסינתזה כי אז לא תזדקקו עוד לבדיקות רפואיות! לא תצטרכו לבדוק מה קורה עם השתן שלכם וזה לא ישנה דבר, כי פשוט תרגישו טוב. היום כולם בעד אנליזה: כולם רוצים להיפרד מכולם ולהקים מדינה נפרדת משלהם. אנחנו בעד סינתזה: שכל המדינות יתאחדו למדינה אחת. כך החיים יזרמו… הסינתזה היא חיים, נצח ואלמוות. אבל אני יודע שמעטים מאוד יבינו אותי, בגלל שצורת המחשבה שלהם מעוותת על ידי כל מה שנמצא סביבם: העיתונים, הספרים, הסרטים… תמיד צריך להסיר משהו, לחתוך, לעקור…
אהבה היא סינתזה: כשאנחנו אוהבים, אנחנו רוצים להתקרב, להתלכד ולהתאחד. דרך האנליזה אנחנו לומדים, דרך הסינתזה אנחנו חשים וחווים. בתהליך של אנליזה לא נרגיש הרבה, אבל בסינתזה, אולי לא נלמד מי יודע מה, אבל נרגיש, נתרחב, נחווה הנאה ואקסטזה. ואם עכשיו, בני האדם מתקשים יותר ויותר לחוות מצבים נעלים ושמיימיים, הסיבה לכך היא שהם עסוקים יותר מדי באנליזה. כשאתם פוגשים מישהו, אתם מייד מתחילים לנתח אותו: האף שלו, הפה שלו, התנועות שלו… האופי שלו, החסרונות שלו, המקצוע שלו, כמה הוא מרוויח… בעוד שאם תאהבו אותו, כל זה לא יעניין אתכם. אם תאהבו אותו כמו שהוא, אם תחושו את ההוויה שלו, אתם תהדהדו איתו. זו הסינתזה. ואם קורה שאתם מתעצבנים עליו זה אומר שנכנסתם למצב של אנליזה, ושאתם חותכים אותו לגזרים. ואז מחדש, כשאתם שוב אוהבים אותו אתם סולחים לו, כי אתם רואים אותו בשלמותו ושוכחים את הפרטים. הסינתזה, בניגוד לאנליזה, לא מתעכבת על הפרטים הקטנים. האנליזה לא רק מתעכבת עליהם, אלא גם מעצימה אותם עד כדי כך שבגלל פרעוש אחד שורפים את כל השמיכה. בגלל פגם קטנטן שוחטים מישהו. למעשה, האדם הזה הוא בנו של אלוהים, אבל זה לא משנה, זה לא מה שרואים, אנשים רואים את הפגם.
לקראת סוף הקטע שמופיע בהתחלה, כתוב: “בזכות הסינתזה אנחנו חשים באחדות של הדברים… וכך אנחנו מתקרבים לידע האמיתי. הידיעה מגיעה מהסתכלות מהנקודה הגבוהה ביותר, זו שמאפשרת את הראייה המרחבית על המכלול”.
הידע האמיתי טמון בסינתזה. הידע שמפיקים מאנליזה אינו ידע אמיתי, אלא ידע שטחי וחלקי בלבד. לימוד היסודות באופן נפרד אינו מביא לידע רב. כדי לדעת באמת צריך להתאים בין היסודות כך שייצרו דבר־מה שלא היה קיים בהם בנפרד, והדבר הזה הוא החיים. הידע האמיתי טמון בחיים. כשמפרידים בין היסודות אין עוד חיים. לדעת שיסוד מסוים ניחן בתכונה זו או אחרת, בריח, בטעם או במשקל כזה או אחר, אינו ידע חיוני כי הוא נטול חיים. אבל כשמאחדים את כל היסודות משהו חדש קורה, והדבר החדש הזה הוא החיים. אתם יכולים להכיר את כל התכונות של היסודות, אבל כל עוד אין שם חיים, אין לכם ידע אמיתי. הידע האמיתי, זה שמאפשר לכם להסתכל על המכלול השלם, הוא הידע של האחדות. האחדות היא הדבר החשוב ביותר, כי היא מאפשרות לאחד את כל הכוחות, את כל האנרגיות, בנקודה אחת. בשלב הזה הכוחות האלה נרגעים ונכנסים להרמוניה, הם פועלים יחד ואתם מתחזקים מאוד מכך. האחדות הזאת שייכת לרוח.
האנשים שלא אימצו פילוסופיית חיים כזו עשו זאת משום שהם בחרו בדרך החומר. וזה בסדר, כי הם נחשפים לתגליות ורוכשים ניסיון, אבל אם הם ימשיכו כך הם יתרחקו מהאחדות הזאת של הרוח, שהיא היחידה שמסוגלת לשמור על הרמוניה בין הבריות. במצב כזה הם יהפכו להיות מאוד עוינים ואנוכיים, עד שבסופו של דבר הם יהרסו את עצמם. אמי שבוחרים בדרך החומר נרמסים. הם חושבים שיהיו חופשיים, אבל למעשה הם קוברים את עצמם. הם מסרבים להקשיב למקודשים, הם כבר יודעים את מה שהם יודעים, ויום אחד נמצא אותם מחוצים לגמרי מהנטל של עצמם, מהחומר שהם כל כך אוהבים ושבו הם נאחזים. אם אתם עובדים עם החומר תוך התייחסות אליו מנקודת מבט רוחנית, השליטה נשארת בידכם: הוא מציית לכם כי הוא מבין שאתם חזקים. בעוד שבמקרה ההפוך הוא לא יישמע לכם, ויאמר: “אה אה, הצלחתי לסדר אותו, הוא עושה כרצוני וממלא אחר כל הגחמות שלי. יופי, אני אנצל את זה, הוא יהיה העבד שלי”. החומר, אתם יודעים, לא מפחד מהאדם. הוא מתעלם מהרוח והאדם ישלם את המחיר, בגלל שאף אחד מעולם לא הצליח להשתחרר מהחומר בדרך זו. ככל שעובר הזמן אנחנו יותר ויותר כבולים, קשורים ומסורבלים והסוף הוא מר.
הלימוד שאני מציע יכול להעניק לכם חיי נצח, האמינו לי. כל מה שצריך זה לשנות את הדרך שבה אתם חושבים וחיים. מזה שנים שאני מדגים לכם איך לעשות זאת, ואלה שנמצאים פה בפעם הראשונה צריכים ללמוד ולהתאמן. כי אם מישהו חושב לעצמו שתוך יום הוא יבין הכול ויסדר הכול, אז לא, זה בלתי אפשרי ביום אחד. סטודנט אחד נסע לגרמניה לפגוש פרופסור מפורסם למדעי הטבע, וכשהגיע הוא שאל אותו: “פרופסור, אני רוצה ללמוד את מדעי הטבע, אבל אני רוצה ללמוד מהר, הרבה יותר מהר מהתלמידים האחרים, האם זה אפשרי?” “כן, זה אפשרי”, עונה המורה, “התבונן בטבע. כשהוא מייצר דלעת, זה לוקח לו חודשים ספורים, אבל כשמדובר בעץ אלון, צריך שנים רבות. אז מה אתה רוצה להיות: דלעת או עץ אלון?” ואני שואל גם אתכם, האם תרצו להיות דלעת או עץ אלון?
*המאמר לקוח מתוך הספר אהבה ומיניות בשינויים קלים.
ישנם תהליכים בטבע שיכולים ללמד אותנו לא מעט דברים על עצמנו ועל האופן שבו תהליכים מתרחשים גם בתוכנו. כדי לעשות זאת עלינו ללמוד לעומק איך התהליכים הללו מתרחשים ומהם התנאים שמאפשרים אותם, ממש כפי שעשה לאונרדו דה וינצ’י בחייו כאשר הוא התבונן בטבע שסביבו ולמד ממנו את החוקים. אחד התהליכים שאני מוצא כיותר מעניינים בטבע הוא האופן שבו נוצרת הפנינה.
בשונה ממתכות ואבנים יקרות אחרות, שדרשו ליטוש והברקה, הפנינה הגיעה עם יופי טבעי שלא דרש כל פעולה. במשך אלפי שנים הפנינה נחשבה לתופעה מסתורית ונדירה של הטבע. היא עוררה סקרנות רבה, היוותה השראה לסופרים וציירים רבים, ושימשה בסיס לאגדות ולדימויים.
בעת העתיקה לפנינים היה ערך גבוה ביותר ורק משפחות עשירות מאוד יכלו להרשות לעצמן תכשיטים עשויים פנינים. הפנינים היוו סמל לעושר, לטוהר ולנשיות ורווחה כלכלית בתנ”ך, בתלמוד וגם בקוראן. האינדיאנים באמריקה היו מקשטים את מתיהם בדרך לשריפה בפנינים והשיגעון לפנינים הגיע לשיאו בזמן הקיסרות הרומית, שם ערכן של הפנינים היה הגבוה ביותר.
בעבר הסיכוי למצוא פנינה בטבע היה נדיר מאוד. הסיבה לכך היא שרק אחוז בודד מהצדפות מכיל פנינים. בשל נדירותן במשך אלפי שנים בני האדם ניסו לפענח את תעלומת היווצרותה של הפנינה כדי שיוכלו לשחזר את התהליך הטבעי של היווצרותה וכך לייצר יותר פנינים, וזאת לרוב ללא הצלחה.
במובן מסוים הקסם של הפנינים הפך למעט פחות מרתק ברגע שחוקרים יפנים הצליחו לגלות את סוד היווצרות הפנינה וליצור את הפנינים המתורבתות הראשונות. זה קרה בשנות העשרים של המאה ה-20, כאשר שלושה יפנים שונים, שעבדו בנפרד במעבדות מבודדות, גילו במקביל כיצד נוצרת הפנינה בטבע. הם הגיעו ביחד למסקנה שההפרשות מגלימת הצדפה הן שיצרו את הפנינה. בניסיון לחקות את הטבע ניסו שלושתם ליצור גירוי בצדפה באמצעות החדרה של חומרים שונים לתוכה. באופן מפתיע הצדפות שלהם “ילדו” פנינים עגולות. וכך, לאחר אלפי שנים של מסתורין נפתרה התעלומה.
אם נחשוב על כך, הפנינה מלמדת אותנו באופן מטאפורי שיעור חשוב: הזיהום שחודר אליה בצורת גוף זר – כמו למשל גרגר חול, ולעיתים קרובות עוד יותר אורגניזם טפיל, חומר אורגני כלשהו או אפילו שבר ברקמת המגן הפנימית המגינה על הרכיכה – הוא שמאפשר לה ליצור את אחת מאבני החן היפות ביותר בעולם.
בואו נחשוב רגע על המשמעות העמוקה של התהליך הזה: הזיהום שמגיע מבחוץ וחודר לתוך הצדפה הוא שמאפשר לה ליצור את הפנינה, ובלעדיו כל הקסם הזה לא היה קורה. לרוב כאשר מגיע אלינו גירוי לא נעים או אירוע חיים מטלטל שחודר לתוך חיינו, התגובה הראשונית שלנו היא לנסות לדחות אותו להרחיק אותו כמה שיותר מאיתנו, וזוהי אכן תגובה טבעית־אינסטינקטיבית־ביולוגית חשובה שנועדה להגן עלינו מפני פגיעה. אבל תחשבו אילו פנינים היינו יכולים להפיק אם היינו נותנים לחלק מאותם אירועי חיים מטלטלים לחדור לתוכנו ואם היינו נשארים איתם ולומדים מהם. איינשטיין אמר פעם: “זה לא שאני יותר חכם, אני פשוט נשאר יותר זמן עם השאלה”. אז מה אם במקום להדוף את מה שמגיע היינו מנסים להישאר איתו?
“המחשבה היא כמו צוללן, הצולל עמוק אל תוך הים של הלב כדי למצוא את פניני החוכמה. כשהוא מביאן אל החוף של הווייתו, הן נשפכות בצורת מילים משפתותיו, ובאמצעותן הוא קונה סגולות שלא יסולאו בפז בשוק של אלוהים”.
מתוך הספר סוד הסודות מאת עבד אל-קדר אל-ג’ילאני
למי מכם שלא מכיר, ד”ר מילטון אריקסון היה פסיכיאטר ופסיכולוג אמריקאי, ממייסדי הגישה האסטרטגית בטיפול פסיכולוגי ואבי השיטה האריקסוניאנית בהיפנותרפיה. הוא התפרסם תודות לגישתו הבלתי קונבנציונלית לטיפול פסיכולוגי, השימוש הנרחב שלו במטפורות, בטיפול נרטיבי ובהיפנוזה. למעשה, שיטת ה-NLP מבוססת במידה רבה על הטכניקות שהוא פיתח באופן אינטואיטיבי.
שמו של אריקסון הולך לפניו, אבל מעטים מכירים את סיפור חייו יוצא הדופן. בגיל 17 הוא חלה בפוליו והפך למשותק בצורה כה קשה, עד שהיה חשש לחייו. בזמן שהוא שכב במיטה הוא שמע את הרופאים מדברים עם הוריו ואומרים להם שהוא לא ישרוד את הלילה. כשאריקסון שמע זאת ביקש מאימו להזיז את המיטה שעליה שכב כך שתוצב מול החלון כדי שיוכל לראות את הזריחה, והנחישות הזאת היא ככל הנראה מה שהשאירה אותו בחיים.
למרות התחזיות של הרופאים, אריקסון החלים אך נותר משותק בכל גופו. הוא היה מסוגל רק לשמוע ולהזיז את עיניו. וכך, בעודו מרותק למיטה ובלא יכולת לדבר, הוא התבונן במשך ימים שלמים בשפת הגוף ובדינמיקה של האנשים שהיו סביבו וכך הוא שם לב לפערים בין מה שאנשים אמרו לבין מה שהתקשורת הלא מילולית שלהם הביעה – שפת הגוף וטון הדיבור שלהם. הוא נוכח בכך שלעיתים קרובות התקשורת הלא מילולית של האנשים סתרה את המילים שאמרו, ממש כפי שאומר הפתגם “אחד בפה ואחד בלב”.
לימים, אריקסון ריפא את עצמו מהשיתוק בכוח המחשבה והרצון ותודות לאימונים הפיזיים והמנטאליים שעשה ולנחישות הרבה שלו. באחת הפעמים, כשהיה עדיין חסר יכולת ללכת, הוא החליט לצאת לבדו לשיט קאנו במסלול של 1,600 ק”מ כדי לאמן את גופו. לאחר המסע הוא כבר היה מסוגל ללכת בעזרת מקל.
תודות להתנסויות שעבר, אריקסון הפך לרב־אמן בטיפול באמצעות שפה ובהבנה של האופן שבו פועל התת מודע. מאוחר יותר, על בסיס התובנות העמוקות של אריקסון פיתחו הבלשן ג’ון גרינדר והמתמטיקאי ריצ’רד בנדלר את שיטת ה-NLP שנחשבת כיום לשיטה מובילה ליצירת שינויים עמוקים בתת מודע.
הסיפור של ג’יל בולט טיילור גם הוא סיפור על היווצרות של פנינה. בכל שנה קרוב ל-800 אלף איש עוברים שבץ מוחי בארה”ב. רוב הסיכויים שלא נשמע עליהם בכלל. אבל השבץ של ג’יל היה שונה, בגלל הרקע וגישת החקר שלה. ג’יל בולט טיילור הייתה חוקרת מוח כאשר בגיל 37 היא חטפה שבץ. תודות לרקע המדעי שלה היא יכלה להתבונן בתהליך מבפנים ולהבין את מה שמתרחש. בעקבות ההתמודדות עם השבץ היא כתבה ספר שמתאר בגוף ראשון את החוויה שעברה, את תהליך ההחלמה ואת התובנות הרבות על הפעילות המוחית שהיא הפיקה מחוויה זו. הספר שלה נכנס לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס ותורגם ל-30 שפות (ביניהן גם לעברית בהוצאת מודן). הרצאת ה-TED שלה משנת 2008 הפכה בזמנו לוויראלית וכיום היא עדיין ניצבת במקום ה-19 בכמות הצפיות בהרצאות TED. אם תרצו תוכלו לצפות בהרצאה המרתקת של ג’יל בולט טיילור בקישור הבא: התקף ההשראה שלי (עם כתוביות בעברית).
אני מניח שלא שמעתם על פליקס קליזר. פליקס נולד בשנת 1991 בגרמניה עם מום – הוא נולד ללא זרועות. והעובדה הזאת לא עצרה בעדו מלהפוך לאחד הנגנים המובילים בקרן יער. הוא עשה זאת בעזרת נחישות בלתי רגילה שנובעת מאהבתו למוזיקה וכמובן גם תודות לשמונה שעות אימון יומיות. כבר בגיל צעיר הוא הפך לסולן בינלאומי בולט ובהמשך הקריירה שלו הוא זכה בכמה בפרסים בינלאומיים חשובים, ואף הופיע כאורח של סר סיימון ראטל והפילהרמונית של ברלין.
כעת, איננו יכולים שלא לשאול את עצמנו “מה היה קורה אם…”, מה היה קורה אם אריקסון לא היה חולה בפוליו? מה היה קורה אם ג’יל בולט טיילור לא הייתה עוברת שבץ? ומה היה קורה אם פליקס קליזר היה נולד עם זרועות? האם היינו שומעים עליהם או כותבים עליהם? כנראה שלא.
האם לדעתכם מה שקרה להם הוא חיובי או שלילי? מעניין אם הם היו מעדיפים שלא לחוות את אותו אירוע חיים קשה, אבל מה שכן ברור הוא ששלושתם הצליחו להפוך את המגבלה, שהייתה יכולה להיות חוויה שלילית והרסנית, ליתרון של ממש.
יש עוד הרבה סיפורים על אנשים יוצאי דופן שהשתמשו בטרגדיות של החיים שלהם באופן מעורר השראה, ועל דברים שהתגלו דווקא מתוך טעויות, כמו הפניצילין למשל. כל אותם אנשים יוצאי דופן הצליחו לקחת מצבים חסרי תקווה ולהפוך אותם לפנינים של ממש.
איך הם עשו זאת? הם השתמשו במה שכן היה ברשותם והתמקדו במה שהם יכלו לעשות בתנאים הקיימים. הם הונעו מסקרנות והם לא בכו על מר גורלם. הם עבדו עם מה שיש, ממש כמו הצדפה שלא פולטת החוצה את הזיהום שחודר אליה, אלה עוטפת אותו בשכבת מגן, ואז בעוד אחת ועוד אחת, עד שנוצרת פנינה (תוכלו לראות הדגמה של התהליך בסרטון שבסוף המאמר). ובהשלכה אלינו, שכבת המגן הזאת, שעוטפת את הגירוי ולא מאפשרת לו לזהם אותנו, יכולה להיות עבורנו תשומת הלב שלנו והמודעות שלנו לסיטואציה, כיוון ששתי אלו מאפשרות לנו להתבונן מהמרחק הנכון בדברים, מבלי להיות מזוהמים על ידם. כך כל אירוע חיים הופך באמת להזדמנות, וכך אנו נשארים מוגנים, ומסוגלים לא רק שלא להימחץ על ידו, אלא לצאת ממנו מחוזקים וחדשים.
ואם אתם רוצים ללמוד יותר על הדרך שבה נוצרות הפנינים אתם מוזמנים לצפות בסרטון הבא:
תמונה ראשית: מתוך ספר עתיק מאוסף The Walters Art Museum.
תודה מיוחדת לניצן גבע על העזרה בכתיבת המאמר.
הגשם הראשון שהגיע אלינו זה עתה מזכיר לנו שבטבע, כמו בחיים, הכול נמצא בשינוי מתמיד. הזמן שאף פעם לא עוצר מלכת מזמין אותנו להתפעם מלהטוטיו, והגשם, שבזכותו האוויר הופך נקי יותר, מזכיר לנו שאפשר גם לנשום עמוק.
אנחנו שומעים מסביבנו על הרבה אנשים שחווים לחץ ועומס והרבה חוסר אונים בתוך זה. בימים האחרונים כשדיברנו עם כמה חברים שאלנו אותם מה עוזר להם בתקופה הזאת, ולאן הם הולכים כשהם צריכים הטענה רגשית. באופן מעניין כמה מהם סיפרו לנו שמה שמאוד עוזר להם זה לצאת לטבע: לרוץ על חוף הים, ללכת ברגליים יחפות על הבוץ, לעשות הליכה בחורשה או סתם לשבת למרגלות עץ זקן ביער ולהקשיב לחוכמתו.
גם מההתנסות שלנו, השהייה בטבע יכולה לעזור. זכורה לנו אפילו תקופה שבה נהגנו לבלות ימים ארוכים בטבע, ואיך היה שלב שבו משהו נפתח, כשפתאום היו הרבה יותר גוונים של ירוק, שקט שטבול בפשטות, ומרחב, הרבה מרחב.
יש בטבע משהו שמרפא כאשר שוהים בו מספיק זמן, משהו שעוזר לנו להוריד הילוך משאון החיים המודרניים, משהו שמזכיר לנו שאפשר גם אחרת, שאפשר להתנתק לרגע, שאפשר למצוא רגיעה ושקט.
רצינו להזמין אתכם לצאת לטבע. לשבת, להירגע, להתבונן בעלים, בעצים, באבנים ובכל שאר האוצרות החבויים שם, ואולי אפילו תצליחו להקשיב לשירו של הטבע:
בטבע הכול שר, הכול חי, כל ברייה מפיקה תנודות המתפשטות כמו גלים של מוזיקה. לכן אנו יכולים לומר שבטבע הכול מוזיקלי. המוזיקה קיימת בנחלים הזורמים, במעיינות הנובעים, בגשם המטפטף, בגעש המפלים, בתנועה הבלתי פוסקת של האוקיינוסים והימים. המוזיקה מצויה בשריקת הרוח, ברשרוש העלים, בציוץ הציפורים…
מתוך הספר יצירה אמנותית ויצירה רוחנית מאת אומרם מיכאל איבנהוב
שייקספיר אמר פעם בהקשר הזה ש”לאדמה יש מוזיקה עבור אלו שמקשיבים”. המפגש עם הטבע הוא גם מפגש מחודש עם עצמנו, כי כשאנחנו מקשיבים החוצה אנחנו מקשיבים גם פנימה וכך אנחנו יכולים למצוא בתוכנו אוצרות חדשים. הטבע מעודד פליאה, כי הוא לא מאפשר לנו להסתכל בעיניים ״שכבר מכירות את זה״. וכשאנחנו מצליחים להיכנס לתהודה עם הטבע ישנה תחושה של התפעמות ממנו, לרגע אנחנו נזכרים שהטבע אינו רק מחוץ לנו, אלא שאנחנו חלק ממנו, שהוא קיים בנו ואנחנו בו.
מי שחיו בקירבה גדולה לטבע היו כמובן האינדיאנים, ונוכל ללמוד על הקשר המיוחד שלהם לטבע ממכתבו של צ’יף סיאטל, ראש שבט הסואמיש, במדינת וושינגטון, במכתב תשובה מכתב משנת 1885 אל נשיא ארה”ב. תשובתו התייחסה להצעה לרכוש את אדמות השבט:
איך תוכלו לסחור בשמיים או בחמימות האדמה? רעיון זה הוא זר לנו. הרי רעננות האוויר או נצנוץ פני המים אינם בבעלותינו. איך תוכלו לקנות אותם מאיתנו? אנו נחליט על כך בבוא העת. כל חלק מאדמה זו קדושה לבני עמי. כל מחט אורן מבהיקה, כל חוף חולי, כל הערפילים ביער, כל קרחת יער וכל חרק מזמזם – כולם קדושים בזיכרונם של בני עמי.
אנו יודעים שהאדם הלבן לא יבין את דרכנו. פיסת קרקע אחת נדמית לו כאחרת, שכן הוא מתנהג כזר הבא בחשכה לקחת מהאדמה את מה שנדרש לו. האדמה אינה אחות עבורו, אלא אויב, ולאחר שכבש אותה – הוא ימשיך בדרכו.
בערי האדם הלבן לא תמצא פינה שקטה. לא מקום לשמוע את רחש העלים באביב, או את משק כנפי החרקים. אולי מפני שאני פרא ואינני מבין – השאון נדמה כעלבון לאוזניים. ומה טעם בחיים אם אינך יכול לשמוע את אנקות בכיו המתוק של התחמס, או את פולמוס הצפרדעים בלילה סביב האגם? האינדיאני מבכר את קולה הרך של אבחת הרוח על פני האגם, ואת ניחוחה אחרי שהזדככה בגשם הצהרים או התבשמה באורנים. האוויר יקר לאדום העור, כי לכל הברואים נשמת אף אחת – לחיות, לעצים, לאדם.
המכתב הזה כל כך מלא התפעמות מן הטבע החי שאנחנו מאוד אוהבים אותו. אנחנו אוהבים אותו למרות שבשלב מאוחר יותר התגלה שלא זו הייתה התשובה המקורית של הצ׳יף, אלא שמדובר בעיבוד אומנותי משנת 1971 של תסריטאי בשם טד פרי למכתב שנשא “צ’יף סיאטל” ב-1854 ושעבר מאז גלגולים רבים.
היציאה אל הטבע מחזקת בנו גם את יכולת ההתבוננות והריכוז, היא מכניסה אותנו לתוך קצב אחר ולתוך מצב פנימי של קשב מוגבר. היציאה לטבע עוזרת לנו להבחין ביותר גווני צבע, בעומק שדה, בדקויות של דברים. בספר חיפוש אחר המופלא גורדייף מדבר על כך שעם ההתרחקות מהטבע וכתוצאה מתנאי החיים הבלתי רגילים שסיגלנו לעצמנו כבני אדם, איבדנו גם דבר יקר ערך – את אותה הנוכחות ותשומת הלב שהיו למי שחיו בקרבה לטבע, כמו האינדיאנים למשל.
גורדייף טוען שישנם ארבעה מצבי תודעה אפשריים לאדם. אך האדם בתנאי חייו הרגילים חי רק בשני מצבי התודעה הנמוכים ביותר: ה׳שינה׳, שהיא מצב סביל שבו מבלה האדם שליש ולעתים קרובות מאוד מחצית מחייו, מדובר בשנת הלילה שלנו כמו גם מצב רדום בו אנחנו גם חיים את חיינו, מתוך עשייה ׳אוטומטית׳ וללא תשומת לב. במצב הזה בני אדם משוטטים ברחובות, כותבים ספרים, משוחחים על נושאי נשגבים, נוטלים חלק בפוליטיקה, יוצאים למלחמה ואפילו הורגים זה את זה.
מצב התודעה השלישי של האדם לפי גורדייף הוא של זכירה של עצמו, או תודעה של עצמו, תודעת הווייתנו. מקובל לחשוב שמצב תודעה זה ברשותנו, או שאפשר שיהיה שלנו אם נרצה בכך. המדע והפילוסופיה שלנו התעלמו מן העובדה שמצב תודעה זה אינו ברשותנו ושאין בידנו ליצור אותו בתוכנו על ידי תשוקה או החלטה בלבד.
מצב התודעה הרביעי מכונה מצב התודעה האובייקטיבית. במצב זה בידי האדם לראות דברים כמות שהם. נצנוצים של מצב תודעה זה מזדמנים אף הם לעיתים בחיי האדם. בדתותיהם של כל העמים יש עדויות על אפשרות קיומו של מצב תודעה מעין זה, המכונה בשם ‘הארה’ ובשמות שונים אחרים, אך אינו ניתן לתיאור במילים. מצב התודעה רביעי זה באדם פירושו מצב הוויה שונה בתכלית. הוא תוצאה של צמיחה פנימית ושל עבודה ממושכת של אדם על עצמו.
אבל מצב התודעה השלישי הוא זכותו הטבעית של האדם כמות שהוא, ואם אינו קיים בו, אין זה אלא בגלל תנאי־חייו הבלתי־נכונים. ניתן לומר, ללא כל הגזמה, שבימינו אלה מופיע מצב התודעה השלישי באדם רק בצורת נצנוצים נדירים עד מאוד, ושניתן לעשות את המצב הזה קבוע בו פחות או יותר רק באמצעות תרגול מיוחד.
מה יכולים להיות אותם תנאי חיים בלתי נכונים שמונעים מאיתנו להיכנס אל מצב התודעה השלישי ושעליהם מדבר גורדייף? אחת המגמות המשמעותיות ביותר של מאות השנים ברמת האנושות היא ההתרחקות מהטבע והמעבר לריכוזי אוכלוסייה גדולים כמו ערים. מעניין לראות שדווקא תקופת הקורונה גורמת להגירה שלילית מהערים אל הפריפריה ואל הקרבה לטבע. אולי אותם תנאי חיים בלתי נכונים קשורים לניתוק מהטבע ומהמקצב של הטבע, מהשקט שבו ומהנוכחות שהוא מייצר. אותה נוכחות שליוותה את האינדיאנים, כמו תרבויות אדמה אחרות, שהיו צריכים להיות בתשומת לב רחבה לסביבתם, הן כדי להשיג אוכל והן כדי לשרוד. כיום, כחלק מהניתוק מהטבע אנחנו מוצאים את עצמנו עם פחות מגע עם עצמנו ועם פחות הבנה של עצמנו כחלק ממכלול גדול יותר. ואם תחשבו על זה גם הבודהה זכה להארה כאשר ישב במשך ימים רבים תחת עץ ומדט.
ההימצאות בטבע מרחיבה את התפיסה החושית ועוזרת לאזן את החלקים השונים בנו. היא מוסיפה חיות ותשומת לב. אליזבט הייך בספרה התקדשות מתארת כיצד בשלב מסוים היא הרגישה דחף עמוק לעזוב ההמולה ולשהות ביער כדי להעמיק בתרגול וכיצד השהייה ביער סייעה לה להעמיק בתרגולי ריכוז ומדיטציה:
כאן חייתי לגמרי לבדי. בבוקר מצאתי על המרפסת את החלב הטרי, אחר כך ירדתי אל המרתף, חטבתי עצים והבערתי אש באח. לאחר מכן התחלתי בתרגיליי. בית-היער היה מקום אידיאלי לתרגילי יוגה. האזור כולו התפרסם באווירתו החגיגית. השקט והשלווה ביער העד וטוהר הטבע, שהציוויליזציה טרם הגיעה אליו, השפיעו במידה כזו על כל מי שבא לשם, שנעורו בו מצב רוח מרומם וחרדת קודש – אפילו ללא תרגילי יוגה. האדם נעשה כאן רגיש יותר לרטיטות גבוהות. איברי החושים הרוחניים הרדומים שבנו נפתחו, ואני יכולתי לבצע, ללא מאמץ, את התרגילים הקשים ביותר בריכוז ובמדיטציה.
מתוך הספר התקדשות מאת אליזבט הייך
ואם אין לכם אפשרות לבלות כמה ימים בטבע, גם שהייה קצרה יותר של כמה שעות יכולה להיות הפוגה מרעננת מרחשי העיר. החורף שהגיע זה עתה מזכיר לנו שזה הזמן להשיל מעצמנו את מה שכבר לא משרת אותנו, שאפשר להתכנס פנימה ולהקשיב לרחשי הלב, שאפשר להתנקות במי הגשם הזכים, ולאפשר לתהליכי הצמיחה הפנימיים להתרחש, למרות שהם עדיין חבויים מתחת לפני הקרקע. ובחורף הזה, כשאנו יוצאים אל הטבע, נוכל ליהנות מזמן איכות עם עצמנו ועם היקרים לנו, נוכל להקשיב לצליל המיוחד שלנו, ונוכל, בדומה לאליזבט הייך, להפוך לרגישים יותר לרטיטות גבוהות, ולאפשר לחושים הפיזיים והרוחניים שלנו להיפתח, כשאנו חווים את עצמנו כחלק ממארג שלם של התבטאויות.
אם תרצו תוכלו לעשות תרגיל קצר כשאתם בטבע: שבו במקום שקט, קחו כמה נשימות עמוקות וחלקו את תשומת הלב שלכם בין כמה צלילים ותחושות, כמו למשל ציוף הציפורים, רחש הרוח בעלים, צליל הנשימה שלכם, מגע משב הרוח בפנים שלכם וכן הלאה. נסו להישאר בו זמנית בתשומת לב לשלושה דברים כאלה לפחות, ואז נסו להוסיף עוד אחד. אם תצליחו לעשות זאת למשך כמה דקות רצופות מבלי להיסחף במחשבות ושאר טרדות, תוכלו לחוות את האיכות המיוחדת של הטבע ושל הנוכחות שהוא מביא עימו.
ובינתיים עד שתצאו לטבע, אתם מוזמנים להתפעם מהסרטון שנמצא בסוף המאמר ושממחיש כיצד הטבע משתנה ללא הרף בריקוד אחד ארוך של החיים.
היה הייתה פעם אישה צעירה ושמה פטימה, אשר חיה בעיר אחת במזרח התיכון. היא הייתה בת לטווה חוטים עשיר. יום אחד אמר לה אביה: “בואי בתי ונצא למסע. יש לי עסקים לעשות באיי הים התיכון. אולי תמצאי לך בחור עלם חמודות ממשפחה טובה, לו תוכלי להינשא”.
הם יצאו לדרכם והפליגו מאי לאי. האב טיפל בעסקיו, בעוד פטימה חלמה על החתן שתפגוש. יום אחד, כששטו אל האי כרתים, התחוללה סערה בים והספינה נטרפה. בשוך הסערה מצאה פטימה את עצמה מעולפת על חוף לא רחוק מאלכסנדריה. היא גילתה כי אביה מת והיא נותרה חסרת כול. וכיוון שחוויית הטביעה והשהייה במים התישו אותה לחלוטין, לא נותר לה דבר מחייה הקודמים מלבד זיכרון מעומעם.
בזמן ששוטטה על החוף פגשה משפחת אורגים. האורגים היו אנשים עניים, אך הם הכניסו אותה אל ביתם ולימדו אותה את סודות המקצוע. וכך החלה פטימה בחיים חדשים, ותוך שנה שנתיים הייתה מאושרת והשלימה עם גורלה.
אולם יום אחד, בזמן שטיילה על החוף, עגנו שם סוחרי עבדים ולקחו אותה בשבי יחד עם אסירות צעירות נוספות. למרות שבכתה והתלוננה מאוד על מר גורלה, פטימה לא עוררה כל חמלה בלב הסוחרים, והם לקחו אותה לאיסטנבול למכור אותה כשפחה. עולמה חרב עליה בפעם השנייה. באותו היום היו רק קונים מעטים בשוק, וביניהם אדם שחיפש עבדים לבית המלאכה שלו, שבו בנה תרנים לספינות.
בראותו כמה עצובה פטימה המסכנה החליט לקנות אותה, בחושבו שלפחות יוכל להציע לה חיים טובים יותר מאלו שייפלו בחלקה ללא ספק, אצל אדון אחר.
הוא הביא את פטימה לביתו בכוונה לתת אותה לאשתו כמשרתת. אך כאשר הגיע לביתו גילה שאיבד את כל רכושו שהיה במטען שפיראטים שדדו. ברור היה שאינו יכול יותר להחזיק בפועלים, ולכן פטימה נשארה לבד אתו ועם אשתו לעמול קשה בבניית התרנים.
מלאה בהוקרת תודה לגואלה, פטימה עבדה כל כך הרבה וכל כך טוב עד שבעליה החליט לשחרר אותה. היא נהפכה לשותפה נאמנה שלו ובחלק שלישי זה של חייה ידעה אושר יחסי.
יום אחד אמר לה: “פטימה, אני רוצה שתפליגי ליאווה כסוכנת שלי, עם מטען של תרנים, ונסי למכור את הכול ברווח”.
פטימה הפליגה לדרכה, אך כשהתקרבה ספינתה לקו החוף הסיני, נטרפה בסופת טייפון. פטימה מצאה עצמה זרוקה שוב על חוף ארץ זרה, ושוב בכתה במרירות במחשבה על כך ששום דבר לא הולך בחיים שלה בהתאם לציפיותיה. בכל פעם שנדמה היה שהדברים הולכים לטובה, קרה משהו שהרס את כל תקוותיה.
וכך, בפעם השלישית, צעקה: “איך ייתכן שבכל פעם שאני מנסה לעשות משהו הוא נגמר ברע?” אך היא לא קיבלה תשובה. היא קמה והתחילה ללכת לכיוון פנים הארץ.
בסין מעולם לא שמעו על פטימה ועל אסונותיה, אך רווחה שם אגדה שסיפרה שיום אחד תגיע אישה זרה אשר תהיה מסוגלת לבנות אוהל לקיסר, ומכיוון שאף אחד עוד לא ידע כיצד בונים אוהל, כולם ציפו מאוד להגשמת הנבואה.
כדי להיות בטוחים שלא יחמיצו את הזרה שתגיע, סיגלו לעצמם הקיסרים יורשי העצר הרגל לשלוח פעם בשנה כרוזים בכל ערי וכפרי סין, שיורו להביא במהירות את כל הנשים הזרות אל חצר הקיסר.
בדיוק ביום שבו פטימה נכנסה מזועזעת לעיר החוף הסינית, הגיע הכרוז המלכותי לאותה העיר. האנשים דיברו אליה בעזרת מתרגם, והסבירו לה שהיא צריכה להגיע מיד אל הקיסר.
“גברתי”, אמר הקיסר כאשר פטימה הוצגה בפניו, “האם את יודעת לארוג אוהל?”
“אני חושבת שכן”, ענתה פטימה.
היא ביקשה לקבל חבלים, אך אלה לא היו בנמצא. אז היא נזכרה בזמן שבו היא הייתה טווה. היא אספה פשתן, ממנו הכינה חבלים. אחר כך היא ביקשה בד קשיח, אך לסינים לא היה בד מהסוג שהיה דרוש לה. היא נעזרה בניסיון שרכשה לעצמה אצל האורגים באלכסנדריה, והחלה לארוג בד לאוהל. בנוסף לכך היה לה צורך במוטות לאוהל, אך בסין לא היו כאלו. אז פטימה נזכרה במה שלמדה אצל בונה התרנים באיסטנבול, ויצרה בכישרון מוטות יציבים עבור האוהל. כאשר אלו היו מוכנים, פשפשה בזיכרונה אחר כל האוהלים שראתה במהלך מסעותיה, וכך הכינה אוהל אחד.
כאשר הוצג הפלא בפני הקיסר, הוא התחייב להגשים כל משאלה שבה חפצה פטימה. פטימה בחרה להישאר בסין, שם נישאה לנסיך יפה תואר וחיה באושר, מוקפת בילדיה, עד לסוף ימיה.
כל ההרפתקאות שחוותה הביאו את פטימה להבין סוף סוף שמה שבאותו הרגע היה נראה לה כחוויה לא נעימה, שיחק תפקיד הכרחי בבניית האושר הסופי שלה.
הסיפור לקוח מתוך הספר אררט דרך הנוכחות מאת פטריציו פאולטי
***
אנחנו מאוד אוהבים את הסיפור הסוּפי הזה שכתב אידריס שאה ונזכרנו בו שוב לאחרונה. כמה פעמים יצא לנו בחיים, וספציפית השנה, לזעוק את זעקתה של פטימה ״שום דבר לא הולך בחיים בהתאם לציפיות שלי״? הרבה תוכניות השתנו בשנת 2020, ופטימה, שספינתה נטרפה שוב ושוב, יכולה ללמד אותנו דבר מה על התמודדות עם אירועים לא צפוים. כל אחת מן האפיזודות שנדמה היה שהרחיקו את פטימה יותר מהחיים שלהם היא ייחלה, לימדו אותה דבר־מה חדש, והיכולת המיוחדת של פטימה התגלתה בכך שלמרות הקושי, בכל משבר היא אספה לתוכה את הלימוד שאותו משבר הציע. בכל פעם היא למדה מיומנות חדשה וייחודית שנשארה ברשותה גם כאשר ספינתה נטרפה בפעם המי יודע כמה והיא נותרה חסרת רכוש.
המסר שהסיפור של פטימה מביא עימו הוא שכל עוד אנחנו בתוך הסיפור אין לנו את התמונה השלמה, איננו יודעים “למה” משהו מסוים קורה ואיננו יודעים גם איך הסיפור יסתיים. פעמים רבות משברים מביאים לשינוי עמוק ומהותי בחיים, הם מביאים אותנו לעשות דברים שאחרת לא היינו עושים, כמו למשל במקרה של אנשים שחולים במחלה קשה ופתאום כשהם מקבלים את החיים בחזרה מחליטים לעשות שינוי קריירה או להקדיש יותר זמן למשפחה או לחיות יותר באיזון. איננו יודעים איך הסיפור יסתיים, אולי גם לנו מצפה סוף טוב.
אם רצונה של פטימה בתחילת הסיפור היה להינשא לעלם חמודות, היא קיבלה בסופו של דבר נסיך יפה תואר איתו חיה באושר מוקפת בילדיה, אך כל הדרך לשם היה שונה לחלוטין ממה שתיארה. היא בטח לא תיארה לעצמה שהיא תהיה אותה זרה שלה כולם ציפו, שתהיה בעלת יכולת לייצר אוהל פלאים, כשתגדל ותהפוך למגשימת הנבואה.
מי באמת בוחר את בן או בת הזוג שלנו? האם אלה רק אנחנו? על פי הקונסטלציה המערכתית, גישה טיפולית, בה מנחה הקונסטלציה מאפשר לחשוף מערכות יחסים מן העבר המשפחתי, המשפיעות על האדם בהווה, ניתן לומר שיש מערכת שלמה שבוחרת עבורנו את בני הזוג. כל סיפורי האהבה, המשברים, הפרידות, האהבות הנכזבות, ההתאהבויות והאמונות שמשפחתנו מחזיקה לגבי יחסים זוגיים, אהבה ומיניות, נמצאים איתנו ברגע שבו אנו מתאהבים.
גם אם איננו מודעים לכך, אנחנו מתאהבים במי שההיסטוריה המשפחתית שלו היא בעלת פוטנציאל לריפוי עבורנו ועבור המערכת המשפחתית שאליה נולדנו.
אבי גישת הקונסטלציה המערכתית, ברט הלינגר, כומר לשעבר, ותרפיסט, גיבש את עבודתו עם אנשים לכדי גישה טיפולית פנומנולוגית הידועה בשם “קונסטלציה משפחתית“. עבודה עם הקונסטלציה המשפחתית מגלה דינמיקות אשר קיימות במשפחה בצורה חבויה, מציפה אותן, ומוצאת את התהליך הנדרש ליצירת שינוי בדרך ההשפעה שלהן. בכך היא מחזקת את כוחות הריפוי הקיימים במשפחה.
גישת הקונסטלציה המשפחתית מאפשרת לנו להתבונן על הזוגיות שלנו בצורה בלתי נפרדת מהשושלת המשפחתית שלנו ומעלילותיה, ולמצוא שם את הפתרון לקשיים הקיימים בזוגיות. כאשר אנו פוגשים בן או בת זוג אנו מאפשרים לביוגרפיות המשפחתיות שלנו להתערבב זו בזו, וכך המערכת שממנה הגענו מובילה אותנו למצוא בבן הזוג שבחרנו השלָמה למה שלא היה במשפחת המקור שלנו.
הפרדוקס הוא שאנו נמשכים לבני הזוג שלנו מכיוון שאנו רואים בהם את מה שמשלים את החוסר אצלנו, בעוד שאין להם באמת סיכוי להשלים או לרפא את מה שחסר במערכת המשפחתית שלנו.
למשל, זוג מגיע לקונסטלציה עם ריבים על רקע מי משקיע יותר בזוגיות. האישה מרגישה שהיא רק נותנת ובן זוגה רק לוקח. בתהליך הקונסטלציה מתברר שסבו של בן הזוג נפטר בגיל צעיר ושסבתו גידלה לבדה עשרה ילדים. אביו של בן הזוג, בנה הבכור, מתבקש מגיל צעיר להיכנס לנעליים של אביו, ולדאוג לפרנסה ולרווחת אחיו הקטנים, ובמקביל לתמוך רגשית באימו.
כאשר הנכד מתחתן הוא מבקש מאשתו את מה שאביו לא יכול היה לקבל מאימו. מתוך התהליך מסתבר שכשהוא מביט בבת הזוג שלו הוא בעצם מייצג את אביו שמסתכל על סבתו. כאשר הם מגלים את המקור לתופעה הזו ביניהם, בן הזוג מזהה שהוא מחזיק את הכאב של אביו על מותו של הסב ואת כעסו על כך שבעקבות זאת איבד רגשית גם את אמו.
עכשיו בן הזוג רואה ומבין שבדרך כלשהי אשתו מייצגת עבורו את הסבתא ואת כל החוסר שנבע מההיסטוריה הזאת. הוא מונחה להביט בבת זוגתו ולומר לה “אין לך סיכוי למלא את החוסר שהגעתי איתו, זה לא התפקיד שלך, את לא צריכה לייצג את הדמות הזאת במשפחה שלי, זה לא הסיפור שלך ושלי”. או “את החוסר הזה את לא צריכה למלא עבורי, מעתה אני אדאג לזה בעצמי”.
בתהליך הקונסטלציה, המטופל, שנקרא ״המונחה״ מקבל הנחייה מן המנחה. המנחה עושה זאת בין היתר באמצעות עזרה של ״נציגים״ (כך נקראים מי שמגיעים לתהליך הקונסטלציה ושנבחרים לייצג דמות מבני המשפחה של המונחה) לומר משפטים פשוטים המכירים בקיים ובהבנות שמתגלות, ובכך מאפשרים ריפוי עמוק למונחה. חלק מבין משפטי הריפוי שהקונסטלציה המערכתית מציעה לנו לומר לבני הזוג שלנו הם: “אני רק אשתך”, “אני רק בעלך”, ובכך להוריד מכתפינו את המשא הכבד של משפחתו של בן הזוג שאנו לוקחים על עצמנו. ההכרה בקיים, ההכרה במה שיש ובמה שאפשרי, היא אחת מעקרונות הבסיס של הקונסטלציה המערכתית. יש לציין, שלמשפטים האלה יש משמעות עמוקה וכוח ריפוי בעיקר כשהם נאמרים תוך כדי התהליך ובקונטקסט של ההתרחשות.
כשמביטים בזוגיות במבט מערכתי רואים שכל אחד מבני הזוג הוא כמו חור של מחט שדרך התנהגותו, אמונותיו, רגשותיו, ערכיו ומגבלותיו ניבטים אלינו הסיפורים המשפחתיים הכואבים, הסודות, ההפלות, בני משפחה שהודרו או נשכחו, הדינמיקות המשפחתיות הידועות והלא ידועות ומערכות יחסים שלא הסתיימו בין אלו שחיים לאלו שמתו. פעמים רבות מחכה בתת המודע שלנו משפט מפתח שלא נאמר אף פעם בין הורה לילד או בין בני הזוג וכשהוא נאמר בצורה מפורשת, נוצרת תחושת רווחה אמיתית.
כאשר זוג מגיע לקונסטלציה משפחתית בגלל שהם חווים קשיים בזוגיות אנחנו מראש יכולים להניח שקורה כאן משהו טוב: בני הזוג מבקשים, דרך הקושי ביחסים שלהם, לתת מקום, לפנות מקום לסיפור משפחתי שנשכח, להזכיר משהו שהנוכחות שלו נשכחה או הודרה מהמערכת המשפחתית – רגש, אדם או אירוע חיים. כאשר בני הזוג יגיעו לתהליך הקונסטלציה, הם יוכלו לגלות אל מי הם מביטים באהבה, בגעגוע, בכעס, בתסכול או בקנאה, כאשר הם מביטים בבני הזוג שלהם. את מי הם רואים דרכם ואיזו דינמיקה משפחתית היסטורית מפעילה אותם.
בקונסטלציה שמים דגש על תשומת לב לתופעות המתרחשות אצל המשתתפים ובחדר, ומסיבה זו היא גם נקראת תהליך פנומנולוגי. הנציגים עֵרים לתופעות ולמאפיינים שהם חשים בגופם, ועל פיהם הם נעים במרחב או מדברים. למנחה הקונסטלציה יש את הידע להבנת המרכיבים התומכים בסדרי האהבה במשפחה (מבנים תומכים בהתארגנות מיטיבה), ואמון בעולם התופעות. כך מתאפשר מרחב לסיפור החבוי המנהל את היחסים בזוגיות להתגלות, ולכל נציג למצוא תנועה מתאימה ביחס לשאר הנציגים במרחב. מתוך כך עולים גם משפטים או רגשות שיבטאו עבור המונחה הכרה במצב, ובהמשך תמונה חדשה מתבהרת ובה מתגלה פתרון חדש לבעיה שאיתה הגיע.
הפתרון אינו נמצא היכן שהבעיה, זוהי אקסיומה ידועה בקונסטלציה מערכתית. הבעיות במציאת זוגיות, בשמירה על זוגיות, בתהליכי פרידה או משפחה מורכבים כגון נישואים שניים, עם או בלי ילדים, שייכות לשני בני הזוג והן יובילו אותנו בדרך חוויתית אל הסיפורים הנשכחים והנעלמים מן העבר. הבעיה היא כמו ארכיטיפ. כל צד במערכת מחזיק סיפורים רבים לגבי זוגיות, וכשהנציגים בקונסטלציה קשובים לעולם התופעות, הם מובילים את מנחה הקונסטלציה אל האירוע העיקרי שאיתו הבעיה הזוגית בהווה מהדהדת, כלומר אל מערכת יחסים אחרת שאיתה המונחה מזוהה.
כאב ושכול, זעם וצער עמוקים נודדים ועוברים מדור לדור בכל משפחה ומבקשים שהצאצאים שנולדים למשפחה ישאו את העול הרגשי שלא ניתן היה להרגיש או להכיל בעת האירוע. ואז בזוגיות אנו גם נמשכים להרגיש את הכאב של משפחת המקור של בני הזוג שלנו ללא ידיעתנו.
למשל, אישה אחת כועסת מאוד על בעלה. יש לה כביכול סיבות, אבל הכעס גדול באופן לא פרופורציונלי. המנחה מזמין ייצוג לכעסה של האישה על בעלה (ניתן לייצג גם רגשות וגורמים שאינם דמויות) והייצוג מרגיש כמו אימו של הבעל – חמתה. בשושלת המשפחתית שלה יש סיפורים חוזרים על נשים שנפגעו מגברים. הכעס הזה מחלחל אל הזוגיות של בנה וכעת הכלה שלה מרגישה אותו גם. כאשר בני הזוג חווים את המקור של הרגש שעמד ביניהם, תחושת הקלה אופפת את המרחב. ואז האישה יכולה לומר לבן זוגה: “אני רואה את הכעס של אמא שלך ואני לא צריכה להחזיק בו, אני מביטה בו יחד איתך”.
יתרון נוסף לתהליך קונסטלציה זוגי זו האפשרות להביט יחד אל אירועים מהחיים של בני הזוג בהווה. כאשר בני זוג חוקרים את השפעת השושלת המשפחתית על הזוגיות שלהם, הם מבינים מהיכן מגיע היחס השונה שלהם לחוויות משותפות של הורות, אובדן הריון, מתח כלכלי, יחס לכסף, יחס למיניות ועוד.
לא רק הכאבים והסיפורים הלא גמורים עוברים מדור לדור, גם המשאבים הרגשיים של דורותנו נמצאים שם בשבילנו. הם מגיעים אלינו מהשושלת בכל מיני דרכים וניתן לומר שיש כוח מיוחד שנהיה נגיש כאשר אישה מחוברת לשושלת הנשית וגבר לשושלת הגברית. פעמים רבות הקונסטלציה מראה לנו שבמשפחת המקור הבת הייתה צריכה לתמוך רגשית באביה והבן היווה משאב עבור אמו.
הבלבול הזה בסדר היררכי ובקשר לשושלת מהמין השני, תשפיע על מערכת היחסים הזוגית ויכולה להופיע כמתח בין המינים, כמאבק בין נתינה ולקיחה, בתחושה שבני הזוג אינם מספיק טובים ובתחושת אי צדק. בקונסטלציה נקיים תהליך ומטרתו תהיה לגלות איזו דמות משמעותית הייתה חסרה להוריכם כדי להשתחרר מתפקיד שלקחתם מולם ובכדי להתפנות רגשית לזוגיות ולמשפחה החדשה שאתם מקימים יחד.
הטיפול בגישה מערכתית מטפלת בהשפעות של כל מערכות היחסים, ביניהן זוגיות קודמת, נישואים קודמים וילדים שהצטרפו למערכת הזוגית החדשה. בני זוג שיצאו מזוגיות קודמת לומדים בקונסטלציה את החשיבות של נתינת כבוד לזוגיות הראשונה שלהם ולבני הזוג הראשונים. בלעדי האחת השנייה לא קיימת. אחד מאותם סדרי אהבה (סדר שתומך באהבה) שגילה ברט הלינגר, אבי הגישה, הוא עיקרון הקדימות. כאשר מכירים בסדר הנכון של מי היה קודם ומי בא אחר כך, מי הייתה האישה הראשונה ומי השנייה, הדבר מביא שקט למערכת הזוגית והמשפחתית החדשה, כמו גם לילדים המשותפים מכל מערכות הזוגיות.
עיקרון הסדר התומך חשוב בתוכנו. אם נרצה רק להביט קדימה נלך לעתיד בחוסר. העבר לא קובע מה יהיה העתיד, אלא תומך בו. החיבור של העבר המשפחתי אל העתיד של הזוגיות שלנו, משמעו ליצור איתו קשר ולקבל את ברכת הדרך לעתיד.
ולסיום, כדאי לזכור את מה שלפעמים נשכח: משפחה מתחילה בזוגיות, וכאשר בני הזוג מוצאים בתוך עצמם שורש איתן ממשפחות המקור שלהם זה ניכר בפניהם של הילדים. ישנו משפט שהקונסטלציה המשפחתית לימדה אותי וטוב לזכור אותו ואף לומר אותו בקול רם ברגעים טובים וברגעים קשים. כאשר אני מביטה בילדיי ואומרת להם:”אני אוהבת את אביכם בכם”. והאב אומר לילדים: “אני אוהב את אימכם בכם”. משפט זה מרפא את כולנו ומביא שקט פנימי כאשר הייצוגים של אבי ואמי בתוכי מביטים זה בזה באהבה. כך אני שלמה. ומה עוד צריך בעולמנו אם לא עוד אנשים שמהלכים עם תחושה עמוקה של שלמות פנימית.
כשאנחנו חושבים על רוחניות פעמים רבות שהדימוי שעולה לנו הוא זה של העולמות הגבוהים, השמיימיים, היכן שהשאיפות, התקוות והחלומות שלנו פורחים ולהיכן שאנו מכוונים אנטנה עדינה כדי לקבל תשובות מהאינטואיציה שלנו. וכל זה נכון.
העולמות הגבוהים מזינים אותנו ומחיים אותנו בחומרים נשגבים. ועדיין, כשאנו חושבים על השאיפה שלמעלה אנו יכולים לחשוב עליה כחלק מציר שמחבר בין ה״למעלה״ ל״למטה״, וכמו באימרה המיוחסת להרמס טריסמגיסטוס, ״כפי שלמעלה, כך גם למטה״, ציר השאיפה מחובר לציר השורש והם המשך זה של זה.
היה רגע, לפני שנים, בו עמדתי באמצע היכל בריטריט בהרים שמעל אסיזי ותרגלתי ריקודים מקודשים. נתבקשתי לעצור ולדמיין את הציר האנכי העובר בגופי וגיליתי שהציר שלי עולה מעלה מהראש הרחק וגבוה, כמו עמוד של אור אל השמיים. התפלאתי לגלות שלציר שלי לא היה כל המשך מתחת לרגליי. בכוח הדמיון לקחתי חלק מהגובה שנוצר מעליי ו״דחפתי״ אותו כלפי מטה, אל מתחת לכפות הרגליים, עמוק אל תוך האדמה. זאת הייתה תחושה חדשה, יציבה, זקופה, מושרשת.
הדבר שגיליתי היה שהיכולת לעלות גבוה קשורה ליכולת לרדת למטה, בדומה לעץ בעל צמרת גבוהה, שהוא גם בעל שורשים עמוקים. כאנשים ״רוחניים״ לפעמים המקומות של הרוח, של הדמיון ושל האנרגיות העדינות קורא לנו בחוזקה, אך על פני זמן היכולת להיות יציבים ומושרשים היא זאת שתעזור לנו לנווט את חיינו ולהוות צינור איתן לאנרגיות העדינות. אחרת, הפער בין עולמות הרוח ל״חיי היומיום״ עלול להפוך לבלתי נסבל.
מה מחזק את ה״שורש״? ללכת יחפים על האדמה, לעשות תרגילי קרקוע, לעשות שלום עם ה״מקור״ שלנו, כלומר עם הסיפור המשפחתי שלנו ונסיבות חיינו, לדאוג לצד החומרי שלנו: לבית שבו אנו גרים, לסביבתנו המיידית, וגם לניהול הכספי והכלכלי שלנו.
אני יודעת שרבים מאיתנו חווים קושי עם כסף. פעם בכלל לא רציתי לשמוע על כסף, תפסתי כסף כדבר שמפריד בין אנשים ויוצר קנאה. העדפתי ״בַּרטרים״ ולעבוד ״בשם הערכים״ מבלי לבקש את התמורה הכספית ההולמת. עם הזמן למדתי שכסף הוא סוג של אנרגיה, וכשאני מכבדת אותו אני גם מכבדת את תנועת הנתינה והקבלה המפרה שנמצאת בבסיס מערכות היחסים הסינרגטיות.
בתקופה הזאת, שבה יש הרבה פחות וודאות בחיי היומיום שלנו, מקורות הפרנסה של רבים מאיתנו נפגעו, שרבים מאיתנו בחל״ת, כשהאקלים בארץ ובעולם רווי בחוסר בהירות כלכלית, אחרי 3 מערכות בחירות בזבזניות, כשתקציב המדינה תקוע וההשפעות של הסגר על היכולת הבסיסית ללכת לעבוד עוד קיימות, הגיע הזמן לדבר על כסף. זה הרגע להגיד שגישה נכונה לכסף נותנת לנו שורש איתן לעלות מעלה ולפרוח.
אני לא מתיימרת לומר שהתקופה הזאת היא ״טובה״ כלכלית. חשבתי להציע למי שרוצה בכך סרטון שעוזר למקם את התקופה שלנו בעיניים מפוכחות, ובכך לטפח את ה״שורש״ על ידי הגברת המודעות שלנו לתהליכים גדולים יותר, שמתרחשים ברקע ושכולנו מושפעים מהם.
לאור הפער שמצטייר לפעמים בין החומר לרוח ההצעה שלי היא לחבר בין הדברים, בין ה״למעלה״ ל״למטה״ ולראות את החומר והרוח כחלק מאחדות אחת. ומתוך המחשבה הזאת, ההבנה שאדם מאוזן הוא אדם שהחלקים השונים שבו הופכים ליותר ויותר מאוזנים והוא יכול להיות ״גם וגם״, ברוח ובחומר. לפי אליזבט הייך האדם הוא היצור היחיד עלי אדמות שיש לו את היכולת הזאת:
“ישנו רק יצור אחד ויחיד אשר מסוגל להגשים במודע את שני החוקים הללו: האדם. הוא החולייה המקשרת בין עולם הרוח לבין עולם החומר. הוא מסוגל לחיות בו-זמנית על פי חוקי שני העולמות. מחשבותיו, דבריו ומעשיו יכולים להקרין זולתנות ואהבה אוניברסלית – להוות פעולת נתינה, בעוד שגופו שייך לעולם החומרי ומקיים את חוקי החומר. כל חוק במקום הנכון ובזמן הנכון הוא אלוהי והיפוכו הוא שטני. ללא התנגדות החומר, הבריאה הייתה בלתי-אפשרית”.
מתוך התקדשות מאת אליזבט הייך
אני משתפת אתכם סרטון מאיר עיניים ומעמיק, שעושה סדר ומסביר מהי כלכלה. אני מאוד אוהבת את הסרטון הזה, גם כי הוא סרטון אנימציה 🙂 ובעיקר כי הוא מסביר דברים מאוד מורכבים בצורה פשוטה, חושף סוג של אמת. הסרטון עם כתוביות בעברית והוא מאפשר לעשות מעין זום-אאוט מההתרחשויות שאנו רואים במהדורות החדשות בתקופה הנוכחית ולפתח מודעות לתהליכים.
מי שחיבר את הסרטון המרתק הזה הוא ריי דאליו (Ray Dalio). החברה שלו Bridgewater היא חברת ההשקעות הגדולה בארה״ב, המעסיקה מעל 1000 עובדים, ובה הוא מנחיל שיטת Meritocracy שמעודדת חשיבה עצמאית, יצירתיות, ושהופכת חוסר הסכמה רעיונית ליתרון ועושר. דאליו, מעבר לעובדה שהוא מתרגל מדיטציה מזה שנים רבות, הוא גם אדם שבמשך חייו חיפש את החוקים שנמצאים מאחורי התופעות. הוא חקר 500 שנות היסטוריה אנושית כדי לגלות את החוקים שמניעים תופעות כלכליות וחברתיות שונות, והוא אחד היחידים שמצאתי שמצליח להסביר תופעות מורכבות בצורה פשוטה ומעמיקה.
איזו שנה זאת הייתה… אחרי שנה שבה היינו מסוגרים בבתים ורבים מאיתנו יצאו לחל”ת, אחרי שנתקלנו במצבים קיצוניים של חוסר יציבות ושחיתות שלטונית, חוסר מנהיגות ותסיסה מדינית וכלכלית, בתקופה הזאת שבה המון דברים משתנים לנגד עינינו אולי גם לכם יש תחושה שאין על מה להישען. הממשלה – לא ברור, התקציב – לא ברור, מה קורה מבחינה גלובלית – גם לא ברור.
והנה באה עלינו שנה חדשה, והנה בא עלינו גם סגר חדש. והשנה החדשה הזאת, שאף היא נחגגת מתוך צמצום וסגר, איש איש בביתו. ודווקא מתוך הצמצום הזה ניסינו לחשוב מה אפשר לאחל בתחילתה של שנה כזאת שצופנת בחובה כל כך הרבה אי־ודאות?
בתקופה הזאת, שמלאה באי־בהירות, אנחנו רוצים לאחל לכולנו חוסן פנימי, שתהיה לנו נקודת משען פנימית שתוכל לעמוד בפני הטלטלות החזקות שיש כרגע בעולם שסביבנו. ואם נשאל את עצמנו מה יכול לעזור ליצור חוסן פנימי שכזה? תשובתנו היא כל אותם הדברים שמחזקים אותנו, ובאופן מיוחד – הערכים שלנו.
בשונה מהצרכים שלנו שפועלים על פני השטח, הערכים שלנו הם מה שמניע אותנו בצורה עמוקה ומה שמביא לנו לתחושת סיפוק אמיתית. הערכים קשורים בשאלה: “מה באמת חשוב לי בחיים?”
“מה שמגביל אותנו הם הצרכים והאמונות המגבילות שכולאים אותנו, ושלא מאפשרים לנו לפרוש את כנפינו. הערכים הם אותם המערכים התומכים אשר עוזרים בהגשמת התדמית החדשה שלנו…
מהו המקור המסתורי שממנו נובעים ההתנהגויות שלנו, המחשבות שלנו והרגשות שלנו בחיי היום יום? אנחנו יכולים לדמיין שחייו של האדם דומים לקרחון. יש חלק נראה לעין, שמתגלה בפנינו, ויש חלק אחר הרבה יותר גדול שעדיין שקוע בתוך המים.
ברמה עמוקה יותר אנו מוצאים את הערכים.
עלינו להיות מודעים לכך שהרבה יותר קל להידחף על ידי הצרכים מאשר להימשך על ידי הערכים, כיוון שהערכים הם חבויים, שמורים כבמעין תיבת אוצר בעומקי הלב והנפש שלנו”.
מתוך הספר OMM דקה אחת של מדיטציה מאת פטריציו פאולטי
ערכים הם אוניברסליים, הם חוצים נורמות תרבותיות וחפים מהבדלי דת גזע או מין, הם מחברים בינינו כבני אדם, הם פותחים אותנו לאפשרויות חדשות, הם מחיים אותנו ומעניקים לנו תחושת משמעות עמוקה.
לכן, דווקא בתקופה שבה רבים מאיתנו מנסים ליצור מחדש את התנאים שיאפשרו לצלוח את המציאות הנוכחית ולהתגמש כדי לפרוץ דרך חדשה, כדי לבנות את ביתנו הפנימי על סלע יציב, כדאי לנו לבנות אותו על בסיס הערכים שלנו. כאשר כל אחד מאיתנו יכיר מקרוב, מתוך בדיקה עצמית, מהם הערכים שלו, הוא יוכל להתנהל בצורה איתנה יותר בתוך המצבים הרבים שהחיים מזמנים לנו. כאשר נזהה מהם הדברים שאנחנו לא יכולים בלעדיהם (ולא במובן של תלות), ושלא משתנים במהרה, נוכל להבין שאלו הם ערכי הליבה שלנו, וכך נוכל גם לאפשר לכל היתר להשתנות ולהתהוות תוך שהוא מתאים את עצמו לנסיבות החדשות. כשאנחנו מבינים מהם הערכים שלנו קל יותר לעשות שינויים ולהיות גמישים מבלי לאבד את עצמנו.
כשאנחנו מכירים את הערכים העמוקים שלנו אנחנו יכולים לוותר על המון דברים שהם פריפריים – לא מרכזיים, שלא תואמים את האמת הפנימית שלנו, ולהיות קשובים לעצמנו בזמן שאנחנו מתאימים את עצמנו לסיטואציה. כך למשל יהיה לנו כוח להגיד לא לכל אותם הדברים שפחות מתאימים לנו, וכשאנחנו אומרים לא למשהו זה נותן לנו את הכוח להגיד כן למשהו אחר ולהתעקש כשיש משהו שאנחנו לא מוכנים לוותר עליו ויהי מה.
יש משל שמספר שפילוסוף כותב כל חייו את אותו ספר, כלומר מאחורי הפעולות השונות שהוא עושה תמיד מובילה אותו אותה כוונה פנימית, כמו סוג מסוים של מחקר שלא משתנה. הכוונה הזאת קשורה בערכים שלנו, הם נמצאים שם תמיד ברקע וכל עוד אנחנו מסוגלים לתקשר לעצמנו מהם עבורנו, כך נוכל לזהות מתי אנחנו נשארים נאמנים לעצמנו בתוך השינוי ומתי מדובר ברגע של חולשה ופחד שגורם לנו לפנות לכיוון לא רצוי.
לקראת השנה החדשה רצינו לחלוק אתכם תרגיל מאוד מיוחד ופשוט יחסית, שדרכו אפשר לבחון מהם הערכים שלנו ולזהות אותם. זה תרגיל שאנחנו מאוד אוהבים כי הוא נותן המון משאבים פנימיים, ואת הכוח להיות חדים ולעשות החלטות נחרצות. כשעושים את התרגיל ניתן לזהות קשרים בין תחומי חיים שהם שונים לכאורה, ולהבין מה באמת חשוב לנו באופן גורף.
למשל, מה מחבר בין תחום העיסוק שלנו והבחירות המקצועיות שלנו, בין מערכות היחסים שלנו ובין ההורות שלנו? אם למשל הערך של אקולוגיה חשוב עבורנו הוא כנראה יבוא לידי ביטוי בכל אחד מהתחומים האלה. ואם אנחנו עובדים במפעל שמזהם את הסביבה זה כנראה ישפיע בצורה עמוקה על הסיפוק שאנחנו שואבים מהעבודה שלנו. הרעיון של הערכים הוא שכאשר הם ברורים לנו קל לנו לדעת מתי אנחנו משמיעים את הצליל האמיתי שלנו ומתי אנחנו מזייפים. הזיוף הזה יכול לקרות לנו, למשל כשאנחנו נלחצים ממשהו לא צפוי שהגיע (מישהו אמר עוד סגר?).
אנחנו לא יודעים יותר מדי על השנה הקרובה, אך כנראה שנידרש להמון שינויים, שלא תמיד יהיה לנו את החופש לנוע בחופשיות כפי שאנחנו רוצים, שתוכניות ישתנו, שנצטרך להתעקש על מה חשוב לנו ולא לוותר, גם מול מוסדות וגופים גדולים, גם מול אנשים וגם מול עצמנו.
התרגיל שאנו מציעים נקרא “תרגיל גילוי הערכים”, הוא לא לוקח הרבה מאוד זמן, ואפשר לעשות אותו כבר היום או בימים הקרובים במהלך החג.
ניקח דף ועט, וניכנס פנימה לתוכנו, ננסה להירגע וליצור שקט במחשבה שלנו. נשב בנינוחות וניקח רגע לעצמנו. רצוי לכבות טלוויזיה ומכשירים רועשים אחרים. מי מכם שמתרגל מדיטציה יכול לעשות מדיטציה קצרה (אפילו של דקה), לקחת נשימה עמוקה, להזרים חמצן למוח ללב ולגוף. הם יודעים בדיוק מה נכון לנו.
לאחר ההכנה של המצב הפנימי, השלב הראשון של התרגיל הוא לשאול את עצמנו: מה באמת חשוב לי בחיים? ובשלב הזה פשוט כותבים על דף את כל מה שעולה לנו, בלי לסנן כלום, גם אם זה נראה לנו באותו רגע לא קשור או מגוחך. בשלב מסוים הזרם של הנביעה הפנימית נחלש וזה הסימן שאפשר לעצור (כמו כשמכינים פופקורן ויש הרבה זמן בין התפצפצות אחת לשנייה). בשלב הזה אמורים להיות לכם ברשימה לפחות 10 דברים שונים. אם יש לכם רק אחד או שניים נסו לעשות שוב את התרגיל, אם עדיין לא עולה כלום נסו לשנות תנוחה, או לזוז, או לשים שיר שאתם אוהבים ואז להיכנס פנימה ולכתוב את כל מה שעולה. הנביעה של הערכים שלנו מאוד קשורים במצב הרגשי שלנו באותו הרגע.
בשלב השני נעבור על רשימת הערכים שעלו ונבדוק אם יש דברים שחוזרים על עצמם, או שכתובים בדרכים שונות אבל בעלי אותה המשמעות ולכן ברור שמדובר באותו הערך. נעבור על הרשימה ונאחד בין הדברים הדומים כשאנו בוחרים את המילים המדויקות ביותר.
לדוגמא: יכול להיות שכתבנו “אהבה לעיצוב” וגם “אהבה לדברים יפים” כשני דברים שונים למרות שבאופן מהותי מדובר באותו הערך והמוטיבציה האמיתית שלי היא החיפוש אחר היופי וההרמוניה. במקרה כזה אני יכול לאחד ביניהם וזה יהיה הערך שלי. בשלב הזה אנחנו מחפשים את המילים שמתארות בצורה המדוייקת והתמציתית ביותר את הערך שלנו. אין מילה יותר “נכונה”, יש את המילה שנכונה עבורנו, היא צריכה להיות כמו כפתור שמפעיל אותנו ומחייה אותנו כשאנו חושבים על מה שהיא מייצגת. לאחר שעברנו על הרשימה וצמצמנו אותה אנחנו אמורים להגיע לרשימה של 10-6 ערכים שונים.
השלב השלישי הוא הדירוג של הערכים, כלומר, מבין כל הערכים שכתבתי אילו הכי חשובים עבורי. נעשה זאת דרך השוואה של שני ערכים בכל פעם וסימון של הערך שניצח. עוברים על הערכים בצורה מתודית (הראשון מול השני, הראשון מול השלישי, הראשון מול הרביעי וכן הלאה… ואז – השני מול השלישי, מול הרביעי וכן הלאה…) ובכל פעם אנחנו מסמנים בקו ליד הערך שקיבל דירוג יותר גבוה מבין השניים.
אם קשה לכם להחליט איזה ערך מנצח נסו לחשוב על סיטוציה ספציפית שבה יש התנגשות בין שני הערכים ועליכם לבחור. למשל אם הערכים שלי הם “משפחה” ו”חברים”, כשאני חושב על זה בצורה אבסטרקטית, נדמה ששניהם חשובים לי באותה מידה. אך כשאני חושב על סיטואציה שבה יש לי זמן מוגבל ועליי לבחור בין להקדיש אותו למשפחה שלי או לחברים שלי, יהיה מעניין להבין את מה אעדיף בסופו של דבר.
בסוף התרגיל נערוך סיכום של הניקוד שכל ערך קיבל ונחשב את הדירוג שלו, כך נוכל להבין אילו ערכים מועדפים עלינו. נארגן את הרשימה לפי הדירוג, ומה שנקבל זו רשימת הערכים שלנו על פי סדר העדיפויות האישי שלנו.
אם נעשה את התרגיל הזה בכנות נוכל להתחיל להרגיש כיצד הרשימה הזאת מייצגת אותנו נאמנה. הערכים שלנו הם כמו מצפן, שכאשר הם באים לידי ביטוי בחיים שלנו אנחנו חווים אושר וסיפוק, ומרגישים שאנחנו בכיוון הנכון. וגם להפך, כשאנחנו לא מביאים לידי ביטוי את הערכים שלנו בחיי היום־יום אנחנו חווים תסכול ותחושת חוסר מיצוי. ולכן, ככל שנכיר טוב יותר את הערכים שלנו כך יהיה לנו קל יותר להבין מה אנחנו באמת רוצים. נוכל להבין למשל למה בסיטואציות מסוימות אנחנו מרגישים לא מסופקים ולמה בסיטואציות מסוימות היינו מאושרים. וזה לא מוריד בשום צורה מהאותנטיות של החוויה, אלא רק מאפשר לנו לשחזר אותה בעצמנו.
אפשר לעשות את התרגיל הזה כמה פעמים ואפשר לחזור עליו שוב ושוב, מניסיוננו עם הזמן והחזרה על התרגיל הערכים הופכים יותר ויותר ברורים.
אנחנו מאחלים לכם שתדעו להשתנות בעולם שמשתנה תוך כדי שתישארו נאמנים לעצמכם, ומאחלים שהשנה הזאת תהיה טובה במיוחד ולמרות הכל.
מה קורה כשקבוצת נערים שגרים בכפר שצף על המים מחליטים שהם רוצים להקים קבוצת כדורגל ולהתאמן? השבוע ובמיוחד לרגל פתיחת שנת הלימודים תשפ”א בחרנו עבורכם סיפור מרגש שמתחיל ברעיון בלתי אפשרי לכאורה ובהרבה כוח רצון וחשיבה מחוץ לקופסא. סרטון ההשראה הקצר הזה מראה עד כמה רחוק אפשר להגיע באמצעות תושייה ויצירתיות, גם כשכולם מבסביבנו אומרים שזה בלתי אפשרי. השנה הזו מתחילה עם הרבה “מסמרים במגרש” – כיתות מפוצלות, נהלים נוקשים, מסכות, קפסולות ותכנים שמועברים דרך מחשבים. יש אי וודאות והרבה חוסר בהירות אבל זהו הרגע שבו נוכל לראות את הכוח להתגבר ולהאמין ביכולת שלנו ושל הילדים שלנו. הסרטון אומנם מספר על הגשמת החלום של קבוצת ילדים אך הוא רלוונטי לכל אחת ואחד מאיתנו ואם תעקבו אחר השלבים שבו בתשומת לב, תוכלו לראות שהם ממש מתארים את התהליך. רצינו לומר לכם במיוחד בתקופה הזאת של תחילת שנה חדשה: אל תפחדו לנסות, ואל תוותרו על החלומות שלכם. וכמו שמלמד אותנו קנה הסוף – הכוח שמאפשר לעמוד ברוחות החזקות מבלי להישבר מגיע מהגמישות ולא מהנוקשות. ולפעמים כל מה שאנחנו צריכים כדי להתחיל זו דחיפה ידידותית לתוך המים וקבוצה של חברים שיתמכו בנו בתהליך. ממליצים לכם לצפות בסרטון עד הסוף.
וכן, זה סיפור אמיתי.
מהי באמת המודעות העצמית?
בכל מקום שבו אהיה – בין אם בפרלמנט האירופי ובין אם בשידור לייב בפייסבוק – אני תמיד חוזר ואומר עד כמה חשוב שאנחנו בני האדם, המין העליון על פני כוכב הלכת הזה, נבין את התפקיד שיש לנו בעולם. מה שבאמת מבדיל את המין האנושי הוא היכולת לעשות ‘פרפיגורציה’, לדמות מראש את העתיד שלנו, כלומר לעצב אותו מראש במחשבה שלנו, וכך ליצור אותו במציאות.
זאת הסיבה שברגע הנוכחי, שהוא רגע של קושי יוצא דופן, אל לנו להיסחף על ידי האירועים החיצוניים, במקום זאת עלינו לנסות לרכב עליהם כמו על סוס מהיר שמסוגל לשאת אותנו להיכן שאנחנו רוצים. כדי לעשות זאת עלינו לחזק את המודעות העצמית שלנו. הרגע ההיסטורי הנוכחי המיוחד הזה נותן לנו הזדמנות לדבר לעצמנו בבהירות, כשאנו אומרים לעצמנו מה באמת חשוב עבורנו ומה אנחנו רוצים באמת.
אני יודע שאנשים רבים חווים קושי להתמודד עם השאלות האלה, אפילו עד עד כדי תחושה של פחד, שיתוק וחוסר יכולת לנוע, ושלכן הם נמנעים מלהתמודד איתן. יחד עם זאת, חוסר תנועה לא מאפשר לנו לחיות את החיים שלשמם נולדנו, אלה שאנחנו ראויים להם באמת, אלה שאנחנו יכולים לגלם בכל יום ויום שלנו, כשאנחנו השחקנים הראשיים בהם. אם כן, זוהי ההזדמנות להפוך לשחקנים הראשיים של העתיד שלנו ולהתחיל לכתוב אותו כפי שהיינו רוצים שהוא יהיה. כדי לעשות זאת, עלינו לפתח מודעות לעצמנו.
בואו נראה כעת את חמשת המרכיבים של המודעות:
המרכיב הראשון הוא היכולת להתגבר על הפחד ולהישאר עם עצמנו, כלומר עם אותן שאלות קיומיות שיכולות לשנות את הסיפור שלנו, שאלות כמו:
כדי לענות אפילו רק על השאלה הראשונה, עליי להיכנס קודם לעולם הפנימי של הדיאלוג המודע שלי, ולאחר שסקרתי את סיפור העבר שלי, לומר לעצמי מה היו הרגעים שבהם הרגשתי מה אני רוצה להיות באמת. האומנות של ההדגשה היא זאת שמאפשרת לנו לזהות את היתרון ברגע שאנו משיגים אותו: אם לא הדגשנו לעצמנו בעבר את ההצלחה שלנו בכך שהכרזנו עליה, גם כאשר נגיע אליה לא נשים לב לכך. לכן, הצעד הראשון הוא: אני נשאר עם עצמי בלי לברוח ואני חווה מחדש את הרגעים בסיפור שלי שבהם הרגשתי מנצח, שבהם הרגשתי את מה שהייתי רוצה להביא לידי ביטוי בכל יום עבור עצמי ועבור העולם שסביבי, כלומר את אותו ‘עצמי טוב יותר ממני’ שנותן משמעות ליומיום שלי.
כשאני נשאר עם עצמי ועם השאלה ‘מה באמת חשוב עבורי?’, אני מגלה מה אני רוצה באמת – אני רוצה להיות זה ששולט בחיים שלי. וכדי לעשות זאת עליי להיות לגמרי אדון לעצמי, כלומר עליי ללמוד לפגוש את הרגשות השליליים – כמו חוסר הסובלנות, האלימות והבושה – שבמצבים מסוימים תופסים אותי יותר ויותר בכוח, ולעצור אותם מייד, כשאני מזיז את עצמי לאותו המקום הפנימי שבו הם לא מקבלים תזונה, ולכן אין באפשרותם לגדול ולהתחזק.
כשהכול ייפתח מחדש ויחזור להיות מה שאנחנו מדמיינים שהוא מצב נורמלי, נצטרך להיות בעלי מוטיבציה חזקה, מוכנים לאינטראקציה דינמית, גמישה, חיה ומעל לכל – מכוּונת. כדי לכוון את עצמנו ולהחדיר בעצמנו מוטיבציה, עלינו להישאר עם ה’למה’ האמיתי שלנו, עם הסיבה האמיתית שמניעה אותנו לעשות את הדברים, כולל את הדברים שעלינו לעשות בשל התפקיד והאחריות שלנו.
עלינו להבין שהאושר שלנו הוא מערכת יחסים, שהיכולת שלנו היא מערכת יחסים, שכל החיים שלנו הם מערכת יחסים. ההבנה הזאת תאפשר לנו לעשות האצלת סמכויות לאחרים (באופן חלקי), כך שהם יוכלו להשלים חלק מהתשובה שאנחנו נותנים לחיים, תשובה במובן של אחריות (באנגלית המילה Responsibility מכילה בתוכה את היכולת לתת תשובה), שכן הם אף פעם לא יהיו מלאים אם לא נאפשר לאחרים לקחת בהם חלק. העולם מורכב מהזדמנויות ומקשיים: בדיוק כמו שהתכוננו לקושי ברגע של השפע, כאשר הקושי מגיע אלינו, עלינו לבקר לעיתים קרובות במימד של התקווה. רק התקווה הבטוחה תוכל לאפשר לנו להסתכל אל מֵעבר, אל עבר העתיד שאנחנו כבר מנסחים בדמיון שלנו, תודות ליכולת הייחודית שיש לנו להשתמש במחשבה המופשטת שלנו. זה יאפשר לנו להפריד את עצמנו מהמרחב ומהזמן ולהקרין את עצמנו קדימה לעתיד, כשאנחנו מצהירים מראש שנהיה אותו ‘עצמי הטוב יותר מאיתנו’ שאנחנו לומדים לבקר לעיתים יותר קרובות.
האחרים, שגיליתי שהם חשובים מאי פעם, יוכלו להיות הצוות שלי, הם אלה שיעניקו חיים לכתיבה מחדש של הסיפור שלי.
ולסיום, אלה הן חמש התכונות של המודעות העצמית הן:
יש לנו עתיד, בפשטות בגלל שאנחנו מהווים את העתיד הזה, אנחנו אלה שיכולים לחשוב עליו, אנחנו אלה שיכולים להזין אותו, ואנחנו אלה שיכולים לגרום לו לגדול. אנחנו אלה שיכולים לגלם אותו בכך שנפרט אותו וניתן לו עומק ונהפוך אותו למציאות.
לסיום, אני רוצה להודות לכל מי מכם שברגע הזה של ההיסטוריה שלנו מנסים להיות מודעים לעצמם ואני רוצה להגיד לכם: בואו נתעקש על זה!
זה שנים ארוכות שאת מכתביהם חותמים נעה ועדי במילה “בתנועה”. נדמה כי המילה היחידה הזאת הולמת את איכות הפעולה של ורטיגו מאז ולעולם. היא מאגדת את התוכן עם הצורה ואת החקוק בגוף עם השפה היצירתית שהתנסחה נדבך על נדבך, עד שהפכה להשקפה מקיפה. האהבה לתנועה היא הזרע הראשוני שממנו גדל והסתעף באופן אורגני הגן השופע שהיום הוא ורטיגו, אך לא פחות מכך, היא שפת המקור והלשון הדבורה על פיסת האדמה שבה פורחים יבוליה.
מזוג הפכו השניים להרכב מחול קטן, לאחר מכן ללהקה בגודל בינוני, ובחלוף השנים ללהקה גדולה. התנועתיות הפכה לתכונה שאיננה מתגלמת רק לאורכו של ציר ההתמקצעות בעולם המחול; היא נעשתה מצפן לכל צעד בדרכה המסתעפת של ורטיגו, שהאופק נשקף בה מכל שביל. הצמיחה הייתה טבעית ובלט בה החיפוש אחר הֶקשרים רחבים ושפע מקורות הזנה.
במהלך הזמן פינה עדי את מקומו כרקדן על הבמה ופנה לשמש מנהל אמנותי שותף ומנהלה הכללי של הלהקה. הוא זיהה את יכולותיו הניהוליות והבין כי היצירתיות הפועמת בו תידרש להתמרת החלומות מהרוח אל הממשות. כעבור שנים מספר, כאשר נטוותה היוזמה להקמת כפר האמנות האקולוגי, הוא נטל על עצמו את האחריות לניהול המערך כולו. ממרחק הימים מעיד עדי כי השלב הראשון בחיבור בין הלהקה לכפר נדמה לו אז כצעד פרקטי שעיקרו שימוש מושכל ויעיל במשאבים לצד אזורי ממשק ספורים. היו אלה אותם אנשים, אותו חלל ואותן פונקציות בתפוקה מיטבית. בין שתי הישויות, האקולוגית והאמנותית, התרחשו תהליכים רבי לבטים של הבשלה והתקרבות. אחדים היו גלויים, אפילו סוערים, אחרים סמויים מן העין. השלב הבא, שלא התמהמה לבוא, נשא כבר את ההבנה כי הצירוף איננו תולדה של נוחות אדמיניסטרטיבית וכי העולמות החלו נמהלים זה בזה ומשתקפים הדדית. התחושה המרכזית הייתה שהם משתייכים לאורגניזם אחד ונושאים את אותם הגֶנים. כותרת המשנה שהתווספה לשמה של להקת המחול איגדה כעת יחד אמנות, חברה וסביבה, וניסוחה מסמן את תחומי העשייה המתפתחת ומציב אותם כערכיה המובילים של תפיסת העולם.
המעגל התרחב, ועדי זיהה שלא תמיד פשוט לנהל את כולו. המעורבות הרגשית והמשפחתית הוסיפה אי שקט, וחרף תפקידו כמנכ”ל הוא לא בהכרח ידע את התשובות כולן. הוא מצא כי הרבה מהידע הארגוני והניהולי שרכש עד לאותם ימים אינו אקטואלי, לא פעם גם אינו יעיל. באופן מפתיע, אט אט הבחין עדי בסימנים שהעידו כי הארגון משגשג במקומות שבהם הוא משכיל להשקיט את קולו ולהטות אוזן. עדי השתוקק להפוך את חוכמתו של המעגל למשאב ולחשוף כלים חלופיים לקבלת החלטות. הוא שאף להעמיק את אזורי ההקשבה ולהמיר את הניהול ההיררכי בנטילת אחריות משותפת ומודעת, בחיי היומיום ובעת משבר. בניגוד למקובל במבנה היררכי המבוסס על פירמידת כוח, אין עדי עומד עוד בראשו של הארגון. מדויק יותר לומר שהוא ניצב במרכזה של ספירלה, בנקודת ראות מקיפה, כמאפשר (enabler) ליוזמות ותהליכים להתרחש ולהיאסף. כיאה לרקדן, עדי מאמין כי חוסנו של גוף – פיזי, עסקי או קבוצתי, הוא בגמישותו, בתואם איבריו, בכישורי התגובה ובעמידות שלו למציאות משתנה.
בין שבילי הכפר למד עדי מדני כי בחקלאות בת הקיימא (פרמקלצ’ר) ממעטים בביעור של עשבי בר ואת הצמח הקמל לא משליכים לעת זקנה. הוא למד על מגוון ושוני, על הזנה, כושר נשיאה של קרקע, שייכות ויחסי גומלין. הוא חש שהרעיונות של מבנים מעגליים בטבע קרובים מאוד ללבו, וביקש להגדיר מודל אופרטיבי ותרבות ארגונית הנאמנים לעקרונות דומים. בד בבד, ייבא עדי לתוך המעגל כלים ארגוניים מתקדמים, ובפרט כלים מעולם הסוציוקרטיה המדגישים את חשיבותה של החוכמה הקולקטיבית ואת מרכזיותה של היצירתיות בפתרון בעיות ועימותים. בהדרגה, מבנים ישנים בפנים ובחוץ פינו את מקומם למחשבה חדשה, ובהתאם התפתחה צורת עבודה ריכוזית פחות, נושמת יותר, הנשענת על הון חברתי מיוחד במינו, ובה כל רעיון שעולה נבחן בעיניים חדשות: האם הוא טוב דיו כעת? האם בטוח מספיק לנסותו?
החבורה כולה למדה כיצד להפיק את המרב מהידע המשותף והמגוון של חבריה, לייעל את מיומנויות הניהול העצמי ולפתח כלים לקבלת החלטות מתוך שקיפות מלאה, שותפות והסכמה. היום, חלוקת התפקידים בורטיגו נעשית כתולדה ישירה של משאלת הנפש ושל האיכויות והכישרונות הייחודיים של כל אחת ואחד. המארג כולו עשוי מעגלים אוטונומיים הנושקים זה לזה ונהנים מזיקה, ערבות והשלמה, ואף על פי כן נבדלים הם זה מזה.
בשנים שחלפו הפכו המרווחים בין הערוגות השונות של ורטיגו לאזורים המעניינים ביותר. שם רוחשים הפריה מעשירה ודו-שיח מתמיד, שם הרעיונות שולחים שורשיהם הרחק, מפעפעים בין השכבות השונות, מזינים זה את זה ומחזקים את מלאכת הניפוי ופעולת ההידוק.
יותר מכל מודל ארגוני חדשני שנוסה או נברא, נראה כי ההבנה החשובה ביותר שהתבארה קשורה במקומם של האנשים, ברישום שמטביע כל אחד ואחת מהם ובאיכות המגע ביניהם: אלה המרכיבים את המעגל המיידי ואלה שחברו אליו והתמזגו בו כבני בית. היחסים עם נותני השירותים המרכזיים לכפר וללהקה כבר מזמן אינם נענים להגדרות של ספָּק או לקוח, הם מושתתים על קשרי עמיתות, ערבות ומחויבות דו-צדדית מלאה. מגוון היוצרים בתחומי המחול, המוזיקה, עיצוב הבמה, התאורה והתלבושות – רובם ככולם הזדמנו לורטיגו פעם, כמעט במקרה, אולי נפגשו על אם הדרך, ומאז הם נעים יחד שנים רבות בשותפויות אורך, עושר ועומק נדירות. באופן דומה, רבים מאנשי הצוות הנוטלים חלק בתפעול המערך המסועף של ורטיגו נולדו וצמחו בתוכו, במשפחה, בכפר ובלהקה, ותחושת משפחתיות מתלווה לקשר עם רקדנים שהגיעו ללהקה בצעירותם, בגרו בה, שינו תפקיד או עמדה, הפכו מורים או מנהלי חזרות ויותר מכול, בחרו להישאר קרוב.
מסעותיהם על פני הגלובוס הובילו אותם להיות גם מנושאי דברה של האמנות הישראלית העכשווית, ועדי מספר כי ברבות השנים זיהה כיצד מתפתחת בורטיגו תודעת מחויבות, אחריות ושליחות כלפי תפקידם בגידולו ובחניכתו של הדור הבא במחול המקומי והבינלאומי. ההכרה הזאת מתורגמת כל ימות השנה, לצד העשייה האמנותית, לפעילות חינוכית ענפה באמצעות סמינרים בינלאומיים, מערך הכשרה לרקדנים צעירים, ימי עיון וסדנאות למורים ולמגמות מחול. השיעורים בורטיגו אינם מתמצים בשינון הרפרטואר של הלהקה או בהקניה של טכניקות ריקוד, הם מבקשים להוות השפעה בעיצוב תפיסת העולם, הטבע והאדם של כל לומד. בהתאם לכך, כל שהות בכפר כוללת גם התנסות בבנייה באדמה ונטילת חלק באורח החיים האקולוגי של המקום.
ורטיגו כהתאגדות משקפת היום מבנה חדש של שיתוף פעולה רעיוני, חברתי וכלכלי, המתאים את עצמו תדיר למקצב המשתנה של העולם העכשווי. כמו מהלכים חברתיים כלל עולמיים המתאפיינים בעלייה ביכולת ההתאגדות ובשיבה להתארגנות כמו-שבטית, גם ורטיגו הפכה מעין חמולה – חבורה של אנשים, שבחרו לחיות, ליצור ולעבוד יחד מתוך הזדהות עם מארג עקרונות מובחן, עם הרצון לנוע בצוותא ועם החובה ליטול חלק בשינוי אורחות חייה של האנושות. נדמה כי יותר מכול, חפצים בורטיגו לכונן ארגון שהאידאות שלו נפרשות לכדי אורח חיים ממשי ושערבות הדדית היא מושג קונקרטי בו ולא ערך מופשט. יוצריו חגים במעגל ששותפים לו בני אדם דורשי טוב ושמחים בחלקם, העושים יום אחר יום במחויבות מלאה את מה שהם אוהבים ונכספים אליו בכל לב.
*לקוח מתוך הספר ורטיגו – כוריאוגרפיה של אנשים וחלומות
הספר ורטיגו – כוריאוגרפיה של אנשים וחלומות מביא את סיפורה של להקת המחול ורטיגו, אחת מארבע להקות המחול הגדולות בישראל.
למי הספר פונה? הספר פונה לכל מי שחפץ ללמוד להפוך חלומות למציאות, ליצור דבר־מה חדש ומוחשי בעולם, ומאיר את פינותיו הכמוסות של מעשה האמנות. אנחנו הקוראים מוזמנים לחשוף את שמבקש להירקד בתוכנו ולהצטרף לתנועה האינסופית של ורטיגו, על במות, מאחורי הקלעים ובחיים עצמם.
…
רובנו חונכנו על בסיס הפרדיגמה הוותיקה וההגיונית, זאת שלימדו בימים עברו את הקשתים והלוחמים, שאומרת קודם לכוון ואז לירות, קודם למתוח את הקשת ולכוון ורק אז לירות. ובהשלכה לימינו: קודם לתכנן ואז לפעול. לאחרונה נחשפתי לגישה שאומרת ממש להיפך – קודם לירות ואז לכוון. כששמעתי על הגישה הזאת אמרתי לעצמי “מה זה השטויות האלה הרי זה יוביל לבזבוז עצום…” ובכל זאת, מה ההיגיון בשיטה הזאת? כשאנחנו מביאים בחשבון את הזמן שלוקח לנו לכוון ולתכנן, לפעמים מוטב לצאת לדרך ולקבל פידבק מהעולם (למשל מהלקוחות שלנו) על הפרויקט או המוצר החדש, ואז לדייק אותו בהתאם. קווין רדי כתב בדיוק על כך בפורבס, והוא מתאר כיצד הגישה הזאת אפשרה לו ולצוות שלו להיות הרבה יותר מהירים בשחרור של מוצרים ושירותים חדשים לשוק, ולאחר שהמוצרים הושקו, לא פחות חשוב – לקבל פידבק מהיר מהלקוחות ולהשתפר.
אם נחזור למטאפורה של הקַשת, גם אם נכון שלקח הרבה זמן להכין את החץ, תחשבו על זה, מרגע שהחץ עוזב את הקשת יש המון משתנים שאין לנו דרך לצפות מראש: כיוון הרוח יכול להשתנות בפתאומיות, או שמישהו בדיוק יעבור במסלול התעופה של החץ… למעשה מרגע שהחץ עוזב את הקשת, אין לנו שום שליטה עליו. ומה הקשר לחיים שלנו? זה בדיוק אותו התהליך. מרגע שהפרויקט עוזב את הידיים שלנו ויוצא לאוויר העולם, אין לנו השפעה מלאה על הכיוון שהוא יתפוס, בגלל שבדיוק כמו החץ, התנאים החיצוניים יכולים להשתנות בפתאומיות, או שיקרה משהו אחר שלא צפינו.
רבים מכם בטח ראו בנטפליקס את הסדרה על ביל גייטס שהוא ללא ספק בעל אחד המוחות היותר מבריקים על כדור הארץ (ואם לא ראיתם אותה היא מומלצת בחום). הסדרה מספרת על שלושה פרויקטים של קרן ביל ומלינדה גייטס, כולם פרויקטים חשובים וראויים, בכולם עבדו צוותים של אנשים מאוד מוכשרים, וכולם נהנו מתקציבי עתק במונחים של עמותות וקרנות פילנטרופיות, וכולם למעשה נכשלו, מכיוון שהם לא הצליחו להגיע לתוצאה הרצויה. בכל פעם זה היה בגלל משהו אחר שהם לא הביאו בחשבון, כמו למשל משהו שהשתנה בתנאים החיצוניים. תחשבו על זה שלקרן גייטס היו משאבים כמעט אינסופיים, ועדיין זה לא הספיק.
ולאור הכישלון של קרן גייטס בשלושת הפרויקטים החשובים שלה, פתאום הגישה הזאת של קודם לירות ואז לכוון מתגלה לנו כגישה מאוד אינטליגנטית. כי גם אם יש לנו המון משאבים, ואת המוחות הטובים ביותר בעולם זה לא מספיק, בגלל שברגע שהחץ עוזב את הקשת שלנו הוא נתון להמון השפעות אחרות שלא הבאנו בחשבון, ואנחנו צריכים להיות מוכנים לירות חץ נוסף.
חשוב להדגיש שלא מדובר בגישה של בינוניות שאומרת “העיקר לעשות, ומה שיהיה יהיה”. בשונה מהגישה הבינונית שמסתפקת בכל תוצאה, הגישה של “קודם לירות ואז לכוון” היא גישה של שיפור מתמיד, ואם תתבוננו תוכלו לראות שפעמים רבות אנחנו לומדים באופן טבעי בתהליך של ניסוי, קבלת פידבק מהסביבה ותיקון בהתאם, אלה דברים שקורים לפעמים בתוך שבריר שניה. אם תתבוננו למשל בתינוק שלומד ללכת, בהתחלה ההליכה שלו גסה והוא נופל הרבה. ואז לאט לאט ההליכה שלו משתפרת והופכת להיות חלקה, ואז הוא אפילו לומד לרוץ! זה לא שהוא מתחיל מיד ללכת בצורה מושלמת, אלא שיש מערכת של התנסות, פידבק ושיפור מתמידים שמובילים לביצוע חלק.
בתור בעל נטיות פרפקציוניסטיות אני יכול להעיד על כך שפעמים רבות כשאנו נוקטים בגישה המסורתית של לכוון ואז לירות אלמנט הזמן הוא לא פקטור, מכיוון שהכל חייב להיות מושלם ולא משנה כמה זמן זה ייקח. הבעיה עם הגישה הזאת היא שלעיתים קרובות קורה שעד שהפרויקט שלנו מוכן לצאת לעולם הוא כבר לא רלוונטי, או שפספסנו את המומנטום, או שמישהו אחר כבר עשה אותו…
הגישה של “קודם לירות ואז לכוון” היא גישה שמאפשרת לנו להיות הרבה יותר מהירים ולדייק את הפרויקט שלנו תוך כדי תנועה, ממש כמו טיל בליסטי או אתלט שנמצא על מסלול המירוצים, וכך להיות במסלול של שיפור מתמיד.
הרעיון הוא כזה: אני אביא את הפרויקט שלי למצב של Good enough כמה שיותר מהר, כזה שיאפשר לי לצאת לדרך, וללא כל הפיצ’רים שרציתי, ואז מתוך המפגש עם העולם והפידבק שאקבל, אוכל לשפר אותו, כיוון שיכול להיות שהחלק בפרויקט שנראה לי מלהיב ושיעשה את ההבדל בכלל לא מעניין את הלקוחות שלי כי הם רוצים בעיקר מחיר טוב או מגוון של צבעים.
העולם הדיגיטלי שלנו היום מתאים במידה רבה לגישה הזאת: אם פעם כדי לפרסם משהו שכתבתי הייתי צריך לפרסם אותו כספר או בעיתון וזה דרש הרבה מאוד שעות של עבודה והשקעה, כיום יחסית בקלות אני יכול לפתוח בלוג ולראות אם מישהו בכלל מתעניין בחומרים שאני כותב לפני שאני חושב על לפרסם אותם כספר. קחו למשל את הדוגמא של אמנדה הוקינג, הסופרת שנדחתה שוב ושוב על ידי הוצאות לאור עד שלבסוף החליטה לפרסם את הספרים שלה בפורמט אלקטרוני וזכתה להצלחה כל כך גדולה שבשנת 2011 היא הייתה הסופרת העצמאית הנמכרת ביותר באמזון. אם היא לא הייתה מצליחה למכור הרבה עותקים בפורמט אלקטרוני כנראה ששם זה היה מסתיים, אבל לעומת זאת קהל הקוראים אהב את הסיפורים שלה וזה איפשר לה לגדול ולהתפתח. בכלל, יש משהו בעולם הדיגיטלי שמאפשר לרעיונות שלנו לבוא לידי ביטוי יותר בקלות, יותר קל להפוך רעיון לחומריות הדקיקה והאינטרנטית וזה מאפשר לנו להיות מהירים יותר, כשאנו משתנים תוך כדי תנועה.
השיטה שעליה אנחנו מדברים היא שיטה עתיקה מאוד ואם נתבונן על האופן שבו הטבע פועל, הוא עובד בדיוק כך – בצורה אורגנית ומודולרית.
קחו למשל את המוח שלנו, נזר הבריאה, למרות שאנחנו מתייחסים אליו כאל דבר שלם, הוא אינו עשוי מקשה אחת אלא משילוב של שלושה מוחות שבהם מקובצים אינספור מודולים שונים שנוצרו בתקופות אבולוציוניות שונות ופועלים יחד. איך זה קשור לנושא שלנו? מדובר על אותו התהליך בדיוק: המוח שלנו שונה מאוד מהמוח שהיה לאבות אבותינו, וגם הוא ממשיך להתפתח.
את המבנה המשולש של המוח גילה החוקר פול מקלין בשנות החמישים. המבנה המשולש כולל את גזע המוח או המוח הזוחלי, שהוא המוח הקדום והפרימיטיבי ביותר, את המוח הלימבי ואת המוח המודרני ביותר שלנו שהוא הקורטקס. בין שלושת המוחות האלה אין הפרדה דיכוטומית, והם ממש מולחמים אחד בתוך השני ומחוברים באינספור נתיבי תקשורת, כאשר כל מוח משפר את המוח הקודם, כשהוא לוקח את התפקודים שלו ומעדן ומשפר אותם. מבחינה רגשית למשל, מושב הרגשות הוא במערכת הלימבית, אבל כל עוד נשארים במימד הלימבי מדובר בתפקודים רגשיים פרימיטיביים יחסית. לצורך העניין אפשר לצמצם אותם לשלוש התשובות של האמיגדלה שאותן אנו מכירים מעולם החיות: Fight-Flight-Freeze. כשאנחנו מתקדמים בציר האבולוציה ועם ההתפתחות של הקורטקס נוספו תפקודים רגשיים חדשים ומעודנים יותר: השליטה ברגשות, האמפתיה, החמלה, וכן היכולת לכוון את הרגשות ולנהל אותם. כל התפקודים הללו נובעים מהקורטקס, שהוא המוח החדיש ביותר שלנו. הקורטקס לא פועל דרך שלילה, מעקף או ביטול של המוח הלימבי העתיק יותר, אלא דרך שיפור ושכלול שלו. זה כאילו שהלבשנו מוח נוסף וחדש יותר על המוח הקודם, ואם תסתכלו על המבנה של המוח תוכלו לראות שבאופן גס הוא בנוי משלושה חלקים שממש מתלבשים אחד על השני כמו קסדות, כאשר כל אחת משפרת את קודמתה. זה לא שהטבע מחק את המוח הקודם ויצר מוח חדש “גירסה 2.3” אלא הוא לקח את הקיים, שהיה הכי טוב שהיה ניתן ליצור עד לאותו הרגע, והוסיף עליו חלק חדש שמשפר אותו.
ואם נלך רחוק יותר ונבחן את סיפור הבריאה נראה שגם שם מתואר תהליך דומה: אלוהים הורס את הבריאה שלו עם המבול כדי לתקן את העולם שברא ולהתחיל מהתחלה. זה מעלה שאלה מרתקת: איך יכול להיות שאפילו אלוהים – שהוא מושלם – לא יצר בריאה מושלמת? זה רעיון פילוסופי מאוד מעניין. אולי הסיפור התנ”כי בא להגיד לנו בעצם שאנחנו לא צריכים לצפות שייצא לנו מושלם על הפעם הראשונה ושגם הבריאה היא תהליך של שיפור מתמיד… כי אם אפילו אלוהים לא הצליח ליצור בריאה מושלמת, מי אנחנו שנצפה להצליח בכך? תודו שיש בזה משהו משחרר. אנחנו יכולים לצאת לדרך ולהשתפר תוך כדי תנועה!
גם בתורת האבולוציה וגם בסיפור הבריאה אנחנו יכולים לראות את גישת השיפור המתמיד: ליצור את הטוב ביותר שלי בזמן נתון ואז להמשיך ולהשתפר לפי הפידבק מהסביבה והתנאים שמשתנים. כך אני מבין שאין כמעט סיכוי שעל הפעם הראשונה אני אצור דבר מושלם. גם האופן שבו האבולוציה עובדת הוא מעניין, היא משכללת את התכונות שיש להן הכי הרבה ביקוש, ומעלימה את אלה שאין להן ביקוש, ולכן גם האבולוציה פועלת לפי: “קודם לירות ואז לכוון”.
קלישאתי ככל שיהיה, המשפט הזה נכון גם במקרה שלנו, כל מסע וכל ריקוד מתחילים בצעד אחד, ומשם הם יכולים להתפתח ולהשתכלל בצעדים נוספים. משום שאם לא אתנסה ולא אקבל פידבק, אני לא אוכל להתקדם. אם אני לא אבשל את הארוחה הראשונה שלי, או אצור את הסרט הראשון שלי ולא אשחרר אותו לעולם אני לא אקבל פידבק ולא אוכל לערוך שיפורים.
האם מדובר בפופוליזם? לא. ממש לא. הרעיון של הפידבק מהאחרים לא אומר שעליי בהכרח לעדכן את היצירה שלי בהתאם למה שהאחרים אוהבים או לא, פעמים רבות לוקח לעולם זמן להכיר בגדולתם של אמנים ויוצרים שזוכים להכרה רק בגיל מאוחר או אחרי מותם. אבל יכול להיות שהקשר עם הקהל ידחוף אותי בכיוון חדש ולא צפוי, כמו למשל במקרה של במאי הסרטים הנודע אנדרי טרקובסקי, שהחליט לכתוב ספר שמתאר את היצירה שלו בעקבות המכתבים הרבים והשאלות שקיבל מצופים שלא הבינו את סרטיו: מתאר בספרו לפסל את הזמן כיצד הקשר עם הצופים בסרטיו והמכתבים שקיבל מהם עודדו אותו לכתוב את הספר שינגיש להם את יצירותיו.
הצורך להתבטא באופן מלא יותר הבשיל ככל שרבו המפגשים התכופים למדי עם הצופים במקומות מגוונים ביותר. רצונם העיקש להבין את טיבה של החוויה הקולנועית הקשורה לעבודותיי, לקבל תשובות לשאלותיהם הרבות, על מנת להביא את המחשבות הנבדלות והכאוטיות אודות הקולנוע ואודות האמנות באשר היא, לכדי מכנה משותף.
אנדרי טרקובסקי מתוך הספר לפסל את הזמן
אני חייב להודות שאני מתייחס בתשומת לב ובעניין עצומים, לפעמים בצער ולפעמים, נהפוך הוא, בהתלהבות אדירה, למכתבי הצופים, אשר בשנות עבודתי ברוסיה הצטברו לכדי ערימה מרשימה למדי של שאלות ותהיות מסוגים שונים ביותר, וכולן פונות אלי.
אינני יכול להימנע מהבאת האופייניים שבהן כאן, על מנת להדגיש את תכונותיו של המגע שלי (לפעמים של חוסר הבנה מוחלט!) עם הקהל.
מעבר לכך, הגישה של “לירות ואז לכוון” לא מתאימה תמיד. היא לא מתאימה כשיש לנו מעט חצים באשפת החצים שלנו, או אם יש מעט לקוחות גדולים שיכולים להתעניין במוצר ואתם לא יכולים לפספס את הפרזנטציה, כי יש רק הזדמנות אחת לשכנע אותם. כמו תמיד מדובר באיזון נכון. יש אנשים שהנטייה שלהם היא לצאת לדרך מבלי לתכנן, לא על זה מדובר, אלא על מצב מאוזן של תכנון מספיק, יציאה לדרך ושיפור מתמיד.
אנחנו הקפטן של הספינה שלנו, ועלינו להביא בחשבון גורמים רבים בהחלטה שלנו. וכמו שכאשר ספינה יוצאת להפלגה, הקפטן שלה לא יכול לדעת מראש את כל המצבים והתנאים שהוא יפגוש בדרך. הוא לא יכול לדעת מה יהיה מזג האוויר בעוד שבועיים או חודש או שנה והוא יצטרך תוך כדי לשנות את המסלול ולהתאים אותו לתנאים בפועל. אנחנו יכולים ממש לדמיין אותו בכל ערב יושב בחדר שלו עם המפות לאור העששית ומעדכן את הנתיב של הספינה, וגם אם היא נסחפה קצת לכיוון לא רצוי אז הוא עדיין מתקן את הכיוון שלה כך שהוא תמיד נשאר מכוון אל עבר היעד.
מוזמנים לנסות ולשתף בתוצאות.
בכל ההיסטוריה האנושית לא נולד עדיין המדען שסקרנותו תעלה על סקרנותם של ילדים בין הגילים שנה וחצי וארבע. אנו המבוגרים פירשנו בטעות את סקרנותם כחוסר יכולת להתרכז.
אנחנו מתבוננים בילדינו בתשומת לב, אך לא תמיד מבינים את מעשיהם. ראשית מפני שהרבה מאוד מבוגרים משתמשים בשני מושגים שונים מאוד כאילו היו זהים. המושגים הם: ללמוד ולהקנות השכלה.
מהגדרת המילון האמריקני The American College Dictionary אנו לומדים ש ללמוד פירושו: 1. לרכוש ידע או מיומנות באמצעות לימוד, הדרכה או ניסיון…”
להקנות השכלה פירושו: “1. לפתח את הכישורים והמידות של אדם באמצעות הוראה, הדרכה או לימוד בבית הספר ו-2. לספק חינוך למישהו – לשלוח ללימודים בבית ספר…”
במילים אחרות, לימוד מתייחס על פי רוב לתהליך המתרחש אצל מי שרוכש ידע, ואילו הקניית ההשכלה, היא על פי רוב התהליך המתבצע על ידי המורה ובית הספר. כולם יודעים זאת ויחד עם זאת, במקרים רבים ההתייחסות לשני התהליכים הללו היא כאל תהליך אחד.
מסיבה זאת אנו סבורים לפעמים שמכיוון שהקניית ההשכלה הפורמלית מתחילה בגיל שש, גם תהליכי הלימוד החשובים מתחילים בגיל זה.
טענה זו רחוקה מאוד מן האמת.
האמת היא שהילד מתחיל ללמוד מייד עם לידתו. כשהוא מגיע לגיל שש ומתחיל את לימודיו בבית הספר הוא כבר צבר כמות גדולה מאוד של ידע, אולי יותר ממה שילמד בהמשך חייו.
כשילד מגיע לגיל שש הוא כבר יודע את רוב העובדות הבסיסיות לגבי עצמו ולגבי משפחתו. הוא למד כבר הרבה על שכניו ועל יחסו אליהם, על עולמו ועל היחס שלו אליו, ועוד שפע רב של דברים שאי אפשר אפילו למנותם. חשוב עוד יותר, הוא למד שפה אחת שלמה ולעתים אף יותר משפה אחת (הסיכויים ללמוד ולשלוט בצורה מלאה בשפה נוספת פוחתים לאחר גיל שש).
ואת כל זה הוא למד עוד לפני שהגיע לבית הספר וראה כיצד נראית כיתת לימוד.
תהליך הלמידה במשך השנים הראשונות הללו הוא מהיר מאוד למעט מקרים שבהם אנו מכשילים את הילד או מונעים ממנו את הלמידה. אם אנחנו מעריכים את תהליכי הלמידה של הילד ומעודדים אותם, קצב הלימוד שלו יהיה מדהים במהירותו.
לילד הקטן יש רצון בוער ובלתי נדלה ללמוד.
אנחנו יכולים לקטוע רצון זה רק אם נהרוס אותו לחלוטין. אנחנו יכולים לפגוע ברצון של הילד ללמוד אם נבודד אותו. מדי פעם מתפרסמים סיפורים שונים, כמו סיפורו של ילד מפגר בן שלוש עשרה שנמצא בעליית גג קשור למיטה, ככל הנראה משום שהיה מפגר. אבל האמת היא שהוא מפגר מכיוון שמישהו קשר אותו למיטה ובודד אותו מהסביבה. רק הורים פסיכוטים יכולים לקשור ילד למיטה ולבודד אותו משאר בני המשפחה. ההורה קושר את הילד למיטה משום שההורה פסיכוטי והתוצאה היא שהילד נפגע משום ששללו ממנו את היכולת וההזדמנויות ללמוד.
אנחנו יכולים להפחית את רצונו של הילד ללמוד על ידי הגבלת החוויות שהוא ייחשף אליהן. לרוע המזל עשינו זאת באופן אוניברסלי כשהמעטנו בהערכתנו את היכולות שלו ללמוד.
אנחנו יכולים להגביר את הלמידה שלו באופן ניכר אם רק נסיר את ההגבלות הפיזיות הרבות שהטלנו עליו.
אנחנו יכולים להגדיל מאוד את הידע שהוא סופג ולחזק את הפוטנציאל שלו אם נביע את הערכתנו ליכולותיו המופלאות ללמוד, ניתן לו שפע של הזדמנויות ונעודד אותו ללמוד.
במהלך ההיסטוריה היו כמה מקרים של אנשים שלימדו את ילדיהם הקטנים לקרוא ולעשות דברים מתקדמים נוספים באמצעות עידוד והבעת הערכה. בכל המקרים שהצלחנו למצוא, כשניתנה לילד הזדמנות מתוכננת מראש ללמוד בביתו התוצאות היו מדהימות והילדים שלמדו היו מאושרים, בעלי אינטליגנציה גבוהה במיוחד וכישורים חברתיים מצוינים.
חשוב לזכור שאצל הילדים הללו לא אובחנה אינטליגנציה גבוהה מלכתחילה, לפני שהוענקו להם הזדמנויות ללמוד. מדובר בילדים רגילים שהוריהם החליטו לחשוף אותם לידע רחב במיוחד בגיל צעיר מאוד.
המורים הגדולים תמיד הטיפו וחזרו והדגישו שעלינו לפתח בילדינו את האהבה ללמוד. לרוע המזל הם לא תמיד אמרו לנו כיצד לעשות זאת. המלמד היהודי ב”חדר” יעץ להורים לאפות עוגיות שצורתן אותיות האלף־בית. הילד היה צריך לזהות את האותיות לפני שאכל את העוגיות. אותיות האלף־בית ופסוקים נכתבו בדבש על הלוח האישי של הילד הקטן שהובא ללמוד בחדר בגיל שלוש. הילד היה קורא את האותיות ומלקק מהן את הדבש “והייתה התורה שבפיו מתוקה כמו טעם של דבש”.
ברגע שמבוגר שאוהב ילדים מתחיל להבין את מעשיו של הילד, הוא תוהה כיצד ייתכן שלא שם לב לכך מלכתחילה.
הביטו בתשומת לב בבן השנה וחצי ושימו לב מה הוא עושה.
ראשית הוא מסיח את דעתו של כל מי שנמצא בסביבתו. מדוע הוא עושה זאת? מכיוון שהוא סקרן בלתי נדלה. אי אפשר לשכנע אותו לעשות משהו אחר, “לחנך” אותו, או להתכחש לרצונו ללמוד, ולא משנה כמה ננסה לעשות זאת, וכולנו ללא ספק ניסינו.
הוא רוצה ללמוד על המנורה ועל כוס הקפה שעל השולחן, על השקע החשמלי, ועל העיתון ועל כל מה שנמצא באותה עת בחדר – ולכן הוא מפיל את המנורה, שופך את ספל הקפה, מנסה להכניס את אצבעותיו לתוך השקע החשמלי וקורע את העיתון. הוא לומד כל הזמן וברור מאליו שפעולותיו אלה אינן מסבות לנו נחת.
במקרים רבים כאלה אנחנו מסיקים שהוא היפראקטיבי ואינו מסוגל להתרכז או לשים לב. אולם האמת הפשוטה היא שהוא שם לב, הוא מתרכז בכל הדברים שמעניינים אותו. הוא ערני ומנסה בכל הדרכים האפשריות ללמוד על העולם שסביבו. הוא רואה, שומע, מרגיש, מריח וטועם. רק באמצעות חמשת החושים – חמשת השבילים אל המוח – אפשר באמת ללמוד, והילד משתמש בכולם.
הוא רואה את המנורה ולכן הוא מושך אותה כדי שיוכל להרגיש אותה, לשמוע אותה, להביט בה, להריח אותה ולטעום אותה. אם תינתן לו הרשות הוא יעשה את כל הדברים הללו – והוא יעשה את כל זה גם לכל חפץ אחר שנמצא בחדר. הוא לא ירצה לצאת מהחדר לפני שיצליח לספוג באמצעות כל החושים את כל החפצים שבחדר. הוא עושה את כל המאמצים כדי ללמוד, ומובן שאנחנו עושים את כל המאמצים לעצור אותו מכיוון שתהליך הלמידה שלו יקר מדי ומפריע מדי.
?למה לתת לילדים להפוך את המטבח ולשבור ביצים על הרצפהלמה כדאי לתת לילדים לשבור ביצים על הרצפה ולהפוך את המטבח? רגע גאונות של Neil deGrasse Tyson, מהמדענים המובילים בחקר החלל היום ואיש חינוך. #סוכןתקווה
Posted by מספרים סיפור חדש on Monday, April 16, 2018
כל הילדים הם מדענים מלידה! מתוך הרצאה של רגע גאונות של Neil deGrasse Tyson, מהמדענים המובילים בחקר החלל היום ואיש חינוך | מתוך הדף של מספרים סיפור חדש בפייסבוק
אנחנו ההורים המצאנו כמה שיטות כדי להתמודד עם הסקרנות של הילד הצעיר, ולצערי הרב רוב השיטות הללו פוגעות בלמידה שלו.
השיטה הראשונה היא לתת לילד משהו שיוכל לשחק איתו אך לא לשבור אותו. פירושו של דבר שהילד יקבל רעשן קטן ורוד כדי שיוכל לשחק איתו. ייתכן שזה יהיה צעצוע קצת יותר מתוחכם מהרעשן, אך זה עדיין יהיה צעצוע. ברגע שנותנים לו חפץ כזה, הילד מפנה אליו מייד את מבטו (זאת כנראה הסיבה לכך שלצעצועי הילדים צבעים בהירים וזוהרים), מנער אותו או מכה בו כדי לראות אם הוא משמיע צליל כלשהו (זו הסיבה להמצאת הרעשנים השונים), ממשש אותו (ומשום כך לצעצועים אין קצוות חדים), מכניס אותו לפיו וטועם אותו (ולכן צבעי הצעצועים אינם רעילים), ואפילו מריח אותו (עדיין לא הצלחנו לחשוב מה צריך להיות ריחם של צעצועים ולכן בשלב הזה הם אינם מריחים). התהליך כולו נמשך כ-90 שניות.
לאחר שגילה את כל מה שרצה לדעת על הצעצוע, הילד מניח אותו ומפנה את תשומת לבו לקופסה שבה היה הצעצוע. בעיניו, הקופסה מעניינת לא פחות, והוא מתחיל ללמוד את מה שאפשר על אודותיה. זאת הסיבה שכדאי לקנות צעצועים בקופסאות. גם התהליך הזה צפוי להימשך כתשעים שניות. במקרים רבים יגלה הילד התעניינות גדולה יותר בקופסה מאשר בצעצוע. מכיוון שמרשים לו להרוס את הקופסה, הוא יכול ללמוד גם כיצד היא בנויה. זהו יתרון חשוב של הקופסה על פני הצעצוע. מכיוון שהצעצועים של היום אינם שבירים, יכולתו ללמוד יותר על הצעצוע, ממילא מוגבלת.
לפיכך, נראה שצעצוע בתוך קופסה עשוי להכפיל את טווח הקשב והריכוז של הילד. אך האם באמת הרחבנו את טווח הקשב והריכוז או שמא רק נתנו לו יותר חומר לימוד. התשובה השנייה היא הנכונה. בקצרה, המסקנה המתבקשת כאן היא שטווח הקשב של הילד קשור קשר ישיר לכמות החומר שהוא יכול ללמוד, ואל לנו לחשוב שהילד איננו מסוגל למקד את תשומת לבו אלא לזמן קצר בלבד.
התבוננות בילדים קטנים תמחיש הרבה מאוד מקרים דומים לזה שתואר לעיל. עם זאת, למרות כל ההוכחות, לעתים קרובות מאוד אנו מסיקים שטווח קשב קצר הוא הוכחה לחוסר פיקחותו של הילד. מסקנה זו מרמזת באופן מזיק ביותר שילדים צעירים מאוד אינם חכמים. מעניין אילו מסקנות היינו מסיקים לו היה הילד יושב בפינה עם הצעצוע החדש ומשחק בו במשך חמש שעות. קרוב לוודאי שהוריו של ילד כזה יהיו יותר מוטרדים, ובצדק רב.
השיטה השנייה להתמודד עם ניסיונות הילד ללמוד היא האסכולה שדוגלת בהגבלת תנועותיו של הילד – החזקתו בלול.
הלול, כשמו כן הוא, מקום צר ומגביל. לפיכך כדאי שנהיה כנים עם עצמנו ולא נאמר שאנחנו קונים לול לילד, כי האמת היא שאנחנו קונים את הלול בשבילנו.
סרט מצויר חביב מראה אימא שיושבת בתוך לול, קוראת ומחייכת בהנאה שעה שהילדים משחקים בחדר ואינם מסוגלים להגיע אליה. סרט מצויר זה, בנוסף לפן המצחיק גם מציע אמת נוספת: האימא שכבר מכירה את העולם יכולה להרשות לעצמה להיות מבודדת, שעה שהילדים תאבי הלימוד מסתובבים חופשיים וממשיכים בחקירותיהם.
מעטים ההורים שמבינים את הנזק האמיתי של הלול. הלול מגביל את יכולתו של הילד ללמוד על העולם, וזה ברור, אבל בנוסף לכך הוא מגביל את הצמיחה הנוירולוגית של הילד מכיוון שהוא מגביל את יכולתו לזחול, תהליך שכבר הוכחה חשיבותו הרבה לצמיחה נורמלית. עקב כך, הלול גם מגביל את ראייתו, את כישוריו הגופניים, את תיאום העין־יד ועוד דברים רבים נוספים.
אנחנו ההורים שכנענו את עצמנו שאנו קונים את הלול כדי להגן על הילדים מפגיעה, מנפילה, מבליעת דברים מסוכנים וכדומה. אך האמת היא שאנחנו מכניסים אותו ללול כדי שלא נצטרך להגן ולהשגיח עליו בעצמנו. אנחנו פותרים בעיה לטווח קצר ויוצרים בעיה חמורה יותר לטווח הארוך.
ואם כבר חייבים להשתמש בלול, כדאי להשתמש בלול שאורכו כשלושה מטר ורוחבו שישים סנטימטרים כדי שהילד יוכל לזחול בו במשך החודשים החשובים ביותר בחייו וללמוד. בלול מהסוג הזה יכול הילד לזחול בקו ישר מרחק לא קטן עד הקצה השני. לול מסוג זה נוח יותר גם להורים מכיוון שהוא צר יותר מהלול הרגיל והוא תופס פחות מקום מרוחב החדר.
לצערנו, הלול כמכשיר מונע למידה יעיל יותר מהרעשן, מכיוון שאחרי שהילד בחן ולמד כל צעצוע שהאם הכניסה ללול במשך תשעים שניות (וזו הסיבה לכך שהוא משליך את כל הצעצועים שהוא סיים ללמוד), הוא תקוע בלול בחוסר מעש.
כשהכנסנו אותו ללול מנענו ממנו להרוס דברים על ידי הגבלתו הפיזית (גם זו דרך ללמוד). שיטה זו המציבה את הילד בריק פיזי, רגשי וחינוכי, עשויה להצליח אם נוכל לסבול את בכיו וצעקותיו בגלל רצונו לצאת מהלול, או, אם נניח שנוכל לעמוד גם בבכי ובזעקות השבר, עד שהילד יגדל דיו כדי לטפס בעצמו מחוץ ללול ולחדש את חקירותיו בבית בחיפוש אחר חומרי לימוד.
האם מהנאמר לעיל אפשר בטעות להבין שאנו מצדדים בשבירת המנורה על ידי הילד? ברור שלא. מן האמור לעיל אפשר רק להבין שאיננו מכבדים מספיק את הרצון של הילד ללמוד, חרף כל הרמזים שהוא נותן לנו על רצונו הנואש ללמוד כל מה שהוא יכול, וכמה שיותר מהר.
סיפורים דמיוניים צצים חדשות לבקרים, וגם אם אין בהם אמת הם בכל זאת אומרים משהו.
אחד הסיפורים הוא על שני ילדי גן חובה בני חמש שהיו בחצר הגן כשמטוס עבר במהירות מעל לראשיהם. אחד הילדים אמר לחברו שזה היה מטוס על־קולי, ואילו השני קבע שזה לא ייתכן כי כנפיו לא היו מוטות מספיק לאחור. הגננת, שקראה להם להיכנס לגן, הפסיקה את הוויכוח בין השניים ואז אמר הילד הראשון, “אנחנו צריכים להפסיק עכשיו ולחזור פנימה כדי להשחיל את החרוזים המטופשים האלה”.
הסיפור אולי מוגזם אבל מסקנתו ברורה.
חשבו לרגע על בן השלוש ששואל: “אבא, למה השמש חמה?” “איך האיש הקטן נכנס לתוך הטלוויזיה?” “אמא, מי גורם לפרחים לצמוח?”
כשהילד מפגין סקרנות לגבי מכשירי חשמל, או לגבי גרמי השמיים או עובדות ביולוגית, במקרים רבים אנחנו מתעלמים משאלותיו ושולחים אותו לשחק בצעצועיו. ככל הנראה, משום שאנחנו מסיקים שהוא צעיר מכדי להבין, וחוץ מזה שיכולת הריכוז שלו ממילא קצרה והוא לא ירצה להקשיב להסבר ארוך. אין ספק שיכולת הריכוז שלו קצרה לפחות לגבי רוב הצעצועים.
הצלחנו לבודד את ילדינו מלמידה בתקופה בחייהם שבה הרצון ללמוד נמצא בשיאו.
המוח האנושי ייחודי בכך שהוא ה”מֵכל” היחידי שאפשר לומר עליו שככל שתכניס בו יותר, הוא יהיה מסוגל להכיל יותר.
בין גיל תשעה חודשים לגיל ארבע היכולת לספוג ידע היא עצומה והרצון ללמוד הוא החזק ביותר. ודווקא בתקופה זו אנחנו שומרים על הילד ומוודאים שיהיה תמיד נקי, בריא ובטוח מן העולם הסובב אותו, אך גם שמים אותו בריק לימודי.
זה קצת אירוני שכשהילד יתבגר ננזוף בו ונאמר כמה טיפשי שהוא איננו רוצה ללמוד פיזיקה, אסטרונומיה וביולוגיה. בוודאי נאמר לו אז שלמידה היא הדבר החשוב ביותר בחיים, וזה ללא ספק נכון.
עם זאת, התעלמנו מן הצד השני של המטבע.
למידה היא המשחק הנפלא והמהנה ביותר.
אנחנו מניחים שילדינו שונאים ללמוד מכיוון שרובנו לא אהבנו במיוחד ואולי אפילו שנאנו את בית הספר. אך כאן שוב אנחנו חוזרים על הטעות ומבלבלים בין למידה לבין לימוד בבית הספר. לא כל הילדים שהולכים לבית הספר לומדים – בדיוק כפי שלא כל הילדים שלומדים עושים זאת בבית הספר.
החוויות שלי מכיתה א’ היו אולי דומות לחוויותיהם של רבים במשך מאות בשנים. המורה אמרה לנו לשבת, לשמור על שקט, להביט בה ולהקשיב לה כשהיא החלה בתהליך שנקרא הוראה, תהליך כואב לשני הצדדים, אך תהליך שבעזרתו נלמד, ואם לא…
במקרה שלי, נבואתה של המורה מכיתה א’ התגשמה. התהליך היה אכן כואב במשך שתים עשרה השנים הראשונות, שבמהלכן שנאתי כל רגע בבית הספר. אני בטוח שזו לא הייתה חוויה ייחודית שלי.
תהליך הלמידה חייב להיות מהנה ביותר כי הוא אכן המשחק הטוב ביותר שיש. במוקדם או במאוחר כל האנשים החכמים מגיעים למסקנה זו. שוב ושוב אנחנו שומעים אותם אומרים. “היה לי יום נפלא. למדתי המון דברים חדשים”. או “היה לי יום מזעזע אבל לפחות למדתי משהו”.
סיפור שהתרחש זה מכבר והממחיש בצורה משכנעת ביותר מאות מצבים דומים, אם כי פחות משעשעים, מהווה דוגמה מצוינת לכך שילדים קטנים רוצים כל כך ללמוד עד שהם לא ממש מבחינים בין לימוד לבין משחק. הם למעשה דבקים בגישה זו עד שאנו, המבוגרים משכנעים אותם שלמידה איננה משחק ולכן איננה מהנה.
הצוות שלנו טיפל במשך כמה חודשים בילדה בת שלוש שסבלה מפגיעה מוחית, והרגשנו שהגיע הזמן להתחיל ללמד אותה לקרוא. כדי לשקם ילדה זו היה חשוב ללמד אותה לקרוא משום שחשוב לפתח את אותה פונקציה במוח, אשר אם לא תתפתח תזיק למכלול הפונקציות האחרות. כמו כן, כשמלמדים ילד פגוע־מוח צעיר לקרוא אנחנו גם משפרים את יכולת הדיבור ופונקציות אחרות נוספות. מכל הסיבות הללו, בביקור של האב עם הילדה במכון המלצנו על התחלת לימוד הקריאה.
אביה של הילדה היה כמובן סקפטי לגבי יכולתה של בתו בת השלוש ללמוד לקרוא. הוא השתכנע לשמוע בעצתנו רק בזכות התקדמותה הפיזית המרשימה והתקדמותה בדיבור.
כעבור חודשיים, כשחזרו האב ובתו למכון לבדיקת התקדמותה, הוא סיפר לנו בשמחה את הסיפור הבא: הוא אמנם הסכים לעשות כדברינו אך לא ממש האמין שיהיו לכך תוצאות טובות. הוא החליט שאם הוא כבר הולך ללמד את ילדתו פגועת-המוח לקרוא, הוא רוצה לעשות את זה בצורה טובה, בסביבה שהוא כינה אותה “סביבה טבעית של כיתת לימוד”.
לשם כך בנה במרתף ביתו כיתה כמו בבית הספר, עם שולחנות ולוח. הוא גם הזמין את בתו השנייה, הבריאה, בת השבע, להשתתף בשיעורים.
כצפוי, בת השבע שמחה מאוד כשראתה את הכיתה. היא קיבלה את הצעצוע הגדול ביותר שיכלה לחלום עליו. צעצוע גדול יותר מעגלת תינוק, גדול יותר מבית בובות. היא קיבלה בית ספר פרטי משלה.
בחודש יולי גייסה הילדה בת השבע חמישה ילדים בני שלוש עד חמש מהשכונה כדי לבוא ו”לשחק בבית ספר”.
מובן שגם הם התלהבו מאוד מהרעיון והסכימו להיות ילדים טובים כדי שיוכלו ללכת לבית הספר כמו אחיהם ואחיותיהם הגדולים. במהלך כל הקיץ הם שיחקו “בבית ספר” במשך חמישה ימים בשבוע. בת השבע הייתה המורה והילדים הקטנים יותר היו תלמידיה.
איש לא הכריח את הילדים לשחק את המשחק, אולם מבחינתם היה זה המשחק הטוב ביותר.
בית הספר נסגר בספטמבר, כשבת השבע חזרה לבית הספר האמיתי שבו למדה בכיתה ב’.
התוצאה הייתה שבאותה שכונה היו עתה חמישה ילדים בגילים שבין שלוש לחמש שידעו לקרוא. הם לא יכלו לקרוא את שייקספיר, אך יכלו לקרוא את עשרים וחמש המילים שבת השבע לימדה אותם. הם קראו אותן והבינו אותן.
אין ספק שאותה ילדה בת שבע יכולה להיחשב למורה הטובה ביותר בהיסטוריה – או שאנחנו פשוט יכולים להסיק מכך שבני השלוש והחמש רצו מאוד ללמוד לקרוא.
אנחנו מאמינים שרצונם של בני השלוש ללמוד, ולאו דווקא הכישורים יוצאי הדופן של בת השבע, גרם להם ללמוד לקרוא.
“אנשים הם כמו טלפון. אתה מתקשר אליהם, יש משיבון שעונה לך, אבל בעצם אף אחד לא בבית”.
יונתן רעם
“טוב אם נדע שיש בתוכנו מישהו היודע הכל, הרוצה הכל, המיטיב לעשות הכל מאיתנו”.
הרמן הסה, דמיאן
הרעיון בבסיס הוא שיש מציאות נסתרת מאחורי המציאות הגלויה. כדי לחשוף את החיים שמאחורי החיים צריך אדם קודם כל להגיע לחיים הפנימיים שלו – לגלעין. אנחנו חיים בעטיפות, באים מעטיפות של עצמנו ופוגשים בעטיפות של אחרים. לחוש את המציאות הפנימית במלוא פעימתה – זו חוויה מאוד חזקה שרוב האנשים לא חווים, אלא אם ניצלו זה עתה ממוות או חוו משבר חריף ולפתע הם חווים את משמעות החיים במלוא עוצמתה. הפסיכולוג ההומניסטי אברהם מסלאו קורא לזה Peak Experience.
העולם הזה שלנו מוסתר מעינינו על ידי עטיפות סביב המציאות האמיתית, המציאות הפנימית. מאחורי העטיפות שוכן חלל ריק – הנקרא האין. רק כשעובר האדם דרך האין, דרך תחושת היותו חשוף וחף מעטיפות, ללא מסכות, ללא מסווים, ללא תירוצים, ללא פנטזיות, ללא הסיפורים שהוא מספר לעצמו כדי ליפות את המציאות – רק אז הוא יכול להגיע למהות האמיתית שלו, השוכנת מעבר לתחום האין.
להתערטל מן הקליפות ולהיות חשוף לריק, לאין – הוא בסיס לתחילת המסע חזרה הביתה, אל הגלעין הפנימי. המהות הפנימית משולה לגלעין שצריך להטמין באדמה כדי שהטבע יעשה את שלו ללא התערבות. וכשהגלעין או הזרע פוגש את האדמה הוא נובט, צומח, ואז פוגש את האור ומלבלב. האדם הוא כמו אדמה ומים, האדמה היא חייו והמים הם המודעות העצמית שלו, שבעזרתה יפגוש את המהות הגלעינית שלו. ואז האני הפנימי שלו יתחיל לצמוח. כשכאמור, כלל חייו של האדם משמשים כקרקע צמיחה לגלעין ישותו הפנימית.
אך במקום לפגוש את הנקודה הפנימית ולתת לה לצמוח ולהתרחש, אנו מצויים הרחק מן הנקודה הפנימית, ומנסים לחיות את החיים באמצעות ההפעלה, המאמץ והיוזמה. דוחפים כדי שחיינו יתרחשו. המאמץ הזה – לדחוף את חיינו כדי שיקרו – דומה למי שלוקח גלעין של אבוקדו, הולך לנגר ומבקש ממנו שיכין לו גבעול, ואז לוקח תפאורה של עלים, צובע אותם ומאמין שיש לו צמח של אבוקדו. והאדם כל הזמן עובד על האבוקדו שלו, כמו שהוא עובד על לימודיו בבית הספר, כמו שהוא עובד על התואר שלו, על הכשרה למקצוע שלו. כל אלה מביאים לכך שדברים בחייו בהחלט הולכים ותופחים, אבל הם לא צומחים מבפנים, הם לא אורגניים, הם לא חלק ממנו, זה לא הוא, זה לא אמיתי, זה לא אותנטי. ההבדל בין זה ובין ‘לחיות’ באמת הוא אדיר, שוב, כמו ההבדל בין תפאורה של אבוקדו ובין אבוקדו שצומח מן הגלעין, מן הפנים. האדם האותנטי – אמור להתרחש רק לאחר שהוא מפסיק לשים את כל יהבו על עשייה ומאמץ. כמו הריון: האישה חשה שמשהו בתוכה קורה ומתרחש, ללא התערבותה. כך צריך להיות הדבר בין האדם לבין חייו: עליו לקום בבוקר ולהרגיש שמשהו חי בו. מה שחי בנו בפנים הוא פיקדון בידינו. עלינו להיות קשובים אליו, להרגיש אותו, לתת לו להיות. לא להפריע לו (בעצם לה) להתרחש, כשאנו המתווך בינה ובין החיים שבחוץ. אמורים להגן עליה כשצריך, ולתרגם אותה כשצריך.
החיים זה לא אנחנו, החיים הם הגלעין שבתוכנו ואנו הגננים.
כותב היידגר ב”מכתב על ההומניזם”: “האדם אינו אלא הרועה של הישות”.
זה רעיון מוזר וזר, שכן מקובל לחשוב שאנחנו זה הדבר, אך במצב הדברים הנוכחי הגנן הפך בעצם לגידול. במקום שאנחנו נהפוך למשניים למה שחי בתוכנו – הפכנו לעיקר בעיני עצמנו. האגו הפך לעצמיות, העצמיות החליפית במקום העצמיות האמיתית שהיא הישות הפנימית. לא רצינו להיות משניים לה, אלא העיקר (ומאז אנו דוחפים את חיינו במעלה הקשיים שאנו פוגשים, והישות הפנימית קבורה בפנים).
הקורא בוודאי ישאל: “בסדר, אז מה אני עושה עם זה?” או “איך אני עושה זאת?” בזאת יחטיא למעשה את ההבנה של כל העניין. כי הוא, שוב, שם את הדגש על ה-Doing במקום על ה-Being. עלינו לאפשר למשהו להתרחש בתוכנו. כמו שנאמר על ידי המורה ב”זן באומנות הקשת” (אויגן הרינגל) לתלמידו שמצליח לבסוף להרפות משליטת כוח הרצון על פעולת הירי בקשת: “עכשיו זה קרה דרכך”.
על הקורא להתייחס אל הרעיונות המוזרים המובעים כאן באותו האופן: לקחת אותם פנימה ואז להתנתק מהם ולדעת שהוא לא צריך לעשות איתם כלום, הם אינם מכוונים אליו, אלא אל דבר מה קשוב בתוכו. קשה לקבל את זה, כי אנו רגילים שאנחנו המרכז ושכל מה שנאמר נאמר אלינו. וקשה להטמיע שאיננו צריכים לעשות כלום, רק לא להפריע לדברים להגיע לכתובתם האמיתית, בפנים, בתוכנו. כמו כאשר אנו משקים צמח – איננו מתכוונים לצמח שנמצא מעל לאדמה אלא לאותו חלק של הצמח שנמצא מתחתיה ובתוכה, חבוי במחשכיה. האדמה כבר תדאג לאפשר למים לחלחל עד לשורשים. אבל במקום המצב הטבעי והמבורך הזה ניצב האגו שלנו (שהפך לעיקר) בין הישות הפנימית שלנו לבין המציאות – כמו שין־גימל בשער הבסיס – וחוטף לידיו כל דבר שמבקש להיכנס לתוכנו תוך שהוא שואג: “מה אני עושה עם זה?” במילים אחרות, הפכנו לדומיננטיים מדי ביחס לחיים שבתוכנו, במקום להיות צנועים וקשובים להם. אנחנו לוקחים את החיים באופן אישי, כאילו שכל מה שנקלט הוא האדם עצמו, ולא היא, זה עבור משהו שבתוכו ועליו להתרגל לא להפריע לזה. וכן, זה דורש צניעות מסוימת: ‘אני’ לא העיקר.
כאשר האגו חומס את החיים מהישות הפנימית, האדם בעצם לא חי באמת. כאשר יפנה האגו את מקומו, אז יאפשר לישות לקלוט את המסרים מן העולם דרך הריקנות שנוצרה במקום שבו שכן האגו. ואז אולי נוכל לחיות באמת, שזה אומר: להעביר דרכנו חיים. כשאדם מתחתן, או עובד, או לומד, או עוסק בתחביבים, או פעיל בתחום זה או אחר – אז הוא פעיל, אך מה קורה לו בפנימיותו? בתוך תוכו אמורה הישות שלו, ללא כל קשר למעשיו, לצמוח כל הזמן לקראת איזושהי בשלות פנימית מסוימת, שאפשר לקרוא לה בשלות או בגרות נפשית־רוחנית. הישות שלו אמורה לצמוח לקראת מפגש עם משהו. צמיחה פנימית לא יכולה להיות צמיחה למען קריירה או הצלחה פוליטית, כי שתיהן לא באות מבפנים ואין להן קשר עם מה שחי באדם כפוטנציאל מולד. רק צמיחה פנימית יכולה להוביל למצב של בשלות (וכל צמיחה חייבת להגיע לפרי, כי בסופו של דבר האדם חייב להותיר מאחוריו משהו, לבטא את הישות שלו באיזושהי דרך אינדיבידואלית).
למרות שהביטוי של הישות הוא אינדיווידואלי, הדרך אל הישות די דומה עבור רוב בני האדם; משמעותה בהתחלה, להפסיק לרצות להיות בשליטה כל הזמן, להפסיק לדחוף בכל הכוח, להפסיק להפעיל כוח ולהסתפק במתן הנחיות וכיוונים, ולהסתפק בזה, ולתת למערכת לקחת את זה הלאה, לשלב עוד יותר מתקדם. בקיצור: להרפות, כדי לאפשר לדברים להתרחש.
הרעיון הזה, של ‘לא לעשות’, הוא האתגר הגדול ביותר של האדם בכלל ושל האדם המודרני בפרט, המוצא בעשייה מפלט מן הריקנות. ובכן, האדם פוחד מאוד מ’לא לעשות’, הוא רץ ועמל כל הזמן, כי הריקנות כביכול רודפת אחריו, ואם יעצור לרגע, בלי טלוויזיה, בלי להיות עסוק, בלי לאכול, פשוט להיות – זה מפחיד כי אולי במקום ‘להיות’ יהיה ‘לא כלום’? אז הוא ממשיך לרוץ…
וכאן גם מצוי תחילתו של המעבר מגבריות כוחנית ומתאמצת לנשיות מאפשרת ולא מתערבת. האתגר – כפי שנכתב קודם – אינו ‘לעשות’, אלא: ‘לא לעשות’, כדי לאפשר למשהו בתוכנו להתרחש. כך לדוגמא קורה בשטח החינוך. ההורים החרדים, השאפתניים או עמוסי רגשות האשם שואלים את עצמם: “מה נוכל לעשות למען ילדינו”? ויוזמות העשייה שלהם מיתרגמות לדומיננטיות המדכאת את הישות של הילד. האתגר הגדול של החינוך הוא להיות מסוגל לשאת את חוסר העשייה ביחס לילד, לתת לו לצמוח דרך הטעויות שלו – לקראת הגשמת עצמו.
למעשה, התרבות המערבית כולה מבוססת על יוזמה, דחיפה ועשייה, ובכך מתגלים פניה ‘הגבריים’. האספקט הגברי הוא תמיד אקטיבי ודוחפני יותר מאשר האספקט הנשי. התרבות המודרנית התרחקה מן האספקט הנשי שבה, המאפשר הפרייה, הריון ולידה, השראה התהוות ויצירה – ובמקום זה אימצה את האספקט הגברי. הגבריות העודפת הזו מחניקה ומדכאת את המרכיב הנשי, ובעשותה כן היא מדכאת את תהליך צמיחתה של הישות האינדיווידואלית (שכל כולה נשיות צרופה).
החברה שלנו לא יכולה לראות בחוסר עשייה משהו נכון. אבל כשאנו מתבוננים בטבע אנו נוכחים שהטבע לא עושה אלא מתרחש, לא דוחף אלא מתהווה. אנחנו יודעים שבכל מה שקשור לטבע, דברים צומחים יפה מאוד בלעדינו וכל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לסייע לתהליך על ידי הסרת המכשולים.
וצריך לציין כאן שעל הצליין אל המהות שבפנים, לעבור שינוי תוך כדי הדרך, כפי שנאמר קודם, לעבור להנחיות במקום לשלטון ריכוזי, ואז לאפשור. כלומר, הצליין (כל אחד מאיתנו ששואף לרוחניות) חייב להפוך בהדרגה ליותר נשי ככל שהדרך פנימה מתקדמת.
כמובן, שיש הבדל בין אי עשייה שמקורה בבטלה לבין אי עשייה לצורך הבשלתה של הישות. הראשונה היא הימנעות, השנייה היא אומנות, אמנות קשה מאוד. ראשית, כי קשה להפסיק לעשות (למשל בדיאטה להורדת משקל, הקושי אינו רק באכילה מבוקרת ומודעות, אלא בקושי הגדול לעבור ממנטליות של לעשות ולצרוך, למנטליות של הימנעות ומודעות). ושנית, כי גם כשאנחנו חושבים שאנחנו לא עושים – אנחנו עדיין כל הזמן עושים משהו (המוח שלנו קופץ ממחשבה למחשבה, הרגשות שלנו מצויים בסוג של סערה והדם מצוי בסטרס). רק אם נאפשר לעצמנו לחוות את השקט והריק שבאי העשייה ולעבור דרכה – אולי יבליח משהו. הכוונה כמובן, לנפש, שהיא הישות הפנימית, שהייתה חסומה בתוכנו ותצליח להשתחרר.
הדברים הללו, אינם חדשים, ונאמרו ונכתבו כבר בעבר, למשל בפיזיקת הקוונטים, או האמנות המודרנית, בין אם בתיאטרון האבסורד, במחול המודרני, במוסיקה הדיסהרמונית או בציור שנקרא אבסטרקט, או אוונגרד – יצירות אלו הן יצירות שאו מנסות לבטל את האמירה של עצמן, או להראות את חוסר המשמעות שמאחורי המשמעות לכאורה של מה שנראה. למתבונן ביצירה במוזיאון – זה נראה כגיבוב חסר פשר, אך יש פשר והפשר הוא שאין פשר, שאין בשביל מה. העשייה האמנותית המודרנית והפוסטמודרנית באה לבטל את עצמה. בזן היפני עם זאת זה יותר קונסטרוקטיבי, זה לא ניהיליזם לשמו, כאן יש מטרה, המטרה היא הארה והיא מושגת קודם כל על ידי ביטול העשייה המאולצת, והחשיבה האינטלקטואלית והרציונלית, זו שלא נובעת מן הריק שמסביב לישות. לזן חשיבות מרובה בעניין המסע אל הישות הפנימית. הזן מדבר רבות על החשיבות שבאי־העשייה ובביטול החשיבה הרציונלית הלינארית ומקנה תחושה של טיפשות שעל האדם לחוש ברגע שהוא מנסה להבין במקום להניח לידיעה להבשיל מבפנים. הזן מנסה ליצור מצב בו האדם יפסיק לנסות להבין, כדי שיוכל לפנות בתוך עצמו מקום להבנה שמפציעה מתוך הריק.
שואל התלמיד:
“איך אפשר לבטא את השקט?”
עונה המורה: לא אבטא אותו כאן”.
“היכן תבטא אותו?”
“אמש בחצות אבדו לי שלוש אגורות ליד מיטתי”.
או:
“מורי, איפה הדרך?”
“כאן לפנינו”.
“מדוע איני רואה אותה?”
“אם אתה כה שקוע ב’אני’ לא תוכל לראותה”.
“ובכן, אם אני איני יכול לראותה, האם אתה יכול?”
“כל עוד קיימים ‘אני’ ו’אתה’ אי אפשר לראות את הדרך”.
“אהה! כאשר נעלמים ‘אני’ ואתה’ אז אפשר לראות את הדרך!”
“אם אתה ואני לא נהיה, מי יראה?”
מסביר דוגן:
“ללמוד את דרך הבודהה, פירושו ללמוד את עצמך
ללמוד את עצמך, פירושו לשכוח את עצמך
ולשכוח את עצמך, פירושו להיות מואר (לאשר את עצמך) על ידי הדברים כולם,
פירושו להשיר גופנפש שלך ושל אחרים
תחילה, כשאתה מבקש את האמת, אתה מרחיק עצמך ממנה.
אך כשתהיה אתה האמת, מיד תהיה לאדם הקמאי”.
האדם ניחן בשני סוגים של כוחות. יש לו כוחות הנובעים מיכולותיו הנרכשות והנעזרות בטכנולוגיה ובמכשיריו השונים ויש לו גם כוח עמוק וחזק ממנו, החי בתוכו. כאשר האדם מנסה לדחוף ולהפעיל את עצמו בעזרת כשריו, הוא מגיע פחות רחוק מאשר כשהוא נותן לכוח הפנימי שלו להניעו.
הכוח הפנימי הזה יכול להיקרא בכל מיני שמות: נפש, נשמה, ישות פנימית, הוויה פנימית, ישות אינטליגנטית וכו’, אך אין ספק בדבר אחד (וזו אולי הנקודה המרכזית): חלקיק מן הכוח האלוהי, או שגרירו, חי בתוכנו כפוטנציאל גולמי (ועליו להיוולד ולהתפתח כמו עובר). אנו צריכים לאפשר לכוח האלוהי הזה להיות, ולשחרר אותו בתוכנו על מנת שיוכל להדריך אותנו מבפנים.
כאן נכנס לתמונה רעיון ‘אי העשייה’ שעליו דיברנו קודם. לא לעשות משמעו להרפות מהשליטה, להגיע למצב בו נרשה לעצמנו ‘להיעלם’ מעט, נרפה את אחיזתנו הדומיננטית במושכות השלטון על עצמנו ועל חיינו, ונאפשר לכוח הפנימי להיכנס לפעולה ולהפעיל את הכשרים שלנו. ברגע שזה קורה – משהו בתוכנו יורה את החץ והחץ תמיד פוגע במטרה.
“יום אחד שאלתי את המורה: “כיצד יכולה הירייה להשתחרר אם ‘אני’ איני עושה זאת?”
“‘זה’ יורה”, ענה לי.
“כבר שמעתי זאת מפיך פעמים אחדות, ועל כן אשאל אחרת: כיצד אני יכול להמתין לירייה מתוך שכחה עצמית, אם ל’אני’ אסור בכלל להיות נוכח שם?”
“‘זה’ נתון בשיא המתח?”
“ומי הוא או מה הוא ‘זה’?”
“כשתבין זאת באחד הימים לא תהיה זקוק לי עוד. ואילו נתתי לך רמז וחסכתי לך את ההתנסות האישית, הייתי הגרוע מכל המורים וראוי היה לגרש אותי מכאן, ובכן, אל נדבר בזה עוד, אלא נתאמן!”
יום אחד, לאחר ירייה שלי, החווה המורה קידה עמוקה והפסיק את ההוראה: “כרגע ירה ‘זה'”, אמר, כשאני מסתכל בו בתדהמה. כשירדתי לסוף דעתו, נבצר ממני להסתיר את שמחתי הפורצת.
“מה שאמרתי”, אמר המורה בנימה מחמירה, “לא היה שבח, אלא קביעת עובדה, קביעה שאינה נוגעת לך, ולא לך החוויתי קידה, מפני שאינך אשם בירייה זו. הפעם הכחדת את עצמך, ובשיא המתח לא הייתה לך כל כוונה. הירייה נשרה ממך כפרי בשל. המשך באימונים, כאילו לא קרה דבר!”
“חושש אני שכבר איני מבין דבר, ואפילו הדברים הפשוטים ביותר מתבלבלים. האם אני דורך את הקשת, או שהקשת היא הדורכת אותי לשיא המתח? האם אני פוגע במטרה, או שהמטרה היא הפוגעת בי? האם ‘זה’ הוא רוחני כשנראה בעיני הגוף, וגופני, כשנראה בעיני הרוח? האם הוא גם זה וגם זה, או אף אחד משניהם? כל זה, הקשת, החץ, המטרה ואני נבלעים זה בזה, ושוב איני יכול להפריד ביניהם. אפילו הצורך להפריד ביניהם נעלם, שכן עם לקיחת הקשת ליד – הכל ברור וחד־משמעי ומצחיק בפשטותו…”
“סוף סוף,” הפסיק אותי המורה, “חצה אותך המיתר”.
מתוך “זן ואמנות הקשת” מאת אויגן הריגל, הוצאת דביר
זה כאילו שיש בתוכנו מעין פוטנציאל גלום של כוח גרעיני, אבל אנחנו מתעקשים להפעיל את עצמנו על ידי כוח מכאני בלבד (סוסים למשל). כל זמן שנפעיל את עצמנו מכאנית, הכוח הגרעיני לא יכול להיכנס לפעולה. במילים אחרות, האדם, שנמצא לרוב בפאזה המכאנית שלו, אינו מסוגל לעבור לפאזה גרעינית, כי כדי לעלות לדרגה הזו עליו להיות מסוגל לוותר על הפאזה המכאנית ולהאמין שיש משהו אחר בתוכו שיכול להפעיל אותו ובאופן הרבה יותר שלם, חזק ומדויק. אותו ‘משהו’ נמצא לרוב בתוכנו במצב בלתי מפותח, חסום על ידי אני שמרוכז בעצמו ושמקנה לנו תחושת ‘אני’ כוזבת. האני המרוכז בעצמו התנחל לו במקום הישות הפנימית המדוכאת. שם אחר וקצת שונה לאני המרוכז בעצמו הוא: האגו. זהו יצור שתלטן שאינו אלא מצבור של יצרים ודחפים שגדלו פרא, שרידי ילדות שלא פינו את מקומם לישות הפנימית. האדם שבוי בידי אני שמרוכז בעצמו ובידי האגו שלו, שניהם ביחד יוצרים את העצמי החליפי, וזאת במקום להיות משוחרר ומחובר לישות שחיה בפנים.
אנחנו חושבים דרך האגו, מרגישים דרך האגו, פועלים בכוח האגו וחיים מתוקף מה שהאגו מכתיב לנו. כשאדם חושב באמצעות האגו (או האני המרוכז בעצמו ורואה רק את עצמו) ולא באמצעות המהות המפרה של הישות הפנימית – חשיבתו עקרה, רציונלית, אינטלקטואלית ודעתנית. זוהי חשיבה בעלת אופי ‘זכרי’ אקטיבי ומכאני. כאמור, הזן בודהיזם מנסה להגיע לחשיבה הווייתית עמוקה באמצעות טכניקה של מדיטציה, שמטרתה להניח למחשבה לשוטט מבלי לעגון בשום מקום, ולחוות את ‘ייסורי הגסיסה’ של האגו המחשבתי הזכרי, עד שמשהו מבפנים יתחבר אל המחשבה ויאיר אותה, ואז יחווה האדם הארה מחשבתית, או אינטואיציה מופלאה.
מלמול של מנטרה חסרת פשר יכול להכניס את האדם למעין היפנוזה עצמית, המרדימה את המוח המודע, את הזכר שכל הזמן מחפש פעילות, ויוצרת חלל, שדרכו תוכל הנשיות המחשבתית לזרום. אפשר לומר שמטרת המדיטציה היא להרדים את הסוהר – האספקט ה’גברי’ של החשיבה – כדי לאפשר לשבויה – האספקט ה’נשי’, התת־הכרתי, לצאת לחופשי ולתקשר דרכנו.
חוסר האמון שלנו בכוח הפנימי הטמון בכל אחד מאיתנו בא לביטוי גם ביחסנו לילדינו: מרגע שנולדו אנו ממהרים לעוררם לפעילות ומציפים את חושיהם, מוחם ורגשותיהם בשלל גירויים – במקום להמתין עד שיבשילו כישוריהם מבפנים. אנו חושפים אותם טרם זמנם בפני עוצמות של גירויים החזקות מדי לדרגת הבשלות הפנימית שאליה הגיעו על פי גילם. כך הם פוגשים את העולם בוסריים, בלתי מוגנים ובלתי מגובים מבפנים…
אלברט איינשטיין התייחס לכך בהומור ובציניות:
“לפעמים אני שואל את עצמי: כיצד זה קרה, שדווקא אני גיליתי את תורת היחסות?
לדעתי סיבת הדבר טמונה בכך שאדם מבוגר נורמלי לא יתחיל לחשוב על בעיות מרחב־זמן. הוא מניח שהבין אותן מזמן, בילדותו. אני, לעומת זאת, התפתחתי מבחינה אינטלקטואלית באיטיות כזאת, שרק בגיל מבוגר התחלתי לחשוב על מרחב וזמן. ברור שחדרתי לבעיות אלה עמוק יותר מאשר אותם אנשים שהתפתחו באופן נורמלי בילדותם”.
לסיכום, אדם לא יכול לבטא את ייחודו באמת, בטרם התחבר אל הישות שלו והמסע אל הישות עובר דרך הריקות. רק אחרי שעבר האדם את המסע דרך ריקות, דרך האין – רק אז יכול וצריך לבוא הביטוי האישי.
אחרי ההיריון והלידה הפיזיים אנחנו צריכים לעבור תהליך נוסף, של מעין הריון ולידה ישותיים. על הישות להיוולד, על האגו – למות.
לו היה התהליך של לידת הישות מתרחש באופן אורגני לא היה צורך לחוות את מות האגו ואת הריקנות של האין שבעקבותיו. אך מאחר וזה המצב כרגע, לפני המפגש עם הגלעין של הישות, על עשבי הבר של האגו לנבול, וזה קורה רק בהיעדר הזדהות רגשית ומעורבות רגשית עם הצד הסובייקטיבי של חיי הרגש והיצר שלנו.
*הכתוב כאן מנסה לגעת באפשרות של לתת לישות להיות.
הנושא הזה אינו חדש לכם, אחיי ואחיותיי היקרים, שמעתם כבר הרצאות שעוסקות בקשרים. כל מה שקיים ביקום בנוי על קשרים. ואפילו הגוף הפיזי שלנו אינו אלא מכלול של קשרים שאנו מכנים: חוטים, רשתות, סיבים, תעלות, עצבים ועורקים… והחוטים הסבוכים האלה יוצרים רקמות… אתם הרי יודעים במה מדובר. לו הייתם רואי־בהיר הייתם רואים גם את כל הגברים והנשים סבוכים בכל החיבורים ביניהם, בקשרים שהולכים לכל עבר. ואז הם חושבים שהם מופרדים זה מזה, שהם חופשיים ועצמאיים… מספיק לחשוב על מישהו וכבר נוצר קשר, כי גם המחשבות הן חוטים מקשרים. אם אתם רוצים לפגוע במישהו, המחשבה שלכם היא כמו חבל לאסו, שאתם יכולים להשליך כדי למשוך, ללכוד ולהרוס אותו. אבל אם יש לכם הרבה אהבה כלפי מישהו המחשבה שלכם הופכת לצינור שדרכו אתם מזינים אותו, אתם יוצרים קשר בינו לבין מה שהכי טוב עבורו, כדי לעזור לו ולהאיר לו. בין אם זו אהבה או שנאה, מחשבות ורגשות יוצרים קשרים.
אנחנו נוטים לדבר בדרך כלל על קשרי אהבה, אבל יש גם קשרי שנאה. כשלא מפסיקים לחשוב על מישהו ותוהים איך לפגוע בו, השנאה שלכם יוצרת קשרים יציבים למשך זמן לא ידוע, והם עלולים להישאר אפילו בגלגולים הבאים. מתוך רצון להיפטר מאותו אדם, אתם יוצרים קשרים חזקים מאוד. שנאה היא קשר ואהבה היא קשר, ולכן תמיד תפגשו את אלה שאתם אוהבים או שונאים. כדי לנתק את הקשר עם מישהו, אל לנו לחוש שנאה או אהבה כלפיו, אלא רק שיווין נפש. לכן, כדי להיפטר מאויב, נסו להיות אדישים כלפיו, אחרת השנאה תעורר כל מיני צרות. ובאשר לאהבה, אם היא אינה טהורה, רוחנית ונטולת אנוכיות, גם היא תעורר בעיות שתיאלצו לפתור.
אבל כעת בואו נדבר קצת על אהבה, כי זה הנושא הכי מעניין, עכשווי וחשוב, וכמעט אין אדם, גבר או אישה, צעיר או זקן, שלא עוסק בשאלה הזו. לגבי השנאה הכול ברור, אין מה לומר, למעט התוצאות ההרסניות שהיא עלולה להביא – דבר שאנחנו לא תמיד מודעים לו. אבל כשמדובר באהבה אף אחד כבר לא מבין דבר. זה נושא כל כך רחב, עשיר ומורכב, ועם היבטים כל כך שונים שלא ניתן עדיין לפענח אותו עד הסוף. תראו כמה זמן אני כבר מדבר איתכם על אהבה… וזו הסיבה שגם היום אנסה להציג את השאלה הזו בתקווה שהיא סוף סוף תהיה ברורה יותר עבורכם.
בעיני כולם זה טבעי לאהוב אחד את השני, להתחתן ולהביא ילדים לעולם. אין טבעי מזה. איש לא מופתע אם אתה מאוהב, כי כולם נגועים באותה מחלה. זו הסיבה שכאשר מישהו רוצה להציע שינויים ולעזור לאנשים לעלות לרמה גבוהה יותר, זה נראה לרבים מאיתנו מוזר ולא נורמלי. ואז אנחנו מופתעים ואף עוינים. הייתי רוצה לשפוך אור דווקא על הסוגיה הזאת. כפי שהסברתי לכם בפעמים הקודמות, התבונה הקוסמית היא זו שיצרה אצל בני האדם את הביטויים האינסטינקטיביים של האהבה, ממש כמו אצל בעלי החיים. אבל זה היה מצב זמני, כיוון שלתבונה הקוסמית היו תוכניות אחרות עבור בני האדם: להביא אותם למצב מפותח ורוחני יותר. שתי הנטיות הללו באות לידי ביטוי בשני חלקים של האדם: בחלקו הנחות של האדם, האישיות, שחושבת רק על לקחת ועל לספק את הצרכים, ובחלקו העליון, האינדיווידואליות, שחושבת על הרווחה והאושר של האחרים. אפשר למצוא מדי פעם ביטוי של זה בקרב בעלי החיים ואפילו אצל הטורפים: אינסטינקט אימהי או אבהי שמניע אותם לחשוב על צאצאיהם, להאכיל אותם, להגן עליהם ואפילו להקריב את חייהם למענם. התנהגויות אלה מוכיחות שהתבונה הקוסמית הותירה אצל כל יצור חי תכונה שעדיין אינה מפותחת דיה, מכיוון שבמציאות, דרך הצאצאים, בעל החיים מגן קודם כל על מה ששלו. זה קורה גם בקרב בני האדם, אך לפחות אצלם, הטבע הנעלה אכן התפתח. המקודשים, הקדושים המעונים והמורים הגדולים, למשל, הוכיחו כולם יכולת יוצאת מן הכלל להקרבה עצמית, מסירות וויתור.
אם תקראו את הרצאותיי העוסקות בשאלת האישיות והאינדיווידואלית, תזכו להבנה ברורה מאוד על טיב ההתבטאות שלכם כל הזמן: המחשבות, התחושות, התוכניות והגישה שלכם. אתם תגלו שלא פעם אתם שואבים השראה מהאישיות: אתם נוטים תמיד לראות את הצד השלילי של האחר, לפקפק ולהטיל בו ספק. וגם כשמדובר במקודש או במורה שמראה לכם את הטעויות והחסרונות שלכם, אתם לא תסכימו איתו. במקום לומר: “מורה יקר, ייתכן שאתה צודק, לא חשבתי על כל הדברים האלה שאתה אומר לי, אבל אני סומך עליך, מכיוון שהגעת רחוק מאוד, הרבה יותר רחוק ממני”. יש אנשים שאפילו יתנערו בצורה נחושה ממה שהמורה אומר להם, למרות שהוא אמר זאת על מנת לעזור להם, והם לא ירפו מנקודת המבט המוגבלת שלהם. אם כך, איך הם יוכלו להשתפר במצב שכזה?
שתי הנטיות האלה – האישיות והאינדיווידואליות – בולטות במיוחד בתחום האהבה. בחור אוהב בחורה, אבל האהבה שלו מיועדת לו, כי הוא רוצה לספק את עצמו, וכך הוא ייקח מהבחורה את טהרתה, את היופי שלה, את נעוריה, את הרעננות שלה, ואז הוא ישליך אותה כמו קליפת לימון משומשת ויחפש מישהי רעננה יותר. בזמן שבחור אחר חושב עליה: כיצד לעזור לה, להנחיל לה ידע, להגן עליה, לדאוג לעתידה. אהבה כזו נדירה יותר, אבל היא קיימת וזו האהבה של האינדיווידואליות.
כעת ניגש ללב העניין, הקשיבו לי היטב. מעתה ואילך, כשתאהבו מישהו יהיה עליכם לבחון היטב למה אתם זקוקים באמת, וכך תגלו שכל מה שנחשב בעיניכם נורמלי, רגיל וטבעי – שהרי ידוע שהעולם כולו נוהג כך – נובע מהאישיות שלכם. באותו הרגע אתם תחליטו להפסיק לשקוע בכל כך הרבה תחושות, ריגושים והתפרצויות לבָּה, ולנצל חלק מהאנרגיות שלכם כדי להתפתח, להבין, להעמיק ולהשתפר. בדרך זו אתם מכניסים את האינדיווידואליות לעבודה והאהבה שלכם מאפשרת לכם להגיע גבוה מאוד בשמיים, בתפארת האל. זאת בהשוואה לאהבה האחרת שגרמה לכם להיות מגושמים, כבדים, מסורבלים, נטולי אור והשראה ואפילו מזיקים לאחרים. זהו, זה פשוט וברור, יכול להיות שתמחו על דבריי, או שלא תסכימו, אבל זהו המצב לאמיתו.
אהבה המבוססת על האישיות היא נורמלית וטבעית, כמובן, זה ברור: מעולם לא אמרתי שהיא לא טבעית, אבל מה שטבעי לאישיות אינו טבעי לאינדיווידואליות שרוצה להתבטא ולהמריא. אבל כל עוד תצטמצמו לאינסטינקטים הפרימיטיביים שלכם, אתם מדכאים את האינדיווידואליות והורסים אותה עד שהיא נעלמת. אני לא אומר שאין סיבה לקיומה של האהבה האינסטינקטיבית, ומי שעושה זאת עושה זאת נכון, מעולם לא הכחשתי זאת. אבל אני תמיד בעד ההתקדמות, ללכת רחוק יותר כדי שהאהבה לא תיפסק, אלא שהיא תטפס גבוה יותר. השוויתי לא פעם את האדם לגורד שחקים של מאה או מאה חמישים קומות: אנחנו משקים לרוויה את הדיירים בקומה הראשונה ומותירים את האחרים למות מצמא, כי לא נשאר כלום בשבילם. כדי להעלות את המים למעלה נדרש לחץ. אבל ברגע שיש לחץ אנחנו מדכאים אותו מהר ומתנחמים בחיקם של איזה גבר או אישה, ולא נותר שום דבר לקומות העליונות. הבנתם עד כמה אנחנו בורים? הלחץ הזה נדרש כדי להביא את המים למוח ואנחנו מדכאים אותו, כי לכאורה אין לנו יכולת לעמוד בכך, ואז אנחנו סובלים. עלינו לשמוח מהלחץ הזה ולשמור עליו, כי הוא זה שמאפשר להזין את אותם התאים הדוממים שנמצאים שם למעלה במוח. כשחסרים מים להשקות את התאים האלה, אתם הופכים להיות טיפשים.
אם יש בינינו כאלה שלא השתכנעו, חבל לי מאוד. אבל יש אחרים שרוצים ללכת אל מעבר, ולכן עלינו להאיר להם את הדרך, ואני מדבר אליהם ואומר שישנן דרכים נוספות. אילו דרכים? למשל, דיברתי מקודם על קשרים, חוטים, צנרת… האם אתם יודעים איזו מערכת מופלאה התבונה הקוסמית הכינה עבור בני אדם במשך אלפי שנים? אם היא לא עובדת כראוי זה בגלל שהאנושות לא למדה עדיין איך מעבירים אנרגיה דרך המערכת העדינה והאתרית הזו. וחוץ מזה, מי בקרב בני דורנו יודע למשל שהגבר ניחן בצנרת מיוחדת כדי להזרים את האנרגיה המינית למוח? הכוח המיני הוא כוח אדיר, אבל כשהוא מזין רק את הגוף הפיזי, את האישיות, הוא מזין גם את השנאה והמלחמה. כלומר, הוא מסוגל להביא להישגים אדירים, אבל עד עכשיו ההישגים האלה משמרים את בני האדם במימד נמוך, בנפרדות ובעוינות. האהבה הנחותה קשורה לתוקפנות. אנשים ששוקעים בחושניות מונָעים מדחף לכפות את עצמם ולהרוס, בעוד שהאהבה הנעלה מעדיפה כיבושים רוחניים. כוכב נוגה מזין את כוכב מאדים ומעניק לו כוחות. אך לשניהם יש שני היבטים: פן נעלה ופן נחות. והאהבה הנעלה, ונוס הנעלה, מעירה את מאדים הנעלה, שיוצא באומץ למסע בעולם האלוהי כדי לממש אותו אחר כך על כדור הארץ.
אם כן, אחיי ואחיותיי היקרים, מה תעשו עכשיו עם כל מה שסיפרתי לכם? לא הרבה, אני יודע. רשמתם ותניחו את הדפים האלה בצד ותמשיכו להזין את הטבע הנחות עד שיהרוס הכול. אני יודע מה תאמרו לי: “מורה יקר, אנחנו מסכימים, הבנו, אנחנו מרגישים שזה נכון, אבל אין לך מושג כמה קשה לנו להגשים זאת”. אני יודע שזה קשה, אבל בכל זאת, עצם הכרת האמיתות האלה תאפשר לכם יום אחד להגשימן. וכל עוד לא תכירו אותן לא תוכלו להגשים אותן. לכן כדאי שתיחשפו אליהן. גם אם אינכם מסוגלים עדיין לבטא את הפאר הזה, תוכלו בכל זאת לנסות מדי פעם עד שתצליחו לגבור על כל המכשולים שבדרך להגשמתן.
אני יודע שאחד המכשולים הוא הפחד שמושתת על בורות. הפחד מגיע כאשר נדמה לנו שניאלץ לוותר על כל השמחות והסיפוקים. אכן תהיה הימנעות, אבל אתם תימנעו מהחולשה כדי לצבור כוח, מהטיפשות כדי לצבור תבונה, ממשהו שעלול להמיט עליכם צרות וטרגדיות כדי ללכת לעבר משהו שיעניק לכם אושר ושמחה. אתם חושבים שאני מונע מעצמי משהו? מה פתאום… איני מונע מעצמי דבר, רק החלפתי דבר אחד בדבר אחר. ייתכן שתאמרו: “אבל אתה לא מעשן…” אני מעשן דברים אחרים, שמיימיים ונפלאים! ואני שותה יינות… לו ידעתם איזה! כל מה שעליכם לעשות זה למנוע מעצמכם הנאה קטנה כדי לזכות לטעום מהנאה גדולה יותר.
בואו נעצור כאן, אבל תחשבו על זה. ותחשבו גם על עניין הקשרים. ביקום הכול מורכב מקשרים: השמש, הכוכבים, כוכבי הלכת… העצים, הגבישים… האטומים והאלקטרונים המאורגנים על פי קווי כוח… והפרצופים… והצורות הגיאומטריות… הכול זה קשרים, חוטים, אריגים. ואפילו הגוף שלנו הוא אריג שארגתם בעצמכם, יפה או מכוער, צבעוני או דהוי, סימטרי או א־סימטרי… הכול עשוי חוטים ארוגים. זו הסיבה שכל כך חשוב להיות קשובים כשאתם יוצרים קשרים עם האנשים ועם הדברים, כי אז אתם אורגים את הבגד שלכם לגלגול הבא. וזה מדע בפני עצמו. כאשר לא יודעים לארוג או באיזה חוט להשתמש, אין לכם ברירה אלא לעשות דברים שטותיים ומטורפים. אם אתם מתחברים לפושע, אתם תחלקו איתו את כל האסונות שקורים לו בגלל שהתחברתם אליו ושיתפתם איתו פעולה. אבל אנשים לא חושבים על השאלה הזו, הם מתחברים לכל אחד, אפילו לשטן. לכן, חישבו על כך והתחברו רק עם בריות מפותחות וקורנות, עם המקודשים, המלאכים, רבי־המלאכים והישויות האלוהיות. אחרת תראו רק שחורות ואימה בחיים שלכם…
כבר אמרתי לכם, עניין הקשרים מרחיק לכת עד מאוד: כל מחשבה, כל רגש וכל הבטחה היא קשר. הביטו סביבכם: בכל מקום, גם אם אין לאנשים חבלים כדי לקשור אתכם, הם קושרים אתכם בהסכמים כתובים, בחוזים ובחתימות. אתם כבולים ושום מערכת משפט לא תוכל לעזור לכם בגלל שחתמתם. אבל הקשרים האלה אפילו יותר אימתניים ברמה האסטרלית והמנטלית, היכן שהאנשים חושבים איך לכבול זה את זה לשם תועלת אישית. אלה הם הקשרים שהכי קשה לנתק, גם אם הם לא נראים. השתכנעתם עכשיו? חישבו לעומק על הסוגיה הזו, כדי שסוף סוף תבינו את החשיבות שלה, והישארו על המשמר אחרת תאבדו את חייכם.
הקטע הוא פרק מתוך הספר אהבה ומיניות.
עם חזרתה של הקורונה באופן אינטנסיבי יותר לתודעת הכלל ולאחר חזרה לשגרה חלקית, המגבלות שבות שוב אל חיינו ונוכחותן של מסכות הפנים שוב רלוונטית. חם כי חום יולי אוגוסט כבר הגיע, אבל אין ברירה אלא לעטות מסיכה על מנת למנוע הדבקה וקנס. כמי שעוסקת בקידום הכרת תודה כאורח חיים (כאן תוכלו לקרוא מאמר שכתבתי על הכרת תודה ברגעי משבר), אני משתדלת לחיות לאור המשפט הקלישאתי אך הנכון “להפוך את הלימונים ללימונדה”. הרעיון למאמר הנוכחי הבשיל בראשי בדיוק בזכות החובה לעטות מסכה, ברגע אחד שבו הרחתי מלון, בשיאו של הסגר. מקווה שקריאת המאמר תוכל לעזור לכם להפוך את החובה המעצבנת ללימונדה מרווה.
באופן אישי ובזכות תרגול ממושך שנועד להגביר את תשומת הלב, אני מודעת לכך שהרבה מהפעולות שלי אינן מודעות. לכן, עוד לפני שיצאה ההנחייה שחובה להסתובב עם מסכות במרחב הציבורי, כשיצאתי מהבית לסידורים חשובים, בחרתי לשים מסכה על הפנים. עשיתי זאת לא רק כדי למנוע הדבקה במידה שמישהו ישתעל לכיווני, אלא בעיקר כדי לעזור לעצמי לקבל תזכורת חיצונית לא לגעת עם הידיים באזור הפנים.
כעבור מספר ימים שבהם עשיתי את התרגיל, היה מעניין לראות שאכן פיתחתי מודעות טובה יותר למגע של הידיים באזור הפנים אבל עדיין ‘נפלתי’ במגע של חפצים אחרים באזור הפנים. באחת הפעמים כאשר יצאתי להצטייד בפירות וירקות, השתמשתי בשיטה שלמדתי כדי לבדוק אם המלונים שהוצעו לי בערימה מספיק מתוקים. השיטה אומרת שאם הריח של המלון מתוק במיוחד, גם הטעם שלו יהיה מתוק באותה מידה. הרמתי את אחד המלונים שבערימה ורחרחתי אותו, ואז הרמתי עוד אחד, ובמלון השני פתאום נוכחתי שלמרות שלא נגעתי עם הידיים בפנים, כן קירבתי את המלון ישירות אל האף שלי. ומה אם מישהו התעטש על המלון המסוים הזה רגע לפני…? ומה אם זה שהתעטש עליו היה נשא קורונה? המשפטים האחרונים נכתבו בנימה של הומור, גם בשיאו של המשבר, היה ברור שאין באמת גבול לרמת הזהירות האפשרית. מה שכן, מאחר שהייתה לי מטרה לא לגעת בפנים, תחושת המגע של המלון באף הזכירה לי את המטרה שלקחתי על עצמי. סביר להניח שבכל תקופה אחרת שבה העיסוק במגע בפנים היה פחות אובססיבי, הרגע הזה לא היה מעיר אותי. למזלי לא נדבקתי בקורונה מהרחת המלון אבל כן זכיתי לרגע אחד של התעוררות מההרגלים האוטומטיים שלי.
נראה שהזהירות שעלינו לנקוט על מנת שלא להידבק בנגיף הקורונה תמשיך ללוות אותנו עוד זמן מה. וכמו שכולנו למדנו, האיסור לגעת בפנים מהותי במיוחד כשנוגעים במשטחים שאנשים רבים נגעו בהם לפנינו, כמו למשל העגלה בסופר או הידיות בשירותים הציבוריים. מאחר שלשמחתנו אין לנו אפשרות להימנע באופן מוחלט מהיציאה מהבית לסידורים בסיסיים כמו קניות, כנראה שכולנו נדרשים כעת לפתח מידה רבה יותר של מודעות עצמית למגע באזור הפנים. כך אנחנו יכולים לקחת את האיסור החיצוני כהזדמנות להתבונן על עצמנו ועל ההרגלים שלנו. אם נעשה את התרגיל הזה של הימנעות ממגע באזור הפנים ברצינות, ניווכח שיש באיסור הזה פוטנציאל שיכול לעזור לנו לגלות על עצמנו הרבה מעבר לדבר הספציפי שביקשנו להיות מודעים לו.
מסתבר שלא כל כך קל להימנע ממגע בפנים: על פי מחקר שנעשה באוסטרליה בשנת 2015 אנחנו נוגעים בפנים שלנו בממוצע 23 פעמים בשעה. כלומר, אם אנחנו ערים בממוצע 16 שעות ביממה, משמע שאנחנו נוגעים בפנים שלנו בממוצע 368 פעמים ביום. באופן אישי יש לי הרגשה שמספר הפעמים שהאדם הממוצע נוגע בפניו גבוה בהרבה, אבל גם אם הנתונים נכונים, תארו לכם שכולנו קיבלנו 368 הזדמנויות (לפחות) ביום להתעורר ממצב “הטייס האוטומטי” שבו היום־יום שלנו מתנהל, ולהסתכל על עצמנו לרגע קל בסקרנות, כאילו אנחנו חדשים עבור עצמנו.
לכמה מהפעולות שלנו ביום יום אנחנו מודעים באמת? התשובה אינה תאורטית, דרושה התנסות כדי לענות על השאלה הזו, ואפשר להיווכח בכך באמצעות כמה דוגמאות יומיומיות פשוטות – מה קוד הבטיחות שלכם ברכב? תגידו אותו לעצמכם עכשיו בעל פה בלי ללחוץ על המקשים. מצליחים? רוב האנשים לא מצליחים להגיד מה הקוד מבלי ללחוץ אותו בפועל עם האצבעות בזמן השהייה באוטו.
הנה דוגמה נוספת – מה הסדר שבו אתם מצחצחים את השיניים? יש לכם אחד כזה קבוע? ומה לגבי הפעמים שבהן לא זכרתם אם כיביתם את הגז או הדוד אחרי שיצאתם מהבית או אם נעלתם את הדלת?
פעם חברה סיפרה לי בתדהמה איך היא התווכחה בנמרצות עם נציגת שירות של הכספומט הקטן שמציבים במקומות ציבוריים (כן, זה שלוקח עמלה גבוהה), ואיך היא הייתה בטוחה שהמכונה של הכספומט בלעה לה את האשראי לאחר שהיא לא מצאה אותו. הנציגה התעקשה שהמכונות האלה לא בולעות הכרטיס, פשוט כי הן מוציאות אותו לפני שהכסף יוצא, והיא גם אמרה לה שזה קורה המון שאנשים מתקשרים וטוענים שהמכונה בלעה להם את הכרטיס ואז בסוף הם מוצאים אותו בארנק. אותה הנציגה המליצה לחברה שלי לבדוק שוב את הארנק. “כבר בדקתי בארנק!” החברה שלי ענתה לה בנחישות, “והכרטיס לא שם, לכן התקשרתי”. “תבדקי שוב בבקשה” הורתה לה הנציגה. ולמרבה תדהמתה של חברתי הכרטיס אכן היה במקומו בארנק.
הדוגמאות המשעשעות האלה ממחישות לנו כיצד חלק גדול מהפעולות שלנו נעשה באוטומטיות מוחלטת ובחוסר מודעות עצמית, ולכן דווקא בפעולות היומיומיות, ואפילו באלה האפרוריות ביותר, קיימת הזדמנות לפתח יותר מודעות עצמית.
בדיוק על ההזדמנות הזאת מדבר פטריציו פאולטי בפתיחה של ספרו “אררט דרך הנוכחות”:
בכל בוקר, כאשר אני קם ומתבונן במראה, בכמה מתוך 365 הבקרים הללו אני שם לב לעצמי?
מתוך אררט דרך הנוכחות מאת פטריציו פאולטי
בכמה פעמים אני נוכח? למה אני מתכוון ב”אני נוכח”?
לכך שאני לא רק מסתכל בעצמי במראה, מסתרק, או עושה את כל אותם הדברים היום יומיים, אלא שבזמן שאני עושה אותם אני נוכח שלדברים האלה יש נפח, עומק.
באמצעות התבוננות עצמית אמיתית ואותנטית, אותה אפשר לתאר כמו מעין תמונת בזק רגעית ופנימית, בה אנחנו מצלמים את מה שמתחולל בתוכנו – תחושות, מחשבות, זכרונות, רגשות – החיים מראים לנו פעם אחרי פעם עד כמה רמת המודעות העצמית שלנו אינה גבוהה כפי שהיינו רוצים. רבים מההרגלים שלנו – הגופניים, הרגשיים והמחשבתיים, הם למעשה אוטומטיים. לפני שנרגיש רע עם עצמנו, חשוב לציין שהאוטומטיות של הפעולות שלנו היא גם מבורכת וחשובה. היא זו שאחראית לכך שאחרי שיעורי הנהיגה הראשונים למדנו לנהוג באופן אוטומטי ושאנחנו לא צריכים לחשוב על כל אחת מהפעולות המסובכות שאנו עושים בזמן הנהיגה, מה שהיה יכול לסכן את חיינו. האוטומטיות של ההרגלים חוסכת לנו זמן ומאמץ. וברמה הגופנית הבסיסית ביותר היא אחראית לכך שאיננו צריכים להפעיל מוטיבציה או מחשבה כדי לנשום, כדי שהדם יזרום ללא הרף בגופנו או על מנת שמערכת העיכול שלנו תעבוד ותפרק את האוכל שאכלנו.
אם כך, מתי האוטומטיות פועלת לרעתנו? כאשר אנחנו מעוניינים לשנות הרגל שכבר השתרש ולא מצליחים בכך. בין אם מדובר בהרגל פיזי (כמו למשל תנוחת גוף כפופה שגורמת למתח בעורף), הרגל רגשי (למשל להיחסם אוטומטית כשמישהו נותן לי ביקורת) או הרגל מחשבתי (לראות תמיד את השלילי או להשוות את עצמי ללא הרף לאחרים גם כשזה לא מועיל).
לרובנו יש רעיון שאנחנו מודעים לעצמנו אך בפועל אין זה המצב. דוגמא אחת מאלפת לכך ורלוונטית מאוד לנושא המאמר הזה ניתן לראות בסרטון הזה שהפך לוויראלי, בו רואים את ד”ר שרה קודי, דוברת בנושא בריאות באחד ממחוזות קליפורניה, שנואמת ומורה לציבור לא לגעת בפנים – בפה, באף ובעיניים מאחר שכך מופץ וירוס הקורונה. שימו לב מה קורה כעבור כמה דקות, ראו הרי זה פלא. ד”ר קודי עושה בעצמה בדיוק את מה שלפני רגע אמרה להימנע ממנו.
מדהים נכון? איך יכול להיות שרגע אחרי שהיא מסבירה כמה חשוב לא לגעת בפנים, היא בעצמה “שוכחת” ומכניסה את האצבע שלה לפה? ד”ר קודי המסכנה הפכה מושא ללעג ברשתות החברתיות השונות, אבל אל לנו לצחוק עליה כי למען האמת וכפי שכבר נוכחנו קודם, הסיכויים שהיינו נוהגים בדיוק כמוה הם די גבוהים.
על פי סקירה תאורטית שעשתה ד”ר טאשה יוריץ, פסיכולוגית ארגונית שחוקרת את הנושא, היא מצאה שיש למודעות עצמית הגדרה שונה בשדה המחקר הפסיכולוגי לאורך השנים, כאשר ניתן לחלק את ההגדרות השונות על פי ציר של פנימי וחיצוני. מודעות עצמית פנימית מתייחסת ליכולת שלנו לראות ולנטר את מה שמתחולל בעולמנו הפנימי ואילו זו החיצונית מתייחסת ליכולת להבין איך האחרים רואים אותנו. במחקרים שד”ר יוריץ ועמיתיה ביצעו על מנת להתחקות אחר אנשים בעלי מודעות עצמית גבוהה, הם השתמשו בשילוב בין שני הרבדים של המודעות העצמית – הפנימית והחיצונית, וכך הם בחנו לא רק מה משתתפי המחקר חושבים על עצמם מבחינת מידת המודעות העצמית שלהם, אלא גם האם האנשים שקרובים אליהם רואים אותם באותו אופן. צוות המחקר שלה מצא ש-95% מהאנשים סבורים שהם מודעים לעצמם בעוד שבפועל רק 15-10% היו באמת בעלי מודעות עצמית גבוהה על פי הקריטריונים שהם קבעו. על פי החוקרים, מודעות אישית או מודעות עצמית שונה מאוד ממה שאנחנו חושבים על עצמנו והיא דווקא מצויה בהלימה עם מה שאחרים חושבים עלינו. משמע, אם אנחנו רוצים לדעת על עצמנו משהו, כדאי שנשאל דווקא את הקרובים לנו.
מודעות עצמית אינה משאב בינארי, כלומר היא לא מצב של “הכול או כלום”, מדובר במעין סקאלה שכולנו נעים עליה. מי שמתַרגלים טכניקות להגברת תשומת לב ומי שעוסקים באינטרוספקציה באופן תדיר מגדילים את רמת המודעות העצמית שלהם כדרך חיים. עם זאת, מודעות עצמית היא משאב אינסופי ולכן תמיד אפשר לשאוף להגדילה. במסורות רוחניות רבות נוהגים לתאר את המצב המתמשך של המודעות העצמית באמצעות מטאפורה של ערות. האדם שתמיד מודע לעצמו ‘התעורר’ מהרגליו האוטומטיים וחי בנוכחות מלאה בהווה. המשמעות של המילה בודהה, שבוודאי כולנו מכירים, היא “זה שהתעורר”.
ללה, משוררת ומיסטיקנית שחייתה בהודו של המאה ה-14 כותבת על מטאפורת הערות ועל הקשר שלה לחיים רוחניים:
אַרְבַּע שְׁאֵלוֹת:
מִיהוּ הָעֵר וּמִיהוּ הַיָּשֵׁן?
מַהוּ הָאֲגַם שֶׁלְּלֹא הֶרֶף
שָׁב וְחוֹתֵר אֶל הָאָרֶץ?
אֵיזוֹ מִנְחָה יָכֹל בֶּן אֱנוֹשׁ לְהַעֲנִיק לֶאֱלֹהִים?
מַהוּ רְצוֹנֵנוּ הֶעָמֹק?הַתְּשׁוּבוֹת:
הַמַּחְשָׁבָה הִיא הַיְּשֵׁנָה.
מתוך הספר שיר עירום מאת ללה בתרגומה של הדס גלעד
מִי שֶׁמַּכִּיר בְּעַצְמוֹ אֶת הָאֵל, הוּא הָעֵר.
הָאֲגַם הַנֶּעֱלָם-תָּמִיד עָשׂוּי מִתַּאֲבוֹנֵנוּ,
הַתְּנוּדוֹת הַלָּלוּ, הֵן דִּבּוּר וְהַקְשָׁבָה.
הַמִּנְחָה הַיְּחִידָה שֶׁתּוּכַל לְהַעֲנִיק לֶאֱלֹהִים הִיא הַרְחָבַת הַתּוֹדָעָה.
וְאַחֲרוֹנַת הַבַּקָּשׁוֹת הִיא לִהְיוֹת לֶאֱלֹהִים בִּדְמוּת אָדָם.
ואם לא ברור לנו למה כדאי לנו להתעורר בדיוק, כי אולי דווקא נעים יותר לחלום ולא להיות מודעים לעצמנו, מסתבר שיש למודעות עצמית יתרונות רבים לבריאות שלנו, הנפשית והפיזית.
דן סיגל, פסיכיאטר, מרצה לפסיכיאטריה ומייסד של מרכז מחקר למיינדפולנס באוניברסיטת קליפורניה; חולק עימנו בפתיחת ספרו Aware מטפאורה יפה שממחישה איך מודעות עצמית יכולה לשפר את הרווחה הנפשית שלנו: תארו לכם ששמים כפית מלח בתוך מים. אם מדובר במעט מים, כמו הכמות שנכנסת בכוס הקפה שלכם, נקבל מים מלוחים מאוד ולא ניתנים לשתייה. אם לעומת זאת נשים את אותה כפית של מלח בתוך מיכל מאוד גדול של נוזלים – למשל סיר ענק כמו זה של מטבח צבאי, כאשר נשתה את המים שבמיכל הזה, לא נרגיש כלל את המלח והטעם של המים ירגיש לנו רגיל וטעים. החומרים הם אותם החומרים – מים ומלח. מה שמשתנה זה גודל המיכל וכפועל יוצא היחס בין המלח למים. ניתן להתייחס למודעות עצמית באותו האופן: כאשר יש מעט ממנה (המים בכוס הקפה) הקשיים (כפית המלח) בהם אנו נתקלים צובעים את החוויות שלנו ולא מאפשרים לנו להנות מהחיים. לעומת זאת, כאשר יש לנו הרבה מודעות עצמית (המים בסיר הצבאי הגדול), הקשיים שאנו פוגשים ממליחים רק מעט את המים, ולכן הם כמעט ולא מורגשים ואפשר להמשיך להנות מטעמם הנפלא.
באופן הזה, כשאנחנו מגדילים בקרבנו את מידת המודעות העצמית, איכות החיים שלנו עולה. וכמו שכולנו למדנו מהתקופה האחרונה, החיים בהכרח מביאים איתם גם משברים, ופעמים רבות הם מגיעים ללא אפשרות לשלוט בהם או לחזות אותם. מידת המודעות העצמית שלנו הופכת אותנו לפתוחים יותר לחוויות שמגיעות בלי קשר לסימן החיובי או השלילי שהן נושאות.
דרך נוספת שבה מודעות עצמית משרתת אותנו היא ביצירת נרטיב פנימי פרואקטיבי יותר. בהרצאת טד מרתקת של ד”ר יוריץ שהזכרנו קודם, המסר העיקרי מחקר עולמם הפנימי של אנשים בעלי מודעות עצמית גבוהה היה שעדיף לכולנו לשאול את עצמנו מה על פני למה. למה הכוונה? פעמים רבות נראה שאם נבין למה משהו קורה אז תהיה לנו גם מודעות גדולה יותר ביחס אליו. עם זאת, במחקרים שנעשו על אנשים בעלי מודעות עצמית גבוהה נמצא שהשיח הפנימי שלהם מערב יותר את המילה “מה” מאשר “למה”. כך, במקום לשאול: “למה לא קיבלו אותי לעבודה?” אנשים בעלי רמה גבוהה של מודעות עצמית ישאלו את עצמם: “מה עליי לעשות כדי להרשים את המראיין ולהפגין את יכולותיי האמיתיות בראיון?” בתקופות קשות או בזמן משבר (מישהו אמר קורונה?) במקום לשאול למה זה קורה לנו יהיה מועיל יותר לשאול – מה חשוב לי שימשיך להתקיים למרות הקושי? מה יכול לתמוך בי בתקופה הזו? מה הדברים החיוביים שהחודשים האחרונים הביאו לחיי? אולי למדנו להעריך יותר את הזמן עם המשפחה והחברים, אולי למדנו להעריך יותר את הטבע ואולי הספקנו לבלות זמן איכות עם המשפחה, להתפנות לפרויקט שתמיד רצינו ולא היה לנו זמן, או לעשות סדר בבית.
על פי פרופ’ דן סיגל מודעות עצמית יכולה לעזור לנו גם להיות בריאים יותר. ובואו נודה, עכשיו זה רלוונטי במיוחד לשמור על הבריאות שלנו.
ישנם מספר יתרונות שאנחנו מקבלים כשאנו מפתחים רכיבים ספציפיים שאותם סיגל מחשיב כחלק ממודעות עצמית – מודעות פתוחה לחוויה (Open Awareness), תשומת לב ממוקדת (Focused Attention) ואדיבות (Kind Intention), והם:
אם כן, גם ברמה ‘ארצית’ יותר, כזו שרחוקה יותר מהמילים “אלוהים” או “תודעה”, עדוית מחקריות מורות על כך שמודעות עצמית גבוהה יותר מובילה בהתאמה לאיכות חיים גבוהה יותר, בריאותית ורגשית. לכן, אם נרצה לשתות מים זכים וצלולים, מרווים וטעימים, נוכל לנצל את התקופה הנוכחית של ההתמודדות עם הקורונה כהזדמנות להגביר את מידת המודעות העצמית.
הציטוט הבא מהספר חיפוש אחר המופלא מאת אוספנסקי מדבר על ההזדמנות לתרגול אשר קיימת בחיי היום יום:
הדרך הרביעית אינה דורשת כל פרישה אל המדבר, אינה דורשת מן האדם לוותר ולהסתלק מן הדברים שעליהם חי לפנים. אפשר ללכת בה בעוד שמקיימים את תנאי החיים הרגילים. אפשר להמשיך בעבודה הרגילה, לשמור על היחסים הקודמים עם בני האדם ולא לנטוש או לוותר על דבר. אדרבה, תנאי החיים שבהם מצוי האדם בתחילת עבודתו, תנאים שבהם כביכול, מוצאת אותו העבודה, הם התנאים הטובים ביותר האפשריים לגביו.
מתוך הספר חיפוש אחר המופלא מאת פ.ד. אוספנסקי (עמ’ 58)
הצורך להיזהר עם המגע באזור הפנים כדי למנוע את ההדבקה בקורונה מהווה הזדמנות פז לעזור לנו להתבונן על עצמנו מספר רב פעמים ביום (זוכרים? 368 פעמים ליתר דיוק). כשאני אומרת להתבונן בעצמנו הכוונה אינה רק להבחין האם נגעתי או לא נגעתי באזור הפנים, אלא לבחון מה מתחולל בתוכי ברגע הנוכחי. מה אני מרגישה? מה אני חושבת? האם אני לחוצה? האם אני נושמת? האם אני ברווחה או שיש בתוכי מאבק? ואם אתם לא מתחברים לעניין של המגע באזור הפנים כמה שמהווה תזכורת להיות יותר מודעים, כל דבר בחיי היום יום יוכל לשמש אותנו, ממש כל דבר. בין אם נרצה לקחת על עצמנו החלטה לקום מוקדם יותר בבוקר, לתרגל הכרת תודה בסוף כל יום או להפסיק לשתות קפה. לקיחת אתגרים שכאלה יכולים להרגיש כמו משחק או שעשוע אבל מדובר במשימה רצינית ביותר, הכמות של המידע שנוכל לאסוף על עצמנו מכל אחת מן ההחלטות הפשוטות האלה, כשננסה ליישם אותן בעקביות, היא באמת עצומה.
מוזמנים לשתף בתגובות את מה שאתם גיליתם מלהריח מלונים, או מכל דבר אחר שעזר לכם להגביר את המודעות העצמית בתקופה הזאת.
אחת השאלות החשובות שיוצרים שואלים את עצמם בשלב מסוים בדרך היא איך אפשר לחדש את הנביעה, איך אפשר לקבל שוב השראה, איך אפשר לחדש את הזרם. רוב ההמלצות הקיימות נוגעות לסביבה החיצונית, בתקווה שזו תעזור להחיות שוב את רוח היצירה. הסביבה החיצונית כוללת את כל הרשמים שמגיעים דרך החושים שלנו. זה מתחיל בלארגן את החדר שבו אנחנו עובדים ולהפוך אותו למקום מעורר השראה, או ללכת למקום שמעורר בנו השראה, למקום מאוד יפה או למקום בטבע וכן הלאה. בנוסף יש את המימד השמיעתי, אז אם אנחנו אנשים שצריכים שקט אז יכול להיות שאנחנו צריכים ללכת למקום שיש בו שקט או לשים מוזיקה שנותנת לנו השראה והנה כמה המלצות למוזיקה כזאת או שאולי אתם לא צריכים שקט או מוזיקה אלא רעש לבן ברקע.
אלו עצות חשובות ומצוינות בכל מה שנוגע לסביבה החיצונית, והן יכולות באמת לעזור. אבל קורה לפעמים שזה פשוט לא מספיק. וגם אם אנחנו נמצאים במקום הכי יפה והכי מעורר השראה, אולי באיזה מלון מפנק בפריז או על החוף בסיני, ועדיין ההשראה לא מגיעה. בחוץ הכול מושלם ולא נובע כלום מבפנים. אז מה עושים?
הסיבה לכך היא שהסביבה החיצונית היא רק חלק אחד ממה שמשפיע עלינו, ומעבר לה יש גם את הסביבה הפנימית שלנו שעלינו להכין. ב-NLP מדברים על שבע רמות של השפעה. הרמה הבסיסית ביותר והחיצונית ביותר היא הסביבה, ומעליה אנחנו מוציאים את כל מה שקורה בתוכנו: המחשבות, הרגשות, השכנועים והאמונות שלנו. כלומר אם נתבונן בסכמה הזאת של הפירמידה נראה שהעולם הפנימי שלנו תופס מרחב הרבה יותר גדול מהעולם החיצוני. אז מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב הפנימי שלנו? וכאן אנחנו מגיעים לשאלה המעניינת באמת, והיא זו שתוכל לעשות את ההבדל.
מה שמאוד עוזר לחידוש הנביעה של היצירה אלו תרגולים רוחניים כמו מדיטציה, יוגה, ואם אנחנו אנשים שצריכים לזוז אז תרגול של מדיטציה בתנועה, ריקודי בטן, מחולות מקודשים וגם ספורט יכול לעזור. אנחנו מחפשים פעילות שתעזור לנו לשנות את המצב הפנימי שלנו ולזוז מהמדבר לאזור שבו המים זורמים ויכולים להשקות את הסביבה כדי שתהפוך את הכול לירוק ומלבלב.
כאשר אנחנו משנים את המצב הפנימי שלנו זה דומה לתהליך העבודה בשדה: קודם כל עלינו לסקל את האבנים, האבנים הן כל הדברים הכבדים שיושבים עלינו ומונעים מהיצירה לנבוע. ולכן הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא סיקול של האבנים, כלומר להשתחרר מכל מה שתופס אותנו כרגע, מכל הטרדות, הלחצים והבעיות ולשים אותם לרגע בצד. מה שמאוד יכול לעזור בשלב הזה הוא תרגול של OMM – דקה אחת של מדיטציה שמאפשרת להישאר עם עצמנו לרגע ולהירגע. בתהליך של OMM השלב השלישי של ניתוק-מרחק-נחישות יכול לעזור במיוחד בשלב זה. לאחר שסיכלנו את האבנים מהשדה שלנו הגיע הזמן לחרוש, הווה אומר להרפות, להרגיע ולשחרר. השחרור הוא ממש ברמה הפיזית של השרירים שלנו שלרוב מתוחים ללא סיבה ולכן הם צורכים המון אנרגיה. ברגע שאנחנו חורשים־משחררים אנחנו יוצרים שקט, והשקט הוא כמו המים שמתחילים לחלחל לתוך השדה שלנו. אם לא חרשנו את השדה המים שמגיעים מהשמיים מציפים את השדה שלנו ומה שאנחנו חווים זו הצפה רגשית. במצב זה אנחנו מרגישים מוצפים, סוג של overload רגשי, מצב של מצוקה כי המים לא מצליחים לחלחל לתוכנו ומה שנוצר זו שלולית חורף. לכן, לפני שהגשם יורד, לפני שהנביעה מתחילה עלינו קודם כל להכין את השדה שלנו. עלינו לחרוש את השדה כדי להפוך את האדמה ולאפשר למים לחלחל למעמקים. ואז המים – שהם השקט והמצב הפנימי שנוצר במהלך התרגולים הרוחניים שעשינו – יכולים לחלחל ולהשקות את הזרעים שנמצאים בתוך האדמה ומחכים למים שיזינו אותם כדי שהם יוכלו להתחיל לצמוח, וזה בדיוק התהליך שמתרחש.
אם כך, יש מתכון, יש תהליך שמאפשר לנביעה להתחדש, ובכל פעם שהתהליך הזה לא קורה זה אומר שחסר שלב מסוים בתהליך. תחשבו למשל על לאונרדו דה וינצ’י, יש כאלה שאומרים שהוא היה חייזר. למה חושבים שהוא היה חייזר? בפשטות בגלל שאנחנו לא יודעים עד היום להסביר את כמות הדברים שהוא עשה, ובהתחשב בכך שהיו לו בדיוק את אותן 24 שעות ביממה שיש גם לנו, זאת באמת כמות מדהימה של דברים שהוא עשה. אני לא חושב שלאונרדו היה חייזר, אלא שהוא פשוט גילה את אחד הסודות הגדולים של היצירה: הוא גילה איך לחדש את הנביעה של המעיין שמאפשר לו להמשיך וליצור עוד ועוד. הרי כולנו חווינו תקופות שבהן בזמן מאוד קצר חווינו פרץ של יצירה שכללה גם עוצמות רגשיות בלתי רגילות ועשינו דברים שאחר כך כשהסתכלנו לאחור אמרנו: “וואו! אם רק הייתה לי את האיכות הזאת יותר בחיים”. מי מאיתנו לא היה רוצה לזמן את הרגעים האלה לעיתים יותר קרובות, רק שבאופן טבעי בשלב מסוים הזרימה הזאת פוסקת. זה דבר טבעי שקורה בגלל שמעולם לא לימדו אותנו איך לחדש את הנביעה. לימדו אותנו שהשראה היא דבר שמגיע אלינו בצורה בלתי נשלטת, מעין דבר־מה שמגיע מהמרומים בצורה מקרית. ומה אם נצליח להפוך להיות אנשים שמתחברים לנביעה בצורה יותר עקבית, כמו לאונרדו דה וינצ’י? אם אנחנו נלמד את התהליך, אם נגלה מהם המפתחות שלנו, לא נצטרך עוד לשבת ולחכות שיום אחד ההשראה פשוט תנחת עלינו מהשמיים.
הסיבה לכך שאצל רובנו ההשראה מגיעה בצורה מקרית היא בגלל שברגע מסוים נוצרו באופן מקרי התנאים שאיפשרו למים לזרום. כלומר כל מה שחסם אותם התפנה לרגע, יכול להיות שזה קרה בגלל שהיינו מאוהבים, שהרחנו פרח מלבלב, שהיינו במקום מעורר השראה, או שבפשטות קמנו על צד ימין בבוקר. הבעיה העיקרית היא שזה פשוט קרה לנו. השאלה היא האם אנחנו רוצים שהיצירה שלנו תהיה תלויה כל הזמן בדברים חיצוניים, או שאנחנו רוצים לקחת את השדה שלנו בידיים ולטפח אותו ולהפוך אותו משלולית חורף לשדה פורח. זה לגמרי בידיים שלנו.
אחר כך יש גם דברים פרקטים יותר בתהליך היצירה שקשורים בלמצוא את כלי היצירה שלנו. אם אנחנו כותבים זה אומר להבין אם אנחנו מעדיפים לכתוב בעט, או אולי עם נוצה, על מחשב, בטלפון או בכלל להקליט ולשכתב. אם אתם מנגנים זה אומר למצוא את כלי הנגינה שלכם, זה שבאמצעותו אתם מביעים את עצמכם בצורה הטובה ביותר, וכן הלאה. השלב הזה נראה זניח, אבל הכרתי כמה יוצרים שנתקעו בגלל שלא היה להם את כלי היצירה הנכון להם, אם זה אנשים שישבו שעות מול מסך המחשב הלבן ולא הצליחו לכתוב. ולכן, חשוב שנלמד ונכיר את ההעדפות האישיות שלנו בתהליך היצירה. אין כאן נוסחת קסם אחת שנכונה לכולם, אלא רק מקום למחקר אישי של כל אחד ואחת מאיתנו, על מנת לגלות מהם התנאים החיצוניים והפנימיים שמאפשרים לנו ליצירה שלנו לנבוע ולהתבטא בצורה הטובה ביותר.
לאירנה טווידי מורתי, שספרה ״תהום של אש״ מוצג כאן בסוף המאמר כספר שמע בעברית, התוודעתי בלונדון בשנת 1980. זה היה חודשים מספר אחרי שהגשתי את עבודת הדוקטור שלי על חַכִּים תִרְמִדִ׳י, מיסטיקן מוסלמי בן המאה התשיעית ממרכז אסיה. שנים עסקתי באיתור כתבי היד בערבית של חיבוריו הרבים, בפענוחם, בעריכה ומיון של החומרים הרבים שאספתי ובחקר המשמעויות ההיסטוריות והדתיות שלהם. מיד אחרי שהגשתי את המחקר, כמי שפתאום עתותיה בידיה, נרשמתי לשיעורי יוגה, ודרך המורה ליוגה שלי הגעתי לביתה של גב’ טווידי. מרים, המורה ליוגה, תיארה אותה בהתלהבות האופיינית לה כ״מורה סוּפית״. באותם ימים התפרסם באנגליה ספרה של טווידי Chasm of Fire (בעברית ״תהום של אש״), שהוא ״סיפור של הכשרה רוחנית באמצעות מורה סוּפי״. הקשר הסוּפי סקרן אותי, כמובן, ואחרי שורה של הפצרות הסכימה מרים שאתלווה אליה בביקורה אצל גב׳ טווידי, המורה הסוּפית. על שום מה חשתי שלא נכון שאבוא בעצמי, אלא רצוי שאתלווה למישהו שכבר פגש בה, איני יודעת. יום אחד בראשית פברואר 1980, בשעות אחר הצהריים, הגענו לדירה קטנה בפרוור של צפון-מערב לונדון. אישה לא צעירה קיבלה את פנינו והכניסה אותנו לחדר גדול למדי נטול רהיטים זולת שטיח שכיסה את רצפת החדר, ספת קיר, שתי כורסאות, שמיכות מקופלות בפינה וכריות על השטיח. כשמונה אנשים ונשים היו שרועים על הכריות ועל השטיח, חלקם עצומי-עיניים, חלקם משוחחים ביניהם חרישית.
מה אני זוכרת מהפגישה הראשונה הזאת? שיער שיבה אסוף, עיניים כחולות חודרות, אף שהזכיר לי ציפור חדת מקור, ומבטא מתגלגל שמקורו לא ברור – אולי רוסי? אולי לא? בוודאי לא מזרחי. לא, באותה שעה עדיין לא הייתה לי הרגשה של ׳הגעתי הביתה׳ כמו שהייתה לטווידי כשירדה מהרכבת בעיר ההודית קאנפור לפני הפגישה הראשונה עם המורה שלה. זה קרה מאוחר יותר. הרגשתי מעט נבוכה. ישבתי בשיכול רגליים על אחת הכריות ושתקתי. מרים הציגה אותי בקצרה. הוזמנתי לבוא בימי רביעי אחה״צ. באותה עת, כך היה הנוהג, התלמידים הגיעו לביתה כל אחד ואחת במועד המיועד להם. לימים, כשהקבוצה סביב טווידי גדלה, היא הייתה פותחת את דלתה לכל המשחרים לפתחה מדי יום בין שלוש לשבע, פרט לסופי השבוע. בימי שישי היו מפגשים מיוחדים שבהם הגיעו יותר משתתפים וכולנו ישבנו למדיטציה שקטה כפולה: ראשונה ארוכה והשנייה קצרה יותר. בין לבין חולקו תה ועוגיות. אחר-כך מישהו קרא שיר או סיפור, התנהל שיח כלשהו, אבל לא דיאלוג מובנה סביב נושא מסוים. בפגישות היינו יושבים על השטיח או הכריות ושוקעים במצב מדיטטיבי שבספרה היא קוראת לו ׳דהיאנה׳. היו אלה מצבים של התמוססות, התמזגות או פשוט מדיטציה. לא היו הנחיות, לא היו הרצאות, לא היו שיעורים. בדומה למה שהתרחש בביתו של גורוג׳י שלה – לימים למדתי ששמו מהאטמה ראדא מוהאן לאל ג׳י מהראג׳ – עיקר הפגישה הייתה הישיבה, או אפילו השכיבה, בשקט, לרוב בעיניים עצומות. עוד למדתי לימים שהמסורת הסוּפית שאליה השתייכו גורוג׳י ובני משפחתו, מה שקוראים במינוח הסוּפי סִלְסִלָה, הייתה הטַרִיקָה הנַקְשְבַּנְדִית והענף המיוחד שלה הנַקְשְבַּנְדִיָּה-מֻגַ׳דִּדִיָּה. פלא על כל פלא: הטַריקָה הנַקְשְבַּנְדִית ידועה בעולם האסלאם כאחת הטריקות הסוּפיות המקפידות ביותר על זיקה לסונה – לאורתודוכסיה והשריעה הסונית. והנה בהודו התפתח ענף של הטריקה הזאת שמקבל אל תוכו, ואפילו מכשיר כמורים, הינדים ובני דתות אחרות שלא המירו את דתם. גורוג׳י ובני משפחתו היו סוּפים הינדים; טווידי נולדה לדת הרוסית הפרבוסלבית ומעולם לא המירה את דתה, וגם בקרב תלמידיה לא הייתה התאסלמות.
כשהקבוצה גדלה, התפתח בינינו נוהג של שיתוף סיפורי חלומות או אירועים מופלאים אחרים כחלק מהעבודה הפנימית שנעשתה במחיצתה של טווידי. מישהו היה מספר חלום או חזיון או התנסות שקרו לו או לה, וחברי הקבוצה היו מציעים פרשנויות שונות, בעיקרן תובנות אסוציאטיביות שנשאבו ממעמקי הלב, השכל וגם מהשכלה כללית. רבות מהתובנות היו טעונות במשקעים יונגיאניים. כשלעצמי, לעיתים רחוקות הצעתי פרשנויות ששאבתי מלימודי הסוּפיות. לרוב המשתתפים לא היה רקע אקדמי בתחום הזה. טווידי הייתה קוראת לי בהתקלסות כלשהי ״למדנית בעל כורחה״ – באנגלית זה נשמע יותר טוב: The Reluctant Scholar. איני זוכרת פעמים רבות שבהן טווידי סיפקה את הפרשנות. אבל אמירה אחת שלה חרוטה על לוח ליבי: ״אנחנו נפגשים בלילה ומכירים זה את זה״. בכל מקרה, בפגישות לא הייתה אווירה דידקטית או דוגמטית. מה היה בהן? הייתה אנרגיה מחשמלת, בעיקר בשעות השקטות, לא רק בשעת המדיטציה השקטה, אלא גם בשתיקות, בפסקי הזמן בין שיח לשיח, שתיקות שהיו טעונות איכות בלתי מפורשת, נוכחות בסמיכות מופלאה. טווידי לא לימדה במובן המקובל של המושג. היא נכחה, ונוכחותה הולידה מצבי נוכחות גם אצלנו. לפעמים נשאלה שאלה. טווידי אהבה לענות, פעמים בהיתול – שמחה לנקב חור בבלון ההתלהבויות שלנו – פעמים בסיפורים על גורוג׳י, המורה האהוב שלה. הנה סיפור שגם אני אוהבת לזכור ולהזכיר:
איש אחד, מספרת טווידי, מבכירי תלמידיו, היה בא, מתיישב ומיד שוקע בסמאדהי עמוק. אחרי דקות ספורות, גורוג׳י היה מפריע לו, קורא לו בשמו ואומר: פאנדיטג׳י, פאנדיטג׳י, מה שלום אימא שלך? פאנדיטג׳י, בעל כורחו, היה מתנער מהמצב העמוק ובשפה רפה היה עונה לגורוג׳י על שאלתו ומיד חוזר למצבו הקודם. אחרי רגעים מועטים היה גורוג׳י מנער אותו שוב ושואל: ודודך היקר, פאנדיטג׳י, האם הוטב לרגלו? שוב היה פאנדיטג׳י מתנער, מפלבל בעיניו ועונה בנימוס. וכך הלאה שוב ושוב. טווידי, שעל ידענותה ווכחנותה אפשר ללמוד ממה שהיא מספרת ב״תהום של אש״, לא יכלה לשאת את זה והתריסה בפני גורוג׳י על שהוא מפריע לפאנדיטג׳י להגות בשקט. ״אכן,״ ענה גורוג׳י, ״זה מה שאני מלמד אתכם: לעבור בקלות ובמיידיות ממצב למצב, לחיות בעת ובעונה אחת בשני העולמות״. ואולי אמר בכל העולמות, או בכל מרחבי תודעת הלב. מי יודע.
במה שנוגע למצבים, אל לי לפסוח על מה שטווידי כינתה ״סינדרום היוֹ-יוֹ״. באנו לפגישות עם כמיהה והמיית-לב אבל גם עם מצבי נפש מתחלפים נוכח מאורעות חיינו: לעתים כואבים וסוערים, לעתים שמחים באיזו הצלחה או כועסים ומתוסכלים בשל כישלון. כשמצבי הנפש באו לידי ביטוי במפגשים, טווידי הייתה אומרת משהו כגון, ״הנה היוֹ-יוֹ סינדרום״, ובכך התכוונה, כמובן, לשינויים הקיצוניים במצבי הרוח שלנו, בדומה למתואר במושגים פסיכולוגיים כדו-פולאריות. מצבי רוח ונפש קוטביים המתחלפים כמו מזג האוויר, או כמו העליות והירידות של כדור היוֹ-יוֹ, מתועדים בשפע בספרות ובשירה הסוּפית, אבל לא בהכרח כמצבים פסיכולוגיים, אלא כאירועים פנימיים הקורים להולכים בדרך האהבה המיסטית נוכח מצבי פתיחות לגילויים של האהוב הנשגב מזה או למצבי היסח-הדעת ובושת פנים מזה. האהבה היא מצב סוער, ואנו כולנו, לצדה של טווידי, חווינו אהבה – אהבת האל ואהבת המורה.
הנה שתי דוגמאות להיפוך כזה מהספר של טווידי:
3 באפריל.
עצבות גדולה בתוכי עד כי איני מוצאת מילים לתארה. אין בי שום רצון לשוחח איתו [עם המורה]. מגיעה בבוקר ויושבת. בעשר בערך הוא משלח אותי הביתה. מין ריקנות. הכול דומה כמת. לא נותרו בי שום תשוקות, זולת אחת, זולת געגועים איומים, נחרצים. כמדומה, אין שום תקווה, מין שלווה העשויה אופל.
וב-17 באפריל:
עבר עלי לילה מלא זרמי אהבה. אמש, בשבתי סמוך אליו, היה הגוף רווי תחושת שלווה שאין כדוגמתה… כששילח אותי הביתה, סבורה הייתי כי רק שבע וחצי, אבל בבית ראיתי כי כבר אחרי תשע. הזמן חלף מהר כל כך… שלווה עמוקה. ללא מודעות מרובה. מין מצב של הוויה.
הדרך הנַקְשְבַּנְדית קרויה על שמו של בַּהַאא׳ א-דִּין נַקְשְבַּנְד מהעיר בּוּח’ארא שבמרכז אסיה (מת 1389). היא הגיעה להודו בסוף המאה ה-15 באמצעות תלמידיו של מורה נכבד ורב השפעה משַאש (טשקנט של ימינו) בשם עֻבַּיְדַאללָּה אַחְרַאר (מת 1490). כיוון התפשטות שני של הדרך הזאת היה למערב וגם היום הנַקְשְבַּנְדיה רווחת בטורקיה ובמזרח התיכון. במאה ה-16 הסתפח אליה איש דת חשוב, רחב אופקים ורב השפעה מהפנג׳אב שבמזרח הודו בשם אחמד סירהינדי (מת 1624). ממנו צמח הזרם ההודי הידוע כנקְשְבַּנְדיה-מֻגַ׳דִּדִיָּה וזה הזרם שאליו השתייכו גורוג׳י ובני משפחתו. גם טווידי ותלמידיה נמנים עם הזרם הזה. ב-3 באוקטובר 1961, אחרי אחת הפגישות הראשונות שלה עם גורוג׳י, טווידי כותבת ביומנה, זה שלימים התפרסם כ״תהום של אש״:
אמרתי לו שאינני יודעת מהי סוּפיות.
גורוג׳י ענה:
סוּפיות היא דרך חיים. אין זו דת או פילוסופיה, יש סוּפים הינדים, סוּפים מוסלמים, סוּפים נוצרים. הגורו הנערץ שלי מהאראג׳ היה מוסלמי.
וב-25 בדצמבר 1962 היא מצטטת את המורה שלה:
״השושלת הנַקְשְבַּנְדית, הסוּפים הזהובים, משתלשלת מהנביא. ממלא המקום הראשון היה [אבו בכר] חותנו של הנביא. אבל הסוּפים קדומים הם מהנביא. הסוּפיות קיימת מאז ומעולם – זוהי החכמה הקדמונית. אלא שלפני הנביא לא היו נקראים סוּפים. בשם זה נקראו רק מאות אחדות אחרי מותו״.
כ׳למדנית בעל כורחה׳, כפי שכינתה אותי טווידי, לא היה לי רצון להיכנס לְדיון המבוסס על נתיבי הידע ההיסטורי, האקדמי. לא לשם זה הייתי שם. אבל קרה משהו באחת הפגישות הראשונות שלי אתה שאת משמעותו הבנתי רק אחרי שנים. אחרי שנודע לטווידי שכתבתי דוקטורט על חַכִּים תִרְמִדִ׳י, שעליו לא שמעה קודם לכן, היא ביקשה לקרוא את עבודתי. התנצלתי שהדוקטורט הוא בעברית וכל מה שיש בידי באנגלית הוא ״אבסטרקט״, הצגה כללית של המחקר. היא ביקשה שאתן לה לקרוא אותו ואני כמובן נעניתי בהתרגשות. אחרי זמן מה, כשהחזירה לי את האבסטרקט, אמרה כך:
״אַבּוּ עַבְּדַאללָּה [חַכִּים תִרְמִדִ׳י]״ – מאז קראה לו ׳אַבּוּ׳ על דרך הקיצור – ״הוא אחד מאבותינו״ (one of our ancestors); ״זהו אותו ידע כזה שלימד אותנו גורוג׳י על-פי המסורת הנַקְשְבַּנְדִית״.
שוב שתקתי. לא היה טעם שאומר שבכל שנות מחקרי לא מצאתי הוכחה לקשר בין אַבּוּ עַבְּדַאללָּה חַכִּים תִרְמִדִ׳י לבין הנַקְשְבַּנְדיה. במחיצתה הסרתי מעלי את הסממנים האקדמיים. הבנתי את דבריה כביטוי לכך שהיא מקבלת אותי לחבורת תלמידיה – ודי היה לי בכך. אבל אחרי שנים, בפגישה אחת, שבה טווידי לא נכחה בשל ניתוח עיניים שעברה זמן לא רב לפני כן, פנה אלי אחד המשתתפים, דרוויש גבוה ובהיר שער שלא הכרתי קודם, ושאל אם אני שרה שכתבה דוקטורט על חַכִּים תִרְמִדִ׳י. כשעניתי בחיוב הוציא מתרמילו ספר קטן בשם Masters of Wisdom of Central Asia של אחד בשם חַסַן שֻשוּד, פתח אותו בעמ׳ 44 וסימן לי לקרוא פסקה מפרק המביא אמירות של בַּהַאא׳ א-דִּין נַקְשְבַּנְד. וכך אומר בַּהַאא׳ א-דִּין:
״אחרי עשרים שנה תחת ההשפעה הרוחנית של החַ׳ואג׳ה (קרי ח׳וֹגָ׳ה, Master) מוחמד א-תִרְמִדִ׳י, הרי אני ללא תכונות וללא גוונים. הרוצים להכירני [דעו], כי הנני ללא גוונים וללא תכונות״.
ובכן, הקביעה האינטואיטיבית של טווידי, מה שבמסורת הסוּפית קוראים פִרַאסָה, ידיעת הלב שלה, שבאה לידי ביטוי מפתיע באחת הפגישות הראשונות שלי אתה – נמצאה מאומתת. ל׳למדנית בעל כורחה׳ כמוני ניתנה הוכחה שחור על גבי לבן על הזיקה הרוחנית העמוקה, האזוטרית, בין בַּהַאא׳ א-דִּין נַקְשְבַּנְד לחַכִּים תִרְמִדִ׳י. יתרה מכך: ידעתי שהספר של חַסַן שֻשוּד, שנכתב בטורקית ותורגם לאנגלית, הוא חלק ממסורת ספרותית ארוכת שנים בשפות שונות בשבחי המורים הנַקְשְבַּנְדִים, אלו שקרויים גם ח׳וֹג׳אגאן, Masters. נזכרתי גם שמזה שנים, מאז שהתחלתי לעסוק בחַכִּים תִרְמִדִ׳י, מצוי בספרייתי ספר בערבית שכותרתו ״האורות הקדושים בשבח המורים הנַקְשְבַּנְדִים״. ספר זה, שיערתי, הוא, מן הסתם, גרסה ערבית של המסורת הספרותית המתגלגלת הזאת. בהזדמנות הראשונה אפוא שלפתי מאחד המדפים בספרייתי את הספר הזה, שדפיו הצהובים דקים, מהוהים ודורשים זהירות כי לא אחת הושקו (שלא במתכוון) מי גשמים, ובעמ׳ 131 קראתי:
כשסיפר בַּהַאא׳ א-דִּין על ההשראה המגיעה מהפנייה (תַוַגֻּ׳ה) אל רוחניותם של המורים הגדולים [שהלכו לעולמם], הוא אמר: לתַוַגֻּ׳ה יש השפעה מוחלטת על התפנות גמורה מכל ההתקשרויות – הפנימיות והחיצוניות. תַוַגֻּ׳ה לרוחניותו של האִמַאם מוחמד בן עלי אל-חַכִּים א-תִּרְמִדִ׳י מביאה למחיית התְכוּנוֹת… זה לי עשרים ושתיים שנים שאני תחת עקבותיו של אל-חַכִּים א-תִּרְמִדִ׳י; כשם שהוא היה נטול תכונות, כך גם אני היום ללא תכונות – כל היודע יודע.
נסגר המעגל.
הסוּפים אומרים: דרכנו היא דרכו של הלב לאלוהים. המצבים המתהפכים של הלב בדרך לאהוב האלוהי הם המצבים המיסטיים שאליהם נחשפים ההולכים בדרך. במעמקי הלב, שהוא איבר עשוי רבדים רבדים, שוכן מה שבשפה הסוּפית נקרא ׳סוד׳ (סִרּ ובריבוי אַסְרַאר). שם מתרחש המפגש הנכסף, המופלא, בין משחר הדרך ואלוהים. החיים משתנים מהקצה אל הקצה. הטרנספורמציה מְשנַת החיים הזאת היא מעל לכוחותיהם של בני האדם. באמצעות מאמצים ואימונים בלבד לא ניתן להשיל את ההתקשרויות והאחיזות הטבועות בנו ובאישיותנו. לשם כך נזקקים למורה. למורה יש תפקיד כפול: אחד – להיות מראָה שבה ישתקפו לתלמיד האיכויות האלוהיות הנשגבות; שניים – להשתמש באנרגיה המיסטית שלו כדי להפיק אהבה בלב התלמיד, אהבת אמת, שאיננה תלויה בדבר. זה מה שחולל גורוג׳י בליבה של גב׳ טווידי כשישבה אצלו תוהה ומתייסרת ועל זה היא מספרת בפרוטרוט ב”תהום של אש.” למשל:
ב-22 באוגוסט היא מצטטת את דבריו של גורוג׳י אליה:
“מי שכותב מתוך קריאת ספרי אחרים ולא מתוך התנסות עצמית הוא שוטה, ומי שקורא את ספריו אף הוא שוטה. אבל אַת תכתבי מתוך התנסות עצמית, אמיתית וחיה… כל הספקות וכל הייסורים שגורם לך השכל אינם מעכבים בעד האהבה. השכל מנסה, אך האהבה אינה נפגמת באמת. אלמלא כן, לא הייתי מכוון אלייך את תשומת ליבי… כשתכתבי את הספר, אל תשכחי להדגיש כיצד נוצרת האהבה… תלמידַי, אם חיים הם כפי שמצפה אני מהם ואם הולכים הם בדרכי בכל דבר ודבר, מגשימים הם את הכרת האלוהים בחיים הללו, בהחלט… את הכרת האלוהים מוכרחים להגשים בגלגול חיים אחד, בחיים הללו… נכון, אני נוזף בך, כי אני יודע שהאהבה גדולה מכל דבר אחר. הגורו הנערץ שלי מַהַרַאג׳ היה נוזף בי תמיד, ואני רק ישבתי לפניו בראש מורכן. חושב הייתי בליבי כי הצדק איתו, איוולת היא להתמרד כל העת״.
ומה אומַר אני בנקודת סיום או אתנחתא זאת? אשרַי שזכיתי לשאוב מחוכמת הלב של חַכִּים תִּרְמִדִ׳י, הסוּפִים לדורותיהם, גורוג׳י, ואירנה טווידי. מתוך מעמקי הכרת התודה לַזכות הזאת, אני מניחה כאן הקלטה חיה של ״תהום של אש״ למשחרי הדרך באשר הם.
***
הספר תהום של אש מאת אירנה טווידי מוצע לכם כעת בפורמט של ספר שמע להקשבה חופשית:
כשאשתי האנה גילתה שהיא חולה בסרטן ריאות, היינו המומים, אך בתוך תוכנו היינו רגועים. ידענו מה מצפה לנו ובעיקר לה. תודעתה נשארה פתוחה, על אף אהבתנו העזה זה לזו. היא ניצלה את החודשים האחרונים בחייה כמיטב יכולתה כדי להשלים את עבודתה, ואז נפרדה ביודעין מכל חבריה יום לפני שאיבדה את יכולת הדיבור. היא מתה בכבוד כשחיוך על שפתיה.
מאז שלימודיו של בודהה עוררו בנו השראה בנפאל, בשנת 1968, הכינו אותנו מורינו המיומנים לעזור לאחרים בתהליך המיתה ולעזור לעצמנו בשעת מותנו. אשתי לא נזקקה ללימודים נוספים והשתמשה במדיטציות המתאימות בביטחון מלא. הסובבים אותה הצליחו להתאים את עצמם לצרכיה בדרך הטובה ביותר כי גם הם ידעו מה חשוב בתקופה זו, וכך זכתה לליווי ולתמיכה אוהבים בתהליך המיתה.
תודות להכשרה שקיבלתי עם השנים נעשיתי לאמה שעוסק בדיוק ברגע מכריע זה בחיים. בשמחה הולכת וגדלה אני מבחין תמיד בהשפעתם המיטיבה של לימודיו של בודהה על אנשים נסערים שאינם יודעים למה לצפות בסוף ימיהם.
בכל יום ובכל מקום אנו חווים את התחושה שכל הדברים המורכבים הם ארעיים. מה שהיה חי רק לפני רגע אולי כבר מת עכשיו, ומה שמופיע היום עלול להיעלם מחר. על אף שתאים שמתו מתחדשים במשך זמן רב, כולנו מתים קצת כל הזמן. המוות של יקירינו – הורים, אחים או חברים קרובים – והידרדרות בריאותנו, כמו גם שינויים חיצוניים גדולים שמקורם באסונות טבע או בכלכלה, כולם מצביעים על ארעיות. אין ספק שלחיים יש סוף, אך האינטלקט מסרב להכיר בכך ומקווה להמשכיות, לחיי אלמוות. אף שברור שכל יצור חי עתיד למות יום אחד, אנשים רבים שמצליחים להבין כמעט כל דבר אחר נמנעים במיומנות מהתמודדות עם עובדה זו – לעיתים קרובות עד סוף חייהם ממש. הכמיהה לוודאות ולחיי אלמוות היא נטייה אנושית חזקה מאוד, ובעיקר בתרבויות שמתכחשות למוות, הצורך העז להיאחז בחיים הולך וגובר. עם זאת, אם האדם מבין שהדבר היחיד שנותר אל־זמני הוא העושר של טבע הבודהה שלו, הוא יכול להירגע אפילו בכל הנוגע למוות.
האדם הנוטה למות צריך לזכור את הדברים שמִילַארֶפָּה, המאסטר הדגול שחי בטיבט לפני תשע־מאות שנה, נהג לשיר עליהם. בעזרת דוגמאות נאמנות למציאות, בעיקר מהטבע שבסביבתו הקרובה בהרי ההימלאיה, הוא סייע לתלמידיו להבין את הארעיות של כל התופעות. הוא הראה להם את הטבע המשתנה של העולם החיצוני, כמו גם את טבעם הלא־מספק והבלתי מהימן של כל מצבי התודעה המותנים. הוא הפנה את תלמידיו שוב ושוב לקבוע האמיתי היחיד: התודעה המפותחת במלואה.
המאסטרית הדגולה מָנִיבְּהַדְרָה הכירה בכך כשהלכה להביא מים מנחל בעזרת כלי חרס. היא נתקלה בשורש של עץ ומעדה; כלי החרס החליק מידיה ונשבר. באותו רגע היא חוותה ישירות את אחדות הצורה והמרחב, מבפנים ומבחוץ, כבלתי נפרדים. כמובן, הדבר היה אפשרי רק כי במשך שנים תורגלה תודעתה בעזרת ברכות, לימוד ומצב של ריכוז. אם האדם מצליח בתהליך זה בדרכו להארה, השחרור מ”אני” או “עצמי” הוא הצעד הראשון. עם תובנה זו נעלמים כל הרגשות המטרידים, והאדם משוחרר. אם האדם יכול גם למוסס את התמדתם של רעיונות נוקשים, ההארה עצמה מופיעה כהתפתחות נטולת מאמץ, המתרחשת מאליה, של הגוף, הדיבור והתודעה. ממש כפי שתוכנה של צנצנת שנשברת מתאחד עם סביבתו, המוות מציע את ההזדמנות לזהות את האמת הבסיסית של הקיום כולו דרך מיקוד נקודתי בלתי מפְלה. בדומה למרחב, מהות התודעה אינה מושפעת משינוי וממוות.
למוות יש גורמים רבים מספור. לעתים תוחלת החיים מגיעה אל קִצָהּ, ובמקרים אחרים נסיבות פתאומיות מובילות למוות. במקרה הראשון, לא נותר לנו אלא לעשות את החוויה לנעימה יותר מאחר שהמוות עצמו הוא בלתי נמנע. אך במקרה של אִיוּם לא צפוי על חיינו, לעתים הרפואה, המדיטציה והַסְמָכוֹת או משאלות לחיים ארוכים עשויות לסייע בהארכת החיים.
באופן כללי, מחלות מתפתחות עקב חוסר איזון של אנרגיות בגוף או בשל נוכחותם הקבועה של הרגשות המטרידים – דבקות, כעס ובלבול. רשמים מזיקים כאלה יכולים לעורר פחד או אי נוחות, או אפילו לגרום למוות. לא משנה אם המחלה או המוות שבעקבותיה נגרמו בשל חוסר איזון בגוף או בשל מצבי תודעה; הסיבה לכל סבל – מנקודת מבט בודהיסטית – היא תמיד ההיצמדות לרעיון השגוי של אגו קבוע.
מאחר שכל רגע יכול להיות הרגע האחרון, על האדם לנצל את זמנו בצורה משמעותית בכל מקרה. אף צורת חיים לא תשביע את רצוננו לתמיד: לא חיים רגועים ונעימים עם שבוע עבודה בן שלושים וחמש שעות, ולא המרוץ אחר כסף, זכייה בלוטו, מאהב או מאהבת נהדרים או בית. מאחורי כל החוויות, נעימות ככל שיהיו, מסתתר תמיד הכאב הנובע מכך ששום דבר לא יימשך לנצח. אם כך, איך יכול האדם לעשות את המיטב בחייו ובו בזמן להתכונן למוות? איך נוכל להסתכל למוות בעיניים ללא פחד או רגשות מגבילים אחרים?
אנשים יכולים ללמוד כמעט מכל מצב בחיים. הקו המנחה הקבוע צריך להיות חוק הסיבה והתוצאה: פעולות, מילים ומחשבות יוצרות את העתיד. כל הרשמים שנשלחים אל העולם כמו גם אל תת ההכרה שלנו יבשילו במוקדם או במאוחר ויובילו לחוויות עם אותו תוכן רגשי. לכן, האדם החכם נפטר מרשמי העבר בכל פעם שהם מופיעים ומאחסן רשמים מועילים. תמיד ישנן הזדמנויות לתמוך באחרים בגוף, בדיבור ובתודעה ולנקות את הדברים הקשים והמטרידים מתוכנו. אם נסייע לאחרים למצוא ערכים אל־זמניים, ניצור קשרים טובים עבור חיינו אלה ועבור כל תקופות חיינו העתידיות.
גרימת אושר לאחרים חשובה מכפי שנהוג לחשוב. אלה הסבורים שבתקופה התחרותית שבה אנו חיים רק מי ש”מנצח בכל מחיר” ישיג הצלחה תמידית, צריכים לדעת שאנשים אינם מתראים בפעם הראשונה או האחרונה. מערכת יחסים כנה והוגנת עם אחרים שבה כולם חווים תחושה חיובית היא הדרך הטובה ביותר להצלחה ארוכת טווח עבור כל המעורבים בדבר. מאידך, אם בחיים קודמים מכרת למישהו סוס עיוור או חסר שיניים והעמדת פנים שמצב בריאותו מושלם, המעשה יוביל לפגישה שלילית בחיים האלה אם הוא לא יטוהר על־ידי אורח חיים חיובי.
אנשים עתידים להיפגש פעם נוספת אם כבר היה ביניהם קשר בחיים קודמים, וכפי שאנו רואים באמצעי התקשורת מדי יום, לקשרים יש פנים רבות. כדי שהאנשים שמחוללים צרות בחיינו לא ישובו ויופיעו שוב בתקופות חיים עתידיות, אנו יכולים לעשות למענם דברים בקביעות כבר עכשיו, בתקווה שיהיו מאושרים מאוד ורחוקים ככל האפשר.
פעולה מועילה נוספת היא לסלוח תמיד לכל האנשים הבלתי נעימים. כך לא נצטרך לשאת אותם איתנו כמטען עודף בחיים שיכולים להיות מלהיבים. החירות יקרת־הערך הטמונה ביכולת לסלוח ממוססת את הקארמה השלילית המשותפת, ואנשים קשים יחזרו כחברים בחיים עתידיים או לא יופיעו בהם כלל. לעומת זאת, אם ניטור טינה, לא ניפטר מהם והמשחקים הילדותיים והמרגיזים לא יסתיימו. אפילו על ערש דווי, אנו יכולים עדיין להתנצל על התנהגותנו המטופשת ולהביע הכרת תודה כלפי אחרים. מעשה זה יגאל לא רק אותנו אלא גם את החברים המעורבים בכך.
באמצע שנות השמונים הוזמנתי לבית יפהפה ליד לוס אנג’לס שבו גרה קשישה מרירה ביותר שלא הצליחה למות למרות כל סימני החולשה שגילתה. בעלה הדביק אותה באיידס, לפני עידן התרופות החדשות מאריכות החיים. היא ישבה כבר בכיסא גלגלים ובעלה – שהיה עדיין בריא – הסתובב סביבה כמו צל. לאחר ששוחחתי איתה ובירכתי אותה, היא הבינה שהוא אומלל בדיוק כמוה ולאחר מכן, בתחושת הקלה עמוקה, הייתה מסוגלת לסלוח לו.
עד לאחרונה נחשבה גישה זו לחוכמה בודהיסטית יותר מאשר לחוכמה פסיכולוגית, אך המחקרים האחרונים בתחום הפסיכולוגיה החיובית מאשרים שאנשים שסולחים לאחרים בנדיבות ומאחלים להם רק טוב מרגישים טוב יותר, למרות הסבל שגרמו להם האחרים. הסליחה היא פשוט פחות דוקרנית מהנקמה ומהכעס.
בזמן המיתה, כל הרשמים שנצברו בחיים הקודמים נעשים מרוכזים וכך משפיעים על החוויות הפנימיות. לכן, האדם בוחר במהלך חייו אם ימות בדרך רגועה ונטולת פחד.
גם השליטה בתודעה שהושגה במהלך החיים והבנת המציאות המוחלטת קובעות אם נוכל לעבוד עם התודעה בזמן תהליך המיתה ולהבין את חוויית המוות. האדם לא מממש את בשלות התודעה דרך סוג הרגשות שהוא חש באותו רגע, אלא דרך המרחק שלו מהם. בתהליך המיתה, התודעה הבלתי מאומנת מתנדנדת אנה ואנה; היא חווה בהירות ובלבול לסירוגין, ויכולה להיזכר בדברים שהובנו רק ברמה שטחית. אם הרשמים החושיים אינם יכולים עוד להעניק תמיכה לתודעה, ההגנה היחידה של האדם היא פעולותיו החיוביות או אלה שנעשות בשמו, יחד עם משאלותיהם הטובות של המתאבלים.
אם האדם עושה כמיטב יכולתו כבר בחייו ומנסה להיות מודע ככל האפשר, לתקווה ולפחד יהיה מקום מועט בזמן המוות והאדם לא יחוש כמעט חרטה. במקום זאת, הוא יוכל לשחרר את עצמו באופן מלא לתהליך, כי לשום דבר אחר אין חשיבות.
כדי למות ללא פחד ולהשתמש במוות כקרש קפיצה למרחב המשחרר־כול, יש להתחיל מוקדם – כלומר, עכשיו. עלינו להתבונן בתודעה, להכירה, ללמוד לבטוח בה ולבנות הרגלים מועילים בהקדם האפשרי. הידע הבודהיסטי אמנם מועיל מאוד בהקשר זה ומעניק השקפה כוללת רחבה, אך רק מדיטציה קבועה ושמירה על השקפה זו בחיי היומיום ממוססות הרגלים לא רצויים ומפחיתות את ההשפעה של רגשות מטרידים, כגון טיפשות, כעס, קנאה, דבקות, תאוות בצע וגאווה.
לא חשוב באיזו דרך רוכש האדם את החוכמה, ללא יישום קבוע של הלימודים וללא מדיטציה, כלומר, ללא התנסות, מעט מאוד ישתנה. ידע שלא נעשה בו שימוש הוא כמו מפה: הוא יכול להתוות את הדרך ולתת השקפה כוללת, אבל הוא לא יוביל אותנו למטרה. לכן, הבנת הנתיב היא רק הצעד הראשון.
בין ההנאות והסחות הדעת של חיינו כיום, אנו זקוקים לתרגול ולכּנות עם עצמנו כדי לזהות נטיות חיצוניות ופנימיות שעלולות לגרום נזק ולוותר עליהן, ובמקומן לאמץ נטיות מועילות. מאחר שהשקפות וגישות שהופנמו במשך זמן רב חזקות במיוחד בשעת המוות, התרגול היומי צריך לכלול גוף, דיבור ותודעה, כדי שהלימודים יחליקו מהראש ללב במהירות האפשרית. השיטות הבודהיסטיות, שהן בבחינת מתנה אמיתית, יסייעו ללא ספק בחיים אלה ולאחר מכן.
***
המאמר הוא קטע מהספר למות ללא פחד מאת לאמה אולה נידהל.
אפשר לתמצת את כל מה שיש לי להגיד לכם במילים: לאהוב את עצמנו.
אבל יש משהו שצריך לומר – הזמן עובר… והבעיה הבסיסית של האנושות, מזה אלפיים שנה, נותרה זהה: לאהוב את עצמנו. אלא שעכשיו זה נעשה יותר דחוף, הרבה יותר דחוף. וכשאנחנו שומעים שוב ושוב היום שעלינו לאהוב אחד את השני אנחנו יודעים שכבר לא נותר לנו הרבה זמן, ועלינו להזדרז.
בואו נזדרז לאהוב. אנחנו תמיד אוהבים מעט מדי ומאוחר מדי. בואו נזדרז לאהוב כי כשתגיע השקיעה של החיים שלנו אנחנו נשפט על פי האהבה. כי לא קיימת אהבה מבוזבזת. ומשום שאין רגש גדול יותר מאשר כשאנחנו מאוהבים, כשהחיים שלנו תלויים לגמרי במישהו אחר, כשאנחנו לא מספיקים לעצמנו. ומכיוון שכל הדברים, אבל גם הדברים הדוממים כמו ההרים, הים, הכבישים, השמיים, הרוח, הכוכבים, הערים, הנהרות, האבנים, הבניינים… כל הדברים הללו, שהם כשלעצמם ריקים וחסרי רגש, פתאום, כשאנחנו מסתכלים עליהם, הופכים להיות טעונים במשמעות אנושית, והם מרתקים אותנו ומרגשים אותנו. למה? מפני שהם מכילים רגש של אהבה. אפילו הדברים הדוממים. מפני שהציפוי של כל הבריאה הוא אהבה. ומפני שהאהבה מחוברת למה שמעניק משמעות לכל הדברים: האושר.
כן, האושר. ובנוגע לאושר, חפשו אותו, חפשו את האושר. חפשו אותו בכל יום, ללא הפסקה. ויותר מכך, התחילו לחפש את האושר ממש עכשיו, ברגע הזה. כי הוא נמצא שם. הוא ברשותכם. יש לנו אותו כי נתנו אותו לכל אחד מאיתנו. נתנו לנו אותו במתנה כשהיינו קטנים. וזו הייתה מתנה כל כך יפה עד שהסתרנו אותה, כמו שהכלבים מסתירים את העצמות שהם מקבלים. ורבים מאיתנו הסתירו אותו כל כך טוב שהם לא זוכרים איפה הם שמו אותו. אבל הוא נמצא שם. הוא ברשותנו. חפשו אותו בכל הארונות, בכל המדפים ובכל התאים של הנפש שלכם. זרקו הכל באוויר, את המגירות, את השידות שיש לכם בפנים, ותראו שהוא שם. האושר נמצא שם! תנסו להפתיע את עצמכם או להסתובב בפתאומיות, ואולי תמצאו אותו. כי הוא נמצא שם.
אנחנו צריכים תמיד לחשוב על האושר. וגם אם לפעמים הוא שוכח מאיתנו, אנחנו אף פעם לא צריכים לשכוח ממנו. עד ליום האחרון של חיינו. ואנחנו גם לא צריכים לפחד מהמוות. זה הרי יותר מסוכן להיוולד מאשר למות. לא צריך לפחד למות, לעומת זאת צריך לפחד מלא להתחיל אף פעם לחיות באמת. קִפצו עכשיו אל תוך החיים, ממש כאן. כי אם לא תמצאו שום דבר עכשיו, לא תמצא אותו אף פעם. הנצח נמצא כאן. עלינו לומר כן לחיים! עלינו לומר כן כל כך מלא לחיים, עד שהוא יהיה מסוגל לגדוע את כל הלא.
בסופו של דבר אנחנו מבינים שלא הבנו כלום, ושאנחנו אף פעם לא מבינים, אנחנו רק מבינים שיש תעלומה גדולה שעלינו לקבל כפי שהיא.
הדבר הכי מדהים בעולם הוא שהחיים שממשיכים ואף אחד לא מבין איך זה קורה. איך הם מצליחים בכך? איך הם מצליחים להתנגד לקשיים? איך הם מצליחים להימשך כל כך הרבה זמן? גם זאת תעלומה שאף אחד מעולם לא הבין, כי החיים הם הרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים להבין, ולכן הם ממשיכים למרות הכל. אם החיים היו רק מה שאנחנו מבינים, הם היו מסתיימים לפני הרבה מאוד זמן, ואנחנו מרגישים את זה… אנחנו מרגישים שבכל רגע יכול לקרות לנו משהו אינסופי. אז לכל אחד מאיתנו נותר רק דבר אחד לעשות: להשתחוות בפני החיים.
ולמי מכם שמבין איטלקית, הנה המקור בביצוע המדהים ומלא החיים של רוברטו בניני כמו שרק הוא יודע:
האחריות שלנו היא עכשיו. מבחינה אטימולוגית פירוש המילה אחריות הוא היכולת “לתת תשובה” (respons-abilty).
אבל לתת תשובה על מה בדיוק? על השאלות שהחיים מציבים בפנינו.
כדי לענות על השאלות האלה, עלינו להבין מהו התפקיד שלנו ברמה האישית וברמה של המין האנושי כולו, מכיוון שאנו קיימים רק כחלק מהאקוסיסטם שבו אנחנו נמצאים.
באפשרותנו להיות קשובים לעצמנו רק במידה שבה אנחנו מודעים לתפקיד שלנו. והיום יותר מתמיד עלינו להיות קשובים לעצמנו אם ברצוננו להתמודד עם מה שצפוי בחודשים הקרובים עם כל החוסן, התקווה, יכולת התכנון, הפרו־אקטיביות, הפרה־פיגורציה והמוכנות שלהם אנו מסוגלים, וזאת כדי להפוך את הקשיים ליתרון.
אחת המתנות של המין האנושי היא בדיוק זו של להפוך את הטעות לשיעור, את המגבלה להזדמנות, את חוסר היכולת להבנות חדשות ואת המכשול לאתגר.
אני מאמין בצורה חזקה שברגע הנוכחי אנחנו נקראים להיכנס אל זמן חדש. עכשיו זה הזמן לבחור מה באמת חשוב עבורנו.
אנחנו נקראים לחשוב על עצמנו מחדש – ואם נעשה זאת מיד ולא נחכה לזמן טוב יותר, אם נעשה זאת באמצעות ניהול דיאלוג עם עצמנו, בכל מקום שבו נהיה, אם נעשה זאת מבלי להעביר את האחריות הזו לאחרים – נהיה מוכנים לצלול לתוך החיים בכל כוחנו, עם כל היכולות שלנו, בלי לפחד מהקשיים, בלי לשלול מהאופק שלנו שום דבר ואף אחד.
עם הגישה האינקלוסיבית הזו נוכל לתכנן את העתיד שלנו בעיניים חדשות. ואכן, בעתיד הזה עלינו להיות שונים מקודם, טובים יותר, מוכנים יותר, פתוחים יותר ונכונים יותר לשינוי.
האפשרות שלנו להיות חדשים, להתחדש, תתרחש רק אם נהיה מסוגלים לבלות יותר זמן עם עצמנו ולטפל בעצמנו באמת.
לטפל בעצמנו פירושו לנקוט בסדרה של פעולות מוחשיות ומעשיות, כמו למשל הירגעות, מדיטציה ויצירת מיקוד לפי סדר עדיפויות:
לבוא במגע עם מה שמהותי פירושו להדמות מראש עתיד קליל יותר עבור החיים שלנו. קליל בשל המוכנות להביט קדימה מעבר לאופקים הרגילים שלנו ולהשתתף כל כולנו בעולם חדש.
כדי לסכם, אם כן, האחריות שלנו היא עכשיו:
***
מהי הכרת התודה?
מדוע הכרת התודה חשובה?
מה משמעות הכרת התודה בחיינו?
מדוע הכרת התודה קשורה באופן הדוק ליכולת לסלוח ולסלוח לעצמנו?
כיצד ניתן לגלות שהחיים האלה הם מתנה?
אלה הן שאלות שמאז ומעולם ליוו אותי ושהייתי רוצה לחקור אותן יחד איתכם.
מזה זמן רב גיליתי שהמפתח להכרת תודה טמון בסליחה – Perdono באיטלקית – שפירושה מבחינה אטימולוגית “לתת לעצמנו מתנה”. אני הופך למכיר תודה כשאני מבין שלפני כל דבר אחר, אני חייב להרגיש אהבה כלפי עצמי, כלומר עליי לקבל את עצמי באומרי: “הנה אני, אני זה, זה אני”. על מנת שנוכל לקבל את עצמנו, עלינו לחיות ללא בושה.
ברגע ההיסטורי הנוכחי, יותר מברגעים רבים אחרים, נקרע מעטה ה”שינה” של השגרה שליוותה את ימינו והשאירה אותנו עיוורים לשאיפות הפנימיות שלנו.
ההפסקה שנוצרה בשל הסגר קוראת לנו למעשה לראות מי אנחנו באמת, מה אנחנו עושים בחיים שלנו, והאם אנו מתאמצים להעמיק יותר. היא מראה לנו גם מה אנחנו יכולים להיות, כי אנחנו יכולים להיות הרבה יותר ממה שאנחנו עכשיו.
כפי שאני טוען בספרי “האינטליגנציה של הלב” (הספר עתיד לצאת לאור גם בעברית), השאלה שעלינו לשאול את עצמנו אינה: “מי אני?”, אלא: “מי אני יכול להפוך להיות אם אני אתחיל להתקדם?”
כדי להגיע למודעות בנוגע למי שאנחנו יכולים להיות, עלינו לעשות צעד גדול ראשון הכרוך בסליחה. כשאני יכול להביט בעצמי בעיניים ולא להתבייש במי שאני ובמה שעשיתי, מכיוון שאני נוכח בכך שמכל טעות שלי אני יכול ללמוד ולהשתפר, ואז (ורק אז) אני מבין את הצורך לכבד את המתנה שניתנה לי: המתנה של החיים.
יש אנשים מטורפים שמאשימים את החיים בצרות שלהם, אבל הם טועים!
החיים הם אך ורק מתנה, זו של האפשרות להתעורר מהאשליה של להיות מה שאנחנו לא ולהתחייב להיות מה שאנחנו יכולים להפוך להיות, תוך שאנו לומדים להתנגד לרגשות ההרסניים שלנו ולאפלה שלפעמים פולשת אלינו עד שהיא גורמת לנו לשלול את החיים עצמם ולהיכנע למה שאני מכנה: עצמנו הטוב יותר מאיתנו.
הכרת התודה בפסלים הקדומים מיוצגת על ידי דמות של אישה שמחזיקה בידיה זר של פרחי צמח הפוּל ושמאחוריה חסידה.
החסידה היא זו שמכריזה על החיים, בעוד שלפרחי הפול היו בהיסטוריה שתי משמעויות סמליות מכיוון שבמקור הן היו קשורות לעולם המתים, ולאחר מכן היו קשורות ללידה מחדש, לשפע ולעושר. האישה הזאת מייצגת את הנשמה, החלק הנשי היצירתי והבורא, שמסוגלת לדאוג לחיים שנמצאים בכל אחד מאיתנו.
ואלו הם ממש החיים האלה שזורמים בתוכנו, שמייצרים עבורנו את הרגע הזה בחינם, ורק כשאנו צוללים לגמרי לתוכם אנחנו יכולים לכבד את החיים – ולכן גם את עצמנו – תוך שאנו נהנים באופן מלא מהפרי שלהם, שהוא הנוכחות.
אני רוצה לצטט כאן את הסרט הנהדר קונג פו פנדה, בשל הבהירות שלו בעניין זה:
“אתה דואג יותר מדי ממה שהיה וממה שיהיה. יש פתגם שאומר: אתמול זה היסטוריה, מחר זה תעלומה, אבל היום הוא מתנה. לכן זה נקרא הווה” (“Yesterday is history, tomorrow is a mystery, and today is a gift… that’s why they call it present”).
הכרת התודה מגיעה כאשר אנו מקבלים את המשמעות האמיתית של הסליחה, שמאפשרת לנו להבין שהרגע הזה ניתן לנו בחינם. התגלית שישנם דברים שלא ניתן לקנות, אך שבמקום זאת זקוקים שניכנע להם כדי להתקיים, מאפשרת לנו לפתח רגישות חדשה, וכך לפגוש את החיים ברמה אחרת.
“הנה אני, זה אני, אני זה” משמעו שאני לא מסתכל על הגבול שלי – שאינני שולל כי אני כבר מכיר אותו, וגם לא שאני בורח ממנו – אלא שאני מקבל כנקודת המוצא כדי ללמוד להשתפר.
כאשר אני מתיר את הסבך של הפחד, של חוסר הוודאות, של התחושה ש’לא מכירים בי’, של הצורך לקבל שבחים, אני יכול לגדול ולבוא במגע עם מימד גדול יותר. וכך אני בשל לעזוב את מה שהייתי בדבקות כלפיו, כדי “לנוע אל עֵבֶר”, כלומר כדי להתפתח.
כשאני משחרר את הצורך שלי כדי לנוע אל עבר מקום הכוח הפנימי שלי, המקום של המודעות, החיים שלי הופכים לפרודוקטיביים בצורה בלתי רגילה.
בשלב הזה אני כבר ללא דבקות לדברים, שנמצאים במרחק הנכון, ובכך מאפשרים לי לקבוע בכל יום מי אני באמת ומה באמת חשוב עבורי, ולחיות למען זה.
החיים כהכרת תודה מאפשרים לנו להשאיר לאורך הזמן את הסימן החי של הנוכחות שלנו.
זהו הרגע, ויותר מאי פעם, שבו אנו נקראים להכיר תודה ולהפוך להיות מאהבים של החיים.
נניח שעליכם לשאת הרצאה בפני קהל: יש לכם התנאים הטובים ביותר, הכנתם את ההרצאה כיאות, האולם מקסים והכול מושלם. אתם מדברים ומדברים אבל חשים שאינכם יוצרים שום רושם על קהל המאזינים, משהו חסר, אלא שאינכם יודעים בדיוק מה… ואז לפתע, איזה כוח, או שטף כלשהו, אוחז בכם: אינכם צריכים עוד לקרוא מן הנייר, הרעיונות והמילים שופעים מכם בטבעיות, קולכם ומחוות גופכם הופכים מלאי הבעה באופן יוצא מגדר הרגיל ואתם פשוט מלהיבים ומרוממים את הקהל. כן, דברים כאלה בהחלט קורים… ואם לא נקרתה לכם ההזדמנות להרצות או לנאום בפני קהל, ייתכן מאוד שהייתה לכם התנסות דומה תוך כדי שיחה עם חברים: לפתע פתאום חשתם שעברתם למימד אחר, כאילו נעקצתם על ידי יתוש שמיימי… ואתם נדהמים לראות איך הכול נעשה כה קל, כאילו מי שמדבר הוא אדם אחר, מישהו חכם וקורן יותר מכם.
האמת היא שסוג כזה של התנסות קורה בדרך כלל לאמנים, שחקנים ומוזיקאים. כי אין זה מספיק שהשחקנית מכירה את תפקידה ויודעת את שורותיה בעל פה. היא עשויה לשחק יפה ולגלם את תפקידה ללא דופי, אבל כל זמן שאותו כוח בלתי ידוע – ההשראה – לא אוחז בה, דבר לא יוצא ממנה, לא קרינה, לא ברק ולא ניחוח, והקהל נותר קפוא – היא לגמרי לא נוגעת בו.
האנשים שאותם אנחנו מכנים “גאונים” הם בדיוק אלה שמצליחים ביתר קלות וטבעיות מאשר האחרים ליהנות מהשפעתו של אותו כוח נפשי עליון: ההשראה. כל אדם יכול במידה כזאת או אחרת לקבל השראה. ויהיה זה רק כדי להכריז על אהבתו בפני מי שהוא אוהב… אלא אם קורה בדיוק ההפך: אנו יכולים גם לתעות, לגמגם, לרעוד, לאבד את המילים, ללקות בשכחה ובשיתוק מוחלט ברגע האמת.
לאמיתו של דבר, כשהאדם מסתפק במשאבים האישיים שלו בלבד, הוא יתקשה ליצור יצירות גאוניות. לשם כך עליו לפנות לטבע אחר בתוכו, כדי ליצור קשר עם עולם הנשמה והרוח אשר ממנו נובעים הכוח, האור והיופי. ולכן חשוב להכיר את התנאים המקדמים את בוא ההשראה, המתקיימים במימד הפיזי, אך גם במימד האסטרלי והמנטלי. כי ההשראה לא תבוא לבקר אתכם במקרה.
ודאי תגידו שקיבלתם בעבר השראה בנסיבות, מקומות ומצבים בלתי סבירים לחלוטין. כן, זה נכון, זה עשוי לקרות. ומנגד, אתם יכולים לארגן את כל התנאים החומריים האידאליים כדי לזכות בהשראה, אבל דבר לא יקרה. ההשראה לא תבוא בזכות העובדה שאתם יושבים בתנוחת לוטוס, בעיניים עצומות, ומסביבכם ענני קטורת. לא אלה התנאים שאליהם התכוונתי. התנאי הראשון להשראה הוא אורח החיים. אורח החיים הוא שמכין את ההשראה.
אל תחשבו שתזכו בהשראה אם תנהלו את חייכם כאוות נפשכם, מבלי לעמוד על המשמר ולוודא את טוהר המחשבות, הרגשות והפעולות שלכם. אמת, ההשראה צצה מעצמה, לפתע פתאום, לעתים, ברגעים הכי פחות צפויים, אבל היא תפקוד רק את מי שבאופן זה או אחר הכין את עצמו לקראתה. דברים לא מתרחשים במקרה, לא הטובים ולא הרעים. אדם בטוח שהוא בקו הבריאות, עד שיום אחד התקף לב ממוטט אותו. גם זה איננו מקרה. וגם כשגשר או בית קורסים “במקרה”, כשמפולת שלגים מתרחשת “במקרה”, בחיים האלה דבר לא קורה “במקרה”, גם אם אין סימני אזהרה.
ישנם כמובן כל מיני אמצעים שמעוררים השראה: אלכוהול, סמים… אבל כאן, במציאות, מדובר בריגוש בלבד, לא בהשראה. כשאני מדבר על השראה, אני מתכוון לכוחות, זרמים וישויות שהאדם הצליח למשוך אליו מן המקומות הגבוהים ביותר הודות לעבודתו המאומצת ולשאיפותיו הנעלות. הזרמים והישויות האלה שמפלסים את דרכם מבעד למרכזים המנטליים, מבקשים להתבטא, וכך נולדות כל יצירות המופת של המחשבה והאמנות. בעוד שהאלכוהול והסמים אינם מושכים את ניצוץ ההשראה.
יתר על כן, לא נוכל לטעון שמישהו באמת זכה להשראה רק משום שעבר דרכו זרם נפשי חזק ביותר שפועל כמו מגנט על הקהל. כי מה שחשוב בהשראה הוא המקור עצמו, המקום שממנו ההשראה נובעת. הבה נתבונן שוב בדוגמה שהזכרתי קודם לכן: הדיבור. עצם העובדה שלאדם כלשהו יש היכולת לחשמל את ההמונים ולהשפיע עליהם, אין פירושה שהוא זכה להשראה במובן שאליו מתכוונים המקודשים. נוכחנו בדבר פעמים רבות אצל פוליטיקאים! אי אפשר להכחיש שיש להם כישרון, אבל הכישרון הזה הוא לא יותר מהרחבה, העצמה של אנרגיות וכוחות נפשיים שהם מטבעם נחותים. מדובר בעצם ברגשות רגילים ומחשבות רגילות שאופן הבעתם מועצם. זוהי אם כן האינטנסיביות, כלומר הכמות שגדלה, לא האיכות. ואילו ההשראה האמיתית מרמזת על איכות, היא כוללת יסודות טהורים ומעודנים עד מאוד. ההשראה האמיתית היא ההשראה האלוהית.
מסיבה זו גם אין לבלבל בין השראה לבין צורות מסוימות של הזיות מיסטיות. אלה שיוצרים קשר אמיתי עם השמיים מקבלים מהם זרמים של אור, הרמוניה ושלווה בלבד. בעוד שאלה הטוענים להשראת שמיים ומעוותים את גופם לכל עבר, מגלגלים את עיניהם ונושאים נאומים מופרזים או חסרי פשר, או קופאים על מקומם במשך שעות בתנוחה המחקה מצב אקסטטי, הם אנשים מעורערים בנפשם וחולים. גם אם הם מדברים על השמיים, על רוח הקודש, על המלאכים ועל רבי-המלאכים, הם למען האמת חולים, ועובדה זו מתבהרת בכל דרך פעולתם. הם משוכנעים שהם מתקשרים עם העולם האלוהי, אולם למעשה, כתוצאה מחוסר משמעת והיעדר עבודה פנימית, הם מצליחים לתקשר רק עם המחוזות התת-קרקעיים של המימד האסטרלי: הם באמת קיבלו משם מסרים והוראות, אבל אלה הם מסרים והוראות ששומר נפשו ירחק מהם.
גם אפלטון עסק בשאלת ההשראה כשהוא דיבר על ארבע צורות “הטירוף” או “ההזיה”. ואלה הן: ההזיה הנבואית, כמו זאת של פיתיה, הנביאה מדלפי, ושל הסיבילות הפגאניות… במצבן הרגיל הן אינן יודעות דבר ואינן יכולות לומר דבר. אבל כשהאל לופת אותן, הן מתנבאות ומחלקות אזהרות. ההזיות התרפויטיות שמאפשרות להתחקות אחר טקסי הטיהור והתפילות המרפאים מחלות ומכאובים של הפרט ושל הכלל. ההזיה היוצרת שבאמצעותה משפיעות המוזות על המוזיקאים, המשוררים והאמנים בכלל. ולבסוף, הזיית האהבה שההשראה שלה היא השתקפות היופי על פנים או גוף מושלמים. אם כי יש לזכור שהמושגים של טירוף והזיה אצל אפלטון שונים ממשמעותם כיום. אנחנו פוגשים לעתים בחיינו אנשים שסובלים מטירוף או הזיות, אבל לרוע המזל לא במובן שאליו התכוון אפלטון!
כדי שנוכל לומר על מישהו שהוא באמת זכה להשראה, עליו לפתח לפני כן את הגופים העדינים שלו על מנת שיצליח להתחבר לזרמים ולישויות של המימדים הסיבתי, הבודהי והאַטְמִי (האלוהי).
בהרצאה אחרת הסברתי לכם שאלה שמתרוממים אל המימד הסיבתי הם הגאונים, הקדושים הם אלה שהעפילו עד למימד הבודהי, ומי שהגיעו לפסגה, כלומר עד למימד האטמי, הם המורים הגדולים.
גאון הוא מישהו שהצליח כאמור להתרומם אל המימד הסיבתי, כלומר המימד המנטלי העליון, ולפי הנטיות שלו הוא מקבל מהאזור הזה יסודות שמאפשרים לו לגלות תגליות בתחומי המדע והמחשבה או להיות יוצר בתחום האמנות. הקדוש הוא אדם שהגביה עד למימד הבודהי, הוא מתקשר עם אהבת האל ויודע להפגינה מסביבו. אשר למורים הגדולים שהגיעו רחוק יותר מהגאונים והקדושים, הם הצליחו להתמוסס ולהתאחד עם התודעה האלוהית, ושם הם מקבלים את ההכרה והיכולות הנעלות ביותר.
הגאונים הם ישויות בעלות השראה, הם יוצרים, אבל חייהם רחוקים מלהיות קדושים, ולפעמים ההפך הוא הנכון. הודות לעבודה שהם עשו בגלגוליהם הקודמים, הם השיגו את הכישרונות שהם מפגינים כעת, אבל אם הם לא יישמרו ואם ירשו לעצמם לחיות באזורים התחתונים של התודעה, הם יאבדו את כל מה שהשיגו בעמל רב.
הקדושים לעומת זאת לא משאירים אחריהם שום עבודת אמנות, גם לא יצירת מופת, אבל הם חיים חיים טהורים, הניזונים מהאהבה האלוהית שאותה הם מצליחים להקרין סביבם.
אשר למורים הגדולים, הם חיים את אותם חיים טהורים ומקודשים כמו הקדושים, אבל הם גם יוצרים כמו הגאונים. ההבדל הוא בכך: יצירותיהם אינן שירה, מנגינה או ציורים, היצירה שהם בוראים היא אנושות חדשה, ובעזרת עבודה סבלנית ובלתי נלאית על הלב, השכל, הנשמה והרוח של בני האדם הם מאפשרים להם להתקדם אט-אט בנתיב ההתפתחות.
*המאמר הוא קטע מתוך הספר לראות את הנסתר מן העין.
במאמר הקודם שלי הצגתי את מרכזיותו של המספר שבע בהגותם של האיסיים. האיסיים ייחסו חשיבות רבה לחלוקת הזמן למרכיבים שביעוניים: שבוע, שבת, שמיטה (שבע שנים) ויובל (שבע שמיטות שהן 49 שנים). כמו כן הם אימצו את לוח השמש השביעוני, שמבוסס על 364 ימים שהם 52 שבועות.
המרכזיות של המספר שבע אצל האיסיים לא הייתה מוגבלת רק לאופן ספירת הזמן, אלא היה לה גם ביטוי קוסמי ורוחני. הדומיננטיות של המספר שבע נחשבה כביטוי לחוק אלוהי שמשתקף הן בעולם הנגלה והן בעולמות הרוחניים. המספר שבע, והביטוי שלו בלוח השמש השביעוני של האיסיים, משקפים חוק קוסמי שמקורו בהתגלות אלוהית ולא במוסכמה אנושית.
ניסוח חדש יותר של “חוק השבע” נמצא בכתביו של גיאורג איבאנוביץ’ גורדייף, מורה רוחני ממוצא יווני־ארמני (1949-1870). גורדייף הציג דרך רוחנית ייחודית שאותה הוא כינה “הדרך הרביעית”, שנלמדת עד היום במסגרות שונות. גורדייף ערך מסעות רבים ברחבי אסיה והמזרח התיכון, בחיפוש אחר ידע שנשתמר בתוך תרבויות ומסורות עתיקות. הוא ביקר ושהה במנזרים ובבתי ספר ממסורות שונות וחקר את התורות הרוחניות שנלמדו שם. בין היתר הוא מספר בכתביו שהוא שהה ולמד במנזרים איסיים.
משנתו של גורדייף מתמקדת בחוקיות ששוררת ביקום, הן במימד הפיזי והן במימד הרוחני. גורדייף טען שאותם חוקים פועלים בכל הממדים של היקום, ולכן על האדם ששואף להתפתחות רוחנית ללמוד את החוקים האלה ולהשתמש בהם לצורך התפתחותו. גורדייף ניסח בצורה מפורשת את “חוק השבע”, שהוא קרא לו “חוק האוקטבה”, כחוק שמתאר כיצד פועלים תהליכי התפתחות בעולם, הן במישור הפיזי והן במישור הרוחני. התהליך מתואר כעליה בתדירותן של התנודות, כאשר בין הרמה ההתחלתית לרמה שבה התדירות מוכפלת ישנן שבע דרגות. תהליך ההתפתחות האנושי איננו שונה מכל תהליך אחר של עליה מרמה אחת לרמה גבוהה יותר (או עליה בתדירות התנודות בטרמינולוגיה של גורדייף), ולכן גם הוא כפוף לחוק השבע.
במאמר זה ברצוני להרחיב את הדיון בחוק האוקטבה ולהראות את הקשר שלו גם לעולם הפיזי. אם אכן חוק האוקטבה עומד בבסיס של כל תהליכי ההתפתחות, היינו מצפים לראות אותו גם בתהליכי התפתחות שקיימים בטבע. בהמשך אציג ממצאים שממחישים כיצד תהליכי ההתפתחות בטבע מבוססים על מחזוריות דומה לזאת שאנו רואים באוקטבה המוסיקלית, שמבטאת את חוק השבע. ממצאים אלה קיימים הן ברמה המולקולרית של החומר והן בתהליכי התפתחות של צמחים ובעלי חיים.
גורדייף השתמש באוקטבה המוסיקלית כמודל להצגתו של חוק השבע. מבנה האוקטבה המוסיקלית מוצג בטבלה שלהלן.
בין התו דו באוקטבה אחת לתו דו באוקטבה שמעליה מוכפלת תדירותו של הצליל. המרווחים בתוך האוקטבה מחולקים ל-7 תווים ול-12 חצאי טונים. העלייה בתדר הצליל בין כל חצי טון היא בשיעור של 1.0594631, והיא מתקבלת באמצעות הקשר:
2 = 1.059463112
החלוקה הלא־סימטרית של התווים והטונים (7 תווים שמכילים 12 חצאי טונים) מצביעה על כך שהמרווחים בין התווים אינם שווים: בין התווים דו-רה, רה-מי, פה-סול, סול-לה, לה-סי ישנו מרווח של שני חצאי טונים (טון שלם).
כלומר העלייה בתדר הצליל בין התווים האלה היא בשיעור של 1.1224621 שמתקבל באמצעות הקשר:
1.1224621 = 1.05946312
לעומת זאת בין התווים מי-פה וסי-דו ישנם מרווחים של חצי טון, כלומר העלייה בתדר הצליל היא בשיעור של 1.0594631.
במילים אחרות, המרווחים בין התווים שמשקפים את העלייה בתדר הצליל עד להכפלתו, אינם רציפים. ישנן 5 מרווחים של שני חצאי טונים ו-2 מרווחים של חצי טון בלבד. נקודות אי הרציפות הן במעבר משלב 3 (התו מי) לשלב 4 (התו פה), ובמעבר משלב 7 (התו סי) לשלב 8, שהוא שלב 1 של האוקטבה הבאה (התו דו).
במאמר הקודם הראיתי שחוק האוקטבה, היה המוטיב המרכזי בכתבי האיסיים, שעוסקים בהרחבה בחשיבותו של המספר שבע. העדות של גורדייף לגבי הקשר הישיר שלו עם מסדרים איסיים, תומכת בהשערה שהוא קבל את הידע הזה מהם.
ביטוי נוסף לחוק האוקטבה ניתן למצוא בגודל מתמטי שנקרא “יחס הזהב”. יחס הזהב הוא מספר אי־רציונלי ששווה בקירוב ל-1.618. את יחס הזהב ניתן לגזור מסדרה מתמטית שנקראת סדרת פיבונצ’י. והיא מוצגת בטבלה שלהלן.
בסדרת פיבונצ’י כל איבר הוא הסכום של שני המספרים שלפניו (למעט שני האיברים הראשונים 0 ו-1). בניית הסדרה היא פשוטה מאוד: האיבר השלישי הוא 1 (הסכום של 1+0), האיבר הרביעי הוא 2 (הסכום של 1+1), האיבר החמישי הוא 3 (הסכום של 2+1) וכך הלאה.
אחת התכונות של סדרת פיבונצ’י היא שהיחס בין כל שני איברים עוקבים מתכנס ליחס הזהב. כך למשל היחס בין 34 ל-21 הוא 1.619, היחס בין 55 ל- 34 הוא 1.6176 והיחס בין 89 ל-55 הוא 1.6182. ככל שאיברי הסדרה גדלים היחס בין שני איברים עוקבים מתקרב ליחס הזהב.
את יחס הזהב אנו יכולים לראות בטבע אם נציג את סדרת פיבונצ’י באמצעות ריבועים שאורך הצלע שלהם שווה לערך הסדרה, כדוגמת לכך התרשים שלהלן.
חיבור הריבועים יוצר מלבן שהיחס בין צלעותיו הוא היחס בין האיברים שבסדרת פיבונצ’י. לפיכך ככל שנגדיל את מספר הריבועים היחס בין צלעות של המלבן שייווצר יתכנס ליחס הזהב. בתרשים שלעיל אורך הבסיס של המלבן הוא 34 ואורך הגובה שלו הוא 21. לפיכך היחס ביניהם הוא 1.619.
באמצעות התרשים שלעיל ניתן ליצור תבנית של ספירלה שמוצגת בתרשים שלהלן.
הספירלה נוצרת באמצעות תנועה לאורך אלכסוני הריבועים. בדוגמה שלהלן אנו משתמשים בקווים ישרים אולם ניתן ליצור את הספירלה גם אם נשרטט קשת במקום כל אלכסון, כפי שמוצג בתרשים שלהלן.
מסתבר שבאמצעות סדרת פיבונצ’י ניתן להגיע בדרך מתמטית לספירלה שהיא צורה שנפוצה מאוד בטבע כפי שנראה בהמשך. אולם לפני כן עלינו עדיין להראות כיצד בא לידי ביטוי חוק האוקטבה בסדרת פיבונצ’י. לשם כך נשתמש בתרשים הקודם שבו הספירלה נוצרה על ידי קווים ישרים שמייצגים את אלכסוני הריבועים. כל קו כזה מסומן בחץ שחור שמצביע על כיוון ההתפתחות של הספירלה – מבפנים החוצה. ליד כל חץ מופיעים בתרשים ערכי האיברים המתאימים של סדרת פיבונצ’י, וכן סדר הערכים על פי האוקטבה. כך למשל האיבר הראשון בסדרה הוא 0 והוא יופיע בבסיס החץ הראשון, כשהוא מקביל לתו הראשון דו. האיבר השני – 1 יופיע בבסיס החץ השני והוא מקביל לתו השני רה. נתוני התרשים מוצגים גם בטבלה שלהלן.
הטור השמאלי של הטבלה מציג את כיוון החץ שהוא למעשה כיוונה של הספירלה. בדוגמה שלנו כיוונו של החץ הראשון הוא לדרום־מזרח והוא מחבר בין התו דו לרה (או בין איבר 0 לאיבר 1). ניתן לראות שהחץ משנה את כיוונו בכל מעבר בין שני איברים, וכך למעשה נוצרת צורת הספירלה. ישנם שני מעברים שבהם כיוון החץ הוא בדיוק הפוך מהכיוון ההתחלתי – כלומר הוא פונה לצפון־מערב. המעבר הראשון הוא בין התו מי לפה (או בין האיבר 1 לאיבר 2) והמעבר השני הוא בין התו סי לתו דו (או בין איבר 8 לאיבר 13). אנו רואים אפוא שהספירלה שנוצרת על ידי סדרת פיבונצ’י (יחס הזהב) מתנהגת לפי חוק האוקטבה. שני המעברים שבהם הספירלה מחליפה כיוון מקבילים למעברים הלא רציפים בין התווים מי לפה וסי לדו.
הקשר בין ספירלת פיבונצ’י לחוק האוקטבה איננו תלוי בכיוון ההתחלתי של הספירלה, ומתקיים למעשה לכל אורכה. על מנת להראות זאת נציג להלן ספירלה שמשתרעת על פני שתי אוקטבות (כלומר על פני 15 האיברים הראשונים של סדרת פיבונצ’י). על מנת לעשות זאת יש צורך לתרגם את ספירלת פיבונצ’י לערכי X ו-Y במערכת צירים רגילה. שיטת התרגום מוצגת בטבלה שלהלן.
התרגום של סדרת פיבונצ’י לערכי X ו-Y שייצרו ספירלה נעשה באמצעות משתני עזר לכל אחד מהצירים. כל משתנה עזר מורכב מצמדים של 1 ו-1 ולאחר מכן (1-) ו- (1-) וחוזר חלילה. משתנה העזר ל-X מתחיל בערך 1 בעוד שמשתנה העזר ל-Y מתחיל בערך (1-). כל ערך של X ו-Y שווה לערך הקודם ועוד המכפלה של משתנה העזר באיבר פיבונצ’י המתאים.
לדוגמה:
ערך ה-X שמקביל לתו פה באוקטבה הראשונה הוא 0. הוא מתקבל באמצעות הערך הקודם (של התו מי) שהוא 2 ועוד משתנה העזר (1-) כפול איבר פיבונצ’י המתאים (2).
במקביל ערך ה-Y שמקביל לתו פה באוקטבה הראשונה הוא 2, והוא מתקבל באמצעות הערך הקודם שהוא 0 ועוד משתנה העזר (1) כפול איבר פיבונצ’י המתאים (2).
ערך ה-X שמקביל לתו פה באוקטבה השנייה הוא 65. הוא מתקבל באמצעות הערך הקודם (של התו מי) שהוא 10 ועוד משתנה העזר (1) כפול איבר פיבונצ’י המתאים (55).
במקביל ערך ה-Y שמקביל לתו פה באוקטבה השנייה הוא 15, והוא מתקבל באמצעות הערך הקודם שהוא 40- ועוד משתנה העזר (1) כפול איבר פיבונצ’י המתאים (55).
באופן זה ניתן ליצור ערכי X ו-Y שהשרטוט שלהם על פני מערכת צירים ייתן לנו את ספירלת פיבונצ’י. בתרשים שלהלן מוצג שרטוט של האוקטבה הראשונה.
ליד כל אחת מהנקודות מסומן גם התו המתאים לה. הספירלה בתרשים זה זהה בעקרון לספירלה הסכמטית שהוצגה קודם, שנוצרה על ידי החיצים שהועברו דרך אלכסוני הריבועים של חתך הזהב. כיוון הספירלה במקטעים השונים שלה מוצג בטבלה הבאה והוא זהה לכיוונים שראינו בתרשים הקודם. הספירלה מתחילה מהנקודה 0,0 לכיוון דרום מזרח.
כמו בדוגמה הקודמת הספירלה הופכת את כיוונה ביחס לכיוון ההתחלתי פעמיים: בין התווים מי לפה ובין התווים סי לדו.
התרשים הבא מציג את ספירלה שנוצרה באוקטבה השנייה. ספירלה זו מתחילה באיבר 13 בסדרת פיבונצ’י ומסתיימת באיבר 377 (ראו טבלה מתחת לתרשים).
הספירלה של האוקטבה השנייה מתחילה לכיוון דרום־מערב, וגם היא הופכת את כיוונה ביחס לכיוון ההתחלתי פעמיים: בין התווים מי לפה ובין התווים סי לדו. ניתן לראות שהפיכת הכיוון ביחס לכיוון המקורי על פי חוק האוקטבה איננה תלויה בכיוון ההתחלתי של הספירלה, אלא היא תכונה של ספירלת פיבונצ’י.
אפשר לראות בספירלת פיבונצ’י ביטוי גרפי לחוק האוקטבה. חוק האוקטבה אמנם מבטא מחזוריות, מכיוון שבכל אוקטבה התווים חוזרים על עצמם. אולם זו איננה מחזוריות מעגלית, מכיוון שלכל תו יש תדר גבוה יותר מזה שלפניו, עד שמתחילה אוקטבה חדשה שבה התדר מוכפל. הספירלה מבטאת באופן גרפי את התכונות האלה. מצד אחד יש בה מחזוריות בגלל התנועה המעגלית, אולם כל מעגל גדול יותר מזה שלפניו.
העניין בספירלות פיבונצ’י איננו מתמטי בלבד, מכיוון שספירלות כאלה נפוצות מאוד בטבע.
להלן נציג מספר דוגמאות:
בעולם החי ניתן לראות ספירלות פיבונצ’י בתבניות ההתפתחות של שבלולים וקונכיות.
ניתן לראות כיצד הקונכייה מתפתחת מבפנים החוצה בצורת ספירלה.
בעולם הצומח התפתחות של עלים בצמחים היא לעתים קרובות מאוד בצורת ספירלה, כפי שממחישות שתי התמונות הבאות.
העלים צומחים מבפנים החוצה ויוצרים ספירלה שהולכת וגדלה. תבניות דומות ניתן למצוא גם בהתפתחות של זרעים בתוך פרחים וכן בהתפתחות של עלי כותרת. באופן כמעט קבוע אנו רואים צמיחה מבפנים החוצה בצורה של ספירלה. מדענים טוענים שהצורה הספירלית מתפתחת בטבע מכיוון שהיא מספקת את היעילות האנרגטית הגבוהה ביותר.
סופות באטמוספירה גם הן מתפתחות בצורה של ספירלת פיבונצ’י, כמי שממחיש צילום האוויר של ההוריקן קטרינה.
גם גלקסיית שביל החלב, שבה נמצאת מערכת השמש שלנו, בנויה כספירלת פיבונצ’י.
יואב ויזל – פרופסור לבוטניקה באוניברסיטת תל אביב – מתייחס לחוקיות שבאה לידי ביטוי בצורת הספירלה במאמר שהתפרסם במגזין “מחשבות”:
“דוגמה נוספת לאחידות ולקביעות של צורות היסוד של החיים היא צורת הסליל.
סליליות בצמחים מתבטאת בגדילי הדנ״א, בהשקעת אגדי מולקולות התאית (פיברילות) בדופן התא, בסידור תאי הגבעול, בסידור העלים לאורך הציר, בסידור הפרחים בתפרחת, באתרי יציאת השורשים הצדדיים בשורשים ועוד. סליליות פירושה חוקיות. לפיכך, הכרת מקומם של שלושת הפרחים הראשונים בתפרחת של חמנית והכרת החוקיות של הסליל בצמח זה מאפשרת חיזוי מדויק של מקומם של שאר הפרחים”.
לסיכום ההתפתחות של צורות רבות בטבע בתבנית של ספירלה מבטאת חוקיות שניתן לתאר אותה בצורה גיאומטרית באמצעות “יחס הזהב”, ובצורה מתמטית באמצעות סדרת פיבונצ’י. המבנה הייחודי של צורת הספירלה מבטא את חוק האוקטבה שבא לידי ביטוי בנקודות המפנה שלה.
לקריאת המאמר המלא “אבולוציה, תודעה וחוק האוקטבה” מאת אלי מלכי.
***
הסרטון nature by numbers מאת כריסטובל וילה ממחיש איך דברים שונים בטבע מבוססים על סדרת פיבונצ’י וחתך הזהב:
*המאמר נכתב לעיתים בלשון נקבה ולעיתים בלשון זכר ומתייחס לשני המינים ולכל המגדרים.
לפני כמעט 10 שנים, ביומולדת 28 שלי, חברה התקשרה אליי ושאלה: ״מה את עושה הערב?״. ״לא תכננתי משהו מיוחד״, אמרתי.״אוקיי יופי. אז הכנתי לך מתנה. את הולכת לשיעור ניסיון של המורים שלי למדיטציה״. למרות שלא ממש הייתי בקטע הרוחני, מכיוון שסמכתי עליה מאוד, החלטתי לתת לזה צ׳אנס. הגעתי לסטודיו ליוגה במרכז ת״א, נכנסתי לחדר מלא אנשים שאני לא מכירה, התיישבתי בפינה אחת של החדר די קרוב למורים, והופ! – תחושה מוזרה, אך כה נפלאה, אפפה את כל הגוף שלי. הרגשתי שהגעתי הביתה. מאז ועד היום אני מתרגלת מדיטציה באופן קבוע. יש תקופות שיותר זמן ביום ויש תקופות שפחות.
היתה רק עוד פעם אחת בחיי שבה הרגשתי שוב את התחושה האופפת־כול האופורית הזו של ״לחזור הביתה״.
זה קרה ארבע שנים מאוחר יותר, כאשר דיברתי עם איבר המין שלי בפעם הראשונה בחיי. מאז ועד היום אני נמצאת בתקשורת יומיומית עם האיברים המיניים הנשיים שלי (וואגינה, שחלות, רחם, שדיים) באופן קבוע. יש תקופות שיותר זמן ביום ויש תקופות שפחות.
ישנן מסורות רוחניות ודתיות שמספרות לנו שיש סתירה בין הגוף לרוח, מעין דיכוטומיה כזו שלא ניתנת לגישור. הגוף נתפס כמשהו שצריך לשאוף להתעלות מעליו. עיסוק בגוף ובצרכי הגוף אפילו עלול להיתפס כמשהו לא רוחני, גשמי ושטחי. ספציפית לגבי מיניות, קיימים מסרים מאוד בעייתיים במסורות שונות – שהמיניות שלנו היא חייתית, יצרית, לא־מוסרית, ואפילו שהיא ממש חטא – ויש להתעלות מעליה.
אבל מה אם הייתי אומרת לכם שיש דרך לגשר בין שני העולמות? שחיבור לגוף וספציפית למיניות, יכול להעצים את החיבור הרוחני שלנו, וחיבור רוחני יכול להעצים את המיניות שלנו?
במשך יותר מעשור הסתובבתי בעולם במין חיפוש אחר האושר. הלכתי לסדנאות התפתחות אישית, תקשורת מקרבת, ריטריטים רוחניים, קראתי ערימות על גבי ערימות של ספרים, ניסיתי כל כך הרבה טיפולים, שעות על גבי שעות של מדיטציה, יוגה ותרגול רוחני. אבל משהו עדיין הרגיש חסר. הסתובבתי בעולם בתחושה של חוסר חשק, עייפות, ממש ׳כבויה׳. מערכות היחסים שלי היו רוויות קונפליקטים כואבים ואפילו אלימות. לא הבנתי למה אחרי כל כך הרבה שנים של לימוד ותרגול מכל הסוגים, אני עדיין לא מרגישה מאושרת, מסופקת ושמחה ביומיום שלי ובמערכות היחסים שלי?
עד שלגמרי במקרה נתקלתי בטאואיזם. בניגוד למסורות רוחניות אחרות, הטאואיסטים מאמינים שהאנרגיה המינית שלנו היא מקור לחיבור רוחני, לאנרגיות ולעוצמה. במקום להתנסות להתעלות מעל הגוף והאנרגיה המינית, התרגול הטאואיסטי עוזר לנו לתעל את האנרגיה הזו לטובת העצמת החוויה הרוחנית – והעצמת כל מישור בחיינו.
האנרגיה המינית נחשבת על ידי הטאואיסטים כאנרגיית החיים שלנו, ובשל כך לא רק שהיא לא ״פגומה״ או ״נחותה״ אלא יש להתייחס אליה כאנרגיה מקודשת של בריאה והתחדשות. בנוסף, האנרגיה המינית היא אנרגיה של יצירה ויצירתיות. אם תחשבו על זה רגע, תגלו שכל דבר שחי בעולמנו התחיל מאנרגיה מינית!
התרגול הטאואיסטי הזמין אותי לשנות את ההגדרה שלי לרוחניות. במקום לחשוב על התרגול הרוחני והמדיטציה שלי כמשהו שמתרחש רק כשאני בבידוד ובדממה, התחלתי לחקור תרגול מסוג חדש. מדיטציה שמתרחשת בתוך החיים. חוויה עשירה ומדהימה שמתרחשת כאשר אני בנוכחות מלאה ברגע הזה, ושמגיעה אליי דרך החושניות שלי – כלומר דרך חמשת החושים.
מסורת נוספת שעושה את החיבור הזה בין רוח לחומר, כולל למיניות, בצורה מופלאה היא המסורת הטנטרית. בטנטרה, איבר המין הנשי נקרא ״יוני״ – המילה בסנסקריט לאיבר המין הנשי, שמשמעותה גם ״מקור כל החיים״, או ״מרחב מקודש״. איבר המין הזכרי מכונה ״לינגאם״ – שמשמעותו בסנסקריט ״סימן״ וגם ״מטה של אור״.
היו כמה שאלות שבהתחלה ממש לא היה לי פשוט לענות עליהן “כן”:
האם את יכולה להתייחס לאיבר המין שלך כאל מרחב מקודש?
האם אתה יכול להתייחס לאיבר המין שלך כאל מטה אור מקודש שבא להפיץ אור וריפוי בעולם?
האם את/ה יכול/ה להתייחס לאנרגיה המינית שלך כמקודשת?
זה דרש התבוננות, חקירה ונכונות לרפא דפוסים ישנים ולא בריאים ואמונות שליליות שספגתי לגבי מיניות. במשך תקופה ארוכה התנסיתי ובדקתי: האם אני יכולה להרגיש את החיבור לאלוהים, ליקום, לבריאה, או איך שתרצו לקרוא לכוח הזה שמזיז את הפלנטות, גם כשאני יושבת על ספסל בפארק וצופה בילדים שלי משחקים? או כשאני הולכת לסופר? או הכי קשה – כשאני… עושה אהבה עם עצמי או עם בן הזוג שלי? כשאני מדברת עם היוני שלי?
מסתבר שממש כן. וגם אתם יכולים.
אז איך מיניות יכולה להעצים את החוויה הרוחנית שלנו בעולם? כל מי שמתרגל מדיטציה באופן קבוע, יודע שהקסם של התרגול הזה, ומה שהופך אותו לכל כך עוצמתי, זו היכולת ההולכת ומתפתחת יחד עם התרגול, להיות בנוכחות עמוקה ברגע הזה ממש. כמו שהמורה שלי למדיטציה היה אומר: אלוהים קיים רק כאן ועכשיו, לא בעתיד ולא בעבר. באותה מידה, גם אורגזמה ועונג חושני מתרחשים רק כאן ועכשיו. אי אפשר להתענג בעתיד. העונג החושני קיים בגוף – והגוף תמיד נמצא רק בהווה.
כאשר אנחנו מחזקים את הקשר שלנו עם האנרגיה המינית שלנו, עם הגוף ועם העונג החושני שלנו, אנחנו מחזקים גם את היכולת להיות בנוכחות מלאה ברגע הזה, ולחוות סיפוק ואושר פנימי שלא תלויים בגורמים חיצוניים. וכך לאט לאט פוחת בחיינו המרדף אחרי מטרות חיצוניות, אישורים חיצוניים ודברים חומריים. המעגל האינסופי הזה של ״אנחנו נהיה מאושרים כש…״(השלימו את החסר): ״אקבל את הקידום בעבודה…״, ״אהיה בזוגיות…״, ״יהיו לי ילדים…״, ״העסק שלי יצליח…״, ״אוריד 10 קילו…״
כל אותם סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו שהאושר נמצא באיזו נקודת זמן עתידית דמיונית לאחר שמטרה חיצונית כזו או אחרת הושגה – הם רק אשליה. הרי אנחנו כבר יודעות שכשנגיע ליעד הנכסף יצוצו אתגרים חדשים, וה”מטרה שלאחריה יגיע האושר” פשוט תתחלף במטרה חדשה. האמת היא שאם נעצור לרגע ונתחבר פנימה לאנרגיה המינית שלנו ולגוף, נגלה שממש ברגע הזה – הכול בסדר. באמת. נסו את זה לאורך תקופה ותראו.
אחד הפידבקים הכי נפוצים שאני שומעת מתלמידות שלי אחרי כמה חודשים של תרגול החיבור לאנרגיה המינית שלהן, הוא שהן מרגישות שחזרו לחיים. יש איזו תחושה של סיפוק פנימי שמלווה אותן, שגורמת להן לחיות פחות ופחות מתוך ריצוי ויותר ויותר מתוך האמת הפנימית העמוקה שלהן, מה שמאפשר להן לתת את המתנות שלהן (כלומר להיות בשירות – תרגול רוחני חשוב מאין כמוהו) בעולם הזה. מעבודה עם מעל ל-1500 תלמידות ועשרות אלפי עוקבות, אני יודעת בוודאות שזה עובד. כשאישה מתחילה לדבר עם איבר המין שלה – החיים שלה משתנים.
מכיוון שלא עבדתי עדיין עם הרבה גברים, כמחקר לקראת כתיבת המאמר הזה ראיינתי קולגה מדהים שלי בשם טיירן מובארי, מורה אוסטרלי למיניות מודעת לגברים. רציתי לוודא שהחוויה אכן דומה גם עבור גברים ולא רק לנשים. טיירן אישש את מה שחשבתי: מניסיונו בעבודה עם מאות גברים, הוא מצא שכשגבר מתחיל להתחבר מחדש לפין, לאשכים, לנוזל הזרע ולאנרגיה המינית שלו כמקודשים וכמורי דרך – הוא מתחבר לאנרגיית החיים שבתוכו. כתוצאה מכך, הוא מתחיל לחוות את עצמו כיצור אקסטטי שמחובר לכל החיים, לכל הבריאה – מוכן לחדור אל העולם באהבה – לא רק עם הפין שלו אלא עם כל הלב והגוף שלו.
בנוסף, גם לנשים וגם לגברים, הרגע של האורגזמה מתואר הרבה פעמים כרגע של חיבור אקסטטי לאלוהים – בה אין אפשרות אחרת מלבד להיות בנוכחות מלאה ברגע הזה. גם נשים וגם גברים יכולים ללמוד להאריך את החוויה הזו של אקסטזה ואושר עילאי, על ידי חיבור לסוג אחר של עונג ואורגזמה, שהיא יותר פנימית ופחות חוויה של ״שיא״ קצר של כמה שניות (אבל זה נושא למאמר שלם שלא נרחיב עליו כאן…).
חדשות טובות – זה עובד גם בכיוון ההפוך! לא רק שהמיניות, החושניות והאנרגיה המינית שלנו הן מנועים חזקים לחיבור וחוויה רוחנית – אלא גם מדיטציה ותרגול רוחני יכולים להעצים את המיניות שלנו – בענק!
ראשית, ברמה הפיזיולוגית: מדיטציה יכולה להוריד את רמות הסטרס שלנו ואת רמות ההורמונים של הסטרס בגופנו, כגון: קורטיזול ואדרנלין. הידעתם שסטרס הוא אחד מהגורמים הכי קוטלי־סקסיות שיש…? כשאנחנו בעייפות ובסטרס, מבחינה ביולוגית הגוף שלנו מאמין שיש ״סכנה״ בסביבה (כמו נמר טורף) ולכן נכנס למצב של הכנה לתקיפה או בריחה מה״סכנה״. הגוף ממש מכבה מערכות שנחשבות ״מותרות״ ברגעים של סכנה, כמו מערכת העיכול והמערכת החיסונית. אנחנו מוצפים בקורטיזול ואדרנלין, שאגב, לא רק מפריעים לנו לחוש עונג, אלא בנוסף, עודפים של ההורמונים האלה בגוף עלולים לגרום לקשיים לחוות זקפה (לגבר) ואורגזמה (לאישה).
ואם הסטרס הוא הקוטל מספר אחד לסקס, נחשו מהו המאיץ מספר אחד שיכול לשדרג כל חוויה מינית ממשהו סתמי ל-“הולי פאק מה זה היה?!?!״ התשובה: נוכחות עמוקה ברגע הזה, וספציפית נוכחות בגוף.
מהו אחד התרגולים הכי מהירים ופשוטים להפחית את הורמוני הסטרס, לרענן את הגוף ולהעמיק את הנוכחות ברגע הזה? ניחשתם נכון – מדיטציה. לשמחתנו, כבר הוכח מדעית שמדיטציה מפחיתה את כמות הקורטיזול בדם, מטפחת מנוחה עמוקה של הגוף, יכולה לרפא כאבי ראש ועייפות כרונית, וכמובן – עוזרת לנו להיות הרבה יותר בנוכחות. מחקר מעניין במיוחד מראה שתרגול מדיטציה באופן קבוע, מגדיל את הפעילות של נוירונים במוח שנקראים ״נוירוני־מראָה״ כלומר הנוירונים שמטפחים אמפתיה. אלה הנוירונים שגורמים לך להתכווץ בחלחלה כשאת רואה מישהו אחר מחליק ומקבל מכה חזקה – את מרגישה את הכאב שלו במובן מסויים. כאשר יש לנו פעילות מפותחת של נוירוני־מראה שכאלה במוח, זה הופך אותנו למאהבים טובים יותר מכיוון שאנחנו יכולים לחוש את בן או בת הזוג שלנו ואת גופם. מה שמגניב ממש זה שהניורונים האלה עובדים גם על עונג! זה אומר שעם הזמן והתרגול אתה יכול לפתח יותר ויותר את היכולת לחוש עונג עז כאשר אתה מענג את בן או בת הזוג שלכם! מהמם, נכון?
בנוסף לכל זה, אנחנו יכולים גם לתרגל מדיטציה תוך כדי מעשה אהבה – כלומר להיות בנוכחות עמוקה ואינטנסיבית בגוף וברגע הזה תוך כדי המפגש המיני עם עצמנו ועם בן או בת הזוג שלנו, ולהגיע למפגש הזה עם הכוונה לראות את האלוהי שבו או בה ובעצמנו.
כשהייתי בתיכון חבר טוב שלי נהג לומר בצחוק שאם היו לוקחים את היכולות של שנינו ומחברים לאדם אחד, היה יוצא אדם מושלם. מי יודע… אבל אני חושב שהאמירה שלו טמנה בחובה משהו שנכון לגבי כל מערכות היחסים וגם ברמה של האנושות כולה כמכלול: אנחנו לא מושלמים, אף אחד מאיתנו לא מושלם (ואם יש כזה שיקום ויגיד!), והסיבה שאנחנו לא מושלמים היא שיש בכולנו חלקים מפותחים יותר וחלקים מפותחים פחות.
אם ננסה לחשוב על אדם מסוים שאנחנו מכירים – במה הוא טוב ובמה הוא פחות טוב – נוכל לראות שמייד עולים לנו דברים מסוימים שהאדם הזה טוב בהם, ואם נחשוב על אדם אחר כנראה שיהיו דברים אחרים שהוא מוכשר בהם. זה תרגיל שעושים הרבה פעמים בחברות כדי לפתח מודעות למכלול ולשפר את עבודת הצוות. אחד הדברים שמגלים כשעושים את התרגיל הזה הוא את המגוון האנושי שקיים סביבנו. ובדומה למה שמלמדים בשיטת הפרמקלצ׳ר: מגוון צמחים בגינה תורם ליציבות ובריאות החברה לאורך זמן. אם נעשה את התרגיל על מדגם רחב של אנשים נוכל לגלות למשל שיש אנשים מסוימים שהם מאוד מסודרים, שיש אנשים (בד״כ פחות מסודרים) שמאוד טובים בתקשורת ובמכירות, שיש אנשים מאוד עקביים ושיש כאלה שטובים בלפרוץ דרכים חדשות בתנאי שטח קשים ומלאי התנגדויות. וכן, יש גם את הצד השני שהוא תוצאה טבעית ומתבקשת של הראשון: יש גם את הדברים שבהם אנחנו פחות טובים, ואת המגרעות שלנו (ושל האחרים). במובן מסוים חוסר השלמות הזה שלנו נובע מכך שיש לנו חלקים שונים ושלא כולם מפותחים באותה מידה, אנחנו כמו טירה שבה חלק מהחדרים מרוהטים ומסודרים, ולחלק אין לנו אפילו מפתח כדי להיכנס. חדרים אחרים מבולגנים לגמרי ושורצים בהם עכברים ועכבישים. חשוב להבין שהחלקים האלה שבתוכנו הם מודולריים, המוח שלנו הוא מודולרי, כפי שאומר לנו חוקר המוח האמריקאי פרופ׳ מייקל גדזניגה:
״אני טוען שהמוח האנושי מאורגן בצורה מודולרית. במודולרי הכוונה שהמוח בנוי מחלקים שמתפקדים בצורה עצמאית יחסית ושפועלים במקביל. המוח אינו דבר אחד שלם ובלתי ניתן לחלוקה, והוא גם לא פועל בדרך יחידה לפתור את כל הבעיות. במקום זאת, קיימים במוח חלקים רבים ושונים שהם בעלי התמחות ספציפית, ושמתמודדים עם כל המידע שאליו הם נחשפים. המידע העצום והעשיר שמגיע למוחנו מחולק לחלקים, ומערכות רבות מתחילות לעבוד עליו במקביל״.
לדימוי הזה בדיוק התייחסה תרזה מאווילה בספרה הטירה הפנימית, כאשר היא מדמה את האדם לטירה גדולה הבנויה חדרים חדרים, כאשר בחלקם שורצות חיות טרף, חלקם פנימיים יותר, ובהיכל הפנימי ביותר נמצא המלך בכבודו ובעצמו.
״שערו בנפשכן, כפי שכבר ציינתי, שבטירה זו ישנם היכלים רבים. חלקם למעלה, חלקם למטה וחלקם בצדדים. ובלב ליבה נמצא ההיכל הראשי, שבו מתנהלים המגעים הסודיים ביותר בין אלוהים לנשמה…
מתוך הספר הטירה הפנימית מאת תרזה מאווילה
ישנן למעשה נשמות רבות שנשארות בטבעת החיצונית של הטירה, מקום הימצאם של השומרים, והן אינן רוצות להיכנס פנימה ואינן רוצות לדעת מה טומן בחובו מבנה מפואר זה, מי גר בו ואילו חדרים הוא מכיל. בוודאי כבר קראתן בספרים מסוימים העוסקים בתפילה שמייעצים לנשמה להיכנס לתוך עצמה – זאת הכוונה״.
אם נשתמש בדימוי הטירה של תרזה, הרי שבכולנו יש את כל החדרים, כלומר באופן עקרוני בכולנו קיים מלוא הפוטנציאל האנושי, וההתממשות של הפוטנציאל הזה היא תוצאה של שילוב בין כמה גורמים: הגנטיקה שלנו, הסביבה שבה גדלנו, החינוך שקיבלנו, האמונות שההורים שלנו הנחילו לנו, בתי הספר שבהם למדנו, הבחירות שעשינו, הדברים שהשקענו בהם, המאמצים שעשינו, וכן הלאה. אנחנו תוצר של כל הדברים האלה.
האם הפוטנציאל שלנו מוגבל? התשובה היא כן ולא. הדימוי המתאים ביותר לפוטנציאל שלנו הוא זה של גומייה: ניתן למתוח את המימוש שלו, אבל עד גבול מסוים. אליזבט הייך וסלוורג׳אן יסודיאן מדברים על כך בספרם ראג׳ה יוגה, כאשר הם מתייחסים לקשר בין מימוש הפוטנציאל האנושי לבין הסיבה המקורית לחלוקה לקסטות הנהוגה בהודו. הם נותנים דוגמא של רקדן פולני מפורסם שהיה דור שלישי למשפחה של רקדנים, ולגנטיקה שאיפשרה לגוף שלו להיות בעל מבנה ייחודי שמתאים לריקוד:
הבה נתבונן בניז׳ינסקי, הרקדן הפולני המפורסם: מצד אביו, רקדו אבותיו זה חמישה דורות. אימו הייתה גם היא רקדנית בלט מוכשרת ומיומנת למופת שזכתה לתהילה בזכות עצמה. ניז׳ינסקי מילא אחר כל הדרישות הנחוצות לביטויה של הרמה הרוחנית הגבוהה ביותר – באמצעות תנועות פיזיות. מערכת עצביו הייתה מסוגלת להעביר את התנסויותיו הרוחניות העמוקות ביותר עד לתוך הנימים הזעירים ביותר של ישותו. וכמו כלי ממושמע, נסחף גופו אחר התגלותו של כוח הבריאה המבוטא בתנועה. לא רק מערכת העצבים והשרירים המחוטבים שלו השיגו רמה זו של התפתחות, כי אם גם עצמותיו התאימו עצמן למימוש האמנות שאותה הוא ירש מאבותיו. ניז׳ינסקי נולד עם מבנה כפות רגליים שונה וייחודי שאפשר לו לבצע את הניתורים המפורסמים שלו. הוא נדמה כמי שכמעט מרחף באוויר. הביוגרפיה שלו, שנכתבה על ידי רעייתו רוֹמוֹלָה פּוּלְסְקִי, מאירה את הנושא:
ד״ר אָבֵּה הראה לי צילום רנטגן, והסביר את העובדה המפליאה שלפיה המבנה האנטומי של כפות רגליו של וָאסְלָב אינו דומה לזה של בני אדם רגילים. כפות רגליו של ואסלב הן משהו שבין אדם לציפור.
״כיצד אתה מסביר זאת דוקטור?״
״זה עבר אליו לגמרי בירושה! דרך חמישה דורות של ריקוד, הוא לא רק גדל כרקדן והתאמן ללא הרף, אלא גם אבותיו ניהלו אורח חיים דומה. וזהו גם סוד ניתוריו המופלאים. לא פלא שנדמה כאילו הוא עף. ניז׳ינסקי הוא ציפור־אדם״.
מתוך הספר ראג’ה יוגה מאת אליזבת הייך וסלבראג’ן יסודיאן
כדי להגיע לרמה גבוהה של מצוינות בכל תחום שהוא נדרשת השקעה, קודם כל של זמן. הרקדן שבדוגמא התאמן כמה שעות ביום במשך שנים, וזה היה חלק ממה שהביא אותו לרמה גבוהה כל כך. נגן מקצועי נדרש גם הוא לתרגל כמה שעות ביום, והדבר נכון בכל תחום שהוא. אם נעשה חשבון פשוט נראה שאין לנו באמת אפשרות להיות טובים בהכול, בפשטות כי זה ידרוש זמן אינסופי, שאין לנו.
ההבנה שלכל בני האדם יש באופן עקרוני פוטנציאל אינסופי מביאה אותנו להבין גם למה באופן עקרוני האינטליגנציה של קבוצה של אנשים היא יותר גדולה מסכום האינטליגנציה של מי שמרכיבים אותה. ולכן, ככל שבקבוצה יש אנשים מגוונים יותר, כך היא יותר אינטליגנטית.
זאת הסיבה שבקבוצת כדורגל למשל יש 11 שחקנים, ובקבוצת כדורסל יש 5 שחקנים, ואם זו קבוצה טובה היא תהיה מגוונת ותכלול שחקני התקפה טובים וגם שחקני הגנה טובים. הקבוצה לא נמדדת רק בכוכב המוכשר ביותר שלה, אלא ביכולת של השחקנים להשתמש בתכונות של כל אחד מהם ולשתף פעולה. זאת הסיבה שגם בחברות וארגונים עובדים בצוותים. ביחד, ועם גישה נכונה, אנחנו יותר אינטליגנטיים ומוצלחים. זה נשמע פשטני אולי אבל כשנבין זאת לעומק, נבין גם עד כמה האחרים יקרי ערך עבורנו וחיינו ישתנו.
ביחס לחשיבות של העבודה בקבוצה, בספרו של גורדייף סיפורי בעל זבוב לנכדו הוא מדבר על כך שבמקור אחת מאבני היסוד של הבודהיזם הייתה לא ההתבודדות, אלא בדיוק להיפך: להיות יחד בקבוצה, רצוי עם אנשים שונים ממך, וכך שהאחר יהווה עבורך מראה, ודרך החיכוך שנוצר ביניכם יעזור לך להתפתח.
כדי להבין את ההקשר, גורדייף מתייחס לאיבר שהוא מכנה “קונדאבופר”, מעין שילוב בין “קונדליני” – (האנרגיה הזורמת במעלה עמוד השדרה) ו-“buffer” (חוצץ או בולם זעזועים). לדבריו בני האדם סובלים מההשלכות של איבר זה שהושתל בחוט השדרה שלהם בעבר כתוצאה משיבוש קוסמי, ושגם כיום, למרות שהאיבר עצמו הוסר, השרידים שלו גורמים למעין סטייה שמשבשת את האיזון בין שלושת החלקים של האדם, אותו גורדייף מכנה “יצור תלת־מוחי”: הפיזי, הרגשי והשכלי.
…למרבה הצער נובעת אי־ההבנה המעציבה מדברים מסוימים, שאכן אמר בודהה הקדוש באחת משיחותיו.
יום אחד, בהיותו בחוג תלמידיו הקרובים ביותר, דיבר בודהה הקדוש במושגים מדויקים על אמצעי להרוס בתוך טבעם את תוצאות תכונותיו של האיבר קונדאבופר – תוצאות שעברו בתורשה.
בין השאר אמר להם כך:
׳הסבל מרצון׳ הוא אחד מן האמצעים הטובים ביותר להפוך לבלתי מזיקות את נטייתן של תוצאות תכונותיו של האיבר קונדאבופר להתגבש בטבעכם. וה׳סבל מרצון׳ הגדול ביותר שאנו מסוגלים לעורר בתוך הנוכחויות שלנו הוא לאלץ את עצמנו לשאת את אופני הביטוי של הזולת הפוגעים בנו.
ההסבר של בודהה הקדוש הופץ על־ידי תלמידיו הקרובים בקרב היצורים הרגילים עם הוראות אחרות, וכאשר הם עברו את תהליך ה׳ראסקוארנו׳ הקדוש (כלומר כאשר הם מתו), המשיך הסבר זה להימסר מדור לדור.
כפי שכבר סיפרתי לך, ילדי, מזמן אסון אטלנטיס נקבעה במערך הנפשי של היצורים התלת־מרכזיים תכונה מיוחדת הקרויה ׳צורך אורגני־נפשי לסבך את העניינים׳. בהשפעתה של תכונה מיוחדת זו היצורים מן הקבוצה השנייה והשלישית, שבאו לאחר בני־דורו של בודהה הקדוש, החלו גם הם, לרוע מזלם של כל היצורים הארציים התלת־מוחיים בהווה ובעתיד, ׳לסבך את העניינים׳ ביחס לעצה של בודהה הקדוש, עד שלבסוף יצרו ממנה מושג מוגדר היטב, שאף הוא נמסר מדור לדור, ועיקרו: את ׳כושר הסבילות׳ יש לרכוש אך ורק בהתבודדות מוחלטת.
וכך במקום להשתמש זה בזה, ולהיתרם מהשונות שלנו כבני אדם ישנן מסורות מסוימות שקידשו את ההתבודדות ככלי להתפתחות רוחנית. אם נחזור לדבריו המקוריים של הבודהה (לפחות על פי גורדייף), הרי שיש סיבה שכולנו נמצאים כאן ביחד על כדור הארץ – אנשים כל כך שונים זה מזה – והסיבה היא שנלמד לחיות יחד, למרות ובזכות השוני בינינו.
מתוך הספר סיפורי בעל זבוב לנכדו מאת ג”א גורדייף
כאשר ישנה קבוצה של אנשים בעלי מטרה משותפת, הם יכולים להוות מראה אחד לשני ולשקף לחבריה את החלקים שעדיין לא מפותחים בהם, ואז בעזרת עבודה פנימית, משמעת, התמדה ומאמצים הם יכולים לשכלל את החלקים הפחות מפותחים אצלם.
לרוב, אנשים שמאוד שונים מאיתנו מעצבנים אותנו, או לכל הפחות מטרידים אותנו ברמה הבלתי מודעת. אנשים כאלה לעומת זאת הם ההזדמנות שלנו. בכל פעם שמישהו מעצבן אותנו אנחנו יכולים לשאול את עצמנו מה בדיוק מפריע לנו בו, האם זו תכונה מסוימת בו שגם לנו יש ושאנחנו מתאמצים להסתיר? האם זה משהו שחינכו אותנו ש״לא מתנהגים ככה״, האם זה בגלל שאנחנו מקנאים בו…? ואולי בכלל הוא מצביע לנו על משהו שאנחנו אפילו לא יודעים שאנחנו רוצים? יונג קרא לחלקים האלה בנו שאנחנו מתאמצים להסתיר ״הצל״, וכמו בשירו של יהודה פוליקר שמתחיל במילים ״הצל שלי ואני יצאנו לדרך״, הצל הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו, והאחר מראה לנו באופן לא מודע את החלק הזה. אם תקשיבו בתשומת לב למילים של השיר הזה, תוכלו לגלות בו משהו עמוק שהוא הבין. גם מניסיוני, בכל פעם שאנחנו פוגשים במישהו שמעצבן אותנו (אבל ממש מעצבן אותנו), זאת הזדמנות. זאת הזדמנות ללמוד משהו חדש, לחקור את עצמנו ולגלות משהו חדש, משהו שאולי אפילו לא ידענו שקיים בתוכנו משום שהוא כל כך קטן וחבוי שרק ברגע שראינו את אותה תכונה אצל האחר באפשרותנו לראות אותה גם בתוכנו.
יש קטע מקסים בספרו של רוּמי – ריקוד האהבה לאלוהים שמדבר בדיוק על הקושי שלנו לראות את עצמנו כפי שאנחנו:
פיל אחד הובל לגדת הנהר על מנת שיוכל לשתות. כאשר ראה את השתקפותו במים נרתע לאחור. הוא חשב שהוא נבהל מפיל אחר, ולא הבין שהוא בעצם נבהל מעצמו. כל התכונות הרעות – העריצות, השנאה, תאוות הבצע, האכזריות והגאווה – כל עוד הן בך, אינן גורמות לכאב. אולם כאשר אתה רואה אותן באחר, הן מפריעות לך וגורמות לך לכאב.
איננו חווים כל גועל למראה הפצעים או היבלות של עצמנו. אנו תוחבים את ידנו המזוהמת אל תוך מזוננו ומלקקים את האצבעות מבלי לחוות ולו שמץ של גועל. אולם אם נראה פצע קטן או יבלת על ידו של אחר, מיד נאבד לגמרי את התיאבון. הפגמים שלנו הם בדיוק כמו הפצעים והיבלות. כאשר הם אצלנו הם אינם מפריעים לנו, אולם כאשר אנו מבחינים בהם, ולו רק במידה הקטנה ביותר אצל האחר, מיד אנו חווים תחושת אי נעימות וגועל. בדיוק כפי שאתה נרתע מאחרים, עליך לסלוח להם על שהם נרתעים ממך.
הכאב שאתה חווה נובע מהפגמים הללו, והרי הם רואים את אותם הפגמים בדיוק. על כן נאמר: ׳המאמין הוא מראה עבור המאמינים׳, ולא: ׳הלא-מאמין הוא מראה עבור הלא-מאמינים׳. אין זה משום שהלא־מאמין אינו יכול להוות מראה לאחר, אלא מפני שהוא מתעלם מקיומה של המראָה של עצמו.
במובן מסוים האדם הוא ארגון, יש בו ״עובדים״ שהם האיברים שלנו, התאים שלנו, אך גם המחשבות והרגשות שלנו. על פי הרפואה הסינית למשל, כאשר כל החלקים עובדים בהרמוניה ביניהם אנחנו בריאים. באותו האופן גם בארגונים, ארגון טוב הוא זה שמכיל את כל התפקודים ושהחלקים השונים עובדים בהרמוניה ביניהם (פיתוח, מכירות, כספים…), כאשר כולם משתפים פעולה וחותרים באותו הכיוון.
מתוך הספר ריקוד האהבה לאלוהים מאת ג’לאל א-דין רומי
בריאיון שנערך עם סטיב ג׳ובס בשנת 1995, ושנחשב אבוד במשך שנים רבות עד שמישהו מצא עותק בארגז מאובק במחסן שלו, בשלב מסוים הוא מדבר על המתח שקיים תמיד בין אנשי הפיתוח לאנשי המכירות, שקשור לאופן שבו תופסים את המציאות ופועלים בצורה כל כך שונה, עד שזה באמת מתכון לפיצוצים.
בהמשך הריאיון סטיב ג׳ובס מספר על השכן שלו שפעם הראה לו איך לוקחים אבנים רגילות ומניחים אותם בכלי ונותנים לכלי הזה להסתובב במשך כמה שעות, כאשר בסופו של התהליך מתקבלות אבנים חלקות. באותו האופן, הוא אומר, אנשים ששונים זה מזה ועובדים בצוות, עוזרים אחד לשני לצאת מלוטשים יותר. מה שמאפשר את פעולת הליטוש זה החיכוך שהם חווים מהעבודה המשותפת. אני מוצא את נקודת המבט של ג’ובס מעניינת מאוד, גם בגלל שהוא הקים וניהל כמה מהחברות המצליחות ביותר בעולם ונראה שהוא מדבר מניסיון אמיתי.
יצאנו לדרך מהרעיון של האדם השלם. אם כך, מיהו אותו ״אדם שלם״? האדם השלם הוא זה שעבר תהליך של הבשלה ושהפך בסופו ל”שלם”, ושהתפקודים שבו מאוזנים יחסית. שימו לב שמדובר על אדם שלם ולא על אדם מושלם, וההבדל הסמנטי הזה הוא משמעותי.
גם במסורת הסוּפית מתייחסים למושג ״אדם שלם״ ככזה שמחבר בין חלקים – בין השמיים והארץ. אִבן אל-ערבּי מתאר את האדם השלם כעמוד שמחזיק את השמיים על מנת שלא יפלו:
״דע כי האדם השלם הוא העמוד התומך בשמיים. באמצעותו מקיים אותם האל לבל ייפלו לארץ. כאשר יחדל האדם השלם ויעבור אל עולם הביניים, יתמוטטו השמיים… יש כס ויש שטיח. השטיח הוא המצע הפרוש שמעליו הגג נישא. ביניהם ניצב עמוד, ועליו נסמכים שבעת האיתנים. העמוד נסתר מן העין, צמוד לעולמות החבויים. הלא שמעת את דברי מי שהוציא אותם מהעין על הקיום והעמידם בלי עמוד נראה לעין? העמוד איננו אַין, אך לא תראנו כל עין. אין הם יכולים להתקיים ללא אוחז, ואין האוחז אלא המושל אשר בהסתלקו הם חדלים. הוא העמוד המסתתר בתוך עצמו. הלא הוא האדם השלם, העניין הכולל. כשהוא אומר ״האל״, בשם כל הפיות הוא דובר. אליו נושאים הכל את עיניהם, ובו הם שמים את מבטחם״.
אבן אל-ערבי, האדם השלם. מתוך הספר הסוּפים מאת שרה סבירי
ולמען האמת הדימוי של האדם השלם קיים לא רק במסורת הסוּפית, אלא גם במסורת היהודית:
במסורת הסוּפית דמותו של הנביא מוחמד, יחד עם מורים רוחניים אחרים, כולל מורים בני זמננו, מייצגים את ״האדם השלם״ (אל־אִנסַאן אל־כַּאמִל), שביכולתו לעזור גם לאחרים להגיע לשלמות, או לפחות להתקרב אליה. למילה ״כַּאמִל״ יש משמעות של בשלות ובגרות, כמו פרי שהבשיל או יין ששקט על שמריו עד שתסס דיו. אדם כזה הוא מי שהגשים את הפוטנציאל האנושי במלואו. גם הבעל שם טוב דיבר על ״האדם השלם״, ובהמשך במסורת החסידות המורה הרוחני מזוהה פעמים רבות עם ״בחינת משה״ ועם מעלת ״צדיק יסוד עולם״ שמחברת בין שמיים וארץ. היכולת האנושית להכיל ולחבר את כל רמות ההוויה משתקפת היטב בדמויות מופת כאלה, אשר מראות לנו את הדרך לשלמות.
מתוך ההקדמה שכתב יעקוב אבן יוסוף לספר הדיוואן
ואם נחזור לתחילת המאמר הרי שבמובן מסוים האדם השלם קיים והוא סכום כל החלקים של כל בני האדם על כדור הארץ, או יותר במדויק הוא סכום הארכיטיפים האנושיים.
יש הרבה מה לומר על ארכיטיפים, וכנראה שזה כבר נושא למאמר נפרד, אבל ניקח רק דוגמא אחת שהיא הנפוצה ביותר – של המספר 12. את המספר 12 אפשר למצוא כמעט בכל המסורות: במסורת היהודית יש את 12 שבטים שעם ישראל מתחלק ביניהם, באסטרולוגיה יש את 12 המזלות שהאנושות מתחלקת ביניהם בהתאם לתאריך הלידה, במסורת הנוצרית יש את 12 השליחים שהיו תלמידיו הראשונים של ישוע, בסיפורי המלך ארתור יש את 12 אבירי השולחן העגול וכן הלאה. המספר 12 הוא לא מקרי כמובן, הוא מהווה ייצוג עתיק וארכיטיפי של החלקים השונים שמרכיבים את האדם. במרכז יש תמיד את האחד, שיכול להיות אלוהים במסורות הדתיות, או המלך ארתור במקרה של אבירי השולחן העגול. 12 החלקים הם למעשה השתקפויות של האחד, ממש כמו האור שנשבר בעוברו דרך מנסרה ומתפצל לקשת של צבעים. אם היה באפשרותנו להקרין את הקשת הזו של הצבעים בכיוון ההפוך היא הייתה הופכת לאור אחד, שמכיל בתוכו את כל הצבעים. וזהו בדיוק הרעיון של האדם השלם שמכיל בתוכו את הארכיטיפ האנושי המלא, בשלמותו ועל כל גווניו.
התפרצות משבר הקורונה העולמי יצרה מהפכה גדולה בחיינו שהביאה עימה שינוי מהיר וחד ביכולת להמשיך ולקיים את חיינו באופן שהורגלנו אליו. שגרת היומיום הריתמית שטיפחנו במשך שנים נעצרה בבת אחת, ללא התראה מוקדמת וללא ודאות אם ומתי תשוב לסדרה, שגרה שיצרה בנו מכניקה של הרגלים, הרגלים שמהם בנויים בסיסי חיינו.
כאשת עסקים וגם כאימא, למדתי לאורך הדרך שהדברים משתנים כל הזמן ואנו נדרשים בכל רגע לשאול עצמנו איזו תשובה הרגע החדש מבקש.
לא קיימת תשובה אחת שיכולה להיות נכונה תמיד, בכל מצב, בכל משבר, בכל אירוע. ולעיתים קרובות, בחיפוש אחר התשובה הנכונה לאירועים, עלינו לוותר על תפיסות ישנות ולסגל לעצמנו כאלה חדשות. בתקופות שבהן עולות שאלות פנימיות הדימוי שמלווה אותי פעמים רבות הוא עוף החול.
עוף החול הוא ציפור אש קדומה שמוזכרת במיתולוגיות השונות ומספרת את סיפורה של ציפור שלקראת סוף חייה בונה לעצמה קן העשוי ענפי ורד וקינמון, מתיישבת בקן, מציתה עצמה ומהאפר שלה נולד עוף חול חדש.
לאורך השנים למדתי שאני אוהבת שיטתיות ותוכניות פעולה סדורות שעובדות פעם אחר פעם. אבל מה קורה כשמשהו שעבד הרבה שנים פתאום מפסיק לעבוד? זו חוויה שכל יזם מכיר היטב ומה שלמדתי לאורך הדרך הוא שאם אני נשארת יותר מדי זמן במקום, סופי להישאר מאחור.
מתוך חוויית הכישלון למדתי שהשאלה שעוזרת לי יותר מכל היא לשאול את עצמי – מה אני יכולה לשנות עכשיו כדי שזה יצליח?
לא תמיד קל לקבל את התשובות שמתקבלות לשאלה הזו, אך עצם השאלה מייצרת כיוון מחשבתי חדש כי השלמתי עם ההבנה שנדרש להשתנות.
כאשר לומדים את האדם כיצור של הרגלים, ניתן להבין טוב יותר את הקושי המרכזי שעומד בבסיס התקופה הנוכחית, וכן את האתגר והקריאה שהוא מביא עימו.
הרגלים הם אותם מסלולים נוירונליים שהתפתחו במוחנו מאז שנולדנו. אותם מסלולים מורכבים ברובן מפעולות חזרתיות, החל מהאופן שבו אנו קמים לעבודה, מתלבשים, מתארגנים, נוהגים, חושבים, מנהלים את העסקים שלנו, ומהשגרה היומיומית שקיבענו לאורך חיינו שמטביעה בנו גם היא הרגלים מסוימים.
כדי להסביר טוב יותר את המכניקה שיצרנו לאורך חיינו, את התהליכים האוטומטיים, נוכל לדמיין דשא שבו צעדנו הלוך וחזור פעמים רבות. ככל שנלך במסלול הזה יותר פעמים, כך ייחרץ נתיב בצורה יותר חזקה. לאט לאט הנתיב הזה הופך למסלול הצעידה המועדף עלינו והיחיד האפשרי לנו.
כדי למלא את הנתיב חזרה בדשא נדרש זמן, ויותר מכך נדרש מאיתנו לסגל לעצמנו מסלול חדש, הבנה חדשה שיש מסלולים נוספים שבהם ניתן לצעוד ושהם אולי אף טובים יותר מאלה שבהם צעדנו עד היום.
קורט לוין, מחלוצי הפסיכולוגיה החברתית, הארגונית והיישומית, התייחס לקושי של האדם ליצור שינוי וסקר שני כוחות משמעותיים שבאים לידי ביטוי כשאנו רוצים לעשות שינוי:
כדי ליצור שינוי עלינו להכיר ולהביא בחשבון את הכוחות המסייעים והכוחות הבולמים, כי ללא הבנה שלהם, השינוי יהיה בלתי אפשרי.
לפי משנתו של לוין, כדי להצליח ולייצר שינוי ארגוני משמעותי על המנהלים לזהות את הכוחות הבולמים ואת הכוחות המסייעים ולעבור דרך שלושה שלבים ליצירת השינוי:
אם כן, התקופה הנוכחית כופה עלינו שינוי שמביא עימו אתגר עצום – להשתנות עם העולם שמשתנה.
אנחנו סגורים במרחבים מצומצמים יותר, נמצאים שעות רבות יותר עם ילדינו, רואים פחות אור, זזים פחות, שגרת השבוע, שהייתה כל כך ידועה, השתנתה לגמרי, פעולות שיצרו הנאה כמו יציאה לבילוי, בתי קפה ומסעדות, אינן על הפרק כלל, בסיסי השגרה היציבים שעליהם עמדו חיינו משתנים לגמרי, דשא מתחיל לצמוח במסלולים הישנים ועלינו ללמד עצמנו מחדש לצעוד במסלולים חדשים.
בשנת 1944, חוקר מוח בשם פול מקלין גילה שמוח האדם אינו מוח אחד אלא שלושה מוחות ויצר מהפכה. שלושת המוחות המרכיבים אותנו אחראיים על האופן שבו נגיב לדברים ועל מידת היכולת שלנו להשתנות עם השינויים החיצוניים:
במצבי משבר, כמו זה הנוכחי , רצף של ודאויות נלקחות מאיתנו ומביאות לחיינו תחושת סכנה ולכן פחד. בעולם הפסיכולוגיה סוג תגובה זה מכונה Fight or Flight, תגובה שמטרתה להגן על האדם מסכנות אך באה לידי ביטוי ופועלת גם ברגעים שבהם הסכנות לא מיידיות או מוחשיות, ומקשה עלינו להפעיל חלקים גבוהים יותר בתוכנו כמו הבנה, מחקר ולימוד, שדווקא בזמנים כאלה עושים את ההבדל. כאשר לומדים את ההיסטוריה אנו מגלים כי אלה שהשתנו במהירות עם תנאי הסביבה המשתנים, אלה שריכזו את מירב מאמציהם לתזוזה מהפחד אל עבר האפשרות, היו אלה שהצליחו ליצור הזדמנויות חדשות בעולם הפנימי והחיצוני.
הם לא עמדו מהצד והביטו איך הכל קורס, במקום זאת הם נקטו בפעולה.
סיפורו של ג׳ק מא וחברת אליבבה שנקלעו למשבר כלכלי חמור ועמדו על סף פשיטת רגל יכולה ללמד אותנו על שינוי מהיר בעת משבר, כמי שקרא את סימני השוק והגיב אליהם במהירות.
בשנת 2003 בעקבות התפרצות הסארס בסין, מכירות החברה נפגעו בצורה משמעותית, כאשר חלק מהסיבות לכך היו הד ציבורי שלילי שנבע מהידבקות אחת מעובדות החברה שקישרה את החברה עם הפצת המחלה בסין.
כאשר ג׳ק מא הבין את המצב שנוצר הוא כינס ישיבת חירום של צוותי ההנהלה ושם הם עסקו בסיעור מוחות ימים ולילות. מהפעולה הזאת נולדת חברת הבת של אליבבה שנקראת Taobao שהופכת לחברת האיקומרס הגדולה ביותר בעולם לצרכנים פרטיים (להבדיל מאליבבה שפונה לשוק עסקי). Taobao ענתה על צורך שגדל באותה התקופה – לספק מוצרי צריכה, כאשר הסארס לא איפשר לסינים לצאת מבתיהם.
בסרטי קולנוע מפורסמים רבים עומד במרכז העלילה גיבור שיוצא למסע. המסע הוא מסע ארוך שבמהלכו הגיבור נתקל בקונפליקט שעליו לפתור. כוחות גדולים ורעים מנסים לעצור אותו ממסעו ומההגעה ליעדו. יש להם, לאותם כוחות, מטרה המנוגדת למטרות הגיבור וכאשר הם מגיעים הגיבור מגייס את כל הכישרון העומד לזכותו כדי להצליח לגבור על כוחות אלה ובכדי לעשות זאת, ברגע של נס, הוא יחלץ לעזרתו כוח של טוב – דמות טובה שתילחם לצידו, או עצה טובה שקיבל ממישהו שפגש בדרך. הרגע המכונן הזה של התגייסות כוחות הטוב לצד הגיבור, הוא רגע משמעותי בסיפור והוא מסייע לגיבור להשלים את מסעו.
אותו ״כוח של טוב״ עומד גם לצידנו ומצוי במשאבים הפנימיים והסביבתיים שעומדים לרשותנו, ביכולת שלנו לזהות את הכוחות הבולמים ואת אלה המסייעים לשינוי הנדרש בתוכנו.
אחד ה״כוחות הטובים״ שמסייעים לזוז ממימד של פחד אל מימד של שינוי, התפתחות והגשמה, שאותו מציע לנו פטריציו פאולטי, אחד מחוקרי המודעות הגדולים בעולם, הוא לשאול את עצמנו לעומק את השאלה – מה אני רוצה באמת?
השאלה הזאת, כאשר אנו שואלים אותה עם תשומת הלב הנכונה מאפשרת לחלקים פרואקטיביים וגבוהים יותר בנו לבוא לידי ביטוי. הם מאפשרים לנו להסיט את המבט מהעבר אל העתיד, ממה שלא עובד, מהשגרה שאבדה, מעמידה פסיבית ומצפייה באירועים, ללהיות המחולל האקטיבי שלהם.
השאלה – מה אני רוצה באמת? היא שאלת מפתח ביכולת שלנו להשתנות בתוך עולם שמשתנה, מתוך היכולת להגיב במהירות לשינויים שנכפים עלינו ובכך לקחת את השבר שנוצר מהזעזוע החיצוני ולהפוך אותו להזדמנות לבנות את היסודות של חיינו בצורה יציבה יותר, וכך – להיוולד מחדש כעוף החול לחיים אחרים ומשמעותיים.
לפני מספר חודשים חוויתי זעזוע בחיי. בלילה שבין ה-16 ל-17 בדצמבר 2019, קצת אחרי חצות אחי הלך לעולמו. בשבת של אותו שבוע הוא היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-42. אחי, שנולד עם מום בלב, תמיד היה במירוץ נגד הזמן. הוא חי את חייו כמו מלאך, בנוכחות מתמדת, ברגישות גבוהה ובדאגה לאחר. הוא נלחם במגבלות שלו והרוויח כל דקת חיים עד לרגע האחרון.
החוויה הזאת הוציאה אותי לגמרי משגרת החיים שלי וגרמה לי לשאול את עצמי את כל השאלות הקיומיות – למה זה קורה? איך זה יכול להיות הגיוני או צודק? מי אני בתוך כל זה ומה עליי לעשות? הזעזוע שהחיים הביאו הפעם היה כל כך משמעותי שהיה ברור ששום דבר לא יהיה כפי שהיה קודם. ואם במצבים רגילים של סטרס הייתי עלול להגיב באופן אוטומטי ובלתי נשלט בכעס ובעצבים, הפעם נכנסתי לשקט עמוק. תקופה ארוכה בחיי אני מתבונן בתגובותש שלי לתופעות ומצבים שונים והגעתי למסקנה שרגשות שליליים מבזבזים אנרגיה ויכולת ריכוז ומובילים אותי להחלטות שגויות. הפעם קרה זעזוע כל כך עמוק עד שנדרתי נדר: לא להביע שוב לעולם רגש שלילי… אך ככל שהשבועות חלפו כך גם נחלשה יכולת השליטה העצמית שלי: עם החזרה לשגרה זכרתי פחות ופחות את ההבטחה. ועדיין נותר בי רצון עז להפוך להיות אדם טוב יותר מזה שהייתי, וכך התחלתי לחפש עזרה. אבל מי או מה יכול לעזור לאדם במאבקיו הפנימיים? הרי אין חבר או אפילו בת זוג שזמינים לנו בכל רגע… רק אתה נמצא עם עצמך. התחלתי לחפש מודל, מישהו או משהו שיוכלו להוות עבורי תמיד תזכורת שימושית ופרקטית. אחרי שעברתי על כמה וכמה דמויות של אנשים, מורים רוחניים בעיקר, גיליתי באופן מפתיע שהמודלים האלה שהיוו השראה עבורי, לא עבדו עליי הפעם. ואז, תוך כדי חוויה מדיטטיבית מיוחדת הגיעה אליי באחת התובנה: להתבונן על המים. אמרתי לעצמי ״יופי, המים תמיד הקסימו אותי…״ והתחלתי להתבונן בהם – בסרטונים, עם ובלי מוזיקה, תוך כדי הליכה בטבע ובמקלחת, מחוצה לי ובתוכי. מהר מאוד גיליתי שלמרות שלכאורה כבר הכרתי את המים, היו להם הרבה שיעורים שלא הבחנתי בהם לפני כן ושלא ניסיתי ליישם בחיי. המים באמת קסומים.
המים הם החומר המקשר על פני כדור הארץ, ובכך – הגורם שמאחד הכול. יש מים בתהום, על פני כדור הארץ וגם בשמיים. המים הם חומר החיים – בלי מים לא ניתן לשרוד. למים יש תכונות מעניינות רבות שאנחנו כביכול מכירים ומקבלים כמובנות מאליהן, אבל אם נתבונן בתכונות של המים נגלה שיש להם עוד המון שיעורים ולקחים משמעותיים ללמד אותנו. המים מחלחלים לכל עומק ובתוך כל סוג של חומר. המים מעשירים כל צמח בעולם שלנו. המים הם בין המזונות העדינים וההכרחיים שהאדם צורך.
המים זורמים בשקט במדרון מתון ואין דבר מרגיע יותר מלהתבונן בנחל זורם לאט ובשקט בהרים ולהנות מצליליו. אך אם נסיר את הקרקע מתחתיהם או שהרוח תעיף אותם, אם רעידת אדמה תתרחש הרחק בים או שחומת הסכר תיסדק… אנו מיד נגלה את עוצמתם של המים. גם כאשר תנאי מזג האוויר אינם קיצוניים המים חושפים את העוצמה השקטה שלהם במשך הזמן ויכולים לרסק בסבלנותם הרבה כל סלע. המים לא נכנסים לקונפליקט ישיר, במפגש עם חומר מוצק הם יעדיפו לעבור סביבו. מצד שני, הם לא שוכחים לאן הם רוצים להגיע, שכן הנחלים שתמיד מוצאים את דרכם אל הים, ובשל שאיפתם החזקה להגיע לשם בדרך הקצרה ביותר – אם לא תהיה להם ברירה אחרת הם יתחילו לחצוב לאט לאט את מסלולם בתוך כל חומר קשיח שיפגשו בדרך. והרי רוב המצבים שעוררו בי רגש שלילי היו מפגש עם התנגדות פתאומית ובלתי צפויה. הלקח ממשל המים היה ברור לחלוטין…
למים יכולת ספיגה מדהימה. הם סופגים מלחים ומינרלים. החומר היחיד שמולקולות המים מתקשות לייצר אינטראקציה איתו הוא השמן. המים סופגים חום כמו גם את היעדרו: הם הופכים לקרח ונכנסים לתרדמת… המים סופגים חום בצורה ״קיצונית״ גם אם הם נדרשים ״למות״ – להתאדות ולהתעלות תוך שינוי מצב צבירה. אפשר לכנות את היכולת המדהימה הזו של המים בשם נוסף – ״הכלה״. ובכן באמת ישנם מחקרים רבים, ואחד מהם הנפוץ ביותר הוא זה של מסורו אימוטו היפני שהוכיח בצורה ברורה שהמים סופחים את המחשבות שלנו – ומשתנים בעקבות זאת. כלומר, המים רגישים מאוד לסביבתם ומגיבים לה באופן מיידי. להכיל אינו אומר בהכרח להבין או להסכים – המים מקבלים את המלח – לזמן מסוים – אך בטמפרטורת סביבה מסוימת המים יתאדו והמלח יישאר למטה. גם כאן השיעור הוא ברור.
המים מחלחלים לתוך כל דבר – קרקע, שורשי צמחים, ואפילו לתוך סלעים – והם יודעים להעשיר כל דבר. מהירות החלחול משתנה בהתאם לדחיסות החומר שהם פוגשים בדרך, אבל בכל מקרה כאשר נוצר מפגש, מולקולות המים ינסו מייד להיכנס לאינטראקציה ולחלחל לתוך החומר שפגשו. כלומר המים הם מאוד ״סוציאליים״ וחשוב להם להיות חלק מ… הם רוצים לחוות ולהתערבב עם כל מה שהחיים ישלחו להם. והחיים שולחים לפעמים סיטואציות שגורמות לנו באופן ספונטני להגיב בהתרחקות: ״מה לי ולזיהום האוויר, מה לי ולקבצן הזה שברחוב, מה לי ולשיעורי הבית של הילד שלי עכשיו? יש לי עבודה… עם הזמן אנחנו מאבדים את יכולת החלחול שלנו לתוך החיים ומתחילים להעדיף רק זירות משחק מסוימות. אבל המים אינם כאלה – המים משחקים בכל מגרש ומבינים שעליהם מוטלת האחריות להשפיע ולהעשיר.
המים מסתגלים באופן מושלם: הם תופסים כל צורה שלתוכה הם נכנסים – בתוך הכוס צורתם ככוס, בתוך בקבוק צורתם כבקבוק… וכמו שאמר פעם ברוס לי – זאת יכולת שיש הרבה מה ללמוד ממנה. למעשה למים אין ״אגו״. הם אומרים: אני יכול להפוך להיות מה שאתה רוצה… והם מוכנים לשינוי מיידי. האם מישהו מכם יכול לחשוב על משל מתאים יותר לשיפור יכולות התקשורת שלנו עם האחר או עם עצמנו? הרי בכל אחד מאיתנו יש ריבוי של קולות ורצונות שמושכים אותנו כל העת לכיוונים שונים… ואנחנו לא באמת אף אחד מהקולות האלו. במצב מסוים עליי להיות שקול ונבון, במצב אחר אני נדרש להיות רגיש ואכפתי, מצב נוסף דורש ממני להגיב מהר ולזוז. היכולת להיות גמיש ולשנות צורה בהתאם לסביבה ולהקשר היא יכולת מדהימה.
בהתאם לתנאי הסביבה החיצונית המים מגלים יכולת טרנספורמציה – הם משנים צורה עד כדי כך שלמעשה תכונות המים עצמם משתנות. ניתן בפשטות להסביר את יכולת הטרנספורמציה עם שינוי הדחיסות המולקולות של המים, אך גם זה לא יהיה מדויק לגמרי. מה שברור הוא שהמים לא ״מפחדים״ משינויים קיצוניים של הסביבה כי יש להם תכנית ב׳… אם העולם משתנה במהירות, עד כדי כך שאינם יכולים להמשיך כפי שנהגו, המים משנים את מצב הצבירה שלהם בהתאם. הרי אם היינו מבינים לעומק שהמהות שלנו תשרוד, לא משנה מה העולם יביא עלינו, לא היינו מפחדים אלא רק נשארים ערים לתנאי הסביבה על מנת לבחון את מצב הצבירה הנדרש. במובן מסוים היינו מוכנים יותר למוות – שהוא הזעזוע והפחד הגדולים ביותר שלנו.
זו תכונה של המים שאולי פחות מוכרת אך לא פחות מופלאה. למולקולות המים יש ״רצון חזק מאוד להתאחד ולהתחבר״ למולקולות מים שכנות. זה נקרא כוח הקוהזיה של המים. מים אוהבים להתחבר עם מים, אבל בנסיבות מסוימות הם מעדיפים לצרף מולקולות אחרות. אדהזיה היא האינטראקציה של מולקולות מסוג אחד עם מולקולות מסוג אחר ובמקרה של המים הכוח האדהזי שלהם יכול להיות חזק מאוד, במיוחד כלפי מולקולות אחרות שיש להם מטענים חיוביים או שליליים. הכוח הזה חזק יותר מכוח המשיכה ומאפשר למולקולות המים ״לטפס״ כלפי מעלה… בשלב הזה הרצון של המים לחיבור כל כך חזק עד שהם מתגברים על אחד החוקים החזקים ביותר בכדור הארץ, זה שמושך אותנו כלפי מטה ולא מאפשר לנו להתעלות… כוח המשיכה תמיד היה משמעותי בעיניי. כוח המשיכה מלמד בין היתר שמה שאתה לא מחזיק – נופל – כלומר נדרש מאמץ כדי לאפשר לדברים מסוימים להישאר במקומם. צריך להמשיך ולהתאמץ ביחס לדברים החשובים. המים מלמדים אותנו שכוח שיודע להתאחד עם הקוטבי לו עשוי להתגבר על חלק מהמאמצים הנדרשים ולבטל אפילו את כוח המשיכה! האחר יכול למשוך אותנו מעלה במאמץ משותף, כזה שאם היינו לבד לא היה בידינו להצליח להפיק… מדהים, לא? פשוט.
במצב ״רגוע״ כאשר המים ״שקטים״ (ואז אומרים שהם חודרים עמוק) המים הופכים למראָה. ככל שהמים רגועים יותר כך המראה שהם יוצרים מושלמת יותר… במצב של ״רעש״ אין זה כך. בכל המסורות המים מסמלים את הרגש.
״בין להגיד ולעשות צריך את הים לחצות…״
מתוך הספר אררט דרך הנוכחות מאת פטריציו פאולטי
אז מה השיעור כאן? אני מסוגל לגרום לשינוי בחיים שלי אם אני מאוזן ושקט, כאשר המים שלי לא סוערים – רק אז אני אצליח לעבור את הים שלי, כשאני מתגבר על המכשולים ומצליח לזהות את הדרך, כשהמבט שלי מופנה החוצה ואני באינטראקציה עם העולם. יכולת השיקוף של המים מתרחשת כאשר הם שקטים ולא עושים תנועות ״מיותרות״. במצב המיוחד הזה, המים מהווים עבור סביבתם מראָה – כלומר ״בוא תראה ותבין איך אתה נראה״, בלי שיפוט, בלי להביע דעה – הם פשוט מראים לנו איך אנחנו נראים, לא נותנים הצעות חכמות אלא רק משקפים מצב. וככל שאני מצליח לסגל לעצמי תכונה זו של המים, עליי רק להראות לאחר בצורה שקטה ונייטרלית איך מה שהוא עושה נראה מבחוץ והאחר לבדו יחליט עד כמה הוא מרוצה ממה שהוא רואה ומה לעשות עם מה שהראתי לו. המים מלמדים אותנו שטיפוח מצב פנימי של שלום מועיל גם עבורנו וגם עבור סביבתנו.
המים זורמים. זורמים באופן בלתי פוסק. בהר, בעמק, איפה שלא יהיו תמיד הם זורמים ללא הרף אל היעד שהם לעולם לא שוכחים והוא להתאחד, להגיע למים הגדולים, להגיע אל הים או האוקיינוס ולהפוך להיות אחד עם הכול. האחדות על כן הינה מטרה נשגבת. המים מעניקים לנו שיעור משמעותי: האם המצבים והתהליכים שאני נמצא בהם הם תהליכים מפרקים או תהליכים שמובילים לאחדות? אלה המאחדים כנראה יהיו חיוביים יותר עבור ההתפתחות שלנו.
היכולת של המים לזכור היא תכונה שעדיין לא ממש ברורה למדע המודרני למרות שישנם מחקרים שכבר מתחילים לרמוז על היכולת הזאת של המים. המים שומרים על מה שחוו דרך צורת המולקולה (ישנן מסורות עתיקות שיודעות איך דרך פעולות פיזיות – למשל דרך ערבוב של המים בצורה מסוימת עם כלי מסוים – אפשר להחזיר ולשמר ואף לטפח את הסימטריה של מולוקולות המים…). וכך מבנה המים, והטעם והמרקם המינרלי שהם ספחו משפיעים על איכות המים. אם מתערבבים טיפת מים עם מים ממאגר גדול יותר, אותה טיפה בודדת משנה את המאגר כולו… טיפה אחת של ניסיון נוסף משנה את הכול בשביל כולם! השיעור כאן הוא לגבי הזיכרון הקולקטיבי או היכולת של הפרט להשפיע על הכלל, תקראו לזה איך שתרצו, העיקר ליישם.
אם נתבונן בתהליך שהמים עוברים נגלה שהם יורדים עם הגשם, סופחים דברים בדרך, מחלחלים לכל מיני מקומות ודברים, וסופגים לתוכם חומרים וחוויות – לפעמים חוויות מטהרות ולפעמים חוויות מזהמות – וככל שהמים יורדים עמוק יותר לתוך מי תהום הם גם מתנקים כיוון שהם משאירים את כל מה שספחו מאחוריהם, ואז הם יוצאים שוב אל פני כדור הארץ למחזור נוסף ועולים לשמיים, היכן התהליך ממשיך ומטהר את המולקולות… ואז הם יורדים ושוב לעוד מחזור… כמו בחיים שלנו בני האדם, אנחנו יורדים וחוזרים לחיים, עוברים חוויות ועולים לזמן מה להתנקות מהמשקל שצברנו תוך כדי החיים ואז חוזרים שוב לעבור עוד מחזור, להעשיר את עצמנו עם ניסיון נוסף, עם מה שמגלים בדרך ואז שוב מתעלים…
אז למה כל הסיפור הזה של המים? אם אני רוצה להביע את עצמי בצורה מיטבית, עליי להבין את האפשרויות שהחיים נותנים לי. עליי להבין את סגולות החיים, את סגולות המים. האם ניתן לרכוש את הסגולות של המים? אנו עשויים לפחות 70% מים. הסיבה שחשוב לדאוג לאיזון חומציות־אלקאליות טוב יותר, היא כדי שנוכל לקום מחר בבוקר כאנשים טובים יותר, עם גוף שמשרת אותנו בצורה יעילה יותר. חשוב שנבין את העוצמה והתבונה שבראה אותנו. אפשר לחיות חיים בלתי רגילים – ממש כמו המים. כוונתי הייתה לחלוק ידע מעשי שיכול לעזור לנו להבין כיצד לשפר את איכות המים בתוכנו, כולמר את האיכות שלנו עצמנו. ולשם כך עלינו להתחיל לעשות צעדים קטנים של שיפור. החדשות הטובות הן שאנחנו עשויים בעיקר ממים!
בעודי יושבת בביתי, כמו רבים בישראל ובעולם כולו, והמרחב בו אני נעה הופך למצומצם יותר ויותר, הרהרתי על המקומות השונים והנבדלים שבהם ביקרתי, בגופי או בדמיוני, מקומות שאני מרגישה שיש בהם כוח מיוחד. מה שלטעמי מחבר אותם יותר מכול הוא אותה החוויה האנושית הבסיסית של הרצון בטרנספורמציה, במובן של יציאה מהמרחב הקטן של עצמי, עם המחשבות והבעיות הקטנות שלי, אל מרחב גדול יותר. זוהי חוויה שאינה רק דתית במובן של שייכות לדת מסויימת, אלא רליגיוזית, חוויה המחברת אותנו עם המקום הנשגב שבתוכנו. אז, מתוך הצמצום הכפוי, אתם מוזמנים להפליג איתי למקומות שונים בעולם, להטעין את ד׳ אמותינו במקומות שאוספים לתוכם את הרוח.
לפני שנים, כשהייתי מש״קית הוראה במג״ב ירושלים, לקחתי שוטרי מג״ב למגדל גבוה שטמון בו סוד. מגדל אליו עולים במדרגות צרות ותלולות. כשמגיעים לפסגה, בעודנו עומדים על מדרך צר לצידי חלונות עליונים עגולים וצופים מהמגדל החוצה על העיר ירושלים ומעבר לה, מנגד רגלנו על בלימה ואנו במרחק צר מנפילה לתוך החור שנפער לתוך פנים המגדל. המגדל הוא חלק מ-YMCA בירושלים ומתנשא ממרכזו, ביוצרו ציר המחבר בין שמיים לארץ. המקום הזה דורש מאיתנו להיות על המשמר, כך אמרתי אז לשוטרי משמר הגבול שהדרכתי, וגם לעצמי. עבורי המגדל מחייה את הפערים שבנפש, את גדולתנו ובו בזמן את אפסותנו, כאשר עלינו לא ליפול לכאן או לשם אלא להישאר נוכחים בתוך המתח שנוצר, בעירנות ובהקשבה.
בסמסטר חורף, בחילופי סטודנטים בברלין, כששלג ממושמע נפל בדיוק בערב חג המולד, חבר מקומי עזר לי להיתקל ״במקרה״, תוך כדי שיטוטים ליליים, בעמוד אור זעיר שניצב בצידי כיכר ותפס את תשומת ליבי. כשהתקרבנו אל עמוד האור והבטנו לתוך אותה שלולית שהיא בעצם חלון בתוך רצפת הכיכר, התגלה בפנינו חדרון מולבן גדוש מדפים ריקים מספרים, אנדרטה שהדגישה את האין, את הגריעה והחוסר. זוהי האנדרטה לציון שריפת הספרים בברלין שיצר הפסל מיכה אולמן בבבל פלאץ (Bebelplatz), בדיוק במקום שבו נשרפו 20,000 ספרים יהודיים, קומוניסטיים, ליברליים ושל מתנגדי שלטון בשנת 1933. שריפת הספרים הפכה לסימן לבאות, כדבריו הנבואיים של היינריך היינה ״במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו גם אנשים״. הפסל יצר מרחב פנימי חדש בתנועה העירונית, מרחב שהמשיך את הציר שמיים־ארץ אל תוך בטן האדמה. כאשר מרכינים ראש ומביטים לתוכו, הוא ממלא את הזיכרון, מסמן את החוסר וממלא אותו בתשומת ליבנו.
חתשפסות (Hatshepsut), הפרעה־אישה הראשונה בהיסטוריה, שלטה ביד רמה במצריים העתיקה במאה ה-15 לפנה”ס. תקופת שלטונה הייתה עתירת שגשוג, שלום ובנייה אדריכלית ענפה. הקבר שלה, פאר יצירתה, תוכנן ונבנה במהלך חייה כמסלול מעבר לחיים הנצחיים. מבנה הקבר תוכנן ויושם על ידי סננמאט (Senenmut), האדריכל המלכותי של חתשפסות (שיש הסבורים שהיה גם המאהב שלה) על פי התפיסה הדתית של זמנם.
הקבר, שנמצא במתחם מקדשי הקבורה בנקרופוליס של תבאי, בגדה המערבית של הנילוס, נבנה מתוך חישוב מסלול התנועה של כדור הארץ סביב לשמש. הקבר תוכנן כך שקרן השמש של הזריחה הנמוכה ביותר בשנה, ביום הקצר בשנה (winter solstice), תפגע בתיבת אור פנימית שתאיר את החדרים הפנימיים ביותר במקדש, ותחייה את ייצוגי האלוהות המצויים שם. באופן זה, הסינכרון בין סדרי גודל מדגיש רגע אחד קצר וייחודי בשנה, שבו סדרי הטבע, תנועת כדור הארץ ומסלול השמש, אסופים לכדי רגע אחד קצר ובר חלוף, המכניס על פי אותה תפיסת העולם, לתוך מימד של נצח. עבורי תיבת האור הזאת עודנה מרתקת. ישנו קשר מיוחד בין הרגעי לנצחי, שגם בחלוף עידנים ותקופות היסטוריות, נשארת בעינה. כשההמתנה לרגע המיוחל מחדדת את החושים, כשאני מבינה שעליי להיות בזמן, להיות ברגע, להיות עם הדברים.
ישנה כנסייה המצויה בתחתית גבעה שעליה בנויה העיר אסיזי, כנסיה בה אני מבקרת לא מעט במרוצת השנים, בדרכי לריטריט בהרים. בכל ביקור כזה משהו אחר מתגלה עבורי, הקורא לי להיכנס פנימה ושוב עוד יותר פנימה, אל המקום הפנימי, בתוכה ובתוכי. יצא לי להתפלל בכנסייה, לא תפילה דתית אלא תפילה אוניברסלית, אישית, ללא מילים, להרגיש רגש מיוחד ועדין, ובאותם רגעי חסד קיבלתי מתוכי אות ותשובה לשאלותיי. הייתה זו כנסיית סנטה מריה ד׳לי אנג׳לי (Santa Maria Degli Angeli), כנסייה מנייריסטית גדולה מהמאה ה-16 ובתוכה מבנה קטנטן, הפורציונקולה (Porziuncola) ששופצה ונהפכה לכנסיה כ-400 שנים לפני כן על ידי פרנצ׳סקו הקדוש בעקבות חלום נבואי. למעשה הכנסייה הקטנה קדמה לכנסייה המפוארת, והכנסייה המפוארת נבנתה סביבה.
הכנסייה הגדולה היא בעלת מבנה בסיסי של כנסייה, המאורגן על פי הכיוונים של רוחות השמיים, כביטוי של סדרים קוסמיים: המוקד של הכנסיה פונה לכיוון מזרח ובו נמצאים המזבח והאפסיס. בהתאמה, החזית והכניסה המרכזית נמצאות בצד המערבי. בכנסייה הזו באסיזי, במקום המפגש של ארבע רוחות השמיים, מתגלה הלב, המרכז, אותה בקתת־כנסייה קטנה ואינטימית. בקתת־כנסייה זו היא כמו תיבת תהודה, מזמינה אותנו להיכנס פנימה ואז שוב פנימה.
הדבר שאני זוכרת יותר מכול מהביקור שלי במקדש האקרופוליס (Acropolis) הוא אינספור המדרגות התלולות בדרך אליו, מדרגות שקדמו לתקנים של היחס בין גובה המדרגה והמדרך עבור הרגל, ושהתלילות והקושי שבעלייה בהן הם חלק מן המסע. המאמץ הגופני הופך למאמץ נפשי. הדרך אל המקדש משלבת הליכה בטבע פראי, הררי ונושק לשמיים. ואז, מתוך ההליכה בטבע המקדש מתגלה מחדש, מבטי חוזר ומבחין בו, והמקדש שב לארגן את המרחב. התנועה הזאת של מראה המקדש, המתגלה ואז שב והופך נסתר דומה לחיים, כאשר שאיפתנו מופיעה מול עינינו ואז שבה ונסתרת לנו.
ההגעה לאקרופוליס, בדומה להגעה אל יתר המקדשים היווניים, אינה הליכה ישירה אל עבר החזית שלה. להיפך, המקדש נראה בבירור מהפינה שלה, כך שניתן לראות כמה חזיתות שלו בו זמנית, ודבר זה מנכיח אותו במלוא תלת מימדיותו. וכאשר הדבר נמצא וקיים, כך גם אנחנו, חווים את התממשותנו במסענו אליו.
התרבות היוונית נתנה צורה לקדוּשה שקשורה למיקום ולכיוון של המקדש, כמו גם לדרך המובילה אליו. המקדש היווני מזכיר לנו את הקריאה לנוכחות בעודנו הולכים לקראת, בציפייה, הרבה לפני ההגעה ליעד.
החלון בגן הזן היפני ממסגר את האינסוף. וכשאני מסתכלת בעדו אני רואה פיסת שמיים, עץ דובדבן יחיד בפריחתו. יש מעט אלמנטים והצירוף שלהם יחד נותן צליל נקי כמו גונג של תחילת מדיטציה. במקדש הזן-בודהיסטי בקינקאו-ג׳י (Kinkaku-ji), נוצר מרחב של נוכחות עמוקה. הודות להצרה ולמיסגור של הנוף, במרחב נוצר מוקד, תשומת הלב מכוונת בכיוון מסוים. כשאנו מתבוננים בגן נוצרת הפסקה או השהייה של התנועה היומיומית מכל אותם הדברים שיש לעשות, ונוצרת צבירה של אנרגיה. מסגרת החלון מאפשרת לראות יותר. אני נוכחת ליותר לפרטים חמקמקים, לגוון המסוים של העלה הניתק מן הענף ונע ברוח, אני נמצאת עם הדברים. זוהי מסגרת עבור המחשבה ותשומת הלב, ממקמת אותי כאישה במרחב, המסוגלת לומר הנני.
המקום הקדוש ביותר לאיסלאם, הכעבה שבעיר מכה, היא אבן שחורה שקדושתה קיימת עוד מימים פרה-איסלאמיים. מאמינים עולים למכה מכל קצות תבל, הם נדרשים להכנה מוקדמת, ולעזוב הכל. השיא של המסע הוא ההגעה אל הכעבה, סביבה נעים במעגלים קונצנטריים על פני מפלסים שונים, שמידת קדושתם עולה ככל שמתקרבים למרכז. המאמינים עוברים דרך אותם מעגלים קונצנטריים תוך כדי תפילה. הכעבה, אותה אבן קדושה וחלולה ובה עמודי תמך, מאופיינת בריקותה. היא נמצאת במרכז, היא הנקודה הקבועה שסביבה הכל סובב. עוצמתה של הכעבה אינה בכניסה אליה, אלא בסיבוב סביבה יחד עם ההמונים בתנועה משותפת, סביב נקודה אחת שמחזירה אותנו אל המרכז של עצמנו, כמו כוכב לכת שסובב סביב השמש, או כמו נקודה שסביבה הרקדן הסוּפי סובב בריקודו, בעודו מקבע מקום בליבו.
התקופה הזאת, בה רבים מאיתנו מבלים עם ילדינו ימים שלמים בבית, היא זמן בלתי רגיל. לא רק בגלל שבזמני שגרה יש הרבה יותר אנשים שמטפלים בילדים שלנו – המורים, הגננים, סבא וסבתא. וכמובן יש גם חוגים, צהרונים, שלא לדבר על גן השעשועים השכונתי שבו אפשר להוציא אנרגיה כשצריך. בתקופה הזאת עלינו להימנע מכל מערך האנשים והדברים שתמכו בנו וחלקו איתנו באחריות על ילדינו. אז מה נשאר? נשארנו אנחנו, ההורים, וילדינו. מה שנשאר מרכזי בתקופה הזאת זהו הקשר בינינו, ומתוך כך להביא את החלק הטוב ביותר שלנו כדי להקשיב לילדינו ולעולם הפנימי שלהם, וכדי ליצור עבורם מרחב בטוח שבו הם יכולים לבטא את עצמם. עכשיו, משהקשר הישיר איתם חוזר להיות הדבר המרכזי, ליקטנו כמה פעילויות שאפשר לעשות יחד בזמן המשותף. ואם מצאתם עוד דברים מעניינים ומעוררי השראה, שתפו אותנו ונוסיף לרשימה.
הזמן בבית הוא זמן מצוין ללמוד על העולם שסובב אותנו, גם דרך ניסויים פשוטים עם דברים שיש בבית:
מכון דוידסון למדע על מכון ויצמן – שלל משחקי מדע, תכנים מעשירים וניסויים שאפשר לעשות בבית.
סוכנות החלל הישראלית – ללמוד על החלל עם פעילויות מקוונות, חידות והדמיות שאפשר לראות מהבית.
מדעטק חיפה – ניסויים ביתיים לגיל הרך.
מדעטק חיפה – ניסויים לילדים קצת יותר גדולים עם דברים שיש בבית.
אקדמיית קאן – אקדמיה אינטרנטית (באנגלית) ובה מגוון שיעורים בנושאים מדעיים שמועברים בצורה פשוטה. המיזם התחיל מסלמן קהאן שצילם לאחייניתו סרטונים ביוטיוב כדי לעזור לה בלימודי המתמטיקה.
כיתת אצבעוני – יוזמה של עיתון הילדים הוותיק אצבעוני, נרשמים בחינם ומקבלים למייל גליונות שאפשר גם להדפיס ולהקריא מתוכם שירים וסיפורים בהתאם לרמת הגיל מגיל גן ועד כיתה ה’.
כמובן שעדיף להקריא בעצמנו, אבל מדי פעם אפשר שגם מישהו אחר יספר להם סיפור:
דוד גרוסמן מספר את הסיפור החדש שחיבר (שעוד אין לו שם) כחלק מפרויקט פיג’מה.
גידי גוב מקריא את הסיפורים: דירה להשכיר | מעשה בשלושה אגוזים
יוסי גרבר מספר את את הסיפורים בליווי מוזיקה של צייקובסקי: אגם הברבורים ֻ| היפהפיה הנרדמת
אלכס אנסקי מספר את: עליסה בארץ הפלאות | אלדין | פרח לב הזהב
שלמה ארצי בהקלטה הקלאסית של הסיפור בארץ התווים
התיאטרון שלנו ופודי טיוי – עם הרבה הצגות ילדים איכותיות.
מוצרט הקטן – הצגת ילדים מקסימה.
עוץ לי גוץ לי – תיאטרון הקאמרי.
תיאטרון המדיטק בחולון – מציע שלל הצגות ופעילויות נלוות.
המוזיאון לאמנות האסלאם – מציע כל מיני יצירות שניתן להוריד מהאתר ולהדפיס.
מערכי סיפור ומיומנות – מערכי פעילות משותפים להורים וילדים בגילאי הגן.
חד קרן באוריגמי – והדרכה איך לצייר חדקרן.
בכל שנה בתקופה הזאת אנחנו מספרים את סיפור יציאת עם ישראל ממצרים. וגם אם הסיפור התנ״כי נשאר תמיד אותו הסיפור, יש דרכים שונות לקרוא אותו: כסיפור היסטורי, כסיפור תרבותי־דתי, וגם כסיפור מיתי שמתרחש כולו בתוכנו ומלמד אותנו מהם השלבים שעלינו לעבור כדי להגיע לארץ המובטחת. לקראת חג הפסח אנחנו רוצים להציע קריאה קצת שונה של הסיפור התנכ”י בדגש על שלוש תחנות בחייו של משה רבנו.
האפיזודה הראשונה במסענו הוא הרגע שבו משה מתייצב מול פרעה. משה, שהיה עד לאותו הרגע רועה צאן במדיין, הופך לאחר הקריאה מאלוהים לרועה הצאן של עם ישראל. וכשלב ראשון הוא ניצב בארמונו של המלך הגדול פרעה במטרה לשחרר את בני עמו מהעבדות.
משה מונע פעם אחת מקריאה פנימית של חמלה למראה הסבל של אחיו:
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם (שמות ב).
ופעם שנייה מקריאה חיצונית – מאלוהים, שכבר מצייר לו את החזון השלם של מהלך הדברים:
וַיֹּאמֶר יְהוָה, רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ–אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי (שמות ג).
לאחר הקריאה משה משה ואהרון ניצבים לפני פרעה כאדם אחד:
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיַּעֲשׂוּ כֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה; וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו–וַיְהִי לְתַנִּין. וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם–כֵּן. וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם; וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן, אֶת-מַטֹּתָם. וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה; מֵאֵן, לְשַׁלַּח הָעָם. לֵךְ אֶל-פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר, הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה, וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ, עַל-שְׂפַת הַיְאֹר; וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר-נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ, תִּקַּח בְּיָדֶךָ (שמות ז).
וכך מתארת את אותה אפיזודה אליזבט הייך בספרה התקדשות:
“אני רואה את חדר-הקבלה של פרעה – אולם זר ופרעה בלתי־מוכר, שאינו מקודש כאבי, אלא בעל קרינה נמוכה ביותר. לפניו ניצבים שני גברים יפי־תואר והדורים, שני אחים, בעלי תווי-פנים נפלאים ואציליים. על־פי קרינותיהם אני מגלה שהאחד מהם מקודש בעוד שהשני הוא רק דובר שנון ומוכשר. המקודש שותק ואילו אחיו מנסה בכושר ההבעה שלו לשכנע את פרעה לשחרר את בני־עמו המשועבדים לו ולהרשות להם לצאת את הארץ בהנהגת שניהם. פרעה מקשה את לבו ומסרב, הוא דורש נס. הדובר נוטל את מטהו ומשליך אותו לפני פרעה, והמטה הופך לנחש הזוחל על הארץ. פרעה קורא לחרטומיו להגיב. גם הם משליכים את מטותיהם וגם אלה הופכים לנחשים. אך הנחש הראשון בולע את כל נחשיהם של החרטומים.
אני מפרשת לו את החיזיון כך: המטה הוא השכל, המהווה מכשיר רב־עוצמה, אך אם הוא מרותק לאדמה ומשמש רק למטרות חומריות, הוא הופך לנחש הזוחל על הארץ, למפתה, המסית בני־אדם לאנוכיות ולערמה. שני האחים האציליים נאבקים בזולתנות למען עמם. ערמה הופכת בידיהם לחכמה, המסכלת את כל הנימוקים האנוכיים של החרטומים מוגי־הלב”.
יכול להיות שאתם שואלים את עצמכם למה המטה הופך דווקא לנחש ולא לאריה או לפיל, או כל חיה אחרת, הסיבה היא שבמימד המיתי של הסיפור לנחש יש תפקיד מדויק. זהו אותו נחש שפגשנו גם בסיפור של אדם וחווה: הנחש שמפתה את אדם וחווה לאכול מעץ הדעת ובכך הוא מביא לגירושם מגן־עדן. מעניין גם שבסיפור התנכ”י מצוין שהמטה הופך לתנין, למרות שבארכיטיפ הקולקטיבי שלנו כולנו יודעים שהמטה הפך לנחש. התנין, כמו הנחש במקרה הזה, מייצג את המוח הקדום שלנו שאחראי על תפקודי ההישרדות וההתרבות הבסיסיים שלנו. זהו מוח שאינו מסוגל להביע אמפתיה, או לחשוב בבהירות, כיוון שזהו החלק החייתי שבנו, שמגיב באגרסיביות למצבים שהחיים מזמנים ושדואג מעל לכול להישרדות. המוח הקדום הזה שמכונה באנגלית Reptile Brain הוא המוח הדומיננטי בחיות כמו הנחש והתנין, ומכאן שמו.
הנחש בגן עדן, שהוא הפיתוי הגדול, מסמל את האפשרות להפוך את היצר למטרה בפני עצמה. אך כשהאדם משתמש בשכלו כדי לשרת את יצריו, הוא מייד ‘נופל’ ממצב גן העדן ונעשה אומלל. כל זמן שהוא אינו מודע לרוחניותו, הוא למעשה משתמש בשכלו כדי להפוך את חוקי הטבע למקור לתענוגותיו.
מתוך הספר יוגה ובריאות מאת סלבראג’ן יסודיאן ואליזבט הייך (הספר יוצא לאור במהלך 2021)
אבל מהי המשמעות של האקט שמשה מבצע בשולטו בנחש? יכול להיות שאתם מכירים את הסמל של המטה והנחש גם מסמל הרפואה שמכיל את שניהם. זהו למעשה דימוי עתיק שמתייחס לאפשרות של האדם להתמיר את האנרגיה החזקה ווהחייתית הזאת של החיים ולהפוך אותה מטוהרת ורוחנית:
“אנרגיית הקונדליני רדומה לה בבסיס חוט השדרה, היא האֵם שהולידה את היקום, היא ‘הכוח החזק של כל הכוחות’, כמו שכינה אותה הרמס טריסמגיסטוס. מרגע התעוררותה היא יכולה לטפס מעלה או לרדת מטה. אם היא מטפסת מעלה, האדם נהנה מהתפתחות רוחנית גדולה יותר, אבל אם היא יורדת מטה, זה עלול לגרום לתוצאות מצערות ביותר. אלה שמעוררים את אנרגיית הקונדליני בלי שהיטהרו והשיגו שליטה עצמית, ייעשו טרף לתשוקה מינית פראית שתוביל אותם במהירות מסחררת אל התהום, וטרף לשאפתנות לא־מבוקרת שתעיר בהם יצר התנגדות לעולם כולו. ולכן מוטב לתלמידים לא לנסות להעיר את הקונדליני לפני שהם עושים עבודה רוחנית, מיטהרים ומסגלים לעצמם צניעות. וזאת מאחר שהאנרגיה הזאת, הכוח הזה, החזק מכול עלול להרוס כמו שהוא עשוי ליצור.
מתוך הספר מרכזים וגופים עדינים מאת אומרם מיכאל איבנהוב
להעיר את הקונדליני זו משימה קלה למדי, המשימה המסובכת היא כיצד ולאן לכוונה – וזו גם המשימה החשובה. הכיווּן שאליו נישאת הקונדליני אינו תלוי ברצונו של האדם, אלא בתכונותיו ובסגולותיו. כשמתעורר נחש הקונדליני, הוא ממהר אל המקום שבו יוכל למצוא מזון. אם האזור התחתון הוא שמציג בפניו את המזון הזה, לשם הוא ילך, ואז הכול ייגמר, כי שם נמצאת התהום, התהום האמיתית. בעוד שאם הפלג העליון הוא שמושך אותו, הוא ייטה מעלה.
חכמי הודו אומרים שעל היוגי, לפני שהוא מעיר את נחש הקונדליני, לשחרר קודם כול את הערוץ המרכזי של עמוד השדרה, הסושומְנה. באמצעות אורח חיים טהור וזך, בעזרת תרגילים מתאימים, עולה בידו לנקות את הערוץ. הניקיון הזה הוא חיוני משום שכשמתעורר נחש הקונדליני הוא מתחיל להפעיל את כל חיי הנפש של האדם; מדובר באש עזה המכלה הכול. ומסיבה זו בדיוק על הנתיב שלה להיות חופשי לגמרי מכל הלכלוך והמכשולים, כדי שהיא תוכל לעבור בו מהר מבלי להסב נזקים לאדם ולהגיע למרכז המכונה מרכז הכתר, צ’אקרת הסָהַסרארָה המצויה בקודקוד הראש”.
וְאֶת-הַמַּטֶּה הַזֶּה, תִּקַּח בְּיָדֶךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-בּוֹ, אֶת-הָאֹתֹת (שמות ד).
המטה קשור אם כן לאנרגיה המינית, לכוח החיים – הקונדליני. כשהכוח שלו מופעל, הוא יכול לעשות ניסים. הכוח הזה מתעורר באופן טבעי כאשר בזמן תרגול מדיטציה ותרגולים רוחניים נוספים, ברגעים של שקט עמוק ורוגע אנחנו יכולים להרגיש זרם שעולה במעלה עמוד השדרה שלנו ובהגיעו למעלה מאיר את הראש כולו. מכאן גם הדימוי של הקדושים שמופיעים באיקונות עם הילה מוזהבת מסביב לראשם.
האפיזודה הזאת בחייו של משה אומרת לנו שקודם כל אנחנו צריכים לדאוג לבריאות הפיזית והנפשית שלנו, לזרימה האנרגטית התקינה לאורך עמוד השדרה, ולהישאר “זקופים”, כלומר במקום להזדהות עם הדחפים החייתיים שלנו לנתב את אנרגיית החיים לפעולה רוחנית נעלה יותר.
עוד לפני שמשה מוביל את בני ישראל הרחק ממצרים, הוא מאחד את עם העבדים הזה לעם אחד, והוא עושה זאת כשהוא מציע להם חלום: להגיע לארץ המובטחת. כלומר, אנחנו יכולים להתחיל חיים אחרים. זה לא יהיה קל ונצטרך לעבור קשיים רבים במדבר, אבל בסוף נגיע לארץ זבת חלב ודבש, ולילדים שלנו יוכל להיות עתיד אחר – חופשי מעבדות. הם יהיו בני חורין.
משה שהיה במשך רוב חייו רועה צאן מוביל את עם ישראל בכיוון אחד: מעבדות לחירות, לא מדובר בכיוון כל שהוא אלא בכיוון מדויק.
וכאשר בני ישראל נמלטים ממצרים הם מגיעים אל הים. במסורות העתיקות הים העמוק והאינסופי מייצג את עולם הנפש, וליתר דיוק הוא מייצג את הרגש, שיכול להיות רגוע וסוער לפי מצב הרוח שלנו.
הים הוא מכשול בנתיב המילוט של בני ישראל. והוא שם כדי להזכיר לנו שהרגש יכול להיות מכשול גדול בדרך אם לא נדע איך לעבוד איתו. ושאם לא נדע לחצות אותו לא נוכל להימלט מהעולם הישן ולעבור לעולם החדש. אחד הרגשות המשמעותיים שעלינו לחצות הוא הפחד, שמופיע פעמים רבות כשאנו מנסים לעשות שינוי בחיים שלנו. הים מייצג גם את הפחד מפני הלא נודע שחבוי במעמקי הים.
איך חוצים את הים? גם הפעם משה משתמש במטה, זה אותו המטה שפגשנו בתחנה הראשונה, ואין זה מקרי. כלומר, תמיד מעשה הקסם קשור בשימוש באנרגיה המינית היוצרת ובשליטה בה. כוח הרצון של משה (הכוח המאגי שלו) כל כך חזק עד שהוא מצליח לשלוט במים ולחצות אותם.
וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה… וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה’ אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם… וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר ה’ אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד.
יכול להיות שהיום נזדעזע מהתיאור של צבאות פרעה שטובעים בים, שמזכירים לנו את משבר הפליטים הנוכחי, אולם כאשר אנו קוראים את הסיפור במובן המיתי כפי שמציע לנו הספר סוד הסודות שחיבר עבד אל-קדר אל ג’ילאני הסוּפי, תפקידם של חיילי פרעה במערכה מקבל משמעות אחרת:
“הייה כמו אוקיינוס שמראהו אינו משתנה, אבל שבו טובעים חיילי האגו האפלים שלך, כשם שפרעה וצבאותיו טבעו בים סוף”.
ים הרגשות, ממש כמו הים, יכול להיות רגוע או סוער. מי מכם שהתנסה בשייט יודע עד כמה מסוכן לצאת למסע בים סוער, ולכן וכדי שנוכל לחצות את ים הרגשות שעשוי להיות סוער לפעמים, יש לנו צורך בשני אלמנטים נוספים כפי שאומר לנו פטריציו פאולטי בספרו אררט דרך הנוכחות בהתייחסו למטאפורה של החצייה של הים:
“בין להגיד ולעשות צריך את הים לחצות”.
היגיון = להגיד. אינסטינקט = לעשות. רגש = ים. כאשר הכול בהרמוניה הים שקט. מה קורה כאשר הים שקט? הוא משקף את השמים ועל גבי ים מקסים ורגוע אנחנו יכולים לשקף את עצמנו. לשקף את עצמנו משמעותו שמה שאני אומר הוא בדיוק מה שאני עושה, כיוון שהמראה משקפת את מה שאני עושה. אין תמונה כפולה, אין תמונה מבולבלת, הכול צלול, פשוט: זוהי המפה.
ההבדל הוא בסדר, בארגון הנתונים. אצל אדם שמתפקד בצורה נכונה, כל הגורמים שמרכיבים אותו מתפקדים בצורה הרמונית ומתואמת: הרגש משמש כמראה בין ההיגיון, הרצון והעשייה. הזכירה העצמית מבחינה במצב שבו החושים מעבירים את הנתונים שנמצאים ברשותם והנתונים חוצים את ים הרגשות. הנוכחות מתבטאת רק עם הרוגע של הים.
זה אומר שהמצב הרגשי שלנו מאוד משפיע על היכולת שלנו להשיג את התוצאה שאנו רוצים, הרגשות שאנו מארחים בתוכנו משפיעים בתורם על מי שקרובים אלינו ועל תפיסת המציאות שלנו. לכן עלינו לנסות ולטפח ב”גינת הרגשות” שלנו את הרגשות החיוביים כמו התקווה, השמחה, החמלה, ולעקור מהשורש את העשבים השוטים – הרגשות השליליים.
התחנה השלישית שבחרנו ממסעו של משה היא זמן ההתבודדות שלו על הר סיני. משה עולה לבדו להר סיני כדי להתייחד עם אלוהים, מעין ריטריט התבודדות בהרים. מה משה עשה שם? הוא היה לבד והקשיב לקולו של אלוהים, ואלו הם רמזים שמצביעים על כך שמשה נכנס למצב מדיטטיבי, שבו הוא יכל להקשיב לקול הפנימי העמוק שלו, לקולו של אלוהים שבתוכו, שלחש לו בשקט את כל אותן אמיתות חברתיות ותרבותיות עבור העם שלו, כולל את התכניות המפורטות עבור לבנייה של המקדש.
וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן, וַיַּעַל אֶל-הָהָר; וַיְהִי מֹשֶׁה, בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (שמות כד).
בימים הללו על ההר משה רואה חזיונות רבים וכעבור 40 יום, כשהוא יורד מההר ובעודו אפוף רוח הקודש, נכונה לו הפתעה: העם (כלומר שאר החלקים שבתוכו שלא עלו איתו אל ההר) החליט לבנות עגל מזהב ולסגוד לו, לאלוהי החומר. כאן הסיפור המקראי מזכיר לנו שהחזרה ממצב מדיטטיבי עמוק או ממפגש עם עולמות הרוח יכולה להיות גם מטלטלת כשאנו פוגשים שוב את “העולם הרגיל” של אלה ש”לא עלו איתנו על ההר”. חלקכם ודאי חוו את הדיסוננס שנוצר כשחוזרים מתקופה ארוכה בטבע או מריטריט ארוך של תרגול, כאשר פתאום הגסות של העולם מכה בנו ונדמה שברגע אנחנו עלולים לאבד את כל השקט והרוגע שצברנו. ומה משה עושה? הוא מנפץ בכעס את לוחות הברית ברגע של אכזבה מהעם.
“אני רואה בחזיון העתיד את עמו של המקודש רוקד סביב עגל זהב וסוגד לו. בינתיים שוהה המקודש הגדול ‘על ההר׳ ומדבר ‘פנים אל פנים עם אלוהים׳. הוא שרוי במצב התודעה הנעלה ביותר, זהה לאלוהים. הוא נושא את רצון האלוהים, שיבשר את הרעיונות החדשים לבני-עמו באמצעות שני סמלים דתיים: שה הקרבן ושני לוחות-הברית ועליהם עשרת־הדברות. אמיתות אלוהיות אלה עתידות לשמש כרעיונות המנחים וכסמלים הדתיים למעלה מאלפיים שנה. באמצעותם תיבחן התקופה החדשה. כאשר המקודש מביא את לוחות-הברית המוכנים ורואה שעמו סוגד לעגל הזהב, הוא משליך את שני הלוחות על הארץ בחמת זעם כה חזקה, שהם מתנפצים לרסיסים ומבקש מאלוהים להעניש את העם הסורר”.
מתוך הספר התקדשות מאת אליזבט הייך
גם כאן הסיפור המקראי מדבר איתנו על התהליך – כי לאחר הטעות של עם ישראל והניפוץ של לוחות הברית שמכילים את התובנות העמוקות ביותר שהיו למשה על ההר, משה עולה פעם נוספת להר ומשכתב את הלוחות, כלומר הוא לא מתייאש ומנסה שוב. הסיפור הזה מגלה בפנינו עיקרון חשוב: עיקרון השיפור (ותוכלו לקרוא עוד עליו במאמר הזה). בפעם הראשונה העם לא היה מוכן עדיין ובחר בחומר ומשה שלא היה מוכן לכך נכנע לכעס, אבל אלוהים הטוב נותן אפשרות נוספת, משה עולה בשנית אל ההר, ושב עם לוחות חדשים.
“במרבית המיתולוגיות ההר מוצג כמקום מגוריהם של האלים. אפשר להתייחס לעובדה הזאת כאל סמל, אבל זוהי גם מציאות: הפסגות הגבוהות של ההרים הן מעין אנטנות שבעזרתן האדמה נוגעת בשמיים, ומסיבה זו הם מאוכלסים בישויות טהורות מאוד ורבות כוח. ככל שהאדם מטפס גבוה יותר על ההרים, כך הוא פוגש את השקט, ובתוך השקט הוא מגלה את המקור של הדברים, הוא מתאחד עם סיבת הסיבות והוא נכנס אל אוקיינוס האור האלוהי”.
מתוך הספר נתיב השקט מאת איבנהוב
שמדי פעם עלינו לעזוב את העם שלנו, כלומר את המחוייבויות שלנו, את הדברים הדחופים ואת הצרכים היומיומיים, ולעלות אל ההר לבד, להקדיש זמן לעצמנו, לעשות שקט ולהקשיב. ואז, במצב של שקט נוכל להקשיב לקול הפנימי שלנו שיודע את הדרך ויכול לשרטט אותה ביד בטוחה.
מה התחנות הללו בחייו של משה מלמדות אותנו? ראשית הם מצביעות על כך שיש תהליך ברור, דרך ברורה שבה עלינו לצעוד כדי לצאת מעבדות לחירות פנימית. שעלינו להתעמת עם הרודן שבתוכנו שרוצה להשאיר אותנו במצב של עבדות (האגו שלנו).
שנית, שבתהליך השינוי שלנו עלינו להיות מוכנים להתמודד עם הפחדים העמוקים שיעלו, ולחצות אותם כשאנו מוליכים בנחישות את העם שלנו בכיוון החופש.
ושלישית, שמדי פעם עלינו לקחת זמן לעצמנו, להשאיר למטה את כל החלקים היומיומיים ולהיכנס לתוך מרחב אחר של שקט והקשבה, שם נוכל להקשיב לקולה של האמת, שתתירגם בהמשך לעקרונות המנחים שלפיהם נחייה את חיינו החדשים.
כי במידה רבה בתוך כל אחד ואחת מאיתנו ישנו מנהיג כמו משה, וככל שנשכיל לקרוא את הסיפור המקראי בעיניים חדשות, אלה הפנימיות, כך הוא יוכל להראות לנו את הדרך, שמתחילה מהניתוק מהעבדות של מצרים, דרך חציית הים והמדבר ואל עבר ארץ הקודש, ארץ זבת חלב ודבש.
חג חירות שמח!
לאחר שחלקנו איתכם לפני מספר שבועות 10 דברים מעוררי השראה שאפשר לעשות בבידוד, ולאחר שבמאמר הקודם שלנו דובר על הכלכלה החדשה – כלכלת הנתינה, שייתכן ואנו רואים בימים אלה את ניצניה. ברוח זו הנה כמה דברים שווים וחינמיים שאספנו ושהגיעו אלינו, ואנחנו משתפים איתכם בשמחה. זה היופי של הדיגיטל, גם כשמשתפים יותר אנשים, יש מספיק לכולם.
לרגל ימי הקורונה יוצרי הסרט “המרכיב הסודי” החליטו לאפשר לכולם לצפות בו (למי שלא ראה מדובר בסרט קאלט שהוקרן ב-15 פסטיבלים בינ”ל וזכה בפרסים). שווה.
הסרט עוקב אחרי אורי ונטע, בעלי המסעדה ההודית “24 רופי” בת”א, שמחליטים לחזור להודו למסע של אמצע החיים לחיפוש אחר “המרכיב הסודי” באוכל ההודי וכדי לחזור לקסם של הודו. הם מצרפים למסע את לילך, צלמת סטילס, ואת דרור, שיתעד את המסע בווידאו. הארבעה נותנים להודו ולשאלת המרכיב הסודי להוביל אותם למפגשים וחוויות שרק הודו יודעת לספק כמו מפגשים עם גדולי המורים הרוחניים של הודו ועוד. סרט מסע שמתחיל כחיפוש אחר המרכיב הסודי באוכל ההודי, והופך לחיפוש אחר המרכיב הסודי בחיי כולנו ועוקב אחר שלוש דמויות שיוצאות להרפתקה המפתיעה של חייהם.
לקוראי האנגלית שביניכם, ספריית ניו־יורק פותחת את שעריה הוירטואליים ומאפשרת להוריד בחינם מעל ל-300,000 ספרים.
לינק להסבר איך לקרוא את הספרים
הימים האלה בבית יכולים להיות זמן טוב ללמוד משהו חדש, לפתח תחביב חדש, או לטפח אחד ישן. הנה לכם 100 ערוצי יוטיוב מובילים בתחום הידע והלמידה מחולקים לקטגוריות: למידה; מוסיקה, סרטים ואומנויות; חינוך מוזיקלי; מדע, הנדסה וטכנולוגיה; גאוגרפיה, היסטוריה וחברה; שיפור עצמי ומיומנויות חיים; עסקים, כסף ויזמות; להתחיל לצפות ולעולם לא להפסיק ללמוד (באנגלית).
כמה וכמה תיאטראות בארץ ובעולם החליטו להעלות את ההצגות שלהם באורך מלא ליוטיוב, רובם נאלצו לסגור את שעריהם ולשלוח את כל השחקנים לחל”ת וכדי שלא להוריד את המסך השחור על הבמה בימים האלה הם החליטו לשתף באופן חופשי הצגות נהדרות מצולמות באורך מלא. אז נכון, זה לא כמו לשבת באולם התיאטרון ולהנות מהצגה חיה, אבל זה הכי קרוב שאפשר כרגע.
הצגות באורך מלא של תיאטרון הקאמרי
הצגות באורך מלא של תיאטרון החאן
הצגות באורך מלא של תיאטרון גשר
גם לשירות התעסוקה יש דברים טובים להציע. התקופה הזאת של הבידוד בבית יכולה להיות זמן מצוין ללמוד משהו חדש, או לשפר את המיומנויות שלכם במגוון תחומים. באתר של שירות התעסוקה תוכלו למצוא מגוון של קורסים בפוטושופ, אופיס, אנגלית עסקית, קורס פייסבוק לעסקים… ועוד. שווה.
אם חפצה נפשכם במעט נוסטלגיה צוותא העלו את מיטב המופעים המיתולוגיים שהתקיימו בצוותא לאורך למעלה מ-40 שנה, כולל מופעים נדירים של שלמה ארצי, כוורת, נעמי שמר, תמוז, חיים חפר ועוד ממיטב התרבות הישראלית.
ואחרון חביב: למקרה שתמיד חלמתם ללמוד פיתוח קול ולא הגעתם לזה, הנה הזדמנות. כל מה שתזדקקו לו זה מחשב או טלפון עם חיבור לאינטרנט, ו-9 שעות פנויות. את הקורס הנפלא הזה מעבירים מגוון רחב של מורים שונים לפיתוח קול, נראה שווה ביותר.
עד כאן להפעם, מוזמנים לספר לנו אם נתקלתם בעוד דברים מעוררי השראה.
רבות עוד ייכתב על התקופה הזאת ועל השפעתה על הסדר העולמי. ולראייה אחת עד כמה גדולה היא השעה – במהלך ההיסטוריה רק 3 פעמים לא התקיימו המשחקים האולימפיים במועד המתוכנן, בשתי מלחמות העולם ובפעם השלישית עכשיו. בתקופה המוטרפת הזאת, בכל יום ניתן לפתוח את העיתון ולראות סביבנו איך סדרי עולם משתנים בזמן קצר, למשל איך מלונות יוקרה הופכים בין לילה לבתי חולים, איך מאות אלפי אנשים מוצאים את עצמם מהיום למחר בבית בחל”ת או ללא עבודה, ואיך פתאום עסקים רבים סגורים. ואלה כמובן רק חלק מהדוגמאות. אנחנו כבר יודעים שהתקופה הזאת הולכת להשפיע רבות על הכלכלה שלנו, והיא כבר משפיעה. אחוז האבטלה במדינה מעולם לא היה גבוה יותר. מה יוליד יום אף אחד לא יודע.
מה שאנחנו כן יודעים הוא שרגעים של זעזוע חזק כמו זה שאנו נמצאים בו בימים אלה, נוטים לטלטל בחוזקה את המבנים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים, ולהביא לשינויים מרחיקי לכת. זהו סוג של אתחול (reset) למערכת. זה מה שקרה למשל בעקבות מגיפת המוות השחור כאשר התרחשו באנגליה שינויים כלכליים וחברתיים מרחיקי לכת. מה קובע את מידת החוזק של המערכת לעמוד בטלטלות כאלה? כשחושבים על רעידות אדמה ברור לנו שמבנה חזק שיוכל לעמוד ברעידות בעוצמה בינונית־גבוהה חייב להיות מבנה גמיש, מכיוון שהעמידות לא באה לידי ביטוי בנוקשות, אלא ממש להיפך, בגמישות של המבנה ועד כמה הוא מסוגל “להתנועע” עם הזעזועים שמגיעים. הכוונה איננה לספוג את הזעזועים, אלא להתנועע איתם ולנתב אותם. בעולם הפנימי שלנו הגמישות קשורה ביכולת שלנו להישאר עם השאלה שהרגע הזה מביא עימו ולהשתנות בהתאם.
כתב יפה על התקופה הזאת דוד גרוסמן:
“עבור רבים עשויה המגפה להפוך לאירוע גורלי ומכונן בהמשך חייהם. כאשר היא תדעך, סוף סוף, ובני האדם ייצאו מבתיהם אחרי סגר ממושך, ייתכן שאפשרויות חדשות ומפתיעות יתנסחו: אולי המגע בתשתית הקיום יחולל זאת. אולי המוחשיות של המוות ונס ההצלה ממנו יטלטלו ויזעזעו נשים ואנשים. רבים יאבדו את יקיריהם. רבים יאבדו את מקום עבודתם, את מטה לחמם, את כבודם. אבל כשתסתיים המגפה יהיו אולי גם כאלה שלא ירצו לחזור לחייהם הקודמים. יהיו כאלה — אלה שיוכלו, כמובן — שיעזבו את מקום העבודה שבמשך שנים חנק ודיכא אותם. יהיו שיחליטו לעזוב את משפחותיהם. להיפרד מבני או בנות זוגם. להביא ילד לעולם, או דווקא להימנע מכך. יהיו שייצאו מהארון (מכל מיני ארונות). יהיו שיתחילו להאמין באלוהים. יהיו דתיים שיתפקרו. אולי תודעת קוצר החיים ושבריריותם ידרבנו אנשים ונשים לקבוע להם סדר עדיפויות חדש. להתעקש הרבה יותר על הבחנה בין עיקר וטפל. להבין שהזמן — ולא הכסף — הוא המשאב היקר ביותר שלהם”.
מגיפת הקורונה מציגה בפנינו את האמת הברורה שאנחנו כאן על פני הכוכב הזה ביחד – כאנושות אחת. כי באופן תמוה למדי, נגיף הקורונה בוחר להתעלם בחוצפה מהגבולות ששרטטנו בעמל ובדם רב במשך אלפי שנים, הוא מתעלם במופגן מהבדלי דת, גזע, עם ומין, והוא אפילו לא שם לב שהוא פוגע באנשים חשובים, כמו שרים וחברי פרלמנט… פתאום אין גבולות, פתאום אנחנו מבינים עד כמה הגורל שלנו תלוי בגורל שכנינו, גם אם הם שייכים לעם אחר. במובן מסוים הוא מטשטש בחזרה את הקווים שציירנו בחול ומזכיר לנו שאנחנו אנושות אחת ושאנחנו הרבה יותר תלויים זה בזה ממה שנדמה לנו. ואם עד אתמול כל אחד עסק בבעיותיו האישיות, וכל מדינה עסקה בבעיותיה, פתאום הגיע הוירוס הזה שמאפס את המבנים היציבים שבנינו. אפילו האירוויזיון בוטל בפעם הראשונה בהיסטוריה.
אחד הדברים שמאפיינים את התקופה הנוכחית הוא שהשינויים מאוד מהירים, ותהליכים שבמצב רגיל היו יכולים לקחת חודשים רבים ושנים רבות, מתרחשים בתוך ימים ספורים. ובגלל שהכול קורה כל כך מהר זאת גם יכולה להיות הזדמנות לשינוי מעמיק (ולא מתוכנן) בכלכלה שלנו.
אבל לפני שנתייחס לשינויים שהתקופה הזאת מביאה עימה בואו נדבר קצת על כלכלה ועל כסף. האם מישהו ראה פעם איך נראה כסף? הכוונה היא שכולנו יודעים איך נראים מטבעות ושטרות ואפילו איך נראים מטילי זהב, אבל אף אחד מאיתנו לא יודע איך נראה כסף. ולמה זה חשוב? זה חשוב בגלל שכסף הוא דבר וירטואלי, כסף הוא רעיון שהאדם המציא עבור האדם, והכלכלה שלנו מבוססת במידה רבה על הרעיון הזה. אז אם כסף הוא רעיון, הרי שהאופן שבו אנחנו מנהלים אותו קשור באופן שבו אנחנו תופסים אותו.
עד היום הפרדיגמה הכלכלית הייתה שאני כעובד או כבעל עסק נותן ערך ומקבל בתמורה תשלום כספי. אחת התופעות המעניינות שאנחנו רואים בימים האלה הוא כמות האנשים פרטיים וכמות הארגונים שמנגישים פתאום את הידע שלהם לכולם: החל קורסים בכל נושא אפשרי, סדנאות יוגה ומדיטציה, הצגות, סרטים כל דבר. איפה כל העושר הזה היה קודם? הרי הוא היה שם, הוא ישב במגירה וחיכה שמישהו ישלם עליו. עד היום המוטיבציה שלנו לעשות, ליצור, לחלוק עם אחרים ולתת שירות נבעה במידה רבה מכך שרצינו לצבור יותר ויותר מהדבר הוירטואלי הזה שנקרא כסף. והנה פתאום, מתוך המשבר אנחנו רואים ניצנים של שינוי בתפיסת הכלכלה, פתאום משהו במשוואה התהפך ואנשים נותנים בלי ציפייה לקבל משהו בתמורה באופן מיידי. ברמה העמוקה יותר יש כאן שינוי ברמת החוק של לתת ולקבל.
“נחזור כעת לשאלת החליפין. בספר של הטבע החי כתוב שאי אפשר להיות טהורים אם רק לוקחים. הטוהר מתחיל בצורך לתת, לזרום… אם לוקחים משהו רק לשם מילוי הצרכים שלנו, זה אומר שאנחנו גנבים. עדיף שלא יהיה לכם צורך לקחת, אלא רק צורך לתת”.
מתוך הספר אהבה ומיניות שייצא בקרוב מאת אומרם מיכאל איבנהוב
מי יודע, יכול להיות שאלה ניצניה של כלכלה חדשה… וברור לי לגמרי שמאוד מוקדם להסיק מסקנות, ועדיין מעניין לראות איך החברה שלנו מתמודדת עם שינוי כל כך טוטאלי וכל כך פתאומי. מעולם בהיסטוריה האנושית לא היה משבר בקנה מידה כזה שבו האנושות יכלה לתקשר בכזאת מהירות ובכזה עושר של פלטפורמות ומדיומים.
נתקלתי פעם בתיאור יפה של ההבדל בין גן־עדן וגיהנום: בגיהנום יש קערה גדולה מלאה באוכל מזין ומסביבה עומדים אנשים רבים רזים ורעבים, כל אחד מהם מחזיק בכף ארוכה באורך של שני מטר כך שהוא לא יכול לאכול מהכף, ומכיוון שהאנשים לא מצליחים לאכול הם גוועים ברעב. בגן־עדן הכל נראה אותו דבר לכאורה: יש במרכז את אותו סיר גדול מלא באוכל מזין ואנשים שעומדים מסביבו עם כף ארוכה באורך שני מטר, רק שכאן בהבדל מהגיהינום האנשים שבעים ומאושרים. מה יוצר את ההבדל? הרי התנאים החיצוניים לא השתנו, בשני המקרים יש את אותה הקערה הגדולה ואותן הכפות הארוכות. ההבדל טמון באלמנט היחיד שהשתנה – באנשים: בגן העדן במקום לדאוג רק לעצמם כל אחד נותן לשני וכך כולם מקבלים. בהקשר הזה יש משפט מפורסם של פרנצ’סקו מאסיזי שנהג לומר ש”רק כאשר אנחנו נותנים אנחנו מקבלים”.
יכול להיות שתגידו שבסיפור הדברים פשוטים ושהחיים בפועל הרבה יותר מורכבים. וזה נכון, אבל החוקים הם אותם חוקים. יותר מכל התקופה הזאת קוראת לנו לחשוב מחדש על חלוקת המשאבים בעולם ועל חלוקת המשאבים בחברה. כולנו יודעים שבני האדם צורכים הרבה יותר ממה שהם באמת צריכים. יש נתון בלתי נתפס שאומר שאם כל תושבי כדור הארץ היו חיים ברמת החיים של תושבי ארצות הברית היינו זקוקים לכמות של 3-5 כדורי ארץ מבחינת המשאבים שנצרוך כאנושות. והפתרון גם הוא, כמו בסיפור במשל על גן־העדן והגיהנום, מתחיל במודעות של כל אחד ואחת מאיתנו. כבר בתוך כמה שבועות קצרים שחלק נכבד מאוכלוסיית כדור הארץ נתון בסגר ואנחנו רואים דולפינים שחוזרים לנמלים, יעלים שמסתובבים בטיילת באילת, וברבורים ששוחים בתעלות בוונציה כתוצאה מהירידה בזיהום.
חלק מהיכולת שלנו לשתף היום יותר בקלות ובלא קשר לתמורה קשורה בניתוק הולך וגובר מהמשאבים החומריים לטובת המשאבים הוירטואליים. אנחנו נמצאים כיום בעיצומו של תהליך ארוך של התנתקות מהחומר, ואם פעם הכול היה חומר, והמוצרים היו בעיקרם חומר, היום המוצרים הופכים ליותר ויותר וירטואליים. כיום כשאנחנו שומעים מוזיקה אנחנו אפילו לא קונים דיסק, וגם כשאנחנו קוראים ספר אנחנו יכולים לקרוא אותו בפורמט אלקטרוני, ובמקרה כזה אנחנו לא משלמים על החומר הפיזי (נייר) אלא רק על קוד שמכיל את התמצית של התוכן. ניתן לומר שהורדנו את כל הקליפות של החומר שהיו מסביב ונשארנו עם המהות. ובמהות החפה מחומר קל יותר לשתף. הכלכלה החדשה הזאת שמגיעה אלינו חוצה גם את הזמן והמרחב – ברמה הכי פשוטה – אנחנו יכולים פתאום לדבר ולהיפגש עם אנשים מכל העולם בלחיצת כפתור וללא עלות, אם זה בוואטסאפ, בזום, או בכל תוכנה אחרת שמאפשרת לנו להתחבר ולתקשר עם האחרים.
כשראיתי את התגובה הראשונית שלנו כחברה למגיפת הקורונה, ואת כמות הדברים שאנשים הציעו פתאום, אמרתי לעצמי: “וואו, איזה שפע יש לנו כאנושות”. יהיה מעניין לנסות להבין את התהליכים הפסיכולוגיים־חברתיים שהובילו את כולנו לשתף ביתר שאת. הרי באותה מידה כל אחד מאיתנו היה יכול להסתגר בד’ אמותיו ולחכות שהמשבר יחלוף. קרה פה משהו מעניין ברמה החברתית, אנשים הרגישו שהם רוצים להמשיך לתת ערך. התופעה המיוחדת הזאת הובילה אותי לחשוב מה היה קורה אם היינו יכולים להמשיך ולתת ערך מבלי לחשוב ישר על התמורה שנקבל.
האם הקורונה זורעת את זרעי הכלכלה החדשה? ימים יגידו. אבל אם כן הכלכלה החדשה הזאת תוכל להיות כלכלה שמבוססת הרבה יותר על ערך ועל נתינה, והצעירים של ימינו כבר נמצאים שם. תחשבו על טיק טוק ועל כמות ההשקעה המטורפת שהם משקיעים בליצור קליפ של כמה שניות כדי שאחרים יצפו בו ויעשו לייק. אבל רגע, זה בסך הכל לייק, ולייק הוא דבר וירטואלי ולא אמיתי. בדיוק! גם כסף הוא דבר וירטואלי!
***
נ.ב.
הזמן הזה בבית, למרות כל הקשיים שהוא מעלה, יכול להיות זמן מצוין להישאר עם השאלה – מה אני רוצה באמת? מה עושה אותי מאושר? מה אני באמת רוצה לעשות בחיים. ולהתחיל לטפח את השאיפה הזאת.
האם למין האנושי יש עתיד? ואם כן, באילו תנאים הוא יהיה אפשרי? כמובן שעלינו לאחל לעצמנו שיהיה עתיד עבור המין האנושי, אך עלינו להבין גם את הכללים שיאפשרו את העתיד הזה, והם דורשים מאיתנו להביא בחשבון לפחות שלושה מימדים שונים:
אנחנו יכולים לראות עד כמה היינו מוסחים בדעתנו במהלך שתי המאות האחרונות, ובמיוחד במאה השנים האחרונות. ברגע הנוכחי הפעולות המזהמות שאנו נוקטים מוחשיות באופן מיוחד, מכיוון שהמשוב של כדור הארץ ביחס לחוסר תשומת הלב שלנו מונח לעיני כולם: הים מלא בפלסטיק, הנהרות הפכו למערכת ביוב גדולה שנושאת כל סוג של פסולת, והאטמוספירה מלאה ביותר ויותר ברעלים. ולמרות החולי שכל זה גורם, אנחנו עדיין מתקשים להפיק את השינוי הנדרש, קודם כל במחשבה שלנו – המימד שבו הכול אפשרי.
בתקופה הזאת, בשבועות האחרונים ובחודשים האחרונים, העולם כולו נמצא בקונפליקט עם עצמו.
וירוס הקורונה יצא לדרך מסין, אך למען האמת סביר להניח שהוא היה קיים כבר קודם לכן באזורים שונים בעולם, והוא מתפשט במהירות רבה. כל זה יצר אינטראקציה, או מוטב לומר תגובה, מצד אומות ומדינות שהתבטאה בסגירה, מתוך הנחה שכך נוכל להגן על עצמנו. סגירת הגבולות הפיזיים של מדינותינו איננה באמת הגנה. להגן על עצמנו, לעומת זאת, משמעו להפוך לרגישים יותר למערכות היחסים עם האחרים ועם עצמנו, כשאנו דורשים מעצמנו ומהאחרים רמה גבוהה יותר של תשומת לב.
רק משמעת עצמית משותפת שכזו של המכלול יכולה לייצר סף מספק של תשומת לב ורגישות שיאפשרו ליישם בטבעיות את כל אותם כללים של היגיינה אישית וקולקטיבית, שיאפשרו לנו לתחום ולהגביל את ההתפרצויות, תוך שאנו עושים קפיצת מדרגה ביכולת ההערכה שלנו ביחס לעצמנו (הערכה עצמית) וביחס לאחרים, מפני שבמקום שבו אני נוכח בכך שהאחר מסוגל להטיל על עצמו מגבלות, אני גם מבין את הערך שלו.
כל זה יוכל לקרות רק אם השלבים של מסלול PHASE (פילוסופיה, אמנות, מדע, כלכלה) יהיו מוכרים, ברורים ונוכחים עבורנו. אלו הם השלבים שאיפשרו למין האנושי להתפתח במהלך הזמן במונחי אבולוציה. במילה “אבולוציה” אינני מתכוונים ללהישאר כפי שאנחנו או כפי שאנו מכירים את עצמנו, אלא לנוע אל עבר מה שבאפשרותנו להפוך להיות, דבר שיהווה “קפיצה אבולוציונית” עבור המין האנושי כולו.
וכך, אם הפעולה הפילוסופית של החיפוש אחר הטוב – במובן של הידע הגבוה ביותר, החוכמה הגבוהה ביותר, והמציאות האמיתית של הנשמה שמעצבת ובוראת את העולם בתוך עצמה ומסביב לה – מפרה ומזינה אותנו, הפרדיגמה שבמשך זמן רב שלטה במערכות היחסים בין בני האדם “המוות שלך – החיים שלי” (בלטינית: Mors Tua, Vita Mea) יכולה בהדרגה לאבד מכוחה ולהשאיר מקום לפרדיגמה חדשה: “החיים שלך – החיים שלי” (Vita Tua, Vita Mea).
עם זאת, אל לנו לשכוח שההבנה הזאת שאם אתה תנצח גם אני אוכל לנסות לנצח עדיין רחוקה מאיתנו. וזוהי מערכת יחסים המצוינת הזאת של שיתוף, שיתוף פעולה ושיתופיות, שהופכת לאחר מכן לקיום־משותף. אולם איננו מסוגלים לחיות ביחד, ואיננו מסוגלים לומר לעצמנו מי אנחנו יכולים להיות בפוטנציאל שלנו. לעומת זאת, אנחנו עדיין נשלטים בידי אותם חלקים עתיקים של המוח שלנו ששימשו את אבות אבותינו: החלק הזוחלי והחלק הלימבי במוח שלנו, שמפעילים את האמיגדלה וגורמים לה להגיב עם הצורך שלה להגן על עצמה בכל פעם שאנו חשים מאוימים או דחוקים לפינה.
כאשר המימד הזה מתעורר ותופס את הפיקוד בתוכנו, אם אנחנו מרגישים מאוימים או פגועים או מנוצלים לרעה, הרצון היחיד שעולה בתוכנו אינו זה של להבין ולתקשר עם האחרים כדי לשאת ולתת על עתיד טוב יותר, אלא זה של להעניש את היריב שלנו: זה שגרם לנו לכאב חייב לסבול גם הוא כאב: “המוות שלי – המוות שלך” (Mors Mea, Mors Tua).
אנחנו נמצאים ברגע היסטורי מיוחד, שבו נוכל לנסות להבין במלואן את שלוש הפרדיגמות הללו ולנוע לעבר האחרונה, זו שמכילה גם את הקודמות לה – “החיים שלך – החיים שלי” (Vita Tua Vita Mea) – מכיוון שהיא יכולה להתגורר בתוכנו רק אם הבנו את השתיים האחרות.
רק ברגע שבו נצליח להיפרד מהצורך להיות טובים יותר מהאחרים על ידי פגיעה בהם, ולהכיל בדרך כלשהי את הפגיעה שהאחר גרם לנו, מבלי לאפשר לה להימשך – רק אז יוכל להיוולד בחזון שלנו הצורך לעשות פעולה מסוימת ולהשאיר סימן שונה: של פתיחות, משא ומתן, אינטראקציה וחיפוש משותף אחר העתיד שלנו. ולכן, לשתף פעולה, לעבוד יחד על מנת שהמקום הזה ימשיך להזין אותנו ולתמוך בנו בקפיצה האבולוציונית שכולנו מרגישים שנמצאת כבר בפתח, ושמוכנה בתוכנו, גם אם היא עדיין חומקת מאיתנו.
ועם ההרהור הזה, כדי להיכנס לפרדיגמה של “החיים שלך – החיים שלי” יש צורך בנו. איך היה נראה העולם אם הייתם מצליחים להכיל את חוסר־הנוחות שלכם ולכוון אותה בדרך חדשה ושונה מהרגיל? איך היו החיים שלי, שלך, החיים שלנו, אם היינו יכולים לומר לעצמנו: “הנה אני, הגעתי למקום שבו יש שקט, הקשבה ורִיק”?
מוזמנים להצטרף לקבוצת הפייסבוק של פטריציו פאולטי ישראל ולצפות בכל שבוע בלימוד וידאו של פטריציו מתורגם לעברית.
נכון, נכפה עלינו להסתגר בבתים למשך כמה שבועות ואולי אף יותר, ולמי מאיתנו שיש ילדים זה מאתגר פי כמה. אבל זה גם יכול להיות זמן איכות עם הילדים שלנו, זמן לעצור לרגע מהמירוץ של החיים ולהיות יחד. ואם אתם עצמאיים ונפגעתם מהמצב שנוצר, זה יכול להיות רגע טוב לשאול את עצמכם מה אתם יכולים לעשות בזמן הזה שניתן לכם, זה גם מה שאנחנו עושים בתקופה הזאת, אולי למשל זה הזמן לשלוף מהמגירה כמה פרויקטים ששמרנו לרגע שבו יהיה לנו יותר זמן.
הכנו עבורכם רשימה של 10 רעיונות של דברים שאפשר לעשות בבית, מוזמנים להפיץ הלאה ולשתף רעיונות נוספים בתגובות לפוסט.
בימים האלה יותר ויותר אנשים חוזרים לקרוא ספרים, פתאום יש זמן, יורד הלחץ ואנחנו רוויי מסכים. בידוד יכול להיות זמן טוב לצלול אל תוך ספר או כמה ספרים שמחכים לנו על המדף ומעלים אבק. לנו יש המלצות לכמה ספרים מעוררי השראה עבורכם. וכמובן שאפשר גם ספרים אלקטרוניים >> לספרים אלקטרוניים באתר שלנו (הקריאה בהם דרך אפליקציית ספריאפ), ואם אתם מעדיפים אפשר גם: לספרים שלנו באפליקציית עברית.
לרוב אנחנו צריכים לנסוע למקום מבודד כדי לתרגל ריטריט של יוגה או מדיטציה, והנה הזדמן לנו בידוד של שעות רבות בלי אפשרות לצאת מהבית. זה יכול להיות זמן מצוין להגביר (או להתחיל) את התרגול. מומלץ לבנות לו”ז קבוע של תרגול לכל יום. למתחילים מומלץ להתחיל עם המדריך המצוין OMM דקה אחת של מדיטציה.
אם כבר אתם חורשים על נטפליקס, הנה המלצות על סרטים איכותיים ומעוררי השראה. וכאן תמצאו פוסט שכתבנו עם כמה המלצות לסרטים.
כן! זוכרים את כל הפינות החבויות בבית, את כל המגירות וכל הדברים שבמעמקי הארון או במחסן? זה יכול להיות זמן מצוין לסדר אותם. אם אתם שואלים את עצמכם מאיפה להתחיל יש כמובן את השיטה של מארי קונדו היפנית, שפיתחה מתודה שעוזרת לארגן את הבית בהתאם לצרכים ולהעדפות שלנו. ואפילו יש את הסדרה שעשו עליה בנטפליקס שבה היא מדגימה את השיטה עם משפחות שונות.
לכולנו יש דברים שאמרנו שנעשה כשיהיה לנו זמן, ואף פעם לא היה לנו זמן. עכשיו יש לנו זמן בשפע וזאת יכולה להיות הזדמנות נפלאה להוציא כמה מאותם תחביבים מהבוידעם ולהשקיע בהם, ומי יודע… אולי נגלה אהבה חדשה או כיוון מקצועי חדש. רעיונות ומדריכים לא חסרים ברשת, למשל בפינטרסט המצוינת תוכלו למצוא שפע של רעיונות.
עכשיו זה זמן מצוין ללמוד משהו חדש, משהו שמעניין אותנו. כיום בעידן האינטרנטי כמעט בכל תחום נוכל למצוא קורסים אונליין. הרבה אנשים וארגונים מציעים קורסים אונליין במחירים מוזלים ואפילו ללא עלות לרגל הבידוד. זמן העשרה.
כנראה שבתקופה הקרובה לא נוכל ללכת למוזיאון הלובר, וגם לא לאקדמיה או אופיצ’י שבפירנצ’ה. מה שכן, לאור המשבר העולמי, מוזיאונים רבים מציעים סיורים וירטואליים בחינם. תוכלו לשוטט באופן וירטואלי ברחבי המוזיאון ואפילו להתסכל על חלק מהמיצגים מזוויות שונות. גוגל יצרו פרויקט רחב של 500 גלריות ברחבי העולם, ויש גם את הגרסא המצומצמת יותר של 10 המוזיאונים המובילים.
והנה עוד כמה סיורים וירטואליים ממש שווים:
Metropolitan Museum of Art ניו יורק
The VR Museum of Fine Art מוזיאון וירטואלי
מוזיאון הגוגנהיים ניו יורק
לרבים מאיתנו העובדה שפתאום עלינו להישאר בבית עם הילדים במשך מספר לא ידוע של שבועות הגיעה כהנחתה לא נעימה. אך כדאי לזכור שבמצב הזה יש גם אפשרות בלתי רגילה. הזמן שלנו עם הילדים שלנו יכול להיות מאוד משמעותי עבורם (וגם עבורנו). נסו למשל להתבונן בהם כאילו ראיתם אותם בפעם הראשונה, מתוך פליאה. נסו לשאול אותם שאלות בלי לקטוע אותם עם תשובה או עצה. נסו להצטרף למשחק שלהם, להקשיב למה שמעניין אותם בתקופה הזאת. נסו להציע ללמד אותם משהו שאתם ממש אוהבים, לרקוד איתם בסלון, להכין איתם אוכל, לקרוא יחד ספר… יש כל כך הרבה דברים שאפשריים ברגע שאנחנו מעניקים לילדנו מן הנוכחות שלנו. אנחנו דמויות משמעותיות עבור ילדינו, וזאת הזדמנות להיות קרובים אליהם כשאנו זוכרים שברגעים אלו ממש אנו מודלים עבורם ללהיות אדם בעולם ובכלל זה אנו מודלים שלהם להתנהלות ברגע של קושי. בתקופה הזאת חלק מהתפקיד שלנו הוא לתווך לילדנו את מה שקורה בעולם, באופן שהרוגע והביטחון שנשדר להם יעניק לילדנו שקט נפשי גם בתקופה הנוכחית. בהקשר הזה יש את מדריך מצוין שהכינו בקרן פטריציו פאולטי העולמית, עם כמה טיפים חשובים להורים (למדריך בעברית, למדריך באנגלית).
אחד הפירות של התקופה הנוכחית היא פריחתן של הקהילות הוירטואליות. אם אי אפשר להיפגש פנים אל פנים אפשר לפחות להיפגש וירטואלית עם אנשים שחולקים איתנו תחומי עניין ולקבל ולתת תזונה רגשית, חיזוק, תמיכה והשראה… איך מוצאים קהילות כאלה? אפשר לחפש ברשתות החברתיות ואפשר לבקש המלצות מחברים.
ברצינות. נסו לקחת זמן מוגדר ביום (למשל שעה) ולא לעשות כלום, באמת כלום. גם לא להסתכל בסלולרי. נסו פשוט להיות בשקט. זה תרגיל רוחני מאוד מעניין שיכול להביא אותנו (בין היתר) לתובנות חשובות על הצורך שלנו להיות עסוקים כל הזמן. כאשר אנו מרפים את הצורך הזה, נוכל להיות מופתעים מן החוויות החדשות שיתגלו בפנינו.
מקווים שעזרנו לכם לפחות קצת להפיק את המיטב מהמזמן הזה בבית. מוזמנים לשתף ברעיונות נוספים בתגובות או אלינו למייל.
***
חברים יקרים, אנו נמצאים בימים אלה בבית במצב שנכפה עלינו, זה מצב לא שגרתי שטומן בחובו הרבה אי־ודאות ביחס לעתיד. כנראה שהרבה מהתכניות שלנו כבר נאלצו להשתנות, וכן, באופן טבעי זה יכול להוביל גם למצבי לחץ וחרדה. בתקופה הזאת, בתוך כל ההמולה, רצינו קודם כל להזכיר לעצמנו וגם לחלוק כמה נקודות מבט נוספות לקריאה של המצב הנוכחי, לשתף בדברים מעניינים שהגיעו אלינו, וגם כמה טיפים מעשיים בנוגע למה אפשר לעשות בבית במשך כל כך הרבה ימים.
מישהו חכם אמר פעם: “השקיעו מעט אנרגיה בדברים שיש לכם מעט השפעה עליהם, והשקיעו הרבה אנרגיה בדברים שיש לכם הרבה השפעה עליהם”. הרעיון הוא שבמקום לבזבז את האנרגיה היקרה שלנו על תהליכים שגדולים מאיתנו פי כמה, אנחנו יכולים להתמקד בתגובה שלנו למצב החיצוני. למשל, אם יש סערה בחוץ, זה לא משהו שאנחנו יכולים לשנות, אבל אנחנו כן יכולים להחליט מה אנחנו רוצים לעשות בהינתן שיש בחוץ סערה. למשל אנחנו יכולים להחליט להישאר בבית ולהעביר ערב נעים עם המשפחה שלנו, או בכל זאת לצאת בגשם. הבנתם את הרעיון.
ועד כמה שלפעמים קשה לנו לקבל זאת, כל קושי מכיל גם הזדמנות. כל קושי מצביע על שינוי, בין אם גדול או קטן, על הצורך להתנתק מהישן ולעבור לחדש. אחד הדברים שקובעים את היכולת שלנו לראות את ההזדמנויות שלפנינו הוא ה”סיפור” שאנחנו מספרים לעצמנו, כלומר הפוקוס שאנחנו נותנים לדברים והשאלות שאנו שואלים את עצמנו. בתהילים נאמר: “אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי”, וזאת מעין תזכורת שיש לנו יכולת לבחור לאן להפנות את המבט שלנו – למעלה אל ההרים או למטה אל האדמה, אל עבר הקושי או אל ההזדמנות שהוא טומן בחובו. אם אנחנו רוצים להתמקד בהזדמנות אנחנו יכולים לשאול את עצמנו שאלות כגון – מה באפשרותי להפיק מהסיטואציה הזאת? בהינתן שאלה התנאים, מה הדבר הטוב ביותר שבאפשרותי לעשות? מי מהאנשים שאני מכיר יכול לעזור לי לראות את ההזדמנות? באופן מפתיע מתברר שמגבלה כלשהי דווקא מעודדת יצירתיות.
כששמענו על השינויים הנוכחיים – על סגירת החנויות, בתי הספר והמוסדות האקדמים, שלא לדבר על אנשים רבים שיצאו לחופשה ללא תשלום, ועכשיו, שעלינו להישאר בתוך הבית ולצאת רק לדברים הכרחיים – התגובה הראשונה והטבעית שלנו הייתה תדהמה. כל מה שבנינו, כל התכניות שלנו לשנה הקרובה משתנות ככה ברגע אחד? כן. זה המצב. ואז לקחנו נשימה עמוקה (ועוד אחת. כן ממש כך!) והתחברנו מחדש לערכים של העשייה שלנו. שאלנו את עצמנו מה עומד בבסיס העשייה שלנו בחדקרן, ולמה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? התשובה הייתה ברורה: להתחבר אל מה שמעורר בנו השראה, ולחלוק את ההשראה הזאת עם עוד אנשים. ברגע שהתחברנו למהות העמוקה של מה שאנחנו עושים יכולנו להסתכל על הקושי הנוכחי ממקום אחר, ולראות שגם בו יש הזדמנות שקוראת לנו להשתנות.
קודם כל, כמו בכל דבר, המצב הפנימי שלנו חשוב. ועלינו לחפש ככל האפשר מצב של רוגע ומפוקחות, על אחת כמה וכמה אם יש לנו ילדים. המצב הפנימי שלנו מגדיר במידה רבה את היכולת שלנו להתמודד עם הגירויים החזקים שמגיעים כרגע, וידוע גם שהמערכת החיסונית שלנו נחלשת כאשר אנחנו נמצאים במצב מתמשך של סטרס. וכדי לקבל פרופורציה כדאי לזכור גם שבכל מצב, אפילו הקיצוני ביותר, היו תמיד אנשים שהצליחו להתמודד אחרת עם החוויה ולא להימחץ על ידה, על אף הקושי הגדול והבלתי אפשרי כמעט.
אחת מהאנשים האלה היא אתי הילסום, שהייתה יהודייה ממוצא הולנדי שנספתה באושוויץ בשנת 1943. היומן שכתבה מביא עימו נקודה של אור ותקווה גדולה, ודווקא מתוך החושך הגדול שהיה סביבה באותם ימים היא מצליחה להעביר מסר של אהבה וחמלה לאנושות ולבריאה כולה.
כך היא כותבת:
“החיים מוזרים ומפתיעים ומגוונים עד אינסוף, אחרי כל עיקול שבדרך מתגלה פתאום נוף חדש לחלוטין. רוב האנשים רואים בחיים את מה שמקובל לראות, אבל עלינו להשתחרר מכל הרעיונות הקיימים, מכל המוסכמות, מכל סיסמה, מכל מושג מוכר ובטוח, להעז לעזוב הכל, לשכוח את כל הנורמות והוודאויות המקובלות, להסתכן ולעשות את הצעד הגדול לתוך הקוסמוס, ואז, אז החיים נעשים עשירים ושופעים, גם ברגעים של סבל תהומי”.
מתוך הספר “השמיים שבתוכי” מאת אתי הילסום
ובמקום אחר ביומנה היא מזכירה לנו שהתקווה מגיעה מבפנים:
“פעם אחת זה היטלר, פעם אחרת איבן האיום, פעם זאת אינקוויזיציה, פעם מלחמה או רעידת אדמה או מגיפה או רעב. בסיכומו של דבר מה שחשוב הוא לשאת את הכאב, להתמודד איתו ולשמור על פינה קטנה של הנפש שלמה, ללא רבב, לא משנה מה קורה”.
לא משנה מה יקרה בחוץ, תמיד יש לנו בחירה. גם אם היא מצומצמת תמיד יש לנו בחירה, ועלינו להתמקד בטווח הדברים שביכולתנו להשפיע עליהם. אם נגזר עלינו להיות סגורים בבית, זה משהו שאין לנו אפשרות מוחשית להשפיע עליו, ושנוגע לבריאות הכלל. אבל כן יש לנו אפשרות להשפיע על מה שנעשה בבית, וכמובן גם על איכות הרגשות שלנו, המחשבות שלנו, ועל הקשר שלנו עם אלה שנמצאים איתנו…
חלק מהצורך שלנו בוודאות גורם לרבים מאיתנו, באופן טבעי, לעסוק בתקופה הזאת בהערכות: זה יימשך שבועות בודדים, חודשיים, שלושה, חצי שנה… תוך שנתיים יימצא החיסון וכן הלאה. למען האמת, ההערכה היחידה הוודאית שיש לנו היא שאין לנו מושג מה יהיה, ושצפויה לנו עוד הרבה אי־ודאות. יכול להיות שהמצב יסתיים במהרה יחסית (הלוואי), ויכול להיות גם שלא, ועלינו להיערך לכך. לא רק מבחינת מוצרי מזון ונייר טואלט, אלא גם בבחירה והחלטה פנימית – מי אנחנו רוצים להיות ומה אנחנו רוצים להביע בתקופה הזאת. וכמו כן, מה אנחנו רוצים ויכולים להפיק מהמצב הזה. ככל שדברים אלו יהיו ברורים לנו יותר, נוכל להיות לעמוד יותר בפני הסערות שבחוץ.
כפי שכתבתנו הרבה מהאופן שבו אנחנו חווים את המצב קשור בפרשנות שאנו נותנים לסיטואציה. הרי, אם היינו בחופשה עם המשפחה שלנו על אי בודד, או בריטריט מדיטציה של 10 ימים, לא הייתה לנו בעיה להישאר כמה ימים במרחב סגור. לכן, הגישה הפנימית שלנו יכולה להשפיע בעוצמה על החוויה שלנו, ובמקום ללכת לקיצוניות כזו או אחרת, יש טווח שלם של אפורים בין כניעה מוחלטת לבין התנגדות. רודולף שטיינר, אבי האנתרופוסופיה, מדבר על המקום של ההתמסרות, הוא כתב את תפילת ההתמסרות שמצאנו כמאוד רלוונטית להתמודדות עם מצבים של אי־ודאות כמו זה הנוכחי:
את אשר יבוא בשעה הבאה, ביום הבא,
אינני יכול לשנות בפחדיי.
אני מצפה לכך בשלוות נפש פנימית,
בשקט ים רוגע של פנימיותי.
פחד וחרדה משתקים את התפתחותנו,
בגלי הפחד והחרדה אנו דוחקים מנפשנו,
את זה אשר רוצה לבוא אליה מן העתיד.
ההתמסרות למה שמכונה “החוכמה האלוהית במאורעות העולם”
היא הביטחון בכך שמה שיביא עימו העתיד מוכרח להיות,
ושבדרך זו או אחרת הוא יפעל את פעולתו המיטיבה.
הקריאה ברוח זו בתחושה, במילים וברעיונות – זוהי רוח תפילת ההתמסרות.
אנו חייבים ללמוד זאת בתקופתנו, לחיות מתוך אמון מלא
בעזרה המתמדת של עולם הרוח, אם אין אנו רוצים באובדן אומץ הלב.
על כן נגייס את כל כוחות הרצון,
ונחפש את ההתעוררות הפנימית בכל בוקר וערב.
כתרגיל יכול להיות מעניין לשאול את עצמנו מה הרגע הזה מבקש מאיתנו? גם כיחידים וגם כאנושות. אולי להרפות, אולי לשנות את אורח החיים שלנו. כאנושות, אחת התוצאות שאנחנו יכולים לראות למשל היא שכתוצאה מהסגר בסין, יש ירידה משמעותית ברמת זיהום האוויר באזורים שהיו בהסגר. זה אומר שיש לנו יכולת לשנות את אורח החיים שלנו, אפילו בצורה מיידית אם נרצה בכך.
ומעבר להיבט הפרקטי של כל מה שנעשה, יש כאן הזדמנות להרפות מן המשימות השגרתיות ולהישאר עם שאלות שקשורות לחזון שלנו ולמה שבאמת חשוב עבורנו, שאלות שפותחות אותנו אל מרחבים גדולים יותר, אך שבשגרת היומיום נשארות פעמים רבות בתחתית ערימת המטלות והדברים הדחופים שיש לעשות. הקלפים נטרפו ועכשיו עלינו להשתנות בהתאם. זה לא יהיה בהכרח קל, אבל יש סיכוי שנצליח לצאת מחוזקים מהמצב הנוכחי.
כאשר פרצה המגיפה הגדולה בלונדון בשנת 1665, אייזיק ניוטון היה לקראת סיום התואר הראשון שלו. אחת ההשלכות של מגיפת הדבר הייתה שסגרו את אוניברסיטת קיימברידג’ ושלחו את כל הסטודנטים אל מחוץ לעיר עד שהמגיפה תחלוף. ניוטון עבר להתגורר לתקופה ארוכה בחווה, ומי היה מנחש שדווקא שם, הרחק מההמולה ומהמטלות של האוניברסיטה, ניוטון עתיד היה לרדת לשורש התופעה של שבירת קרני האור לקשת הצבעים, ולשנות את המדע לתמיד. אנחנו יכולים רק לנחש מה היה קורה אם הוא לא היה יוצא לחופשה.
ביחס להרפייה, אחד האנשים שידע להרפות מדי פעם היה איינשטיין. איינשטיין תמיד סיפר שהרעיונות הגאוניים הגיעו אליו לא כשהוא ישב מול הלוח או עם הדף ועשה חישובים, אלא כשהוא עסק בפנאי: כשהוא ניגן בכינור שלו, או הילך על שפת הנהר, או שט בסירה. נראה שדווקא במצבים שאנחנו רגועים יכולים להגיע הרעיונות המבריקים, אלו שפשוט אין להם מקום כשאנחנו במירוץ היומיומי הרגיל. אז גם להוריד הילוך מדי פעם יכול לעשות טוב. אנחנו יודעים שזה לא קל אך יכול להיות מועיל להתייחס לתקופה הזאת כאל חופשה, חופשה מההתנהלות הרגילה שלנו בחיים.
ולסיום הנה עוד משהו קטן להשראה, חלקכם בטח כבר ראו את הווידאו הזה שמראה דרך אחת מעניינת שהאיטלקים במילאנו מצאו להתמודד עם ימים שלמים בלי לצאת מהבית. המסר שלהם הוא שתמיד יש תקווה, ובכל מצב אפשר למצוא דרכים יצירתיות להתמודדות.
כל דבר שאנו עושים יכול להיות תרגול רוחני: גם בישול, גם עבודה בגינה ואפילו המתנה בתור בדואר. בכל דבר שאנו עושים, זה לא מה שאנחנו עושים שעושה את ההבדל, אלא המקום הפנימי שבו אנו נמצאים. אנחנו רק המעטפת, הכד שבתוכו יכולים להיות מים נקיים או מים עכורים או יין, ולכן מה שחשוב זו לא המעטפת אלא מה שנמצא בתוכה. כשאנו מבינים את זה לעומק השאלה המרכזית הופכת להיות: באיזה מצב הוויה אנחנו נמצאים? כלומר באיזו רמת תשומת־לב ועם איזו רמה של נוכחות.
תשומת לב היא סוג של מטבע יקר שמאפשר לנו להיות עם הדברים, להיות קשובים ולהביא לאיכות גבוהה בעשייה שלנו. תשומת־לב יכולה למנוע טעויות, ובמצבים מסכני חיים היא יכולה להוות את ההבדל בין חיים ומוות. תשומת הלב יקרת ערך עבור כולם: עבור מי שעובד במשרד, עבור מי שמנהל אחרים, עבור מי שמעצב, עבור מי שעובד בתפקידים מצילי חיים כמו רופא או כבאי. וגם עבור האמן תשומת הלב חשובה לא פחות. יש אומנים שמתרגלים קליגרפיה למשל, והם יכולים לכתוב את אותה אות מאות ואפילו אלפי פעמים, ובכל פעם התוצאה שתתקבל תהיה שונה. תחשבו על זה רגע: זה אותו הדיו, אותה המברשת ואותו הנייר, אז מה עושה את ההבדל? מה שמשתנה זה המצב הפנימי של האמן. המצב הפנימי הוא זה שמגדיר את התוצאה שמתקבלת. זאת הסיבה שכל תהליך של יצירה הוא בעצם תהליך של חיפוש אחר המקום הפנימי שאנו רוצים לבטא דרך היצירה. אם אנחנו רוצים לבטא אהבה – עלינו להיות אהבה, אם אנחנו רוצים לבטא שלום – עלינו להיות שלום, וכן הלאה.
כשאנחנו קונים ציור שנחשב ליצירת אומנות איננו קונים את הבד, ולא את צבעי השמן (יקרים עד כמה שהם לא יהיו), ואנחנו גם לא משלמים עבור הטכניקה. גם בגגל שאם היינו משלמים עבור הטכניקה לא היינו זקוקים לאמנים האנושיים בגלל שיש היום רובוטים מבוססי אינטליגנציה מלאכותית שמסוגלים לבצע טכניקה מושלמת שוב ושוב. גם אם הטכניקה מושלמת, עדיין יכול להיות שנסתכל על היצירה ונרגיש שהיא לא מדברת אלינו, שהיא לא מרגשת אותנו, כלומר שאנחנו לא מקבלים ממנה שום־דבר. הרובוטים האלה הם גימיק נחמד, אבל מה שאנחנו באמת מחפשים כשאנחנו מתבוננים ביצירת אמנות זה להרגיש, זה לחוות את המצב הפנימי של האמן שיצר את הציור, וזה משהו שרובוטים לא יכולים לעשות, לפחות בינתיים. האמן הוא זה שיכול לשנות את המקום הפנימי שבו הוא נמצא, ואנחנו רוצים טעימה מהמצב הפנימי שלו.
“אדם בעל השראה יכול ליצור יצירות מופת משום שבתוכו הכול פועל בהתאם לאור הרוחני שמאיר אותו. שום דבר בעל ערך נצחי אינו יכול להיווצר מחוץ לעולם הרוח…
מתוך הספר יצירה אמנותית ויצירה רוחנית מאת אומרם מיכאל איבנהוב
אם תתבוננו ביצירת מופת של אמן שקיבל את השראתו מן השמיים, תתחברו לישויות נעלות מכם – מיד תתחילו לחוש ולחיות את אשר חווה היוצר, האמן. ואפילו אם לא תחפצו בכך, תיאלצו לחצות את אותה דרך שהוא חצה: הוא יוביל אתכם אל המחוזות שהוא עצמו טעם מהם והתבונן בהם. כאן טמונה התועלת שבאמנות, זהו הפן החינוכי שבאמנות”.
כשאנחנו קונים יצירת אמנות אנחנו בעצם קונים גם את תשומת ליבו ואת המצב הפנימי של האמן, וככל שהאמן מסוגל להעביר נוכחות ועדות מסוימת למצב ההוויה שלו, כך היצירה שלו הופכת ליותר יקרת ערך. אינני מתכוון לאמנות שבה המדד העיקרי הוא תחכום ופרסום, אלא לאמנות של אמן שפיתח בתוכו את היכולות האמנותיות ובמקביל גם את הווייתו. זוהי האמנות האמיתית שמצליחה לצלוח את מבחן הזמן ולהישאר רלוונטית גם לאחר כמה מאות או אלפי שנים. רק לא מזמן פורסם שמכרו את אחד הציורים של לאונרדו דה וינצ’י במחיר הגבוה ביותר ששולם אי פעם על ציור. ומדובר בציור שצויר לפני יותר מ-500 שנה.
גם על פי גורדייף, שהיה מורה רוחני מהמסורת של הדרך הרביעית, האמנות האמיתית – שאותה הוא מכנה “אמנות אובייקטיבית” – מדברת אלינו בשפת התת־מודע ובכך היא חודרת מבעד לתבניות המחשבה הרגילות שלנו ומזינה את הרגש ואת המחשבה העמוקה. מתוך כך מטרתה של האמנות היא להשפיע, והיא נמדדת ביכולתה להשפיע על מי שמתבונן בה על פי חוקים מוגדרים היטב. למעשה היוצר אמור לדעת מראש איך היצירה שלו תשפיע על מי שייחשף אליה. האמן במובן הזה דומה לשף שרוצה לבשל את המנה הטובה ביותר ללקוחות שמגיעים לאכול במסעדה שלו, רק שבמקרה של האמנות מדובר במזון מסוג אחר.
“יש רמות שונות של אמנות. אבל אינך תופס כרגע שההבדל בין הרמות האלה גדול הרבה יותר משיכול אתה לשער… אינני קורא אמנות לכל מה שאתה קורא לו אמנות, שאינו אלא העתקה מכאנית, חיקוי של הטבע או של אנשים אחרים, או הזייה, או ניסיון להיות מקורי. אמנות אמיתית היא משהו שונה לחלוטין. בין יצירות האמנות, במיוחד בין יצירות האמנות העתיקה, אתה נפגש בדברים רבים שאין באפשרותך להסבירם, דברים שאינך מוצא ביצירות האמנות המודרנית. אך הואיל ואינך מבין מה ההבדל, אתה שוכח אותו עד מהרה וממשיך לקבל הכל כאמנות מסוג אחד. ואף־על־פי־כן ישנו הבדל עצום בין האמנות שלך לבין האמנות שאני מדבר עליה. באמנות שלך הכול סובייקטיבי — תפיסת האמן תחושה זו או אחרת, הצורות שבהן הוא מנסה לבטא את תחושותיו והתפיסה של צורות אלה על ידי אחרים… באמנות אמיתית אין שום דבר מקרי. הרי זו מתמטיקה. כל דבר בה ניתן לחישוב, הכול אפשר לדעת מראש. האמן יודע ומבין מה הוא רוצה למסור, ויצירתו אינה יכולה לעורר רושם אחד בפלוני ורושם אחר באלמוני, בהנחה שהם בני רמה אחת, היא תיצור תמיד ובוודאות מתמטית אותו רושם עצמו”.
מתוך הספר חיפוש אחר המופלא מאת פ.ד. אוספנסקי, שהיה תלמידו של גורדייף
באמנות כמו בחיים, המפתח הוא במצב הפנימי שלנו. כשאנחנו נמצאים בתשומת־לב לדברים יש טעם אחר. פתאום הדברים שסביבנו מתעוררים לחיים, וכל דבר שאנו עושים יכול להפוך למדיטציה שהיא חלק מריקוד החיים. כשזה קורה העשייה לא מעייפת אותנו אלא מטעינה אותנו באנרגיה. הסיבה לכך היא שתשומת הלב שלנו היא סוג של דלק, ויש לנו ממש מאגר של תשומת לב בתוכנו, וכאשר הוא מתרוקן זה דומה למצב שבו יש מעט דלק במכונית והיא מתחילה לקרטע. כאשר רמת תשומת הלב שלנו גבוהה מספיק אנחנו יכולים למקד אותה ואפילו לחלק אותה בין כמה דברים במקביל. ואני לא מדבר על המולטי־טאסקינג הפשוט שכולנו עושים ביומיום, כי המחקרים האחרונים מראים שאנחנו לא באמת עושים מולטי אלא יותר מקפצים בין דבר לדבר ומכלים את תשומת הלב שלנו.
יצאנו לדרך מהרעיון שכל פעולה יכולה להיות תרגול רוחני. קחו לדוגמה את הנזירה ג’ונג קוואן, שמבשלת במנזר בדרום קוריאה, יכול להיות שראיתם את הפרק שעשו עליה בסדרה Chef’s Table בנטפליקס. מעבר לטכניקה הפשוטה יחסית שלה, האיכות שהיא מביאה נמצאת במצב הפנימי המדיטטיבי שבו היא נמצאת בזמן שהיא מבשלת. חלק מהאנשים שטעמו מהאוכל שלה סיפרו שזאת הייתה חוויה רוחנית עבורם. איך זה קורה? מספיק להתבונן באופן שבו היא חיה ובעיקר באופן שבו היא מבשלת, ואיך היא מתייחסת למזון ולתזונה כדי להבין. היא אפילו הוזמנה מספר פעמים לניו-יורק לבשל במסעדת לה־ברנין לקהל פרטי של אניני טעם. האנשים שטועמים מהאכול של ג’ונג קוואן מרגישים שיש משהו באוכל שלה שהוא מעבר לטכניקה ולחומרי הגלם. הבישול שלה לא מתוחכם, ואפילו היא מעידה על עצמה שהיא לא שפית ושהיא מעולם לא למדה בישול, במקום זה יש רכיב שפועל ברמה העמוקה. אפשר לקרוא לאותו רכיב סודי “הנשמה של האוכל”. כשהיא מבשלת מתוך מצב מדיטטיבי היא חולקת עם האנשים את המצב הפנימי שלה, בדיוק כמו האמן. אותו הדבר פועל לשני הצדדים, ולכן גם כשאנחנו כועסים או עצבניים זה משאיר חותם שעובר באוכל או במה שאנחנו עושים, ומי שמאוד רגיש יכול להבחין בכך.
ייתכן שתגידו שזה קל למצוא את המצב הפנימי כשנמצאים במנזר בודהיסטי רגוע ושליו, ושזה הרבה יותר קשה כשמדובר בחיים המלחיצים והדורשניים שלנו המערביים. אני מסכים, זה יותר מאתגר. אבל מצבים מיוחדים דורשים כלים מיוחדים, ואם אנחנו סובלים מקוצר זמן, תרגול נוסף ואפקטיבי שאנחנו יכולים לעשות בזמן העבודה הוא דקה אחת של מדיטציה. לכולנו יש דקה כי דקה נתפסת כזמן קצר מאוד. אז אם יש לנו דקה, אנחנו יכולים אפילו באמצע יום עבודה לעצור מדי פעם ולקחת דקה של הפסקה לעצמנו כדי למצוא מחדש את המצב הפנימי שאנו רוצים. ואם נעשה את דקת המדיטציה הזאת בצורה נכונה האפקט יהיה שהיא תטעין אותנו, בגלל שכמו שראינו יש קשר ישיר בין תשומת־הלב לבין רמת האנרגיה. מדיטציה היא לא הפסקה במובן הרגיל של הפסקת קפה או הפסקת סיגריה (את אלה אתם יכולים כמובן להמשיך לעשות כרצונכם), אלא על הפסקה שבמקום התנתקות (תעזבו אותי בשקט…) יוצרת התחדשות (הנני!). הפסקה כזאת שמחדשת את תשומת־הלב שלנו ושקוראת לנו לנוכחות. כזו שמעניקה לנו תחושת חיוּת וממלאת את הכד שלנו במים חיים. כשנחזור מההפסקה נוכל להרגיש מחדש את המצב הפנימי שלנו ולראות איך הוא משפיע על האיכות של הפעולות שאנחנו מביאים לידי ביטוי, כי המכחול הוא אותו המכחול, הנייר הוא אותו הנייר, זה אנחנו שזזנו למקום פנימי אחר.
ולסיום הנה שיר קצר שמתמצת את הכול:
יֶשְׁנָם הָעֵרִים בִּשְׁנָתָם
וִישֵׁנִים הַנִּדְמִים כְּעֵרִים.יֵשׁ הָרוֹחֲצִים בִּבְרֵכוֹת הַקֹּדֶשׁ
וּלְעוֹלָם לֹא יִטַּהֲרוּ.אֲחֵרִים
מתוך הספר שיר עירום מאת ללה
טוֹרְחִים בִּמְלָאכוֹת הַבַּיִת
וְחָפְשִׁיִּים הֵם מִכֹּל מַעֲשֶׂה.
והנה טיימר לתרגול דקה של מדיטציה
בהתייחס לפרדיגמה הלטינית העתיקה “המוות שלך – החיים שלי” (Mors Tua Vita Mea) הייתי רוצה לחלוק אתכם היום את הרעיון של פרדיגמה חדשה: “החיים שלך, החיים שלי” ואת הסיבה שהפרדיגמה החדשה הזאת היא הכרחית.
הפרדיגמות משמשות עבורנו כ”מסגרות” שכמין האנושי וכחברה אימצנו לעצמנו, לפי הרגע ההיסטורי המסוים, ושמתנות את ההתנהגות שלנו, את דרך המחשבה שלנו ואת הדרך שבה אנו רואים, קוראים ומספרים לעצמנו את האירועים.
כפי שכבר כתבתי במאמר קודם אני לא אוהד גדול של המיינדפולנס מכיוון שיותר מכל דבר אחר אני מאמין במודעות, שמכילה בתוכה את כל שיטות התרגול שנוצרו מאז ומעולם על ידי האדם ועבור האדם, וביניהן גם את המיינדפולנס.
למעשה, רק המודעות לעצמנו (המודעות העצמית) יכולה להעניק למין האנושי עתיד בר־קיימא, מכיוון שהמודעות היא התפתחות אבולוציונית, היא כיוון, והיא כפי שאחדים אוהבים לומר: חדשנות, כלומר חדשנות בת־קיימא שפוגשת את התחדשות המיומנויות והכישרונות העמוקים ביותר שלנו.
המודעות מייצגת את היישום בפועל של מה שבאמת חשוב עבורנו, ומשמשת אותנו על מנת להבדיל, לכוון, ולבחור מי אנחנו ומה אנחנו רוצים להיות בעולם הזה, כאשר אנו מבינים את המצב, ומרגישים שבאופן בלתי נמנע עלינו להשתתף.
כאשר ישנם מי שאומרים שהמיינדפולנס הוא “אופיום להמונים, מכיוון שהוא כלי של הירגעות בשירות הקפיטליזם החדש“, גם אם אתם מעריכים נכונה את הפרובוקציה – כיוון שתמיד צריך אנטגוניסט כדי להבין טוב יותר על מה מדברים – נקודת המבט הזאת נראית לי קצת קצרת רואי.
המודעות, המיינדפולנס והרווחה של המחשבה שלנו לא יכולים להיות אופיום, אלא מהפיכה, משום שדווקא הם מאפשרים לנו לקרוא מחדש התנהגויות ומצבים, במטרה ספציפית: השיפור האישי, שהוא באופן בלתי נמנע גם השיפור של המכלול.
אם אני מרגיש טוב יותר, העולם שסביבי, זה שאני חלק ממנו, ושבו גם אני משפיע על אחרים – איננו יכול אלא להשתפר, זה קשר ישיר. איננו יכולים לחשוב על עצמנו כעל סכיזופרניים שמדמיינים עבור עצמם את הטוב ביותר, ומאחלים לאחרים את הרע ביותר. היום אנחנו מוכנים לפרדיגמה: “החיים שלך – החיים שלי”, זה האיחול שלי וגם המחוייבות החברתית שלי.
נראה שהעולם מאוכלס כיום באנושות שאיבדה את עצמה, כלומר שאיבדה את הכיוון שלה. ולכן מזה שנים שאני אומר שאנו זקוקים לשלב חדש (PH.A.S.E) במהפכה ההיסטורית שלנו (PH.A.S.E הם ראשי התיבות של פילוסופיה, אמנות, מדע, כלכלה). מה שאיפשר לנו להפוך להיות מי שאנחנו היום כמין האנושי, ולכבוש את היציבה הזקופה שלנו, זו יכולת שבאה לידי ביטוי בראייה חדשה, ראייה שנולדת מלשאול את עצמנו את השאלה: “לשם מה כל זה?”
השאלות בחיים שלנו הן האהבה לידע. השאלה עצמה היא כלי לבניית המודעות, ממש כפי שעמוד מהווה חלק מהגשר.
הכול מתחיל אם כן מהשאלה – שהיא אקט פילוסופי – שמייצגת את החיפוש אחר ידע גבוה יותר, שקודם לכן לא היה ברשותנו. הראייה החדשה, שהתשובה לשאלה הזו פותחת בפניי, מבקשת ממני להיות חלק ולהשפיע על מה שאני רואה, תוך שאני משאיר חותם, וזוהי האמנות. האמנות שהיא טֶכְּנֶה (techné) מאפשרת לי לזוז מהידע החדש שרכשתי לעבר האימות שלו: מדע.
כיום אנחנו זקוקים למדע, לא לאזעקות שווא או בלבול, וגם לא לטיעונים לא מבוססים. אנחנו זקוקים למדע ולאימות של מה שביקשנו מעצמנו ושל מה שגילינו על עצמנו ועל האחרים שסביבנו.
לבסוף, עלינו לאמץ את הגישה לחיים של “האקולוגיה של המחשבה” שעליה דיבר גרגורי בייטסון, או כפי שאני אוהב לומר: “הכלכלה של המחשבה”, שמאפשרת לנו להיות בני־קיימא, מפני שאנחנו מסוגלים לחיות יחד בעולם אלים, כמבשרים ושליחים של שלום, עד שהעולם הזה יהיה מודע להכרח בשלום. שלום לא במובן של היעדר מלחמה, אלא כמצב פנימי של ההוויה, שרק כאשר מגיעים אליו השלום יכול לבטא במלואו את הכוח היוצא דופן שיש לו על החיים.
PH.A.S.E הם ראשי תיבות של המהפכה בכל הזמנים. המהפכה הנוכחית דורשת מאיתנו להתגבר על הפרדיגמות שהיו לנו בעבר, ובתור התחלה על הפרדיגמה “המוות שלך – החיים שלי”. במשך זמן רב דמיינו עולם שבו היינו לוחמים שגוזלים מהאחרים, היכן שחיינו היו כבולים ליכולת שלנו להכניע או לדכא את האחר.
היו תקופות בהיסטוריה האנושית, ואפילו בתחילת המילניום הנוכחי, שבהן הפרדיגמה “המוות שלך – החיים שלי” הפכה ל”המוות שלי – המוות שלך”, וכל אלה שנפגעו רצו לפגוע גם באחרים: “אם אני מפסיד, גם אתה תפסיד”.
ברור שזו לא יכולה להיות פרדיגמה בת־קיימא, בגלל שהיא תביא להכחדת המין האנושי.
היום לעומת זאת, עלינו להיות מוכנים להצהיר שהחיים שלך הם החיים שלי, שלהעניק לך רווחה ולגרום לך לנצח, זהו גם הניצחון שלי . ואם שני הצדדים מודעים לכך, הפרדיגמה החדשה היא win-win, לנצח-לנצח: “החיים שלך – החיים שלי”.
ולמרות שכל אחד מאיתנו נפרד מהאחר, האחר עדיין חלק מאיתנו. ואל לנו לשכוח זאת.
כשאנחנו נכנסים אל הפרדיגמה החדשה הזאת היא מחייה תהליך מהפכני בתוכנו, אנחנו מרגישים שהייעוד שלנו אינו בפשטות לשרוד, אלא לצלול לגמרי לתוך חיים מלאים, היכן שרגישות חדשה מתפתחת בנו. אלו הם חיים של הגשמה, היכן שהתלהבות חדשה מלווה אותנו ביום ובלילה, ללא הרף. אלו הם חיים של הכרת תודה, היכן שאנו מבינים שהרגע הזה ניתן לנו בחינם – ומההבנה הזו נוצרת אנרגיה בלתי נדלית.
המתח שבלהצהיר על הפרדיגמה החדשה הזאת, מצביע על כוחה ליצור שינוי. ככל שיותר אנשים ישתתפו בתהליך הזה, ככל שנהיה מסוגלים להצהיר “החיים שלך – החיים שלי, אני מוכן לקבל אותך בברכה ולהשתפר ביחד איתך”, כך הלחץ המהפכני הזה ייצור את השינוי, את התנועה הזו שלנו אל עבר.
ה”לנוע אל עבר” הזה הוא התוצאה האמיתית שעלינו לחפש, ושאנו מחפשים.
“נחוץ עולם חדש של סמלים, הפעם סמליות גופנית שלמה, לא עוד סמליות של פה בלבד, של פנים, של מילים, כי אם תנועתיות מלאה שבמחול, המטלטלת בקצב את האיברים כולם…”
פרידריך ניטשה, מתוך: דיוניסוס ואפולו: מסות על האמנות
שפת המחול הייחודית של ורטיגו היא תולדה של מלאכת גילוי, עיבוד והידוק ארוכת שנים. היא ניזונה מתהליך יצירה הנהנה מתרכובת של אינטואיציה מופשטת, ניסיון מצטבר, עושר של מקורות השראה, יכולת מיזוג, ביצוע חסר פשרות ותהליכי ליטוש ועריכה קפדניים.
בשפתה המובחנת של הלהקה היוצרת מחול עכשווי חדשני, מזוהה טביעת רגלם המעתירה של עולמות שונים בתוך מרחבי המחול והגוף ומחוצה להם. מוטמעים בה עקרונות וכלים מסוגות שנבררו בקפידה והעמיקו את המחקר התנועתי והטרמינולוגי של ורטיגו, נשמעים בה הדיה של שיחה עם עולם הרוח היהודי והפילוסופיה הכללית, והיא מבטאת השקפות חברתיות, סביבתיות ואמנותיות.
אמנות התנועה והאלתור במגע – הקונטקט אימפרוביזציה – מהווה כלי עבודה מרכזי בסטודיו של ורטיגו. היא מתמקדת בחקירה מחודשת של הגוף, של איכויות התנועה והכוחות הפיזיקליים המשפיעים על הרוקד באמצעות אלתור יצירתי וספונטני. עיקר מהותה של התקשורת הפיזית המתחוללת בין הרוקדים, טמון בהקשבה הדדית, במודעות לגוף, למשקל ולמרחב, והיא מולידה התחדשות מתמדת ומפגש של יחיד עם עצמו ועם הזולת. מכלול הערכים הללו תואם את תפיסת העולם והאדם של ורטיגו, וברישומם ניתן להבחין כבר מראשית דרכה האמנותית של הלהקה.
את הקשר בין צורה, רקע וחלל, וכן את המודעות ליחסים בין האיברים בגוף ובין כיוון לכוונה, ממשיגים בורטיגו בכלים שמקורם בחשיבה סימטרית וגיאומטרית שמאפיינת את הבלט הקלאסי. תפיסת הגוף, הרוח והנפש באמנויות לחימה מן המזרח כגון טאי צ’י וצ’י קונג מעמיקה את החיבור לאנרגיית החיים הפנימית של הרוקד ותורמת מכלול תרגילי נשימה, ריכוז ומחשבה. טכניקת הרִילִיס מתחקה אחר התנועה הטבעית והבנת האנטומיה של הגוף, כשהדגש התנועתי בה סובב סביב עבודת שלד ומפרקים. שיטת הריליס מיטיבה עוד לברר שאלות שמרתקות את יוצרי הלהקה על הגרוויטציה ככוח טבע וכדימוי, ומלמדת את הרוקדים להשתמש באופן מדוד באנרגיה המדויקת הנדרשת לתנועה. הריליס מעניקה לשפת הגוף של ורטיגו את העֵרוּת המוגברת ליציבה באמצעות הזיקה בין ראש לאגן, כחוט המחבר בין שמים לארץ.
“בשלב ראשון מעניין אותי החוק הפיזי ותהליך המחקר, ממש כמו מדען. המבנה שזוהה ונוצר לאורך השנים הפך כלי עבודה. אני יודעת היום שזמן מעבדה ממושך בין הכלים האלה מוליד מקרבי יצירה ועדיין זה מטלטל ולא מובן מאליו בכל פעם מחדש. אני מוצאת שאני מאמינה ונאמנה לצירוף בין המשיכה שלי לחוקי הטבע והאינטואיציה היצירתית שלי, השניים האלה יחד מהווים את המוטיבציה הכי חזקה ביצירה שלי”.
נעה ורטהיים
החיפוש אחר דיוקו של הניסוח הריקודי מתחולל פעם אחר פעם בנקודת המפגש בין האפשרויות. ריבוי השכבות וההד הנשמע ביניהן מולידים דבר חדש שיופיו מתאפיין בעושר שפתי, וסמליו אוצרים עומק רב. עם השנים הפכה השפה דבוּרה בפי מחולליה והופקו ממנה כלי הוראה המשמשים בסדנאות מאסטר קלאס בינלאומיות, בבית הספר להכשרת רקדנים ובעבודת הלהקה. גם תהליכי היצירה שנדמו עלומים ואינטואיטיביים גרידא קיבלו מבנה, שם ופשר, והיכולת לנתח את מעשה האמנות למרכיביו ולזהות את מחזוריותו ואת עיקריו השתכללה.
רחש העשייה מתחיל אצל נֹעה (נעה ורטהיים – המייסדת והכוריאוגרפית הראשית של להקת ורטיגו) תמיד מהגוף: התנועה הראשונה מוצאת את דרכה אליה מתוך שקט, ללא מוזיקה, הרחק מחלל החזרות. היא מפציעה תוך כדי הכנת ארוחת בוקר, באחו, או במוסך. יש ונעה מעירה את עדי, האיש שלצידה, באמצע הלילה, לוחשת: “עדי, קום, יש לי תנועה ראשונה, מישהו צריך לזכור אותה…” אלה צירי הלידה של עבודה חדשה. אותו סימן ראשון מקדים את ההבנה, את ההמשגה, או את הדימוי. זהו שלב מופשט, אזור ביניים שמזמין קשב עדין וניסיון לנצור את חומר הגלם החמקמק, ההיולי, טרם ייעלם. המוטיב התנועתי מגיע כרצף קצר, שורה, שתי תנועות הופכיות, דחף להשתהות באזור בגוף, אנרגיה ספציפית הטוענת את טיב הרישום במרחב.
חרף אופייה האינטואיטיבי, אין הבריאה החדשה נובעת בחלל הריק, נתונה לרצון החופשי ולשאר הרוח לבדם; היא תולדה של ערות מתמדת ואחריות למסגרת תובענית אשר דרישותיה תחומות גם בלוח זמנים שמוכתב מן החוץ. הלהקה נדרשת להעלות מופע חדש באורך מלא בכל שנה ומוזמנת תדיר לסיורי הופעות ופסטיבלים ברחבי העולם. נראה כי סוד הקשר המורכב בין השראה להכרח נמצא באיזון העדין בין השניים: המחויבות משמשת תמריץ, המוזה מבקשת כלי והמעשה האמנותי נרתם ונענה לקריאה הכפולה.
מצוידת בחומר הגלם היסודי, נעה מכנסת את הרקדנים, ובעבודת הסטודיו היא מבודדת את מקורות ההנעה של המשפט התנועתי המשמש כלי סימון לרעיונות שייחקרו ביצירה. בהמשך, היא מנסחת חוקים תנועתיים שקשורים לזמן וחלל, מהירויות, תנועה לאחור, ריבוי, גבהים ומשקל, ובוחנת את עיקר המוטיבים דרך התנסות במבני ריקוד שונים, כמו: סולו, דואט, טריו, שורה וקבוצה. יחד הם חוקרים את האפשרויות של הגוף דרך מרכיביו האורגניים: השלד, הנוזלים, השרירים ומעטפת העור, כשהם מתחקים אחר האיכויות השונות שמולידה כל מערכת ואחר הגוון שבו היא צובעת את התנועה.
“גם אחרי שיצירה עלתה על במות, אני נמשכת כל הזמן לתקן ולשנות אותה. בפועל, זה מאוד מורכב להזיז מקטעים או לערוך אותם מחדש. אני יכולה בעיקר להכניס שינויים או דיוקים קטנים, אבל אני נמנעת מלחולל מהפכות. במובן מסוים זה כמו ילד שנולד וחלק מהתפקיד שלי כהורה הוא להבין שהאנרגיה צריכה להיות מנותבת בעיקר לקבלה ולא לניסיון להפוך אותו למשהו אחר ממה שהוא. אני לומדת לאהוב ולגדל את מה שיש, לתת לו עוד כלים ולנתב אותו ברגישות, לעזור לו להתבגר, אבל שורש המהות של עבודה שיצרתי הוא לא בר שינוי”.
נעה ורטהיים
רִנה, האחות הצעירה לבית ורטהיים – הממלאה בשנים האחרונות תפקידים שונים בלהקה, ביניהם עוזרת כוראוגרפית ומורה ראשית של הלהקה ושל הסדנה להכשרת רקדנים צעירים – מיטיבה לשמש דוברה לטרמינולוגיה המרובדת של ורטיגו. היא רקדנית קלאסית בהכשרתה: כנערה יצאה ללימודי ריקוד מקצועיים, ראשית בתיכון של האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, לאחר מכן בבית הספר של הבלט המלכותי באנגליה ועם שובה לארץ רקדה בבלט הישראלי. היא הסבה את התמחותה למחול מודרני בזמן שהות נוספת באירופה, ושאיפתה לרקוד בלהקה בינלאומית הייתה קרובה מתמיד למימוש. שיחה מכוננת עם המורה שלה לריקוד ב P.A.R.T.S שינתה את מסלול חייה. “את צריכה למצוא את נקודת האפס שלך ואת השפה התנועתית האישית שלך”, אמרה לה אנה תרזה דה קירסמייקר, ועוררה בה הד שהפך מאז מצפן לדרכה האישית והאמנותית. מאותו רגע ואילך הייתה עסוקה ללא הפסק בשאלה מהי אותה נקודת אפס נעלמה, ואיך ניתן לזהות אותנטיות של שפה. בלהקת ורטיגו המתרחבת הייתה חסרה באותם ימים רקדנית, ורנה התבקשה לברר עם עצמה תוך כדי קילוף הקליפות, החלומות והשאיפות, היכן יהיה המקום שבו תוכל לתת מענה עמוק ואמיתי לשאלותיה הגדולות, האם הרחק בעולם שבחוץ או כאן בבית? הייתה זו הכרעה לא לגמרי רציונלית, היא ודאי כללה ויתור על הזדמנויות גדולות שעשויה הייתה הקריירה שלה לזַמן, אבל הקול בתוכה היה איתן, ורנה בחרה לשוב לישראל ולהצטרף ללהקה כרקדנית צעירה. מאז ועד היום התרחבה מעורבותה, והיא נעשתה שותפה מרכזית ליצירה של ורטיגו. בד בבד היא מפתחת ומלמדת שיטת חקר הנקראת “עִמי”, ובה היא מתקינה כלים לאבחון של הגוף כמפה של הנפש.
ממקומה הסמוך לצדה של נעה, רנה מסייעת לגלות, לחשוף ולנתח את מהויותיה של היצירה בשלבי התהוותה, להפוך את המונחים המופשטים לכלי עבודה ואת תחושות הבטן למילים ולשיטות פעולה. יחד הן מפענחות את חוקיה של הקומפוזיציה במקטעים השונים, ומתוך המכלול נעה בוררת אילו סצנות לפתח וכיצד לחברן זו לזו לכדי שלמות מבנית. היא מקפידה שלא להילכד בקסמיה של תמונה בימתית יפהפייה ומנותקת בחלל, כי אם לעגן את ההקשרים לרבדיו המעובים של הסיפור ההולך ונרקם בתוכה ובהתאמה, מול עיניה. בשלב העריכה היא תידרש לאסוף, לנקות ולשזור את סך המרכיבים לכדי רצף מהודק שיהווה שלם גדול מסך חלקיו.
באחדים מהמוטיבים הדומיננטיים ניתן לזהות מניע אנושי, מערכות יחסים או תנועה יומיומית, אחרים מתייחסים לאלמנטים מנוגדים מעולם הטבע, למשל: כוח הכבידה ותנועת הנפילה מול הֶדף ודחיקה של הגוף מאותו מקום במרחב. נעה מספרת שהגרוויטציה, הן כתופעה פיזיולוגית הן כמטאפורה רעיונית, מרתקת אותה כבר שנים ארוכות. השאיפה מטה, היא מסבירה, כרוכה בהתייחסות אל קו האדמה, היא יוצרת הֶקשר, מקרקעת ומחברת לקיים ולנוכח בחומר ובזמן.
המפה מתרחבת. אל המקום הפיזיולוגי מצטרף בהדרגה הנדבך הרגשי שבו מקופלת השאלה: מה ברגע הזה בחיי האישיים מפגיש אותי עם החומרים הללו ומה הם באים להורות? אחריו מגיעות ההמשֹגָה של נושא היצירה, ההעמקה וההתחקות אחר הקשרים וסמלים תרבותיים, רוחניים ופילוסופיים, כגון: מחקר של הספרה 8 במופע סלויה, יסוד דואלי שמייצג משך מול קיטוע ביצירה נול, או צירוף משולש של קו, עיגול ונשימה במאנא.
כל יוצר הוא נביעה אחרת, מסבירה נעה, יש יוצרים שזקוקים למבנים ברורים ולתהליכים מסודרים, למוזיקה שתשמש מסגרת, לרעיון מובנה או סיפור רקע. אצלה נרקח תמהיל עשוי מיסודות מקצועיים ואסופים היטב לצד הרבה מרחב ומשחק, ניסויי מעבדה והקשבה שמזמנת את הביטוי המשותף של הרקדנים והיוצרים השונים. עבורה, היא מעידה, זוהי תצורת הפעימה שבקרבה שוקקת יצירה. פעם אחר פעם נולדת האמנות שלה בדיוק שם, באזור הלישה של חומרי הגלם. הרכיבים מתגבשים ומזדככים אגב חיפוש, לאחר מכן נחשפים בהדרגה רבדים עמוקים המחברים את החיים לשאלות שבגוף, את האמונה והסָפֵק לכוח ההנעה. תהליך זה מלווה תמיד במתח, מצהירה נעה. לעד תצטרף אליו חרדה של ממש: אולי לא ינבע שוב המעיין הפלאי הזה? אולי ילך משהו לאיבוד ולא ייאספו הפריטים החשובים, או לא תצלח המשימה לחבר נכון את אותן פיסות מרהיבות לכדי יצירה בעלת ערך?
“מאז ומעולם ריתק אותי החיבור בין הגוף האנושי לרבדי הנפש והרוח השונים. בשיטה שאני מפתחת אני מתרגלת זיהוי לא שיפוטי של האיכויות המסוימות שמתגלמות בגופו של כל אדם ברגע מסוים. אני מאמינה בייחודיות ובמהימנות של השיקוף הפשוט שמציע הגוף האנושי ואולי יותר מכול, בחשיבות של הנוכחות כאן ועכשיו. ההיכרות של כל אחד עם המפה האישית שלו וההבנה שהיא כל הזמן משתנה ובה בעת מדויקת, מבקשות להחזיר את מקומם הטבעי של החושים כמקורות מידע ושל הגוף כמצפן”.
רנה ורטהיים-קורן
לרקדנים המבצעים יש חשיבות עצומה ואחריות גדולה. בהעדר מחזה כתוב או פריט פיסולי שהישארותם מוסברת, כוחו של המחול הוא בזמן אמת ובחוויה הנותרת רשומה פנימה אצל הצופה רגע אחרי שכבו אורות הבמה. לפיכך, סבורה נעה, הכרח הוא כי השיח התיאורטי והחומר התנועתי יפעמו בהם כאחד. היצירה הולכת ונרקמת גם בהתאם ליתרונות ולמגבלות של הרקדנים השותפים בלהקה באותה עת, היא נובעת מאיכות הניעה הסגולית ומהמזג הטיפוסי של כל אחד מהם, ולפיכך מונחת בהם היטב. נעה מאמינה כי ריקוד מוכרח לפעפע אצל הרוקד פיזית, רוחנית ורעיונית, וכי המחולל איננו רק מבצע או כלי בידי הכוראוגרף, אלא שותף מלא ליצירה.
גם האמנים העמיתים בתחומי העיצוב והמוזיקה נכנסים לתהליך בשלב מוקדם בהתפתחותה של עבודה חדשה. נוכחותם אורגנית לצמיחתה וחיונית לדיוקה. מיד אחרי שיש רעיון פילוסופי ראשוני וחומר תנועתי התחלתי, הם מתייצבים בחלל החזרות, מלקטים רשמים, תחושות וגוונים, ומתחילים את חלקם במסע. לעת עתה עוד נתונה למרכיבים השונים השהות להיווצר כיחידים ולצמוח זה כלפי זה, והתהליך כולו נהנה מאמון ורשות לנוע, להשתנות, להתגלגל ולהיוולד מחדש. מרגע שהושלמה מלאכת ההלחם של יצירה, היא נמסרת בשלמותה לידי הרקדנים. מכאן ואילך תלויה הצלחתו של מופע בביצועו ובנוכחותו המלאה של כל רקדן ובחיבור של כולם כקבוצה, ערב אחר ערב.
מעשה האמנות יכול לנבוע בכל פעם ממקומות שונים בנפש, במחשבה, במרחב, ובתווך ביניהם. מן הרחש התחילי נמשך חוט דק המשרשר את חרוזיו של תהליך היצירה, ובמהלכו החרוזים נוטים להתגלגל, להמיר צורה וצבע, להיחפן ולהתפזר חליפות, עד שהם מגיעים למקומם. נעה מעידה כי בראשיתו של כל מסע אין היא מבינה בהכרח מדוע מושכת אותה תנועה מסוימת, לעתים יחלוף זמן ממושך בטרם תדע מה מבאר החוק התנועתי המגולם ברצף המוביל. יש שלבים שתובעים סדר ומשמעת קפדנית, אחרים נדמים ליסוד המרווח של יום השבת כחלק אינטגרלי ממעשה הבריאה, או לשנת השמיטה המהווה חלק חיוני במעגל נשימתה והתחדשותה של האדמה.
נעה, רנה, וכמוהן יתר השותפים ליצירה, למדו לראות את היופי שבאי הידיעה, להבחין ברזי התחושה המבארת מתי להרפות מהאחיזה ומתי העת למשוך במיתרים ביד בוטחת ולאגד אותם זה לזה. בעלותו על הבמה, המופע השלם נפרש בשפעת יריעותיו לעיני הקהל ולעיני יוצריו, אלה גם אלה מלווים אותו בצאתו אל הים הגדול, מייחלים כי יותיר אדוות מתרחבות על פני המים. המסע הושלם, אך לא תם. היצירה שומרת על חיוניות וגמישות גם אחרי עלייתה אל הבמות. נעה מוסיפה לדייק ולהדק אותה בעדינות, בלי לערער על מהויותיה העיקריות ועל התחביר הקיים. מתוך כך, לאורך השנים, גם כוראוגרפיה ארוזה היטב מתחוללת ומתנועעת, מתגלה בכל פעם מחדש.
“כאשר אדם מרומם לדרגה זו, לבו הופך לאוקיינוס. צורתו וצבעו של האוקיינוס הזה אינם משתנים בעקבות הרשעות והייסורים המעטים שבני האדם משליכים לתוכו. הנביא המבורך אמר: “היה כמו אוקיינוס שמראהו אינו משתנה, אבל שבו טובעים חיילי האגו האפלים שלך”, כשם שפרעה וצבאותיו טבעו בים סוף. על פני האוקיינוס הזה צפה ספינת הדת בבטחה, ורוחו של האדם המתבודד צוללת למעמקיו כדי למצוא את פנינת האמת, וכדי להעלות אל פני השטח פנינים של בינה ואלמוגים של חסד ולפרוש אותם מסביב. אלוהים אמר: ‘ומתוכם יוצאים הפנינים והאלמוגים’ (סורה 55: הרחמן, 22).
מתוך הספר סוד הסודות מאל עבד אל-קאדר אל-ג’ילאני
על מנת להכיל אוקיינוס זה עליך לעשות כך שהחיצוניות שלך תהיה זהה להווייתך. מה שהינך חייב להיות זהה לאופן שבו אתה נתפס. המצב החיצוני והפנימי שלך חייבים להיות זהים. כאשר דבר זה קורה, אין עוד כפילות, אין עוד התלהמות או אי סדר באוקיינוס של הלב. אף סערה אינה יכולה להתרחש בתוך הים השקט הזה. אדם אשר משיג מצב זה שרוי בדרגה מושלמת של תשובה. הידע שלו הוא עצום ומיטיב, פעולותיו מכוונות כולן לשירות האחרים ולבו אינו פונה לרוע. אם הוא שוגה או שוכח, הוא זוכה למחילה, משום שאם הוא שוכח לאחר מכן הוא זוכר וכאשר הוא שוגה הוא חש חרטה”.
אומרים שהלב הוא הארון של כל האוצרות – הפנינים והאלמוגים שנמצאים מסביבנו אותנו. ולכן, אני אומר שהלב הוא המרכז של הכול.
למה הלב המרכז של הכול? כי כפי שאלוהים אמר: “לא יכילו אותי לא השמיים ולא הארץ, מה שיכיל אותי זה לבו של עבדי המאמין”. אנחנו רואים כיצד מבין כל הדברים רק הלב של האדם מסוגל להכיל את אלוהים, שהוא דבר טואטלי ואבסולוטי, שאין לו קץ ושקיים מאז ומעולם. שום דבר אחר לא יכול להכיל אותו מלבד הלב. אלוהים הוא “אהיה אשר אהיה”, הוא טוטאלי, ושום דבר לא יכול להכיל אותו, הוא נמצא בכל מקום, הוא מעל לכול. רק דבר אחד ויחיד יכול להכיל אותו וזה הלב.
עלינו להיות בתנועה מתמדת כדי שלא להפוך לדוממים, כי כל מה שדומם מפסיק להתקיים. יש שתי גישות לכך בתורה הסוּפית: האחת היא שאנחנו לא באמת קיימים, כי מי שקיים זה האל, ואנחנו נמצאים בתוך התודעה האלוהית. הגישה השנייה אומרת שאנחנו כן קיימים. באיזה מובן אנחנו קיימים? אנחנו קיימים דרך תנועת האור האלוהית, כלומר דרך החלק האלוהי שנמצא בתוכנו. וכאשר נאמר לנו שעלינו לחזק את הצד הרוחני שלנו, אנחנו צריכים לעשות זאת דרך החיזוק של הצד הפיזי שלנו. ואת הצד הפיזי שלנו אנחנו יכולים לחזק באמצעות הדילול שלו. אין כאן טעות, הדרך לחזק את הצד הפיזי שלנו היא באמצעות הדילול שלו. עלינו להכין מסילות שיאפשרו לאור לעבור אל תוך החומר, כך שנוכל לפתוח את החומר ולהכניס לתוכו אור. או כמו שאומר אל-ג’ילאני: להטביע את האגו בתוך הים. אומרים שאם לוקחים טיפת מים ושמים אותה בתוך האוקיינוס היא הופכת לחלק מהאוקיינוס. היא הופכת לחלק מהגוף הגדול הזה שהוא האוקיינוס. ובדיוק באותו האופן עלינו להפוך את האגו שלנו לטיפה בתוך האוקיינוס הרוחני שקיים בתוך הלב שלנו. כי אם אנחנו תופסים את האגו שלנו, שמכונה גם “יצר הרע”, ומדללים אותו באמצעות הצד הרוחני שלנו, הוא נעלם ונטמע וכמעט לא קיים יותר.
מאמר בתגובה לספרו של רונלד פורסר: “McMindfulness How mindfulness became the new capitalist spirituality“.
ברצוני לשתף אתכם במספר הרהורים על מודעות, הפילוסופיה של המכלול וההשלכות החברתיות שלהן.
חשוב לי להתחיל ולומר שאני לא סניגור של המיינדפולנס, וגם לא מעריץ מיוחד של ג’ון קָבָּט-זִין. עם זאת, קשה להכחיש את העובדה שכיום שהמיינדפולנס חשוב עבור המצב הנוכחי של החברה שלנו. אני מציע לאדם את המודעוּת כעתיד היחיד האפשרי לו, או אם אתם מעדיפים את המודעוּת העצמית, שהיא דבר יותר מגובש, שלם ומורכב מהמיינדפולנס. אבל כל אלה נפגשים בנקודה אחת: במרכז של האדם, במרכז של היקום שבו האדם חי ושבו הוא בונה את הנרטיב שלו.
חשוב להתמקד במעבר הזה בנוגע לנרטיב כדי להיות מסוגלים לזהות את ההשלכות החברתיות של הפילוסופיה הזו של המכלול, שצופה שהמין האנושי ילמד לספר לעצמו בצורה חדשה על עצמו. לא עוד “אני במרכז היקום”, אלא “אני כגשר מודע” המסוגל ליצור מערכת יחסים ביני לבין המכלול, ובין החלקים השונים של המכלול לבין הדרך שבה אני חווה את עצמי. כלומר, אני בנאדם, ויחד עם כל המגבלות שלי, הסתירות שלי והחולשות שלי, אני עדיין שייך למין הגבוה ביותר שנמצא על פני כדור הארץ, מכיוון שאני מסוגל להבין את הקשר שקיים בין הדברים ולפתח אותו.
אף על פי שאנחנו כבני אדם לגמרי ייחודיים, אנחנו לא נפרדים, אלא נמצאים במגע עם המכלול בצורה עמוקה. וככל שאנחנו פוגשים ומוצאים יותר את עצמנו, כך המגע הזה גדל, ואני מבין טוב יותר מה אני, ומה אני יכול להפוך להיות.
לא מזמן קראתי את המאמר שכתב רונלד פורסר שטוען שהמיינדפולנס הוא סוג של אופיום להמונים, או כדי להשתמש במילים שלו: “המיינדפולנס הוא הכלי החדש של הקפיטליזם”, בגלל שלדבריו הוא מסיח את הדעת ומרדים את המחשבה של מי שמתרגלים אותו. ואני אומר לו: אתה רציני?
אי אפשר שלא להבין את הבעיה האמיתית, את “הסבך הנוירונלי” שקיים ברגע ההיסטורי הנוכחי שלנו מבחינה התפתחותית: ההפרדה ביני לבין עצמי. כלומר המרחק שקיים בין הגירוי החיצוני שמגיע לחושים שלי מתוך ההתנסות בחיים שקורים שסביבי, ובין יכולת ההקשבה הפנימית למה שהגירויים הללו מפיקים בי.
באילו כפתורים הם נוגעים? איך הם מגיעים אלי? האם הם פוגעים בי, מעירים אותי או יוצרים בי צורך? והיכן נמצא הפתרון להפרדה הזאת? הפתרון נמצא במודעוּת, ביכולת שלי ליצור שקט בתוכי, מכיוון שהשקט מאפשר לי להקשיב, וכשאני מקשיב אני מתקרב לשאיפות העמוקות ביותר שלי.
אם אתם אוהבים את עצמכם יש לכם יכולת טובה יותר להיות במגע עם העולם, לקבל בברכה את הקשיים שלו, ולאתגר את עצמכם בניסיון לפתור אותם.
וכך אתם מגלים שאתם חלק מודע מהמכלול, וככזה אתם אחראיים על השלב החדש הזה. בשלב אני מתכוון לראשי התיבות PH.A.S.E במובן של פילוסופיה, אמנות, מדע וכלכלה. נדרש לנו חזון פילוסופי כדי לעצב מחדש את העולם; נדרשת אמנות חדשה כדי להפיק בתוכו סימן שיכוון אל עבר הטוב והיפה, האמיתי והנכון, אל המקום שבו – כפי שאמר הביולוג וחוקר המוח פרנסיסקו וארלה – תוכלו כחוקרים להתאמץ לגלות את חוקי המדע של העצמי, ולייצר פרדיגמה חדשה שמסוגלת להביא עימה כלכלה בת־קיימא עבור המכלול: “החיים שלך – החיים שלי” (מלטינית: vita tua – vita mea).
ולכן, לדמיין לעצמך שהמיינדפולנס או המודעות העצמית אינם כלים לשיפור החברה זה פשוט שיגעון, זו טיפשות אמיתית, או אם אתם מעדיפים, זה מצב של חוסר הבנה של תהליכי התקשורת. באיזו דרך נוכל למדוד את האינטליגנציה שלנו אם לא לפי היכולת שלנו לתקשר? ועוד לפני זו התקשורת עם האחרים, לתקשר עם עצמנו. ומה זה לתקשר אם לא להשיג את התוצאה שאנו רוצים?
מהי התוצאה של התרגולים אלה? רגישות גבוהה יותר ביחס לעצמי וביחס לצרכים שלי, שמקבלים מענה ונפתרים ככל שאני פוגש בהם, ושהופכים אותי לאדם טוב יותר מכיוון שאני הופך לרגיש יותר, ולכן למכיל יותר, כלומר לאדם שמסוגל לראות לא רק את עצמו אלא גם את הצורך של האחרים, את מצבם של האחרים שנעים יחד איתי, ושקיימים יחד איתי תודות לחיים.
מודעות עצמית משמעה רגישות, יכולת להתלהב מהחיים, ויכולת לקבל בברכה אתגרים הולכים וגדלים, משום שאנו מוצאים את עצמנו מוכנים יותר ביחס אליהם, מוכנים יותר ובטוחים יותר במשאבים שלנו. בטוחים יותר ביכולת שלנו לנסות, לא ביכולת שלנו להצליח, אלא בטוחים ביכולת שלנו לנסות שוב ושוב, מפני שאנחנו עמידים, כלומר מסוגלים ללמוד מהכול ומכל דבר: הן מההצלחות שלנו והן מהטעויות שלנו. וכפי שאמר נלסון מנדלה: “או שאני מנצח, או שאני לומד”, או כפי שאמר הדלאי לאמה: “אם אתה מפסיד, אל תחמיץ את השיעור”.
ולכן זה כל כך פשוט להבין שהעתיד בר־הקיימא היחיד עבור המין האנושי טמון במודעוּת. המין האנושי נמצא על סף קפיצה אבולוציונית גדולה שדורשת לא רק את היכולת להפוך להיות רגישים יותר דרך ההקשבה ונלהבים יותר מהחיים, אלא גם מסוגלים להביא לידי ביטוי יותר אנרגיה ביחס לכלים שדרכם אנחנו מגדירים ומכירים את עצמנו ואת האחרים.
כאשר הרגישות, ההתלהבות והאנרגיה שוכנות בתוכי, הראייה שלי מתרחבת, ואני, מתוך המודעות לכך שאני לבד, מודע גם לקושי שיש לאחרים להבין אותי, ומודע לכך שעליי להשתתף במו ידיי במשחק החיים. ואני יודע גם לזהות שהאחר נמצא באותו מצב כמוני, ולכן אני מבין שלנוע לעברו מאפשר לי להתקרב אליו וכך לשפר את החיים של המכלול.
ברגע שבו אני מבין שהאחר משתמש, בדיוק כמוני, בכלים העומדים לרשותו כדי לתקשר, אני יודע שאצטרך לכוון את השימוש בהם כדי לא להפוך לעבד שלהם. ולכן, עליי להתאמץ לתקשר מתוך מטרה אחת ויחידה: לשפר את התוצאה שאשיג.
אם אני מבין שהחיים הם המיכל הגדול – ובשל כך הם מתנה, כי הרגע הזה ניתן לי בחינם – סוג האנרגיה שנמצא בתוכי הוא מאיכות נעלה: אין בי עוד טינה, האשמה, שנאה ואלימות, אלא מודעות, וליתר דיוק מודעות עצמית.
אם כן, סלחו לי, אבל המיינדפולנס איננו אופיום להמונים, בדיוק כפי שהמודעות העצמית איננה כזאת. במקום זאת, הם שניהם המפתח כדי לבוא במגע עם איכות אחרת של חיים, איכות נעלה שכולנו פוגשים מבלי להיות מודעים לכך, שמזינה את כולנו מבלי שאנחנו מכבדים אותה, ושאוהבת את כולנו מבלי שאנחנו חוגגים אותה.
אין עתיד למין האנושי ללא מודעות עצמית. המודעות והמודעות העצמית הן המפתחות לקפיצה האבולוציונית שלנו: להעיר את עצמנו ולהפוך להיות נוכחים ברגע זה, וכך להיות מסוגלים לומר “תודה חיים”.
מאחורי כל פעולה שלנו קיים מניע נסתר, ואותה הפעולה – למראית עין – יכולה לנבוע ממניעים שונים מאוד, אלטרואיסטיים ואגואיסטיים כאחד, או אפילו משילוב של כמה מניעים בו זמנית. לרוב המניע לפעולה נסתר גם מאיתנו, ועדיין הוא נמצא שם והוא צובע את התוצאה, כמו טיפת דיו שמתמוססת בתוך כוס מים ומשאירה חותם עדין, שקוף כמעט. הפחד, הצורך שיכירו בנו (שיראו עד כמה אנחנו טובים, מוצלחים, רוחניים, וכן הלאה) והיהירות הם שלושה מניעים כאלה. שלושתם נפוצים ועתיקים כמו האדם, ואפשר למצוא אותם שזורים לאורך כל ההיסטוריה האנושית. שלושתם הניעו את האדם ליצור ולהרוס, לבנות ולחרב, ושלושתם מהווים חלקים בתוכנו שחשוב להכיר.
הפחד קשור בצורך הבסיסי שלנו בביטחון, לדעת בוודאות שהמשך הקיום שלנו מובטח. מתוך הפחד הזה אנחנו עושים כל מיני דברים, וגם כשנדמה לנו שאנחנו רחוקים מאותו צורך הישרדותי, הוא עדיין נמצא מתחת לפני השטח ומשפיע בחוזקה על פעולותינו. הפחד הוא זה שמניע אותנו לבנות לעצמנו בתים מרהיבים עם חומות גבוהות ומצלמות אבטחה, הוא מניע אותנו להתכונן לגרוע מכל ולהתגונן מפני סכנות, והוא מניע אותנו לאגור – אוכל בימים עברו וכסף ונכסים בימינו. ברמה הגלובלית הפחד מניע מדינות להתגונן ולהתחמש, ואם נבחן את ההיסטוריה נראה פעם אחרי פעם שברגע שמדינה מסוימת פיתחה כלי נשק חדש, מורכב ככל שיהיה, בסופו של דבר גם מדינות אחרות פיתחו נשק דומה כעבור כמה שנים. מירוץ החימוש האינסופי הזה שמתודלק על ידי פחד נובע מהרצון להתכונן לנורא מכל ולהיות תמיד צעד אחד לפני היריב. אבל לפחד יש גם צדדים חיוביים. הוא מאפשר לנו להתכונן לסיטואציות שעשויות להיות מסוכנות עבורנו ולשפר את התכניות שלנו בהתאם. במידה רבה מהנדסים עושים שימוש בפחד כדי לצפות מראש את הגרוע מכול, כלומר כל התקלות והתאונות האפשריות, וכך הם משפרים את מה שהם בונים. בנוסף לכך רבים מהפיתוחים הטכנולוגיים, כמו הרדיו, הטלוויזיה, האינטרנט, ה-GPS, המצלמות ועוד החלו כפיתוחים לצרכים צבאיים. שם נמצא הצורך הדחוף לשרוד בכל מחיר ושם נמצאים גם התקציבים לכל אותם דברים מטורפים ולא כלכליים במונחי שוק ראשוני.
הפחד נובע ממנגנון עתיק יחסית במוח שלנו – האמיגדלה שמושבה במערכת הלימבית. תפקידו המקורי של אזור זה היה לגייס את כל המשאבים כדי להתמודד עם סכנת חיים, כמו למשל חיית טרף שרודפת אחרינו בג’ונגל. במצב כזה כל האנרגיה זורמת לגפיים כי אנחנו נדרשים לברוח, או להילחם (!), או לקפוא במקום (גם זו אסטרטגיה שמרחיקה טורפים מסוימים). הבעיה היא שגם היום, במצבים מורכבים יותר, כאלה שדורשים חשיבה, תכנון, אסטרטגיה ותקשורת – אנחנו עדיין מגיבים מאותו מנגנון עתיק של פחד שקשור ביצר ההישרדות. והרי אנחנו כבר מזמן לא בג’ונגל ואף נמר לא רודף אחרינו…
ובדיוק בגלל שהפחד קשור למנגנונים הפרימיטיביים שבאדם, אלה שנועדו להישרדות, יש לו גם גישה למאגרי האנרגיה לשעת חירום, אלו שהוכנו לטובת ההישרדות עצמה, ובשל כך זוהי אנרגיית עשייה ותושייה יוצאת דופן בעוצמתה. לכן נדמה שהאדם עושה דברים יוצאים מן הכלל כשהוא מונע מפחד, אין לו מה להפסיד, הוא כבר מוקרן לגרוע מכול.
ואם נשאל את עצמנו: מה קורה כשמשתחררים מהפחד? לשאלה זו בדיוק מתייחס מילארפה בשירו:
“היות שמדטתי ארוכות על טבעם של שלושת הגופים,
מתוך הספר חיי מילארפה
נשכחו ממני התקוות והפחדים.
היות שמדטתי ארוכות על החיים האלה ועל הבאים,
נשכחה ממני אימת הלידה והמוות”.
מה קורה לאדם שהשתחרר מהפחד? יהיו מי שיגידו שאדם ללא פחד יהיה חסר מעצורים ומסוכן, אך הניסיון מראה אחרת. ישנן עדויות רבות של אנשים שחוו חוויית סף־מוות שבהן השתחררו במידה מסוימת מהפחד הכל־כך חזק שקיים בכולנו – הפחד מהמוות. רבים מאותם אנשים העידו על עצמם שעד לאותו הרגע הבחירות שעשו בחיים, כמו למשל באיזה מקצוע לעבוד, נבעו מפחד או מצורך בביטחון. רבים מהם עשו שינוי משמעותי בחיים לאחר החוויה המטלטלת שחוו ופנו להגשים את חלומותיהם. הם השאירו בצד את החשש מתוצאות קטסטרופליות אפשריות.
מחקרים שעקבו אחרי אנשים שחוו חוויית סף מוות גילו שבעקבות החוויה הם חווים פחות פחד מהמוות, שהם אמפתיים יותר, סומכים יותר על האינטואיציה שלהם, פגיעים יותר מבחינה רגשית ומאמינים יותר בחיים שלאחר המוות. בנוסף נמצא שאנשים לאחר חוויית סף מוות נוטים להתחזק באמונתם הדתית.
נראה שברגע שפוגשים את הדבר שממנו פוחדים יותר מכול, אפילו כשמדובר בפחד מוות, וכשמצליחים להישאר איתו מבלי להימחץ על ידו, הפחד משנה את צורתו והופך לאהבה לחיים. נראה גם שהדבר שכל כך מפחדים ממנו מכיל בתוכו את הנוגדן לשחרור מהפחד עצמו, כי ברגע שאותם אנשים חוו את הדבר שממנו הם פחדו יותר מכל – המוות – הם השתחררו ממנו והתחילו לחיות בעוצמה את חייהם.
הצורך שיכירו בנו קשור בצורך באהבה, בשייכות, בפירגון ובהערכה. זהו צורך שהאחרים יראו עד כמה אנחנו טובים ומיוחדים ויכירו בכל תכונותינו הטובות ובכל סגולותינו… שהאחרים יחייכו אלינו, יתייחסו אלינו, יגידו לנו דברים נעימים ויתחשבו בנו. הצורך הזה נמצא במקום גבוה יחסית בפירמידה של מאסלו, והוא זה שמניע אותנו פעמים רבות ליצור ולהצטיין, להתעלות על קודמינו, להשאיר חותם ולהפוך לשם דבר. בלעדיו כנראה שלא היינו מתעקשים לחתום על יצירות אמנות בשמנו, על בניינים, על רחובות, על קרנות פילנטרופיות וכן הלאה. “טוב שם טוב משמן טוב” נאמר, גם כאן יכול להיות שמדובר בצורך שלנו ששמנו יתנוסס, שנהיה חשובים ושיכירו בכך שאנחנו חשובים.
הצורך בהכרה מתבטא במילה ובגישה מדויקת: “תראו אותי, רק אני פה, תנו לי את תשומת הלב שלכם!”. כשאנחנו חושבים: “תראו אותי, תראו אותי, תראו אותי, רק אני כאן!” אנחנו מעוּורים ותפוסים על ידי הצורך שלנו.
מתוך הספר OMM דקה אחת של מדיטציה מאת פטריציו פאולטי.
הצד השלילי של הצורך שיכירו בנו הוא שכאשר אנחנו תפוסים על ידי הצורך הזה אנחנו למעשה סגורים בתוך עצמנו ולא נמצאים במערכת יחסים עם האחרים שסביבנו. הכל סובב סביב הצורך שלנו שיראו אותנו. כשאנחנו משחררים במעט את הצורך הזה, אנחנו פתאום רואים את האחר ואת היכן שהוא נמצא, והדבר הזה מאפשר מערכת יחסים רחבה, מאפשרת ואמיתית יותר.
“היות שהתנסיתי ארוכות בבדידות,
מתוך הספר חיי מילארפה
נשכח ממני הצורך לרַצות את הידידים והקרובים”.
אדם שיוצר ותלוי בפידבק שהוא מקבל מאחרים עשוי ליצור את מה שנדמה לו שהאחרים אוהבים ולהתרחק מהקול האותנטי שלו, זה שנובע ממעמקיו, או במקרים אחרים אף גרוע מכך – הוא עשוי להפסיק ליצור כי האחרים לא אהבו את היצירה שלו. והרי, ישנם לא מעט אמנים ויוצרים גדולים שלא זכו להכרה בחייהם ושחיו כל חייהם בעוני מרוד, רק כדי להתגלות מאוחר יותר ולהיתפס כגאוני הדור. וינסנט ואן־גוך הוא אולי המפורסם שבהם, עבודותיו של ואן־גוך קיבלו מעט מאוד הכרה, אם בכלל, בתקופת חייו. לעיתים קרובות הציורים שלו תוארו כחשוכים וחסרי חיים, אך עובדה זו לא מנעה ממנו מלצייר יותר מ-900 ציורים בחייו.
הצורך בהכרה יכול להוות דלק חזק לאנשים שיוצרים, אולם התלות בו יכולה להיות הרסנית ולהביא לקונפורמיזם. מסיבה זו השחרור מהצורך בהכרה יכול להביא אותנו ליצור ולעשות בצורה יותר חופשית מ”מה אחרים חושבים עליי” או מהפידבק החיצוני שיכול להיות מסרס. מספרים על וולט דיסני שכשהיה לו את החלום להקים פארק שעשועים ענק (דיסני וורלד) הוא היה צריך לפנות לבנקים כמעט 400 פעמים ולהציג להם את הפרויקט שלו, עד שהצליח למצוא מימון. כולם חשבו שהוא מטורף ושהפרויקט שלו מיועד לכישלון. והנה, גם היום מעל ל-50 שנה אחרי מותו, אימפריית דיסני עדיין חיה ובועטת, ומה שהיה חלום בעיני וולט דיסני הפך למציאות. המשמעות היא שלפעמים לוקח לעולם זמן לזהות משהו טוב, לפעמים לוקח לאנשים זמן להכיר במה שאנחנו עושים, והשחרור מהצורך המיידי בהכרה והפרגון של האחרים יכול לשחרר אותנו מקונפורמיזם חברתי ולהביא אותנו ליצור דברים חדשים, מופלאים ובלתי צפויים.
היהירות גם היא כחרב פיפיות. בצידה החיובי היא יכולה להתבטא כגאווה ותחושת ערך עצמי שנותנת סיפוק ומניעה אותנו קדימה. אבל כאשר הגאווה הזאת לא מאוזנת ומנותקת מהמציאות היא משנה את הסימן שלה והופכת ליהירות.
היהירות קשורה בלראות את עצמנו כעליונים ביחס לאחרים ולהתנשא מעליהם, ובכך היא מובילה לנבדלות מהאחרים. היהירות כמוה ככוס מלאה – כאשר אנחנו מלאים בעצמנו ואין לנו מקום לקבל רעיונות חדשים: אלה שמגיעים אלינו ישר נשפכים החוצה. היהירות דוחפת אותנו לצבור ידע ויכולות, להתקבע על נקודת המבט שלנו, להיות חשובים ולתפוס מקום משמעותי בעולם. מי שיהיר בטוח שהוא יודע יותר טוב מכולם ושהוא צודק בלפחות 99% מהמקרים. מצד שני גישה כזאת יכולה להוביל את האדם לנסות דברים שאף אחד אחר לא העיז לנסות לפניו, בגלל הבטחון הרב ביכולותיו, ואולי אף להיות הראשון שיצליח בכך.
גם בדברים רוחניים, או בדברים שדורשים אומץ, היהירות יכולה להוות יתרון ולאפשר לנו לקפוץ למים ולהתנסות בדברים חדשים ללא פחד. היהירות יכולה לעזור לנו להרים את הרף ולהציב מטרות גדולות ומאתגרות יותר.
באזור היהירות נוכל למצוא מגלומנים שונים במהלך ההיסטוריה שכבשו חצי עולם, החריבו בדרכם לא מעט תרבויות ועמים, ויחד עם זאת הביאו בסופו של דבר להתפתחות ולהעברה של רעיונות ותפיסות חדשות מאזור אחד לשני ברחבי העולם. נפוליאון, ג’ינג’יס חאן ויוליוס קיסר הם רק חלק מהדוגמאות היותר מוכרות לאנשים כאלה.
במסורות השונות נוטים להדגיש את מעלת הענווה, הצניעות, ואפילו שפלות רוח נחשבת לתכונה קדושה, בעוד שהיהירות נחשבת לפגם אישיותי רציני. הרמב”ם כותב למשל ביחס לגאווה שאין זה מספיק שאדם יהיה עניו, אלא שעליו להיות שפל רוח, כלומר שיש להתרחק מאוד מהגאווה.
בחייהם של קדושים רבים היהירות היוותה שלב חשוב במבחן שהיה עליהם לעבור כדי להתנקות מכל הזוהמה ולהפוך לראויים לקבל אליהם את האלוהי:
קדושים רבים היו צריכים לעמוד בפיתויה של היהירות. האויב אמר להם: ״זה נפלא, ניצחת אותי, איזו עוצמה, איזה רצון כביר יש לך! יש לך כלי נשק נהדרים!” הוא ציפה שהתשובה תהיה: “נכון, ניצחתי אותך, שד משחת, אני חזק מאוד”. וכך תתממש היהירות. אך מי שגדל על ברכיה של תורת החניכה היה זהיר וענה: “לא, לא אני ניצחתי אותך, כי אם האל שבתוכי”. כך הם התגברו על הפיתוי.
מתוך הספר עוצמת המחשבה מאת אומרם מיכאל איבנהוב
“היות ששהיתי ארוכות בענווה של גוף ודיבור,
מתוך הספר חיי מילארפה
נשכחו ממני היהירות והבוז של רמֵי המעלה”.
יהירות יכולה להיות מנוע חזק מאוד לעשייה, ולא במקרה רבים מהמנהיגים הגדולים של ההיסטוריה חטאו במידה מגונה זו. נראה שבסופו של דבר זה עניין של איזון. ההשתחררות מהיהירות יכולה לעזור לנו לראות טוב יותר את עצמנו ואת המציאות שסביבנו. נוכל לעצור לרגע את רכבת העשייה ולשאול את עצמנו: “למה אני עושה את זה? מה ברצוני להשיג?” הרבה פעמים נראה שם דברים שפחות נעים לראות. כמו איך שפעם אחר פעם אנחנו מנסים להיות יותר מוצלחים מהאחרים, מנסים להוריד את האחרים, וכאשר אנחנו ׳מצליחים׳, ההצלחה מזינה את היהירות שלנו, או לחילופין, איך אנחנו מקטינים את עצמנו כדי שהיהירות שלנו לא תקבל חבטה לא נעימה, ועוד ועוד. אומרים שתהליכים מסוימים לא יכולים להתרחש באור, ברגע שאנחנו הופכים מודעים לתהליכים שבתוכנו, הם כבר משתנים. אותה קרן אור של תשומת לב שמאירה אותם, גורמת להם להשתנות, והופכת אותנו למודעים יותר.
היו מקדשים מסוימים שהמשקוף של דלת הכניסה אליהם הונמך בכוונה כדי שמי שנכנס למקדש יצטרך להתכופף. זו הייתה תזכורת מוחשית למידת הענווה שנדרשת בשלב מסוים כדי להיכנס למרחבים עדינים יותר של קיום. ברמה הגסה יותר של החיים היהירות יכולה באמת להביא פירות רבים, אולם ככל שאנו מתקדמים בנתיב ההתפתחות הרוחני שלנו, עלינו להפוך לענווים יותר, כפי שמציינות מסורות רבות.
דוגמא אחת היא האופן שבו ישוע מתאר בברית החדשה עד כמה יהיה קשה לעשירים להיכנס למלכות השמיים: “אמן אומר אני לכם, בקושי ייכנס עשיר למלכות השמים. ועוד אני אומר לכם, נקל לגמל לעבור דרך נקב מחט מהיכנס עשיר אל מלכות האלוהים”. (מתי פרק י”ט) הכוונה כאן אינה דווקא לעשירים בכסף, אלא לעשירים במובן של אנשים “מלאים”, מלאים בעצמם, אנשים שמלאים כל כך שאין להם מקום להכניס שום דבר חדש. ולכן נדרשת הענווה בשלב מסוים בדרך.
האם שלושת המניעים האלה – הפחד, הצורך שיכירו בנו והיהירות – הם בהכרח שליליים? לא. אם הם מה שמניע אותנו ליצור ולעשות הרי שזהו כוח שניתן להשתמש בו. השאלה היא האם אנחנו משתמשים בו או שהוא משתמש בנו, כי אם אנחנו עבדים לפחד, לצורך שיכירו בנו או ליהירות הרי שמישהו אחר מנווט את הרכב שלנו. אבל אם אנחנו יודעים איך להשתמש בהם אז כמו בציטוט של איבנהוב – מה שבא לידי ביטוי הוא האל השוכן בקרבנו. אם נדע להבין את אותם צרכים שקיימים בתוכנו ולשלוט בהם, נוכל לתעל את האנרגיה החזקה הזאת. כך נוכל להיות דומים לצדפה, שיודעת לקחת את אותו גרגר חול, את אותו הזיהום שחודר אליה בזמן שהיא פתוחה לסביבה שלה, ולהפוך אותו לפנינה. היא עושה זאת על ידי כך שהיא עוטפת את הלכלוך שחדר אליה ולא מאפשרת לו להשתלט, היא מזהה אותו (ולא שוללת אותו), סוגרת אותו במרחב מוגבל ולא נותנת לו לזהם את הסביבה כולה. כך היא הופכת את הצורך (להיפטר מהזיהום שחדר אליה כדי לשרוד) לתכשיט יקר ערך.
כמו שכתבתי בחלק הקודם, חשוב לזכור ששלושת המניעים האלה אינם חיוביים או שליליים לכשעצמם, הם הרי כולם מניעים את האדם לעשייה, הם אפילו מביאים אותנו ליצור דברים חדשים בעולם, ואם לומר את האמת כנראה שבלעדיהם היינו עדיין חיים במערות, או אפילו על העצים! כנראה שגם לא היו המצאות, לא הייתה טכנולוגיה, לא הייתה קידמה, לא הייתה שאפתנות…
לדעת כיצד להשתמש בצרכים ולכוון אותם זו כבר רמה גבוהה, אבל יש רמה נוספת וגבוהה יותר: כשממריאים בכדור פורח מגיע שלב שבו משליכים את השקים המלאים בחול, שעד לאותו הרגע תרמו ליציבות של הכדור, אך שמשקלם מונע ממנו כעת להתרומם לגובה. באותו האופן אם ברצוננו להמריא למרומים הרי שבנקודה מסוימת במסע שלנו כלפי מעלה עלינו לשחרר את המשקולות שכובלות אותנו.
הפחד, הצורך בהכרה והיהירות יכולים להביא אותנו עד לגובה מסוים, אבל ממנו ואילך נצטרך להשליך את השקים האלה כדי להמשיך לעלות, כדי לגלות גבהים חדשים שנמצאים מעבר לעננים, היכן שנוכל לראות את השמש.
“ככל שאתן מתקדמות באהבה לרעינו, כן אתן גדלות גם באהבתכן לאלוהים”.
מתוך הטירה הפנימית, ההיכל החמישי, פרק 3, 8
תרזה מאווילה מוכרת לקורא/ת הישראלי/ת בעיקר בזכות שיריה של יונה וולך, “תרזה” ו-“צרותיה של דונה תרזה”: …דּוֹנָה תֶּרֶזָה, הֲלֹא תֹּאמְרִי דַּי בִּרְגָשַׁיִךְ, בֵּיתָהּ יְסָדַתְהוּ בִּבְדֹלַח, וְרִכְּכַתְהוּ בִּקְטִיפָה, רְבוּצָה בְּיֹפִי…” והנה, בספר הטירה הפנימית אנו מתוודעים סוף סוף למלוא דמותה, כפי ששרטטה בעצמה – שלא כסמל, מטפורה או מטונימיה. אולם מה אומרים לנו – ישראלים בני המאה ה-21, דוברי עברית – כתביה הדתיים של נזירה קתולית, ספרדייה בת המאה ה-16?
אהה, כי הרבה מאוד. תנאי הניראות של התרגום הראשון לעברית של הטירה הפנימית, יצירת המופת של תרזה מאווילה, עומדים בסימן האלף השלישי, תקופה אשר פותחת לרווחה את שערי הידע הרוחני ומערה אל תוך תוכו כתבי מופת דתיים מכל הדתות והמינים. כך, למשל, קובעת תרזה כי “העיקר הוא לא לחשוב הרבה אלא לאהוב הרבה” מסר ישן חדש שבהחלט עומד במבחן הזמן.
דומה כי זעקתה של תרזה: “הו אדוני, ראה עד כמה אנו סובלות במסע הזה בגלל חוסר ידע!”, היא המניע המרכזי שהביא אותה לכתיבת הספר הטירה הפנימית, מעין מדריך מנחה, עתיר ניסיון ותובנות, שאותו כתבה בשביל הנשים החברות במסדר הנזירות שאליו הייתה שייכת. ספר זה הוא בבחינת מסמך נדיר מן המאה ה-16 – עדות כתובה המיועדת אל האינטימי, הכמוס והפרטי, ויוצאת אל הספֶרה הציבורית, אל הפרהסיה – שתוכנו מהדהד גם היום בחלל הציבורי שלנו, השונה לחלוטין מהאווירה ששררה בתקופתה של תרזה. גם כעת יש להעמיד בראש ובראשונה את הצורך באבולוציה ובהתקדמות, כפי שכותבת תרזה בהתייחסה לשם ספרה: “אם טירה זו היא הנשמה, כי אז ברור שאין צורך להיכנס אליה… אולם עליכן לדעת שיש דרכים שונות לשָהותנו בטירה, ואין דרך אחת דומה לרעותה”. מהן הדרכים לשָהות בתוך הטירה? – זהו לב עניינו של הספר.
ההתחייבות להליכה בדרך העבודה הרוחנית היא הבטחה לעבודה אין-סופית. מערכות ההטעיה העצמית של הנפש מתוחכמות כל כך, עד כי אנו נוטים לזלזל בהן, אולם תרזה עומדת על משמעותן הגדולה במערך הנפשי שלנו כבני אדם.
ההתחייבות להליכה בדרך העבודה הרוחנית היא הבטחה לעבודה אין-סופית. מערכות ההטעיה העצמית של הנפש מתוחכמות כל כך, עד כי אנו נוטים לזלזל בהן, אולם תרזה עומדת על משמעותן הגדולה במערך הנפשי שלנו כבני אדם. ראשית היא כותבת על הנטייה שלנו לראות בבהירות דווקא את פגמיהם של האחרים, בדיוק ברגע שבו התחייבנו כלפי עצמנו לאינטרוספקציה ובחינה עצמית: “הבה נבחן את החסרונות שלנו בלבד ונתעלם מחסרונות הזולת. אנשים שחיים חיי תפילה ואמונה נוטים להיבהל מכל דבר שעלול להיראות להם חיסרון או פגם; לעתים קרובות אנו עשויות ללמוד הרבה מאוד דברים מהותיים דווקא מאותם האנשים שאנו מבקרות. יכול להיות שהמראה החיצוני שלנו והנימוסים שלנו טובים יותר, וזה יפה מאוד, אך אין זה הדבר החשוב ביותר”.
תרזה מדגישה את היחסים החברתיים בין הנזירות בתוך המנזר ואינה מסתפקת במערך היחסים שבין הפרט לאלוהיו. היחסים החברתיים הם הם ה”כניסה לתוככי החיים”, אשר תלויה באופן ישיר במידת היכולת שלנו “להיחשף” אליהם. גם עבור רובנו – שחיינו שונים מאורח החיים הנזירי של תרזה – מודוס הגאולה והרוחניות שמוצע לנו באמצעות הספר הוא “בתוך החיים”, ואין צורך לצאת מהם אל נזירוּת, אל התבודדות במקומות ללא ציוויליזציה, או לעמוד בניסיון קשה זה או אחר, אם כי גם אלו קיימים כמובן, לפרקי זמן מסוימים.
כך, דרכי העבודה הרוחניות משורגות אל תוך המרקם היומיומי של החיים ואינן מניחות לנו להימלט למערות מבודדות, בדיוק בשל המצוקות החברתיות שאנו עדים להן. הרוחניות עתה מתגלמת באדם הפועל מתוך החיים החברתיים ממש, בלב לבם, ולא נסוג מהם בכל צורה שהיא.
תרזה עוסקת רבות במה שאפשר לכנות בשם “המלחמה באגו” – המאבק הבלתי פוסק בפן האנוכי הנרקיסיסטי והיהיר שבנו. “הוא אינו רוצה שנעשה דבר חוץ מלהכניע את רצוננו לגמרי לרצונו”, כותבת תרזה, וחוזרת על רעיון זה פעמים מספר: “האמינו לי, הגישה הבטוחה ביותר היא לרצות רק את מה שרוצה אלוהים, שכן הוא מכיר אותנו טוב ממה שאנו מכירים את עצמנו והוא אוהב אותנו”.
אולם מה הם הדברים שאלוהים רוצה שנעשה? במקרה של תרזה ברור כי היא מתייחסת לקודקס ההתנהגות הנזירי, אך בראייה רחבה ישנו אלמנט לא מבוטל שכרוך ביכולת שלנו לקבל את המציאות ואף להודות עליה, למרות הקושי שהיא מציבה בפנינו לא פעם. אנו חשים שאנו יודעים “יותר טוב מאלוהים” כיצד העולם צריך להתנהל, כיצד צריך להתנהג, מה צריך היה להיות. במקרה זה “אמנות הקבלה” מסמנת עומק רוחני ולא אדישות.
“אנו אוהבים את עצמנו יותר מדי ומתאמצים שלא לאבד ולו מעט מזכויותינו, וזוהי, נשמות, טעות חמורה!” כותבת תרזה מאווילה ומאתגרת את הנטייה האנוכית הבסיסית שלנו, הקוראת לנו תמיד “לדאוג לעצמנו”, לא פעם במסווה של דאגה ל”זכויותינו”.
“אנו אוהבים את עצמנו יותר מדי ומתאמצים שלא לאבד ולו מעט מזכויותינו, וזוהי, נשמות, טעות חמורה!” כותבת תרזה מאווילה ומאתגרת את הנטייה האנוכית הבסיסית שלנו, הקוראת לנו תמיד “לדאוג לעצמנו”, לא פעם במסווה של דאגה ל”זכויותינו”. תרזה מעמיקה בנקודה מכרעת זו: “הניחו בצד את התועלת האישית שלכן למען התועלת שלהן, ולא משנה עד כמה טבעכן יתנגד לכך”. היא עומדת על הקשר העמוק בין הצניעות והענווה, תכונות היסוד של הנפש הרוחנית, לבין היכולת לקבל ולהשלים עם מעשי אלוהים, כפי שהם נגלים לנו בעולם הזה ברגע זה: “במָקום שבו שורה הענווה באמת הֱיו סמוכות ובטוחות שאף על פי שאלוהים לעולם אינו מחלק מתנות, הוא מעניק לנשמות שלווה והבנה, שהופכות אותן למאושרות מרבים אחרים, על אף המתנות שהם מקבלים”.
ביצירת התפתחות דרך עבודה פנימית עצמית – ולא באמצעות “אמצעי לחץ” למיניהם, משברים איומים בחיים או התמודדות עם סיטואציה בלתי נסבלת – נוצרת התקדמות עקיבה לאורך זמן. הטירה הפנימית מציג בפנינו בבהירות שלבים רבים בסולם האבולוציוני, שלבים שהיו נסתרים מעינינו – שבעת ההיכלות.
עם הקריאה בספר, אנו הולכים ומתקדמים אל האמת – אל האמת הפנימית שלנו ואל האמת האובייקטיבית. ועל האמת עומד העולם. אל האמת ניתן להגיע דרך הצלילה אל תוך מה שמכונה היום “המיסטי”. “המיסטיקה מהווה עבורנו קטגוריה יסודית של ההתנסות האנושית”, כותב אריך נוימן בספרו האדם המיסטי (הוצאת רסלינג), ומוסיף: “לא רק הדת, הפולחן והריטואל נוצרו מתוך מה שנגלה לאדם במהלך מפגשיו עם הנומינוזי, כי אם גם האמנות והמוסר”.
תרזה מתייחסת גם אל סוגיית הספק והוודאות, אל האופן שבו נוצרת האמת בהכרתנו: “כיצד יכולה הנשמה לראות או להבין שמדובר באלוהים, אם אין היא רואה ואין היא שומעת דבר? התשובה היא שאינני אומרת שהיא ראתה זאת באותו הרגע, אלא שהיא רואה זאת בבהירות לאחר מכן, לא באמצעות חיזיון כלשהו, אלא באמצעות הוודאות שנותרת בלב ורק אלוהים עצמו יכול להשאיר אחריו”. ועוד קודם לכן תרזה כורכת בין הכרת עצמנו להכרת האל: “אני מאמינה כי לעולם לא נוכל להכיר את עצמנו לעומק אם לא נחתור להכיר את אלוהים”.
אפשר לחלץ מילים מהדהדות אלו מהמעטפת הדתית הספציפית שלהן, ולהעניק להן ערך אוניברסלי. עיקר העיקרים של ההוויה האנושית הוא ההכרה כי המגע עם האלוהי הוא המקור לכוליות האנושית באשר היא. התגלמותנו כבני אדם בעולם אינה ניתנת להבנה (או שהיא ניתנת להבנה שגויה) ללא הכרה במקורות האלוהיים שלנו.
בעבור מי שחוּנך, כמוני, על ברכי העידן הפוסט-מודרני, שבו יש “נרטיבים” שונים ו”נקודות מבט” מגוונות, ו”אין אמת אחת” אלא “לכל אחד האמת שלו”, המהלך החשיבתי המניח לפני עינינו את האמת האחת שאין בלתה, הוא מהלך לא פשוט, שלא לומר מטלטל.
הנה למשל דבריו של הפילוסוף ריצ’רד רורטי מתוך ספרו “קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות” (הוצאת רסלינג), המנכיחים בכל עוז את הפרדיגמה הפוסט-מודרנית הישנה: “כל ניסיון לדחוק את יריבך אל הקיר… נכשל כשמתברר שהקיר שאליו הוא נדחק אינו אלא עוד אוצר מילים אחד, עוד דרך אחת לתאר דברים. או אז מסתבר שהקיר אינו אלא רקע מצויר, עוד תוצר של האדם, עוד פיסה של הכשרת קרקע תרבותית. תרבות שעברה פואטיזציה תהא תרבות שלא תעמוד על כך שנמצא את הקיר האמיתי מאחורי הקירות הצבועים, אבני הבוחן האמיתיות של האמת בניגוד לאבני בוחן שאינן אלא יצירי תרבות”.
אל מול דבריו של רורטי קיימים דוברים רבים המעודדים דווקא תרבות אשר “נשענת על קיר האמת”. לרוב אלו הם הוגים דתיים הרואים בתצורה הדתית הספציפית שבה הם מאמינים את חזות הכול. עמדה זו לוקחת פרספקטיבה אחת של האמת ורואה בה את הפרספקטיבה האפשרית היחידה, ולכן היא מצמצמת את מכלול מה שישנו.
האם יכולה להתקיים תרבות אשר מכירה ללא עוררין בתקפותם הנצחית של ערכים, כגון האמונה בטוב, בצודק, בישר, בעזרה ההדדית, בקדושת החיים ובזכויות האדם, ומקור הלגיטימציה שלהם, “קיר האמת”, הוא דווקא מקור חיצוני לנו, אולם ללא חזרה ריאקציונרית אל עבר הדת?
מה שהיה פעם נחלתם של יחידי סגולה בקרב המיסטיקנים, הופך לנחלת הכלל. על פי הגדרתו של חוקר הקבלה הידוע גרשם שלום “מיסטיקאי הוא אדם אשר זכה להתנסות בחוויה בלתי אמצעית ממשית בעיניו של האלוהי, של הממשות המוחלטת”. הספר הטירה הפנימית הוא למעשה עדות כתובה למפגשה האינטימי והבלתי אמצעי של תרזה עם אלוהים. כך, דרך המפגש עם תפיסת האלוהות הייחודית של תרזה, מוצגת בפנינו הרחבה של מושגי האלוהות שלנו, של התיאולוגיה שלנו, של מחשבותינו על עצם חוויית ההתגלות האלוהית. חוויה אקסקלוסיבית ונדירה זו הופכת להתנסות המזומנת לכולם, יומיומית כמעט. תרזה מלמדת אותנו שהמפגש עם זה שגדול ממנה עד אין-סוף מותיר בה חותם בל יימחה, לעתים קרובות בלתי נתפס ודורש מחשבה ועיכול במשך זמן רב.
הכניסה אל המיסטיקה היא יציאה אל מרחב אחר. היא פריצה אל האין-סופי. ההצטרפות אל הדרך הרוחנית היא מעשה שאינו נמדד על פי חוקי המציאות הרגילים, אלא על פי המצפון, המהות.
הכניסה אל המיסטיקה היא יציאה אל מרחב אחר. היא פריצה אל האין-סופי. ההצטרפות אל הדרך הרוחנית היא מעשה שאינו נמדד על פי חוקי המציאות הרגילים, אלא על פי המצפון, המהות.
“החינוך לרוחניות” החלקי והלא מספק שאנו מוצאים היום בחברה המערבית החילונית, אינו מעודד ביטוי מלא של הקשר שלנו עם אלוהים. חיינו כילדים הם מרקם עשיר של התנסות עם הפלא, מגע עם הקסם והמסתורין שבחיים, אולם טיפוח המזג הדתי, במובן הרליגיוזי, צריך להיעשות בעדינות מרבית. “הביטוס רוחני-חילוני” כמעט אינו בנמצא. מורשת תרבותית והעברת הון תרבותי-רוחני נעשים כמעט תמיד באמצעות צינורות הדת הממוסדת, והצורות של “חינוך לדתיות” בימינו מובילות בדרך כלל להכשרה של בני אדם כ”מכונות ייצור” של פרקטיקות דתיות-ממוסדות כאלה ואחרות. בהיותו מרחב ידע שמרני, החינוך עדיין אוחז בדרכים המקושרות, ולו בקשר רופף, עם מסורת דתית ספציפית, או ללא כל התייחסות למסורות השונות שהן המורשת האנושית שלנו, בעוד שלמעשה התרבות האנושית המרובדת העניקה לנו מגוון עצום של התבטאויות של תפיסת האלוהות. דווקא אצל ילדים אפשר וצריך לעודד מגע אינטואיטיבי עם הפלא, עם המסתורין, עם האלוהות המזרימה חיים, עם כוחות הטוב המלאכיים. מרקם שלם של חוויות המצוי בידי הילדים נותר עלום מבחינתנו משום שאיננו קשובים דיינו אל האופק שאליו הן מכוונות. מתוך תפיסות עולם חילוניות, אתאיסטיות או אגנוסטיות, או תפיסות דתיות שמרניות, דבריהם על אודות אלוהים ומלאכים לעתים מפחידים אותנו, ואיננו יודעים כיצד להגיב עליהם.
האלף השלישי מכריז על “שובו של הסובייקט”, על התמלאותו של האתוס העצמי-חילוני-מודרני, תוך שהוא קושר אותו לחוויה הדתית העמוקה. זוהי השתחררות מכבלי העבר הדתי הריאקטיבי, צעידה נמרצת לעבר הקִדמה ויצירת קשר אינטימי עם האלוהות – בכפיפה אחת.
“אותו איחוד סודי מתרחש בחלק העמוק ביותר של הנשמה, שאמור להיות המקום שאלוהים עצמו שוכן בו, ולפי דעתי אין צורך בדלת כדי להיכנס לשם”.
הטירה הפנימית, ההיכל השביעי, פרק 2, 3
אומרים על מוזיקה שהיא הדבר שהכי קרוב לשפה של אלוהים. מוזיקה יכולה לסחוף, להרגיע, לכוון, ליצור ולהרוס (למשל בעזרת שופרות כמו בסיפור של חומות יריחו). לא בכדי לכל אחד מאיתנו יש את המוזיקה המועדפת עליו, שמעידה גם על אופיו, מעין “אמור לי מיהן הלהקות האהובות עליך ואומר לך מי אתה”. המוזיקה תמיד איתנו, ולראייה למרות שעברנו ממוזיקה חיה לתקליטים, לקסטות, לדיסקים וכיום אנחנו בעידן הסטרימינג, המוזיקה תמיד נשארת איתנו ומלווה אותנו ביומיום וברגעים החשובים של החיים. למעשה, המוזיקה הייתה בשימוש האדם מראשית ההיסטוריה וישנן עדויות לשימוש בה בטקסים בכל רחבי העולם.
מבין כל סוגי המוזיקה שהאדם יצר יש סוג אחד מיוחד שמכונה “מוזיקה מקודשת”, זוהי מוזיקה שנכנסת עמוק לנשמה ומזינה אותה. ניתן למצוא אותה במסורות השונות, לרוב היא בנויה לפי חוקים מוגדרים ומושפעת מהמצב הפנימי של מי שמבצע אותה. לכן לרוב מי שיבצעו אותה הם נזירים או אנשים שעושים עבודה רוחנית ושיודעים להשתמש בצלילים כדי להשפיע על מעמקי ההוויה שלנו.
מוזיקה היא שפת הרגשות, ולראייה היא חודרת אלינו ויכולה לעורר באופן מיידי רגשות עזים מסוגים שונים: מתחושה עילאית של קשר עם האלוהים ועד לייאוש ובדידות ולתחושות של תאווה או אלימות. המוזיקה הלירית או האינסטרומנטלית הנכונה יכולה כשלעצמה להיות מדיטציה נהדרת וכמובן גם ללוות כל תרגול רוחני כמו יוגה, מדיטציה וכן הלאה.
אם מעניין אתכם להבין טוב יותר איך מוזיקה פועלת על המוח יש את המאמר הזה של מהות החיים שעשו עבודה יפה וריכזו שורה של מחקרים בנושא, וגם את הכתבה המעניינת הזאת בהארץ. בנוסף אולי תרצו לקרוא שוב את המאמר של איבנהוב על המוזיקה כחמצן של הנפש.
לרוב מוזיקה שמתאימה למדיטציה היא מוזיקה שמרגיעה ועוזרת לנו להיכנס פנימה לרמות העמוקות יותר של המחשבה. לכן זאת תהיה מוזיקה ללא מילים או מוזיקה מקודשת עם מנטרות או שירי תפילה שחוזרים על עצמם.
מתי שתרצו. אם הקטע שלכם הוא להתחיל את הבוקר בצורה רגועה ומדדיטטיבית זאת יכולה להיות תוספת מבורכת של מוזיקה מרגיעה לבוקר. יש אנשים שאוהבים לשים מוזיקה למדיטציה לפני השינה למשל וכך לגלוש בנעימות לתוך עולם החלום. אין זמן אחד שעדיף.
חלקכם בטח שואלים את עצמם מאיפה מתחילים ואיזה מוזיקה מקודשת מומלצת, אז מבלי להאריך יותר מדי בחרנו עבורכם 10 המלצות לאלבומים שאנחנו ממש אוהבים ושמעוררים בנו השראה שוב ושוב בכל פעם שאנחנו מקשיבים להם. אגב, אם יש לכם תינוק בבית, חלק מהאלבומים שבחרנו מתאימים גם בתור מוזיקה מרגיעה לתינוקות, ניסינו והרבה פעמים הם ממש אוהבים את זה ונרגעים.
בפוסט שהכנו עבורכם תוכלו למצוא קישורים לשתי הפלטפורמות המובילות כיום להשמעת מוזיקה: ספוטיפיי ואפל מיוזיק. אם אין לכם עדיין חשבון לאחת מהן זה ממש פשוט לפתוח, ואם אתם מעדיפים פלטפורמה אחרת בחיפוש פשוט ודאי תוכלו למצוא לפחות חלק מהאלבומים הללו.
האלבום “דיוואן הלב” הוא הפרויקט המרגש של שמונה מוזיקאים ישראלים מוכשרים במיוחד שמבצעים שירים ופיוטים מהמקורות לצד לחנים מקוריים. חלק מהשילובים האלה אולי מגיעים ממקומות מאוד רחוקים גאוגרפית אבל הם קרובים בשפת הלב ועובדים מצוין זה לצד זה. המוזיקה של דיוואן הלב משלבת מוזיקה רגועה עם מעט אקסטזה שמטרתה להיכנס ללב ולהביא לחיבור ולריפוי. המילה “דיוואן” מגיעה מפרסית ומשמעותה קובץ שירים ויצירות של משורר אחד.
על האלבום הנפלא הזה חתומים המוזיקאים גיל רון שמע, אלון אמאנו, דביר כהן, ינון דרויש, ליאת ציון, אודי בן כנען, אמיר שהסאר ונועם חן.
♫ לינק לספוטיפיי
♫ לינק לאפל מיוזיק
נכון, אנחנו לא לגמרי אובייקטיביים בבחירה שלנו כי ירון פאר הוא חבר יקר שאפילו השתתף וניגן בכמה אירועים שלנו אבל בכל זאת, הקוואליה הוא אחד האלבומים היותר מושקעים והיותר מוצלחים בתחום של מוזיקה מקודשת מהשנים האחרונות.
הקוואליה היא הרכב מוסיקלי שמבצע שירת דבקות אקסטטית (המכונה בלשון העם גם “דבייקוּס”) שעיקרה קירוב לבבות והתעוררות האלוהי שבאדם, כאשר מילות התפילה המקודשות מובאות באלתור קצבי שנוגע במעמקי הנשמה. לפרויקט המדהים, המרגש והמקפיץ הזה אחראיים ירון פאר, רון פז (נראיין ג׳יוטי) יחד עם עוד כמה חברים. הם שרים שירת קוואלי שהיא שירה סוּפית שמקורה בהודו ופקיסטן. אופיה אקסטטי וסוחף שירת מענה בקבוצה אשר מלווה בתוף, כפיים והרמוניום. וקיימת סברה ששורשיה נמשכים אחורה עד לבית המקדש בירושלים.
♫ לינק לספוטיפיי
♫ לינק לאפל מיוזיק
למארק אליהו יש סיפור מעניין על מזרח ומערב. הוא נולד בדאגסטן שבהרי הקווקז ועלה לישראל בגיל 7. הוא בנו של פרץ אליהו, מעדת היהודים ההרריים, נגן טאר, מוזיקולוג ומלחין בולט בתחום המוזיקה מן המזרח. מארק החל ללמוד לנגן בכינור בגיל 4 אך בגיל 15 הוא החליט לעזוב את הכינור לטובת הבגלמה והמוזיקה טורקית. בשלב מאוחר יותר בחייו הוא החליט להקדיש את זמנו ללימוד הקמנצ’ה (מעין כינור פרסי למי שלא מכיר) שעימו הוא מזוהה עד היום, ולמוזיקה הפרסית-אזרית, וכך הוא נסע לבאקו שבאזרבייג’ן, שם הוא התגורר במשך שנתיים ולמד אצל המאסטר אדאלאט ואזירוב.
האלבום “חולות” הוא אלבומו השני של מארק אליהו, וככזה הוא אלבום בוגר, בשל ומהפנט. יצירתו של מארק אליהו שואבת השראה מקשת רחבה של השפעות, בהן מוזיקה יהודית מוזיקה פרסית קלאסית ומוזיקה טורקית. השימוש בכלי נגינה מיוחדים – קמנצ’ה ועוד מביאים את מי שמאזין לו למסע אל עבר עולם של צלילים חסרי זמן במחוזות רחוקים.
♫ לינק לספוטיפיי
♫ לינק לאפל מיוזיק
האלבום “דלתות ליבי” הוא אלבום עמוק, רגיש ומהפנט של נראיין ג’יוטי, הלא הוא רון פז, שהשתתף בהרכבים שונים ביניהם הקוואליה (ראו לעיל). האמת שזה אלבום שאין הרבה מה לומר עליו ושאנחנו מאוד (מאוד) אוהבים, בגלל שהוא מלא בשירים שבאמת שפותחים את הלב. פשוט לעצום את העיניים ולהקשיב.
♫ לינק לספוטיפיי
♫ לינק לאפל מיוזיק
גם לשי בן צור יש סיפור מעניין. המסע המוסיקלי של שי בן צור מחבר את הקו שבין הודו לישראל, בין העולם הרוחני והתרבותי של המוסיקה הסוּפית לבין השפעות מהעולם המערבי. הוא החל את דרכו המוזיקלית דווקא בעולם המטאל, הרחק מהמורשת ההודית שאיתה הוא מזוהה כיום. בשנת 1995 כשהתוודע לנגינתם של נגן הטאבלה זאקיר חוסיין והחלילן הרי פרסאד צ’אוריה בפסטיבל ישראל התעוררה בו הכמיהה למוזיקה ההודית. ולאחר שהבין שהוא חי בעולם מוזיקלי מאוד מצומצם הוא נסע להודו ללמוד מוזיקה אצל כמה מהמאסטרים החשובים למוזיקה הודית. בשלב מסוים הוא הרגיש שבתור אדם מערבי לעולם לא יוכל להגיע לרמה של הנגנים ההודים, אבל אז לאחר הפסקה קצרה בניו יורק הוא החליט לחזור להודו בידיעה שגם אם הוא יהיה המוסיקאי הגרוע בעולם, אין עבורו שום דרך אחרת לחיות. עם חזרתו להודו בפעם השנייה הוא התוודע למוזיקה הקוואלית ולתורה הסוּפית ומשם החלה להתממש הדרך לאלבום שלו “היאם”.
אלבום הבכורה שלו “היאם” הוקלט במשולש שמחבר בין הודו, ישראל, וארצות הברית ופורסם ב-2003. באלבום הוקלטו זמרים ומוזיקאים קאוואלים סוּפים מסורתיים ששרו בעברית (ואם תקשיבו בתשומת לב לשירים תוכלו להבחין בהגייה המעט מוזרה של המילים בעברית).
♫ לינק לספוטיפיי
♫ לינק לאפל מיוזיק
מעבר לעובדה שתמי הייתה עם אסף בגרעין בנח”ל ולכן שוב אנחנו משוחדים בבחירה, תמי היא קול נשי מיוחד ומגוון באטמוספירה המקומית, כזה שאוסף אליו ושוזר ברכות מסורות ותרבויות שונות ומתפתח ומשתבח עם השנים.
האלבום שלה “טוטאל טיים” הוא הראשון שיוצא ממש כאלבום והוא כולל מגוון שירים מתקתקים, קופצניים וקסומים שנדמה שמושכים אותנו בעדינות לעולם של אגדות, פיות ויצורי פלא. יש באלבום שיר אחד מקסים במיוחד (שיר מספר 9 – “הייתי מעדיפה”) שמבוסס על ציטוטים משירתו של רומי. ואלה המילים שלו בעברית:
עכשיו הזמן עובר לאט
שוחה בחיים כמו היו נהר
לא יודעת כמה זמן נשאר
לא יודעת כמה זמן נשאר
אמרו לי לנשוק לשמחה בחולפה על פני
אמרו לי שהאהבה היא נהר – לשתות ממנו כל עוד אפשר
הייתי מעדיפה להיות טיפה בנהר הזה
הייתי מעדיפה להיות טיפה בנהר הזה
טיפה שאתה שותה.
♫ לינק לספוטיפיי
♫ לינק לאפל מיוזיק
ואיך אפשר בלי אביגיל אמסטר המקסימה. אביגיל גם היא חברה טובה ואפשר לומר אפילו שהיא זמרת הבית שלנו…
לאביגיל יש קול פשוט מופלא, עוצמתי וחודר, כזה שאי אפשר לעמוד בפניו, כי הוא פשוט ממיס כל התנגדות ומפלס את דרכו בתוכנו עד למעמקי הלב.
לא מאמינים? נסו לעצום עיניים ולהקשיב לאחד השירים שלה ושימו לב מה קורה לכם תוך כדי.
♫ לינק לספוטיפיי
♫ לינק לאפל מיוזיק
את ג’נהבי הריסון לא הכרנו האמת (תודה ללילי חדר על שהכירה לנו אותו). ג’נאווי האריסון היא מוזיקאית בריטית-מערבית ששרה שירי “קירטן” בצורה פשוט מופלאה שפותחת את הלב ומחדשת את התקווה. שירי קירטן למי שלא מכיר הם שירה מקודשת של מנטרות שמטרתה לקרב את האדם ללב הרוחני ולהעניק הרמוניה ואהבה אלוהית.
♫ לינק לספוטיפיי
♫ לינק לאפל מיוזיק
והפעם מהעולם הבודהיסטי, עוד אלבום מדהים שלא הכרנו עד לרגע זה (ושוב תודה ללילי חדר על ההמלצה) הוא האלבום “גשם של ברכות”, שהוא אחד האלבומים הטובים והטהורים שקיימים בתחום. הוא תוצר של שיתוף פעולה נדיר ומוצלח בין לאמה בודהיסטי ששר את המנטרות ובחור מערבי שמנגן ברקע באורגן בצורה מאוד עדינה וקשובה. יש באלבום הזה כמה תפילות מאוד חזקות לריפוי בכל הרמות והוא מצוין בתור מוזיקה מרגיעה למדיטציה.
♫ לינק לספוטיפיי
♫ לינק לאפל מיוזיק
האלבום האחרון שלנו להפעם כולל שירי תפילה מהמסורת הנוצרית. לאלבום הזה (שהוא למעשה שני אלבומים) אחראית קהילת טאיזה, שהיא אחווה של נזירים מצרפת שחיים ברוח האדיבות, הפשטות והפיוס. הביצועים שלהם מאוד מיוחדים, מרגשים ועוצמתיים ואפשר להקשיב להם במשך שעות (גם בגלל שיש להם המון אלבומים, חלקם אינסטרומנטליים וחלקם כוללים שירת מקהלה).
לטאיזה יש בין היתר ביצוע מקסים לשיר Nada te turbe (דבר לא יטרידך) של תרזה מאווילה שתוכלו לשמוע.
בחרנו עבורכם שני אלבומים אינסטרומנטליים שיעזרו לכם להיכנס למצב מדיטטיבי. נסו להקשיב לשירים האלה בלב פתוח ותוכלו להרגיש איך הם חודרים בעדינות ומרפאים חלקים בתוככם.
♫ לינק לספוטיפיי – חלק 1 חלק 2
♫ לינק לאפל מיוזיק – חלק 1 חלק 2
הגענו לסוף המסע שלנו להפעם, מקווים שהצלחנו להכיר לכם לפחות כמה אלבומים חדשים של מוזיקה רוחנית. אנחנו מבטיחים בקרוב פוסט המשך עם עוד אלבומים מומלצים של מוזיקה (גם כי כבר הצטברה רשימה נכבדה). ובינתיים, אם נתקלתם באלבום מעניין של מוזיקה מקודשת אל תהססו ושילחו לנו בתגובות, ומי יודע, אולי הוא ישולב (עם קרדיט כמובן) בפוסט הבא שנפרסם.
בתוך כל יצור חי טמון משהו, שהוא הריכוז השלם של עצמיותו. משהו שהוא הקוד הגנטי, מהות פנימית, תמצית היולית פחות או יותר, אך תמצית. התמצית של כוס קפה הם פולי הקפה. תמצית הבשר הם החלבונים, תמצית הלחם היא בפחמימות, תמצית המים היא מימן, ותמצית הדת היא הרוחניות. למפעל, למשל, יש מהות מורכבת משלושה מרכיבים: איכות המוצר, שיווק ושירות. אם יתרחק המפעל מאחת מן המהויות הללו הוא יאבד את הצידוק לקיומו. אך מהי תמצית האדם, מהי מהותו? ואם נדע מהי מהותנו – האם נוכל לחיות ביחס אליה? האם נוכל להתחבר אל המהות הזו ולחיות חיים שיש להם קשר אליה?
“נפשך מגיעה לשלמות כשהיא חוזרת למצבה הראשוני, שהוא נעלה ומשובח בהתאם ליכולת של כל אדם ואדם. כך הנפש משירה מעצמה את כל האשליות ומזקקת את עצמה בעזרת סודותיה שלה ובעזרת תרגילים רוחניים המכוונים לטיהור כל מה שעכור ומזהם, הן בחוץ והן בפנים”.
מתוך: “סודות פנימיים של הדרך”, סעיד חייזר עמולי, המאה ה-14
החיים הם צופן, קליטה חושית היא צופן, התנהגות היא צופן, כל הנראה, כל הנקלט, כל המודע – אינו אלא צופן המצפין סוד. והסוד הוא חיים המעניקים חיים וזה הכל.
לימוד הוא פענוח הצופן, על מנת לרדת לשורשי האמת שהיא תמיד נסתרת אך, שולטת כשחקן שמאחורי בובה על חוט. הבובה היא הצופן וכשלעצמה אין בה חשיבות, אך חשיבותה טמונה בהבנה שהיא מקנה על אודות המפעיל העלום.
האדם רחוק מן המצב הנכון לו והדרך אל מה שנכון לו היא בעצם מסע אל מקור הנפש והעוצמה הרוחנית. במסע זה, אל הישות הפנימית, נחלץ האדם וקם להחזיר לעצמו את כבודו האנושי האבוד, תוך שהוא מסיר חסימות ומנקה פסולת שהצטברה מעליה. הדרך קשה, המסע מפרך. כל המנסה לצעוד את הצעד הראשון נתקל בקושי, אך מי שמתגבר על הקושי הראשוני ויוצא לדרך משול לאותו אביר או נסיך מאגדות ילדותנו, שיוצא לחלץ את הנסיכה היפהפייה מתוך טירת המכשף הרשע. הוא יוצא לשחרר את הנשמה מכלאה בטירת הרכושנות והחומרנות, ולחלצה מידי הרשע של התאווה, הגאווה והתחרותיות. ואכן, יותר מאשר כל ז׳אנר ספרותי או אומנותי אחר, המסע מזכיר ז׳אנר של אגדות ילדים. זהו מסע אל עולם הפנטזיה, מקום שלמימדי המרחב הזמן (או ה׳כאן ועכשיו׳) אין להם חזקה עליו. זהו מסע הנשלט על ידי נצחיות המאבק, התקווה ואיכויות בסיסיות נוספות השזורות באגדות ילדותינו.
המסע הוא מסע הקסם המסתורי, אל הילד החבוי בכל אדם, מסע דרך קליפות הבגרות הכוזבות ודרך מסכות תרבות חברתיות ומקצועיות של מוסכמות וקונפורמיות. זהו מסע שנועד לכל מבוגר אשר מסוגל עדיין לגעת בילד שבתוכו. אבל לגעת בו לא על מנת ללכת בו לאיבוד, אלא על מנת לעודד אותו לצאת מכלא הילדות האנכרוניסטי למסע לקראת בגרות. לא בגרות של מסכות ותדמיות – אלא בגרות אותנטית.
מסע הוא פעילות זכרית באופייה, כמסעו של הזרעון הנע אל הנשיות הפנימית הצרופה. בתחילת המסע מופיעה הנשיות כפוטנציאל, ואולם בסופו היא מופיעה כגאולה, בכל כוחה. כל מה שנמצא בביניים הוא תנועה גברית לקראת גאולת הניצוץ הנשי.
המסע אל הישות הפנימית הוא מסע האמן אל לב היצירה, מסע האדם אל הנשמה, מסע דרך החומרי ודרך התוהו – אל הניצוץ הכלוא בתוכנו. זהו מסע דרך מלבושים רבים, אל הערטול השלם. מן החוץ פנימה, מן המרובה ליחיד, מן הגס למזוקק, מן המשתנה לקבוע, מן הדלילות אל התמצית ומן השטחיות אל המהות. זהו מסע חזרה מן האובדן אל המציאות, אל היש השורשי, האמיתי והטבעי: מסע המתחיל בתשובות כוזבות ומתחזות, ומתרחב לשאלות אמת כואבות ופתוחות – אך ורק כדי להצטמצם חזרה לתשובה, לסימן הקריאה המצומצם והמקורי. המסע הוא אפוא שיבה למקור. בתום המסע יוצא הצליין כגבר צרוף ומחושל ובהביטו פנימה הוא רואה נשיות צרופה ומזוככת. החד והחידה אחד הם.
“מה שאנו מכנים התחלה הוא לעתים קרובות הסוף, ולסיים זה להתחיל. הסוף הוא המקום שממנו אנחנו מתחילים…
ט. ס. אליוט
לא נפסיק לחקור,
וסוף כל החקר שלנו
יהיה להגיע למקום שבו התחלנו,
ולהכיר את המקום הזה כבפעם הראשונה”.
מאז ומתמיד האדם נסע אל עבר משהו שהוא מעל או מעבר, אך האמת היא שאפשר לנסוע רק פנימה. הדרך למעלה, או אל מה שמעבר – עוברת דרך הפנים. מאז ומתמיד אנשים חיפשו את מה שמעל ומעבר ורוב המסעות האלה נכשלו. זהו מסע חתחתים, זרוע מכשולים, ודפי ההיסטוריה מלאים בעצמותיהם של אלו שלא הגביהו עוף, ובעצמות של אלו שהגביהו עוף עד מאוד אך ‘הדונג שבין כנפיהם לגופם – נמס…’ ובהקשר לכך, הנה משפט נפלא של ויליאם בלייק: “אף ציפור לא מגביהה עוּף יותר מידי כל עוד היא עושה זאת בכוח כנפיה שלה”.
הקושי והכישלון שבמסעות האלה נגזרים מן העובדה שבמקומות רחוקים כל כך מן האלוהים (כמו המקום הזה שבו אנו חיים) יש פחות הרמוניה ויותר חוקים, ועל כן הדרך קשה יותר והטעויות מרובות יותר. המסע משול למשחק ׳סולמות וחבלים׳: כל טיפוס במעלה הסולם מקדם אותנו שלב אחד מעלה, אך כל חבל מוריד אותנו כמה שלבים מטה.
במסע זה רבים הפרדוקסים. אחד הבולטים שבהם הוא שהמסע אמור היה להיות נחלתו של כל אדם באשר הוא אדם. אך ככל שחולפות השנים האדם ממשיך להתרחק מהדרך האמיתית, ואז המסע הופך ליותר ויותר בלתי אפשרי עבורו.
כבר בימי קדם המסע אל הישות הפנימית או המסע אל הרוחני היה נחלתם של מעטים, למשל רבי עקיבא:
“ארבעה נכנסו בפרדס ואלו הם: בן עזאי ובן זומא, אחר ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טבור, אל תאמרו: מים! מים! משום שנאמר: דובר שקרים לא ייכון לנגד עיני. בן עזאי הציץ ומת. בן זומא הציץ ונפגע… אחר קיצץ בנטיעות… רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום”.
תלמוד בבלי, מסכת חגיגה י״ד ע״ב
רבי עקיבא הוא היחיד ששרד ועל שום מה? “בקבלה קיבלה התיבה “פרדס” משמעות מיוחדת. היא נתפסה כרומזת בראשי תיבות לארבע דרכים להבנת הכתובים: פרד״ס – פשט רמז, דרש, סוד. בירור משמעותן הפסיכולוגית של ארבע הדרכים הללו מוביל למסקנה שאלו הן ארבע דרגות של ההכרה. הפשט הוא הדרגה הנמוכה ביותר, זוהי התפיסה החושית של המציאות כפי שהיא. רמז הוא הדרישה להוכחה, להבנת החוקיות האובייקטיבית, מה שאפשר לכנות ההכרה המדעית. דרש הוא הדרגה הפילוסופית, המבקשת לגלות משמעות בעולם התופעות, ואילו הדרגה הרביעית, סוד, היא ההכרה המבקשת לרדת אל מעמקיה הנסתרים של הישות ולגלות את החוקיות העמוקה הגנוזה בהם. לרבי עקיבא מיוחסת אפוא היכולת לרדת לסודות העמוקים והנסתרים של הלא נודע (מיכה אנקורי. ״הלב והמעין״. הוצ’ רמות 1991. עמ’ 118).
גם אבירי השולחן העגול של המלך ארתור יצאו בחיפושים אחר הגביע הקדוש, והיחיד ששרד היה סר לנסלוט. גם בימינו, למרות האינפלציה בגורואים, באסכולות רוחניות ובכתות שכולם מחזרים על ליבו של שוחר חיי הרוח, הדרך האמיתית עדיין קשה ופתוחה בפני מתי מעט, בודדים בלבד.
מבחינה זו משול המסע לפירמידה, המחולקת לארבע רמות. הרמות הנמוכות מרובות בכמות (של בני אדם) ודלות באיכות (רוחנית). בעוד שהרמות הגבוהות יותר מעוטות בכמות בני אדם, אך משופעות באיכות רוחנית.
רמה מס’ 1: כ-55% מכלל בני האדם אינם יודעים כלל על קיום המסע ועל האפשרויות הטמונות בו.
רמה מס’ 2: כ-30% יודעים על האפשרות למסע, אך מתעלמים או מתכחשים למעשיות או לנחיצות שבקיום המסע הרוחני (אתאיסטים וכו׳).
רמה מס’ 3: כ-10% מבני האדם יודעים על האפשרות ורוצים להאמין שהדרך שלהם היא הדרך האמיתית. כאן נכללות רוב הדתות ההמוניות המעניקות דת כמעט לכל דורש על בסיס של שמירה על קוד מוסרי ועל כללי טקס והתנהגות מסוימים. כאן גם מצויים זרמים אזוטריים שונים, כיתות מיסטיות, ותופעות מזרם ׳העידן החדש׳ – המבוססים על אמונה עזה, שלהוב ושכנוע עצמי וחברתי.
ברמה מס’ 4: נמצא כ-5% בלבד, המהווים את הגלעין הקשה. יחידים שבערו באש הרוחנית כל חייהם ושימיהם היו קודש לעולמות הרוח, כגון: ישוע, מוחמד, ר׳ עקיבא, סר לאנסלוט, סידהרתא, גורדייף, אוספנסקי, קירקגור, ר׳ נחמן מברסלב, ג׳לאל אדין רומי, תומס מרטון, קרישנמורטי, מרטין בובר ואחרים.
כלומר רק מתי מעט יגיעו לקשר כלשהו עם עולם הרוח. זו הפרופורציה הקשה.
בכל דור ובכל תקופה ישנם הקונפורמיים, אלה המקבלים את מה שקיים ללא ערעור והרהור, אלה הנמצאים ברמה מס’ 1. ברמות שמעל (שתיים ושלוש) נמצאים אלה שאינם מרוצים, החשים את חוסר התכלית שבקיום כפי שהוא. רק מתי מעט מתוכם (רמה מס’ 4) יגיעו לעשות משהו עם חוסר הנחת הקיומי והרוחני הזה.
אחד הספרים היותר מצוינים על אודות המסע נכתב על ידי הסופר האנגלי ג׳ון בניאן – “מסעות ההלך” (The Pilgrim’s Progress).
הספר יצא לראשונה לאור בשנת 1678 והוא אלגוריה נפלאה על הקשיים והתלאות המחכים לצליין בדרכו במסע. למרות שהספר נכתב לפני כ-500 שנה לערך, הוא עדיין אמיתי וכואב עד עצם היום הזה. גם כיום ניגשים בני אדם מכל קצוות העולם למסע מבלי שקראו היטב את דפי ההיסטוריה ומבלי שהם מודעים דיים לקושי ולסכנות, אך בעיקר להולכת השולל העצמית הרווחת במסעות מסוג זה. כל אחד משוכנע שבגלל שהוא מי שהוא, הוא יצליח.
המסע אל הישות, או המסע הרוחני (מסע אל הגלעין של מה שרוחני באדם) – הוא מסע מכשולים לכל מי שמתעתד להתרומם מעל למדרגה שבה נתון האדם כיום אל הדרגה שנועדה למודל האנושי הטבעי. מאחר והאדם בימינו נמצא הרבה מתחת לרמה האפשרית עבורו, על כל מי שמתעתד לעבור אותו לנכש, לבאר ולסקל את גנו, עד שיוכל לגלות בינות לסלעים ולקוצים את שושנת העמקים.
“העולם הזה אכן נמצא בחשיכה, ומעטים מסוגלים לראות את האור!
הדמפאפאדה (כ-300 שנה לפנה”ס)
כפי שמעטות הן הציפורים שיכולות לברוח מרשת, כך נשמות מעטות יכולות לעוף לחופש של המרוֹמים”.
“התכלית בעולמנו זה היא יצירת התנאים המתאימים להתפתחותו של האדם השלם”.
הרמב״ם
הקטע לקוח מתוך הספר “מסע אל הישות הפנימית”.
אנשים רבים מתקשים לעכל את הרעיון שהם מחפשים בני זוג הדומים להוריהם. ברמה המודעת הם רוצים בני זוג בעלי תכונות חיוביות בלבד – אנשים חביבים, אוהבים, נאים, חכמים, יצירתיים וכיוצא באלה. ובעצם, אם הם לא היו מאושרים בילדותם, אולי הם מחפשים בכוונה תחילה בני זוג השונים מהוריהם לחלוטין. כך הם אומרים בליבם: “לעולם לא אנשא לשתיין כמו אבי”, או: “בשום אופן לא אנשא לאישה שתלטנית כמו אימי”. אבל יהיו הכוונות המודעות אשר יהיו, רוב האנשים נמשכים לבני זוג בעלי אותן תכונות חיוביות ושליליות של הוריהם, כאשר בדרך כלל התכונות השליליות בעלות השפעה גדולה יותר.
אל המסקנה המפוכחת הזאת הגעתי רק לאחר שהקשבתי למאות זוגות שדיברו על הוריהם. בשלב כלשהו במהלך הטיפול פונים כל המטופלים אל בני זוגם ואומרים: “את מתייחסת אלי בדיוק כמו שאימא שלי התייחסה אלי!” או: “אתה גורם לי להרגיש מתוסכלת וחסרת אונים בדיוק כמו שאבי החורג גרם לי להרגיש!” הרעיון הזה קיבל משנה תוקף כאשר הטלתי על כל מטופלי תרגיל שבו הם התבקשו להשוות את תכונות האישיות של בני זוגם לאלה של הוריהם. ברוב המקרים התקבל מתאם גבוה בין ההורים ובין בני הזוג. ומלבד כמה יוצאים מהכלל, המתאם הגבוה ביותר התקבל דווקא לגבי התכונות השליליות (את התרגיל תוכלו למצוא בספר לבסוף מוצאים אהבה). ההמלצה שלי היא לקרוא את כל הספר ורק לאחר מכן לבצע את התרגילים).
מדוע מושכות אותנו כל־כך התכונות השליליות? אילו בחרנו בני זוג על־פי שיקולי ההיגיון, היינו מחפשים אנשים שיפצו אותנו על הליקויים של הורינו ולאו דווקא אנשים שדומים להם. לדוגמה: אם הוריכם פגעו בכם מכיוון שהיו לא אמינים, הרי שהגיוני יותר שתינשאו לאדם שאפשר לבטוח בו, מישהו שיסייע לכם להתגבר על חרדת הנטישה. אם הוריכם פגעו בכם כי גוננו עליכם יתר על המידה, ההגיון הוא למצוא בן זוג שיעניק לכם מרחב נפשי גדול כדי שתתגברו על הפחד שיבלעו אתכם. ואולם, המוח שהנחה אתכם בבחירת בני זוג לא היה המוח החדש, המאורגן וההגיוני, אלא המוח העתיק, קצר הראות וחסר תפיסת הזמן. ומה ניסה המוח העתיק הזה לעשות? הוא ניסה לברוא מחדש את נסיבות החינוך שלכם כדי לתקן אותן. ההתייחסות שזכיתם לה בילדותכם הספיקה לכם כדי לשרוד, אבל לא כדי להיות שבעי רצון. המוח העתיק מנסה להחזיר אל זירת האירועים את התסכול המקורי שלכם, כדי שתוכלו לפתור את הבעיות הבלתי פתורות שגררתם איתכם מילדותכם.
מה בנוגע לדחף הבלתי מודע האחר, הדחף לגלות מחדש את האני האבוד, את המחשבות, הרגשות והמעשים שנאלצתם להדחיק כדי להסתגל למשפחה ולחברה? איזה מין אדם יעזור לכם להשיג מחדש את האני השלם שלכם? האם יהיה זה אדם שיעודד אתכם בפועל לפתח את החלקים החסרים האלה? ואולי יהיה זה מישהו שלו עצמו אותם חסרונות ולכן הוא יחזק את תחושת החסר שלכם? ומצד שני, אולי יהיה זה אדם שישלים את החסרון הזה? כדי למצוא את התשובה, חישבו קצת על אחד החסרונות שלכם. אולי חסר לכם כישרון אומנותי, ואולי אינכם מסוגלים להרגיש רגשות עזים, או שחסרה לכם היכולת לחשוב בצורה בהירה והגיונית. בעבר כאשר הייתם בקרבת אנשים המוכשרים בתחומים הללו ודאי חשתם את חסרונותיכם בבירור. אבל אם הצלחתם לקשור קשר קרוב עם אחד מהאנשים ה”מוכשרים” האלה כנראה שהתנסיתם בתחושה שונה לחלוטין. במקום לחוש קנאה או יראת כבוד, הרגשתם פתאום שאתם שלמים משהייתם. הקשר הרגשי לאדם כזה, המתבטא במילים “זה החבר שלי” או “זו החברה שלי”, גורם לכם לתחושה שסגולותיהם הן חלק מהאני שלכם, אני גדול ושלם משהיה. הרי זה כאילו התמזגתם עם האדם האחר והייתם לאחד שלם.
התבוננו סביבכם ותמצאו ראיות רבות לעובדה שאנשים בוחרים להם בני זוג בעלי תכונות שמשלימות את אלה שלהם. דן הוא אדם נעים שיחה ודברן ואילו אשתו גרטכן היא כבדת ראש ומופנמת. ג’אניס חושבת בצורה אינטואיטיבית, בעלה פטריק חושב בצורה הגיונית מאוד. רינה היא רקדנית, לחבר שלה מתיו יש גוף נוקשה ולא גמיש. מה עושים האנשים בזיווגי זיג־זג שכאלה? הם מנסים להשיב אליהם את האני האבוד באמצעות בא־כוח.
בחיפושיכם אחרי בן הזוג האידיאלי, אדם הדומה להוריכם והאמור לפצות אתכם על מה שהדחקתם, אתם מסתמכים על דימוי תת־מודע של המין השני, דימוי שנוצר בכם למן לידתכם. לדימוי הזה קראתי “אימגו” (IMAGO) המונח הלטיני לדימוי. ביסודו ה”אימגו” הוא צירוף התדמיות של האנשים שהשפיעו עליכם יותר מכל בגיל הרך. אפשר שיהיו אלה הוריכם אחיכם, ואולי שמרטפים או קרובי משפחה. יהיו אלה אשר יהיו, המוח שלכם תיעד את כל פרטיהם, את צליל קולם, את משך הזמן שחלף עד שהגיבו לבכי שלכם, את צבע העור שלהם בשעת כעס, את צורת חיוכם בשעת שמחה את מנח כתפיהם, את הדרך שבה הניעו את גופם, את מצבי הרוח האופייניים להם, את כשרונותיהם ואת תחומי העניין שלהם. ולצד הרשמים הללו מוחכם תיעד גם את כל האינטראקציות החשובות שהתקיימו ביניכם לבינם. המוח לא פירש את הנתונים האלה אלא רק רשם אותם לצורכי תיעוד.
יתכן שתתקשו להאמין כי אי־שם במוחכם ישנו תיעוד מפורט לגבי הוריכם, שהרי אתם זוכרים רק במעומעם את השנים הראשונות האלה. לאמיתו של דבר, רבים מתקשים לזכור דברים שאירעו לפני גיל חמש או שש, ובכלל זה אירועים דרמתיים שוודאי הרשימו אותם מאוד בשעתם. ואולם, המדענים מדווחים כי יש לנו במוחנו כמויות שלא ייאמנו של מידע סמוי. את העובדה הזאת גילו מנתחי המוח כאשר הם ניתחו מוחות בהרדמה מקומית. הם גירו חלקים של המוח באמצעות זרמים חשמליים חלשים, ולפתע החולים היו מסוגלים לזכור עד לפרטי פרטים מאות אפיזודות מילדותם. יש הטוענים שכל דבר שהתנסינו בו אי־פעם שוכן לו אי־שם, בפיתוליו האפלים של מוחנו.
ואולם, לא כל ההתנסויות האלה מתועדות באותה מידה. הרשמים החזקים ביותר שנחרטו בנו הם הרשמים שהורינו טבעו בנו בראשית חיינו.
ומכל פעילויות הגומלין שקיימנו איתם, אלה שנחרטו בנו יותר מכול הן דווקא אותן סיטואציות שפגעו בנו יותר מכול. וזאת משום שהמגעים האלה איימו על קיומנו. לאט לאט, במרוצת השנים התמזגו מאות אלפי פיסות המידע האלה תחת כותרת אחת: האנשים האחראים לקיומנו. אפשר לראות ב”אימגו” צללית שתכונותיה הגופניות הבולטות מועטות, אבל יש בה צירוף התכונות של כל הדמויות החשובות שטיפלו בנו בראשית ילדותנו.
השאלה האם אתם נמשכים מבחינה רומנטית למישהו תלויה במידה רבה במידת ההתאמה של האדם הזה ל”אימגו” שלכם. משהו סמוי בתוך מוחכם עובד במרץ ומנתח ניתוח קר את תכונותיו של האדם הזה. לאחר מכן הוא משווה אותן לבנק הנתונים העשיר שבמוח. אם המתאם נמוך, אינכם מוצאים בו עניין, והאדם הזה מתויג כאחד מאלפי האנשים שבאים והולכים בחייכם מבלי להטביע חותם. אבל אם המתאם גבוה אתם מוצאים את האדם הזה מושך מאוד.
תהליך זה של בדיקת ההתאמה ל”אימגו” דומה לאימון שעברו חיילים לזיהוי מטוסים במלחמת העולם השנייה. ציידו אותם בספרים ובהם ציורים של מטוסים ידידותיים ושל מטוסי אויב. כאשר נראה באופק מטוס בלתי מזוהה, השוו במהירות את המטוס לאיורים שבספר. אם התברר שהמטוס הוא ידידותי, כולם נרגעו וחזרו לעמדות, ואם היה זה מטוס אויב הם זינקו לפעולה. אתם השוויתם בלא יודעין כל גבר או אישה שפגשתם ל”אימגו” שלכם. כאשר היה דמיון רב התעוררה בכם התעניינות.
לא הייתם מודעים כלל למנגנון המיון המשוכלל הזה, כפי שאינכם מודעים גם לכל ההיבטים האחרים של המוח התת־מודע. הדרך היחידה שבאמצעותה תוכלו להעיף מבט ב”אימגו” שלכם הם החלומות. אם תחשבו על חלומותיכם תבחינו בעובדה שהמוח העתיק ממזג אנשים שונים בצורה קפריזית. בתחילת החלום אדם כלשהו ממלא תפקיד מסוים, ובאמצע החלום אדם אחר ממלא פתאום את התפקיד הזה. המוח התת־מודע אינו מתחשב בגבולות שבין דברים שונים. אולי תצליחו להיזכר בחלום שבו לפתע הפך בן הזוג לאביכם או בת הזוג הפכה לאמכם. אולי גם חלמתם עוד חלום, ובו בני זוגכם והוריכם מילאו תפקידים דומים מאוד והתייחסו אליכם באותה צורה, עד שאי אפשר היה להבחין בין אלה לאלה. זאת נקודת המבט הקרובה ביותר ל”אימגו” שאליה תגיעו אי־פעם. אבל בעזרת התרגילים שבספר לבסוף מוצאים אהבה תהיה לכם הזדמנות להשוות בין התכונות הבולטות של בני זוגכם לבין התכונות הבולטות של הוריכם. ואז תתבהר לכם ללא ספק ההקבלה שעושה המוח התת־מודע בין בני הזוג לבין ההורים.
הבה נבדוק את המידע על ה״אימגו” ונראה מה הוא מוסיף לתיאוריות הידועות על המשיכה הרומנטית. לצורך הבהרה אספר לכם על מטופלת שלי ששמה לין ועל חיפושיה אחר האהבה. לין בת 40 ויש לה שלושה ילדים בגיל בית־ספר. היא מתגוררת בעיר בינונית בניו־אינגלנד ועובדת במינהל העיר. בעלה פטר הוא מעצב גרפי.
בפגישות הייעוץ הראשונות שלי עם לין ופטר נודע לי כי לאביה של לין הייתה השפעה עמוקה עליה. ככל הנראה הוא השתכר בצורה יפה ולא חסך ממנה דבר, אולם לפעמים הוא גילה מידה רבה של חוסר רגישות. מצבים אלה השרו על לין תחושת איום וכעס. היא סיפרה לי כיצד הוא נהג לדגדג אותה ללא רחמים, אף־על־פי שידע שהדבר שנוא עליה. כשלבסוף לא יכלה עוד להתאפק ובכתה, הוא היה לועג לה וקורא לה תינוקת בכיינית. היא לעולם לא תשכח איך הוא השליך אותה לנהר כדי “ללמד אותה לשחות”. כשסיפרה לי על כך שרירי גרונה התכווצו וידיה אחזו במושב הכיסא. “איך הוא היה מסוגל לעשות לי את זה?” שאלה. “הייתי רק בת ארבע! כשבתי הייתה בת ארבע הסתכלתי עליה והתפלאתי איך הוא היה מסוגל לעשות לי את זה. הרי בגיל הזה הילדים כל־כך מאמינים בנו וכל־כך פגיעים!”
למרות שהיא לא הייתה מודעת לכך היו ללין דימויים קודמים של אביה שהיו מאוחסנים בנבכי התת־מודע שלה, ואלה השפיעו עליה אף יותר מהמקרים שתיארה. כדוגמה תיאורטית נניח שבינקותה של לין אביה שכח לחמם את הבקבוק כשהגיע תורו להאכיל אותה. היא למדה לקשר את מגע זרועותיו עם הזעזוע של טעם החלב הקר. ואולי כאשר מלאו לה כמה חודשים האב נהג להניפה באוויר, ואת זעקותיה הרמות הוא פירש בטעות כקולות התרגשות. היא אינה זוכרת אירועים כאלה, אבל כל אחת מההתנסויות המשמעותיות עם אביה חקוקה אי־שם במוחה.
גם אימה של לין הייתה מקור לדימויים במידה לא פחותה מהאב. לזכותה יאמר שהיא הקדישה ללין זמן ותשומת לב ונהגה בעקביות בנושא המשמעת, שלא כמו האב. היא הייתה רגישה לתחושותיה של בתה. בלילה, כשהשכיבה אותה במיטתה, היא נהגה לשאול אותה על אירועי היום וגילתה אהדה לסיפוריה של לין על בעיותיה הרגשיות. אבל היא הייתה ביקורתית מאוד. שום דבר שלין אמרה או עשתה לא היה טוב בעיניה. תמיד היא תיקנה את שגיאות הדקדוק שלה, תמיד היא סירקה את שערה ובדקה את שיעורי הבית שלה ללא הרף. ליד אימה הרגישה לין כאילו היא שחקנית על במה שמתבלבלת ושוכחת
את תפקידה. ועוד פרט חשוב יש לציין לגבי האם: היא לא חשה בנוח לגבי מיניותה. לין זוכרת שאימה לבשה תמיד חולצות בעלות שרוולים ארוכים ורכוסות עד לצוואר. מעל החולצות היא תמיד לבשה סוודרים רחבים שהסתירו את קווי גופה. היא מעולם לא הרשתה לאיש מבני הבית להימצא איתה בחדר האמבטיה, למרות שבבית היה רק חדר אמבטיה אחד. כאשר הגיעה לין לגיל ההתבגרות אימה לא דיברה איתה מעולם על הווסת, על נערים או על מין. אין זה מפליא אפוא שאחת מבעיותיה של לין הם מעצורים בתחום המין.
גם לאנשים אחרים הייתה השפעה עמוקה על לין. אחת מהם הייתה אחותה הגדולה ג׳ודית. לין צעירה ממנה בארבעה־עשר חודשים בלבד, והיא התייחסה אליה כאל אלילה. ג׳ודית גבוהה ומוכשרת ונראה שהצליחה בכל מה שעשתה. לין העריצה אותה ורצתה להיות בקרבתה ככל האפשר, אבל כשהייתה לידה היא תמיד חוותה רגשי נחיתות.
תכונות האישיות של אנשי מפתח אלה – אימה של לין, אביה ואחותה – התמזגו בהדרגה בתת־מודע שלה ויצרו יחד את ה”אימגו”. על־פי הדימוי הזה הצטייר אדם שבין היתר היה חביב, מסור, ביקורתי, לא רגיש, בעל תחושת עליונות ונדיב. קווי האופי שבלטו היו דווקא הקווים השליליים – הנטייה לביקורת, חוסר הרגישות ותחושת העליונות – כיוון שאלה היו התכונות שפגעו בלין והשאירו אחריהן בעיות לא פתורות.
לין פגשה את פטר בפעם הראשונה בביתה של חברתה. מהפגישה הזאת היא זכרה בעיקר את העובדה שבשעת ההיכרות ביניהם היא הביטה בפניו וחשה כאילו שהיא כבר מכירה אותו. בשבוע שלאחר מכן מצאה בכל פעם תירוצים ללכת אל חברתה ושמחה כשפטר היה שם. בהדרגה הרגישה לין שהיא נמשכת אליו יותר ויותר, ושהיא אינה מאושרת אם הוא לא נמצא בקרבתה. באותן פגישות ראשונות היא לא השוותה ביודעין את פטר לשום אדם שהכירה, ודאי לא להוריה או לאחותה, היא רק חשבה שהוא אדם נפלא, מושך ואיש שיחה נעים.
במהלך הטיפול בפטר ובלין נוכחתי באיזו מידה התאים פטר ל״אימגו” של לין. הוא היה חברותי ובטוח בעצמו, תכונות שאפיינו הן את אביה והן את אחותה של לין. אבל הוא היה גם אדם ביקורתי, כמו אימה. הוא לא הפסיק להעיר ללין שעליה לרזות, להשתחרר מהמעצורים שלה, להיות עליזה יותר בבית – בייחוד במיטה – ולעמוד על שלה במקום העבודה. ואולם, הדמיון להורים בלט במיוחד באטימות שלו כלפי רגשותיה של לין, ממש כמו אביה. לעתים קרובות לין הייתה שוקעת בדיכאון, ופטר היה מייעץ לה כך: “דברי פחות ועשי יותר. נמאס לי לשמוע על הבעיות שלך”. עצה זו עלתה בקנה אחד עם גישתו כלפי תחושותיו שלו: כאשר הוא עצמו היה מדוכא הוא נהג להסתיר את רגשותיו באמצעות פעילות קדחתנית.
עוד סיבה למשיכתה של לין אל פטר הייתה הנינוחות הגופנית שלו. כאשר הבטתי בשניהם, הייתי נזכר בדבריו של אחד ממוריי: “אם תרצה לדעת לאיזה טיפוס המטופל שלך נשוי, תאר לעצמך את היפוכו. לין נהגה לשבת כשידיה שלובות ורגליה מסוכלות. פטר לעומתה ישב בכיסאו בחירות מוחלטת. לפעמים היה חולץ את נעליו ויושב ישיבה מזרחית ובפעמים אחרות הוא היה מנדנד אחת מרגליו ופושט אותה אל מעבר לידית הכורסא. לין לבשה בגדים מחויטים ומכופתרים עד הכפתור העליון, לפעמים הופיעה בחליפת אשת עסקים וצעיף משי קשור בקפידה מסביב לצווארה. פטר לעומתה לבש מכנסי קורדורוי רחבים, חולצות בעלות צווארון פתוח ונעליים קלות ללא גרביים.
עכשיו אנחנו מבינים במידת מה מדוע לין נמשכה לפטר. אבל מדוע פטר נמשך ללין? טבעה הרגשני היה אחת הסיבות לכך. למרות שלהוריו של פטר הייתה דעה טובה על גופו, הם לא ראו בעין יפה את רגשותיו. בזמן ששהה במחיצתה של לין הוא הרגיש שהוא מחובר לרגשותיו המודחקים. היא עזרה לו להתחבר מחדש אל האני האבוד שלו. מלבד זאת, היו לה כמה תכונות אופי שהזכירו לו את הוריו. חוש ההומור שלה הזכיר לו את אימו, ואילו הביטול העצמי והתלות בזולת הזכירו לו את אביו. מכיוון שלין התאימה לדימוי של פטר ופטר התאים לדימוי של לין, וכיוון שהיו להם הרבה תכונות משלימות, הם “התאהבו” זה בזו. כאשר אני מדבר על הגורמים הבלתי מודעים לבחירת בן זוג, שואלים אותי לעיתים קרובות איך יכול אדם לדעת על זולתו כל־כך הרבה וכל־כך מהר? יש אמנם תכונות מסויימות שמתגלות מיד, כמו המיניות של פטר או חוש ההומור של לין, אבל הרי יש תכונות אחרות שאינן גלויות לעין.
אנחנו מסוגלים להעריך תכונות אופי במהירות, כיוון שאנחנו מסתמכים על מה שפרויד כינה: “התפיסה הבלתי־מודעת”. בעזרת האינטואיציה אנחנו לומדים על בני אדם הרבה יותר מכפי שאנו מתארים לעצמנו. כשאנו פוגשים אנשים זרים מיד אנו רושמים במוחנו איך הם מתנועעים, האם הם יוצרים קשר עין, אילו בגדים הם לובשים, איזו תסרוקת הם בחרו להם, מהן הבעותיהם האופייניות, האם הם נוטים לצחוק או לחייך, האם הם מסוגלים להקשיב, באיזה קצב הם מדברים, כמה זמן חולף עד שהם מגיבים לשאלות – כל האיפיונים הללו נרשמים במוחנו תוך מספר דקות, יחד עם עוד מאה איפיונים אחרים.
עצם ההתבוננות בבני אדם מאפשרת לנו לקלוט כמויות מידע עצומות. כל בוקר בזמן שאני הולך לעבודה אני בוחן אוטומטית את האנשים שהולכים במדרכות של מנהטן. אני עושה הערכות מהירות: את האיש הזה הייתי רוצה להכיר, ואילו באיש האחר אין לי כל עניין. מתברר לי שאני חש משיכה או דחייה כלפי אנשים על סמך מבט שטחי בלבד. כשאני הולך למסיבה, די לי במבט אחד סביב החדר כדי לגלות את האנשים שאני מעוניין לפגוש. גם אנשים אחרים מספרים על התנסויות דומות. נהג משאית אחד סיפר לי פעם שהוא מסוגל לקבוע אם הוא רוצה להסיע טרמפיסט כלשהו אפילו כשהוא נוסע במהירות של 100 קמ”ש. “ולעיתים רחוקות אני טועה”, הוא הוסיף.
כושר ההתבוננות שלנו מתחדד במיוחד כאשר אנחנו מחפשים לנו בני זוג, כיוון שאנו מעוניינים באדם שיספק את הצרכים הבלתי מודעים הבסיסיים שלנו. לגבי כל מועמד אנחנו עורכים חקירה נמרצת: האם האדם הזה יתמוך בי ויעזור לי להשיב אליי את האני האבוד שלי? כאשר אנו פוגשים מישהו שעל־פי התרשמותנו עשוי לספק את הצרכים האלה, המוח העתיק מגלה מיד עניין. בכל המפגשים שלאחר מכן, המוח התת־מודע עומד על המשמר ומחפש סימנים שיאשרו לנו שזה אכן בן הזוג המושלם. אם לאחר מכן מתברר שהאדם הזה אכן דומה ל”אימגו” שלנו, ההתעניינות שלנו הולכת וגוברת. ומאידך, אם מתברר שהוא לא דומה, ההתעניינות בו פוחתת ואנו משתדלים לסיים את הקשר הזה או להפחית מחשיבותו.
זה היה התהליך הנפשי שבו לין ופטר היו נתונים כאשר הם נפגשו באותו יום בביתה של הידידה המשותפת, למרות שהם לא ידעו זאת. מכיוון שפטר נראה מתאים לדימוי של לין, היא יצאה מגדרה כדי לראותו שוב. ומכיוון שלין התאימה במידה סבירה לדימוי של פטר, גם הוא הגיב בהתעניינות. לא היה זה עוד מקרה של אהבה חד־סטרית. אחרי כמה שבועות כל אחד מהם צבר נתונים על האחר במידה כזאת שהספיקה לו להרגיש שהוא מאוהב.
לא כל אחד מוצא לו בן זוג שמתאים כל־כך לדימוי שלו. לפעמים רק תכונה מובהקת אחת או שתיים נמצאות מתאימות, ואז המשיכה הראשונית רופפת. פעמים רבות קשר מעין זה הוא פחות לוהט ופחות בעייתי מקשרים העומדים בסימן של התאמה רבה. לוהט פחות בגלל שהמוח העתיק עדיין מחפש את “האובייקט המספק”. ובעייתי פחות, כי הוא לא גורם באותה מידה לחזרה על מאבקי הילדות. כשבני זוג שאין אצלם התאמה רבה ל”אימגו” מסיימים את הקשר, במקרים רבים הם עושים זאת בגלל חוסר עניין ולאו דווקא בגלל סבל. “לא היה בינינו הרבה”, הם אומרים, או: “הרגשתי חוסר מנוחה. ידעתי שאפשר למצוא משהו יותר טוב”.
הצגנו את ההשקפה על החיפוש הבלתי מודע אחר האדם שיתאים לדימוי שלנו. המניע שלנו לחיפוש הזה הוא הצורך הדחוף לרפא את פצעי ילדותנו. אנחנו גם רואים באור חדש את הקונפליקט של הנישואים: אם הסיבה העיקרית לבחירת בני זוגנו היא דמיונם להורינו (או למי שטיפל בנו), הרי שאי אפשר למנוע מהם מלזרות מלח על פצעים כואבים מאוד.
הקטע לקוח מתוך הספר לבסוף מוצאים אהבה מאת ד”ר הארוויל הנדריקס, הוצאת אחיאסף.
הנביא אמר: “המעשים נמדדים בכוונה של מי שמבצע אותם”.
מתוך הספר סוד הסודות מאת עבד אל-קאדר אל-ג’ילאני
רצונם וכוונתם של המאמינים טובים יותר וראויים יותר בעיני אלוהים מאשר מעשיהם. כוונתם של הלא-מאמינים גרועה יותר ממה שנגלה במעשיהם. עבור אלוהים, הכוונה הטובה של המאמין עולה על המעשה הטוב ביותר של הלא-מאמין. הכוונה היא היסוד של הפעולה. הנביא אמר בנוסף: “טוב לבנות מעשה טוב על יסודות טובים, בעוד חטא הוא מעשה הנבנה על גבי כוונה רעה”.
ההתגלות האלוהית יצרה את הצד הרוחני שנמצא בתוכנו, ולאחר מכן הלבישה אותו בבית הכלא הזה, בכלוב הזה שאנחנו כלואים בתוכו. ולכן, לפני שייצא כל מעשה מהגוף שלנו אנחנו חייבים להוציא אותו מבפנים, ממעמקי המעמקים שלנו, מהנקודה הכי עמוקה בתוך הלבבות שלנו, וזאת היא הכוונה. הכוונה היא לא מעשה, אלא תנועה. אולי תשאלו: “אבל מעשה הוא לא גם תנועה?”. נכון, אבל המעשה הוא הפן החיצוני. הפן החיצוני הוא הקיים, כלומר מקום וזמן, הוא מוגבל וכבול במקום וזמן. אבל התנועה לא צריכה בכלל מקום וזמן, ולפעמים היא צריכה מקום. היא יכולה לשחק על שני הדברים, ולכן הכוונה היא תנועת רצון. זו תנועת רצון פנימית שנעה בתוכנו כבני אדם. ואחרי שהתנועה הזאת מתגשמת, היא יוצאת לפועל דרך מעשים. ולכן נאמר שהכוונה הטובה מולידה מעשים טובים.
פעם התראיינתי לכתבה במסגרת המגזין של עיתון מעריב. הכתבה עסקה בנושא של ילדים מחוננים, ונשאלתי מה דעתי על ילדים מחוננים? כיצד מפתחים ילדים מחוננים? מהי מצויינות?
תשובתי הייתה, שעלינו לשנות לטעמי את כל ההסתכלות שלנו על ילדים. עלינו להפסיק לחלק אותם לילדים מחוננים וילדים מפגרים, לילדים מוצלחים וילדים נכשלים. עלינו לראות כל ילד בתור מי שהוא, ולהצליח להבין שכל ילד הוא מחונן.
כל ילד מחונן בכישרון, כל ילד ניחן בפוטנציאל, ועלינו, המחנכים וההורים, מוטל התפקיד לעזור להם להאיר את הפוטנציאל שלהם.
לפני כמה שנים, שמעתי הרצאה של איש חינוך בריטי, שסיפר סיפור מאוד מרגש. הוא סיפר, שבאחת הפעמים הגיעה אליו לקליניקה אמא עם ילדה בת תשע, שנשלחה מבית הספר לבחינה האם עליה לקבל ריטלין, מכיוון שיש חשש לבעיות קשב וריכוז. לאחר זמן מה בקליניקה, הוא אמר לילדה שעליו לצאת לדבר רגע עם אמא שלה בחוץ.
לפני שהם יצאו מהחדר, אותו איש חינוך הפעיל מוסיקה בחדר. בחדר הייתה מראה דו צדדית. מחוץ לחדר, הוא התקרב עם האם לחלון, והראה לה שהילדה רוקדת ומאושרת. הוא אמר לה בפשטות – “הבת שלך לא צריכה ריטלין, וגם אין לה בעיות קשב וריכוז. היא פשוט רקדנית. אני ממליץ לך להוציא אותה מבית הספר הזה, ולהעביר אותה לבית ספר לאומניות”. אותה ילדה גדלה להיות אחת הרקדניות המצליחות בדורנו, וכוריאוגרפית של מחזות זמר רבים, ביניהם Cats שכולנו מכירים.
המוסדות הפורמליים, עדיין בוחנים את ילדינו בראייה אקדמאית. הם שואלים מהי האינטלגינציה שלהם, ומסתכלים רק על האינטליגנציה השכלית שלהם, לא על זו הרגשית ולא על היכולות המוטוריות. הילדים נדרשים לשבת שעות ארוכות ליד שולחן וללמוד. אך תפקידנו כהורים הוא לראות את הילד שלנו כמחונן, ולזכור שלכל ילד יש את אותו הפוטנציאל. ההבדל בין ילד שמממש אותו לבין ילד שלא, אינם הגנטיקה או הפוטנציאל, אלא התנאים הסביבתיים שבתוכם הוא חי.
זה נכון שנקודת הפתיחה אינה שווה. תינוק אחד כבר למן ההתחלה מראה סימנים של התפתחות מהירה ומבריקה, ותינוק אחר מראה עיכובים התפתחותיים. אך הפוטנציאל של שניהם זהה, ופעמים רבות אף רואים שבמהלך החיים הילדים שזוהו כמחוננים אינם מצליחים ודווקא הילדים שאובחנו כבעייתים מצליחים יותר (כמו אלברט איינשטיין לדוגמא).
מבחינתי, לא חשוב מה הבנות שלי יודעות לעשות ומה לא. הן תמיד מוצלחות, והמקום שבו הן נמצאות הוא רק אינדיקציה עבורי למיקום שלהן, ולכן לצורך שלהן. לא מעניין אותי אם הבת של השכנה כבר יודעת לקרוא או לכתוב, ואם היא משיגה את הבנות שלי או נמצאת מאחוריהן. הדבר החשוב עבורי הוא לאפשר להן להתפתח באופן מאוזן, להמשיך לחוות חוויות של הצלחה על מנת לבנות את הביטחון שלהן בעצמן. ילדים שמתעכבים בהתפתחות, לדוגמא בזחילה, בהליכה, בדיבור, בקריאה, בכתיבה, יכולים להשיג את היכולת בהמשך הדרך. אך הנזק הרגשי שיכול לקרות להם אם הם ירגישו שאנחנו לא מאמינים בהם, שאנחנו חושבים שהם כישלון, אם נלחיץ אותם להצליח מיד, יכול ללוות אותם במשך כל חייהם, ללא קשר להצלחה שלהם.
ישנם אנשי הצלחה רבים, שלמרות הצלחתם האובייקטיבית לכאורה, ממשיכים לחוש לא מוצלחים רק בגלל שבילדות שלהם לא בנו עבורם את התנאים ולא הדגישו עבורם את הסביבה ליצירת ובניית הביטחון שלהם בעצמם. לכן, מחונן איננו ילד שטוב מאחרים ומצויין איננו ילד שיכול לפתור משוואות בחשבון בגיל שלוש. אלא, מצויין הוא ילד שמתפתח באופן מאוזן מבחינה פיזית-רגשית-שכלית, וכל ילד הוא מחונן.
סוף שנה הוא הזדמנות נהדרת לעצור ולהתבונן: מה עשיתי השנה, אילו תוצאות השגתי, במה השתפרתי. בני המזל שבינינו, אלה שהציבו לעצמם מטרה בתחילת השנה, יכולים עכשיו לפתוח את הפתק שכתבו ולהסתכל איפה הם נמצאים ביחס ליעד. לחיים יש נטייה משונה לסחוף לכיוונים חדשים ומרגשים, לפעמים אלה כיוונים שתומכים ביעד שלנו ולפעמים הם מבלבלים אותנו וסוחפים למחוזות אחרים. כמו מַלח על סיפונה של אונייה, סוף השנה מאפשר לנו להסתכל במפת הכוכבים, להסתכל פנימה אל מעמרי ליבנו ולכוון מחדש את ספינתנו בדרך למחוז חפצנו.
לא במקרה השנה האזרחית מסתיימת בחושך ומתחילה באור. ה-21 בדצמבר הוא היום הקצר בשנה, היום שבו יש הכי פחות אור על פני כדור־הארץ, לפחות בהמיספרה הצפונית שלה. ובתקופה זו של השנה אנחנו מוצאים חגים רבים במסורות השונות שמייצגים את הולדת האור: חג חנוכה, חג המולד, אך גם בזמנים מוקדמים יותר נחוגו בתקופה זו של השנה חגים להולדת האור: הולדתו של אל השמש הפרסי מיתרה נחוגה ב-25 בדצמבר, הולדתו של הורוס אל השמש המצרי, ואפילו יום הולדתו של קרישנה ההודי. החג הגרמאני-נורדי יוּל היה חל אף הוא בתקופה זו, והוא שכנראה היווה את הבסיס להרבה ממסורות חג המולד הנהוגות היום, כמו זרי הדבקון והעץ המקושט. ב-21 בדצמבר, קוימו פסטיבלים פגאניים שבהם נבנתה מעין שמש חלופית באמצעות מדורה עגולה גדולה, וחגיגות ההוגמאניי (Hogmanay) שמקורן במסורת הקלטית מציינות את היום האחרון של השנה נחגגו אף הם בתקופה זו.
היום הקצר בשנה, היום שבו יש הכי מעט אור על פני האדמה, היום שבו הדברים עדיין נסתרים מן העין, הוא זמן נהדר בשביל לפקוח את העין הפנימית, זו שאיננה שאובה על ידי התופעות וההתבטאויות החיצוניות, זו שמתבוננת פנימה, ושמתוך ההתבוננות יכולה לברוא כוונה לשנה החדשה, כוונה שנותנת כיוון שמיתרגם בתורו למטרה. מטרה חזקה יכולה לארגן את יתר ההתרחשויות ומאפשרת לנו לזהות את ההזדמנויות שסביבנו.
“חבר יקר, ליבך הוא מראה מבריקה. עליך לנקות אותה משכבת האבק שהצטברה עליה, מכיוון שהיא נועדה לשקף את אור הסודות האלוהיים. כאשר האור של אלוהים, שהוא אור השמים והארץ, יתחיל לזרוח על ממלכות לבך, מנורת הלב תדלוק. מנורת הלב שוכנת בתוך זכוכית, והזכוכית ככוכב נוצץ… או אז חודר הבוהק של הגילויים השמיימיים לתוך לב זה. אור הברק יבקע מענני הסערה של המשמעות, שאינו מהמזרח ולא מהמערב, דולק משמנו של עץ זית מבורך… ויאיר את עץ התגלית, כה טהור, כה שקוף עד שהוא מקרין אור על אף שאש אינה נוגעת בו. אז נדלקת מעצמה מנורת החוכמה. כיצד זו תוכל להישאר כבויה כאשר אור הסודות האלוהיים זוהר מעליה? לו רק היה אור הסודות האלוהיים זוהר מעליה, אז גם שמי הלילה של הסודות היו דולקים באלפי כוכבים, וכוכבים אשר יורו לך את הדרך… אין אלו הכוכבים אשר מדריכים אותנו אלא האור האלוהי”.
מתוך הספר סוד הסודות מאת עבד אל־קאדר אל־ג’ילאני
כשאנו מדליקים את נרות החג, 8 נרות, אוקטבה שלמה של אור שהולך ומתגבר, אנחנו יכולים לדמיין גם את האור שמתגבר בתוכנו, את האור אנחנו יכולים לחבר לחלק הטוב ביותר שלנו, היפה, המואר, הקשוב, המכיל והאוהב. כך החג יכול להפוך להיות עוגן חזק של התוויית דרך לשנה החדשה. כמו אותו ספן בלב ים המנווט את ספינתו, אנו יכולים לקחת רגע לעצמנו ולתכנן את המסלול לשנה הקרובה.
הייתי ממליץ לכם ממש לקחת זמן לעצמכם, זמן איכות עם עצמכם, אפילו שעה או שעתיים במקום מעורר השראה ופותח אופקים. יש לי חבר טוב שאוהב ללכת לים ולהסתכל על האופק, זה עוזר לו להיפתח לרעיונות חדשים. אני דווקא מעדיף מקומות אורבניים הומי אדם. אז קודם כל מיצאו את המקום שלכם. אחר כך עירכו סקירה של השנה שחלפה: מהם הדברים הכי חשובים שעשיתם בשנה החולפת, אלה לא חייבים להיות הדברים הכי גדולים או הכי רועשים, אנחנו מחפשים את הדברים החשובים, ולפעמים הם נעשים בצורה חרישית עד כדי כך שהם נעלמים מאיתנו, ועדיין, אלו הם הדברים שהיינו רוצים לסמן לעצמנו מהשנה החולפת, את אותם הדברים שעשו את ההבדל בחיים שלנו. אם אתם מתרגלים מדיטציה או הרפייה תוכלו להיכנס פנימה לרמות העמוקות של המחשבה (ואם אתם לא מתרגלים זה זמן מצוין להתחיל…) ולבקש מהמחשבה העמוקה שלכם לשלוף את 3 או 5 הדברים הכי חשובים שקרו השנה בחיים שלכם, את אותן אבני דרך שמצביעות על הכיוון.
לאחר שמצאתם את אבני הדרך של השנה שחלפה, הגיע הזמן לפרט: מה היה שם, מה היה התהליך, מה איפשר לתוצאה להגיע, אילו פעולות, איזה רגש, איזו גישה… בשלב הזה מגיעה החגיגה, שהיא ההדגשה, כמו בשיטת OMM השלב האחרון בתהליך הוא תמיד החגיגה, כי כך אנחנו מסמנים למחשבה שלנו ש”אנחנו רוצים עוד מזה”.
אחרי שסיכמנו וחגגנו את השנה שחלפה, אחרי שפינינו מרחב, אפשר להתחיל למלא אותו, קודם “באבנים הגדולות” כדברי הסיפור המפורסם (ראו בהמשך), כלומר בדברים שיעשו את ההבדל.
למי שלא מכיר: הסיפור על האבנים הגדולות
מרצה מבוגר בבית ספר למינהל עסקים בארה”ב הוזמן להעביר הרצאה בנושא “תכנון זמן אפקטיבי” לקבוצה של 15 מנהלים בכירים מחברות גדולות בארה”ב.
המרצה הביט לאט אל עבר הנוכחים ואז אמר: “אנחנו עומדים לקיים ניסוי”.
הוא הוציא מיכל זכוכית גדול והניח אותו על השולחן שלפניו. ואז הוציא כמה אבנים, כל אחת בגודל כדור טניס, והניח אותן בעדינות במיכל.
כשהמיכל היה מלא באבנים, המרצה הרים את מבטו לאט ושאל “האם המיכל מלא עכשיו?” וכולם ענו: “כן”.
הוא חיכה כמה שניות ושאל: “אתם בטוחים?” ושוב הוא התכופף והוציא כלי מלא באבני חצץ.
הוא שפך בזהירות את החצץ על האבנים הגדולות וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו דרך האבנים הגדולות, עד שנפלו לתחתית המיכל ומילאו אותו. שוב המרץ הזקן הרים את מבטו ושאל את הקהל: “האם המיכל מלא עכשיו?”
אחד ענה: “כנראה שלא”.
“נכון”. ענה המרצה הזקן. הוא התכופף פעם נוספת ושלף סיר מלא בחול. אז הוא הוא שפך בעדינות את החול לתוך מיכל. החול מילא את החלל שבין האבנים הגדולות לחצץ. שוב שאל המרצה את תלמידיו: “האם המיכל מלא עכשיו?”
הפעם, ללא היסוס, קהל המאזינים במקהלה: “לא!”
“נכון!” הוא ענה, וכפי שציפו המשתתפים בהרצאה, הוא לקח את קנקן המים שעל השולחן ומילא את המכל עד לקצהו.
לבסוף המרצה הזקן הרים את מבטו אל הקהל ושאל: “מה נוכל ללמוד מהניסוי הזה?”
אחד מהאנשים בקבל ענה: “אנחנו לומדים שגם כשנדמה לנו שאנחנו עמוסים ומלאים בהתחייבויות, אם אנחנו משתדלים באמת, אנחנו תמיד יכולים להוסיף עוד מטלות ומשימות”.
“לא!”, ענה המרצה הזקן. “האמת הגדולה שהניסוי מוכיח לנו היא זו: אם לא תכניסו קודם את האבנים הגדולות למיכל, לעולם לא תוכלו להכניס אותן אחר כך”.
באולם השתררה דממה עמוקה, וכל אחד מהנוכחים ניסה להבין את המשמעות העמוקה של דברי המרצה.
המרצה הביט בהם ואמר: “מהן האבנים הגדולות ביותר בחיים שלכם? הבריאות שלכם? המשפחה? החברים? הגשמת החלומות שלכם? להיאבק למען מטרה חברתית נעלה? חופש?”
כשתזהו את האבנים הגדולות בחיים שלכם, הכניסו אותן ראשונות לתוך המיכל של חייכם.
וכך הסתיימה ההרצאה.
מומלץ להציב מטרה אחת גדולה לשנה החדשה, משהו שנוכל להתמקד בו, ואם אתם כבר מיומנים באמנות הצבת המטרות תוכלו להציב גם 3 מטרות, מומלץ לא יותר מ-3. דרך שאני מאוד אוהב להציב מטרות גדולות היא לשאול את עצמי “מה חשוב באמת, מה יעשה את ההבדל”, או בגרסא קצת יותר רומנטית: “אם היו לי עכשיו 3 משאלות, מה הייתי מבקש?” יותר כסף? יופי, בואו נראה איך עושים את זה. בן או בת זוג? יופי, בואו נראה איך עושים את זה.
לאחר שסימנו את המטרה שלנו, את “השמש הגדולה” שלנו לשנה הקרובה, את “כוכב הצפון” שלנו, הגיע הזמן לפרט. הפירוט הראשון שנעשה נוגע לרמה הרגשית – למה אנחנו רוצים להשיג את זה? ה”למה” על פי פאולטי (שבדיוק חזרתי מסמינר שלו על הייעוד) הוא מרכזי, הוא הדלק שלנו להגעה למטרה, ואם הוא לא מספיק חזק, יש סיכוי טוב שלא נצליח להגיע לאן שאנחנו רוצים, או שנגיע לשם תשושים ורצוצים. לכן חשוב להקדיש זמן ל”למה”, מה המוטיבציה? למה אנחנו כל כך רוצים להשיג את זה? ואם אין שם למה חזק, כלומר רגש חזק, יכול מאוד להיות שזאת לא המטרה הנכונה לנו ברגע זה. במילים אחרות – המטרה חייבת להלהיב אותנו! זכור לי סמינר אחד שהשתתפתי בו באיטליה, ובתור תלמיד טוב הגעתי עם מטרה מוכנה מראש ואז ברגע האמת כשנאמר לנו להתחבר ללמה האמיתי פתאום עלתה מטרה אחרת בכלל. לכן, הקשיבו לרגש שלכם בזמן הצבת המטרות, הוא יכול לתת לכם אינדיקציות חשובות אם אתם בכיוון הנכון או לא. והיו פתוחים לשינויים בשלב הזה.
לאחר שהבנו למה אנחנו כל כך רוצים להשיג את המטרה שלנו בשנה הקרובה, השלב האחרון הוא תכנית הפעולה. נכון, היא מגיעה רק בסוף, ואם עשיתם היטב את השלבים הקודמים, הפעולות ינבעו באופן טבעי, ללא מאמץ. בדיוק כמו שכדי להגיע מנקודה א’ לנקודה ב’ עלינו לעבור מרחק מסוים בכיוון ידוע מראש, בין אם באוטוסטרדה או בצעידה איטית בשביל עיזים, כך גם עם המטרה שלנו, אם נלך בכיוון הנכון למשך הזמן הדרוש – נגיע. יכול להיות שניתקע באמצע בפקקים (רגשיים) או שיקרה לנו משהו לא צפוי כמו פנצ’ר בגלגל, אבל, היי, אלה החיים!
“המטרה צריכה להיות מוחשית, וניתנת למדידה ולכימות על ציר הזמן. מה המשמעות של המשפט הזה? המשמעות היא שאנו צריכים להיות מסוגלים למדוד: כמה מאמץ נצטרך להפיק, ולמשך כמה זמן, כדי להשיג את המטרה שאליה אנחנו חותרים.
אם לא ברורה לנו התחושה של: “אני רוצה להשיג את זה!” אין מטרה.
אם המטרה שלנו היא שנתפקד היטב, כשאנו עושים כך שהיא תפיק את המצב שבמסורות הרוחניות נקרא אקסטזה, אושר או שלום פנימי, מצב זה תלוי בפשטות בתפקוד הנכון של כל חלק שלנו. כאשר איננו נמצאים במצב זה, כאשר איננו נמצאים ב”שלום” – אני משתמש במונח המעט כללי הזה בכוונה ובשל סיבה אחת – שורה של חלקים אשר מרכיבים אותי אינם מתפקדים כפי שהיו צריכים לתפקד. יש לשמנם או להחליפם, אם זה אפשרי. האם זה אפשרי להחליף חלקים של עצמנו?
ההרגלים הם חלק מאתנו ואפשר לשנותם. אם לדוגמה אני רוצה לשפר את היעילות של גופי, אוכל לסגל לעצמי הרגל של ארוחת בוקר עם מזונות בריאים ומאוזנים אשר יעזרו לי להרגיש בכושר. אם קשה לי להירדם, אני יכול לשים את עצמי במקום רגוע לפני שאני נרדם ולהימנע מאותם הגירויים אשר מביאים אותי למצב של דריכות.
הדברים שתיארתי הם שני הרגלים שיכולים להיראות מאוד פיזיים, אך במציאות הם מערבים מאוד את המישור הרגשי. למעשה, רוב האנשים לא אוכלים בשל רעב אלא כדי להרגיע את הרגשות שלהם. כל אותן ארוחות בוקר נפלאות עם מאפים מלאים בקרם, לא משמשות את הגוף אלא את הרגשות, ומדגישות את הצורך בפיצוי”.
מתוך הספר אררט דרך הנוכחות מאת פטריציו פאולטי
אחרי שהגדרנו את תכנית הפעולה שלנו מומלץ לצמצם אותה ל-10 פעולות, ולהתמקד רק באלה שיעשו את ההבדל. אם למשל מדובר על פעולה חזרתית שנעשה בכל יום בשעה מסוימת, זו עדיין נחשבת פעולה אחת. כעת, לאחר שצמצמנו ל-10 הפעולות ההמלצה שלי היא לעזוב את זה וללכת לעשות משהו אחר, אם אתם בבית לכו לעשות פעולה פיזית כלשהי כמו לשטוף כלים, או לעשות כביסה. אם אתם בחוץ עשו הליכה קצרה. למוח שלנו יש יכולת מופלאה, הוא מעבד את הנתונים שמכניסים אליו ברמות העמוקות דווקא כשאנחנו עוסקים במשהו אחר. אצלי למשל זה קורה במקלחת או בנהיגה. גם איינשטיין מספר בהקשר הזה שאת האינטואיציות החשובות לתגליות הגדולות ביותר שלו הוא לא חווה בזמן שהיה שקוע בספרים או במספרים, אלא דווקא כשהיה במצב של בטלה לכאורה, של רוגע עמוק, כשהוא ניגן בכינור או שט בסירה, או כשהוא סתם הילך לו להנאתו על שפת האגם. לכן, בשלב הזה עיזבו למשך זמן מסוים את המטרה שלכם ולכו לעשות משהו אחר. אחר כך חזרו וקראו שוב את מה שכתבתם. אם יש משהו שאתם רוצים לשנות או לשפר בקריאה החוזרת של המטרה, הלמה והפעולות, ההמלצה היא לעשות זאת על גבי דף חדש. אתם יכולים לחזור על התהליך הזה של השבחת המטרה שלכם אפילו כמה פעמים עד שתרגישו מרוצים.
כולנו מכירים את זה, הצבתם את המטרה, קבעתם תכנית פעולה ויצאתם לדרך נרגשים. אבל אז בתוך היומיום קל לשכוח את המטרה, מה עושים? מערכים מחייבים. הדבר החכם ביותר שאתם יכולים לעשות הוא ליצור לעצמכם מערכים תומכים, כאלה שיעזרו לכם, שלא לומר יאלצו אתכם, להתקדם בכיוון היעד שלכם. אם אני רוצה להיכנס לכושר או להרזות מערך תומך יכול להיות להירשם לחדר כושר (עדיף אפילו אחד יקר, כזה שיכאב לי בכיס בכל פעם שלא אנצל את המינוי) או לקבוע עם חבר לרוץ או לעשות הליכה פעם בשבוע. מערך תומך הוא כל אותם האנשים והדברים החיצוניים שיכולים להזכיר לנו את המטרה ולעזור להשיגה.
זהו להפעם, שתהיה שנה נפלאה, שנה של הגשמת היעדים הכי שאפתניים והכי פרועים, ומה שלא תעשו, אל תיכנעו לבינוניות, זה סתם משעמם.
אם בא לכם לשתף, נשמח לשמוע איך אתם מתכוננים לשנה החדשה.
תרגילים נוספים לשנה החדשה תוכלו למצוא באררט דרך הנוכחות ובספר OMM דקה אחת של מדיטציה.
המספר שבע היה מרכזי בהגותה של כת האיסיים. הכת ייחסה חשיבות רבה לחלוקת הזמן למרכיבים שביעוניים: שבוע, שבת, שמיטה (שבע שנים) ויובל (שבע שמיטות שהן 49 שנים). כמו כן היא אימצה את לוח השמש השביעוני, שמבוסס על 364 ימים שהם 52 שבועות.
המרכזיות של המספר שבע אצל האיסיים לא הייתה מוגבלת רק לאופן ספירת הזמן, אלא היה לה גם ביטוי קוסמי ורוחני. הדומיננטיות של המספר שבע נחשבה כביטוי לחוק אלוהי שמשתקף הן בעולם הנגלה והן בעולמות הרוחניים. המספר שבע והביטוי שלו בלוח השמש השביעוני של האיסיים משקפים חוק קוסמי שמקורו בהתגלות אלוהית ולא במוסכמה אנושית.
ניסוח חדש יותר של “חוק השבע” נמצא בכתביו של גיאורג איבאנוביץ’ גורדייף, מורה רוחני ממוצא יווני ארמני (1949-1870). גורדייף הציג דרך רוחנית ייחודית שאותה הוא כינה “הדרך הרביעית”, שנלמדת עד היום במסגרות שונות. גורדייף ערך מסעות רבים ברחבי אסיה והמזרח התיכון, בחיפוש אחר ידע שנשתמר בתוך תרבויות ומסורות עתיקות. הוא ביקר ושהה במנזרים ובבתי ספר ממסורות שונות וחקר את התורות הרוחניות שנלמדו שם. בין היתר הוא מספר בכתביו שהוא שהה ולמד במנזרים איסיים.
משנתו של גורדייף מתמקדת בחוקיות ששוררת ביקום, הן במימד הפיזי והן במימד הרוחני. גורדייף טען שאותם חוקים פועלים בכל המימדים של היקום, ולכן על האדם ששואף להתפתחות רוחנית ללמוד את החוקים האלה ולהשתמש בהם לצורך התפתחותו. גורדייף ניסח בצורה מפורשת את “חוק השבע”, שלו הוא קרא “חוק האוקטבה”, כחוק שמתאר כיצד פועלים תהליכי התפתחות בעולם, הן במישור הפיזי והן במישור הרוחני. התהליך מתואר כעליה בתדירותן של התנודות, כאשר בין הרמה ההתחלתית לרמה שבה התדירות מוכפלת ישנן שבע דרגות. לדוגמא אחת ההתבטאויות של חוק השבע הוא האוקטבה המוסיקלית על שבעת התווים שבה. תהליך ההתפתחות האנושי איננו שונה מכל תהליך אחר של עליה מרמה אחת לרמה גבוהה יותר (או עליה בתדירות התנודות בטרמינולוגיה של גורדייף), ולכן גם הוא כפוף לחוק השבע.
כאמור למספר שבע הייתה חשיבות רבה בספרות האיסיית, בעיקר בהקשר של חלוקת הזמן השביעונית. מכיוון שעדותו של גורדייף לגבי פגישותיו עם האיסיים מצביעה על ההערכה רבה שהוא רחש להם, מעניין לבחון האם הושפעה משנתו מדרכם הרוחנית של האיסיים. ככלל מדידת הזמן נגזרת מקבועים אסטרונומיים כדוגמת היממה, שנובעת מזמן הסיבוב של כדור הארץ סביב עצמו, או השנה בת 365.25 יממות, שנובעת מזמן ההקפה של כדור הארץ את השמש. אולם חלוקת השנה ליחידות בנות שבע יממות (שבועות) איננה נובעת ממדידה אסטרונומית כלשהי, ונראית לכאורה שרירותית. גורדייף טוען שחלוקה זו נקבעה בזמנים עתיקים מאוד ונועדה לציין את חוק השבע.
קדושתו של המספר שבע במקרא נובעת מתיאור בריאת העולם שנמצא בשני הפרקים שפותחים את ספר בראשית. חשוב לציין שחוקרי המקרא משייכים את תיאור בריאת העולם שמוצג בתחילת ספר בראשית (פרק א’ ופרק ב’ פסוקים א’-ג’) לתורת הכוהנים. בפרק ב’ של ספר בראשית נמצא תיאור נוסף של בריאת העולם, שאיננו מבוסס על שבעה ימים וגם איננו חלק מתורת הכוהנים. לפיכך אנו רואים שכבר במקרא החשיבות של המספר שבע נובעת מתורת הכוהנים. להלן תיאור הבריאה הכוהני במלואו:
“בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ. והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור. וירא אלוהים את האור כי טוב ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך. ויקרא אלוהים לאור יום ולחושך קרא לילה. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד”.
“ויאמר אלוהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. ויעש אלוהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן. ויקרא אלוהים לרקיע שמיים ויהי ערב ויהי בוקר יום שני”.
“ויאמר אלוהים יקוו המים מתחת השמיים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן. ויקרא אלוהים ליבשה ארץ ולמקווה המים קרא ימים וירא אלוהים כי טוב. ויאמר אלוהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ ויהי כן. ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו וירא אלוהים כי טוב. ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי”.
“ויאמר אלוהים יהי מאורות ברקיע השמיים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. והיו למאורות ברקיע השמיים להאיר על הארץ ויהי כן. ויעש אלוהים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים. וייתן אותם אלוהים ברקיע השמיים להאיר על הארץ. ולמשול ביום ובלילה ולהבדיל בין האור ובין החושך וירא אלוהים כי טוב. ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי”.
“ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמיים. ויברא אלהים את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם ואת כל עוף כנף למינהו וירא אלהים כי טוב. ויברך אתם אלהים לאמר פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ. ויהי ערב ויהי בוקר יום חמישי”.
“ויאמר אלוהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחייתו ארץ למינה ויהי כן. ויעש אלוהים את חיית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו וירא אלוהים כי טוב. ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמיים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ. ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם. ויברך אותם אלוהים ויאמר להם אלוהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ. ויאמר אלוהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה. ולכל חיית הארץ ולכל עוף השמיים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן. וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי”.
“ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם. ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות”.
תיאור הבריאה הכוהני מציג תהליך שמסמל את חוק השבע. ניתן לראות זאת בבהירות באמצעות הטבלה שלהלן:
יום |
הבדלה |
בריאה |
ראשון |
אור וחושך |
|
שני |
רקיע ומים |
|
שלישי |
ים ויבשה |
צמחים |
רביעי |
שמש, ירח וכוכבים / תחילת מדידת הזמן |
|
חמישי |
בעלי חיים ימיים ומעופפים |
|
שישי |
בעלי חיים יבשתיים ואדם |
|
שביעי |
השבתה |
הבריאה מתרחשת במשך שישה ימים כאשר ביום השביעי ישנה השבתה של התהליך. השימוש בימי השבוע לתיאור התהליך היצירתי מעיד על רציפותו מכיוון שאחרי היום השביעי בא שוב היום הראשון. אמנם הסיפור המקראי רק מרמז על רציפות התהליך, אולם בתיאורים מאוחרים יותר הדברים כתובים במפורש. לפיכך ההשבתה ביום השביעי מבטאת את המעבר בחוק השבע מהתו סי – שהוא התו האחרון באוקטבה – לתו דו שפותח את האוקטבה הבאה.
ששת ימי הבריאה מתחלקים לשלושת הימים הראשונים שבהם מתרחשת פעולה של הבדלה, ולשלושת הימים שאחריהם שבהם מתרחשת פעולה של בריאה. למעשה בריאת היקום הגשמי מתחילה ביום הרביעי עם בריאתם של השמש וגרמי השמיים. לכן גם מדידת הזמן שמתבטאת בביטוי “והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים” מתחילה גם היא ביום הרביעי המעבר בין שלושת ימי ההבדלה לשלושת ימי הבריאה מקביל למעבר בין התו מי לתו פה באוקטבה, שגם בו קיים חוסר הרציפות בתהליך היצירתי.
אולם ביום השלישי ישנה אנומליה מסוימת מכיוון שביום זה מתרחשת גם בריאה של הצמחים. התיאור המקראי לא מסביר כיצד נבראו הצמחים לפני שנבראה השמש, דבר שכמובן איננו אפשרי. קשה להניח שמחברי הטקסט המקראי שחיו בקרבה רבה לטבע לא ידעו שצמחייה איננה יכולה להתקיים ללא אור השמש. המשמעות של בריאת הצמחים ביום השלישי מתבהרת בתיאורי הבריאה שמופיעים בספרות האיסיית.
בספר היובלים האיסיי מופיע תיאור מקביל של הבריאה בשבעה ימים, אולם הוא שונה בחלק ממאפייניו מהתיאור שבספר בראשית. ההבדלים המהותיים בין התיאור של ספר היובלים. לתיאור המקראי הם בימים ראשון, שלישי, רביעי ושבת שמוצגים להלן:*
“ויאמר מלאך הפנים אל משה בדבר ה’ לאמור. כתוב בספר תולדות השמיים והארץ, כי בששת ימים כילה ה’ אלהים את כל מלאכתו אשר ברא לעשות, וביום השביעי שבת ויקדשהו לעולמי עד וישימהו לאות על כל מעשיו. הן ביום הראשון ברא את השמיים ממעל, והארץ והמים וכל הרוחות העומדים לפניו. ומלאכי הפנים, ומלאכי הקדושה, ומלאכי רוח האש, ומלאכי רוח סערה, ומלאכי רוחות ענני עלטה. ומלאכי הברד והכפור, ומלאכי העמקים הרעמים והברקים, ומלאכי רוחות הקור והחום, הסתיו האביב החורף והקיץ. ומלאכי הרוחות לכל מעשיו בשמיים ובארץ ובכל העמקים, ומלאכי החושך והאור והשחר והערב אשר הכין בחכמת תבונתו. ואז ראינו מעשיו ונברכהו ונהללהו על כל מעשיו, כי שבע מלאכות גדולות עשה ביום הראשון”.
על פי התיאור בספר היובלים ביום הראשון נוצרו הכוחות הרוחניים שמממשים את תהליך הבריאה, ושבטרמינולוגיה של הספרות האיסיית נקראים מלאכים התיאור התמציתי בספר בראשית שמציג הבדלה בין אור לחושך מתרחב בספר היובלים לבריאת מלאכים שמופקדים על ההיבטים השונים של המציאות. בריאת המלאכים נעשתה גם היא בשבעה שלבים כאמור בטקסט: “כי שבע מלאכות גדולות עשה ביום הראשון”.
“וביום השלישי עשה באמרו ‘יקוו המים מעל פני כל הארץ אל מקום אחד ותראה היבשה’. ויעש למים כאשר אמר להם, ויקוו מעל פני הארץ אל מקום אחד מחוץ לרקיע ותראה היבשה. וביום ההוא ברא למים את תהומות הימים למקווה מימיהם, וכל הנהרות ומקומות מקווה המים בהרים ובכל האדמה. וכל האגמים וכל טל הארץ והזרע אשר יזרע למינהו, וכל מאכל אשר יאכל, והעצים עושי פרי, ועצי היער וגן העדן לתאווה. כל ארבע הבריאות הגדולות האלה ברא ביום השלישי”.
תיאור היום השלישי בספר יובלים מבהיר את התעלומה מסביב לבריאת הצמחייה לפני בריאת השמש. על פי הטקסט התיאור של בריאת הצמחייה מתייחס לגן עדן – “ועצי היער וגן העדן לתאווה” – קרי לרובד הרוחני של המציאות.
“וביום הרביעי ברא את השמש ואת הירח ואת הכוכבים, ויתן אותם ברקיע השמיים להאיר על כל הארץ. וישם אותם למושלי היום והלילה, ולהבדיל בין אור ובין חושך. ויעש אלוהים את השמש לאות גדולה על הארץ, לימים ולשבתות לשנים וליובלים ולכל לתקופות השנה. ולהבדיל בין אור ובין חושך, ולמגד כל דבר אשר יצמח ויפרה על הארץ. את שלושת המינים האלה עשה ביום הרביעי”.
תיאור היום הרביעי מקביל כמעט במלואו לתיאור בבראשית למעט ההתייחסות למדידת הזמן. ספר היובלים מציג במפורש את לוח השנה השמשי שמבוסס על המספר שבע כדרך הנכונה למדידת הזמן, שנקבעה כבר בעת בריאת השמש: “ויעש אלהים את השמש לאות גדולה על הארץ, לימים ולשבתות לשנים וליובלים ולכל לתקופות השנה”.
“ויעש לנו אות גדולה, את יום השבת. כי ששת ימים נעשה כל מלאכה, וביום השביעי נשבות מכל מלאכה כל מלאכי הפנים וכל מלאכי הקדושה. אלינו ואל שני המינים הגדולים האלה אמר את הדבר הזה, כי נשמור את יום השבת אתו בשמיים ובארץ.
ויאמר אלינו הנה אנכי מפלה לי עם מקרב העמים אשר יחוגו את יום השבת גם הם. והקדשתי אותו לי לעם וברכתי אותו, כאשר הקדשתי את ימי השבת וברכתי אותם כן אברך אותו והיו לי לעם ואנכי אהיה להם לאלוהים. ואבחר בזרע יעקב מכל אשר ראיתי, ואכתוב אותו לי לבני בכורי, ואקדיש אותו לי לעולם ועד.
ואלמדם את יום השבת למען ישבתו בו מכל עבודתם. וישם בו אות, כי יחוגו גם המה עמנו את השבת ביום השביעי, לאכול ולשתות ולברך את אשר ברא את הכל. כאשר ברך גם הוא אותו ויקדשהו לו לעם, לעמוד בראש כל העמים ולחוג אתנו יחדיו את יום השבת”.
היום השביעי שהוא יום ההשבתה מוצג בספר היובלים כסמל (אות) לכל התהליך היצירתי בן שבעת השלבים. סמל זה ניתן הן לבני האדם והן למלאכים כאמור בטקסט “וביום השביעי נשבות מכל מלאכה כל מלאכי הפנים וכל מלאכי הקדושה. אלינו ואל שני המינים הגדולים האלה אמר את הדבר הזה, כי נשמור את יום השבת איתו בשמיים ובארץ”. מכיוון שהדובר בספר היובלים הוא מלאך הפנים – “ויאמר מלאך הפנים אל משה בדבר ה’ לאמור” משתמע מכך שהאות של השבתת התהליך היצירתי ניתן למלאכי הפנים, למלאכי הקדושה ולבני האדם. עם ישראל שנקרא זרע יעקב בטקסט, נבחר לשמור על הסמל של ההשבתה שאותו הוא מציין ביחד עם המלאכים: “וישם בו אות, כי יחוגו גם המה עמנו את השבת ביום השביעי”. הכתוב גם מרמז על תפקידו של זרע יעקב להעביר את הידע לעמים אחרים: “לעמוד בראש כל העמים ולחוג אתנו יחדיו את יום השבת”.
תיאור הבריאה בספר יובלים מסמל במדויק את חוק השבע, כפי שממחישה הטבלה הבאה:
יום |
תשתית ועולמות רוחניים |
עולם מוחשי |
ראשון |
בריאת הכוחות הרוחניים |
|
שני |
הבדלה בין שמיים למים* |
|
שלישי |
הבדלה בין ים ליבשה, בריאת גן עדן |
|
רביעי |
בריאת השמש וגרמי השמיים, תחילת מדידת הזמן לפי לוח השמש השביעוני |
|
חמישי |
בריאת בעלי חיים ימיים ומעופפים |
|
שישי |
בריאת בעלי חיים יבשתיים ואדם |
|
שביעי |
השבתה ואות לתהליך הבריאה כולו |
בשלושת הימים הראשונים נוצרת התשתית לבריאת העולם שמתבטאת בפעולת ההבדלה, וביצירת הכוחות הרוחניים שאחראים למימוש תהליך הבריאה. היום השלישי מסתיים בבריאת גן עדן, שהוא נקודת הקישור בין העולם הרוחני לעולם הגשמי. לאחר מכן מהיום הרביעי מתחילה בריאת היקום המוחשי וספירת הזמן. המעבר בין הבריאה הרוחנית ביום השלישי לבריאת היקום הגשמי ביום הרביעי מקבילה למעבר בין התו מי לתו פה בסולם המוזיקלי של האוקטבה.
היום השביעי הוא יום ההשבתה, והוא משמש כסמל לתהליך היצירתי כולו. המעבר בין היום השביעי שבו שובת התהליך היצירתי לבין היום הראשון שבא אחריו שבו הכל מתחיל שוב, מקביל למעבר בין התו סי לתו דו שבאוקטבה הבאה.
יתרה מכך ספר יובלים מציג את הדרך למדידת הזמן, שצריכה להתבסס על לוח השמש השביעוני. לוח זה משמש גם הוא כסמל לתהליך היצירתי בן שבעת השלבים.
בדומה לספר היובלים גם בספר חנוך ב’ מוצג תהליך הבריאה כסמל לחוק השבע. בסיפור הבריאה שבחנוך ב’ נבראים העולמות הרוחניים וכן היסודות שמרכיבים את העולם החומרי בשלושת הימים הראשונים. ביום השלישי נבראת האש והמלאכים ולאחר מכן נברא גן עדן.
“ואטע גן ואסגרהו ואעמיד מלאכי אש מזוינים. וככה עשיתי חידוש עולם”.
ביום הרביעי נבראים השמש וגרמי השמיים ומתחילה ספירת הזמן, והיום השביעי הוא יום של השבתה. גם בספר חנוך ב’ מוצג חוסר רציפות בין היום השלישי ליום הרביעי שמקביל למרווח בין התו מי לתו פה באוקטבה.
בספר חנוך ב’ מתווסף עוד רובד לתיאור הבריאה באמצעות התיאור של המשכיות התהליך היצירתי מעבר ליום השביעי. הספר מתאר תהליך יצירתי מחזורי שבו היום השמיני מהווה את היום הראשון של השלב הבא.
“וביום השמיני קבעתי את היום ההוא להיות השמיני היום הנברא הראשון ללא עבודתי ולמען יהפך (השבוע) לדמות שבעת אלפים והשמיני לראשית שמונת אלפים וכיום הראשון לשבוע יהיה חוזר תמיד היום השמיני בשבוע”.
במובאה זו מוצג במפורש השלב האחרון של חוק השבע כאשר התהליך היצירתי עובר מהיום השביעי (התו סי באוקטבה) ליום השמיני (התו דו באוקטבה הבאה) שהוא למעשה יום ראשון של השבוע הבא.
לקריאת המאמר המלא “דרכם הרוחנית של האיסיים – מקומראן לקונדליני” מאת אלי מלכי.
הערות:
* “ספר היובלים” תרגום שלמה ראבין, אתר דעת, תשס”ז, 2006.
* הבדלה זו שבאה לידי ביטוי במשפט “מים עליונים ומים תחתונים” משמשת לתיאורה של מציאות רוחנית כפי שניתן לראות מהמובאה ממסכת חגיגה ט”ו בתלמוד הבבלי: תנו רבנן: “מעשה ברבי יהושע בן חנניה, שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית, וראהו בן זומא, ולא עמד מלפניו. אמר לו: מאין ולאין, בן זומא? אמר לו: צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים, ואין בין זה לזה אלא שלוש אצבעות בלבד; שנאמר: “ורוח אלקים מרחפת על פני המים”, כיונה שמרחפת על בניה ואינה נוגעת. אמר להן רבי יהושע לתלמידיו: עדיין בן זומא מבחוץ”.
* חנוך ב’, פרק י”א פסוקים מ”ד -מ”ה. מתוך: “הספרים החיצוניים” בעריכת אברהם כהנא, הוצאת מסדה, 1956.
אנחנו פונים לאלוהים לעזרה כשהיסודות שלנו רועדים, רק כדי לגלות שאלוהים הוא זה שמרעיד אותם.
צ׳רלס סי. ווסט
כשאנחנו מפסיקים להתנגד ונכנעים למצב שלנו בדיוק כפי שהוא, דברים מתחילים להשתנות. אנחנו מתנגדים מתוך פחד שאם נרפה, לא נוכל להתמודד עם הנסיבות שייווצרו. התנגדות היא מנגנון הגנה טבעי, מגן שלובשים באופן לא מודע כנגד הכאב. אנו חיים באשליה שהמגן הזה יגן עלינו מהאובדן, מהאשמה, מהמצוקה ומהצער של מצבנו הנוכחי. אך בסופו של דבר ההתנגדות לא מגינה עלינו אלא גוזלת מאיתנו את זכותנו להירפא. ההתנגדות מונעת מאיתנו לראות את האמת ואת האפשרויות הניצבות בפנינו. כשאנו נכנעים, אנו מפסיקים לשאול איך החיים היו אמורים להיות, ומרשים לעצמנו להיות נוכחים בחיינו בדיוק כפי שהם, ללא כל פרשנות או אשליה.
שנה לאחר גירושיי חוויתי על בשרי את אחיזתה של ההתנגדות. יום אחד, בשיחת טלפון עם דן, הוא החל לשאול על מצבי הכספי. הוא שאל על הפרויקטים עליהם אני עובדת וכמה כסף אני מרוויחה מכל אחד מהם. כשהנחתי את השפופרת, ידי הזיעו והרגשתי לחץ בבית החזה ונוקשות באיבריי. לא מזמן קניתי בית שבקושי יכולתי להרשות לעצמי, ופחדתי שדן רוצה לקצץ בתשלומי המזונות לבנו. במבט לאחור הבנתי, שכשדיברתי עם דן על כסף טייחתי את האמת לגבי משכורתי. מזערתי את ההצלחה שלי והגזמתי בתיאור הדרמה של מצבי הכספי, כאילו עטיתי שריון קרב לקראת מאבק.
זמן מה לאחר מכן, התעוררתי בלילה וחשתי את כל כובד משקלו של המצב הפרנואידי הזה, ושאלתי את עצמי, מה קורה? במשך שבועות חייתי בפחד, וכעת ידעתי שעלי להיכנע להתנגדות שלי. ידעתי שכדי להיפטר מהחרדה, עליי לרדת לשורש הפחד מהבעיות הכספיות שלי. הוצאתי את היומן וכתבתי, “אם דן יקצץ בתשלומי המזונות שלי, מה יקרה?”
בהתחלה הייתי מבועתת. כל כך רציתי להחזיק בבית שזה עתה קניתי.
דמעות זלגו מעיני, וידעתי שמסתתר כאן נושא עמוק יותר. חקרתי לעומק את תגובתי הראשונית וראיתי שאני רק רוצה להרגיש בטוחה, ושיהיה לי ולבּוֹ בית יפה לגור בו. הרגשתי שלפחות זה מגיע לי. עזבתי את היומן וחזרתי לישון.
כשהתעוררתי, החלטתי שעלי להתמודד עם הבעיה בכל דרך שהיא, ושוב עברתי על הרשימה שלי. הפעם קלטתי שאם זה הגרוע ביותר שיקרה, אוכל לשרוד. יהיה לי פחות כסף, אחיה בדירה שכורה, ואצטרך לחיות מחסכונות; השאלה המתבקשת עכשיו תהיה: במצב החדש הזה, איך אוכל להיות מאושרת ולחיות חיים נהדרים?
תיאור התרחיש הגרוע ביותר ועדכון הרשימה אפשרו לי לראות שאוכל לחיות גם עם התוצאה הרעה ביותר. אחרי כן הייתי מוכנה להתמודד עם מה שנתפס בעיניי כמתקפה של דן. באמצע התהליך הזה חוויתי רגע של בהירות. קלטתי שאם דן לא ירצה לתת לי את המזונות שהוא משלם כעת – אם אצטרך להיאבק, להתחנן או לחיות בסביבה עוינת – אני לא רוצה בהם. היה עליי לשאול את עצמי, האם אני רוצה לחיות כל יום בהרגשה שאני לוקחת משהו ממישהו שמסתייג ממני? היה לי ברור שככל הנוגע לי, התשובה היא לא. ידעתי שלא כל אחד בר מזל כמוני ויכול לבחור, אך למזלי, יש לי ברירה. החלטתי שכמעט כל דבר עדיף על פני תלות במישהו שלא רוצה לתמוך בי.
בבוקר, הרמתי בחשש את השפופרת והתקשרתי לדן. אמרתי לו שיש לי הרגשה שהוא שאל לגבי הכסף כי הוא מתכנן לקצץ במזונות לילד. סיפרתי לו על אי הנוחות שחשתי מאז שיחתנו הקודמת, ואז אמרתי את המילים שמעולם לא חשבתי שייצאו מפי: “אני מעריכה את המזונות שאתה נותן לי, אבל אם קשה לך לתת לי את הסכומים האלה, אני לא רוצה אותם”. אמרתי לו שכנראה אצטרך למכור את הבית, אבל זאת לא הבעיה שלו – אני אמצא את הדרך.
נתתי לעצמי לחוש את הפחד, נכנעתי להתנגדות, ולהפתעתי דן אמר, “לא שאלתי את השאלות ההן בגלל סיבה מיוחדת. רק תהיתי איך את משלמת את החשבונות”. הוא הביע את רצונו לתרום לפרנסה שלנו ואמר שחשוב לו שיהיה לנו בית יפה. כשדמיינתי שדן יקצץ את תשלומי המזונות, פחדתי שלעולם לא אוכל להסתדר בכוחות עצמי. רק כשהייתי מוכנה לאמץ את פחדי העמוקים ביותר גיליתי, שגם התוצאה הגרועה ביותר לא תהרוס את חיי.
ההתנגדות נועלת אותנו בתוך הכאב הרגשי של מצב מסוים. היא לוכדת אותנו בנסיבות שאותן אנחנו הכי רוצים לשנות. התנגדות נובעת מהרצון שהמציאות הנוכחית תהיה שונה. התנגדות גורמת מתח. אם תדמיינו שאני עומדת להכות אתכם ותיכנסו למתח בציפייה לכך, תוכלו לחוש את המתח הנבנה. זאת בדיוק התגובה שמתרחשת בגוף כשמתנגדים לאדם או למצב.
ההתנגדות נועלת אותנו בתוך הרצון שלנו וגורמת לנו להכחיש מציאויות אחרות. כשחיים במגבלות הרצון האישי, חיים בשיחה פנימית שעיקרה – זה לא אמור להיות כך. כל האנרגיה מושקעת בניסיון לשנות את המציאות ואת הנסיבות החיצוניות. מתוך סכסוך פנימי אנחנו נאבקים למצוא את ההיגיון במצב ומתאמצים להשיג שליטה על התנהגות בן או בת הזוג שלנו.
הכניעה מנוגדת לתגובה הטבעית להיאבק על זכויותינו ולהיאחז במה שאנו מאמינים שהוא שלנו. אבל עד שלא ניכנע, נהיה מחוברים לכאב ההתנגדות. הכניעה קשה במיוחד אם בגדו בנו, זנחו או רימו אותנו. אך אם נבין שהכל קורה בדיוק כפי שהוא אמור לקרות, נוכל להתחיל להיכנע ולבטוח בזרימה הטבעית של היקום. כדי להתעלות מעל לסבל, עלינו לפעול בניגוד לאינסטינקט הטבעי להיאחז, ובמקומו להיכנע לנתיב הוויתור.
בלימודי הטאנג סו דו, צורה של קאראטה קוריאני, לימד אותי המורה שלי, מאסטר ג׳ון גהוסקי, שלעיתים הדרך הטובה ביותר להשתחרר מתנוחה מסוכנת היא הרפייה. למשל, אם היריב אוחז בזרועי, במקום להתכווץ ולנסות להתרחק, עלי להתקרב אליו ולהרפות את הזרוע שלי לחלוטין. ההתרחקות מהיריב מפעילה בו תגובה טבעית ללפות חזק יותר. כשאני מרפה ומשחררת, אחיזתו מתרופפת באופן טבעי, ויש לי הזדמנות להשתחרר מאחיזתו. תגובתי הראשונית היא תמיד להתנגד לכל מה שנתפס כאיום. רק כשאני נושמת עמוק, נרגעת וזורמת אל ההתנסות, אני יציבה וחזקה ומתחברת לכל הכוח והעוצמה שלי.
כל מה שאתם רוצים לשנות, כל מה שאתם פוחדים ממנו, כל דבר שאתם מסרבים לקבל – יוצר התנגדות פנימית. אם את מתנגדת למסרים המכעיסים של בעלך, הוא ימשיך להשמיע אותם שוב ושוב עד שתקשיבי לו. אם הוא מרגיש שלעולם לא תקשיבי למסרים שלו, הוא עשוי להיסגר ולהעביר את הכעס שלו בצורה לא גלויה, פסיבית אגרסיבית. אם תרפי את אחיזתך בציפיות שלך, תנשמי עמוק ותיפתחי למה שהוא עומד להגיד, תוכלי להקשיב ממקום של כניעה. הקשבה מעמדה של כניעה דורשת שתרככי את לבך, שתרפי מציפיותיך ושתקשיבי בתמימות. כך את מעניקה לו את הזכות לדעות ולרגשות שלו. כך תוכלי לקבל את המסרים שלו בלי התגוננות ובלי התנגדות. את מאפשרת לו להישמע, ולעתים זה כל מה שאדם צריך כדי להשתחרר מכעס. לאחר מכן תוכלו שניכם להסיר את השריון ולהשתחרר מעמדת ההתגוננות.
הקשבה ממקום של כניעה פירושה לוותר לרגע על השיפוטים. את מוותרת על המחשבה שאת צודקת ועל האמונה שאת יודעת מה הוא יגיד. הוויתור לוקח אותך למקום שקט, שממנו מתאפשר מבט רחב יותר על היקום, ומתאפשרת ההכרה שמה שקורה לבן הזוג שלך אולי אינו אישי. כך את מעניקה לו חירות לתקשר בחופשיות. כשאת מתנגדת לשמיעת האמת שלו, את נשארת תקועה, בדיוק בדבר ממנו את רוצה להתרחק.
כניעה פירושה הכרה ש״אלה הקלפים שהחיים מחלקים לי כרגע, ועל אף שהייתי רוצה שהמצב יהיה שונה, אאפשר לו להיות כפי שהוא”. זהו ויתור על היאחזות ברצון שהחיים ובן הזוג יהיו כפי שאנחנו רוצים. היאחזות במשהו מלווה תמיד בהתנגדות לכל תוצאה שונה מהרצויה לנו, וכן לכל התנהגות או רגש שלא מתאימים לתמונה שציירנו. בכל פעם שצץ משהו שונה מהתוצאה הרצויה לנו, מיד מופיעה התנגדות. בעקבותיה בא מיד ניסיון לשנות את הנסיבות כדי שיתאימו למציאות הרצויה לנו. כשאיננו יכולים לשנות, אנחנו כועסים, ממורמרים, מתוסכלים או עצובים.
המצב המקודש של הכניעה מאפשר להתנתק מהתוצאה. כדי להיכנס למצב מקודש, זה עלינו להמשיך ולאשר בכל רגע את שלמותו של היקום. עלינו להזכיר לעצמנו שיש סדר אלוהי ושהכל בדיוק כפי שנועד להיות. אם אנחנו שמים לב שאנחנו מתנגדים, שולטים או נאחזים, עלינו לנשום עמוק, ובכל נשיפה לאשר לעצמנו שאנחנו בטוחים אם נרפה מהפרספקטיבה המוגבלת שלנו. אנו בטוחים אם נרפה מהנישואים שלנו.
מאוד משתלם לנו להיכנע. כשאנחנו מרפים ומוותרים על הרצון שלנו אנו מרוויחים את החופש להיות ברגע ההווה, ורק כשחיים בהווה אנחנו יכולים לראות את כל הבחירות העומדות לרשותנו – גם את אלה שלפני כן נסתרו אולי מעינינו. הכניעה מעניקה שקט פנימי ואמון בנדיבותו של היקום.
כניעה היא מעשה של אומץ. זהו נתיב אלוהי המאפשר גישה למציאות שמעבר למציאות המוכרת לנו. להיכנע פירושו להכיר בטבע האלוהי של היקום ולהבין שהיקום נושא את אושרנו בליבו. הכניעה מעודדת אותנו לצאת מהמישור האישי – אותו חלק בנו שמרגיש נפרד ובודד – ולעבור אל המישור האוניברסלי שבו כולנו קשורים.
על אף שהביטוי החיצוני של כל אחד מאיתנו שונה וייחודי, אנחנו דומים מאוד בעולמנו הפנימי. למראית עין אנחנו ישויות נפרדות, אך יש מציאות אחרת שבה כולנו חלק משלם גדול יותר. מה שנתפס בעינינו כבדידות הוא אשליה. זוהי בדיחה קוסמית מתעתעת המובילה אותנו לאמונה שאיננו תלויים איש ברעהו, שאין קשר בין מעשי למעשיך.
חישבו רגע על האפשרות שההפרדה בינינו היא רק אשליה ושאנחנו אכן מחוברים. האם תמשיכו לנסות לנצח בכל מחיר על חשבון אחרים? האם תקבלו באופן אישי כל כך כל מה שנאמר ולא נאמר? האם נחישותכם תוביל אתכם לשלווה ולשביעות רצון?
היוגה ואסיסתה, טקסט הינדי קדום, משווה את האנושות לאוקיינוס, שבו רואים אינסוף גלים – כל גל הוא ביטוי שונה בתוך מרחב מים עצום. דמיינו שכל אדווה וכל גל חושבים שהם נפרדים מהשאר. גל גדול חושש שהוא גל קטן סובל כי הוא מאמין שהוא קטן מדי. הם מאמינים שהם נפרדים מהאוקיינוס ומנותקים זה מזה, ולכן כל גל, כל אדווה וכל מערבולת פוחדים שיבוא עליהם הקץ כשיתנפצו אל החוף.
כעת דמיינו לרגע שכל גל מנסה למשוך את האוקיינוס לכיוון שלו. דמיינו שבכל פעם בה גל מכסה גל אחר, או גורם לו להתנפץ אל החוף, הגל הנפגע מגיש תביעה משפטית או זועף ומסרב לחזור לאוקיינוס. דמיינו שני גלים יפהפיים שנפגשים ומולידים שלושה גלים קטנים. מה יקרה עם הזמן, כשהגאות תתחלף בשפל ושני הגלים יתחילו להתרחק זה מזה, ובמקום לתמוך בגלים הקטנים שיתחזקו, יגדלו ויהפכו לעצמאיים, יתנפצו הגלים הגדולים ויתרסקו זה לתוך זה? תארו לכם שכל גל ידאג רק למשוך את הקטנים אליו. איך ייראו החיים באוקיינוס אם כל גל יחשוב שהוא נפרד וידאג רק לתועלתו האישית? מה יקרה אם כל גל יקח את עצמו ברצינות, או יעלב מהגלים האחרים? מה יקרה אם כל גל יפסיק לזרום עם הגאות והשפל? מה יקרה אם בכל פעם שתשתנה הרוח ותסחוף את המים לכיוון אחר, יתחילו הגלים להתקומם?
במבט על האוקיינוס, כמעט אי אפשר לראות כל גל כישות נפרדת. באופן טבעי אנחנו רואים את מכלול המים בשלמותו, כי כך לימדו אותנו לראות. כדי להירפא עלינו להבין שאנחנו כמו הגלים בים – למראית עין נפרדים, כי כך אמרו לנו, אבל כמו כל גל שמתנפץ אל החוף, בסופו של דבר נתמוסס חזרה אל התודעה האוניברסלית, ונתאחד מחדש עם האנרגיה הקולקטיבית של היקום.
ההכרה בהיותנו חלק מתמונה רחבה יותר מאפשרת לנו לחוות את עצמנו מעבר לאגו, מעבר למטרה האישית והמיידית, מעבר להשקפות המוגבלות שלנו על חיינו ועל העולם. נקודת מבט רחבה יותר מקנה לנו ראייה של טבענו האמיתי במלוא גדולתו ודוחפת אותנו אל המישור האוניברסלי. כשיתחוור לכם קנה המידה הענק של מהותכם – האוקיינוס כולו ולא גל נפרד – תתחילו שוב לבטוח בתפארתו של היקום. אמון הוא המפתח לוויתור ולכניעה לאמת הזאת.
כדי לשוב ולתת אמון, עלינו להתבונן בסדר הטבעי של החיים. זו הדרך היחידה להתעלות מעל האגו. האגו הוא היבט חשוב בתוכנו, אבל יש לזכור שתפקידו לשמור על הייחודיות שלנו, לסמן אותנו כפרטים נפרדים. ההגדרה של אגו היא “עצמי” מובחן מ״אחר”. אני, אותי ושלי מרכיבים את העצמי. האגו נלחם בעוז כדי לשמור על שליטה, תמיד נפגע באופן אישי, תמיד מנסה לשחזר אידיאל או תמונה מן העבר. האגו הוא שמזכיר לנו ללא הרף את כל הדרכים שבהן בן הזוג פגע בנו או הוליך אותנו שולל. האגו ממהר לחשוף את הרמאות של בן או בת זוגנו ואת חוסר הזהירות שלהם. לכודים במלכודת האגו, נגזר עלינו לחזור שוב ושוב על כל הטעויות והמגרעות שלנו. כל מי שראשו או ראשה מלא בפטפוט צדקני ושלילי של האגו יכול להעיד, שזוהי צורה בלתי רצונית של עינוי עצמי.
קשה לאגו להיכנע. האגו, המבוסס על פחד, מרגיש שאסור להיכנע. בחברה שבה כל אחד נאבק נואשות להיות שונה, עצמאי וחזק, נהוג לראות בכניעה סימן לחולשה או לטיפשות. למדנו לעמוד על שלנו ולהילחם, להיות צודקים בכל מחיר. למדנו שמנהיגים הם חזקים ואילו אלה שהולכים אחריהם חלשים. למדנו לחשוד באחר, ולמדנו להאמין שאם לא ניאבק, אולי לא יהיו לנו מספיק אהבה, כסף או זמן להיות עם הילדים.
התגובה הראשונית של האגו מתאפיינת בתסמונת מאבק או הימלטות – “אני אנקום בך או שאתרחק ממך”. שניהם מנגנוני הגנה שנועדו להגן עלינו מפני התעמקות בלב הבעיה, או בלב הכאב שלנו. כעס, פגיעה, בגידה, פחד, פרנויה, אובדן ותסכול שלא נרפאו, הופכים לפטפטת השלילית, שתמיד אומרת לכם שאתם צודקים ושכל השאר טועים. יתכן שאתם שומעים: זה לא יכול להיות, זה לא הוגן, או זה לא אמור לקרות כך ונאבקים נואשות לפתור את המצב ביניכם לבין עצמכם. אם אתם אלה שיזמתם את הפרידה, יתכן שאתם מרגישים אשמים על מה שעשיתם. יתכן שאתם שומעים: אסור היה לי לעשות זאת, תראו בכמה אנשים פגעתי, או הרסתי הכול.
בתוך ראשכם אתם כל הזמן נתקלים בקיר של ציפיות שלא התגשמו, באכזבות ובכעסים ישנים שאומרים לכם: לא כך תכננתי את חיי, הם לא אמורים להיות כך, ואני ודאי לא אמור להרגיש כך. כל התמונות מן העבר, של החיים שאנחנו רוצים ושל בני הזוג שאנחנו רוצים, מקשות עלינו להיכנע. בניסיון להתגונן מפני כאב, אנו נוטים להתחמק מהכרת כל האמת על עצמנו, מסלול שמוביל אותנו עמוק אל תוך הסבל. ד״ר ספנסר ג׳ונסון, מחבר ההווה יקר הערך, אמר: “הסבל הוא פשוט ההבדל בין מה שיש לבין מה שאני רוצה שיהיה”.
גירושים הם תהליך של ויתור. יש אנשים שזה קורה להם בשנה הראשונה, לאחרים דרוש יותר זמן. היקום מנחה אותנו, ואם נאפשר זאת, הוא ידאג לנו. אם נתרחק מאמת זו, נחיה תמיד בפחד, נאחזים בכל מה שלדעתנו יביא לנו ביטחון.
ידידי גרהארד משווה תהליך גירושים להרפתקות השיט שלו. יום אחד הוא הפליג מהחוף המוכר לו לאי קטן ורחוק. בשעות הראשונות, בכל פעם שהביט אחורה ראה עדיין את היבשה, אך ככל שהפליג הלאה, החוף שהשאיר מאחוריו הלך וקטן, עד שלבסוף נעלם הרחק באוקיינוס. כעת כבר לא ראה את המקום ממנו יצא, והאי שהפליג אליו עדיין לא נראה לעין. הוא הרגיש אבוד, והביט במים כדי למצוא כיוון. הוא למד שבמקום להביט למרחק, צריך להביט לתוך המים. כשמביטים לתוך המים יודעים שהסירה נעה ושאתם מתקדמים.
כשמתמקדים יתר על המידה בתוצאה, עלולים להיבהל ולהחמיץ את העובדה שההתקדמות נעשית צעד אחר צעד. כשנסחפים הרחק מן העבר, והעתיד עדיין לא נראה באופק, עלולים לחוות בדידות עמוקה ואובדן דרך, לצוף בים סוער של רגשות. באופן דומה, כשמתנתקים מהעולם החיצוני, מרפים מהנחישות ומהרצון האישי. התנתקות היא מצב של זרימה חסרת מאמץ. זה מקום שבו אי הוודאות והלא ידוע מחוללים יחד בחינניות. זה מקום שבו אפשר למצוא שלווה באי השלמות המושלמת.
ידוע לנו, לפי כל חכמי הדורות, שהמין האנושי בנוי באופן מושלם ושזכותנו המולדת היא לחוות שלווה ואושר. העולם החיצוני הוא הלוח, מגרש המשחקים שלנו, ואם לא מוצאים חן בעינינו מראהו או הרגשתו לגבינו, אפשר לחזור אל לוח התכנון ולהתחיל מחדש. כל רכוש חיצוני הוא זמני – אהבה של בן או בת זוג, בית, מעמד בחברה או קריירה. כל עוד אנו נקשרים אליהם, אנחנו עבדים, אסירים של תשוקותינו ובני ערובה של הדברים שקבענו כחשובים. אנחנו כפותים באזיקים לכל דבר שנקשרנו אליו, גוררים את תשוקותינו ושנאותינו איתנו בכל אשר נלך.
רק כאשר אנחנו מרפים ומתנתקים מן התוצאה, אנו מיישרים קו עם טובתה העליונה של הנשמה. במצב זה, כשהגאות והשפל מתחלפים ומניעים אותנו לכיוון בלתי מוכר, אנחנו נשארים חזקים ובטוחים, מעוגנים בידיעה שגם אם הגל סוער ורוגש, נוכל לזרום בחזרה אל האוקיאנוס המנחם. אנחנו מגלים את השלווה ואת שביעות הרצון הקיימים בעומק ישותנו. אנו חשים ביטחון בידיעה שכל הדרוש למימוש עצמנו נמצא בתוכנו. האמונה והאמון בעובדה שאנחנו חלק מהשלם הגדול מאפשרים לנו להיכנע. אמון ביקום הוא הקרקע היציבה תחת רגלינו. הוא מקנה לנו הבנה שחיינו מתפתחים כפי שנועדו, ושליקום יש תוכנית עבור כל אחד מאיתנו. כניעה היא הרפיית ההתנגדות למה שקורה בחיינו. הכניעה היא הסימן העליון לכוח והבסיס לחיים רוחניים.
הכניעה מאשרת שאיננו מוכנים יותר לחיות בכאב. היא מבטאת רצון עמוק להתעלות מעל למאבקינו ולחולל תמורה ברגשות השליליים שלנו. היא מצווה לנו חיים מעבר לאגו, מעבר לאותו חלק בנו שמזכיר לנו ללא הרף שאנחנו יצורים נפרדים, שונים ובודדים. כניעה מאפשרת לנו לחזור לטבע האמיתי שלנו ולנוע ללא מאמץ במחול הקוסמי הקרוי חיים. זוהי הצהרה בעלת עוצמה על הסדר המושלם של היקום.
כשנכנעים ומוותרים על הרצון הפרטי, כאילו אמרתם: “על אף שהדברים אינם בדיוק כפי שהייתי רוצה, אעמוד מול המציאות שלי. אביט לה בעיניים ואניח לה להיות שם”. כניעה ושלווה הן מילים נרדפות; אי אפשר לחוות את האחת ללא האחרת. אם אתם אכן מחפשים שלווה, היא ממש כאן. עליכם רק להתפטר מתפקידכם כמנכ״לים של היקום. בחרו להאמין שיש תוכנית גדולה יותר בשבילכם ושאם תיכנעו, היא תתגלה עם הזמן.
כניעה היא מתנה שיש ביכולתכם להעניק לעצמכם. פירושה לומר מתוך אמונה, “אף שאינני יכול לראות לאן הנהר הזה זורם, אני סומך על כך שהוא יקח אותי בכיוון הנכון”.
*הקטע לקוח מתוך הספר גירושים רוחניים בהוצאת פראג.
כך שמעתי. פעם אחת שהה המבורך בקרבת סואטְהי, ביער גֶ’טַה בפארק של אַנַאטְהַפִּינְדִיקַה. באותו הזמן, כשמַאלוּנְקְיַפוּטַה המכובד ישב בהתבודדות במדיטציה, עלו בו המחשבות הבאות: “ישנן סוגיות שהמבורך לא הסביר, שהוא דחה והתעלם מהן, כמו למשל: היקום הוא נצחי או שהוא אינו נצחי. היקום הוא סופי או אינסופי. הנשמה (גִ’יוַה) והגוף הם דבר אחד או שני דברים שונים. הטַטְהַאגַתָה ממשיך להתקיים או שהוא אינו ממשיך להתקיים לאחר המוות. הוא מתקיים ולא מתקיים לאחר המוות או שהוא לא מתקיים ולא לא־מתקיים לאחר המוות. אין זה מוצא חן בעיניי ואין זה מקובל עליי שהמבורך לא הסביר לי סוגיות אלו. לכן אגש אליו ואשאל אותו על סוגיות אלו. אם המבורך יסביר לי אם היקום הוא נצחי או לא נצחי, אם הוא סופי או אינסופי וכן הלאה, אז אנהל חיי פרישות ותרגול רוחני (בְרַהְמַה־צַ’רִייַה) תחתיו. אך אם הוא לא יסביר לי דברים אלה, אוותר על חיי הפרישות (סיקְהַה) ואחזור אל העולם”.
וכך, לעת ערב, מאלונקיפוטה המכובד יצא ממצב המדיטציה שלו והלך אל עבר המקום שבו שהה המבורך. משהגיע לשם, בירך אותו בקידה. לאחר שהתיישב לצידו אמר מאלונקיפוטה: “אדוני, כאשר הייתי לבדי במדיטציה, עלו בי המחשבות הבאות: ‘ישנן סוגיות שהמבורך לא הסביר, כמו למשל: היקום הוא נצחי או שהוא אינו נצחי. היקום הוא סופי או אינסופי. הנשמה והגוף הם דבר אחד או שני דברים שונים. הטטהאגתה ממשיך להתקיים או שהוא אינו ממשיך להתקיים לאחר המוות. הוא מתקיים ולא מתקיים לאחר המוות או שהוא לא מתקיים ולא לא־מתקיים לאחר המוות. המבורך לא הסביר לי סוגיות אלה…
כעת, אם המבורך יודע שהיקום נצחי, אז שיסביר לי שהיקום נצחי. אם המבורך יודע שהיקום אינו נצחי, אז שיסביר לי שהיקום אינו נצחי. אם המבורך אינו יודע ואינו רואה אם היקום הוא נצחי או שהוא אינו נצחי, אז מן הראוי שיאמר ישר: ‘איני יודע, איני רואה’. אם המבורך יודע שהיקום הוא סופי, אז שיסביר לי שהיקום הוא סופי. אם המבורך יודע שהיקום אינסופי, אז שיסביר לי שהיקום אינסופי. אם המבורך אינו יודע ואינו רואה אם היקום הוא סופי או אינסופי, אז מן הראוי שיאמר ישר: ‘איני יודע, איני רואה’. אם המבורך יודע שהנשמה והגוף הם דבר אחד, אז שיסביר לי שהנשמה והגוף הם דבר אחד. אם המבורך יודע שהנשמה והגוף הם שני דברים שונים, אז שיסביר לי שהנשמה והגוף הם שני דברים שונים. אם המבורך אינו יודע ואינו רואה אם הנשמה והגוף הם דבר אחד או שני דברים שונים, אז מן הראוי שיאמר ישר: ‘איני יודע, איני רואה’. אם המבורך יודע שהטטהאגתה ממשיך להתקיים לאחר המוות, אז שיסביר לי שהטטהאגתה ממשיך להתקיים לאחר המוות. אם המבורך יודע שהטטהאגתה אינו ממשיך להתקיים לאחר המוות, אז שיסביר לי שהטטהאגתה אינו ממשיך להתקיים לאחר המוות. אם המבורך אינו יודע ואינו רואה אם הטטהאגתה ממשיך להתקיים או שהוא אינו ממשיך להתקיים לאחר המוות, אז מן הראוי שיאמר ישר: ‘איני יודע, איני רואה’. אם המבורך יודע שהטטהאגתה מתקיים ולא מתקיים לאחר המוות, אז שיסביר לי שהטטהאגתה מתקיים ולא מתקיים לאחר המוות. אם המבורך יודע שהטטהאגתה לא מתקיים ולא לא־מתקיים לאחר המוות, אז שיסביר לי שהטטהאגתה לא מתקיים ולא לא־מתקיים לאחר המוות. אם המבורך אינו יודע ואינו רואה אם הטטהאגתה מתקיים ולא מתקיים לאחר המוות או שהוא לא מתקיים ולא לא־מתקיים לאחר המוות, אז מן הראוי שיאמר ישר: ‘איני יודע, איני רואה'”.
“הוֹ מאלונקיפוטה, האם אי פעם אמרתי לך: ‘בוא מאלונקיפוטה, חיה חיי פרישות ותרגול רוחני תחת הדרכתי, ואני אסביר לך אם היקום הוא נצחי או שהוא אינו נצחי, אם היקום הוא סופי או אינסופי, אם הנשמה והגוף הם דבר אחד או שני דברים שונים, אם הטטהאגתה ממשיך להתקיים או שהוא אינו ממשיך להתקיים לאחר המוות, אם הוא מתקיים ולא מתקיים לאחר המוות או שהוא לא מתקיים ולא לא־מתקיים לאחר המוות?'”
“מובן שלא, אדוני”.
“האם אתה אמרת לי אי פעם: ‘אדוני, אני רוצה לנהל את חיי פרישות ותרגול רוחני תחת הדרכתו של המבורך והוא יסביר לי אם היקום הוא נצחי או לא נצחי, וכך הלאה?'”
“מובן שלא, אדוני”.
“אם כן, מאלונקיפוטה, הן אני לא אמרתי לך: ‘בוא, מאלונקיפוטה, חיה חיי פרישות ותרגול רוחני תחת הדרכתי, ואני אסביר לך אם היקום הוא נצחי או שהוא אינו נצחי וכך הלאה’, והן אתה לא אמרת לי: ‘אדוני, אני אנהל חיי פרישות ותרגול רוחני תחת הדרכתו של המבורך והוא יסביר לי אם היקום הוא נצחי או שאינו נצחי, וכך הלאה’. בנסיבות האלה, שוטה שכמותך, מי אתה ואיך אתה מעז לבקר אותי?
למען האמת, מאלונקיפוטה, אם מישהו היה אומר: ‘אני לא אנהל חיי פרישות ותרגול רוחני תחת הדרכתו של המבורך עד שיסביר לי אם היקום הוא נצחי או שהוא אינו נצחי, אם היקום הוא סופי או אינסופי, אם הנשמה והגוף הם דבר אחד או שני דברים שונים, אם הטטהאגתה ממשיך להתקיים או שהוא אינו ממשיך להתקיים לאחר המוות, אם הוא מתקיים ולא מתקיים לאחר המוות או שהוא לא מתקיים ולא לא־מתקיים לאחר המוות’, הוֹ מאלונקיפוטה, אדם זה היה מוצא את מותו לפני שהטטהאגתה היה טורח להסביר זאת.
מאלונקיפוטה, אם אדם נפגע מחץ מורעל וחבריו וקרוביו מביאים אותו למנתח. נניח שאז הפצוע היה אומר כך: ‘לא אתן להוציא ממני את החץ הזה עד שלא אדע מי ירה בי, אם הוא לוחם או ברהמין, סוחר או משרת’. ועוד היה אומר: ‘לא אתן להוציא ממני את החץ הזה עד שלא אדע מי ירה בי, מה שמו ושם משפחתו’. ועוד היה אומר: ‘לא אתן להוציא ממני את החץ הזה עד שלא אדע מי ירה בי, אם גבוה הוא, נמוך או ממוצע קומה’. ועוד היה אומר: ‘לא אתן להוציא ממני את החץ הזה עד שלא אדע מי ירה בי, אם גוון פניו כהה, שחום או זהוב’. ועוד היה אומר: ‘לא אתן להוציא ממני את החץ הזה עד שלא אדע מי ירה בי, מאיזה כפר, עיירה או עיר הוא מגיע’. ועוד היה אומר: ‘לא אתן להוציא ממני את החץ הזה עד שלא אדע מה סוג הקשת שממנה ירו בי, האם הייתה זו קשת קפיץ או קשת מיתר’. ועוד היה אומר: ‘לא אתן להוציא ממני את החץ הזה עד שלא אדע איזה סוג של מיתר היה לה, האם הוא היה מעשב שזור, מקנה, מגיד של בעל חיים, מצמח הקנביס או מסיבים של צמח אחר’. ועוד היה אומר: ‘לא אתן להוציא ממני את החץ הזה עד שלא אדע איזה סוג של חץ ירו בי, האם הוא עשוי מקנה או מצמח הסמר’. ועוד היה אומר: ‘לא אתן להוציא ממני את החץ הזה עד שלא אדע באיזה סוג של נוצות השתמשו להכנת החץ, האם בנוצות של נץ, אנפה, עורב, טווס או חרטומן יערות. ועוד היה אומר: ‘לא אתן להוציא ממני את החץ הזה עד שלא אדע באיזה סוג של עור הנוצה נקשרה, אם בעור של שור, בופאלו, צבי או קוף’. ועוד היה אומר: ‘לא אתן להוציא ממני את החץ הזה עד שלא אדע איזה ראש היה לחץ שפגע בי, אם ישר, מעוגל, מכופף או מפותל, אם הוא בצורת שן של עגל או עלה של הרדוף’. לבטח אדם זה, מאלונקיפוטה, ימות בטרם יוודע לו כל זאת. באותו אופן, מאלונקיפוטה, אם מישהו אומר: ‘לא אנהל חיי פרישות ותרגול רוחני תחת הדרכתו של המבורך עד שיסביר לי אם היקום הוא נצחי או שהוא אינו נצחי, אם היקום הוא סופי או אינסופי, אם הנשמה והגוף הם דבר אחד או שני דברים שונים, אם הטטהאגתה ממשיך להתקיים או שהוא אינו ממשיך להתקיים לאחר המוות, אם הוא מתקיים ולא מתקיים לאחר המוות או שהוא לא מתקיים ולא לא־מתקיים לאחר המוות’, הוא היה מוצא את מותו לפני שהטטהאגתה היה טורח להסביר זאת.
הוֹ מאלונקיפוטה, לא ייתכנו חיי פרישות ותרגול רוחני באימוץ ההשקפה שהיקום נצחי. וכן, לא ייתכנו חיי פרישות ותרגול רוחני באימוץ ההשקפה שהיקום אינו נצחי.
הוֹ מאלונקיפוטה, הן אם תקפה ההשקפה של ‘היקום הוא נצחי’ והן אם תקפה ההשקפה של ‘היקום אינו נצחי’, ברור שיש לידה, שיש זקנה, שיש מוות, שיש צער, יגון, כאב, עצבות וייאוש, שאת הכחדתם אני מלמד כאן ועכשיו.
הוֹ מאלונקיפוטה, לא ייתכנו חיי פרישות ותרגול רוחני באימוץ ההשקפה שהיקום הוא סופי. וכן, לא ייתכנו חיי פרישות ותרגול רוחני באימוץ ההשקפה שהיקום אינסופי.
הוֹ מאלונקיפוטה, הן אם תקפה ההשקפה של ‘היקום סופי’ והן אם תקפה ההשקפה של ‘היקום אינסופי’, ברור שיש לידה, שיש זקנה, שיש מוות, שיש צער, יגון, כאב, עצבות וייאוש, שאת הכחדתם אני מלמד כאן ועכשיו.
הוֹ מאלונקיפוטה, לא ייתכנו חיי פרישות ותרגול רוחני באימוץ ההשקפה שהנשמה והגוף הם דבר אחד. וכן, לא ייתכנו חיי פרישות ותרגול רוחני באימוץ ההשקפה שהנשמה והגוף הם שני דברים שונים.
הוֹ מאלונקיפוטה, הן אם תקפה ההשקפה של ‘הנשמה והגוף הם דבר אחד’ והן אם תקפה ההשקפה של ‘הנשמה והגוף הם שני דברים שונים’, ברור שיש לידה, שיש זקנה, שיש מוות, שיש צער, יגון, כאב, עצבות וייאוש, שאת הכחדתם אני מלמד כאן ועכשיו.
הוֹ מאלונקיפוטה, לא ייתכנו חיי פרישות ותרגול רוחני באימוץ ההשקפה שהטטהאגתה ממשיך להתקיים לאחר המוות. וכן, לא ייתכנו חיי פרישות ותרגול רוחני באימוץ ההשקפה שהטטהאגתה אינו ממשיך להתקיים לאחר המוות.
הוֹ מאלונקיפוטה, הן אם תקפה ההשקפה של ‘הטטהאגתה ממשיך להתקיים לאחר המוות’ והן אם תקפה ההשקפה של ‘הטטהאגתה אינו ממשיך להתקיים לאחר המוות’, ברור שיש לידה, שיש זקנה, שיש מוות, שיש צער, יגון, כאב, עצבות וייאוש, שאת הכחדתם אני מלמד כאן ועכשיו.
הוֹ מאלונקיפוטה, לא ייתכנו חיי פרישות ותרגול רוחני באימוץ ההשקפה שהטטהאגתה מתקיים ולא מתקיים לאחר המוות. וכן, לא ייתכנו חיי פרישות ותרגול רוחני באימוץ ההשקפה שהטטהאגתה לא מתקיים ולא לא־מתקיים לאחר המוות.
הוֹ מאלונקיפוטה, הן אם תקפה ההשקפה של ‘הטטהאגתה מתקיים ולא מתקיים לאחר המוות’ והן אם תקפה ההשקפה של ‘הטטהאגתה לא מתקיים ולא לא־מתקיים לאחר המוות’, ברור שיש לידה, שיש זקנה, שיש מוות, שיש צער, יגון, כאב, עצבות וייאוש, שאת הכחדתם אני מלמד כאן ועכשיו.
אם כן, מאלונקיפוטה, זכור את מה שהסברתי כְּמוסבר, ואת מה שלא הסברתי כלא מוסבר. מהם, מאלונקיפוטה, הדברים שלא הסברתי? שהיקום נצחי, את זאת, מאלונקיפוטה, לא הסברתי. שהיקום אינו נצחי, את זאת לא הסברתי. שהיקום הוא סופי, את זאת לא הסברתי. שהיקום אינסופי, את זאת לא הסברתי. שהנשמה והגוף הם דבר אחד, את זאת לא הסברתי. שהנשמה והגוף הם שני דברים נפרדים, את זאת לא הסברתי. שהטטהאגתה ממשיך להתקיים לאחר המוות, את זאת לא הסברתי. שהטטהאגתה אינו ממשיך להתקיים לאחר המוות, את זאת לא הסברתי. שהטטהאגתה מתקיים ולא מתקיים לאחר המוות, את זאת לא הסברתי. שהטטהאגתה לא מתקיים ולא לא־מתקיים לאחר המוות, את זאת לא הסברתי. ומדוע, מאלונקיפוטה, לא הסברתי זאת? מכיוון, מאלונקיפוטה, שאין זה מועיל, אין זה קשור לחיי הפרישות והתרגול הרוחני, אין זה מוביל להתנתקות (ניבִּידַה), להיפרדות, להפסקה, לשלווה, לידיעה, להתעוררות, לניבּאנה. מסיבה זו לא הסברתי זאת. ומה, מאלונקיפוטה, כן הסברתי? ‘זהו הסבל’, מאלונקיפוטה, את זאת הסברתי. ‘זהו המקור לסבל’, את זאת הסברתי. ‘זוהי הכחדת הסבל’, את זאת הסברתי. ‘זוהי הדרך המובילה להכחדת הסבל’, את זאת הסברתי. ומדוע, מאלונקיפוטה, הסברתי זאת? מכיוון, מאלונקיפוטה, שזה מועיל, זה קשור לחיי הפרישות והתרגול הרוחני, זה מוביל להתנתקות, להיפרדות, להפסקה, לשלווה, לידיעה, להתעוררות, לניבּאנה. מסיבה זו הסברתי זאת. לכן, מאלונקיפוטה, קבל את מה שהסברתי כמוסבר ואת שלא הסברתי כלא מוסבר”.
כה אמר המבורך. שבע רצון, מאלונקיפוטה התענג על מילותיו.
*לקוח מתוך הספר להכחיד את הסבל, הכולל אוסף של דרשות נבחרות מהקאנון הפאלי.
“הפסימיסט שוטח את טענותיו בפני הרוח,
ניקולאס סבאסטיין
האופטימיסט מחכה שהרוח תשתנה,
הריאליסט מכוון את המפרשים”.
היכולת שלנו להיות היוצרים של הייעוד שלנו תלויה ברמת האינטימיות שיש לנו עם האחרים. אם יש לנו רמה גבוהה של אינטימיות אנחנו יכולים להשפיע מאוד, ואם אנחנו יכולים להשפיע מאוד, יש לנו קשת רחבה של עוצמה. לא קיים יעוד ללא עוצמה, ולא קיימת עוצמה ללא השפעה. לא קיימת השפעה ללא רצון ולא קיים רצון ללא חזון.
בסמינרים שלי אני משתמש בראשי התיבות S.E.E – לראות באנגלית – במובן של: רגישות, התלהבות, אנרגיה (sensibility, enthusiasm, energy). מדובר בשלושה גורמים שמאפשרים לכם להיות בתוך החיים. רגישות בלא התלהבות ואנרגיה תביא אתכם רק להיות יותר מדי רגישים ולהיסגר בכל פעם שיש מגע. אם, לעומת זאת, אתם מסוגלים לחוש את הדברים בעזרת הרגישות, לעבד אותם בעזרת ההתלהבות – כלומר להפיק ראייה חיובית – ולהזין את הראייה הזאת באנרגיה, תוכלו להיות חלק מאותם האנשים הבלתי רגילים שהפכו להיות סמלים עבור האנושות, כמו למשל אמא תרזה מכלכותה או אלברט איינשטיין. אלו הם כולם אנשים שהיה להם ייעוד, והייעוד קשור לאופן שבו הם ניהלו את הזמן. לאנשים האלה לא היה יותר זמן מזה שעומד לרשותכם, גם להם היו עשרים וארבע שעות ביממה. אם כך, מה יצר את ההבדל? החזון. חישבו על מישהי כמו אמא תרזה: היא חייתה את כל חייה למען חזון גדול ממנה, חזון שמערב בתוכו אנשים רבים, כי מעבר לייעוד האישי של כל אחד מאיתנו קיים גם יעוד קולקטיבי אשר נוגע לכלל האנושות, ואנחנו נמצאים עדיין בשלב של פיתוח החזון אשר הועבר אלינו דרך האנשים הבלתי רגילים שחיו כאן לפנינו. כשהזרע הזה ישלים את התפתחותו נוכל להיווכח בפירות שלו, שיהיו כרוכים בשיפור משמעותי של איכות החיים על פני כדור הארץ.
יש לכם אפשרות יוצאת מן הכלל: לזוז ממימד ההזדהות, שבו אתם ממוקדים בכל מה שלא תלוי בכם אל מימד העוצמה אשר מכיל את כל מה שנמצא בשליטתכם. במה מדובר?
בעזרת אימון אתם יכולים ללמוד לשלוט יותר ויותר במחשבותיכם, ברגשותיכם ובפעולותיכם. אתם יכולים גם להשפיע ולכוון את האנשים שסביבכם. אתם יכולים גם – וזאת נקודה חשובה מאוד – לשלוט בשפה שלכם, כלומר בדרך שבה אתם מדברים עם עצמכם. קיימים שני סוגים בסיסיים של שפה: שפה פרואקטיבית ושפה ריאקטיבית.
מהי שפה פרואקטיבית? זוהי שפה שנותנת לנו דחיפה אל עבר ומדרבנת אותנו. עלינו להשתמש בסוג כזה של שפה, לא רק עם האחרים, אלא בעיקר עם עצמנו, וכך לשפר את איכות התקשורת הפנימית שלנו.
כאשר צצה בעיה, האדם שמשתמש בשפה פרואקטיבית יגיד: “בואו נביא בחשבון את האלטרנטיבות האפשריות”. מי שמשתמש בשפה מסוג זה מצליח מייד להרחיב את שדה הראייה שלו, ובמקום לעצור בפני הקושי הוא מחפש מיד את מה שיאפשר לו להתגבר עליו.
בשונה מכך, מי שמשתמש בשפה ריאקטיבית, ברגע שהוא מוצא עצמו בפני קושי יעצור ויגיד: “אין מה לעשות… זאת לא אשמתי”. בזמן שהאדם הפרואקטיבי מנסה לשנות את הגישה שלו ולהתאים את עצמו למציאות של מי שעומד מולו, האדם הריאקטיבי עומד על שלו: “אבל אני כזה, שהוא ישתנה אם הוא רוצה, אני בטח לא מתכוון להשתנות בשבילו!”
האדם פרואקטיבי יכול להגיד למשל “לעזאזל, זה ממש מוציא אותי מדעתי”, אבל אז הוא גם מסוגל לתפוס מרחק. כך, כשהמציאות לוחצת עליו הוא מצליח להתרחק מהאירוע כדי להישאר מפוכח ואז לתת תשובה הולמת לסיטואציה.
כאשר אנו תופסים מרחק זה מאפשר לנו לשים בפוקוס את האובייקט שנמצא בשדה הראייה שלנו. בסופו של דבר הפרואקטיבי יאמר גם: “יש לי שליטה מלאה על הרגשות שלי”. הריאקטיבי לעומת זאת לא רק יתרגז מיד, אלא יחבר את המצב שהוא חווה לדברים הקשורים בעבר, ואז הוא יגרור אותם גם להווה ולעתיד: “זה בגלל שהוא בשבוע שעבר…”. פעמים רבות בחיים שלכם יכול להיות שקרה לכם שבדיוק כאשר התקדמתם במהירות אל עבר המטרה שלכם, כמו רכבת שנוסעת אל יעדה, נקרה בדרככם מצב לא צפוי שגרם לכם לסטות מהפסים ולבזבז זמן ומשאבים נוספים. כדי להימנע מתופעות שכאלה עליכם להפוך להיות נביאים. מקור המילה האנגלית prophet היא במילה היוונית prophḗtēs – שמשמעה להגיד מראש, כלומר לראות קודם. הנביאים היו אלה שהיו מסוגלים לראות את האירועים לפני האחרים. כל האנשים הגדולים וכל הגאונים היו במובן מסוים נביאים כיוון שהם מצליחים לצפות מראש את האירועים ואת ההתנהגויות של האנשים תודות לרגישות, להתלהבות ולאנרגיה שלהם. הם רואים מראש, כיוון שהם נמצאים בתוך החיים והם יכולים לדעת קודם לאיזה כיוון החיים יזרמו. האם זה אומר שהם גם מסוגלים להשפיע על החיים? במובן מסוים כן, כמו שוער טוב, שמצליח לצפות מראש את הכיוון של בעיטת העונשין, ואז לבלום אותה ולהעניק יתרון לקבוצה שלו. מי שיש ברשותו את הראייה, יהיה תמיד מסוגל להיות במקום הנכון ובזמן הנכון. הוא יהיה אהוב ואנשים ירצו בקרבתו משום שהוא יהיה רגיש לרצון הלא מודע של המכלול, ובדיוק כמו הנביאים הוא ימצא בתוך קולו של העם את קולו של אלוהים.
הצעד הראשון שיאפשר לנו להגדיל את העוצמה שלנו הוא התכנון. תודות לתכנון אנחנו יכולים להיות במקום שבו האירועים מתרחשים, אבל בתכנון אינני מתכוון לרשימת הדברים שצריך לעשות, לתכנן זה לבנות חזון, חזון שהוא שליחות, חזון שהוא מטרה אולטימטיבית, מהסוג של: אני חייב לעשות את זה! האנשים הגדולים, כמו איינשטיין למשל, לא חיו בצורה נהנתנית, כשהם דואגים רק לאושר של עצמם, במקום זאת הם חיו חיים שמבוססים על ערכים. הערכים שלהם היו מעטים ויציבים, כך שהם לא הושחתו מכל מה שהתרחש סביבם. הנביאים רואים רק את מה שמעניין אותם, ולא את כל מה שקורה בעולם, הם רואים את מה שהם רוצים, והם ממקמים עצמם כך שמה שהם רוצים יוכל להתגשם, ואז הם משפיעים על האנשים ועל העולם שמסביבם. הם נשארים נאמנים לשליחות שלהם – זו של לדבוק בערכים שלהם. לדבוק בערכים זה לא אומר שצריך לנהוג בנוקשות ובהזדהות, בגלל שהערכים הם אבסולוטיים והיישום שלהם בחיים הוא דינמי. אם יש לכם ערכים, אינכם יכולים להיות נוקשים, מכיוון שהרגישות, ההתלהבות והאנרגיה יובילו אתכם לראות גם את האחר ולהבין כיצד אתם יכולים לכוון אותו. לעומת זאת, אם אתם אומרים לו: “ככה זה וזהו!” אז אתם עיוורים, מכיוון שאתם מזדהים עם המוסר, שהוא לא ערך, אלא בסך הכל מוסכמה חברתית. הערכים, בדיוק כמו הטוב, השיפור והגדילה, הם מה שדוחף אתכם להתקדם, בעוד שהמוסכמות מצמצמות אתכם לסכמה קשיחה.
אדם כמו גנדי היה מסוגל לעשות מהפכה לבדו, והוא הצליח תודות לעובדה שהוא יצר חזון משותף וחזק ביחס לחיים, לדברים ולאנשים, חזון שהוא כינה “סאטיאגרהא“. גנדי היה נביא. הוא פעל ביחד עם העם שלו, והוא יצר סביבו הסכמה, כשהוא מניע את הרגישות, את ההתלהבות ואת האנרגיה של האומה ההודית. הוא היה נודד בין הכפרים ומציב שאלות בפני האנשים כדי להפוך אותם למודעים יותר לצרכים האמיתיים שלהם ולהיסטוריה שלהם. לא היה לגנדי תפקיד ציבורי רשמי, אבל מעגלי ההשפעה שלו גדלו עד כדי כך שהוא הפך להיות כמו אבא לאנשים שלו. זאת בזמן שכל שאר הפוליטיקאים היו עסוקים באיך להמשיך לתפוס את הכיסאות שלהם ולהכתיב חוקים, וכך הם איבדו בהדרגה את כל הכוח שלהם.
מצב דומה יכול לקרות גם במשרד שבו יש מנהל עם כישורים טובים ואופי רע, כאשר כל העובדים שונאים אותו למרות שהם יודעים שהוא בעל כישורים. אבל אז אחד מהעובדים, שהוא אדם פרואקטיבי, בעזרת רגישות, התלהבות ואנרגיה, נעשה קשוב לצרכים של המנהל ומצליח אפילו לענות עליהם מראש. כתוצאה מכך המנהל להעריך אותו יותר וכך ההשפעה של אותו עובד במשרד גדלה. ואז קורה שהמנהל, שתמיד היה חשדן בתוך הסביבה הלא אוהדת כלפיו במשרד, מתחיל להתייעץ עם אותו עובד בזמן שהוא מסתפק בלתת הוראות לכל העובדים האחרים. כיצד יגיבו שאר העובדים למצב החדש הזה? סביר להניח שהם יחוו קנאה כלפי אותו עובד שהמנהל מעריך ובוטח בו. אבל אותו עובד פרואקטיבי לא נעצר במנהל, אלא הוא מתחיל לתמוך גם בשאר הקולגות שלו. הנס שקורה בנקודה מסוימת הוא שאותו אדם, לאחר זמן מסוים, מצליח להשפיע על האווירה במשרד בו הוא עובד – אדם אחד בלבד עשה את ההבדל עבור המכלול כולו.
מהו הסוד שיאפשר לנו להגדיל את ההשפעה שלנו? אנשים בלתי רגילים כמו גנדי ואיינשטיין גילו לנו אותו: עלינו לזוז מהמימד של הצרכים אל המימד של הערכים. כשאנחנו עושים את התזוזה הזאת, אנחנו אלה שקובעים את האיכות של הרגשות שלנו. כאשר לעומת זאת אנחנו מתמקדים בצרכים ובדחפים שלנו, כאשר אנחנו חושבים למשל: “מי יודע מה הוא יחשוב עלי…”, האחר הוא זה שקובע עבורנו – אם הוא יחשוב עלינו טוב נהיה מאושרים לרגע, אך אם הוא יחשוב עלינו רע, לא נהיה מאושרים.
במצב הרגיל אנחנו עבדים של חוק המטוטלת. זה כאילו שיש ענן קטן, כמו זה של הפנתר הוורוד, שנמצא מעל לראש שלנו בניגוד לרצוננו… אם אנחנו רוצים שמעל לראשנו תזרח תמיד השמש, עלינו להתחבר לערכים, אלה שאף פעם לא שוקעים, אלה שיזינו את החיים שלנו ללא הרף ויאפשרו לנו לפעול לשירותם של שליחות וחזון גדולים יותר.
זו תהיה אחת משתי המסילות שלנו. המסילה השנייה תהיה מורכבת מהסיפוק האישי שלנו, זה שתמיד צריך להישאר עבורנו כנקודת התייחסות. איינשטיין אהב את ההערכה של הקולגות שלו, הוא אהב לנגן בכינור ולהפליג בסירות מפרש. הדבר הבסיסי הוא להפחית מהחשיבות שיש לנסיבות המקריות על חיינו. זה יכול להיות קשור גם לרגשות, למשל, להיות אמא טובה זה לא אומר לתת סיפוקים לילד בכל פעם שהוא בוכה, אלא לדעת להעריך בכל פעם מחדש מתי נכון לעשות זאת ומתי לא.
עליכם לגלות בעצמכם את הדרך שבה אתם מגדירים את הערכים שלכם. הערכים הם אוניברסליים ומשותפים לכולם, אך לא כל האנשים מתייחסים אליהם באותו אופן. אם תגדילו את החשיבות של הערכים בחיים שלכם, תוכלו להפחית באופן פרופורציונלי את ההשפעה שיש לפחדים על החיים שלכם.
המאמר מפורסם לקראת הגעתו של פטריציו פאולטי לישראל בדצמבר 2019.
פונים אלינו לא מעט ושואלים אותנו על איזה סרטים רוחניים אנחנו ממליצים, אז לקראת פסטיבל קולנוע רוחני הבא עלינו לטובה אנחנו מנצלים את ההזדמנות לרכז לכם 10 מהסרטים האהובים עלינו במיוחד. מדובר בסרטים רוחניים מכל הזמנים, כאלה שנגעו בנו במיוחד והשאירו חותם, סרטים שיש בהם מסר עמוק, שגרמו למחשבה שלנו להתרחב וללב לרטוט.
הסרטים הם מדיום שמערב חושים רבים ולכן הם יכולים להיות כלי השפעה רב עוצמה ברמה התת מודעת שלנו, הם נטמעים במחשבה העמוקה שלנו ויכולים לעורר דחפים חזקים, וכן, זה עובד לשני הכיוונים, וכדאי לשים לב ולבחור היטב מה אתם מכניסים לתת מודע שלכם.
בגלל שמדובר בסרטים מכל הזמנים את חלקם קל יותר להשיג, אפילו בנטפליקס, או בקישור לצפייה ישירה, ואת חלקם תצטרכו להתאמץ יותר כדי להשיג. ואם כבר השגתם, זאת יכולה להיות הזדמנות נהדרת לארגן ערב צפייה משותף ומעורר השראה עם חברים. ואולי כבר ראיתם חלק מהסרטים, אם כן זו הזדמנות לצפות בהם שוב, ולראות איפה הם פוגשים אתכם היום. סרט טוב, כמו ספר טוב, מתחדש איתנו ומאפשר בכל פעם להגיע לתובנות חדשות.
שנה: 1972
משך: 121 דקות
קישורים לצפייה: אמזון פריים
סרטו המקסים של פרנקו זיפרלי משנות ה-70 המביא את סיפורו של פרנצ’סקו מאסיזי שהופך מנער הולל ומפונק לאדם רגיש ורוחני ולמייסד של מסדר חדש המקדש את העוני והפשטות כאחד משלושת אבני היסוד שלו. נקודת המפנה בחייו של פרנצ’סקו מתרחשת כאשר הוא חוזר מהמלחמה וחווה התעוררות רוחנית, אז הוא עוזב את בית הוריו על חייו הנוחות והעושר שבו, ויוצא אל מחוץ לעיר כקבצן עטוי סמרטוטים כדי לחיות בכנסייה העתיקה של סן דמיאנו. פרנצ’סקו הוא מייסדו של המסדר הפרנצ’סקני שאתם ודאי מכירים.
הסרט מלווה בשיריו המרגשים של דונובן, למי מכם שרוצה להנות מעיבוד לפס הקול המקסים של הסרט:
♫ להאזנה לפסקול המלא של הסרט בספוטיפיי
והנה הטריילר לסרט – שימו לב הוא גדוש ספויילרים.
שנה: 2017
משך: 90 דקות
קישורים לצפייה: אמזון פריים / vimeo
סרט מרגש ומעורר השראה על סיפורו יוצא הדופן של א. צ’. בהקטיוודאנטה סוואמי פרבהופאדה, מייסד תנועת ההארי קרישנה, שבעקבות בקשת מורו הרוחני עוזב את הודו בגיל 70 ונוסע חסר כל לניו יורק. הסרט מראה את הענווה הרבה והנחישות של פרבהופאדה שהולך בעצמו בסנטרל פארק לחלק פתקים לילדי הפרחים כדי להזמין אותם לערבים שקיים אצלו בבית, כשהוא מבשל, מלמד ובסוף הערב גם שוטף בעצמו את הכלים. משם תוך שנים ספורות התווספו לתנועה שהקים אלפי צעירים שחיפשו אחר משמעות. סרט מקסים ומרגש על אדם שהולך אחר יעודו גם כשזה דורש ממנו לעזוב הכל וללכת לארץ רחוקה ולא מוכרת.
בסרט גם מובא סיפורו של השיר המפורסם My Sweet Lord שכתב ג’ורג’ הריסון בהשראת המפגש עם פרבהופאדה:
והנה הטריילר לסרט:
שנה: 1999, 2003
משך: 106, 138, 129 דקות
קישורים לצפייה:
The Matrix – נטפליקס
The Matrix Reloaded – נטפליקס
The Matrix Revolutions – נטפליקס
כנראה שרובכם ראיתם את טרילוגיית המטריקס, הקלאסיקה העל-זמנית שיצרו האחים ואשובסקי. זהו סיפורו של ניאו שמגלה שהוא בעצם מורדם וחי בעולם של מציאות מדומה כאשר מתעורר בו הדחף להתעורר ולהשתחרר מהכלא שבו הוא נמצא. הסרט שופע מטאפורות וסימנים ממסורות שונות, כמו למשל שמות הדמויות שבסרט. סרט שאפשר לצפות בו שוב ושוב ולגלות בכל פעם עוד משמעות נסתרת.
הסרט מתאר את מצב האנושות הנוכחי ואת הדרך שעלינו לעבור כדי להגיע לשלב ההתפתחות האחרון – ההארה. אתם מוזמנים לצפות בו מנקודת המבט של התהליך הפנימי, כאשר הדמויות השונות נמצאות כולן בתוכנו.
בגלל שמדובר בטרילוגיה הוא מתאים למרתון צפייה, למרות זמן העיכול הנדרש לכל סרט וסרט.
שנה: 1997
משך: 135 דקות
קישורים לצפייה: SBS
הסרט שיצר מרטין סקורסזה ושמתאר את חייו של הדלאי לאמה הנוכחי – טנזין גיאטסו מילדותו בטיבט ועד להימלטות להודו בשנת 1959. הסרט נכתב בעזרתו של הדאלי לאמה, המתגורר למעשה עד היום בהודו בלא יכולת לחזור לארץ מולדתו. בסרט מככבים טיבטים שאינם שחקנים מקצועיים והוא צולם כולו במרוקו עם תפאורה שמחקה את טיבט במדויק. “קאנדאן” הוא כינויו של הדלאי לאמה ומשמעותו “אוקיינוס של חכמה”.
שנה: 2008
משך: 108 דקות
קישורים לצפייה: אמזון פריים / Vimeo
הסרט “הגלגול” אחד הסרטים המיוחדים והאותנטיים ביותר שנוצרו אי פעם, הוא מתעד מסע בן 4 שנים לחיפוש גלגולו של אחד מגדולי המאסטרים הטיבטים של המאה ה-20, גשה לאמה קונצ’וג. זהו סרטו של הבמאי הישראלי נתי ברץ שסיפר פעם שגם הוא “התגלגל” באופן לא מתוכנן לצלם את הסרט הזה, ומה שהתחיל כאנקדוטה דוקומטרית הפך לסרט באורך מלא. הסרט מתחקה אחר פעולות החיפוש של ממשיכו של לאמה חשוב ומכניס אותנו אל תוך עולמם הנסתר של הטיבטים. הסרט עוקב אחר טנזין זופה, תלמידו הצעיר והנאמן של גשה למה קונצ’וג, אשר ממונה על ידי הדלאי לאמה למצוא את הגלגול של מורו.
סרט מרגש מאוד, ויש שיאמרו אפילו מטלטל רגשית, הוא מביא ממקור ראשון תמונות נדירות מסורת חיפוש הגלגולים של הטיבטים.
שנה: 2016
משך: 86 דקןת
קישורים לצפייה: אמזון פריים / Vimeo
מסע בעקבות האמנית הסרבית מרינה אברמוביץ’, שנוסעת לברזיל בחיפוש אחר מרפא לנפשה הכואבת לאחר הפרידה מבן זוגה. הסרט מאפשר הצצה נדירה ואותנטית לחייה ולהלך מחשבה הייחודי של אברמוביץ’, כמו גם על הפתיחות הרבה שלה להתנסות בעצמה בדברים. בסרט היא פוגשת בשאמאנים, הילרים ומרפאים שונים ומבקרת במקומות רוחניים.
שנה: 2008
משך: 92 דקות
קישורים לצפייה: נטפליקס / אמזון פריים
ואיך אפשר בלי סרט ילדים עם מוסר השכל? קונג פו פנדה הוא סרט אנימציה מקסים (מאז הסרט הראשון יצאו כבר סרטי ההמשך). פו הפנדה חולם להיות לוחם קונג פו, אך מבנה גופו ותאוותו לאוכל לא ממש תואמים את דמותו של לוחם שכזה. שיפו המאמן של פו לומד בעצמו שיעור כאשר הוא נדרש להפוך את פו ל”לוחם הדרקון”, התואר הגבוה ביותר שניתן ללוחם קונג פו, כך גם הוא מקבל שיעור בענווה ובכוחו של ייעוד.
הסרט בנוי בצורה מדויקת עם תחנות שמתאימות די במדויק למודל מסע הגיבור של קמפבל, וככזה הוא מציג בפנינו את התחנות במסע ההתפתחות שלנו ומאפשר לילדים (ולכולנו) מפגש מעצים עם החלק בנו שהוא גיבור על. הסרט מלא בחוש הומור ובתובנות חשובות לחיים.
שנה: 2001
משך: 132 דקןת
קישורים לצפייה: נטפליקס / אמזון פריים
סרט מלא בהומור וחוכמת חיים, סיפור על הצלחה כנגד כל הסיכויים, סיפור רוחני על מלחמת הטוב ברע ועל ניצחון הטוב. מדובר בסרט מעורר השראה עם השחקן הית’ לג’ר האגדי (ז”ל). בסיפור חייו של שוליית האביר ויליאם משתנים כאשר האדון שלו מת לפתע ונפתחת בפניו ההזדמנות להפוך בעצמו לאביר. אחד המשפטים החזקים בסרט הוא ש”אדם יכול לשנות את הכוכבים שלו”, כלומר שאם אדם מאמין ומתאמץ מספיק, הוא יכול לעשות הכל – אפילו לשנות את מזלו.
הסרט בנוי בצורה מדויקת ומתאר אף הוא את מסע ההתפתחות הרוחני ואת ההתמודדות מול הצד האפל והרע של עצמנו.
שנה: 1988
משך: 103 דקות
קישורים לצפייה: אמזון פריים
ואיך אפשר בלי סרט על חינוך? הסרט לסניור באהבה הוא סרט ישן מאוד, אבל עד שיעשו לו רימייק הוא בהחלט סרט קאלט על זמני. הוא מתאר את סיפורו של חיימה, מורה נחוש וחדור ערכים למתמטיקה שמגיע ללמד תלמידי תיכון באחת השכונות הנחשלות בארה”ב ומעודד אותם להיאבק בתדמית שדבקה בהם ולהגיע להישגים שלעולם לא היו מצפים מהם להגיע. כשהוא אומר שהוא רוצה ללמד אותם חשבון דיפרנציאלי כל שאר המורים צוחקים בפניו, ועדיין הוא לא מתייאש ונוקט בשיטות יצירתיות כדי לעורר בתלמידיו מוטיבציה וללמד אותם בצורה אפקטיבית. זהו סרט שממחיש את “אפקט הפיגמליון” והחשיבות של אמונה חיובית של המורה בתלמידיו.
שנה: 1998
משך: 132 דקות
קישורים לצפייה: אמזון פריים
סרט בכיכובו של ליאונרדו דה קאפריו המתרחש בבית המלוכה הצרפתי של שנת 1662. הסרט המתאר את סיפורם של שני נסיכים תאומים שהופרדו בלידתם. אח אחד הופך לשליט ואח אחר נכלא בצינוק כשמסיכת ברזל מכסה את פניו. שני התאומים, כמו גם יתר הדמויות בסרט, מייצגים חלקים שונים של הנפש, והסרט עוקב אחר מערכת היחסים ביניהם במסעם להחליף את המלך ולהביא שלום לממלכה. הסרט מעלה שאלה עמוקה על המסיכה שאנו עוטים על עצמנו, על כוחה להסתיר אותנו ואת האמת שלנו, על מה נדרש בכדי להשתחרר ממנה וששיאו במשפט העל זמני ״אני לובש את המסיכה אך המסיכה אינה לובשת אותי!״.
מקווים שאהבתם, שתהיה צפייה מהנה וספרו לנו איזה מהסרטים אהבתם. יש לכם עוד סרטים מומלצים? מוזמנים לכתוב לנו בתגובות שבתחתית הפוסט.
פוסט המשך: עוד 10 סרטים מעוררי השראה
מילים אלו נועדו עבור מי שזקוקים למילים בכדי להבין. אולם, מי שמבינים בלא מילים, איזה צורך יש להם בדיבורים? עבורם השמים והארץ הם מילים שנבראו מהמילה האלוהית: “הֱיֵה! והָיה”. מי שמבין את שנאמר לו בלחישה, איזה צורך יש לו בצרחות ובצעקות?
מספרים על משורר אחד דובר ערבית אשר הגיע לבקר את המלך. המלך היה טורקי ולכן לא הבין אפילו פרסית. המשורר חיבר לכבוד המלך כמה שירים נהדרים בערבית והביאם בפניו. בעוד המלך ישוב על כסו, ואנשי החצר, המפקדים והשרים ניצבים לפניו, המשורר קם על רגליו והחל לדקלם את השיר שכתב. לשמע כל שורה שהייתה ראויה לשבחים, המלך הנהן בראשו, בעוד שלשמע כל שורה שעוררה תדהמה המלך הסתכל במשורר בפליאה. באופן דומה, לשמע כל שורה שהביעה כבוד, המלך הקשיב בתשומת לב. אנשי החצר עמדו המומים לנוכח המחזה: “הרי המלך שלנו אינו יודע אף מילה בערבית”, הם מלמלו בינם לבין עצמם. “כיצד ייתכן שהוא הנהן בראשו בצורה כה תואמת? האם הוא בעצם יודע ערבית והוא הסתיר זאת מאתנו במשך כל השנים הללו? ואם אי פעם אמרנו בגנותו דברים בערבית, אנחנו בצרות!”
לאותו מלך היה משרת אחד שהיה אהוב עליו במיוחד. אנשי החצר התאספו יחדיו ונתנו לאותו משרת סוס, פרד וסכום של כסף, והם הבטיחו לו מתנות רבות נוספות בהמשך. “רק תברר אם המלך יודע ערבית או לא”, הם השביעו אותו. “ואם הוא אינו יודע ערבית, כיצד ייתכן שהוא הנהן בדיוק במקומות הנכונים? האם היה זה נס או שרוח אלוהים שרתה עליו?”
יום אחד המשרת מצא את הזדמנות מתאימה לשאול את המלך. המלך יצא למסע ציד, והמשרת הרגיש שהוא נמצא במצב רוח מרומם, היות שהציד נחל הצלחה. אז הוא ניגש ושאל את המלך ישר ולעניין, והמלך פרץ בצחוק. “בשם אלוהים, אני נשבע שאיני יודע ערבית”, הוא אמר. “ובאשר להנהונים ולמחיאות הכפיים, הרי זה משום שכוונתו של המשורר הייתה לי ברורה לגמרי”.
ברור שאותו השיר היה פרי של כוונה מסוימת שמצויה בשורשו של השיר. אם הכוונה לא הייתה, לא היה ניתן להבין כלל את השיר.
כאשר אנו מתמקדים בכוונה, הדואליות נעלמת. הדואליות קשורה בענפים, בעוד שהשורש אחד הוא. כך הוא הדבר גם בנוגע למורים הסוּפים. למרות שלמראית עין יש להם סגנונות שונים להעביר את הלימוד, למרות שהם שונים במעמדם החברתי, במילותיהם ובפעולותיהם, למרות כל זאת מבחינת הכוונה שלהם, יש להם כוונה אחת, שהיא החיפוש אחר האמת.
קחו לדוגמה את הרוח. כאשר היא נושבת לתוך הבית היא מרימה מעט את קצות השטיח, היא מעיפה במערבולת לאוויר ענפים יבשים וחתיכות עשב, יוצרת גלים על פני המים שבבריכה וגורמת להם להיראות כמו שריון קשקשים, ומרקידה את העצים, הענפים והעלים. נדמה לנו שכל התופעות הללו הן שונות ונפרדות זו מזו, ועדיין מבחינת הכוונה, השורש והמציאות, מדובר באותו הדבר בדיוק – בתנועה שיוצרת הרוח.
אחד אמר: “אני מרגיש אשמה על שהזנחתי את הכוונה”.
מחשבה זו נולדת אצל מי ששואל את עצמו לעיתים קרובות: “מה אני עושה, ומדוע אני עושה זאת?” וזוהי הוכחה לאהבתו ולחסדו של אלוהים. “האהבה קיימת כל עוד ישנה תוכחה”. ואכן, אנו מוכיחים את חברינו, אך לעולם לא נוכיח אדם זר. ישנן רמות שונות של תוכחה. אם התוכחה מעוררת את האדם והוא רואה את האמת שבה, זהו סימן לכך שאלוהים אוהב אותו ודואג לו. אולם אם התוכחה חולפת ליד האדם ואינה גורמת לו לכאב כלל וכלל, אין זה סימן לאהבה.
כאשר חובטים בשטיח על מנת להיפטר מהאבק, אנשים ברי דעת אינם רואים בכך תוכחה. חוסך שבטו הרי שונא את בנו, והתוכחה היא סימן לאהבתו.
על כן, כל זמן שאתה מוצא בתוכך כאב וחרטה, דע לך שזוהי הוכחה לאהבתו ולחסדו של אלוהים. כאשר אתה מוצא פגם כלשהו באחיך או באחותך, דע שהפגם שאתה רואה בהם נמצא גם בך. החכם הוא כמו מראה: הוא משקף לך את דמותך האמיתית, שכן, “המאמין הוא מראה עבור המאמין”. היפטר מהפגמים שבך, כיוון שמה שמפריע לך באחרים, מפריע לך גם בעצמך.
פיל אחד הובל לגדת הנהר על מנת שיוכל לשתות. כאשר ראה את השתקפותו במים נרתע לאחור. הוא חשב שהוא נבהל מפיל אחר, ולא הבין שהוא בעצם נבהל מעצמו. כל התכונות הרעות – העריצות, השנאה, תאוות הבצע, האכזריות והגאווה – כל עוד הן בך, אינן גורמות לכאב. אולם כאשר אתה רואה אותן באחר, הן מפריעות לך וגורמות לך לכאב.
איננו חווים כל גועל למראה הפצעים או היבלות של עצמנו. אנו תוחבים את ידנו המזוהמת אל תוך מזוננו ומלקקים את האצבעות מבלי לחוות ולו שמץ של גועל. אולם אם נראה פצע קטן או יבלת על ידו של אחר, מיד נאבד לגמרי את התיאבון. הפגמים שלנו הם בדיוק כמו הפצעים והיבלות. כאשר הם אצלנו הם אינם מפריעים לנו, אולם כאשר אנו מבחינים בהם, ולו רק במידה הקטנה ביותר אצל האחר, מיד אנו חווים תחושת אי נעימות וגועל. בדיוק כפי שאתה נרתע מאחרים, עליך לסלוח להם על שהם נרתעים ממך.
הכאב שאתה חווה נובע מהפגמים הללו, והרי הם רואים את אותם הפגמים בדיוק. על כן נאמר: “המאמין הוא מראה עבור המאמינים”, ולא: “הלא-מאמין הוא מראה עבור הלא-מאמינים”. אין זה משום שהלא-מאמין אינו יכול להוות מראה לאחר, אלא מפני שהוא מתעלם מקיומה של המראָה של עצמו.
מלך אחד ישב לו מדוכדך על גדת הנהר. השרים שלו היו מודאגים וטרודים ממצב רוחו. כל מה שניסו לא הועיל ופניו נותרו נפולות. למלך היה ליצן חצר אחד שהיה חביב עליו עד מאוד. השרים הבטיחו לליצן החצר סכום גדול של כסף אם זה יצליח להעלות חיוך על פניו של המלך. הליצן קרב אל המלך, אך למרות מאמציו הרבים המלך אפילו לא הביט לעברו והמשיך לבהות בנהר. שאל הליצן את המלך: “מה אתה רואה במים?” והמלך ענה: “אני רואה אידיוט”. אמר לו הליצן: “מלך העולם, עבדך אף הוא אינו עיוור”.
על כן, אם אתה רואה באדם אחר תכונות שליליות שמפריעות לך, זכור שגם הוא אינו עיוור. הוא רואה בדיוק את מה שאתה רואה.
בנוכחותו של אלוהים אין מקום לשני ‘אני’. אתה אומר ‘אני’ וגם אלוהים אומר ‘אני’. או שאתה תמות בפניו, או שאלוהים יאלץ למות בפניך, על מנת שהדואליות תיפסק. אולם אלוהים אינו יכול למות, לא בתוכך ולא מחוץ לך. היות שהוא אלוהים חיים והוא נצחי. הוא כה רחום וחנון שלו היה זה אפשרי הוא היה מת למענך, על מנת שהדואליות תיפסק. היות שאין זה אפשרי, הרי שעליך למות על מנת שאלוהים יוכל לבוא לידי ביטוי בתוכך ולבטל את הדואליות.
קשור יחדיו שתי ציפורים, ולמרות היותן ציפורים והעובדה שכעת יש להן ארבע כנפיים ולא שתיים, הן לא תעופנה, זאת משום שהדואליות משתקת. אולם אם תקשור ציפור מתה לציפור אחרת, היא תוכל לעוף, וזאת משום שהדואליות איננה עוד. השמש היא כה רחומה עד שהייתה מוכנה למות למען העטלף, אולם היות שאין באפשרותה למות, היא אומרת: ‘עטלף יקר, אהבתי מיועדת לכל הדברים כולם. גם לך אני רוצה להעניק מטוּבִי. מות, אם כן, מות! כיוון שמותך אפשרי הוא, על מנת שתוכל להנות מאור תפארתי ולהשתחרר מאופי העטלף שלך וכך ולזכות בקרבת ‘העַנְקַא מקאף’.
לאחד ממשרתיו של אלוהים היה הכוח הפנימי להקריב את עצמו למען חברו. הוא התפלל למענו ללא הרף, אולם אלוהים לא נענה להפצרותיו. יום אחד הוא שמע קול שאמר: “איני רוצה שתעזור לו”. משרתו של אלוהים המשיך בהתמדה בתחנוניו: “הו אלוהים, אתה נטעת בי תשוקה זו להתפלל למענו, והיא אינה נותנת לי מנוח”. לבסוף הוא שמע קול שאמר: “אם אתה רוצה שבקשתך תתגשם, עליך להקריב את חייך ולהפוך ללא-כלום. אל תתמהמה עוד, עזוב את העולם הזה”. והוא ענה: “אדוני, אני מסכים!” וכך היה. הוא ויתר על חייו למען חברו, ושאיפתו התגשמה.
אם משרתו של אלוהים היה בעל אהבה שכזאת, והוא היה מוכן להקריב את חייו, וזאת כאשר יום אחד של חייו שווה לחיי העולם כולו למן הראשית ועד לאחרית, האם למקור של אותו החסד לא תהיה גם אהבה שכזאת? יהיה זה מגוחך לחשוב אחרת. אולם מכיוון שאלוהים אינו יכול למות, לפחות אתה יכול”.
אחד נכנס והתיישב בגמלוניות במקום של כבוד, שאינו הולם את מעמדו, מעל לאחד הקדושים.
איזה הבדל ישנו אם אדם יושב מעל למנורה או מתחתיה? אם המנורה דורשת להיות במקום גבוה, אין היא רוצה זאת עבור עצמה. היא נועדה למען האחרים, על מנת שיוכלו ליהנות מהאור שהיא מקרינה. היכן שהמנורה לא תהיה היא עדיין נותרת מנורה, שכן אורה הוא אור השמש הנצחית. אם הקדושים תרים אחר מעמדות ותארים ארציים, הם עושים זאת על מנת שהאנשים אשר אינם מסוגלים לראות יכירו בעליונותם. באופן זה הקדושים מנסים ללכוד אותם באמצעות הקורים של העולם הזה, על מנת שהם יגיעו להבנה של עליונותם האמיתית ויילכדו ברשת החסד האלוהי.
קטע מתוך הספר ריקוד האהבה לאלוהים מאת ג’לאל א-דין רומי
למאמר הקודם של אליזבט הייך על הטארוט
קלפי הטארוט לא היו בידינו, אלמלא אומה אחת שהוקירה את המסורות הדתיות ואת כתבי הקודש שלה עד כדי כך, שהם נשתמרו ללא שינוי במשך אלפי שנים, עד עצם היום הזה – אני מתכוונת ליהודים.
היהודים קיבלו את כתבי הקודש שלהם ממשה, שקודש במצריים. הוא העביר לאנשיו את הסודות העמוקים ביותר של הבריאה כולה ושל הטבע האנושי! את כל הידע הסודי שלמד במקדש, מהכוהנים הגדולים המצריים. הכוהנים הגדולים היהודיים, הרבנים המקודשים הדגולים, שימרו את ספריו של משה ללא כל שינוי עד עצם היום הזה. מעולם לא הירשו לשנות אפילו אות אחת. הסיבה לכך חשובה ביותר: משה כתב את ספריו בכתב העברי־מצרי ללא שימוש באמות קריאה. הטקסט עשוי לקבל משמעות שונה, בהתאם לתנועות שנחדיר בין העיצורים. מסיבה זו חשוב ביותר ששום אות לא תשונה. משה צייד את כתביו במפתח סודי המורה על התנועות שיש להכניס לטקסט. אנו מוצאים מפתח זה בקבלה.
החלקים השונים של ספרי משה מהווים בצוותא את התורה. כתבים סודיים המכילים אף חם את המפתח להכנסת התנועות הם: ספר היצירה וספר הזוהר שהטארוט משתייכות אליו וכן חותם שלמה (המפתח). כל אלה ביחד מהווים את הקבלה. כך נוכחים אנו לדעת שהטארוט הן חלק חשוב מכתבי הקודש היהודיים. קבלה פירושה מסורה שבעל פה.
הקבלה הינה המדע של אלוהים, של טבע האדם ושל כל יחסי הגומלין ביניהם. היא מלמדת ומוכיחה שהכל כלול באחד ושהאחד נמצא בכול! מפני שבטרם פלטה מתוכה הישות האלוהית את העיקרון היצירתי, את הלוגוס, נח היקום באחד האלוהי, באלוהים. כשהבריאה מתחילה, נולדים מהמספר אחד כל יתר המספרים עד אינסוף, אך המספרים קשורים בקשר בל־ינתק לאותיות. שהרי ההתגלות הראשונה של הלוגוס, התדר האלוהי הראשון הגבוה ביותר, המפלח במהירות את החלל האינסופי, כציפור ההורוס המפעילה את תהליך הבריאה, הינו הצליל, הקול ועולה מכך – האותיות. התגלויות ראשוניות אלו של הרצון היוצר, רטיטות הצליל, מעצבות את כל הבריאה בהתאם לחוקים מתמטיים ורעיונות ומחשבות אלוהיים. הן מתפקדות באנרגיה מעניקת חיים, בכל יצור חי, יהא זה עולם, שמש, כוכב לכת, אבן מתגבשת, צמח, חיה או אדם. המקודשים הגדולים הכירו את היסודות הבסיסיים של הבריאה ואת הקשרים שבין רטיטות הבריאה, של האותיות והמספרים, הפועלים בבריאה כחוקים מתמטיים למימוש רעיונות הבריאה ברמת החומר. הם השתמשו ביסודות בסיסיים אלה וביחסים שביניהם כדי ליצור תמונות־ציור שכל אחת מהן מייצגת רעיון בורא, ומכאן, מושג, אות, ומספר. ציורים אלו הם הארקנה הגדולה שבחפיסת הטארוט. הם מרכיבים יחד את עשרים ושתיים אותיות האלף בית העברי הקדום.
כיתוב עברי, ככל הכיתובים האלוהיים, נכתב ונקרא מימין לשמאל. כל מה שנחווה במצב הוויה אלוהית הוא בדיוק ההיפך ממה שנחווה ממצב ההוויה שנובע מהמצב האלוהי, כלומר ממה שרואים, כותבים או קוראים. לדוגמא: האות E הניצבת כאן על הדף נראית על ידי כולם כשפניה מופנים משמאל לימין. ואולם, אם אני הנני אותה E במצב הוויה, אזי המצב הפוך. הבה ונדמה לעצמנו שה-E רשומה עלינו, על החזה. במקרה זה יראו כל האחרים שפניה מופנים משמאל לימין. אני, מכל מקום, אחווה אותה מבפנים כלפי חוץ, מימין לשמאל, היות ואני היא אותה ה-E. לחוות את ה-E פירושו להיות ה-E. אם נבין זאת יהיה ברור לנו, מדוע חייבים כל הכתבים הקדושים האלה להיות כתובים מימין לשמאל.
משמעות המילה טארוט (TAROT ולפיכך המילה בעברית צריכה להיכתב “תארות”) מתבהרת כשהיא כתובה במעגל כך ש-ת (T) אחת מיותרת.
אם נקרא כנגד כיוון השעון נקבל את המילה תורה (TORA). שמשמעותה בעברית היא חוק. אם נחל לקרוא מלמטה בכיוון השעון שוב לפי העברית, מימין לשמאל, נקבל את המילה רותה (ROTA) המרמזת על המחזוריות האינסופית שביקום (Rotation = מחזוריות). היות שכל אות באלף־בית העברי היא גם מספר, הרי כשאנו בונים מילה כלשהי אנחנו מקבלים בו בזמן שרשרת מספרים. אם נחבר אותם תחיה התוצאה סכום כולל של הספרות. יש לכן לכל מילה ולכל שם, סכום כולל. כתבי הקודש כתובים כך שהסכום הכולל של כל מילה ושל כל שם הוא הרבה יותר משמעותי משהיינו משערים תחילה.
היה באירופה עוד גזע אחד פרט ליהודים שהפיץ את תהילת הטארוט: הצוענים, המשתמשים עדיין בקלפי הטארוט להגדת עתידות. למרות שציורי הקלפים שלהם מנוונים במידה רבה, במיוחד אלה של הארקנה הגדולה, בכל זאת ניתן לזהותם מייד כקלפי טארוט. הם מוכרים על ציוריהם העתיקים, כקלפים צועניים. ספק רב אם הצוענים קיבלו קלפים אלה מהיהודים. היהודים מגינים בקנאות על סודותיהם ועל המסורות הדתיות שלהם מעינו החקרנית של זר. ואין זה סביר שהם מסרו לידי הצוענים את הקלפים המהווים חלק מכתבי הקודש שלהם. ההנחה הסבירה ביותר היא, שהצוענים קיבלו את הטארוט מהמצרים, או מגזעים עתיקים יותר: דומה שהמילה האנגלית ״gypsy״ מורה על כך שהצוענים נחשבים במקורם למצריים (Egyptians). מכל מקום, מחקרים הראו שהצוענים הינם ממוצא הודי. השפה הצוענית ושמות המספרים זהים לאלו של ההינדים. אך האין זה נכון, שמוצא שני גזעים עתיקים אלו, המצרים וההודים כאחד, נובע מאותה ארץ מוצא, מאטלנטיס? קיימות הרבה עדויות התומכות בכך ובמיוחד הערותיו של פיתגורס בנושא…
אם כל מה שאמרנו עד כה הובן כהלכה, הרי ברור שניתן להשתמש בקלפי הטארוט בדומה לאבני הפסיפס, כדי לייצג את דמותו הרוחנית המדוייקת של האדם ובה במידה את גורלו.
ובכל זאת, כיצד מסוגל אדם בור לערוך בפסיפס את התמונה המדויקת של נפשו, אם אינו מכיר את התבנית הפנימית שהנחתה את בריאתו? באיזו תבנית עליו להשתמש בעורכו את אבני הפסיפס, את קלפי הטארוט, במטרה להשיג תמונה אמיתית?
קיימת דרך פשוטה לעשות זאת וניתן להוכיח את דיוקה באופן מתמטי, באמצעות תורת ההסתברות. שום יצור חי, ומכאן גם שום אדם, אינו יכול להחצין מאומה מלבד מה שהינו בעצמו! כל הערה שלו, מחשבה, מילה ומעשה, מסגירים רק את מה שהינו באמת. כתב ידו, הילוכו, הקטנה שבמחוותיו, כל אלה הינם תוצאת הכוחות הפועלים בקרבו. אין דבר מקרי, הכל הוא התגלות ישירה של העצמיות, המודעת והבלתי מודעת כאחד. מכאן, שלא תהיה זאת יד המקרה איך ירים האדם את קלפי הטארוט, איך יטרוף אותם, כמה קלפים ירים כשהוא חותך את החפיסה ובסופו של דבר באיזה סדר הוא מחלק אותם. בני האדם גילו עובדות אלו כבר בתקופה העתיקה, או שלמדו אותן מהמקודשים! זאת הסיבה שגיל אמנות פתיחת הקלפים, לבחינת דמותו הפנימית של האדם וסיכוייו בעתיד, הינו כגיל המין האנושי.
אנו מניחים לכן, שכשאנו מרימים את הקלפים, מערבבים, חותכים ופותחים אותם, אנחנו משתמשים בשיטה טובה ביותר המבוססת על הנסיון של אלפי שנים. ופרשנו אפוא את דמות עצמיותנו ואת יעודנו. פרשנו אמנם לפנינו את דמותנו הרוחנית, אך אין אנו מבינים אותה! ההבנה תיתכן רק אם נדע את המשמעות הסמלית הפנימית של כל קלף וקלף. לאחר שנחדור לתוכו בשלמות ונתפוס איך מתייחסים הקלפים האחד למשנהו כשהם מונחים על השולחן זה ליד זה וזה מעל לזה, דהיינו ההשפעה שנודעת להם זה על זה.
על מנת שנוכל להבין את דמותנו שלנו נודעת אפוא חשיבות מרבית לכך, שנדע את המשמעות וההגיון הפנימי של הקלפים השונים. אנו מסתכלים על הקלפים לעת עתה, רק בדרך שאנאלפבית בור מביט באותיות. אין האותיות עבורו יותר מצורות שחורות על נייר. העובדה שאלו הן אותיות, הדרך שהן נהגות והשמות המציינים אותן – כל אלה מהווים עבורו תעלומה גמורה. הוא אינו מבין את האותיות ואף לא את המילים המורכבות מהן, לא כל שכן את המשפטים הבנויים מהמילים. הוא איננו חושד בצורות השחורות הללו בעלות הצורה המוזרה, שהן יכולות להביע משהו. בדיוק בצורה זו מסתכל האדם שאינו מקודש על קלפי הטארוט. הוא אינו מבין את הקלפים הבודדים אף לא את משמעות הסדר שלהם. הוא אינו מבין אפילו את האותיות והמספרים שבציורים, ככל שייטיב הוא לקרוא ולספור. שכן יש לאותיות ולמספרים אלו בקלפי הטארוט, משמעות מיסטית עמוקה יותר במובן הקבלי, משיש לאותיות ולמספרים רגילים. אין שום דבר מקרי בקלפים אלה, אין שום קו או צבע ללא משמעות, הם שייכים למובנם הפנימי של הקלפים.
ואולם למבין אותם, מהווים קלפים אלה אמצעי נפלא להשגת הכרה עצמית. שכן הבה ונחשוב על כך, מה קורה כאשר בור ועם הארץ בוחן את דמותו במראה? הוא רואה את בבואתו בדרך שהוא רואה את הקלפים הפרושים לפניו. אולם כשם שאין הוא מצליח להבין את הקלפים – הוא רק מביט עליהם – כך גם אינו מצליח להבין את דמותו הנשקפת אליו. הוא רק מביט על דמותו ולא מסתכל לתוכה. ואולם, לכל קו, תצורה וגוון שעל פניו וגופו, נודעת משמעות פנימית עמוקה. דמותו החיצונית נושאת בחובה את דמות ישותו הפנימית הבלתי נראית, המודעת והבלתי־מודעת כאחד. אין לאדם שום מושג שמאחורי דמותו החיצונית חבוי בתת־מודע שלו חלק גדול מאוד של יישותו, וגם על כך, שזוהי מטרתנו הגדולה בקיומנו הארצי, להביא תת־מודע זה שבתוכנו לכלל מודעות. קלפי הטארוט מגישים לנו סיוע יחיד במינו במשימה כבירה זו של הערת התת־מודע והעלאתו אל מודעותנו, ולהשיג על ידי כך הכרה עצמית מושלמת. טבעם של קלפים אלו, שהם יכולים להביא לתגובה חזקה של התעוררות בתת־מודע של האדם. יש רק לבחון אותם בזה אחר זה ולקרוא בעניין את התיאור הנוגע להם, כדי להיטיב ולהבינם. כשאדם מגיע לקלף המתקשר למצבו הפנימי, יתעורר בו לפתע העניין, הידיעה שהוא מוצא את עצמו ברמה המודעות המתייחסת לאותו קלף, מכה בו כהלם חשמלי. הוא יבין את הקלף הזה בשלמות. הוא ימצא אותו מלא חיים ומשמעות ויחוש בעמקי ישותו בהיענות חזקה. עם שאר הקלפים הוא יחווה את ההיפך. הוא ימצא אותם חסרי חיים, לא מעניינים ומתים. הם אינם אומרים לו דבר, ואפילו אם יבין אותם שכלית, לא תהיה להם כל תהודה בנפשו. אם יבחן הוא את הקלפים בזה אחר זה, יאיר אור בהיר את נפשו ויפקח את עיניו לראות, היכן עליו לעבוד עדיין על עצמו וכיצד עליו לשנות את עצמו, כדי שיוכל לבוא על סיפוקו.
כל מי שאחז קלפים אלו ובחן אותם אחד לאחד, יכול להעיד שהם עוזרים לנו להעיר את התת־מודע ולהביאו למצב של מודעות ולרכוש בכך הכרה עצמית – הבנה מעמיקה של עצמנו. הם מעין מראה רוחנית, המאפשרת לנו לא רק לזהות בה את עצמנו, אלא גם לבחון וללמוד את עצמנו באופן מעמיק. כך לומדים אנו להכיר, שקלפים מסוימים מתקשרים בדרך מוזרה בדיוק למצבנו הפנימי ובה בעת למצבנו ביחס לעולם. אנו מבינים פתאום את עצמנו ואת יעודנו. אנו מבינים מדוע מוביל אותנו הגורל שוב ושוב לאותו מצב קשה ומדוע צריכים אנו לפתור אותן בעיות פעם אחר פעם. אנו מבינים שהסיבות לגורלנו נמצאות בתוכנו. עלינו לשנות לכן את עצמנו, כדי שגם גורלנו ישתנה. גורלנו משתנה מעצם העובדה, שאנו מתחילים להגיב אחרת לכל הקורה אותנו.
קלפים אלה מאפשרים לנו לראות בבהירות ולהבין לא רק את מצבנו הנוכחי, אלא גם את מצבנו בעבר, ובמובן מסויים נהיה מסוגלים לחזות גם את עתידנו. הגורל הוא סך כל התגובות לפעולותינו. אם נדע אילו קלפים מייצגים את מצבנו הפנימי, נהיה מסוגלים גם להסיק מהם על מה שגרם לנו לפעול בדרך מסויימת. נדע גם, מדוע עלינו לשאת בתוצאות מעשינו כ״גורל״. ואם איננו מרוצים מחיינו אנו שבעי רצון לגמרי – ורק לעיתים רחוקות יכולים אנו לומר על עצמנו – יאפשרו לנו הקלפים גם לגלות, את מה שיכול לעזור כדי לצאת ממצבנו ומקשיינו הנוכחיים. כמובן שמצבינו הפנימיים טבועים בנו, גם כשאין אנו מרימים את הקלפים. אך הקלפים מאפשרים לנו להשיג הבנה ברורה של חיינו ומאפשרים לנו את בעיותינו, ביתר קלות ומהירות.
כך מתחילים הכוחות הרוחניים של קלפים מוזרים אלה להשפיע על האדם והשפעה זו מתגברת ביחס ישר לשיפור הבנת הקלפים. ככל שתגבר עליו השפעתם כן תגדל מודעותו לעצמו, לעצמי שלו, וכן ייטיב להבין שקלפים אלה מסמלים את מארג נפשו. כך מקרבים הטארוט את האדם יותר מתמיד אל מטרתו הגדולה, שהיא ידיעת עצמו, להיות עצמו.
כאשר אתם אוכלים, האורגניזם שלכם מעכל את היסודות השימושיים ומרחיק את היסודות הזרים והמזיקים. אבל לא כל אורגניזם בריא דיו כדי לזהות ולהפריד בין השניים, אם בשל העובדה שהעמסתם עליו יותר מדי אוכל, ואם משום שהמזון שלכם מכיל יותר מדי יסודות מזיקים. כשזה קורה, מצטברת פסולת ברקמות של האיברים השונים, ובמיוחד במעיים.
אבל אפילו מזון טהור משאיר תמיד פסולת בגופנו, וזוהי הסיבה שבגינה כדאי לצום מדי פעם, על מנת לאפשר לאורגניזם שלנו לבצע את תהליך הטיהור הדרוש. הצום הוא שיטה שהטבע מלמד בעצמו: אני משוכנע שלכולכם הייתה הזדמנות לצפות בכך, כאשר בעל חיים חש ברע, האינסטינקטים שלו מורים לו לצום. בעל החיים החולה מתחבא במקום מסתור שקט, מחפש קצת עשב מסוג זה או אחר שיפעל כחומר משלשל וממתין כך להחלמתו.
אפילו מזון טהור משאיר תמיד פסולת בגופנו, וזוהי הסיבה שבגינה כדאי לצום מדי פעם.
כאשר אתם מבחינים בשכבת אבק עבה על הרהיטים בביתכם, אתם יודעים שעליכם להתחיל בניקיון. אבל כאשר הדבר נוגע לגוף שלכם שזקוק לניקוי לפחות פעם בשבוע ולמיליוני העובדים בגופכם (תאי הגוף שלכם) שזקוקים למנוחה מדי פעם, עושה רושם שקשה לכם להבין זאת! מחלות מסוימות מלוות בתסמינים של חום, נזלת, עיניים דומעות ופריחות בעור: אלה הם סימנים לכך שתהליך של ניקוי וטיהור גופני נמצא בעיצומו. כיוון שאינכם מסוגלים לקבל החלטה ולבצע את העבודה בעצמכם, האיברים שלכם נאלצים לקחת את היוזמה לידיהם.
הצום הוא הרגל בריא מאוד ואם התנאים מאפשרים זאת, מומלץ מאוד לצום למשך יממה, פעם אחת בשבוע. במשך יממה זאת, השתדלו להקדיש את זמנכם במיוחד לעבודה הרוחנית: התחברו לישויות של אור, בחרו במוזיקה או בקריאה מעוררות השראה, טהרו את מחשבותיכם ורגשותיכם. מי שמקבל על עצמו את משמעת הצום, יגלה תוך זמן קצר כיצד ריח הפסולת מסתלק מגופו ונעשה נעים וטוב יותר.
אל תזדעזעו ממה שאני אומר, פשוט חשבו שאני הרופא שלכם: אם אתם שמים לב שליציאות ולזיעה שלכם יש ריח חזק ולא-נעים, זה סימן שאתם חולים, בין אם ברמה הפיזית או ברמה הנפשית. אולי תגידו שהריח תלוי בסוג האוכל שאכלתם באותו יום, אבל זה לא נכון. למעשה, אתם יכולים לבדוק זאת בעצמכם: אם אתם מודאגים, כעוסים או אכולי קנאה במשך כמה ימים, תגלו שהריח משתנה. הכול מתבטא בריחות הגוף.
צום בן מספר ימים עשוי להועיל לכם, אבל גם כאן התנאים חייבים להיות מתאימים. עדיף, למשל, לצום בזמנכם הפנוי, כדי שתהיו חופשיים לקרוא, לצאת לטיולים ברגל, לעשות מדיטציה, להתפלל ולהאזין למוזיקה. בנוסף לכך, כשאנחנו צמים אנחנו מזינים את עצמנו באוויר במקום במזון, ולכן עדיף לשהות במקום שבו האוויר נקי וטהור.
אנשים רבים סובלים מתסמינים שונים כשהם צמים: כאבי גב, דפיקות לב, כאבי ראש וכו’. כיוון שזוהי שפתו המיוחדת של הטבע ואותה אין הם מבינים, הם מצהירים: “לעולם לא עוד! הצום הוא לא בשבילי!” זוהי חשיבה מוטעית. תחושת החולי ואי הנוחות הגופנית הם מסרים מהטבע, הבא להזהיר אותנו שיום אחד האיברים הללו יסבלו. לכן אם ברצונכם להכיר את נקודות התורפה שלכם, צומו במשך כמה ימים. אם אתם חשים כאב באחד מאיבריכם, דעו שזאת אזהרה: ייתכן שיום אחד תחלו במחלה שקשורה לאיבר זה, ועליכם לנקוט באמצעי זהירות מתאימים.
כל זמן שהדבר נעשה בצורה מתקבלת על הדעת, הצום אינו מסוכן ואינו יכול לגרום לכם כל נזק. העדות לכך היא העובדה שאי הנוחות מורגשת במיוחד בשני ימי הצום הראשונים ואחר כך היא נעלמת. אם מקור חוסר הנוחות היה בצום הרי שהוא היה מתעצם, בעוד שלמעשה אתם מתמלאים בהדרגה בתחושה עמוקה של שקט ושלווה. אף אחד לא מת מצום של כמה ימים מדי פעם, אך מיליונים מתו מאכילת יתר!
עם תחילת הצום, ייתכן שתחושו שלא בטוב, כיוון שהאורגניזם שלכם אינו מבין את השינוי הפתאומי הזה בשגרה. אך אנא, אל תסיקו מהתוצאות הראשונות והזמניות הללו שמסוכן לצום. נהפוך הוא: אלה שמרגישים לא טוב בהתחלה, הם דווקא אלה שצריכים לצום יותר מכולם. הם מרגישים לא טוב בגלל כמות גדולה של פסולת רעילה המוצאת לפתע את דרכה אל מחזור הדם שלהם, כתוצאה מהטיהור שהצום גורם. אנשים רבים מתרשמים רק מהתופעות החיצוניות וחושבים שהצום יחליש אותם ויגרום להם להיראות חולים. גם במקרה זה, ייתכן וזה מה שבאמת יקרה בתחילה, אבל אחרי כמה ימים מתחילים להרגיש טוב יותר, הבעיות נעלמות ואתם רעננים, קלים ונאים יותר למראה!
אם אתם רוצים לצום, יהיה עליכם לשנות את השקפתכם: אם לא תרגישו טוב, אל תיבהלו, המשיכו עד שתרגישו טוב יותר. אם תפסיקו לצום מיד עם הופעת הסימנים הראשונים של חוסר הנוחות, אתם תעשו בדיוק את אותה טעות שעושה מי שלוקח כדורים ברגע שהוא מרגיש שיש לו חום. נכון, הם משפרים את ההרגשה מיד, אבל הם לא תופסים שעל ידי סילוק החום, הם בעצם סוללים את הדרך למחלה רצינית בעתיד.
אם תפסיקו לצום מיד עם הופעת הסימנים הראשונים של חוסר הנוחות, אתם תעשו בדיוק את אותה טעות שעושה מי שלוקח כדורים ברגע שהוא מרגיש שיש לו חום.
תנו לאורגניזם שלכם להגיב באופן חופשי, בדרכו שלו. כאשר הוא חסום על ידי פסולת, הוא מנסה להיפטר מהזיהום על ידי יצירת חום, כדי להמיס את החסימה ולכן החום עולה. עליכם להשלים עם העלייה בחום: היא פשוט מראה שגופכם מנקה את עצמו. למעשה, אתם יכולים לעזור לעבודה זו בעזרת שתייה מרובה של מים חמים ורתוחים. שתו כמה כוסות מים חמים בזו אחר זו ואז ירד חום גופכם תוך זמן קצר: המים החמים מרחיבים את הצינורות בגוף וכך מאפשרים זרימה חופשית יותר של הדם, ועל ידי כך מזורזת הובלת הפסולת וזיהומי הגוף אל איברי ההפרשה ונקבוביות העור החוצה.
שתיית מים חמים בשעת הצום היא הרגל מצוין. הרתיחו את המים למשך כמה דקות ותנו לסידן לשקוע לפני שאתם שותים אותם. כל מי שרחץ אי פעם כלים מכוסים שומן, יודע שהמים הקרים חסרי כל תועלת: חייבים מים חמים, כדי להמיס את השומן. כמו כן, מים קרים בתוך גופנו משאירים הרבה יסודות וחומרים במקומם, בעוד שמים חמים ממיסים זיהומים ומפרישים אותם החוצה דרך הכליות, העור וכו’, ומותירים אתכם מטוהרים וחיוניים יותר. למעשה, רעיון טוב לשתות מים חמים כל בוקר על קיבה ריקה. מים חמים מנקים את צינורות הגוף ובכך מהווים תרופה מצוינת לטרשת העורקים ולשיגרון.
בהתחלה, אף אחד לא אוהב לשתות מים חמים, אבל אט אט מתחילים להרגיש כמה זה מועיל ואז הדבר הופך להנאה אמיתית. מים חמים הם התרופה הטבעית ביותר והכי פחות מזיקה שקיימת, אבל אף אחד לא מתייחס אליה ברצינות, אולי מפני שזאת תרופה כה פשוטה וזולה. אחד האחים שלנו באחווה הלבנה בבולגריה ריפא את עצמו פעם בעזרת מים חמים, אחרי שהרופא שלו לא הצליח לרפא אותו בתרופות אחרות. כשחזר אל הרופא שלו וסיפר לו כיצד ריפא את עצמו, הרופא שלו ענה: “כן, אני יודע שמים חמים מסוגלים לחולל ניסים במקרים רבים, אבל ודאי תסכים איתי שאין באפשרותי לבקש כסף מהמטופלים שלי עבור ביקור, אם התרופה היחידה שאני רושם להם היא מים חמים!”
כמובן שבמהלך הצום, הגוף הפיזי מרגיש מקופח, אבל הגוף האתרי מפצה על כל מה שחסר באמצעות תרומת יסודות אחרים, טהורים ומעודנים יותר. תפקידו של הגוף האתרי הוא לטפל בגוף הגשמי ולדאוג שהוא יקבל אנרגיה כל הזמן. לכן הצום מעורר את הגוף האתרי לפעילות מחודשת, פעילות שמתרחשת ברמה אחרת, כדי שבינתיים יוכל הגוף הפיזי לנוח.
כמובן שבמהלך הצום, הגוף הפיזי מרגיש מקופח, אבל הגוף האתרי מפצה על כל מה שחסר באמצעות תרומת יסודות אחרים, טהורים ומעודנים יותר.
כמובן שאם אתם צמים יותר מדי, הגוף האתרי נאלץ לעבוד יותר מדי בשעה שהגוף הפיזי אינו עושה דבר, וגם זה לא טוב. הגוף הגשמי והגוף האתרי הם שותפים, ואם רק אחד מהם עובד, מופר האיזון ביניהם. חייבת להיות חלוקת עבודה הוגנת בין השניים.
לסיום, ברצוני להגיד כמה מילים על הדרך לסיים צום שנמשך כמה ימים: חשוב מאוד שתבינו שאפשר למות, אם חוזרים באופן פתאומי להרגלי האכילה הרגילים. ביום הראשון לשבירת הצום, מומלץ לשתות כמה ספלים של מרק זך. ביום השני אפשר לאכול קצת מרק עם צנימים, וביום השלישי אפשר להתחיל לאכול אוכל קל רגיל, אבל לא יותר מדי. אם תנהגו כך, לא תסכנו את עצמכם כלל וכלל.
לאחר צום שכזה תחושו תחושות חדשות ומעודנות, יהיו לכם התגלויות חדשות, ומעל לכול, תרגישו צעירים יותר, קלים יותר ומשוחררים מנטל כבד. תחושו כאילו המעמסה שהכבידה עליכם והשפילה את קומתכם נעלמה ואיננה, וכי הפסולת והזוהמה נשרפו כליל.
יש עוד הרבה מה ללמוד על תחומים מעניינים מאוד בענייני הצום, אבל לצערנו הבורות והפחד מונעים מהאנשים ללכת בעקבות המורים הרוחניים מן העבר וההווה, והודות לעצותיהם החכמות, לחדש, לרפא ולתקן את עצמנו בעזרת הצום.
הקטע לקוח מתוך הספר היוגה של התזונה.
“מבלי לרסן את תעתועי המחשבה,
שירו של מילארפה, מתוך חיי מילארפה
דבריך יהיו אך צליל ריק וחסר משקל.
מבלי להכיר את דרך האמצעים לעומקה,
מאמציך לא יפיקו דבר.
מבלי להכיר את הנקודות המהותיות,
חרף מאמצך – רק תתמהמה בדרך.
מבלי לצבור זכויות רבות,
להקדיש את חייך לעצמך בלבד
יביא למעגל של לידות חוזרות ונשנות.
מבלי לוותר על מה שצברת למען הדהרמה,
חרף תרגוליך – לא תשיג מידות טובות”.
אני בטוח לגמרי שהסליחה, ההודיה והחמלה, הם בין ערכי המפתח החשובים ביותר למין האנושי בתקופתנו. אין מנוס עבורנו מלהבין זאת היום, וסיפור כמו זה של מילארפה יכול לאפשר לנו להתקדם בנתיב זה של הבנה שבו נמצא כיום המין האנושי בכללותו.
על מילארפה, שחי בטיבט במאה ה-11, מספרים שהיה מכשף, קדוש ומשורר. העובדה שמילארפה מגלם שלוש יישויות כמעט נבדלות מאפיינת אנשים שמהווים מודלים אנושיים, ארכיטיפים כמעט, מעבר למרחב ולזמן, מודלים אשר מייצגים מגדלורים לאורך נתיב ההתפתחות של האדם. מילארפה יכול להוביל אותנו גם כיום אל הגילוי של מה שאנחנו, ובעיקר של מה שביכולתנו להפוך להיות.
כדי להעמיק בחקר של עצמנו, עלינו לקבוע ראשית כל את נקודת המוצא, ונוכל לעשות זאת מתוך התבוננות במצב שלנו. בתחילת סיפורו של מילארפה אנו מוצאים אותו יתום מאב ושרוי בעוני, כאשר אימו מאלצת אותו ללמוד את רזי הכישוף שיאפשר לו לחלץ אותם מהמצב שלהם, שמהווה מצב של צורך חזק, ושמייצג בצורה מסוימת את המצב שבו נמצאת כיום האנושות. כדי להכיר את הצרכים שלנו ואת הסיבה שבשלה יש לאדם כל כך הרבה צרכים, עלינו לחקור משהו אישי ועמוק מאוד, אך באותו הזמן משהו שהוא גם קולקטיבי לגמרי. כל אחד מאיתנו הוא אינדיבידואל יחיד במינו, שעליו לעבור דרך אישית משלו, שיש לו סיפור משלו, אבל בדרך האישית שלו הוא מצטלב בדרכם של בני אדם רבים אחרים, וכך הוא יוצר רקמה צפופה של יחסים ואירועים.
כל אחד מאיתנו הוא אינדיבידואל יחיד במינו, שעליו לעבור דרך אישית משלו, שיש לו סיפור משלו, אבל בדרך האישית שלו הוא מצטלב בדרכם של בני אדם רבים אחרים, וכך הוא יוצר רקמה צפופה של יחסים ואירועים.
ברור לכל שכיום אנו חיים בתקופה היסטורית מיוחדת, למרות שיכול להיות שגם בני תקופת הרנסנס, או מי שחיו בשנת אלף לספירה ועוד רבים אחרים חשבו בדיוק כך. כנראה שאפשר לומר שכל תקופה בהיסטוריה שלנו היא מיוחדת, והיא עוד יותר מיוחדת עבור מי ששואלים את עצמם מה המשמעות של להיות כאן היום, ולפיכך, מהי המשמעות של הקיום הזה, במובן של ההזדמנות של כל אחד מאיתנו לתרום להתפתחות למען המכלול ולמען כולנו, כשאנו מתחילים מעצמנו כמובן. שהרי איננו יכולים לחשוב על תרומה לקולקטיב כל עוד איננו מפתחים את החזון שלנו עבור עצמנו כחלק מאותו מכלול גדול יותר.
המשמעות האטימולוגית של המילה “התפתחות” באיטלקית (sviluppare) היא “למוסס את הקשרים”. אילו קשרים? הקשרים שנוצרו בעקבות בלבול והבנה חלקית של ההזדמנות הקיימת בלהיות כאן ועכשיו. להתפתח, על כן, משמעו להתעמת עם שאלה אחת באופן מיוחד: מה משמעות הקיום שלנו כאן ועכשיו? האם אנחנו מבינים את הערך של מה שניתן לנו במתנה? האם אנחנו מבינים עד כמה יקר הגוף הזה שלנו? האם אנחנו מבינים כמה אנרגיה זזה בתוכנו בכל יום בצורה של מחשבות, רגשות ומעשים? ודווקא המעשים הללו, שלעיתים אנחנו פחות מודעים אליהם, כמו החיוך שעל פנינו, תנועת יד קטנה, מכה שספגנו, מילה שנחרטה בליבנו או שנאמרה על ידינו… כל אלה משפיעים בצורה חזקה על חיי היומיום שלנו. לכן, יש לנו תפקיד מכריע – כחלק מהמין האנושי, ששונה מכל שאר המינים שמאכלסים את כדור הארץ ושמסוגל להגדיר את עצמו כמין הגבוה ביותר שחי על פני הכוכב שלנו: הוטלה עלינו המשימה להשתנות בעצמנו על מנת לשנות את כל השאר. זהו לב ליבו של סיפור חייו של מילארפה, סיפורו של אדם שהצליח לשנות את עצמו למרות הכול, ושמתוך תהליך השינוי שלו הצליח להשפיע משמעותית גם על העולם שסביבו.
האלמנט הבסיסי של החיים הוא ללא ספק השינוי. לאורך מיליוני שנות אבולוציה המין האנושי השתנה, ואכן גם כיום אנחנו טוענים שאנחנו חלק ממין חדש: “הומו-ספיינס-ספיינס”. “ספיינס-ספיינס”, הייתה ודאי אומרת ריטה לוי-מונטלצ’יני, זוכת פרס נובל היהודיה-איטלקייה, הוא רק מי שמצליח לבצע הערכה של אירועי היומיום שלו לאור התנסויותיו הקודמות ומבלי להניח לעצמו להיסחף אחר משברים רגשיים שקשורים בפחד להיתקל בדברים לא צפויים. בבסיס הרעיון הזה, שהגתה לוי-מונטלצ’יני, ישנו רעיון נוסף, והוא העובדה שאנחנו עדיין לא לגמרי “ספיינס-ספיינס”, או “ספיינס-ורוס”, שנחשב כיום למין שמסוגל להכפיף את התגובה שלו לידע שרכש, אלא יותר אוסטרלופיתקוס. מי היו האוסטרלופיתקוס? בני משפחה קרובים שלנו, שנכחדו לפני 2 מיליון שנה, ושבשלב מסוים בהיסטוריה החליטו שהם חייבים להרחיב את אזור המחיה, מסיבה ביולוגית ופיזית פשוטה: כדי להישאר בחיים. הם היו זקוקים ליותר מזון מפני שהם התרבו, וכדי להשיג את המזון הזה היה עליהם לעשות מעשה אמיץ: לעזוב את המקום הבטוח שהעצים סימלו עבורם ולרדת אל האדמה החשופה, אל הערבות, היכן ששכנו חיות פרא.
שני צרכים בסיסיים הקשורים שניהם ביצר ההישרדות דחפו אותם לחיות יחד. הראשון הוא: אני זקוק למזון על מנת להישאר בחיים. והשני: אני חייב להימלט מחיות הפרא שרוצות לטרוף אותי על מנת להישאר בחיים. אבל שני הצרכים הללו החלו להתנגש זה בזה, ומתוך הצורך לפתור את הקונפליקט ביניהם אנחנו נולדנו, מתוך האמונה ביכולת. האוסטרולפיתקוס בחר לרדת מהעץ מתוך אמונה ביכולות שלו. הוא אמר לעצמו: “אני אתעמת עם האריה!” ובאותו הרגע כל המין של האוסטרלופיתקוס ביצע קפיצה התפתחותית. מתוך ההתגוננות מהדב או מהאריה, מאותו מצב של צורך נוצר למעשה ערך. מהו? היחד. הם אמרו לעצמם: “ביחד אנחנו נוכל להתגונן טוב יותר מפני הדוב”. “אנחנו”, או “יחד” אם תרצו, היא מילת הקסם שהובילה להתפתחות של המין שלנו באותו רגע בהיסטוריה שלנו. וגם כיום מילת המפתח של החיים שלנו היא עדיין “יחד”. והמעבר הנוסף שעלינו לעשות בכיוון זה הוא: יחד רק עם עצמנו? לא. מה שמתבקש מאיתנו היום הוא רמת הבנה גבוהה יותר של המילה “יחד”. אם לפשט נוכל לומר: יחד עם הכול.
אנחנו יכולים להגדיר את ההומו ספיינס-ספיינס כמי שמבין את קשר הגומלין הבלתי ניתן לניתוק בין כל חלקי הבריאה: אני כמוך, אני איתך, אנחנו יחד בתוך העולם הזה, על פני כדור הארץ, עם המערכת האקולוגית שלו. אנחנו נמצאים בקשר לא רק עם העולם החיצוני: האקוסיסטם, העצים, הפרחים, הפירות, העננים, המים וכן הלאה, אלא גם עם עצמנו, ולכן חשובה היכולת שלנו לבצע “בדיקה אקולוגית”, כפי שכינה זאת גרגורי בייטסון. בדיקה אקולוגית של המחשבות שלנו, של הרגשות שלנו ושל הפעולות שלנו.
המבט החיצוני קורא לנו גם למבט פנימי קשוב יותר, כיוון שלעיתים קרובות אנחנו מוסחים בדעתנו וחסרי יכולת לכבד את מה שהחיים מעניקים לנו, את העולם שבו אנחנו מתארחים ואת שאר היצורים החיים. עלינו להיווכח שלעיתים קרובות אנחנו מפגינים חוסר כבוד לעצמנו, ומאפשרים לגורמים מזהמים, שנוכל לכנות “שדים” או “רעלנים”, להתארח בתוכנו. המעבר הזה הוא חשוב, מפני שהמבט החיצוני שלנו על העולם מאפשר לנו להתבונן בעצמנו ולהיווכח שגם אנחנו לפעמים חסרי תשומת לב. העולם החיצוני משקף לנו את העולם הפנימי שלנו, וקל להבין שממש כפי שפעמים רבות איננו קשובים כלפי חוץ, כך קורה גם כלפי העולם הפנימי שלנו. זה קורה משום שאנחנו מאפשרים לעצמנו לארח בתוכנו את הרע שלנו ולא את הטוב שלנו, שאמור להיות מטרתנו הקבועה והיחידה. למעשה כיום אנחנו יודעים – ומדע חקר המוח מוכיח זאת הודות לאפשרות החדשה שהוא מביא להביט לתוכנו – שרגשות ומחשבות מסוימים, כמו השנאה, הטינה והאלימות, הם רעילים להחריד, ומחלישים הן את הגוף שלנו והן את היכולת שלנו לחוש הנאה או אמפתיה וחמלה כלפי האחרים, אך במיוחד הם פוגעים ביכולת שלנו לשנות את נקודת המבט שלנו על החיים, על הדברים ועל מערכות היחסים ביניהם.
כיצד קשורים לכל זה הסליחה, ההודיה והחמלה שבאות לידי ביטוי בצורה מופלאה כל כך בחייו של מילארפה? הסליחה, כמו ההודיה והחמלה, מהווה נוגדן לתגובתיות שלנו. הסליחה היא הנוגדן החשוב ביותר, אולם לא ניתן להבין את הסליחה ואת התהליך המרפא שלה, אם אין ברשותנו מודעות למה שמרעיל אותנו באופן יומיומי. אם למשל תחרותיות בריאה מעוררת בנו מוטיבציה, כשהתחרות נעשית קיצונית, היא הופכת לרעילה. כשאנחנו מתבוננים ביכולותיהם של אחרים ועולה בנו רצון להיות מוכשרים כמותם, זה דוחף אותנו להשתפר. אולם אם אנחנו מניחים לקנאה בהצלחתם של אחרים להשתרש בתוכנו, לא רק שהיא אינה מעוררת בנו מוטיבציה להשתפר, אלא היא מונעת בעדנו מלהשתפר, מפני שבשלב מסוים היא מתחילה להרעיל אותנו. אם אני מסתכל על האחר ורואה בו את מה שהייתי רוצה להפוך להיות, ובעקבות כך אני מרגיש דחף לפעול, ניצת בי תהליך של שיפור, וכל הדברים שאני מייצר בתוכי (האנדורפינים במקרה זה) עוזרים לי להגשים את השינוי החיובי הזה שלי. אולם אם התהליך הוא הפוך, כלומר אם החומרים שניצתים בתוכי רעילים, הם מעכבים את תהליך השיפור שלי. זאת מכיוון שחל צמצום ביכולת למצוא פתרונות חדשים ויצירתיים אצל מי שמארחים בתוכם חומרים רעילים. מי שלעומת זאת מצליחים לשמר לנגד עיניהם (בתהליך של פרפיגורציה – לדמות מראש) גרסה משופרת של עצמם, מי שנושאים את מבטם אל מודלים, מי שבטוחים ביכולת שלהם להפוך להיות דומים להם או אף להתעלות עליהם ביום מן הימים, מפרישים בתוך עצמם חומרים שתומכים בשיפור שלהם.
מילארפה, שנהג לתרגל במערות, כשהוא ניזון אך ורק מסרפדים, נאלץ להתמודד עם דמויות שונות: עם אחותו, עם הנערה שהיה אמור לשאת לאישה, ועם כל האנשים הללו הוא חולק את חוויית ההתמודדות עם עצמו. הוא מסכם בשיר היפהפה שהשאיר את חותמו בעולם.
“הסוס, שהוא תודעתי – עף כמו הרוח.
שיר מתוך הספר חיי מילארפה
כשאתפוס אותו, באיזה חבל אתפסהו?
כשאקשור אותו, לאיזה יתד אקשרהו?
כשיהיה רעב, באיזה מזון אאכילהו?
כשיהיה צמא, מאיזה נהר אשקהו?
כשיהיה לו קר, לאיזה מחסה אביאהו?”
רוב בני האדם היו רוצים שהאחר יהיה מושלם עבורם, אבל הם אינם דורשים זאת מעצמם באותה מידה. נאה דורש נאה מקיים, כלומר עלי להתאמץ ולהיות בעצמי מה שאני מבקש ואף דורש מהעולם, אחרת מי יצית בתוכי את התהליך הזה? עומד לרשותנו המחשב המשוכלל ביותר בעולם, אנחנו יכולים להזיז כל דבר שאנחנו רוצים בפשטות באמצעות מחשבה או רעיון. אנחנו יכולים “למחוק” את העולם שיצרנו ואנחנו יכולים ליצור אותו מחדש כראות עינינו, ואנחנו יכולים אפילו לחוות בצורה פיזית כיצד היכולת הזאת לסדר מחדש את הדברים בתוכנו משנה את הדרך שבה אנו תופסים את המציאות.
הסליחה היא אינה מותרות אלא צורך ממשי של כולנו, ואף שעדיין איננו מודעים לכך, זה הכרחי לסלוח.
זהו מעבר הכרחי שמוביל אותנו אל הסליחה ואל הבנת הצורך בה. הסליחה היא אינה מותרות אלא צורך ממשי של כולנו, ואף שעדיין איננו מודעים לכך, זה הכרחי לסלוח. נוכל להבין זאת בצורה קונקרטית אם נשאל את עצמנו: “כשאני אסלח לעצמי מה ישתנה בתוכי?” “כאשר ארגיש הכרת תודה ואניח לרגש הזה לשכון בתוכי, מה אהיה מסוגל לעשות?” “כאשר אחיה בתחושה שהאחר הוא חלק ממני, ולא אויב שלי, כיצד ייראה העולם שבו אני חי?” יהיו מי שיטענו שהתפיסה האידיאלית הזאת של העולם היא יותר סוריאליסטית ואוטופית מאשר ריאליסטית. אולם בפשטות, היות שמדובר בדבר מעשי שפועל כאשר מיישמים אותו, ניתן לראות שכל אלה שהצליחו לסלוח הרגישו שהחיים שלהם נעשו קלילים יותר, ושהם הצליחו להשתחרר מהעול הכבד שהם סחבו על הגב שלהם. ברגע שהם הצליחו להשתחרר מהעול הזה, שקודם לכן מחץ אותם והפך אותם לקטנים מבלי שהיו מודעים לכך, הם הפכו לענקים של ממש. כל אלה שאִפשרו להודיה להיכנס לביתם, למוחם ולליבם התחילו לשים לב להזדמנויות שקודם לכן נעלמו מעיניהם ולתפוס אותן. כל אלה שטיפחו בתוכם את החמלה, החלו לראות את האחרים כחלק מעצמם, וכאשר הם הקדישו לאחרים תשומת לב, הם שיפרו את איכות הרגשות שלהם, וכתוצאה מכך את איכות החיים שלהם ואפילו את הבריאות שלהם.
הבה ננסה להעמיק בחקר הסליחה, ההודיה והחמלה כנוגדלים לרעל. סיפור חייו של מילארפה מציע לנו נקודות מבט יקרות ערך בכיוון זה. מהי הסליחה? במהותה הסליחה היא שינוי של המצב, והיא מה שמאפשר לנו למחוק את החוב. מי שלא סולחים לעולם חיים במצב תמידי של חוב וקונפליקט. לפני שאוכל לסלוח לאחרים, השלב הראשון הוא לסלוח לעצמי. עלי לסלוח לעצמי על חוסר ההבנה שלי, על העובדה שהסרתי מעצמי אחריות למצב שלי והטלתי אותה על אחרים. לעולם שסביבי אין שום אחריות על איך שאני מרגיש, ולפני שאוכל להאשים אחרים, עלי להבין שחוסר ההבנה הוא קודם כל שלי: אני היחיד שאחראי לאופן שבו חלקי הפזל של המציאות שלי מתחברים.
מי שלא סולחים לעולם חיים במצב תמידי של חוב וקונפליקט. לפני שאוכל לסלוח לאחרים, השלב הראשון הוא לסלוח לעצמי.
למעשה, העולם החיצוני מגיע אלינו דרך הפילטר של רשתות הייצוגים שלנו, ואם הדבר הזה לא ברור לנו גם הסליחה אינה אפשרית עבורנו. נוכל להבין זאת דרך פרשנות מסוימת לסיפור של אדם וחווה שמופיע בספר בראשית. במובן מסוים חווה מייצגת את כולנו, כולנו מניחים לתפוח לפתות אותנו ואז אנחנו אוכלים אותו, וכולנו מציעים אותו גם לאדם! אלוהים אומר לאדם וחווה בצורה ברורה: “מכל עץ-הגן, אכול תאכל. ומעץ, הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. כי ביום אכולך ממנו מות תמות” (בראשית ב’, ט”ז). זאת הייתה נקודת המוצא: היה מרחב אינסופי שעמד לרשותם ורק מגבלה אחת ויחידה, והיא הגדירה יותר מכול את המרחב שעמד לרשותם. בשלב מסוים בסיפור הנחש מפתה את חווה. חווה אוכלת את התפוח והיא לא מסתפקת בלאכול אותו. מכיוון שהתפוח ערב לחיכה היא רוצה לחלוק את החוויה גם עם בן זוגה, והיא מציעה את התפוח לאדם, ששוכח אף הוא את ההסכם ואוכל ממנו. אבל ברגע שבו אדם אוכל מהתפוח קורה משהו: הוא מגלה שהוא עירום. ואז קולו של אלוהים נשמע ברקע ואומר לו: “אדם, למה אתה מסתתר?” (וכל אחד מאיתנו יכול לשאול את עצמו: “למה אתה מסתתר? מפני מה אתה מסתתר? האם אכלת מהעץ?”) ואדם עונה: “אלוהים, זאת האישה שנתת לי שהציעה לי את התפוח!”
מה אפשר להבין מהמילים האלה? תהליך פשוט – התנערות מאחריות. חווה מתקרבת ומטילה בתורה את האחריות על הנחש שאלוהים ברא. אנחנו יכולים להסיק אם כן שהבעיה נבעה לא מעצם אכילת התפוח, אלא מחוסר היכולת לשאת את המראה של עצמם עירומים. ואם נאמץ את המטאפורה הזאת, אפשר לומר שמאז ועד היום אנחנו עדיין מסתתרים, ואנחנו ממשיכים להציב מחסומים בינינו לבין האפשרות לראות את עצמנו. כמה אנרגיה אנחנו מבזבזים בשימור של השקר הזה! כמה אנרגיה אנחנו משקיעים בכל יום כדי לשמור על התדמית שלנו וכדי להעמיד פנים שהיא נצחית. איזה מאמץ עצום! הבה נדמיין לרגע מה היה קורה אילו התשובה הייתה משהו בסגנון: “אדוני, אני עירום. לא הכרתי את עצמי ככה! אני חושב שאני גס ומחריד, או להבדיל מעניין ומלהיב”. כאשר איננו אומרים את הדברים בצורה פשוטה, ובמקום זאת נוצר בלבול שמוביל לשקר ולהאשמה, נוצר מעין קשר שאני מכנה “קשר נוירונלי”. ישנה רמה מסוימת של חוסר הבנה של היחסים שלנו עם חיי היומיום, וליתר דיוק בין השאלה שחיי היומיום מציבים בפנינו: “מי אתה?” לבין התשובה שאנו מצליחים לתת. אנחנו מבטאים את חוסר ההבנה הזאת כשאנחנו עונים לשאלה של החיים: “אני אינני אלא מה שהאחרים רוצים ואומרים שאני”. ברגעים הללו אנחנו ממש כמו אדם שמאשים את חווה: “לא אני, אלוהים, אלא האישה שנתת לי”. מה שחשוב להבין הוא שהסליחה לא נולדת מההתנצלות על הטעות, אלא מהיכולת שלנו להפיק תשובה חדשה. לא מדובר בתשובה בסגנון של: “טעיתי, זאת לא חווה, זה גם לא הנחש, וזה גם לא אתה שבראת את הנחש ואת חווה”. מדובר באמירה פשוטה: “אני עירום”. ויהיה מעניין מאוד להשוות את הסיפור התנ”כי הזה עם סיפור חייו של מילארפה, שבו הוא מגן על העירום שלו כנזיר בשיחותיו עם מי שמגיעים לבקר אותו במערה.
השיפוט הזה הוא שגורם לנו להרגיש לא מספיק טובים, ומאלץ אותנו לשדר תדמית שלהרגשתנו מתאימה יותר למה שנדמה לנו שהעולם מבקש מאיתנו.
עלינו להיות מסוגלים לעשות הפסקה, כיוון שהסליחה נולדת מהפסקה. אנחנו מסוגלים לסלוח לעצמנו רק כאשר אנחנו מפסיקים לשפוט את עצמנו. אני מדבר על אותו השיפוט המסולף שלנו כלפי עצמנו, זה שאנחנו מפיקים בתוכנו ללא הרף. השיפוט הזה הוא שגורם לנו להרגיש לא מספיק טובים, ומאלץ אותנו לשדר תדמית שלהרגשתנו מתאימה יותר למה שנדמה לנו שהעולם מבקש מאיתנו. מדובר בשלושה רגעים שונים: הראשון הוא רגע של קשר לעצמנו, השני הוא כתשובה למגבלה שלנו, והשלישי הוא הזיוף שאנחנו מפיקים לגבי המגבלה הזאת, כדי להציג את עצמנו לעולם באופן שבו אנחנו חושבים שהעולם רוצה שנהיה. אם איננו מפסיקים את התהליך הזה, אנחנו ממשיכים לחיות את החיים שהאחרים כופים עלינו, או יותר נכון, החיים שאנחנו מדמיינים שהם כופים עלינו, בהתחשב בכך שמדובר בתהליך שמתרחש לחלוטין בתוכנו. אם אנחנו ממשיכים להתאים את עצמנו לאחרים, כלומר אם אנחנו ממשיכים לשקר לעצמנו באומרנו שאלה הם האחרים שרוצים שנהיה כך, אנחנו נשארים כלואים במעגל הזה. והדבר הנורא ביותר בכלא הזה זו העובדה שהוא גוזל מאיתנו את החיים, במובן של האפשרות ליהנות מהרגע הזה לגמרי.
הניסיון לפתור את הקונפליקט הזה אין משמעו לוותר, אלא להתחיל לכתוב סיפור חדש, סיפור שבו אני, בן למשפחת ההומו-סאפיינס, מסוגל לקחת אחריות על התפקיד שקיבלתי מהחיים בעולם הזה. בתפקיד הזה אני יכול לקבל גם את העובדה שאני טועה, שעלי להתאמץ יותר, ושלהיכן שלא אצליח להגיע יוכלו להגיע ילדיי ונכדיי. ואין כאן כל כוונה לבטל את החתירה אל עבר השיפור, או את השאיפה לשלמות, להיפך, מדובר ברצון לגלם את כל אלה. כדי לעשות זאת עלינו להפסיק את רגשות האשמה ואת ההקרנות הדמיוניות. הסליחה מתחילה במקום שבו אנחנו מסוגלים לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, ומהרצון שלנו להפוך לעושר עבור האחרים.
כשאנו מפיקים בתוכנו סליחה אנו ממוססים את הקשרים של כל מה שלא הבנו עד הסוף, ואז ההודיה נולדת בתוך הלב שלנו ומופיעה לנגד עינינו. אז אנחנו מגלים גם שהכול הוא “שלנו”, שאותו האחד שניחן בכישרון יוצא דופן הופך לחלק מאיתנו, ושהמתת הגדול ביותר הוא הרגע הזה. הרגע הזה הוא הרגע האמיתי היחיד, ולא מפני שהוא יכול להילקח ממני בכל רגע. אינני מכיר תודה על כך שאני מקבל עוד רגעי חיים, אני מודה על החיים עצמם שבזכותם אני יכול להכיר תודה, בכל רגע שהוא, על כל דבר שהוא. ההודיה אינה תלויה בתוצאה מסוימת שרצינו, והיא גם אינה קשורה למה שיש ברשותנו, אלא לחיים שניתנו לנו במתנה. חיים לא במובן של הזמן שחולף, או מילויו באינספור דברים, אלא במובן של היכולת ליהנות מהזמן הזה, ולקחת אחריות על היחסים שלי עם הזולת, עם המכלול ועם החיים. כשאני מבין שזה התפקיד שלי, ולא של אף אחד אחר, אני נעשה עשיר באופן אינסופי. אף אחד לא יוכל לעולם לקחת ממני את העושר האינסופי שטמון באפשרות להיות כאן ועכשיו, האחריות לכך היא עלי בלבד, ולכן באמצעות הקיום שלי כאן ועכשיו עלי לקבוע מהם החיים שאני רוצה. “חייו של מילארפה” נותן לנו דוגמה נפלאה לכך בהתייחסו לדודתו שנישלה אותו משדה שהיה חלק מהירושה של אביו:
“למעשה, אין דבר המונע ממני מלשלח סופות ברד ברגע שתפנה את גבה. אך לא אעשה זאת, שכן איך יתרגל אדם סבלנות ללא דבר שיכעיס אותו? והיה ואמות הלילה, מה צורך לי בשדה ובכל אלו?
מתוך הספר חיי מילארפה
אומרים שמידת סבלנות היא האמצעי הטוב ביותר להשגת מצב ההארה. עבורי, דודתי הינה בסיס תומך לתרגול הסבלנות. הרי שהודות לדודי ולדודתי נתאפשרה כניסתי לדרך השחרור. כאות לתודתי, אתפלל ללא הרף שיזכו להארה. בחיים אלו יכול אני למסור לרשותם לא רק את השדה שלי, אלא גם את הבית”.
חשוב לא ליפול למלכודת המחשבתית של “לא ניתן לעשות דבר”. אנחנו תמיד יכולים לעשות משהו, אנחנו תמיד יכולים, ולכן חייבים, להיות מי שאנחנו. עלינו לצפות מעצמנו להרבה, לא מפני שהעולם שסביבנו דורש את זה מאיתנו, אלא מפני שההודיה שפגשנו בתוכנו מעניקה לנו את ההזדמנות לכך. “מי שלא אהיה, אני יכול ללמוד”. הלמידה היא הרבה יותר מאחסון פשוט של נתונים. הלמידה היא האושר שבגילוי, זה שמאפשר לנו להיות אסירי תודה רגע אחר רגע, על כך שאנחנו מסוגלים ליצור חיבורים חדשים בינינו לבין הדברים, על כך שאנחנו מסוגלים לגלות סקרנות, על כך שאנחנו מסוגלים לגלות עניין לאורך זמן ועל כך שאנחנו מסוגלים להגדיר סדרי עדיפויות. ההודיה קשורה בהבנה של סדרי העדיפויות שלנו, כיוון שהיא היכולת של האדם להתמקד במה שחשוב ולהניח בצד את כל השאר, כמו למשל את הקשיים הזמניים שבהם הוא נתקל. ההודיה היא שמאפשרת לאדם לנוע אל עבר יכולת גבוהה יותר, היכולת לבחור במכלול כשאנו כוללים בתוכו גם את עצמנו, ולא לבחור בעצמנו על חשבון המכלול. אני יכול לבחור בחלק שונה של עצמי, והחלק החמדן והאומלל יכול להשתחרר ממני ולפנות מקום לחלק המודע, הנלהב והמסוגל, זה שנלהב מהתפקיד ומהאחריות. זה שמסוגל לקחת אחריות ולהגדיר סדרי עדיפויות. מה שיכול לגרום לשינוי משמעותי אצלנו כיום הוא לבחור בעצמנו כחלק מהמכלול, לבחור עבור עצמנו את מה שיהפוך אותנו לפוריים יותר עבור המכלול.
מה הופך אותנו ל”שמרים”? זה מה שעלי לארח בתוכי. כמות קטנה יחסית של שמרים, או של מחמצת, מסוגלת להתפיח כמות גדולה של קמח. זה שקול להפיכת האינטרס האישי שלי לאינטרס של המכלול, לא לבקש רק שיזינו אותי, אלא להפוך להיות זה שמזין גם את מי שסביבו. השמרים הם קטליזטורים של שינוי, מפני שכל מה שנוגע בהם משנה את טבעו. לא נוכל להיות “שמרים” לפני שסלחנו. אם לא יצרנו הפסקה, אם לא סלחנו לעצמנו, יהיו אלה שמרים מזויפים. כל מה שנבנה יישא עמו את הסימן של מי שבנה אותו. השמרים הם אלה ש”מדביקים” ו”משחררים” את כל מה שבא עמם במגע. ההודיה על כן היא היכולת ליצור סדר עדיפויות נכון, ועבור האדם, הדבר החשוב ביותר הוא להיות עם האדם. עלינו להיות עם בני מיננו ועלינו להכריז על כך שהמין האנושי הוא המין הגבוה ביותר על פני הכוכב הזה. וככאלה אנחנו צריכים לא להסתיר את המגבלה שלנו, אלא לקבל אותה. נוכל להיות המין הגבוה כאשר נקבל את העוני שלנו, כיוון שרק מתוך הקבלה שלו יוכל להיוולד היופי. לא עוד מהתדמית שאנו מקרינים, אלא מהיותנו התדמית הזאת. יש משהו יפה בצורה בלתי רגילה בהצלחה להיות בתאימות עם מה שאנו משדרים. אז ישנו הכוח של הפשטות. יצירת סדרי עדיפויות מביאה אותנו להתאמץ לעבור מהצורך, האישי שלנו או מזה של המכלול, אל הערך. ההודיה היא לייצר ערך. ההודיה פירושה להדביק את האחר ברעיון שלהיות כאן ברגע הזה זאת הזדמנות. להצית בתוכנו את התשוקה לחיים, כזו שתגרום לנו לומר: “אני רוצה לקחת חלק, אני רוצה לגרום לדברים לקרות. לא לדברים של קודם, שנבעו מצורך, אלא לדברים חדשים, שיאפשרו לי להיות חופשי, בניתוק מהתוצאה”.
התוצאה היא חשובה, אולם הערך האישי והחברתי שלנו לא בא לידי ביטוי רק בתוצאה שהופקה, אלא גם ביכולת שלנו לזהות את התפקיד שלנו וליהנות ממנו, ובזמן שאנחנו נהנים ממנו לעשות את כל מה שאנחנו מסוגלים לו. ובהגיענו לנקודה זו בתהליך, ההודיה מאפשרת לנו להאציל סמכויות. מהי האצלת סמכויות? להפסיק את שגעון הגדלות שרוצה לשלוט בכול: עלינו לבטוח גם ביכולות של האחרים. לא בצורה חסרת בסיס, אלא בצורה שמבוססת על ההבנה של התהליך שברצוננו לעודד. ההבנה הזאת דורשת יכולת למקם נכונה את האירוע, כפי שהוא צריך להתממש, וזה דורש יכולת לראות מראש, יכולת לדמות מראש את הדרך שבה אני רוצה שהדברים יתרחשו, תהליך שאני מכנה פרה-פיגורציה. להאציל סמכויות פירושו למצוא את מי שיכול להשתתף בפעולת היצירה, שנובעת מהיכולת לראות מראש. אין מדובר בלדעת בדיוק מה עומד לקרות, אלא בניסיון להתקרב עד כמה שניתן לכוונה שלנו.
המעבר האחרון של ההודיה הוא לעשות בקרה לתהליך ולעצמנו. הבקרה במקרה הזה מעידה על כך שאיננו יכולים להרשות לעצמנו שלא להסתכל פנימה. ההסתכלות פנימה היא היסוד המרכזי של ההודיה, מפני שהיא מאפשרת לנו לומר לעצמנו אם אנחנו נשארים בחיים או שאנחנו הופכים לעבדים. לחיות פירושו להמשיך להכיר תודה ולחיות במצב הזה שהוא אינו רק מצב של רווחה, אלא גם מצב של כל מה שהרווחה עצמה מביאה עמה, כלומר הנכונות לקחת על עצמנו מחויבויות. ההסתכלות פנימה היא הדבר היחיד שמאפשר לנו להישאר בתהליך ההודיה. ההודיה איננה בפשטות מצב, אלא תהליך, ולפיכך זהו מצב שמחדש את עצמו ללא הרף, בהנחה שאני נשאר מחובר למתת, שאני מכיר בו ללא הפסקה, רגע אחר רגע. ההסתכלות פנימה היא מה שמאפשר לי למקם את עצמי ללא הרף מחדש בתפקיד.
לבסוף, החמלה היא הנוגדן השלישי, אך אם זה נכון שהחיים החדשים מתחילים מהסליחה, מההפסקה, נכון גם שהם מקבלים את העוצמה שלהם, את החיוּת שלהם ואת הכוח שלהם, רק כאשר מופיעה החמלה. החמלה היא אותו הרגע המיוחד שבו מתחיל ממד חדש של החיים ושבו אני מסוגל לקיים קשר אותנטי עם האחר. מה שחשוב להבין ביחס לנוגדן השלישי הזה הוא שהחמלה לא ניתנת לנו בחינם, אלא היא פרי של מאמץ מתמשך ותרגול בלתי פוסק. לכן החמלה היא לא דבר שמגיעים אליו, אלא דבר שחותרים אליו ללא הפסקה. הסליחה ניתנת לנו בחינם, ההודיה גם היא ניתנת לנו בחינם, אולם החמלה דורשת בתמורה את הנחישות שלנו ואת המאמץ שלנו ללמוד. הלמידה חייבת להיות במקרה זה תרגול של “להתנגד” ו”להיכנע”. להתנגד לאותו החלק בנו שרוצה להחזיר אותנו שוב ושוב אל “החושך”, אל העולם של ההתנערות מאחריות, זה שגורם לנו להכיר באחר כאשם היחידי, ושמעניק לנו תחושה מזויפת של חירות. התרגול הזה נחוץ לי כדי להכיר יותר לעומק את החמלה וכך להבין כיצד היא מהווה כלי למען השינוי של המכלול. המכלול לא יוכל להשתנות כל עוד הוא ממשיך להיות מואשם על ידִי או על ידי האחרים. המכלול לא יוכל לצמוח לעולם אם אני תוחם אותו בתוך אותה גדר קבועה, צרה וגסה של הפחדים שלי ושל האחרים.
ואכן, החמלה נולדת מההתגברות על הפחד, כלומר מהיכולת להירגע, שהיא תוצאה של אימון מעמיק. החמלה היא פרי של עבודה בלתי פוסקת בהתנגדות לכל מה שרוצה להחזיר אותנו אל “תא העינויים”, שהוא ההאשמה של האחרים, של העולם, של אלוהים או של היקום, בחוסר ההבנה שלנו, שגורם לפצעים שיש לנו. החמלה היא הכניעה לכך שעל כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות להתאמן לחיות חיים מודעים יותר, שהם גם חיים מאושרים יותר, תודות ליכולת להתבונן בדברים ללא שיפוט וללא דעות קדומות.
אין זה אומר שעלינו להיות בהכרח מאושרים גם אל מול הדברים הרעים שבעולם, אבל אפשר להיות מאושרים מכך שאנחנו רואים אותם, וזהו הצעד הראשון, לא כדי לרפא אותם, אלא כדי להימנע מלתת להם אנרגיה נוספת. עלי ללמוד שאני יכול לקבל את החולשה של אחרים מבלי להצדיק אותה ומבלי להאשים. קבלת החולשה של האחרים אין פירושה להצדיק אותה, מדובר בהבנה טובה יותר של המיקום שלי, מה המיקום הזה מביא עמו ומה הוא יכול להציע לנו. החמלה היא מרחב שבא לידי ביטוי בתוכנו, כשאנו מקבלים על עצמנו את המשמעת. המשמעת היא היכולת להתנגד ולהיכנע. קודם ההתנגדות – להבעה של רגשות שליליים, ולאחר מכן הכניעה למה שאני מזהה כטוב ביותר עבור עצמי, ושבאופן טבעי הוא גם הטוב ביותר עבור המכלול, בהיותי חלק בלתי נפרד ממנו.
אם אני מתפקד היטב, התפקוד הטוב שלי ישפיע גם על חייהם של אחרים. כל אחד מאיתנו מכיר היטב את המשוואה ההפוכה, ועד כמה התפקוד הגרוע של אחרים משפיע בעוצמה גם עלינו. אולם אין ספק שבאותה מידה שהמשוואה נכונה בכיוון אחד, היא נכונה גם בכיוון האחר. תפקודם הטוב של אחרים יוכל לשחרר גם את החיים שלנו. לכן המודעות שאנו זקוקים לה היא אותה המשמעת שתאפשר לנו להתנגד ולהיכנע. להתנגד לכל אותם דברים ישנים ומוחלטים שעדיין שוכנים בתוכי, ולהדוף אותם מעלי, למנוע בעדם להמשיך להופיע. לדוגמה, לא לאפשר להרגלים הישנים שלי לשפוט את האחרים ולהטיל עליהם את האחריות לחיי, ובמקום זאת להיכנע לחידוש שמיוצג בחיים שלי על ידי קבלה של כל מה שקורה לי, רגע אחר רגע, מתוך ניסיון לא לשלוט, כיוון שהשליטה מעוותת את היכולת שלי לתת תשובה. יש להפיק ראייה חדשה, כזו שלא גורמת לי לחשוב במונחים יומיומיים, אלא נעה אל עבר האיכות – רמת האושר שאני מסוגל לארח בתוכי ברגע זה. כאשר המשוואה הזאת נעשית ברורה עבורי, לאחר שביצעתי שוב ושוב את התרגיל הזה, נעשיתי אחר. ובנקודה זו נדרש ממני להגביר. להגביר במובן של לעשות את הדברים טוב יותר, ולא יותר במובן של כמות. אין מדובר כאן ביותר, מכיוון שמדובר במאמץ טוטאלי. אם המאמץ הוא טוטאלי לא נותר אלא לעשות את הדברים טוב יותר, להירגע אף יותר כדי להקדיש אפילו יותר תשומת לב ולהיות מאושרים בצורה עמוקה, אינטימית ועזה יותר.
נוכל לקיים הרהור פשוט: איך יגיבו האנשים שאנחנו מכירים ושנמצאים סביבנו, לו היינו מסוגלים לגלם למשך זמן ארוך את עצמנו מאושרים בצורה עזה? מה היה עושה העולם שסביבנו? תוך כמה זמן הוא היה מגיב? הרעיון המרכזי שטמון במסלול שהצעתי זה עתה, שהוא גם הרעיון שמילארפה מגלם בחייו, הוא שהאדם יכול להתנסות באפשרות נוספת, כמו הסליחה, ההודיה והחמלה.
ראינו שהסליחה היא המודעות למה שיכול להיזרע ולהתקיים בתוכנו, למה ששוכן בתוכנו ושיכול לקבוע את איכות החיים שלנו. הסליחה היא המפתח שיכול לשחרר אותנו משלשלאות העבדות, הדעות הקדומות וההאשמה. ראינו בנוסף שכאשר מתקיים בתוכנו אותו המימד שהסליחה פותחת בפנינו, העיניים שלנו נפקחות אל החיים ואנחנו יכולים להכיר תודה, מפני שכאשר אנחנו רואים שכל מה שיש לנו אינו מובן מאליו – ואינני מתכוון לעושר החומרי אלא לעושר שהוא החיים עצמם – אנחנו נכנסים אל תוך מימד אחר של החיים, מפני שמשהו בתוכנו מתחיל להכיר תודה באופן טבעי ומתמשך. משהו בתוכנו מתחיל ליצור מרחב שבו אני קיים ושבו אני מגלה שאני מסוגל לומר: “תודה, תודה על הרגע הזה, תודה על האנשים שאני פוגש ומכיר, תודה על כל אלה שאני מחבב, ותודה על כל אלה שמעוררים בי התנגדות, תודה על המוכשרים יותר ועל המוכשרים פחות. תודה גם על הקשיים שעוזרים לי להשתפר”. כאשר אני מגלה את כל זה אני מגלה את החמלה שנולדת מהראייה הצלולה שלי ושלך יחד. אני כמוך, אתה כמוני, אני סובל, אתה סובל, אני חלש, אתה חלש, אני בר חלוף, וגם אתה ממש כמוני בר חלוף. אני מבולבל, גם אתה מבולבל, אני מבוהל, גם אתה מבוהל. המודעות הזאת שמאפשרת לי להרגיש מאוחד איתך, מאפשרת לי למצוא גם מיקום חדש, ואז למצוא את הדרך, ואז את נתיב ההתקדמות, ואז את הרעיון להיות לא רק נוגדן, אלא גם שְמָרים עבור העולם, כמו במטאפורה של הלחם. השמרים הם אלה שמסוגלים לגרום ללחם לתפוח, כדי שיוכל לשמש מזון לרבים. הדרך היא אותו נתיב פשוט. לא עוד נתיב של התנערות מאחריות, אלא נתיב של אחריות עמוקה.
אני מרתיחה מים בקומקום, מכינה את הקליניקה לקראת המטופלת שעומדת להגיע, ומהרהרת ביני לבין עצמי אם היא תרצה מים קרים, תה צמחים או אולי קפה. היא נכנסת לקליניקה בכבדות, מברכת אותי לשלום, מתיישבת ומתחילה מיד לדבר. אני עוזבת את הקומקום ואת הרהוריי ומתיישבת מולה. היא מספרת לי את הסיפור שלה:
“לפני שנה התחילו לי כאבי ראש קשים. אני לוקחת כדורים אבל זה כל הזמן חוזר. זה מפריע לי לעבוד ולהתרכז. אני ממש סובלת”.
אני מבקשת ממנה לתאר את הכאב, באיזה אזור הוא מופיע? מה מחמיר את הכאב, מה מקל עליו?
“זה כאב לוחץ, בעיקר ברקות. כשיש לי מלא מחשבות אני מרגישה שהראש שלי עומד להתפוצץ”.
“מה קרה לפני שנה? מה קרה כשזה התחיל?” אני שואלת.
“הכרתי בחור מדהים והוא הכניס לי אור לחיים. אחרי חצי שנה הוא טס לחו”ל וניתק את הקשר. הוא נסע ונשבר לי הלב”, היא בוכה בשקט.
אני מקשיבה לשטף הרגשות שפורץ ממנה. היא כלאה אותם הרבה זמן בפנים וזה הרגע לבטא אותם בקול רם. אני מעודדת אותה להמשיך. היא נזכרת שלפני חמש שנים היא הייתה במערכת יחסים אחרת ובן זוגה בגד בה.
“אני כבר לא יודעת איך להתמודד עם זה. אני לא יודעת אם למחוק או להילחם, לא יודעת מה נכון… זאת תקופה מאוד מבלבלת. אני לא מצליחה לפתח שום רגש לאף אחד. זה הרס אותי ושוב איבדתי אמון”.
אני שואלת אותה מה החוויה במקום הזה של איבוד האמון. זוהי שאלה פתוחה, שאלה שמטרתה להיכנס לעומק.
היא נותרת שקטה, לא משיבה לי, אני חשה שהיא מנסה למצוא את התשובה. אני שקטה יחד איתה. אני יודעת כמה הרגעים האלה מבורכים בזמן הטיפול ואני מזמינה אותה לעצום עיניים. היא נכנסת פנימה ואומרת לאט ובשקט:
“אני מרגישה בתוך בועה שצריך לפוצץ. יש לי לחץ בראש כמו בתוך בועה, בועה שלא מחוברת לקרקע”.
זו הפעם הראשונה שהיא מתארת את ההרגשה שלה בדימוי שלא נוגע למציאות. במציאות יש לנו תפקודים ויכולות. הדימוי “בועה שלא מחוברת לקרקע” לא קשורה אלינו אלא לתפיסה שלנו את המציאות. הדימוי הזה מתאר את החוויה האינדיבידואלית שלה, החוויה הייחודית לה, שקשורה גם לכאב הפיזי שהיא חווה.
לכן, הדימוי הזה הוא השער שיוביל אותנו לשורש הבעיה ואני מבקשת ממנה לתאר “בועה שלא מחוברת לקרקע”.
“בתוך הבועה אני מרגישה סוג של ריקנות. נעזבת. יש לי שם תחושה של ניתוק מהסביבה, זה חוזר כל הזמן”, ואז היא מוסיפה לתיאור תנועת יד של סיבוב מסביב לראש.
אני בתשומת לב אליה כי ברמה עמוקה יותר אין מילים הגיוניות אלא חוויה המובעת באמצעות תנועות ידיים, צלילים או דימויים. זה הזמן לרדת יותר לעומק.
“תעשי שוב את תנועת היד של הסיבוב”, אני מבקשת ממנה, “מה עולה בך כשאת עושה את התנועה הזאת?”
המטופלת שלא הייתה מודעת לתנועה שעליה חזרה לאורך כל המפגש, הייתה מופתעת. כאן אין תשובה מוכנה, כאן היא רואה את עצמה לראשונה מהצד. היא הופכת מודעת לתהליך שקורה אצלה. היא חוזרת שוב על התנועה כמנסה להבין מה היא מייצרת בתוכה ואז עונה:
“הסיבוב זה לא לסגור מעגל. הדברים תמיד נשארים פתוחים כי אני בורחת כדי לא להתמודד מול מה שצריך, מול האכזבה והכאב. אני רוצה להרגיש נאהבת”.
המטופלת הגיעה עם כאב ראש לוחץ שמלווה אותה כבר שנה. לעתים קרובות המטרה העיקרית של הטיפול הרפואי היא להסיר את הסימפטומים הפיזיים. להסיר את כאב הראש שמפריע לתפקוד תקין. אבל ההסרה הזאת תהיה זמנית בלבד ולא תיגע בשורש הבעיה. במרחב הטיפולי שנוצר ביני לבין המטופל המטרה היא לרדת לעומק – מקצה הקרחון הנראה לעין – כלומר, מהשם שניתן לבעיה “כאב ראש” – למקום עמוק יותר של חוויה, לחלק הסובייקטיבי – על פיו האדם תופס את המציאות בדרכו הייחודית.
“כדי להבריח את המחלה יש לחפור את השורש החוצה על ידי הסרת האמונה במחלה עוד לפני שהחיידק החיצוני מושמד”.
כך אומר חזארת’ אינייאת קאן המיסטיקן הסופי כבר בשנת 1931.
במשך שעתיים של מפגש נוצרו תנאים שאפשרו להגיע לשורש הבעיה, לחוויית הנבגדות שאיתה היא חיה כבר חמש שנים. המעגל הזה לא נסגר, הוא נשאר פתוח. מערכת היחסים החדשה הציתה את התחושה מחדש והיא חווה שוב ושוב חוסר אמון, היא חשה נבגדת ונעזבת. ביומיום היא לא באה במגע עם התחושות שלה, היא מנסה לתפקד אבל נוצר לחץ שמתבטא בכאב ראש לוחץ.
מטופלים מגיעים לקבל עזרה, וההסתכלות השלמה על הבעיה מעלה פעמים רבות את חוסר האמונה של המטופל בהבראה. מדהים לגלות שרובנו נאחזים במחלה אף על פי שהיא יוצרת סבל בתוכנו ובחיים שלנו. המחלה, הבעיה, חוסר הנוחות, הופכים להיות חלק מהאישיות שלנו ואפילו הדרך שבה אנחנו מציגים את עצמנו לעולם. החולי הוא אף פעם אינו תוצאה של סיבה חיצונית, כמו חיידק, וירוס, ילד שצורח או אהוב שנטש. מחלה היא הדרך שבה אנו תופסים את הדברים, הסיפור שאנו מספרים ושעליו אנו חוזרים פעם אחר פעם עד שהוא הופך “כרוני” – חלק בלתי נפרד מהחוויה שלנו.
אינייאת קאן מוסיף ואומר:
“כאשר נכנס לראשו של אדם “אני חולה”, וכאשר זה מקבל אישור מרופא, אז האמונה שלו מושקית כמו צמח, ואז ההשתקפות המתמדת שלו, המשתקפת על מחלתו כמו השמש, גורמת לצמח המחלה לגדול. ולכן לא תהיה זו הגזמה לומר, כי במודע או שלא במודע, החולה הוא הגנן של מחלתו שלו”.
חוסר הנוחות שהאדם חווה לא יכול להתקיים ללא הכוח, הנשימה, שהוא מקבל מהחלק הסובייקטיבי שלו, מתפיסת המציאות שלו, המשקפיים דרכם הוא רואה וחווה את העולם.
חוסר הנוחות שהאדם חווה לא יכול להתקיים ללא הכוח, הנשימה, שהוא מקבל מהחלק הסובייקטיבי שלו, מתפיסת המציאות שלו, המשקפיים דרכם הוא רואה וחווה את העולם.
לעומת זאת, בריאות היא מצב שבו האדם הוא היוצר והבורא של חייו. יש לנו יכולת לרפא את עצמנו! אם ביכולתי להחזיק מחשבה ולהשקות אותה אז למען הבריאות הפיזית והנפשית שלי, עליי לכוון אותה לעבר המקום של הפריחה, של השינוי, של החידוש, של האפשרות.
אנחנו יודעים לעיתים קרובות, מה אנחנו לא רוצים, איך אנחנו לא רוצים להרגיש, ממה היינו רוצים לברוח. אנחנו מתחילים להבריא כאשר אנחנו מתחילים לבוא במגע עם האפשרות לחיות ללא כאב, ועוד יותר מכך האפשרות להישאר עם הכאב ולהקשיב למה שהוא מנסה לספר לי. למשל, מגיעה אלי אישה עם שלפוחית שתן רגיזה מה שמאלץ אותה ללכת לעיתים קרובות לשירותים. “זה פשוט נשפך החוצה”. בשיחה איתי התברר שהיא שומרת הכל בפנים. אם היא נפגעת או משהו מציק לה היא לא מדברת על זה.
הנפש שלנו כמהה להביע את עצמה ומכיוון שהיא לא יכולה לעשות זאת במילים היא מביעה את עצמה בעזרת הגוף. אחרי הטיפול המטופלת מתקשרת ואומרת: “כבר יומיים אני לא רצה לשירותים”. “מה עוד?” אני שואלת. “תראי, הבוקר קמתי ואמרתי לאמא שלי שתפסיק להציק לי, אתמול התקשרתי לחברה ואמרתי לה סוף סוף שאני רוצה שנבלה יחד וגם הלכתי לאירוע ולא הרגשתי בושה ודיברתי שם עם מלא אנשים בחופשיות”.
ברגע שהיא הצליחה להביע את עצמה השלפוחית חזרה לתפקוד רגיל.
פעמים רבות אחרי הטיפול ההומאופתי אנשים סיפרו לי שפתאום הם הלכו לישון מוקדם, שהם יצאו לחופש, שהפסיקו לאכול משהו שלא עשה להם טוב. עם המודעות החדשה שנוצרה האדם מבין איזו תזוזה הוא צריך לעשות על מנת להבריא את עצמו. זה לא אומר שהכאב לא יחזור, או שהלב לא יישבר כשהאהוב יעזוב. זה אומר שאיפשרנו לעצמנו להקשיב, להבין, ואז להשיב בצורה נכונה.
ואכן ההגדרה ההומאופתית לבריאות מתוארת בשלוש מילים: החופש להסתגל לשינוי. אדם בריא מסוגל להסתגל באופן חופשי לנסיבות המשתנות. ההסתגלות לחיים שמשתנים יכולים להפוך אותנו לבריאים יותר, זה דורש מאיתנו מודעות לעצמנו, תשומת לב ויכולת להניע את עצמנו לחיים שמתחדשים.
יש כמה שאלות חשובות שאני מעלה במהלך הטיפול שמאפשרות למטופלים ליצור חזון בריא של עצמם: איך תרגיש כשתבריא? מה יהיה ביכולתך לעשות? מי תהיי? מי יהיה שותף להרגשה שלך?
פעמים רבות השאלות האלו נותרות ללא תשובה: “אני לא באמת יודע”.
אבל זה מעורר את החלק הפנימי שבאדם לאפשרות שקיימת דרך חיים אחרת.
לאט לאט בהדרכתי ובעזרת הטיפול ההומאופתי, נוצר חזון של העצמי הבריא, החדש, חזון שניתן לראות, לשמוע ולהרגיש.
אחרי חודש צלצלתי למטופלת לשמוע מה שלומה.
“מצוין! מגיעים אלי מלא לקוחות ואני עובדת ושמחה! חזרתי לחיות!”
קודם לכן האהבה הנכזבת הסיחה את דעתה והיא בקושי עבדה.
“נפלא” אני אומרת ושואלת: “איך הולך עם המחשבות על הבחור?”
חשוב לי לבדוק שהטיפול נגע במטרה לשמה היא הגיעה לטיפול.
“איזה בחור…?” היא צוחקת “אני לא זוכרת אותו בכלל. אני יוצאת עם בחור חדש. תקשיבי, אני מרגישה מצוין!”
לעתים המרחק בין חולי וייאוש לבין בריאות ושמחה הרבה יותר קצר משנדמה לנו. המודעות לשורש הבעיה היא זו שמוציאה אותנו לחופשי. כל שנותר הוא להסתגל לשינויים שהחיים באופן בלתי נמנע ממשיכים להביא עמם ולהמשיך קדימה מלאי תקווה.
החיפוש שלנו נועד למצוא אהבה ולא גבר או אישה. ההוכחה היא שגבר נוטש את אשתו (או אישה את בעלה) כי מצא אהבה במקום אחר, אצל אישה אחרת. אז זו לא הייתה האישה שחיפש, אלא אהבה. ואם עדיין לא מצא אותה באישה הזו, הוא ילך לחפש עוד אחת ועוד אחת… האהבה היא שקובעת, אהבה, לא האישה ולא הגבר, אחרת לא היו נפרדים לעולם. ונניח שמצאנו אהבה במישור גבוה יותר, לא נחפש עוד כי אנו כבר אוחזים בה. כשאנחנו לא מוצאים אותה, אז אנחנו מחפשים אותה אצל נשים או גברים.
למעשה, אהבה קיימת בכל מקום ביקום. מדובר ביסוד, באנרגיה שמתפשטת בכל רחבי הקוסמוס ושבני האדם עדיין לא מוכנים לקבל דרך עורם, עיניהם, אוזניהם ומוחם. די שמצאו אותה רק בפינות מסויימות בגופם של הגבר והאישה שם היא מצטברת. הם מחפשים אותה שם כדי ליהנות איכשהו מכמה פירורים בלי לדעת שהיא פזורה בשפע ביקום.
האהבה נמצאת בכל מקום, אחיי ואחיותיי היקרים, וגיליתי זאת הודות לצמח אחד, כפי שאמרתי לכם, אני לומד מהאבנים, מהצמחים, מהחרקים, מהציפורים… יום אחד, בנִיס, ראיתי צמח תלוי באוויר, כשהוא ניזון לשם מחייתו מיסודות באוויר, הצמח לא נאלץ לטמון את שורשיו באדמה. התבוננתי בו ארוכות והוא אמר לי, “כל עוד הצלחתי למצוא את היסוד החיוני לי – האהבה שלי – באוויר, לשם מה לטחוב את עצמי באדמה כמו חבריי? אני גיליתי את הסוד, אני שואב הכול מהאוויר”. זו דוגמא שפותחת אופקים ומוכיחה שכל מה שנחוץ לאדם, עשוי להימצא מעבר למישור הפיזי שם הוא בדרך כלל רגיל לחפש.
לעת עתה, שאנשים יחפשו היכן שהם רגילים. אך בעתיד האנשים יהיו בשלים יותר ויותר לאסוף באוויר את האהבה שמתפשטת בכל מקום כמו טל. מכיוון שבני האדם הם כמו צמחים, חלקם שואבים את החיוניות שלהם מאימא אדמה, אחרים, מהאוויר, ממימד המחשבה ועוד אחרים מהשמש, מהאל עצמו, כי אלוהים הוא אהבה. אבל, ניקח לדוגמא את הטל. מדובר במים שהתאדו ברחבי האטמוספרה ונראים לעין רק כשהם מופיעים בבוקר על הצמחים. לא כל הצמחים זוכים לטיפוח של גנן, ולכן, הטבע רצה לעזור להם על ידי פיזור של הטיפות היפות האלה שנועדו לשמר את הצמחייה בחיים מדי בוקר. כך, הטבע נטל על עצמו את תפקיד השקיית הצמחים, ובכל מקום על פני כדור הארץ, בבוקר, הוא שופך אגלי טל. מהם אגלי הטל אם לא סוג של אהבה מזוקקת? ומהן קרני השמש אם לא סוג של אהבה מוקרנת? אכן, האהבה כולה נמצאת בטבע.
וניקח לדוגמה את הנשימה. בני האדם עדיין לא יודעים לנשום דרך כל נקבוביות העור שלהם וזו הסיבה מדוע הנשימה שלהם עדיין לא מלאה, מיטבית. עם זאת, יש מורים ליוגה שהגיעו לדרגת נשימה דרך העור: כך הם קולטים את כל האנרגיות הדרושות, את כל החומרים החיוניים. וזה תרגיל שתוכלו לעשות עם הזריחה: להתרכז כדי לקלוט את קרני השמש דרך העור ולאחסן אותם במקלעת השמש. כך, לאחר חודשים ושנים, תרגישו איך נפתחים פיות קטנים, דלתות קטנות שכבר נמצאות שם והאדם עדיין לא למד להפעיל אותן. מאוחר יותר, כשיתחיל לנשום דרך העור, הוא עשוי אף להפחית את כמות האוכל והשתייה מכיוון שלמד לספוג מרכיבים עדינים יותר.
מדוע נחוצים לנו תמיד אישה או גבר כדי לחוש אהבה? מכאן נובעים המגבלות, האסונות, הקשיים, התלות. אהבה היא חיים, היא הכרחית לחלוטין. המקודשים עצמם אינם יכולים לחיות ללא אהבה, אך הם מחפשים אותה, מלקטים אותה ואוספים אותה בכל מקום כדי להפיץ אותה לכל עבר. הם שקועים ללא הרף באהבה: הם נושמים אהבה, הם אוכלים אהבה, הם מתבוננים באהבה, הם חושבים על אהבה בלי סוף. לכן, הם לא צריכים נשים. יש להם כבר אהבה, היא שם, מבעבעת, מתפרצת, היא ממלאת אותם, זה נפלא, האהבה מציפה אותם. אז למה לחפש במקום אחר? מדוע להרוס את אותן תחושות מלאות ולשים לעצמם גחלים על הראש? אני לא נגד אהבה, להיפך, אני רק אומר שצריך ללמוד לספוג אותה בכל מקום, אני מוצא אותה בכל מקום.
*קטע מתוך הספר אהבה ומיניות מאת אומרם מיכאל איבנהוב. מצרפתית: דורית דליות.
כל מה שקשור להתפתחות האפשרית מתחיל עם מילת מפתח אחת: הירגע.
ההירגעות, שמשמעותה לשחרר את המתחים, כשלעצמה כבר מעניקה לכם מימד חדש. חשבו למשל על העובדה שכשאתם מתוחים, מכווצים, השרירים שלכם לא יכולים לבצע את כל התנועות שהם יודעים ומסוגלים לעשות. כאשר אתם מכווצים, המחשבות שלכם אינן יכולות לקשר את כל הידע שברשותכם ולמצוא כך פתרונות אלכסוניים. אלכסוני משמעו בפשטות “לא ליניארי”, כלומר לא רציף, האפשרות לחבר בין חלקים מרוחקים אחד מהשני, אך שעדיין יכולים להתחבר זה לזה בצורה טובה, למעשה בצורה כל כך טובה עד שהם מציעים לכם אפשרות אחרת, נקודת מבט אחרת. כאשר אתם מתוחים, כאשר אינכם רגועים, הדם, למשל, לא מגיע לעיניים, והמוח שלכם לא מקבל מספיק חמצן ולכן אתם רואים פחות. אתם רואים פחות טוב.
אנחנו מדברים על ביולוגיה, על המכאניקה של הגוף שלכם. זה נראה בנאלי אבל אין זה כך. כאשר אתם מתוחים הרבה יותר דברים חומקים מכם מהסיבות שכרגע ציינו, והייתי יכול להמשיך ולתת עוד אלף הסברים שיאשררו את ההבנה שלכם לגבי כמה חשוב שתירגעו.
אולם להיות רגועים מבלי לכוון את המתנה יקרת הערך הזו שההירגעות מפיקה יהיה חסר תועלת. ההירגעות מועילה כשאתם יודעים מה לעשות. מה אתם צריכים לעשות כדי לשפר את החיים שלכם? להתבונן. להתבונן במה? להתבונן בכול ובכל דבר. עליכם לעורר בתוככם את אותה הסקרנות שהייתה לכם כשהייתם ילדים. מדוע אני מתייחס לרגעי הילדוּת? כיוון שהייתם פחות תפוסים על ידי הצורך לתייג כל דבר. חשוב להבין את זה. חשוב להבין שהכלא שבו אני שרוי היום לא ניבנה סביבי ברגע אחד, אלא באופן הדרגתי. ולכן ההדרגתיות הזו, אם חווים אותה מחדש, מאפשרת למצוא מחדש את אותם הרגעים שבהם הייתי טוב יותר מכפי שאני עכשיו. טוב יותר לא מכיוון שהייתי מסוגל יותר, טוב יותר בפשטות מכיוון שהייתי פחות פגוע, פחות פצוע, ולכן חופשי יותר, מוכן יותר. מוכן לְמה? מוכן להתבונן בסקרנות. הסקרנות דוחפת את הילד להיות בתשומת לב ולהישאר עם הדברים, לפעמים אפילו עד כדי סיכון. כאשר אנחנו מדברים על תמימות ביחס לחיים אנחנו מדברים על אותו המצב שמאפשר לי, גם אם נכוויתי בעבר, לא לאבד עניין במושא המחקר שלי ולא לחיות בזיכרון, זיכרון שהופך להיות לפעמים כל כך כפייתי, שלא רק שהוא גורם לי לאבד עניין ולא רק שהוא מונע ממני את המחקר בכיוון הזה, אלא שהוא גם מונע ממני את המחקר כשלעצמו.
וכך קורה שמזדקנים ומתים עוד לפני שהגוף הזה חדל מלהתקיים. זה מה שמשתק אותנו, ולכן עלינו לזוז מהזירה שלנו שעשויה מצרכים ולהסתכל אל מעבר, לא אל עבר האופק, אלא אל מעבר לאופק. זהו מעבר חשוב. עלינו להיות סקרנים, לא רק ביחס למה שאנחנו רואים רחוק מאיתנו ושגורם לנו לשאול מה נמצא שם, אלא אף יותר מכך, עלינו להסתקרן ממה שאנחנו לא רואים עדיין ולשאול את עצמנו מה יש מעבר למה שאנו רואים. זה משיב לנו לא רק את התמימות, אלא גם את הרצון להיות “דון קישוט”, ולכן ללחום למען מטרה שאנחנו מחשיבים כטובה ונכונה: להציל את אהובתנו.
היעד הראשון, אם כן, הוא לנסות להזיז את עצמנו. כיצד? באמצעות ה”הירגע והתבונן”. הירגע על מנת שתהיה יותר פתוח לקלוט. שם, היכן שאתה מתוח, אינך פתוח לקלוט. כאשר אתה מבולבל, עייף, עצבני, מתוח, הרבה דברים חומקים ממך ואתה מאבד את תשומת הלב שלך כיוון שבמקומה שולט המתח. עוד לפני שנגיע ללב לבנו, למה שנשאר מאיתנו בסופו של דבר, עלינו לסלק את כל מה שנתן לנו החבר שלנו מהעבודה, את כל מה שנתן לנו החבר שלנו מהאוניברסיטה, את כל מה שנתנה לנו הכיתה שלנו בתיכון, את כל מה שנתן לנו החבר מחטיבת הביניים, את כל מה שנתנה לנו המורה בבית הספר היסודי, כל מה שנתן לי אבא שלי, אמא שלי, סבתא שלי, דוד שלי וסבא שלי. כל מה שהם נתנו לנו, לא במובן של ביטחון בעולם, בחיים, אלא במובן של: “תיזהר! תסתכל!”.
כולנו יודעים שהעולם הזה לא רע אלא בוגדני, שזה משהו אחר לגמרי, ולכן צריך להתבונן. אבל אני אומר גם שליפול בפח ולשמוח על כך, זה עדיף מאשר ליפול בפח ולהמשיך לסחוב את השק הזה הביתה למשך שארית החיים.
האם אתם שואלים את עצמכם מה אתם חושבים? האם אנחנו שואלים את עצמנו בכל יום במה אנחנו עסוקים? איך אפשר להקטין או לצמצם את עצמנו למימד כל כך קטן של עשייה? איפה התקווה שלנו? אני מתעקש, איפה הסקרנות שלנו? לאן נעלם הרצון שלנו להכיר, להכיר את עצמנו, לדעת? לאן נעלם הכוח של המחקר שדחף אותנו קדימה במשך זמן רב כשהיינו צעירים? אין מדובר בלהשאיר את הסירה בקו ישר בים הסוער, אלא בניווט במפרשים פתוחים אל עבר הייעוד האפשרי שלנו. אל לנו לשכוח זאת.
הירגע על מנת שתוכל להתבונן. למה משמשת ההתבוננות? על מנת לראות, לא רק את כל מה שאנחנו חולקים, אלא על מנת לראות את כל מה שעד כה חלקנו מעט, כלומר את היכולות היוצאות מן הכלל אשר ברשותך. אחת מהן, לדוגמה, היא לא להיות היכן שהמכה פוגעת, ולכן לא להקטין את עצמך כמי שהוכה ואשר חייב להגיב. אנחנו מדברים, אם כן, על להתבונן על מנת להתחמק מהחוקים. אנחנו מדברים על להתבונן על מנת ללמוד להשתמש בחוקים. להשתמש בהם למען המטרה, שהיא ההתפתחות, הגדילה והאבולוציה.
לבסוף מגיעה המילה השלישית בשלשה היוצאת מן הכלל הזאת: הירגע, התבונן, הֱיה מאושר. יכול להיות שתשאלו “אבל איך אני יכול להיות מאושר קודם לכן?” אך השאלה היא: “איך אתה יכול שלא להיות מאושר?” מאושר הוא החוקר שמחפש, בעוד שזה שכבר הגיע ליעד אינו מאושר. מדוע החוקר מאושר? כיוון שהוא יודע שבכל יום הוא עוסק בדבר שאליו הוא משתוקק יותר מכול, שאליו הוא שואף. האושר נמצא בלעשות את מה שאני באמת רוצה לגלם בתוכי. עלי להיות הדבר שאליו אני שואף, ולא לשאוף להיות. אלו הם שני דברים שונים, שני תהליכים שונים לגמרי.
אחת התכונות שהאדם מייחס לעצמו בדרך כלל היא שיש לו כמות אינסופית של אנרגיה. אין זה כך, כל אדם מייצג ומהווה כמות מסוימת של אנרגיה, שבין היתר באה לידי ביטוי בזמן ובמרחב, שחודרת לתוכו, שמתכלה ושנעלמת בתוכו. אם נצליח להיווכח בכך שאנחנו כמות מסוימת של אנרגיה, שאנחנו מידה מסוימת, נוכל להבין טוב יותר את הרעיון של לפעול בכדי לכוון. כאן נכנסות למשחק שתי מילים נפלאות, הראשונה היא “להתנגד“, והשנייה היא “להיכנע“. כל החיים בכללותם נעים על שני פסי הרכבת הללו, שיוצרים מסילה אחת. מצד אחד עליך לפתח את היכולת היוצאת מן הכלל להתנגד.
להתנגד למה? לשינה. אנחנו יכולים להגדיר את מצב השינה כמצב שבו אנחנו לא מבריקים במיוחד, ובחוסר הבהירות הזה אנחנו מאבדים אינספור הזדמנויות שנמצאות סביבנו ובתוכנו, ושנוצרות, למען האמת, רגע אחר רגע. המצב הזה באמת דומה מהרבה בחינות לשינה. מה קורה כשאנו ישנים? כשאנו ישנים שינה עמוקה אנחנו לא נוכחים בכל מה שמתרחש, בכל מה שקורה סביבנו. קורה משהו נוסף כשאנו ישנים, בשינה כל אדם אינו יכול להימנע מלחלום. על מה אנחנו חולמים? אנחנו חולמים על חיים אחרים. כל האנשים חווים שינה או חלום בהקיץ, שבו הם מדמיינים חיים שבמציאות רחוקים מאוד מהם. אני לא אאריך בעניין זה, מפני שעבור אחדים מדובר בכל אופן בחיים יוצאים מן הכלל, בעוד שעבור אחרים מדובר בחיים מזעזעים. אבל אין שום הבדל, כל עוד מדובר בחיים שהם חלום. רק החיים האמיתיים יכולים לחשל אותנו, לחשל בתוכנו יכולות אחרות.
כאשר אני נמצא במצב הזה של שינה אני צריך להתנגד לו, כיצד? כשאני נאחז בחוזקה, כשאני משתמש בצורה הטובה ביותר בכל התזכורות שמציעים לי העולם, המכרים והחברים הקרובים שלי. זוהי דרך לוודא, אשר מוצעת לי על ידי המכלול כהזדמנות בכל יום. כמה מכם חשבו שהם אדיבים ואז מישהו אמר לכם: “כמה אתה לא נחמד היום”. באותו הרגע היו לכם שתי אפשרויות. להתנגד, למה? להתנגד לתגובתיות שלך שאומרת לך: “איזה אידיוט! מה הוא רוצה ממני?” להתנגד לתגובתיות הזאת משמעו לתפוס את ההזדמנות שיש במילים של האחר ולהתבונן בעצמנו טוב יותר פנימה, תוך שאנו מנסים להתעורר ולשאול את עצמנו: “אבל האם לא הרגשתי כל כך יפה, פתוח ונכון? אז למה הוא משקף לי את ההיפך המוחלט ממה שחשבתי שאני?”.
כמובן שיכול להיות גם שהוא טועה, אבל אם הבנאדם הזה הופך לעשרה אנשים, מאה, אלף… השאלה שאני צריך לשאול את עצמי צריכה להיות קצת יותר אינטנסיבית. ואף יותר מכך, כל עוד מדובר באנשים שרחוקים ממני, אני יכול אולי להתעלם, אבל כאשר ההחזר הזה הולך ומתקרב אלי, כשהוא הופך להיות התבטאות גם של האנשים הקרובים אלי ביותר, אני צריך להתייחס לכך ביתר תשומת לב. עדיין יכול להיות שמדובר באזעקת שווא, כיוון שכמו שאתם יודעים, הסביבה שבה אנחנו נמצאים לא רוצה שיציקו לה, ואם אני משתנה אני מציק לסביבה שלי, ואז הסביבה אומרת לי שאני מפריע. למה אני מפריע? כיוון שאני מאלץ אותה לעשות מאמץ חדש של תיוג, היות שהתווית הקודמת כבר לא תואמת אותי יותר, גם אם היא מנסה לאלץ אותי לתוכה בכל כוחה. כאשר אני מצליח להימנע מלהחליק שוב אל תוך הקופסא שלי, זה אומר שאני כבר נמצא כמה צעדים קדימה בניסיון להתעורר מהשינה.
מצד שני, אני צריך להיכנע. להיכנע למה? להיכנע ולהזין את עצמי מאותו החלק שבי שמנסה במאמצים חסרי תקדים להצהיר: “הישאר כאן”. הישאר כאן משמעו הישאר נוכח לרגע, הישאר ער לרגע. הישאר לרגע עם נקודת המבט השונה הזאת. אז תוכלו לשאול את עצמכם: “איך אוכל לדעת אם זהו הרגע שבו אני צריך להיכנע?”. תשובה: אם נקודת המבט החדשה שלה אתה צריך להיכנע מרחיבה את החזון שלך ביחס לחיים, לדברים ולאנשים, אם היא מגבירה את הנכונות ואת הרגישות שלך כלפי האחר וכלפי עצמך, ואם היא משפרת את היכולת שלך להכיל את השוני, אז המצב החדש הזה שמוצג בפניך הוא די מעניין, ועל כן כדאי לך להיכנע לו.
***
הקטע לקוח מתוך הספר אררט סליחה הודיה חמלה
פאולטי מגיע לישראל ב-1 בנובמבר 2019 ויקיים בוקר של העמקה בשיטת OMM דקה אחת של מדיטציה וכן ב-12-13-14 בדצמבר 2019 יתקיים סמינר של 3 ימים צור את יעודך איתו.
עד כמה אנחנו מסוגלים להבחין בדברים יקרי הערך שנמצאים לפני העיניים שלנו? עד כמה אנחנו מסוגלים לשים לב להזדמנויות שסביבנו? מסתבר שלא הרבה ושאנחנו מותנים הרבה יותר ממה שחשבנו בסביבה ובהקשר שבו הדברים מוצעים. בשנת 2007 נערך ניסוי על ידי הוושינגטון פוסט: ג’ושוע בל, אחד הכנרים המוערכים ביותר בעולם, הגיע לתחנת המטרו של וושינגטון עם כינור הסטרדיוואריוס הנדיר שלו (ששוויו מוערך ב-3.5 מיליון דולר) וניגן במשך 45 דקות 6 יצירות של באך.
זו הייתה שעת בוקר עמוסה בתחנה ולפי הערכות עברו במקום מעל לאלף איש באותו בוקר. מתוכם רק 6 נעצרו להקשיב לבל. הוא אסף 32 דולר מעשרים אנשים שרובם אפילו לא עצרו להקשיב לנגינה שלו.
יומיים קודם לכן בל הופיע בבוסטון לפני קהל של מאות אנשים כשהעלות הממוצעת של כרטיס הייתה 100 דולר, יותר מכל מה שהוא אסף באותו בוקר.
איך ייתכן שאנשים לא עצרו להקשיב לכנר ברמה בינלאומית שניצב לפניהם בתחנת המטרו? מבחינתם הוא היה עוד קבצן שניגן כדי להרוויח כמה דולרים.
מוזמנים לצפות בעצמכם בסרטון הקצר הזה שמסכם את הניסוי:
הניסוי הזה מעורר את השאלה: כמה דברים חולפים מולנו מבלי שנשים לב אליהם רק מכיוון שהם לא ממוקמים במקום שהיינו מצפים להם, רק מכיוון שהם לא בהקשר שמאפשר לנו להעריך אותם. חישבו כמה יופי יש סביבנו, ממש מול העיניים שלנו, כמה הזדמנויות נמצאות סביבנו בכל רגע נתון, רק שאנחנו לא רואים אותן כי אנחנו רצים בדיוק לאנשהו. אנחנו מנותקים מחלק גדול מהנתונים שמגיעים מן החושים שלנו, כי תשומת הלב שלנו מוגבלת, וכי התווית שיש לנו על הדבר לא מאפשרת לנו לראות או לשמוע אותו. ומה יקרה אם נעצור לרגע? אולי נגלה משהו יקר ערך שלא הבחנו בו קודם לכן.
אגב, ככה זה נראה בפעם השנייה שבל ניגן במטרו, כשהפעם הוא פרסם את הגעתו מראש:
החלק השני של הניסוי מעורר עניין נוסף ומהותי לא פחות: עד כמה חשוב למקם את הדברים נכון ולהתמקם נכון בעולם, עד כמה חשוב להיות במקום שמדגיש את היכולות שלנו ואת מי שאנחנו. בהקשר הזה יש ציטוט יפה של רומי, המיסטיקן הסוּפי, בספר ריקוד האהבה לאלוהים שמדבר על החשיבות של למקם את הדברים בצורה נכונה, הוא משתמש במשל של המנורה שממוקמת נמוך ולכן אורה לא מופץ, משל דומה לזה שמופיע בברית החדשה.
רומי אמר: “איזה הבדל ישנו אם אדם יושב מעל למנורה או מתחתיה? אם המנורה דורשת להיות במקום גבוה, אין היא רוצה זאת עבור עצמה. היא נועדה למען האחרים, על מנת שיוכלו ליהנות מהאור שהיא מקרינה. היכן שהמנורה לא תהיה היא עדיין נותרת מנורה, שכן אורה הוא אור השמש הנצחית”.
מתוך הספר ריקוד האהבה לאלוהים
בשני המקרים ג’ושוע בל ניגן באותה תחנת מטרו, ולכאורה זו הייתה אותה פעולה. אולם במקרה הראשון, אם נתחבר למשל, המנורה מוקמה נמוך, ורק אנשים רגישים במיוחד יכלו להבחין בו. במקרה השני המנורה זרחה מלמעלה ורבים יכלו להנות מנגינתו. ועל כן, הניסוי הזה מזמין אותנו לפעולה כפולה – ללכת אל מעבר לתוויות שלנו, לרחיב את תשומת הלב ולהבחין ביופי, גם כאשר הוא חבוי. וכמו כן, להתמקם נכון בעולם, לשים את הזרקור על המתנה שלנו, ולכל אחד יש כזו, על מנת שהודות לאור, נוכל להעניק מהמתנה שלנו לאחרים.
לחלק הקודם של המאמר | לחלק הבא של המאמר
כל המערכות התפקודיות שלנו: התחושתית-תנועתית, התקשורתית והקוגניטיבית, קשורות למעשה אחת בשנייה. הן בנויות נדבך על נדבך, כאשר הבשלות של כל אחת מהן מתרחשת בשלב אחר. מאחר והן מרכיבות ותלויות האחת בשנייה, כאשר ישנו עיכוב בהתפתחות, עלינו לחזור לשלב ההתפתחותי שלא נלמד, ולהשלים את הלמידה. זאת באמצעות התבוננות, תנועה ומשחק, כמובן תוך יצירת סביבה התפתחותית התורמת לתינוק או הילד, על פי השלב ההתפתחותי בו הוא נמצא. לאחר שנים של התבוננות, ייעוץ וטיפול ומפגש עם אינספור ילדים והורים, מצאתי שיש בידי לתת מענה לאותו אינסטינקט, קול פנימי ראשוני שעולה להורים בתחילת דרכם עם ילדיהם, אשר מלאים בחששות ושאלות בנוגע להתפתחות של תינוקם או ילדם.
כאשר ישנו עיכוב בהתפתחות, עלינו לחזור לשלב ההתפתחותי שלא נלמד, ולהשלים את הלמידה.
הגישה המובילה אותי היא גישה הוליסטית, הבוחרת לראות את האדם כשלם, המורכב ממערכות שונות המחוברות ביניהן ושאינן ניתנות להפרדה. לדוגמה: אתבונן על ילד המתקשה בדיבור או מפיק הברה לא מדויקת ואבדוק בנוסף להפקת הקול את כל המערכות הנוספות הקשורות לכך, כגון: הטונוס השרירי, מנח הראש, יציבה, מערכת העיכול, מערכות החושים, תקשורת עם הסביבה ועוד. עם ילד המתקשה בכתיבה או בגזירה אעבוד גם על חיזוק היציבה והארגון הגופני וכדומה.
בעזרת המדריך ההתפתחותי שלפניכם תוכלו לעקוב בעצמכם אחר ההתפתחות התקינה של תינוקכם או ילדכם, כשברשותכם הידע על מהי התפתחות תקינה, על מה להסתכל, מה לחפש ומהם הסימנים שמראים לך שההתפתחות אינה כזו – אני בטוחה שתוכל להעניק לתינוק או לילד במידת הצורך את המענה הנכון.
אני מזמינה אתכם לעקוב אחר ההתפתחות של תינוקכם או ילדכם – ולחזור לטבלה בכל שלב שבו מתעוררות שאלות.
*הערה חשובה: הטבלה מיועדת להקל על ההורים בזיהוי עיכוב התפתחותי, אך היא אינה מהווה קביעה מוחלטת. בכל מקרה של חשש – יש לפנות לייעוץ ולבחון את המקרה לגופו.
בסביבות גיל: לידה
התפתחות תקינה: במבט בוחן נראה כי צד ימין וצד שמאל מאוזנים פחות או יותר.
מתי כדאי לפנות לייעוץ:
בסביבות גיל: מרגע הלידה ואילך
התפתחות תקינה: יכולת לשכב בנוחות על הבטן, יכולת להניח את הראש בשכיבה על הבטן.
מתי כדאי לפנות לייעוץ:
בסביבות גיל: כשבועיים-חודש לאחר הלידה באופן הדרגתי
התפתחות תקינה: יכולת מתפתחת ליצור קשר עין ממוקד עם הדמות המטפלת.
מתי כדאי לפנות לייעוץ:
בסביבות גיל: 3-4 חודשים
התפתחות תקינה: יכולת לכוון את היד ולאחוז חפצים.
מתי כדאי לפנות לייעוץ:
בסביבות גיל: 4-6 חודשים
התפתחות תקינה: ניסיונות לנוע בדרכים שונות, עד המעבר מהבטן לגב או מהגב לבטן.
מתי כדאי לפנות לייעוץ:
בסביבות גיל: 6-8 חודשים
התפתחות תקינה: זחילת “חייל”. התקדמות עצמאית על הבטן תוך כדי שימוש בידיים וברגליים בהצלבה, או בכל דרך אחרת שמשיגה התקדמות לפנים.
מתי כדאי לפנות לייעוץ:
התינוק לא עבר את שלבי התפתחות הקודמים:
בסביבות גיל: 6-9 חודשים
התפתחות תקינה: הידיים, הברכיים וכפות הרגליים על הרצפה. הגחון מורם.
מתי כדאי לפנות לייעוץ:
בסביבות גיל: 9 חודשים
התפתחות תקינה: התינוק עובר מזחילת שש וממנחים נוספים לישיבה באופן עצמאי.
מתי כדאי לפנות לייעוץ:
בסביבות גיל: מגיל 9-10 חודשים ואילך
התפתחות תקינה: מרגע המעבר לישיבה, יכולת מתפתחת לאחוז אחיזת פינצטה, לבצע הפרדה של פעולת האצבעות ולבצע פעולות מוטוריות עדינות ו/או משולבות.
מתי כדאי לפנות לייעוץ:
בסביבות גיל: 11-12 חודשים
התפתחות תקינה: יכולת מתפתחת להגיע לעמידה ללא הישענות. יכולת לרדת חזרה לרצפה באופן עצמאי.
מתי כדאי לפנות לייעוץ:
בסביבות גיל: 11 חודשים ואילך
התפתחות תקינה: יכולת לצעוד קדימה ללא עזרה או הישענות. יכולת מתפתחת להגיע ליציבות והליכה בטוחה.
מתי כדאי לפנות לייעוץ:
בסביבות גיל: 0-6 חודשים
התפתחות תקינה: יכולת מתפתחת של התינוק לתקשר עם הדמות המטפלת ועם סביבתו.
מתי כדאי לפנות לייעוץ:
בסביבות גיל: 6 חודשים – 2.5 שנים
מתי כדאי לפנות לייעוץ:
בסביבות גיל: 2.5 שנים – 7 שנים
מתי כדאי לפנות לייעוץ:
בסביבות גיל: 0-6 חודשים
התפתחות תקינה: רפלקס יניקה תקין, משקל תקין.
מתי כדאי לפנות לייעוץ:
בסביבות גיל: 6-12 חודשים
התפתחות תקינה: מעבר הדרגתי לאכילת מוצקים
מתי כדאי לפנות לייעוץ:
בסביבות גיל: 12 חודשים ומעלה
התפתחות תקינה: אכילה מאוזנת
מתי כדאי לפנות לייעוץ:
בסביבות גיל: גילאים שונים
התפתחות תקינה: שינה רציפה למעט התעוררות לאוכל בחודשים הראשונים.
מתי כדאי לפנות לייעוץ:
בסביבות גיל: גילאים שונים
התפתחות תקינה: יכולת להסתגל לגירויים כגון מגע וקול בעוצמות שונות.
מתי כדאי לפנות לייעוץ:
ישנו המורה החיצוני והמורה הפנימי. אך מדוע אנו זקוקים למורה חיצוני? ובלי המורה החיצוני איך נדע את הדרך? אצל המורה החיצוני אנחנו לומדים לקרוא את סימני הדרך. כשאנחנו נוסעים לחו”ל או למקום חדש ולא מוכר אנחנו לוקחים מורה דרך, נכון? בדיוק מאותה סיבה אנחנו זקוקים למורה שיראה לנו את הדרך – לא זו הקצרה אלא זו הפתוחה, כיוון שעלינו ללכת בדרך כל הזמן מבלי לעצור. המורה החיצוני מראה לנו את הדרך ומנחה אותנו. הוא לא עושה את הדרך עבורנו. התפקיד שלו הוא להגן עלינו ולחבר את החיבורים הדקים לתוך תוכנו – לעצמנו. ובתום המסע החיצוני עלינו להיכנס פנימה ולעשות את המסע הפנימי ושם נוכל למצוא את מה שלא מצאנו בחוץ. המורה הפנימי שוכן בלב שלנו, ולכן נאמר: “תבקש תשובה מליבך אפילו אם נותנים לך תשובה”. בסוף התהליך עלינו לחזור ללב שלנו, למורה הפנימי שלנו.
נסו להסתכל לרגע על הבגדים שאתם לובשים. יום אחד הם יתבלו. נסו להסתכל על הדברים שסביבכם – יום אחד הם יתקלקלו, ישברו, יתפוררו. אל דאגה, זה לא פוסט פסימי, זה דווקא פוסט שהוא שיר הלל לכל הדברים המובנים מאליהם שנמצאים סביבנו וגם לעצמנו. זהו פוסט הלל לחיים. כי אם באמת נתפוס לעומק שהדברים הם סופיים, בעלי תוקף, מסתיימים, זה ישחרר אותנו מאשליית הנצחיות שטבועה עמוק בנו ויאפשר לנו לחוות בצורה מלאה את האינסופיות של הדברים – ברגע הזה. זה נכון לגבי החפצים שלנו וזה נכון גם לגבי החיים שלנו שיסתיימו יום אחד.
רק כאשר נבין את סופיותם של הדברים נוכל להעריך אותם. רק כך נוכל למשל להעריך את הזמן היקר עם בני הזוג שלנו, ועם המשפחה שלנו. זה יעזור לנו גם להיות פחות תפוסים על ידי הדברים, בדיוק מתוך ההבנה שיום אחד הם כבר לא יהיו, לפחות לא בצורתם הנוכחית. אז נוכל גם לצבור פחות, להשתחרר ממה שמיותר ולחיות בצורה מלאה יותר את הרגע הזה.
רק כאשר נבין את סופיותם של הדברים נוכל להעריך אותם. זה יעזור לנו גם להיות פחות תפוסים על ידי הדברים, בדיוק מתוך ההבנה שיום אחד הם כבר לא יהיו, לפחות לא בצורתם הנוכחית.
גורדייף (למי שלא מכיר גאורג איבאנוביץ’ גורדייף היה מיסטיקן ומורה רוחני חשוב שפעל במאה הקודמת) לימד את תלמידיו סדרה של 10 שאלות שאותן הוא הציע להם לשאול את עצמם ביחס לכל דבר שברצונם לחקור. מעין צורה של “הרהור אקטיבי” על אודות הדברים:
למי מכם שעשר שאלות זה יותר מידי עבורם, אפשר להתמקד גם בחלק מהשאלות או אפילו באחת, וכבר הפעולה הפשוטה הזאת יכולה להפיק בנו תובנות חשובות. ניקח למשל את שאלה 9 ונבחן אותה ביחס למוצרים חד פעמיים מפלסטיק: מה יהיה סופם או עתידם כשנסיים להשתמש בהם? האם לדעתכם יצרני כלי הפלסטיק החד פעמי שאלו את עצמם מה יקרה בסופו של התהליך לכלים שהם מייצרים? כנראה שלא, כי אחרת הם לא היו יוצרים מוצר שיזהם בקנה מידה כה גדול את האוקיינוסים שלנו, אלה שילדיהם ונכדיהם יאלצו לנקות אחריהם בעמל רב. 10 השאלות של גורדייף הן תרגיל עמוק שיכול לפתוח בפנינו עולמות מרתקים של תובנות, וככל שמתרגלים אותן יותר כך ההבנה מתגברת.
מכיוון אחר אנחנו רואים כיצד חוסר ההבנה של מימד הזמן של הדברים הובילה את החברה שלנו לתופעה מוזרה במיוחד: כיום העובדה שהדברים הם סופיים מנוצלת בצורה צינית על ידי חברות התעשייה שהכשירו סוג חדש מיוחד של מהנדסים שמטרתם היא לתכנן את המוצרים כך שהם יתקלקלו אחרי זמן מסוים. הפעילות המשונה הזאת נקראת בעברית “התיישנות מתוכננת” ויש עליה אפילו ערך בויקיפדיה. לצערנו, ככה זה כשחושבים רק על שורת הרווח ולא על ההשלכה הרחבה יותר של המעשים שלנו ושל ניצול המשאבים. האם אפשר אחרת? כן. אולי שמעתם על “נורת המאה” – זאת נורה שנמצאת בעיר לייבמור שבקליפורניה שדולקת בתחנת כיבוי האש בעיר ברציפות כבר מעל ל-117 שנה מאז שנת 1901, והיא אפילו קיבלה פרס גינס על כך. אז איך יכול להיות שהנורות שלנו היום מתקלקלות אחרי כמה חודשים? תחשבו כמה הטכנולוגיה התפתחה מאז. אני די בטוח שאם היינו רוצים היינו יכולים לייצר עוד נורות כאלה, אבל כאשר האינטרס הוא עסקי והראייה קצרת טווח סדר העדיפות הגבוה הוא לשורת הרווח ולא לאיכות הסביבה ולמשאבים של כדור הארץ. והכל בשם הקידמה והחדשנות!
שתי הדוגמאות הללו – הפלסטיק שמיוצר מחומרים שלא מתכלים, וש”המוות” החומרי שלו לא מסונכרן עם סיום השימוש בו, וגם המצב ההפוך של ההתיישנות המתוכננת – שבה “המוות” החומרי של המוצרים קורה מוקדם מדי, לפני סיום השימוש בהם – מראות לנו עד כמה חשובה ההבנה שלכל דבר יש סוף. זאת בגלל שההבנה הזאת מובילה אותנו בהכרח לחשוב ולתכנן מה יהיה עתידם וסופם של הדברים.
כחברה נראה שלא נוח לנו לעסוק בסופים, במוות, בבלאי, וכתוצאה מכך אנחנו לא מסונכרנים עם סופיותם של הדברים. הטבע לעומת זאת מלמד אותנו את השיעור הזה מידי יום: הוא מראה לנו שהדברים הם סופיים, ושכתוצאה מכך הכל נמצא בשינוי מתמיד. מספיק שנצא ונתבונן בצורה פשוטה כיצד הטבע משתנה ומתחלף, מת ונולד מחדש לחיים, וכיצד בכל יום מה שהיה איננו עוד. עץ החרוב הגדול יבַש והחל להרקיב, בקרוב הוא ישמש מזון לתולעים ולחרקים ואז יתפורר לאדמה כדי להוות מצע גידול לצמחים חדשים. זה שהיה אתמול איננו ולא ישוב עוד להיות כפי שהיה. משנה לשנה העצים משירים את עליהם ונותרים עירומים בחורף, רק כדי לשוב וללבוש ירוק פעם נוספת באביב. החיים הם השתנות מתמדת, והם קוראים לנו לא להיאחז בקיים.
אפילו האימפריות הגדולות, כמו זו המצרית, היוונית והרומית, שנדמו בתקופתן כנצחיות, התפוררו לאבק ופינו את מקומן לאחרות. חלק אחד חומרי יותר הסתיים, וחלק אחר רעיוני, פילוסופי ואמנותי עבר לדורות הבאים וקיבל מימד של נצחיות. הפילוסופיה היוונית היא רק דוגמא אחת לכך.
אולי תחשבו שההבנה הזאת שהדברים הם סופיים מייאשת, כי זה אומר שהכול מת בסוף, שהכול נגמר. בעיניי ההבנה הזאת משחררת. היא משחררת אותנו מהאשלייה שיש לנו שהדברים הם נצחיים, שאנחנו נצחיים ושעומד לרשותנו זמן אינסופי, ולכן אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להמשיך לא לחיות את הרגע, כי הרי מיד אחריו יגיע עוד אחד ועוד אחד… נכון?
ההבנה הזאת משחררת אותנו מהאשלייה שיש לנו שהדברים הם נצחיים, שאנחנו נצחיים ושעומד לרשותנו זמן אינסופי, ולכן אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להמשיך לא לחיות את הרגע.
לא נכון! כל הדברים מסתיימים מתישהו, וזה רק עניין של זמן. לפעמים אנחנו יכולים להעריך מתי זה יקרה, כמו למשל מתי נחליף את הרכב למודל חדש יותר, ולפעמים פשוט אין לנו מושג מתי זה יקרה, כמו למשל כשמדובר בחיים שלנו או של יקירינו.
כל מי מאיתנו שאיבד אדם קרוב באופן מפתיע יודע כיצד הזמן מקבל פתאום מימד אחר. “אם רק היו לי עוד כמה שעות איתו הייתי אומר לו…” או “הייתי עושה איתו את הדבר הזה שתמיד חלמנו…” אז צפים ועולים כל הדברים החשובים באמת. אלה שנדחקים ונמחצים תחת אינספור הדברים הדחופים שאנחנו חייבים לעשות קודם.
זה לא קל להגיע לתובנה הזאת באמת ובצורה עמוקה, אבל זה עניין של אימון. אם תרצו תוכלו לנסות לעשות את התרגיל הבא: התמקדו במשהו, זה יכול להיות חפץ, צמח, פרי, חיה או אדם (או כל דבר אחר), ונסו להעריך כמה זמן הוא עוד יישאר בצורתו הנוכחית, נסו לחשוב מה יכול לגרום לו להיעלם, ונסו לכמת את הזמן שנותר לו בצורתו הנוכחית. אם תעשו את התרגיל הזה בצורה עמוקה תעלה בכם הכרת תודה ספונטנית על שהדבר הזה נמצא איתכם כאן ברגע הזה.
ולמי שרוצה תרגיל למתקדמים, ישנו תרגיל עמוק ויפהפה שעורכים נזירים מסוימים, בהזכירם לעצמם את האימרה Memento Mori, “זכור את יום המוות”, כלומר זכור שהחיים הם סופיים ושהמוות יגיע יום אחד, ולכן נצל את היום הזה, את הרגע הזה. ישנם נזירים שאף פותחים את יומם בטקס קצר של מותם, מתוך הבנה שרק זעזוע חזק כל כך יעזור להם להתגבר על העצלנות והנטייה לדחות למחר שכל כך חזקה אצל רבים מאיתנו, ולעשות היום את הדברים החשובים באמת. מהם הדברים החשובים באמת? אתם אלה שיודעים מהם. ואם אתם לא יודעים, ברגע שתתחברו להבנה שהדברים הם סופיים, היא תפוגג את ענני המחשבות, הדאגות והסערות הרגשיות ואז תוכלו לראות אותם בשמיים הבהירים. נדמה שיש בתוכנו מנגנון שמתכחש לזמן החולף ולהזדקנות, אחרת מדוע אנחנו כה מתפלאים למראה שערה לבנה ראשונה או קמט. סנקה אמר:
“…מי שמקדיש כל רגע מזמנו לטיפוח גדילתו,
מתוך הספר אררט דרך הנוכחות
מי שמתכונן לכל יום כאילו מדובר בכל חייו,
אינו ממתין בתקווה למחר ואף אינו חושש ממנו”.
מדוע אם כן אנחנו חוששים מיום המחר? יכולה להיות לכך תשובה פשוטה: כי לא חיינו את היום.
ההבנה שהחיים הם סופיים פותחת בפנינו את הדלת לידיעה שעלינו לחיות את היום הזה כאילו שהיה זה יומנו האחרון עלי אדמות. אם זה היה באמת היום האחרון שלכם מה הייתם עושים? דברים מוטרפים כמו לקפוץ בנג’י ממטוס? אולי. ביחס לכך מומלץ מאוד לצפות בסרט “לקום אתמול בבוקר” (Groundhog Day באנגלית) עם ביל מארי. זה סרט מקסים משנת 1993 שאם טרם ראיתם אותו מומלץ – לפני שגם הוא מתפורר במגירת קלטות הווידאו הישנות – כי הוא מדבר בדיוק על כך.
וגם אם בהתחלה הגיבור עושה המון דברים מוטרפים כמו לנסוע עם המכונית שלו על פסי הרכבת או לחשמל את עצמו, בסופו של דבר הוא מתחבר למה שבאמת חשוב עבורו ומתחיל לפעול למען האחרים. הפרספקטיבה של הסרט מתחברת במידה רבה להבנה של סופיותם של הדברים, שאם נבין זאת, נוכל לחיות כל יום לגמרי כשאנחנו מבינים את הזמן שניתן לנו ולאחרים כמתנה, אז כשנבין מה חשוב באמת ונפעל לשם כך, נוכל להשתחרר ממעגל החיים והמוות ולחיות כל רגע כמתנה (Present).
אני נודד כל חיי. נדודים חיצוניים בין מדינות, יבשות, ערים ודירות. נדודים פנימיים בין צורות האופי והאישיות שמשתנות עם הזמן, בין תנועת הנפש שבתוכי, שאותה אני מנסה לפענח מאז ומתמיד. נדודים אינטלקטואליים בין עולמות ידע שמושכים אותי אליהם, כמו שירת סירנות שאני לא עומד בפניה, וכנגד כל הגיון בריא, אני פשוט עוזב הכל, קופץ מהסירה ושוחה אל אי חדש של חוויות וגילויים. זה ריגוש ממכר, ומי שחווה זאת פעם אחת, יודע כמה קשה להתנגד בפעם הבאה שזה תופס אותך בהפתעה בדיוק ברגע שהתחלת לבנות לעצמך מקום יציב בעולם, והקול הזה, הו הקול הזה, לחש שמגיע בכל יום עם השקיעה בים: “אתה נווד! אתה נווד! אתה נווד!…” לא לחינם בחרתי במקצוע שבו אני עוסק שהוא גם דרך חיי. אני מחפש בכלים שלמדתי את משמעות הבית. לא זה שעשוי מקירות וחדרים, אלא את הדי אן איי, את מה שנמצא מתחת או מעבר, את הכוחות שפועלים ומשפיעים עלינו כשאנחנו מתעסקים בשאלה החשובה ביותר לאדם – שאלת הבית.
האמנות דורשת נוודות. היצירה דורשת חופש תנועה, ובניגוד למה שקראתי וחקרתי – עבורי ובאופן חסר ערעור – היצירה היא מימד, עולם נפרד שקיים ללא קשר אלינו. מימד עצמאי שקיים והיה קיים לפנינו ויהיה קיים אחרינו, ואין לו שום תלות בנו אלא להיפך. במימד הזה, במקום של כל האפשרויות של החיים, בחלל הפוטנציאלים האינסופיים, שם, אינסוף נקודות אור בוהקות נעות בסנכרון כלהקת ציפורים, לפעמים, מתאחדות וצומחות, לפעמים מתחברות או נפרדות לעוד מיליוני נקודות חדשות. התנועה שם היא סדר כאוטי מושלם. משהו שם נמצא באי נוחות מתמדת, מין אמוק של רצון או תשוקה להתנקז אל המציאות. והכל שם מחפש כל הזמן מישהו או משהו שדרכו הם יכולים לעבור. הנקודות האלה זזות במהירות אינסופית, מתגבשות לצורות משתנות ללא הרף עד שהן מוצאות את הנתיב הנכון, הנתיב המוכן, פתח כזה, ודרכו הן עוברות ומתחפשות לשפה, לסימן, לתחושה, לידיעה ברורה, ואנחנו, המתווך שלהם אל העולם, נותנים להם ביטוי ממשי. זוהי האנרגיה היצירתית הפועלת דרכנו שחוצה אותנו ומפעילה אותנו כדי שנהדהד לעולם ולסביבה את הכוח והעוצמה שלה. זהו התפקיד היחידי שיש לנו. לתווך בין מימד היצירה אל העולם הממשי, דרך שפה, סמלים בתנועה, שמתקשרים את מה שמבקש להגיע אל העולם ולהשפיע עליו, דרכנו. זה אומר שאנחנו לא ההתחלה והסוף של הדברים, יש כאן צורך לקבל את המשניות שלנו בתהליך הזה. כמו שליח פיצה של החיים, אחת לכמה זמן אנחנו מתבקשים להעביר את המסר החוצה, והלאה. ברגע ההוא, של חיבור וסנכרון מושלם עם אותו המימד, אנחנו סוף סוף מחוברים למקור שלנו, מחוברים לבית!
העיסוק הרוחני הגבוה ביותר הוא היצירה!
גם ברגעים אלו ממש, כשהעט נוגעת בדף הלבן, בחיבור האותנטי היחיד שבין הרוח, הלב והיד, מימד היצירה עושה בי כבשלו, וזאת בגלל שבחרתי לוותר על השליטה והגדרות העצמי, פירקתי הכול לרסיסי אבק קטנטנים, הכול מלבד המודעות וההכרה שאני קיים ופועל בתנועה, ותנועת המילים היא האנרגיה שמובילה את דעותיי, רישומיי ותמונות נפשי אל העולם דרך המילה הכתובה. במקרה אחר זה קורה דרך רישום, דרך תכנון החלל, דרך תמונות ודגמים שהופכים לממש, כאילו רצה החלום שצמח מן המקום הכי אמיתי, ובדרך לא דרך, בנים לא נים, עשה את מהלכיו ממני ואל המרחב. כדי לעסוק ביצירה על האדם להתחבר למקור, לבאר של כל הדברים הקיימים, לתת לאנרגיה הזו לחצות אותו, להפעיל אותו, תוך כדי שחרור הגדרות. עליו לפעול בהקשבה פנימית עמוקה דרך המנגנון האנושי החכם ביותר שנקרא אינסטינקט. זהו המקלט, האנטנה, הרדיו שדרכו אנחנו קולטים את האמת שנאמרת ללא מילים. אמת זו, עבור היוצר, משמשת אותו לפעולה בעולם. היא מהדהדת בתוכו, צומחת, פוגעת באחר ובכך משפיעה בעצמה על הסביבה.
כדי לעסוק ביצירה על האדם להתחבר למקור, לבאר של כל הדברים הקיימים, לתת לאנרגיה הזו לחצות אותו, להפעיל אותו, תוך כדי שחרור הגדרות.
יצירה שצומחת מן המימד הזה, נוגעת בנימי אהבה עמוקים. לא אלו המוכרים כדוגמת זוגיות או אהבת אם לבנה, אלא אהבה במובן של שייכות קיומית. של הבית הקיומי הראשוני, ההכרה הברורה במקומנו בחיים. אנרגיית היצירה עונה לנו על השאלה החשובה של חיינו – מה זה בית? וזאת משום שאנו חשים בשלב מסוים בחיים את הזרות, את חוסר השייכות לטבע, לחברה, ליקום האינסופי וחוקיו הלא ברורים, אפילו לבני עמנו או לקרובים לנו ביותר. הזרות היא חלק מהותי מחיינו, ואותה אנרגיית יצירה, כאשר היא פועלת בנו, מביאה עימה את הזיכרון של תחושת הבית האמיתי, את הזיכרון שהוא קיים, לא כמקום אלא כחוויה פנימית.
כאשר אנחנו מתחברים למימד היצירה, אנחנו מתחברים לבית המקורי שלנו, וכאשר מגיעים הביתה, בפעם הראשונה, אין ברירה אלא לחזור לשם שוב ושוב. זו התחושה היחידה שלא ניתן בלעדיה. זו כמיהה שאין לה תחליף או מענה, מלבד היצירה עצמה. ולנווד כמוני ושכמותי, שחש את תחושת הזרות וחוסר השייכות הקיומית מסיבה מוצדקת, כאילו שלא באנו מפה, כאילו שהגענו כתיירים זמניים למקום חדש עם זיכרון מטושטש של המקור שלנו. היצירה היא הבית שאליו נרצה להגיע. בחיבור אל המימד הזה אנחנו נזכרים בכך שהגענו משם.
אנשים כמוני מוצאים את עצמם הרבה בים, במקרה שלי לפחות פעמיים ביום. אחרים במדבר או בחיפוש אחר מרחבים אינסופיים, שיש בהם הכוח להתנתק, מקום שמזכיר להם את התנועה שמתקיימת במימד היצירה. גלים, טיפות אינסופיות בתנועה מסונכרנת עוצמתית, עוצמה אנרגטית שמקרבת אל מה שמתקיים שם, באותו המימד, ואנחנו עומדים שם במעין המתנה כזו, מתנקים בקלות, פושטים בקלות את השכבות כדי לאפשר ליצירה לחצות אותנו שוב עם אנרגייה וידע מקוריים ויחודיים.
החיבור נוצר כאשר אנחנו שמים את מודעות הזמן בצד, כאשר אנחנו שמים את עצמנו בצד, כאשר אנחנו מקבלים את העובדה שאנחנו משניים בתהליך, ומקבלים על עצמנו את תפקיד הכלי לעשייה האינסטינקטיבית שפועל מתוך הקשבה לקולות, לקצב הנסתר הפנימי שקובע את מעשינו. ברגע הזה “אני” עם כל הביוגרפיה שלי לא קיימים. ברגע הזה כאשר אני יוצר, אני מעל לזמן, ברגע הזה מתרחש דיאלוג, אני יכול לשאול כל שאלה, והיא תענה מיד, וכל תשובה תהיה לחוויית אמת חסרת ערעור. כאשר הפעולה היצירתית מתרחשת דרכנו היא מביאה עימה סימני פליאה ותדהמה של פאזל שמחבר את חלקיו לכדי תמונה שלפתע נגלית, לפעמים מדובר בידע או הבנה מורכבים עד כדי הפתעה שזה צמח בתוכנו. זה לא צמח בתוכנו! זה חצה אותנו. בחיבור למימד היצירתי, אנחנו מודעים ומקבלים את האמת שאין דבר שמתחיל ומסתיים בנו, אנחנו לא המקור והיעד של הדברים אלא רק מתווכים, שליחי פיצה של היקום להעביר לעולם טעמים חדשים ומפתיעים.
בחיבור למימד היצירתי, אנחנו מודעים ומקבלים את האמת שאין דבר שמתחיל ומסתיים בנו, אנחנו לא המקור והיעד של הדברים אלא רק מתווכים, שליחי פיצה של היקום להעביר לעולם טעמים חדשים ומפתיעים.
בחיבורנו אל המימד הזה באופן חוזר ורציף, אנחנו מגלים לאותו המימד: “ראה! אני צינור פתוח ומוכן לקבל כל דבר שתרצה, כל מסר שתבקש להעביר לעולם”. למימד הזה אין התלבטויות, ולפעמים הוא מביא מתנות בקצב מסחרר, לפעמים מעבר למצופה. אז מצא לו “פראייר” כמו שאמר מאיר אריאל, המילים מרחפות באוויר ומצאו להן פראייר שמוכן לקבל אותן, ונחתו המילים על המשורר ויצאו דרכו. כך כתבו מוצרט, סלוואדור דאלי ומיכאלאנג’לו בכתביהם ועוד יוצרים מופלאים לאורך ההתפתחות האנושית, בהדגישם כמה הם היו לכלי בידי אנרגיה שהעבירה דרכם את הדברים לעולם.
החיבור אל מימד היצירה מייצר תנועה. אחת שהאנרגיה עוברת עם המסרים והרצונות של הפוטנציאלים להתממש דרכנו, נוצרת תנועת חיים שמקבלת את ביטויה דרך סימן ושפה, בכלים שאנחנו מתקשרים עם העולם, אם במילים ואם באובייקטים.
3 תנאים הכרחיים אך לא יחידים קיימים בחיבור ובפעולה ממימד היצירה:
התנאי הראשון: לקבל את המציאות כהמלצה. כאחת האפשרויות הבלתי גמורות שניתנות לשינוי. דרך משקפיים אלו, העולם נראה על כל הפוטנציאלים שלו, ומחובתו של היוצר לראות בחיוב את היופי האפשרי בכל מקום ובכל אחד.
התנאי השני: ילדותיות וסקרנות. כנגד המציאות חייב היוצר לשמור בקנאות על הילד שבו, ולכך יש מחיר כבד בחיים הבוגרים. המציאות על כל מורכבותה תגיע בעוצמה ותאיים על התמימות הילדותית עד כדי פחד מוות מאיבוד הזהות, איבוד העצמי, יהיה מדובר במשבר פנימי אמיתי שאין לו פתרון אחר מלבד העמידה האיתנה עד חלוף זעם. האדם היוצר שישמור על הילד שבתוכו יהנה ממתנות נדירות שמימד היצירה יספק לו על בסיס יומיומי בדמות חוויות אקסטטיות, התעלות נפשית ואושר עמוק שלא יתואר, אך המחיר לכך זהה בהתאם ולכך אין פתרון, החיים יביאו איתם ניסיונות ושיעורים שתפקידם לבדוק עד כמה היוצר מוכן ורוצה את מקומו בעולם ככזה. הסקרנות היא התנועה הפנימית שמנסה, בודקת, מתרגלת, מחפשת ומבקשת לגלות את העולמות – הפנימיים והחיצוניים, כאילו היו יבשות חדשות והסקרנות רוצה שנהיה להרפתקנים נצחיים, לאנשים שמסכימים שלעולם לא ידעו הכל, ובכך תישמר צניעות ופליאה אל מול אי הידיעה כדבר חיובי בחיינו. “מזל שאני לא יודע הכל אחרת לא היה לי מה לגלות”.
התנאי השלישי: החופש או האהבה לַטעות. אין טעויות! זהו מושג חברתי נרכש במערכות החינוך מתוך רצון לשלוט בתוצרים סופיים ולייצר אחידות. עבור היוצר, הטעות היא החבר הטוב, המאהבת, או זקן הכפר החכם (או במקרה שלי – דרדסבא) שמגלה לנו את הדרך הנכונה. הטעות היא עולם חדש של אפשרויות, המדרגה הנדרשת לקראת הגילוי הקרוב, היא חלק בלתי נפרד מהדרך שאין לה תחליף. האהבה לַטעות מכילה בתוכה את הניסוי והמשחק ההכרחיים עם העולם, כדי להרגיש את הסוד הקיומי – שיש לנו האפשרות לפסל במציאות של עצמנו כבחימר ולעשות בה כרצוננו. הטעות מאפשרת זרימת פעולות ללא הפרעה, ללא הפסקה, מושג הטעות לא קיים אצל היוצר, זו מילה נשכחת שאין לה ביטוי. בדיוק כפי שלא הייתה בילדותנו רגע לפני שהכתיבו לנו את הטוב והרע – השיפוטיות, את הנכון ולא נכון של האופן להיות ולחיות. לפני כל זה פשוט היינו, וזה הספיק, וזה היה מופלא! היוצר חווה את חייו בדיוק כך.
המציאות היא רק המלצה – עם ההבנה הזו אני מתעורר בבוקר ומרגיש חובה לראות את היופי בעולם כל כך מורכב. זה כמו מילת קסם אל מול שער סודי ענק, וברגע שאמרתי את זה באמונה שלמה, השער נפתח, ואת מה שנגלה לעיניים, את מה שהנפש מקבלת במתנה ברגע ההוא, היא הדבר הכי חשוב לנווד כמוני – זו הידיעה הברורה שאתה תמיד בבית!
סוד כל הדתות הוא המסתורין, הרוחניות, המיסטיקה, הספיריטוּאליוּת, ההתקדשות והחניכה הרוחנית לקראת מה שהוא מֵעֵבר לצורה, מֵעֵבר לשם ולתואר דרך הצורות, הכלים והשפות. אם הסוד הוא כעלמה יפה היושבת בהיכל וקוראת אל האהוב שנשמתו יוצאת אל הסוד, שהוא טעם החיים בעולם הזה, כי אז צעיפי העלמה הזאת הן כל הצורות כולן, כל השפות כולן, כל השמות, כל התארים. הסוד העמוק מכולם הוא אינסופיות האל, אחדותו, ייחודו, המקום שבו הרִיק והיש אחוּזים. צעיפי ההכרה והתודעה עוטפים בו-בזמן את הסוד, מכסים עליו ומובילים אליו.
כאלה הן הדתות כולן – צעיפיהם של סודות האל.
ואם ההיכל יושב בלב מערכת היכלות קונצנטריים כעין פרי העטוף בקליפות, כי אז הסובבים מסביב להיכל הפנימי ביותר, הקרובים לצעיף האחרון של האשליה של הצורות השונות, אינם אלא אנשי הסוד של כל הדתות. לעיתים קרובות נמצא שאנשי הסוד מכל הדתות קרובים זה לזה בהלך רוחם, יותר משבני אותה דת הנודדים סביב היכלות חיצוניים יותר.
“הבה נחזור לטירה שלנו ולהיכליה הרבים. אל לכן לראות בעיני רוחכן שורה של חדרים הסמוכים זה לזה. התבוננו במרכז, שהוא מקום משכנו של המלך, ודמיינו שהליבה כמוה כלב הדקל, שכן כדי להגיע לפרי, לחלק הטעים, יש להסיר ממנו את כל הקליפות שמקיפות אותו מכל צד. כך גם במקרה שלנו, כל החדרים מאורגנים סביב סביב ומעל לכולם נמצא החדר המרכזי”.
מתוך הטירה הפנימית מאת תרזה מאווילה
הצורות שהן השפה הן בו זמנית מובילים ובו זמנית כפיגומים שלאחר שהבניין הוקם, או לאחר שההיכל התגלה, הם צריכים לדעת ולתפוס את יחסיות מקומם. אין הצורות צריכות להיות החומות המפרידות בין דת לדת אחרת. הצורות צריכות לקרב בין דת לדת ולא להרחיק.
אם בַּמשל של הבעל שם טוב הבן הולך אל האב ורק בהגיעו ובהסבו את ראשו לאחור הוא מגלה שהחומות היו אשליות ואחיזת עיניים, כי אז עלינו להבין זאת לא רק על ציר הליכת הלב אל האלוהים, אלא גם על הציר האופקי של הליכת אדם לאדם, הליכת דת לדת, בלי לחשוש מטמיעה, מאיבוד זהות, מאיבוד צורה או מסינקרטיזם, כי העומק הדתי והמיסטי יכול להכיל אף הוא את קבלת שינוי הצורה. הכלה ולא רק סובלנות, אלא קבלה במשמעות דיאלוגית וזאת בהליכת כולנו אל האל.
הקדושה תרזה מאווילה, אינני יכולה לקרוא אותך בלי לחשוב על כך שהיו לך אבא וסבא וסבא רבא, אמא ואם גדולה וסבתא רַבּתַא. אינני יכולה שלא לזכור שהם היו יהודים אנוסים. אינני יכולה לשכוח את עוצמתו של ידע העוֹבר תנאי הדחקה, חווה איום ירידה למחתרת ומועבר יותר ויותר על דרך הסוד. ואינני יכולה לשכוח שאווילה היא עיר קסומה של חומות וטירות, עיר שבה התגורר רבי משה דה לאון, המרכזי בחיבור ספר הזוהר. אותו ספר המספר לנו על ההיכל שבתוכו העלמה.
אילו הייתי בּוֹרחֶס הייתי יכולה לשאול: אולי רבי משה דה לאון חלם אותך במאה השלוש עשרה?
אני חוששת יקירתי שחלק מהשומעים את דברַי תעבור טינה בלבם, יען כי אני כביכול מנסה לייהד אותך שוב. אבל אַת עצמך לא תנטרי לי טינה על כך.
הסוד הוא של כולם, ודווקא את – בת למשפחה שסבלה מהחומות בין דת לדת עד כדי אכזריות – המשכת לסבול גם תוך כדי יצירתך.
לא בִּכדִי יקירתי שבת והדגשת שאת בורה, חוששת היית שייחסו לך ידע אחר, ואכן רודפייך היטיבו להבחין במוזיקה נוספת ממעמקים המגדירה את השינוי ואת המקוריות של דברייך.
האם אפשר להעלות על הדעת שיהודֵי אווילה לא מסרו מפה לאוזן את הדפים הזוהרים שחוברו בעירם ושראשית הפצתם בה? האם ייתכן שלא היו נפעמים מסיפור העלמה היפה היושבת בהיכל?
תרזה אחותי, ביודעי את עוצמתו של נהר הזיכרון ואת כוחה של זהות נצורה, ביודעי את כוחה של העברה בין-דורית ובזוכרי שדווקא נשים הן אלה שבתרבות אנוסית היו נושאות הידע ומעבירותיו, איני יכולה שלא לחשוב על האופן המופלא שבו הטירות החיצוניות של אווילה, החומות הרודפניות של בני הקהילה הנוצרית, שהיו צרות מלהכיל עוד את אחיהם היהודים, דחפו אותך עצמך בסופו של דבר אל הטירה הפנימית.
ושוב אני שומעת רחש בקהל: מדוע לייהד את תרזה מאווילה? ושוב אני רוצה לשאול: מדוע לְנַצֵר את הסבים והסבתות של תרזה מאווילה?
מותר לנו היום במאה ה-21 לחשוב מחדש על תרזה מאווילה כמייצגת של זהות כפולה, יהודית-נוצרית, בלא לחשוש ממשפטם של יהודים או של נוצרים.
היא בעומק הסוד, ולכן היא של כולם, גם של ברהמינים ומתרגלי זן.
היא בעומק הסוד, אך מותר להתחקות במישור הפסיכולוגי-דתי על האופן שבו רדיפות אכזריות של בני עמה השאירו אותה כחוטר, כענף האחרון המתחדש מעץ זית כרות, בחינת : “ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יִפְרֶה”, אותו פסוק מקראי משיחי המשמש אחר כך את הנצרות בתיאורה את ישוע, את המשיח שהוא עבד השם.
הנה אפוא שלוש מחשבות על התכנים הזוהריים היהודיים בעליל שהפכו לליבה של הזהות הנצורה של תרזה הקדושה, ושם, בתוך הנקודה הפנימית של ליבה הקודח – במודע או שלא במודע – אין זה משנה כלל, הותכו התכנים הקדומים לצורות.
התכנים של הדת הנרדפת קרסו והפכו לסטרוּקטוּרוֹת ריקות, למסגרות ריקות, לצורות, והתמלאו מחדש בתמונה של הנצרות כפי שהבינה אותה וחוותה אותה תרזה הקדושה מאווילה.
תרזה, אם את כותבת: “אנו שעוֹטוֹת על עצמנו את הלבוש הדתי מרצוננו”, הרי שאי אז אבותייך פשטו שלא מרצונם את לבושם הדתי והחליפוהו.
בכך אין כדי למעט בחזונותיה. בכך יש רק להציג באופן עקרוני את תרומתם של המַארַנוֹס, אנוסי ספרד, כבני תרבות כפולה, כבעלי זהות כפולה, כמאיצים קדימה באופן טרנספורמטיבי את חזון הסוד של הדתות כולן.
עתה, יקרה שלי, בהליכתנו אל ההיכלוֹת אספר שוב באוזנייך מה שאולי אולי סיפרה הסבתא רבתא שלך לסבתך.
על פי ספרות הסוד הקדומה של היהדות, האל יושב בהיכל השביעי מתוך שבעה היכלות. על פי ספר יצירה, המבנה הארכיטקטוני של ההיכלות הוא קונצנטרי. הם כשבעה עיגולים והיכל קודש מכַוֵון באמצע. ההיכלות אינם מערכת לינארית של חדרים, בדיוק כפי שאת כותבת. במרכז ההיכלות כולם סולם, או עמוד אמצעי שבאמצעותו עולים ויורדים.
שומרים רעים מגרשים את המעפיל בהיכלות ומבקשים לדחות אותו במהלך הטיפוס וההליכה שלו אל ההיכל השביעי, ובפרט קשה הדבר בתחום המעבר של ההיכל השישי, שם עלולים לגזור במגזרות של ברזל את המבקש להיכנס. אני חושבת על האקט האכזרי הזה של כריתת הראש בפתח ההיכל השישי ועל כאב הראש הקשה שלך כמי שלא בטובתה – בין שבמודעות ובין שלא במודעות – עומדת בסף בין שני עולמות ולא רק בסף בין היכל להיכל.
ואם כך מספרים הסיפורים הקדומים של ההיכלוֹת ושל ספר יצירה, כי אז בין דפי הזוהר נולדה ספרות ההיכלות שוב, והפעם אנו שומעים על היכל האהבה, אנו שומעים על הנשמות המוגדרות כולן כבָנוֹת, בְּנות ירושלים, הן עולות לירושלים העליונה, להיכל הפנימי של האהבה, וזוכות בנשיקת האל.
התהליכים שעברו עלייך היו סוג של מאיץ חלקיקים לאחר דחיסה קיצונית וכיווץ ממדים. מה שנדחס בך ודרכך אחראי גם הוא בין היתר לתיאור של השומרים המגרשים מההיכל. באופן הפנימי שאלה מידותייך ומחשבותייך שלך המגרשות אותך, כך בדיוק עתידה היהדות להגיע מתוך תהליכים איטיים ולא דחוסים, ובמאה ה-18 המגיד מִמֶזריטש עתיד לומר שהמחשבה הזרה של האדם היא המגרשת אותו מן ההיכל, הוא אף ידגיש את ההיכל כנבנה מתפילה.
עכשיו, תרזה אחותי, אני צריכה לחזור למחשבה אחרת בסגנון של מה היה אילו. מה היה אילו היית נשארת יהודייה. האם הייתה פורצת ממך היצירה המופלאה הזאת? או שמא בהיותך אישה, מחשבותייך, חלומותייך, חזיונותייך – אף אם היו לך – היו נשארים כתשוקה ותורה שבעל פה, תשוקה שהיא תשורה שאיננה מוגשת בסופו של דבר לשום אדם ואינה מרעידה עולמות חיצוניים והופכת בהם כבתוך שלה.
אם הצער, הסבל והייסורים הם מאיץ חלקיקים הלוקח הלאה תורות עמוקות שנדחסו לגרעין ומוליד מהם עץ חדש שתול על פלגי מים, אז מהם התהליכים האיטיים שעדיין צריכות נשים יהודיות לעבור בתוך הדת היהודית כדי לקבל את מקומן כקדושות-מורות, שלא דרך הגדרות של רפורמיות קונסרבטיביות, אלא בדרך המלך של המסורת, הידע והתורה שבכתב. שהרי למוריה ולרביה של היהדות אין אפילו מוסד העשוי להכשיר בתוך דור את מי שהוּדר בדור הקודם.
ואולי אני טועה, שכן כמו שאת אולצת לגנוז חלק מחיבורייך, גם הרמח”ל, רבי משה חיי לוצאטו, קבר את כתביו, והיום הוא בדרך המלך של היהדות.
מתי ימוססו התהליכים החיצוניים בתוך היהדות את החומות בין גברים ובין נשים בדרך המלך של המסורת האורתודוקסית, בהבנה שקדוּשה והנחייה אינן שמורות רק למורים גברים?
אז אולי, תרזה, את שמחה בחלקך.
בפתח פרשת הזוהר סבא דמשפטים, עלמה עיוורת שמנקודת ראות היסטורית ניתן לראות בה גם הפנמה רוחנית מרצון של היהדות, הסינַגוֹגָה, את העמדה המושלכת עליה מקהילת הנצרות, הקהילה הרואה שהיא האֶקלֶזיָה. בסוף הפרשה העלמה הרואה יושבת בהיכל ומכוונת אליה את האוהב.
הזוהר, במהלך מתוחכם, מעמיד שתי קצוות של עלמה עיוורת ועלמה רואה שבה בעת אינן יהדות ונצרות, אלא ברובד גבוה יותר, עקרוני יותר, ברובד א-היסטורי.
העלמה הרואה והעלמה העיוורת הן שני מצבי תודעה. הן שני אופנים להיות ולהתייצב בתוך העולם על ידי פעולה ואי פעולה, על ידי חסימת הרשמים של העולם הזה ועל ידי פריצת קרן ההתגלות. אכן, העלמה חוטפת את האוהב, שהרי היא זו שקוראת לו, מפתה אותו ולוקחת אותו אליה.
החטיפות המתוקות האלה של האל – יש שבדרכן לעולם הן הופכות למחטפי העוול והכשל של בני אדם המזדהים עם הצורות ועם הלבושים ומאלצים את זולתם להיות כמוהם, או שאַל יהיו קיימים עוד בעולם.
אחותי תרזה, במאה השלוש-עשרה את נחלמְת, במאה החמש-עשרה אבותייך נחטפו, במאה השש-עשרה, התכנים שהתכווצו נצורים לגרעין פרחו בצורות חדשות והניבו עולם עצמאי שונה ומקורי שאינו כפוף לשום סמכות. עוצמתו שניצח את הצורות השונות.
דברים אלו נכתבו כאן, בקטמנדו, במקום שבו הסטוּפָּה העגולה מייצגת את קערתו הריקה של בודהה שאותה הפך כאשר סיים את שליחותו. ובמרכז ההיכל העגול גם כן עמוד המייצג את עץ החיים, אף פה ההיכל עגול ובליבו עץ, כמו אותו סולם הנעוץ בהיכל שעליו אמר רבי עקיבא שכל מי שיודע את סודו עולה ויורד מן ההיכל כרצונו.
שכן זהו הסוד: הוא האַקסיס מוּנדִי, עמוד התיכון המבריח את הקרשים הקוֹרסים של העולם ומזכיר להם שוב ושוב שהחומות הן אשליות, כך התפלל גם עבד אל-קאדר בחיבורו סוד הסודות, לכך שהאל יסיר ממנו את הרעלות שמנעו מעיניו מראות את מה שצריך להיעשות. הוא נדד על הריסות של טירות וארמונות חיצוניים של מלכי פרס וביקש להגיע אל בגדד העיר. מבנה השבע של המקום היה לו למבנה זמן והוא חשב על השנה השביעית. אף הוא עמד בין שני עולמות, בין פרס ובין בגדד. אף הוא מדבר כמו תרזה על השטן המתחזה לאל, על הצורך בהסתרת מגרעותיהם של בני אדם, והוא מדבר על ירושת הרחמים מהאל.
“הוא המהולַל בפי כול, כל השבח לו, הוא הרחמן! הוא הופך לנראה במה שהוא מסתיר מפניך. הוא מתגלה כאשר הוא מניח רעלות בינו לבינך. עובדת היותו מוכר מוחבאת בתוך עובדת היותו לא מוכר”.
מתוך סוד הסודות מאת עבד אל-קאדר אל-ג’ילאני
מי ייתן וברחמים וחסדים אלו, בפתיחוּת השווה של בני כל הדתות, הגזעים והמינים נקבל בטוב וברע, מתוך הדחקות ואף מתוך הייסורים, את שליחותנו כבני אדם, בהתקדשות וחניכה אל הסוד הנצחי. ובפראפרזה סוּפית נאמר: לעוף מעופים אינטלקטואליים ופילוסופיים זה דבר אחד, אבל להרגיש אהבה לכול ולכל בני הדתות זה דבר אחר לגמרי.
אתם הסביבה ההתפתחותית של ילדיכם
כהורים, אתם אלה המעצבים את אישיותו של ילדיכם ויש באפשרותכם לכוון לגדילה אופטימלית שלהם באמצעות ידע בסיסי, פתיחות והתנסות. יש חשיבות רבה בהבנת הקשר בין הדרך שבה ההורה התפתח והפך מילד לאדם בוגר, לבין ההשפעה שיש לכך על התינוק.
מספר רב של מרכיבים גנטיים וסביבתיים משפיעים על התפתחותו של התינוק והילד:
ידע מעשי הוא ידע העובר אלינו דרך החוויה שחווינו בזמן התמודדות עם המציאות. זאת בניגוד לידע תיאורטי שנשאר ברמת ההבנה השכלית בלבד ובזמן אמת, כשנזדקק לו, יתכן ולא נצליח “לשלוף” אותו או להשתמש בו. דוגמאות שיכולות להיות מוכרות לנו כהורים:
הלמידה דרך העשייה האישית שלנו היא זו שמשנה אותנו, את התפקוד ואת ההרגלים שלנו שיוצרים את המציאות של הרגע הבא. ואיך רוכשים ידע מעשי? דרך חיקוי, ניסוי וטעיה. כמו תינוק 🙂
אנו זקוקים לסביבה על מנת ללמוד ולהתפתח ויש מגוון של אפשרויות לקבל עזרה והנחייה מעשית ממי שכבר עשה כברת דרך בתחום המדובר, צריך רק לבקש. כל אחד מגיע למקום למידה עם חוויות שעיצבו אותו ולפעמים מה שצריך זו גישה רכה כלפי עצמנו, שמשנה את הדרך שבה אנו חושבים מרגישים ופועלים. יש אפשרות לשנות את נקודת המוצא ולהתבונן בחיים לא כעל רצף בעיות שצריך לפתור אלא כעל דרכים ללמידה והתפתחות. בדיוק כמו התינוק שלכם 🙂
מומלץ להתחקות אחר התרגילים המוצעים לכם בתהליך הלמידה על מנת להפיק שינוי במחשבה או בגישה שלכם כלפי הנושא.
כאשר ההורים מבינים את הקשר הזה ומתחילים ללמוד על עצמם דרך הילד שלהם, כולם מקבלים מתנה נפלאה, אפשרות להתחיל תהליך התפתחות הדדי ומקביל של ההורה והילד.
כהורים, עלינו לשאוף ללמוד ולהתפתח, יחד עם ילדינו. אל תהססו להיעזר במדריכים שיכולים להעניק לכם כלים חדשים.
מזמינה אתכם להעמיק בקריאה של סדרת מאמרים אלה ולהתחיל לצעוד בשביל ההתפתחות, בצעדים רכים.
דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: ראש הממשלה וכמה שרים בכירים יוצאים במשלחת רשמית לשבוע של ריטריט במנזר בודהיסטי במדינה זרה, לאחר שהם יורדים מהמטוס ומתקבלים בטקס רשמי הם נלקחים למרכז מדיטציה ושם לומדים ומתרגלים מדיטציה בהנחיית מאסטרים בודהיסטיים בכירים. נשמע סוריאליסטי?
מעשה שהיה כך היה – במחצית הראשונה של חודש דצמבר 1961 יצא ראש הממשלה דוד בן-גוריון לביקור ממלכתי בבורמה ויצחק נבון לצידו. בן-גוריון, שנודע בהתעניינותו העמוקה בבודהיזם, הקדיש זמן רב לנושא זה במהלך הביקור. הוא נפגש עם מלומדים בודהיסטים וקיים שיחות ארוכות על אודות מגוון נושאים עם אוּ-נוּ, ראש ממשלת בורמה, בודהיסט מסור ומנהיג רוחני, ובין השאר, קיבל ברצון את הצעתו של או-נו לתרגל מדיטציה. הרעיון נשא חן גם בעיני נבון – שנקרא בפי מארחיו נ-בון (על משקל נה-וין ושמות בורמנים אחרים) – והוא החליט להתנסות בכך.
ביום השלישי לביקור פגשו בן-גוריון ונבון נזיר בודהיסטי חשוב אשר התגורר בציילון. התברר שנזיר זה – שנקרא בלידתו זיגמונד פניגר – הוא יהודי-גרמני שנמלט מאירופה לציילון בשנת 1936 ושם שינה את שמו לניאנאפוניקה טרה. נראה כי בשל מוצאו, הצליח אותו נזיר לענות על שאלותיו הרבות של בן-גוריון, והקשר ביניהם נמשך גם אחרי הביקור.
שלא כמו בן-גוריון ששהה במהלך ימי התרגול בביתו של או-נו והוסיף לקבל מברקים ועדכונים מהארץ, יצחק נבון הוזמן למרכז המדיטציה (IMC (International Meditation Center. שם הוא תרגל מדיטציה בהתבודדות מלאה בהנחייתו הישירה של או-בה-קין, מורה חשוב למדיטציה ממסורת התֶרַוַודָה, שמילא גם תפקידים ציבוריים בכירים בממשלת בורמה.
יצחק נבון מספר כי בערב שקדם למדיטציה נערכה לכבודם סעודה נאה בהשתתפות שרים, שופטים ומכובדים אחרים, וכי כל אחד מהם ניגש אליהם ובירך אותם: “מי ייתן ותראו את האור”. על איזה אור הם מדברים? תהה נבון ביומנו.
בורמה היא מדינה בודהיסטית בעיקרה, והאמונה והתרגול הם חלק משגרת יומם של תושביה. כל ילד במדינה שוהה במשך תקופה מסוימת במנזר, ומראה הנזירות והנזירים העוברים ברחובות, נושאים קערה ומקבצים דאנָה – תרומת מזון שניתנת בנדיבות ובשמחה – הוא חיזיון נפוץ.
הערת ביניים חשובה: בורמה עברה תהפוכות רבות מאז אותם ימים ואף שהקשר הדיפלומטי עם ישראל נותר בעינו, ברור הוא שאין זו אותה המנהיגות שהייתה אז ואין זו אותה בורמה שבה ביקרו דוד בן-גוריון ויצחק נבון אי-אז בראשית שנות השישים של המאה הקודמת.
נמשיך בסיפורנו…
המסורת מספרת שלאחר הארתו של הבודהה תחת עץ הבודהי בבודהגאיה, ולאחר ששהה במשך שבועות אחדים במדיטציה עמוקה (ניבאנָה), הוא הגיע ליער הצבאים במקום שנקרא היום סַרנַת, ליד וַרַנַאסי שבהודו, ושם נשא את הדרשה הראשונה שלו לפני תלמידיו הראשונים: הדרשה על הנעת גלגל הדהרמה, היא הדרך, או התורה. הוא הגדיר את שמונת הנתיבים המרכזיים של דרך האמצע, של השחרור מסבל: הבנה וכוונה נכונות, כלומר חוכמה; דיבור, פעולה ואורח חיים נכונים, כלומר מוסר; מאמץ, ותרגול של תשומת לב נכונה ושל ריכוז נכון, כלומר אימון התודעה באמצעות מדיטציה. באופן זה שלובים אלה באלה ממד התובנה, ממד העשייה המוסרית ומימד תרגול ההגות.
עד תחילת המאה ה-20, התרגול במזרח היה בעיקר נחלתם של נזירים. היה זה סאיה-תהאט שהוציא את המדיטציה מהמנזר שבו הוכשר על ידי הנזיר הנודע לֶדי סאיַידוֹ, למרכזים שבהם גם מי שאינם נזירים יכולים לתרגל. אך היה זה או-בה-קין – תלמידו של סאיה-תהאט ולימים מורו של ס.נ. גואנקה – שהביא את המדיטציה אל העם ובמיוחד לפקידות הגבוהה, ובהיותו דובר אנגלית שוטפת גם לבני המערב שהחלו להגיע לבורמה. המסורת שממנה הגיע או-בה-קין היא התֶרַוַודָה – חוכמת הזקנים, הנוכחת בייחוד בבורמה, בסרי לנקה ובתאילנד. מסורת זו משמרת את חוכמת הבודהה ללא השינויים שחלו בה לאחר מכן במסורות המַהַיַינָה (סין, יפן, קוריאה) והוַוג’רַיאנָה (טיבט). במרכז המדיטציה הבין-לאומי שהקים, לימד או-בה-קין שיטה פשוטה להבנה, הכוללת שלבים שמאפשרים תרגול מעמיק בזמן קצר יחסית של עשרה ימים. “מדיטציה אין פירושה התנזרות מן החיים. מדיטציה באה לעזור לאדם ולפתח יכולותיו”, אמר ליצחק נבון שהגיע לתרגל אצלו במרכז ברנגון, היא יאנגון של ימינו.
תרגול המדיטציה שבו הונחה יצחק נבון מורכב משני שלבים: הסמדהי והוויפאסנה. השלב הראשון הוא נתיב הריכוז הנכון, והוא התרגול שלימד הבודהה להשגת הסמדהי. בשלב זה או-בה-קין מנחה את נבון להתמקד ולחוש את מגע האוויר הנכנס והיוצא באזור הנחיריים ומעל השפה העליונה, הנחיה המכונה בשפה הבודהיסטית אַנאפּאנָה. ההתמקדות בנשימה אינה המטרה, אלא האמצעי להשגת ריכוז ומיקוד התודעה, ובעוד שבמקרה של נבון ההתרכזות היא בנשימה, במסורות אחרות היא עשויה להיות במילה, במנטרה, בתמונתו של קדוש, או באזור מסוים אחר בגוף. למראית עין הנחיה זו פשוטה, אך אין היא כזו כלל וכלל, ורק מי שניסה להתרכז ולו דקות ספורות בנשימה מבין עד כמה התודעה נודדת ומשוטטת מדבר לדבר. אינספור מחשבות חולפות במוחנו בדקה, חלקן חוזרות על עצמן שוב ושוב, וחלקן עוסקות בעבר או בדאגה לעתיד. מה שמייחד סוג זה של מדיטציה, הנקראת בשפה המדעית “מדיטציית תשומת לב ממוקדת” (Focused Attention Meditation), הוא שכל תשומת ליבו של המתרגל צריכה להיות מופנית לאובייקט אחד, העשוי כאמור להשתנות ממסורת למסורת. ההתמקדות דווקא בנשימה נוחה ליישום, משום שתהליך זה פשוט מתקיים אצל כל אדם, בכל רגע, כל זמן שאנו חיים, וללא כל צורך בשליטה שלנו.
תרגול מדיטטיבי כמוהו ככניסה למרחב חדש ולא מוכר שניתן לדמות לארמון גדול ומרובה חדרים, וככל שמעמיקים בתרגול נכנסים לחדרים נוספים שחלקם היו סגורים בפנינו. שם המתרגל עשוי לחוות מצבי מודעות חדשים, תחושות חדשות, מחשבות חדשות ורגשות חדשים.
“עלה בראשי רעיון טוב שאותו אסביר ואשר ישמש הנחת יסוד לדברים שאני עומדת לכתוב: להמשיל את הנשמה שלנו לטירה העשויה כולה מיהלום יחיד או מבדולח צלול מאוד, ובה חדרים רבים, כשם שבשמים יש היכלים רבים… ואולם תשומת לבנו מופנית אך ורק למעטפת או לחומות החיצוניות של הטירה, כלומר לגופנו. שערו בנפשכן, כפי שכבר ציינתי, שבטירה זו ישנם היכלים רבים. חלקם למעלה, חלקם למטה וחלקם בצדדים. ובלב לבה נמצא ההיכל הראשי, שבו מתנהלים המגעים הסודיים ביותר בין אלוהים לנשמה”.
מתוך הספר הטירה הפנימית מאת תרזה מאווילה
בתחילת דרכו המודט יאלץ להתמודד עם חוסר נוחות פיזי שנובע מהתנוחה הלא מורגלת ומהישיבה הממושכת. לאחר שיצלח משוכה זו ויצליח להשקיט את הצורך של הגוף לזוז ללא הרף, תגיע התנועה המחשבתית, הזיכרונות שלוקחים אותו, הדברים ששכח לעשות והרעיונות הגאוניים שממש עכשיו צצו להם. כל אלה אינם המדיטציה אלא רק שלבים בדרך. התודעה (mind) אינה רוצה להיות מאולפת, והיא מחזירה מלחמה שערה בספקות, בנדידת מחשבות, בכאבים ואף בשעמום. במקרים מסוימים אותם מצבים בלתי מוכרים עשויים לעורר אף תגובה של בהלה במנגנוני ההישרדות שבמוח ולגרום לאדם לזנוח את התרגול. יצחק נבון מתאר חוויה מעין זו ביומנו מייד לאחר שחווה סמדהי: “נתמלאתי בעתה ואמרתי לו שמתיירא אני מפני צלילה וטביעה ואיבוד שליטתי”. על אף תחושת הבהלה שעשויה להתעורר, מדובר בסך הכל בשלב ביניים חולף, ואם המתרגל אוזר אומץ ומאמֵץ גישה של חוקר סקרן שאינו חושש לצלול למעמקי תודעתו, הוא יצליח להגיע במהרה למצבים של שקט עמוק ומיקוד התודעה. נוסף על כך המדיטציה מביאה עימה תחושה של חיוּת וערוּת, שעליה מעיד נבון ביומנו: “הרגשה שונה לחלוטין. רענן, ער, צלול, רגוע כפי שלא הייתי מזמן… קל כנוצה, רענן ושבע רצון, ומחליף כוח”.
השלב השני בתרגול הוא נתיב תשומת הלב, המכונה גם ויפאסנה או סאטי. המונח המערבי לתופעות אלו הוא מַיינדפוּלנֶס – ועיקרו הפניית תשומת הלב לגוף ולתחושות הגופניות, לרגשות ולהרגשות, למחשבות, לתודעה ולמושאיה. “עכשיו אנחנו נתרכז במה שמתרחש בתוך גופנו מבפנים. אין דבר עומד בטבע, הוא משתנה כל הזמן, וגם בגופנו, שהוא חלק מהטבע, מתרחשים שינויים. אתה תתבונן בגופך פנימה ותחוש בשינויים הללו”, מנחה או-בה-קין את נבון. בשלב זה תשומת הלב, או הקשב הפתוח, מלווה את התודעה ואת חמשת החושים הגופניים ועוקבת אחריהם ללא כל השתוקקות או דחייה. הקשב מאפשר להישאר עם מה שישנו, בהתבוננות פשוטה וניטרלית וללא שיפוט, כמו ברגעים שבהם חווים מודעות פשוטה לצלילים, לטעמים, למגע ולריחות. תרגול השלב השני מאפשר גם להבין מתוך התנסות את שלושת העקרונות הבסיסיים ביותר של הבודהיזם: היות הסבל בעולם תוצר של התודעה, ההשתנות המתמדת של כל מה שקיים ויחסי הגומלין שמתרחשים כל העת בין כל הדברים.
“האדם עשוי בשר ודם, איברים איברים, שרירים, עצמות, גידים, תאים… אך אין זה כל האדם. אין אדם בלי אלה, אבל יש עוד משהו בלתי נראה, בלתי נתפס, והוא הוא מותר האדם. והמשהו המופלא הזה אין לו מידה ומשקל וממד, אך הוא מצוי בלא רואים, פועל ומפעיל ובאמצעותו אדם מבין, תופס, הוגה, רואה עתידות ומתקשר עם דורות עברו ועם ימים יבואו, וחודר לערפילי מרחקים ולסודות הטבע. ולמשהו הבלתי נתפס והבלתי נראה הזה קוראים רוח”.
דוד בן-גוריון
דוד בן-גוריון ויצחק נבון הגיעו לביקור הממלכתי בבורמה בפתיחות יוצאת דופן להכיר את התרבות המקומית ובמוכנות ראויה להערכה להתנסות במדיטציה, זאת בתקופה שבה תרגול מעין זה לא היה שכיח בישראל כלל ועיקר. היו אף מי שהתריסו ושאלו כיצד הרשו לעצמם ראש הממשלה ומזכירו המדיני לזנוח את ענייני המדינה הדחופים ולעסוק ב”זוטות” או “להתמקד בחוטם”, כפי שנכתב באחד העיתונים. על אף הביקורת מבית והחשש שמא ימירו את דתם, השניים לא נרתעו ופנו בחפץ לב להשתתף בתרגול שהוצע להם. החלטתם זו עולה בקנה אחד עם רצונם ופתיחותם להכיר דתות ותרבויות אחרות ולהעמיק בידע. ביטוי לכך נמצא כעבור שנים בנאום שנשא יצחק נבון בהיותו שר החינוך והתרבות: “בד בבד עם העמקת הכרת מורשת אבותינו, עלינו לפתוח עצמנו לערכים אוניברסליים של העולם הרחב… גדולי עמנו בכל הדורות ידעו לשלב את ערכי היהדות עם ערכי והעולם, בלי התבטלות ובלי חיקוי”.
חיצי הביקורת שנשלחו אליהם משקפים גם את ההבדלים התהומיים בין תפיסתם של בני המערב לבין זו של בני המזרח, בייחוד באותה תקופה רחוקה של ראשית שנות השישים. בעוד שבמקרים רבים נתפס הבודהיזם במערב כדת לכל דבר ועניין, תושבי בורמה ראו בתרגול וברעיונות הבודהיסטיים אבני יסוד אוניברסליות הרלוונטיות לכל אדם באשר הוא, וככאלה שאינן עומדות בסתירה לכל דת אחרת. “בבורמה כולם מתרגלים”, מספר או-בה-קין ליצחק נבון עם הגיעו למרכז המדיטציה, “ובכלל זה אנשים רמי מעלה, ואפילו ראש הממשלה מקפיד לפנות לו זמן בכל יום להגוּת (מדיטציה)“. ולאחר שהוסיף וסיפר שלפעמים באמצע היום גם אנשי הפקידות הגבוהה יוצאים להפסקה ומודטים, חשב נבון בליבו: “מה היה מתארע אצלנו, על כוס תה שפקידי מדינה לוגמים בהפסקתם רעשה כל הארץ; לו הסתגרו חבורות-חבורות ועסקו בהגות, היו נטרפים בזעם”.
למנהיגים יש אחריות גדולה מתוקף תפקידם, ובכוחם לקבוע גורלות של עמים ואנשים. מנהיג נדרש ליכולת להניע את ההמונים, אך בה בעת חשובות לא פחות יכולותיו לשרטט חזון, להקשיב, להתמקד, לקבל החלטות שקולות, לנהוג בסובלנות ולפתור סכסוכים בצורה יצירתית. בהתחשב בכך שמחקרים רבים מעידים על כך שהמדיטציה מסייעת לשפר את יכולות הריכוז, תשומת הלב והמודעות, אין זה פלא שאנשי הפקידות הגבוהה וראש ממשלת בורמה קנו לעצמם מנהג להקדיש כמה שעות להגוּת בכל יום.
בספר משלי נאמר: “טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר” (משלי טז’, לב’). אִמרה זו מתייחסת לשאלת המנהיגות החיצונית אל מול המנהיגות הפנימית, וכוונתה שאדם מתון המסוגל להתגבר על כעסו הפנימי, טוב הוא מגיבור מלחמה. וכן, אדם המסוגל למשול ברוחו, במחשבותיו וברגשותיו, טוב הוא מאדם הכובש עיר ושולט בתושביה רק באופן חיצוני. דברים אלו תואמים במידה רבה גם את תורתו של הבודהה ולפיה האדם נקרא להסתכל פנימה ולמשול בממלכה הפנימית שלו, קודם שיוכל לשלוט באחרים. ככלי לפיתוח השליטה העצמית הציע הבודהה לחסידיו את תרגול המדיטציה.
בשיחת טלפון שהתקיימה בין דוד בן-גוריון לאו-נו לאחר שזה ביקר בישראל – שיחה ששודרה במסגרת התוכנית “עולם קטן” בהנחיית אד מורו – שב או-נו והזכיר לראש הממשלה את הזמנתו להגיע לרנגון ולתרגל מדיטציה. בתשובה ענה בן גוריון: “אבל מדיטציה, או-נו היקר, היא עניין אישי. כל אחד מאיתנו חייב לעשות משהו למען העולם, למען האנושות, לא ניתן לעשות זאת רק באמצעות מדיטציה”. בדברים אלו מתייחס בן גוריון במידה רבה לתפיסה כי “תיקון עולם” הוא תוצאה של מעשים ולא רק של תהליך המדיטציה שבו אדם מתכנס בתוך עצמו.
גישה זו, המשקפת במידה רבה את גישת המערב הפונה החוצה אל עבר העשייה והקהילה, שונה מאוד מגישת המזרח הפונה פנימה, להתבוננות ולהגות. מובן שאין גישה אחת טובה מרעותה, ושתיהן אף עשויות להפרות זו את זו, ממש כמו המפגש הבין-תרבותי שהתרחש באותם ימים בבורמה. בבואנו למצוא מקום של חיבור בין שתי נקודות מבט אלו, נוכל להסתייע באִמרה “סוף מעשה במחשבה תחילה”, ולפיה ראוי שהמחשבה תקדים את המעשה, קל וחומר כאשר מדובר במעשים למען העולם והאנושות. אך לא די בכך, משום שאם מחשבתו של האדם לרוב מזוהמת על ידי תשוקות, פחדים, בלבול וחוסר בהירות – כפי שלימד הבודהה – כי אז גם פירות המעשים, הנובעים מאותה מחשבה, יהיו באושים, או לכל הפחות בוסריים. לפיכך, אדם השואף לפעול באמת ובתמים באופן שייטיב עם הבריות, רצוי שקודם לכול יטהר את מחשבתו. בדרך זו, המשלבת את ההתכנסות פנימה במדיטציה ואת העשייה למען הזולת, חוברים יחדיו “תיקון עולם” ו”תיקון אדם”, ואין הם נפרדים עוד, אלא משלימים.
יצחק נבון דגל בדרך האמצע שבין הקצוות, והיא שהאירה את דרכו. בפועלו למען קירוב לבבות ולכידות בין קוטבי העם נקט לא פעם את “חוכמת הפשרה”. זו אינה התפשרות גרידא, ואף לא ממוצע פשוט בין שני ערכים, אלא היכולת לחבר בין חלקים מנותקים באופן חדש ויצירתי. פעמים רבות, יכולת זו עולה ומתעוררת במהלך תרגולים רוחניים, ובהם מדיטציה, והיא עשויה להביא עימה ראייה חדשה ורעננה של המציאות. התעוררות זו מתרחשת ברגעי צלילות שבהם המתרגל מצליח להרגיע את המחשבות הקופצניות והטורדניות ולהיכנס אל תוך ממד עמוק יותר, שקיימת בו נטייה טבעית לחבר בין ניגודים. בממד זה, שאינו עוד תגובתי, נוצרת ההבנה שמדובר בנקודות מבט שונות ותו לא, ובמקום הפרדה מסוג של “זה או זה”, מתקיימת בו היכולת להרכיב – “זה וגם זה”. זוהי גם היכולת להכיל וליישב בין סתירות, לפשר ולקרב, לגשר ולאחד.
האדם דומה לפסיפס.
הפסיפס מכיל מספר רב של אבנים קטנות וצבעוניות, שסודרו בהתאם לתבנית מסוימת, והתוצאה היא ציור מרהיב ותואם. בדומה לכך, האדם עשוי מאיכויות, כישורים וכישרונות רבים ושונים, המאורגנים בהתאם לתבנית פנימית מסוימת והתוצאה היא תמונה תואמת – אישיות ייחודית.
ממש כמו אמן המשתמש באותן אבנים במגוון אינסופי של תבניות, והמסוגל ליצור כל מיני ציורים באינספור וריאציות, כך גם בני האדם. מאותם איכויות, כישורים וכישרונות, ובהתאם למספר אינסופי של תבניות פנימיות, נוצרים גם בני האדם באינספור גירסאות, והודות לכך ישנו מגוון אינסופי של אנשים יחודיים. התמונה שתצא תחת ידי האמן תהיה תלויה לחלוטין בתבנית שיבחר לו, כלומר, בדרך שלפיה יקבע את היחס שבין כל אבן למשניה. כך הוא יכול ליצור מבחר מגוון ביותר של תמונות לפי יעודן: עבור מי נועדה התמונה, היכן היא תיתלה, איזה רושם עליה לעשות, ואיזה מין אדם עליה לרצות. הוא יכול להשתמש באותן האבנים ליצירת תמונות דתיות שנועדו לעורר רגשות של מסירות, לשימוש בבתי תפילה ובמקומות קדושים אחרים, או שהוא יכול לעצב תמונות סימליות־אלגוריות עבור מוסדות אקדמאיים כגון בתי ספר, אוניברסיטאות, או ספריות. וכן, הוא יכול להפיק תמונות עליזות והומוריסטיות עבור מקומות בידור כגון אולמות תיאטרון או נשפים. או שהוא יכול אפילו ליצור תמונות גסות לבתי השעשועים של העולם הירוד ושל אנשים שרוחניותם נחותה.
וכל זה עם אותן אבנים צבעוניות!
כך בדיוק קורה אצל האדם. מאותם האיכויות, הכישורים והכישרונות עולה מגוון גדול ביותר של פרטים יחודיים. ואולם, בין אם התוצאה תהיה אישיות נבערת מדעת, חסרת משמעת עצמית ונחותה, ובין אם לחילופין היא תהיה יצור טהור, נעלה ואולי גם בעל מנת משכל גבוהה מאוד, כל זה מותנה בתבנית המרכיבה את מבנה האישיות, כלומר בדרך שבה מתייחסות איכויותיו האחת אל השנייה.
מכל מקום, בעוד שהאמן יוצר מהאבנים במודע את מגוון תמונותיו, הרי שהאדם אינו מודע כלל לתבנית הפנימית שעיצבה את טבעו. במקרה של הציור, ברור לגמרי איך האבנים משתלבות זו בזו ומתייחסות זו לזו. לכן אנו רואים בבירור את מה שהציור מייצג, לאן הוא שייך, להיכן יגיע בסופו של דבר ואיזה סוג של אנשים הוא ימשוך או ידחה. משתמע מכך ש״גורל״ הציור כולו ניתן לחיזוי בקלות. לעומת זאת האדם אינו מסוגל לראות את דמותו האמיתית ואף לא לחזות מראש את גורלו. הוא אינו רואה ואינו מכיר את התבנית המונחת ביסוד אופיו. עוד פחות מכך הוא יודע שתבנית פנימית זו הינה הוא עצמו! אם היה מכיר את התבנית שהוא, אם הייתה לו הכרה עצמית, הוא היה יכול גם לראות לפניו בבהירות את כל גורלו ולהתקדם סומך ובטוח לאורך נתיב החיים. מכל מקום, האדם הממוצע אינו מכיר את עצמו ואף לא את גורלו ומגשש את דרכו בחיים, כילד בחשיכה.
ואולם, כבר בתקופה הקדומה היו, ועדיין ישנם כיום, כמה מקודשים שהכירו, ואף תיארו בציוריהם את ״האבנים הצבעוניות״ המרכיבות את דמות האדם, כלומר את היסודות הרוחניים שמהם מתפתחים הכישורים, האיכויות והכישרונות, היוצרים באדם את בסיס אופיו בהתאם לתבניתו הפנימית. ציורים אלה עשויים להפליא וניחנו בתובנה פסיכולוגית חודרת כל כך עד שהם מתארים לא רק את הגורם הרוחני הנדון, אלא, בעת ובעונה אחת, גם את סיבתו ותולדותיו. אין הם מראים לכן רק את האיכויות הבסיסיות, הכישורים והתכונות האופייניות של האדם, אלא גם את מקורם ואת התגובות שהם מעוררים בעולם כולו. בקיצור, הם מראים את מכלול גורלו של האדם.
מוצגים עתיקים וקדומים אלו, שניתן להרכיב מהם תמונה מושלמת של הסוגים השונים ביותר של בני אדם, ושתהיה עם זאת גם נגישה להכרתנו, הם קלפי הטארוט. הטארוט כוללים 78 קלפים. 56 מתוכם ידועים בשם הארקנה הקטנה ו-22 בשם הארקנה הגדולה.
כדי להבין את הארקנה הקטנה, עלינו לזכור שכל היסודות הרוחניים המרכיבים את האישיות, נובעים ממקור ראשוני יחיד, שכל הדברים נמצאים בו עדיין במצב של אחדות. ממקור זה, מתקדמות כל ההתגלויות צעד אחר צעד אל חשיפתם המלאה. אנחנו יכולים להשוות זאת לצמיחת שתיל מהזרע דרך שלבי ההתפתחות השונים: החל בנבט, דרך פרח וכלה בהישג הגדול ביותר שלו – הפרי. המקודשים תארו את שלבי צמיחתו של האדם באמצעות 14 ציורים תואמים.
הקלף הראשון נושא את המספר אחד, שממנו נובעות כל ההתגלויות הבאות. נובעים ממנו כל המספרים עד עשר, שהינו שוב המספר אחד, לצד הסיפרה אפס – מעגל המייצג את העולם. מספרים אלה הבאים בסדר עולה, ממחישים כיצד ממשיך האדם לצמוח בכישוריו ובערכיו, מתחילת התפתחותו ועד שהוא מנתק את עצמו מההמון. בהתאם לכך, מופיעים אחרי עשרת הקלפים הממוספרים, ארבעת קלפי חצר המלוכה, בסדר עולה של חשיבות: הנער, האביר, המלכה, ולבסוף הקלף השולט בכל השאר – המלך. סדרה זו מראה את התפתחות האדם מאישיות חלושה לאישיות גוברת והולכת. ובכל זאת, הרי זה הקלף הראשון, המספר אחד, שהינו בעל הערך הגבוה ביותר, הוא מוכר במשחקי הקלפים כאס. המספר אחד, האלוף, עולה בדרגתו על היתר, בהיותו המחולל היחיד של כל ההתגלויות המופיעות לאחר מכן. כל הרמות האחרות נובעות ממנו. עשרת הקלפים הממוספרים וארבעת קלפי החצר, מצטרפים יחד ל-14 קלפים.
ארבע־עשרה רמות התפתחות אלה, מגלמות עצמן דרך ארבעת היסודות המכונים על ידי המדע המודרני כ״מצבי החומר״ ובמינוח הישן הם נקראים: אש, אוויר (גז), מים (נוזל), ואדמה (מוצק). יסודות אלו מתוארים בקלפים על ידי ארבעה סמלים שונים: מוטות, חרבות, מטבעות וגביעים. ארבע־עשרה רמות ההתפתחות מיוצגות בכל אחד מסמלים אלו, ומהווים ביחד 56 קלפים. 56 קלפים אלו מהווים את הארקנה הקטנה שבחפיסת קלפי הטארוט.
קלפי הארקנה הגדולה מייצגים את העיקרון השולט באיכויותיו של האדם, המתואר על ידי 56 הקלפים. עיקרון זה הינו תודעת האדם. שכן, התשובה לשאלות כיצד ולאיזו תכלית הוא משתמש בכישוריו ובכישרונותיו, אם בדרך נכונה או שגויה, למטרה טובה או רעה, תהיה תלויה ברמת המודעות שלו. כדי להישאר באותה אנלוגיה, עלינו לזכור שהפסיפס הוא חסר חיים ומורכב מחומר מת, שחלקיו מותאמים זה לזה על ידי אמן הנמצא מחוץ לעבודתו. לעומת זאת, האדם עצמו הוא האמן המרכיב את דמותו האישית בהתאם לתבנית הפנימית, אך הוא עושה זאת מבפנים והוא זה המגלה דמותו הפנימית, את אופיו, באמצעות הווייתו הפיזית. בתחילת התפתחותו, אין הוא מודע כלל למצבו והוא בונה את דמותו באופן לא־מודע בהתאם לחוקים טבעיים. היות והוא נעדר הכרה עצמית, הוא חי במסגרת דימויו העצמי כאסיר הנתון בתא שהוא בנה בעצמו, שבמקום להיות אדון לו הוא עבדו וכתוצאה מכך גם עבד לגורלו. בעודו נתון במצבו הבלתי־מודע, מטלטל אותו הגורל כספינה ללא הגה במים סוערים. ביאושו הרב, מחפש האדם ומצפה לעזרה מבחוץ, ולא עולה כלל על דעתו, שהעזרה האמיתית, השחרור מגישוש באפילה, מכבלים אלה, נמצא בתוכו ובתוכו בלבד.
אבל, בדיוק אותן מכות גורל שהביא על עצמו בבורותו, יעוררוהו ביום מן הימים. הוא ישוב לעשתונותיו ויתחיל לצמוח במודע בתוך עצמו. הוא מבחין שהוא כאן ושהוא אפילו קיים! מכל מקום, החל מהתעוררות ראשונה זו, מהבהוב תחילי זה של מודעות עצמית, ועד להגעתו אל המטרה הסופית – לתודעה אלוהית חובקת־כל ומושלמת – מצפה לו דרך ארוכה של התפתחות. כשהוא מגיע למטרה זו, ולא קודם לכן, הוא מפסיק להיות מוטרד מהתת־מודע הפועל מתחת לחלק המודע שלו. הוא השיג חופש מושלם. הוא השיג שליטה בכל הכוחות הבונים אותו והפועלים בתוכו. יתר על כן, כל היקום נבנה מאותם כוחות יצירתיים כאדם עצמו, ומרגע שהפך אותם למודעים בתוכו ולמד לשלוט בהם, הוא מסוגל לשלוט בכוחות אלו גם באנשים אחרים וביקום כולו. במצב מודעות זה, הוא שולט בכל הכישורים, האיכויות והכישרונות שעיצבו את דמותו בעולם החומר. ובה בעת הוא גם שולט בגורלו, שכן במצב זה אין הוא עוד התבנית הבלתי־מודעת של דמותו, אלא הוא הופך להיות יוצר במודע – של ייחודיותו ושל עולמו.
קלפים אלו הם האב טיפוס לכל קלפי המשחק האחרים. עקבות קלפים אלו מצויות כבר בזמן העתיק, בחפירות בבל, מצריים, יהודה, מקסיקו, הודו וסין, לעיתים כציורי קיר, כפסלים חקוקים באבן או בלוחות חרס. בכל המקומות שנמצאו הדמיון כה רב, עד כי הוא מצביע בהכרח על מוצא משותף, אם כי מקורם לא ידוע. אולם, כל הממצאים הם בבחינת קטעים של הסדרה השלמה. חפיסה שלמה השתמרה רק באומה אחת, המוקירה את כתבי הקודש עד כדי כך שנשתמרו ללא שינוי במשך אלפי שנים, היהודים. אומה נוספת שהפיצה את תהילת הטארוט באירופה הם הצוענים, אם כי הקלפים שבידיהם מנוונים במידה רבה. ה”מפתחות” לסדרה השלמה מצויים בקבלה היהודית (קבלה פירושה ‘מסורה בעל פה’), בספר היצירה, ספר הזוהר ובספר חותם שלמה.
המקודשים הגדולים התמצאו היטב בכל הרמות השונות ובמצבי ההתפתחות של התודעה האנושית. הם הכירו את היסודות הבסיסיים של הבריאה ואת הקשרים שבין רטיטות הבריאה, של האותיות והמספרים, הפועלים כחוקים מתמטיים למימוש רעיונות הבריאה בעולם החומר. הם השתמשו ביסודות אלו וביחסים שביניהם ליצירת 22 תמונות (כמספר האותיות העבריות הקדומות) המתארות רמות מודעות אלה, החל מהיקיצה הראשונה וכלה בתודעת־כל אלוהית. זוהי הארקנה הגדולה.
לקוח מתוך הספר חוכמת התארות.
בטבע הכול שר, הכול חי, כל ברייה מפיקה תנודות המתפשטות כמו גלים של מוזיקה. לכן אנו יכולים לומר שבטבע הכול מוזיקלי. המוזיקה קיימת בנחלים הזורמים, במעיינות הנובעים, בגשם המטפטף, בגעש המפלים, בתנועה הבלתי פוסקת של האוקיינוסים והימים. המוזיקה מצויה בשריקת הרוח, ברשרוש העלים, בציוץ הציפורים… המוזיקה שבטבע מעוררת שוב ושוב את הרגש המוזיקלי הרוחש באדם. היא מעודדת אותו להתבטא בעזרת כלי נגינה, או באמצעות שירה. המוזיקה היא הכלי שבאמצעותו האדם מקרין כלפי חוץ את רגשותיו ואת תחושותיו: באמצעותה הוא מבטא את הרגש הדתי ובאמצעותה הוא מפרש את כאביו, את שמחותיו, את אהבתו ואת חוויותיו העמוקות ביותר.
המוזיקה היא החמצן של הנפש ושל התודעה. באמצעות המוזיקה הנפש קורמת עור וגידים במרחב הפיזי, על פני האדמה. ומרגע שתתעורר תודעתו העליונה של האדם, לאחר שיתפתחו אצלו יכולות תפיסה בעלות רגישות גבוהה, הוא יתחיל לשמוע את הסימפוניה האדירה המהדהדת ברחבי החלל מקצה היקום ועד קצהו, ואז הוא גם יבין את המשמעות העמוקה של החיים.
המוזיקה מעוררת בנשמתנו את זיכרון השמיים, את הגעגועים לגן העדן האבוד. עוצמתה גדולה מעוצמת הציור או הריקוד, משום שהיא בלתי אמצעית ומיידית… היא מזכירה לנו כהרף עין שבאנו מן השמיים ושאל השמיים נשוב ביום מן הימים. אמת, ישנם סוגי מוזיקה המעוררים בנו את השאיפה ההפוכה, מפיחים בנו את הרצון להישאר זמן רב ככל האפשר על פני האדמה, אבל זהו אינו תפקידה האמיתי של המוזיקה.
כולם מאזינים למוזיקה, אבל ניתן ללמוד להאזין לה בצורה מיוחדת המפעילה בנו את המרכזים הרוחניים, ואז אנו מקרינים אותה אל החלל, ומתעלים, מזדככים, מיטהרים ואפילו מיישבים את בעיותינו. כשאנו מאזינים ליצירה מוזיקלית כלשהי, עלינו להבין מה היא מייצגת, להבין אם מדובר בכוח טוב או רע, ולְמה אפשר להשוותה: היא נשמעת כמו רוח? או כמו רעמים? היא כמו זרם מים, מפל החוצה את ההרים, או אולי דווקא כמו חשמל, כמו חום?… יהא אשר יהא הכוח שמתעורר בנו, עלינו לדעת להשתמש בו. אם תחושו ברוח, דמיינו שאתם שטים בסירה שמפרשיה נעים ברוח. אם זה חשמל, תוכלו להפעיל מכשירים רוחניים וכו’… המוזיקה היא כוח. כל צליל, כל תנודה, יוצרים תנועות בחלל ומפעילים את העוצמות החבויות באדם.
בכל יום בתום הארוחה אני נוהג להשמיע לתלמידַי מוזיקה, כי אני רוצה שהם ילמדו להשתמש בה ככלי לבריאה פנימית. כדי שבבוא היום הם ילמדו לממש באמצעותה עבודה רוחנית נפלאה: להקרין אל היקום מחשבות ומראות נעלים שיקרמו עור וגידים. במיוחד בעת שהם מאזינים למוזיקה מיסטית ודתית עמוקה, המרוממת אותם אל מחוזות שמימיים…
ספיריטואליסטים רבים מזלזלים בתפקידה של המוזיקה בכל הקשור לעבודתם הרוחנית, אבל הם טועים טעות גסה. המוזיקה עשויה להיות כלי רב עוצמה: לעורר תאים רבים המצויים בתרדמה, לייפותם, לחולל בהם שינוי, לשכללם לכדי שלמות. אל לנו להזניחה.
הניחו לאחרים לחיות כפי שהם רוצים, אבל אתם – אתם המחפשים את נתיבם של חיי הרוח, עליכם ללמוד להשתמש בכל מה שהאל העניק לכם. תלמיד אמיתי הוא מי שחושב ללא הרף איך לנצל את זמנו ואת מרצו, את כל הכישורים שהאל והטבע העניקו לו, על מנת לשפר ולהשתפר. כמו המשל על אותו עבד שאדונו יוצא למסע אך לפני כן מפקיד בידיו מטבעות. במקום להסתיר אותם במקום כלשהו ולא להפיק מהם כל תועלת, הוא מחליט להשקיע אותם ולהפיק מהם רווח. התלמיד האמיתי הוא משרת נבון ורציני, המעוניין להשתמש בכל מה שהעניקו לו השמיים כדי לעבוד את העבודה האלוהית: לא משנה אם מדובר באוויר, במים או מזון, במחשבה או ברגש, או בגוף שלו, עיניו או אוזניו – כל מה שקיים בטבע, הוא יודע כיצד להשתמש בו. הוא יודע להפעיל כל דבר, ולכן הוא נעשה עשיר יותר מיום ליום, ללא הרף, שעה שאחרים מבזבזים את זמנם לריק, מפזרים את כוחותיהם בכל מקום, ונחלשים מאוד משום שאין להם שיטת עבודה המנחה אותם.
עליכם לדעת כיצד להיעזר במוזיקה כשאתם ניגשים לעבודתכם הרוחנית, וכך תוכלו להגשים באמצעות המחשבה את כל מה שתרצו. ואתם הרי רוצים כל כך הרבה דברים… אך אינכם עושים דבר כדי להשיגם! המוזיקה מספקת לכם את התנאים הטובים ביותר לכך: היא יוצרת אווירה מתאימה ונוחה לפעילות מנטלית, היא ממש כמו רוח המניעה את סירת המפרשים שלכם, מרחיקה אותה מן החוף, נושאת אותה לעבר עולם חדש, עולם אלוהי. המוזיקה היא כלי רב עוצמה בדרך למימוש שאיפותיכם.
מובן מאליו שכדי להתחבר לעולם האלוהי, אינכם יכולים להאזין לכל סוגי המוזיקה. לרוע המזל, בימינו המוזיקה הופכת יותר ויותר רעשנית, קקופונית. כשהייתי ביפן נסעתי לאוסָקה לבקר בתערוכה האוניברסלית, והאזנתי שם לקונצרט של מוזיקה בת זמננו! זה היה דבר נורא! כשישבתי והאזנתי למוזיקה חשתי שהיא עלולה להביא לכליה טוטלית של האנושות. היא הרסה לי את מערכת העצבים. תהיתי אם מדובר במטורפים שכל רצונם הוא להדביק בטירופם את האנושות כולה; היא הרי ממילא כבר קצת מטורפת, הודות לעבודתם של אחרים, והמוזיקאים האלה באו עכשיו לסיים את המלאכה!
מוזיקאים מעטים בלבד למדו מהי פסיכולוגיה אמיתית ויודעים שהצלילים, השפה וכל התנודות והרטיטות משפיעים על בני האדם. אלו הם חוקי הפיזיקה. בהרצאות מסוימות כבר דיברתי על ניסוייו של הפיזיקאי הגרמני ארנסט קלַדני. הוא פיזר אבקה על משטח כלשהו, ואחר כך ניער אותה בקשת של כינור. גלי הרטט יוצרים באופן זה קווי כוח שמושכים את חלקיקי הנקודות הרוטטות (שניתן לכנותן נקודות חיות), על מנת לדחות אותן אחר כך אל עבר הנקודות שאינן רוטטות, הנקודות המתות. אלה הן הנקודות המתות אשר מגדירות את תוואי הצורות הגיאומטריות. גם אני עשיתי ניסוי כזה, והגעתי למסקנה שאותו תהליך מתרחש גם אצל בני האדם.
הצלילים שאנו שומעים יוצרים בתוכנו צורות גיאומטריות. אף על פי שאיננו רואים אותן, בהשפעת הצלילים, בהשפעת התנודות ועוצמתן, החלקיקים הזעירים בתוכנו מתארגנים וצרים צורות. ולכן כשאנו מאזינים למוזיקה הקקופונית של זמננו, אותו מרקם מולד, אותה הרמוניה פנימית, אותו סדר היולי שהאל ברא בתוכנו, משתבש והולך.
די שתתבוננו בבני הנעורים: הם מעדיפים מוזיקה מסעירה שמתסיסה אותם, מגרה אותם לתנועה ולנפנופים גופניים. ובו בזמן המוזיקה האמיתית שכתבו גדולי המלחינים: מוצרט, בטהובן, היידן – המוזיקה הזו נועדה לזקנים, כך מתברר. אז דעו שהצעירים הללו אינם מבינים, הם אינם יודעים שהמוזיקה שהם אוהבים כל כך מעוררת בהם דחפים חסרי ערך וחסרי היגיון. סוגי מוזיקה מסוימים משפיעים לרעה על ההתנהגות, על הרגישות, אך הצעירים אינם עוצרים לחשוב כיצד משפיעה עליהם המוזיקה שהם אוהבים, לאן היא סוחפת אותם. הם לא רוצים לדעת, הם מחפשים דברים ש”מדברים אליהם”, שמסבים להם הנאה רגעית, בלי לחזות מראש למה זה יוביל בעתיד, אילו מעשי טירוף הם יבצעו בשל מצבי הנפש שהמוזיקה הזאת תעורר בהם.
אין פירוש הדבר שכולנו חייבים להאזין אך ורק למוזיקה מיסטית: למיסות, לתפילות אשכבה, לאורטוריות… לא פעם אני משמיע לכם, תלמידַי, שירה עממית, במיוחד שירה טירולית (יודל). כדאי מאוד להקשיב לנערים ולנערות הללו ששרים את שירת היודל, שמתנשפים ורוקדים.
לאורך כל ההיסטוריה האנושית ייסדו החכמים, שהכירו את טבע האדם ואת צרכיו, חגים שבהם צוו האנשים להשתחרר, להרפות ממצוקות היומיום, וליהנות ממוזיקה, ריקוד ותיאטרון. אבות הכנסייה, גם הם ייסדו חגים על פי הדגמים המצריים והיווניים העתיקים. הם הרי לא היו מקנים מנהגים כאלה אילולא ידעו שההפוגות הללו מתאימות לצרכים היסודיים של הטבע האנושי. אלה שתמיד רציניים, שאינם מרפים לעולם, חסר להם משהו. עליהם להאזין לשירה טירולית. הכול בה צעיר, עליז ואביבי! זמרי היודל הם צעירים נחמדים שבעודם שרים הם משגרים מבטים נהדרים אל השמש, הטבע, השמיים והפרחים. והאושר שלהם הוא חברותי ופתוח, במחיצתם אנו חשים שהחיים יפים. השירה הטירולית מבטאת את רצוננו להישאר צעירים, להיות מאושרים, לאהוב את הטבע, והיא משרה בנו אנרגיה חיובית ומסייעת לנו בעבודתנו המבורכת.
המוזיקה היא אפוא כלי רב עוצמה המסייע לנו לממש את שאיפותינו. ולכן במקום להניח למחשבה לנדוד לימין ולשמאל בכל פעם שאתם מאזינים למוזיקה, חִשבו ברגעים האלה על הדבר שיסייע יותר מכול להתפתחותכם. אם אתם הוגים בבריאות, חשבו על עצמכם כעל בני אדם בריאים במיוחד: כל מה שתעשו, בין אם תלכו ברגל, תדברו או תאכלו, בריאותכם תקרן מכם ותתַקשר עם כולם באופן שאיש לא יוכל לעמוד בפניו. אם אתם הוגים באוֹר, כלומר אם חסרה בכם תבונה, אם אתם נוטים לטעות לעתים קרובות ופועלים בפזיזות, היעזרו במוזיקה כדי לדמיין שאתם לומדים, שאתם מבינים, שהאור והחוכמה חודרים לתוככם ואתם מפיצים אותם ומעניקים מהם לאחרים. אם ברצונכם להוסיף לעצמכם יופי, עוצמה, כוח רצון או יציבות, עשו נא אותו הדבר… עשו את העבודה הזאת לגבי כל תחום שאתם חשים בו היעדר או חולשה, ובבוא היום תיווכחו לדעת שהודות למוזיקה הצלחתם להפיק שינויים פנימיים ניכרים ביותר.
מתוך הספר יצירה אמנותית ויצירה רוחנית
רומי היה מלומד, מורה ודרשן אסלאמי כאשר פגש את הדרוויש הנודד שמשׂי טַבּריז, שטלטל אותו עד ליבת הווייתו. שמשׂ כיבד את מעמדו של רומי כמורה דת, והעריך את האיזון שאליו הגיע בין החיצוני לפנימי ובין ההלכה האסלאמית למיסטיקה. אך הוא ידע, כפי שרומי היה עתיד לגלות, שחברותם תדרוש מרומי להקריב את הזדהותו עם המעמד החברתי שלו, כמו גם את יציבותו הפנימית, ולהמר על הכול למען האהבה. רומי, מלא בהשראה ובו בזמן מוטרד עמוקות מהפגישה עם חבר שכזה, ובהמשך מתוסכל עקב היעלמותו, נדחף כמעט בעל כורחו, ליצור את שירי האהבה האלה לחבר האלוהי.
הַמְּאֹהָב בּוֹעֵר כְּמוֹ הַשֶׁמֶשׁ, לְלֹא צֵל.
מתוך ספר השירים הדיוואן מאת ג’לאל א-דין רומי. תרגם: אלכסנדר פייגין
הַמְּאֹהָב כְּמוֹ גַּרְגְּרֵי עָפָר מִטַּלְטֵל.
בְּרוּחַ אֲבִיבִית נִשָּׂא וּמְחוֹלֵל,
וְכָל עָנָף יָרֹק לִרְקֹד יוֹצֵא, צוֹהֵל.
שירים מוקדמים אלה, שיריו האקסטטיים והאינטימיים של רומי שנכתבו בהשראת שמשׂ, הם שמשכו יותר מכול את תשומת ליבם של בני דורנו. בשירים אלו חושף רומי שכל האקסטזה והשמחה, וכל הכאב והיגון שעורר בו אהובו, אינם אלא גרעיני חיטה שיש לטחון, ללוש ולאפות ללחם, שיוגש לכל המבקש. בהמשך אנו עדים לתהליך התסיסה וההשתנות של רומי עצמו: תהליך שהביא אותו אל קצה גבול היכולת שלו ומעבר לכך. שירים אלה – בין שאנחנו רואים את עצמנו כהולכים בדרך הרוחנית ובין שלא, בין שאנו שותפים לתפיסתו של רומי שאלוהים נמצא בכל מה שאנו חווים ומחפשים ובין שלא – מעודדים אותנו להיכנס לעומק הווייתנו, ואף עמוק יותר.
כיצד באה לעולם השירה המדהימה הזאת? מה אנחנו יודעים על האנשים שהשפיעו על ג’לאל־אדין רומי ועל העולם שבו הם חיו? כיום אנו יודעים על כך יותר מאי פעם.
נתחיל מהתבוננות על רומי במבט אל הבמה שעליה הוא עלה. בגיל מתקדם נולד לבהאו־אדין בן זקונים, ג’לאל־אדין. כשג׳לאל־אדין עדיין היה ילד קטן, אסף בהאו־אדין את בני משפחתו ועזב את חורסאן, החבל במרכז אסיה שבו חי כל חייו. התרבות הפרסית של חורסאן שמרה על מאפייניה הייחודיים וחבקה את התרבות הערבית הקוסמופוליטית של האסלאם, ובאותו זמן הרוויחה מחילופי ידע בתחומי המדע, האמנות והדת, שהגיעו ממזרח וממערב ונפגשו שם, על ״דרך המשי״. עד היום אנחנו מעריצים את השירה הפרסית האדירה שנוצרה במה שהייתה ככל הנראה הציוויליזציה המפותחת ביותר באותם ימים. אך במאה ה-13 סבל העולם הזה גם ממידת השחיתות. לאחר שבהאו־אדין הצהיר שהשאה של חווארזם וגם פח’ר־אדין ראזי, איש הדת הקרוב אליו, ״סוטים״ (מדרך הישר של הדת והצדק), הוא בחר, או שמא נאלץ, לעזוב את האזור. כמו אברהם אבינו, שנטש את הציוויליזציה המפותחת של בבל אלפי שנים קודם לכן והתיישב עם משפחתו המורחבת בארץ לא נודעת, בהאו־אדין וחמולתו עקרו מן התרבות המוכרת להם ונדדו בדרך עקלקלה בכיוון דרום־מערב. השיירה הקטנה שלהם עברה בנישפור, בבגדאד ובדמשק, עלתה לרגל למכּה, ולבסוף התיישבה בארץ רוּם, שריד מן האימפריה הרומית־נוצרית של ביזנטיון, אשר נכבש בידי השבטים הטורקיים הסלג’וקיים, והמוכר לנו כיום כטורקיה. אף שכבר היה אדם זקן, בהאו־אדין חיפש אופקים חדשים במה שהיה אז “המערב הפרוע” של העולם המוסלמי. למזלנו הוא עשה כך, שכן רק שנים אחדות לאחר מכן עתידים ג’ינגיס חאן וגדודיו המונגולים להחריב את רוב העולם שהוא השאיר מאחור.
ב’מעריף’, שבו העלה בהאו־אדין על הכתב את מחשבותיו, עוד לפני לידת בנו ג’לאל א־דין ולפני שנטש את חורסאן, ניכרת תפיסת העולם הרוחנית שגיבש לעצמו. הקוראן זורם במילותיו כחלק בלתי נפרד ממחשבתו והווייתו. הקלות והחן שבהם הוא מנתר ממושג אישי מאוד של אלוהים כאהובו, שאיתו הוא שואף ליחסים כמעט אירוטיים, לאלוהים כנוכחות נדיבה הממלאת את כל הבריאה וכאין האלוהי שהכול חוזר אליו, מרשימים ביותר – אך על פי שביטויים כאלה אופייניים לספרות הסוּפית. מה שהרשים במיוחד את פרנקלין לואיס היה הטבע ״הפסיכדלי והסוריאליסטי״ של כמה מחזיונותיו. במקרה זה, אני, כמו קולמן בארקס, מתרשם יותר מעזות התשוקה שלו לאל כמו גם לתענוגות הגשמיים. בהאו־אדין חובק בגלוי את כל היבטי החוויה שלו ואת התהפוכות הרגשיות שלו, כשהוא אורג את הרבדים החושניים והמיניים יחד עם מודעותו הרוחנית. דרכו של בהאו־אדין נראית לי כמקבילה מונותאיסטית של מה שמוכר בדתות המזרח כטנטרה. בעוד רומי מוצא את דרכו אל הרוח דרך עומק נשמתו הרגישה, דרכו של אביו מתחילה בתשומת לב לחוויה החושנית. אומץ הלב, התשוקה והכנות המרעננים כל כך בשירתו של רומי נמצאים כבר קודם לכן בפרוזה של אביו.
תפילתי לאל היא זו, ברא בתוכי דרכים מגוונות להשתוקק אליך, ועשה שההשלכות של כל אחת ואחת תהינה ברורות, כך שכל חלקי גופי יוכלו להשתתף בפלא. ואני מתפלל שהחיפוש שלי אחר האל יעשה נלהב יותר, כמו בפעמים שתשוקות אחרות משתלטות עלי, מבהירות את האור בעיניי, ובשמיעתי. הכול נעשה יותר חד. הענק לי כנפיים של דחפים חזקים יותר. כמו שכנפי הציפורים משרתות אותן, תן לתשוקתי לשרת את הכמיהה הזו. האם אראה אותך בעיניי בעולם הנגלה, או אדע אותך בדרך אחרת בבלתי־נראה?
קטע מתוך יומנו של בהאו אדין, אביו של רומי, מתוך הספר הדיוואן
על אף שהיה על בהאו־אדין לחנך את בנו בענייני הדת, כנראה שהוא לא הספיק לחנוך אותו בנסתרות התורה הסוּפית. אך שנה לאחר מותו של בהאו־אדין הופיע בקוניה בורחאן־אדין, תלמידו וחברו הנאמן שנשאר בחורסאן, והמשיך שם את דרכו. הוא עשה את המסע הארוך מחורסאן לקוניה כדי לקיים את ההבטחה שנתן לרבו כסנדקו של ג׳לאל־אדין: לשמש לו מורה דרך. רומי היה אז בן 25, נשוי ואב לשני בנים משלו.
בורחאן־אדין, כמו בהאו־אדין, הרבה לצטט את הקוראן, אך בשונה ממנו הוא הרבה לצטט גם משוררים פרסיים מיסטיים, במיוחד את עטר וסנאי, וככל הנראה העביר את התלהבותו משירה זו לג׳לאל־אדין. אף שדבק ברבו, אופיו וגישתו של בורחאן־אדין היו שונים למדי. במקום להתמקד בהערכת היופי והתענוג שבבריאה, הדגש שלו היה על שלילת הנפש הבהמית החשוכה. שניהם מזכירים את תפילת הקבע המוסלמית ואת התרגול הסוּפי המסורתי של ה’זיכר’ (הזכרת השם “אללה” ושמות נוספים של האל). אך שלא כמו רבו, בורחאן הדגיש את הצום מאכילה ואת הצום מהעולם הזה, והציג זאת כאמצעי מרכזי להיטהרות העצמי ולאיחוד פנימי עם האל. גם רומי מדבר בשבחו של הצום. כשהוא מתאר את החיפוש אחר האל כמעין בריחה ממגבלות העולם הזה, אפשר לשמוע בדבריו את הד קולו של מורו בורחאן־אדין. מאידך, תשוקתו העזה של רומי, רגישותו ליופי ודרישתו לראות את פני האל בפניו של חבר אנושי משקפים את תשוקתו העזה של אביו בחיפוש אחר האל בעולם הזה כמו גם מעבר לו.
אחרי שבורחאן־אדין הופיע בקוניה, הוא בילה כמה חודשים עם רומי, וארגן לו מסע לסוריה, כדי שילמד תיאולוגיה ומשפט מוסלמי. לאחר כמה שנות לימודים בחלב ובדמשק רומי שב לקוניה. ייתכן שרק אז העביר אליו בורחאן־דין את המורשת הרוחנית שחיכתה לו במשך כל אותן שנים: קובצי ה’מעריף’ של אביו. לפי מקור אחד, בורחאן־אדין שידל אותו לקרוא אותם אלף פעמים!
מה הייעוד שלי בחיים? האם יש לי בכלל ייעוד? ואם לא איך יוצרים אותו? איך מתחברים אליו והופכים אותו לחלק מרכזי בחיים? האם זה משהו שבהכרח נולדים איתו (“מכתוב”) או שהוא משהו שמתגבש במהלך החיים תודות לבחירות ולמאמצים שלנו? מה היתרונות של חיים שעוקבים אחרי מסילה מדויקת שמסוגלת להוביל אותנו ליעד? ואיך אפשר לדעת אם השינוי שאנחנו שואפים לו הוא באמת הייעוד שלנו או שאלה רק בקולות של הצרכים שלנו והאגו שלנו ששוב מוליך אותנו שולל?
בטח שמתם לב שהעולם שבו אנחנו חיים משתנה במהירות הבזק. רבות מהעבודות של היום ייעשו על ידי רובוטים ומערכות ממוחשבות מחר. אולי גם אתם מוצאים את עצמכם שואלים מה יהיה המקום שלנו בתוך עולם שכזה. מה מכל הכישורים שלנו יהיה רלוונטי? האם נחווה הגשמה עצמית? ומה נעשה עם כל הזמן הפנוי שיעמוד לרשותנו?
ליצור ייעוד פירושו לחפש ולגלות את המטרה הגדולה שלך, שהיא הרבה יותר מאשר מטרה פשוטה של להשיג דבר זה או אחר. וכאשר זה קורה אנחנו מתחילים לפרש את האירועים בחיים – את כולם, ללא יוצא מן הכלל – כמערך סינרגטי למימוש היעוד שלנו. כל דבר שקורה הופך להזדמנות, גם אם הוא נדמה כשלילי. נלסון מנדלה אמר פעם שהוא לעולם לא מפסיד – או שהוא מנצח או שהוא לומד. איזו דרך נפלאה להסתכל על החיים!
אלה הם רק חלק מהנושאים שאליהם התייחס פטריציו פאולטי בוובינר שהתקיים לפני מספר ימים עם שולמית אסיף. הראיון בתרגום סימולטני לעברית לקראת הסמינר צור את יעודך שיתקיים בישראל בספטמבר 2019. ואתם מוזמנים להקשיב לוובינר ולעשות גם את הצעד הראשון אל עבר היעוד שלכם!
אני מתבונן בבת שלי תמרי והיא בת שבעה חודשים. היא מאוהבת בתחושה שהיא מקבלת מכך שהיא יכולה להתרומם, להיות זקופה, ללכת סביב חפצים, לדחוף כסאות בבית ולהתקדם איתם. היא מנסה להגיע למדרגות, לשולחן, אל כל מי שיושב על הקרקע, להישען עליו ולהפוך אותו למשען על מנת להתרומם ולחוש את התחושה של נקודת המבט הזו מהגובה.
בפעם הראשונה שהיא הצליחה להתרומם, בשנייה שהיא עזבה את הידיים ונשענה מעט אחורה, היא נפלה כמו בול עץ אחורנית על הראש. מאחר וזה היה על מזרון היא לא ממש קיבלה מכה רצינית, אך היא כמובן בכתה ונבהלה. היופי הוא, שמיד כשהיא נרגעה, היא ניסתה שוב להתרומם. היא לא שמרה טינה, לא פחדה, פשוט ניסתה שוב, והפעם קצת יותר זהירה. היא הבינה משהו ביחס לסיבה שהיא נפלה, לשיווי המשקל, ליכולת הפיזית שלה.
המשכתי להתבונן בה, וראיתי כיצד בכל פעם שהיא מתרוממת, היא מבינה קצת יותר איך לעמוד, איך להיאחז, איך לאזן את שיווי המשקל. ראיתי איך בכל פעם שהיא נופלת, היא לומדת משהו. היא משתפרת, אך יתרה מזאת, ראיתי כמה היא פחות ופחות נבהלת מהנפילות, איך היא לומדת להגן על ראשה, להתכרבל ולהתגלגל כשהיא נופלת. מפעם לפעם, מנפילה לנפילה, היא קיבלה ביטחון והרשתה לעצמה לעשות דברים יותר נועזים כמו להתחיל ללכת כשהיא נתמכת, לעזוב יד אחת, לשחק עם משחקים ביד בזמן שהיא מתרוממת.
הנפילה, היא חלק מההתרוממות. זה כמובן לקח אותי למקום הפילוסופי, לראות ולהבין שעל מנת להרגיש ביטחון ויכולת לנסות, צריך להביא בחשבון את היכולת ליפול, ולא לפחד ממנה. הנפילה, היא חלק בלתי נפרד, וככל שאנחנו לומדים ליפול, לא מפחדים ליפול, ככל שאנחנו מבינים שאין הצלחה ללא כישלון, ושכל כישלון הוא בעצם רגע של למידה, חשוב מאוד להמשך הדרך, כך נוכל להצליח יותר. אפילו המילה כישלון, שיש לה סימן שלילי, בעיני היא מילה בעייתית. אני חושב שמתאים יותר להגדיר את חוסר ההצלחה, כרגע בדרך, של התנסות ולמידה, על מנת להגיע למטרה.
הרבה פעמים, אני מתבונן ורואה ילדים שמפחדים ללכת, מפחדים לנסות, מכיוון שהם מפחדים ליפול. הפחד ליפול, לקבל מכה, להיפגע, להיכשל, הוא מכשול גדול מאוד בדרך להצלחה. לעומת זאת, אם אינני מפחד ליפול, זה מכיוון שנפלתי פעמים רבות, ואני יודע שזה לא נורא. מכיוון שלמדתי ליפול, ובכל פעם שנפלתי למדתי איך ליפול, אך חשוב מזה למדתי איך לקום מחוזק יותר, חכם יותר, אני מבין שהנפילה היא חלק חשוב בתהליך הלמידה, ואני מתייחס לכל נפילה כאל הזדמנות להשתפר וללמוד, להתפתח ולהתרומם ממקום טוב יותר.
לכן, חשוב לאפשר לילדים שלנו ליפול. כמובן, שיש לשמור עליהם, ולהיות מאוד ערניים שהם יפלו טוב, ולא ייפגעו.
אך יחד עם זאת, חשוב לתת להם ליפול. אם הייתי עוצר את הנפילה שלה בעודה באוויר, אם לא הייתי מאפשר לה ליפול באמת, התהליך לא היה קורה. עדיף להיות שם, לשים לב שהיא לא נופלת על משטח קשה, לא מקבלת מכה מפינה וכו’, אך יחד עם זאת לא למנוע ממנה ליפול. באופן כזה, אנחנו מניחים גם תשתית לנפילה בעתיד, לחוסר הצלחה שהוא חלק בלתי נפרד מתהליך ההצלחה.
גָ’לָאל־אַדּין מוחמד נולד באזור בלח שבאפגניסטאן ב-3 בספטמבר 1207. משפחתו היגרה לארץ רוּם שבתורכיה (ומכאן כינויו רוּמי) והתיישבה בעיר קוֹניה. אביו היה מצד אחד איש הלכה מוסלמי מפורסם ומצד שני נמשך אל ה’תַצַווּף’, הסופיזם.
רוּמי ראה את עתידו בלימודי ההלכה והתכוון לכתוב פירוש רחב היקף על הקוראן. למזלנו זה לא קרה, מפגש “מקרי” בשוק שינה את חייו. מסופר שבשלהי שנת 1244 רכב ג’לאל א־דין עם פמלייתו דרך השוק, כשלפתע פגשו עיניו בעיני דרוויש נודד. ללא היסוס שאל אותו הנווד:
“מי הגדול בין עבדי האלוהים: הנביא מוחמד, עליו השלום, או בּיַאזיד אל בּיסטאמי?” שאלה מוזרה, שאלת בוּר! “הנביא מוחמד, אחרון הנביאים, הוא הגדול מכולם!” ענה רומי. “אם כך”, המשיך הדרוויש, “למה אמר הנביא: ‘הו האלוהים, איננו מכירים אותך כמו שצריך’, ואילו ביאזיד ביסטאמי אמר: ‘שבחו אותי, שבחו אותי, מה אדיר אני’?” (כלומר שהגיע לאחדות עם האל).
נהוג להמשיך את הסיפור, אך הגרסה שלה אני מאמין נגמרת כאן. הנווד נקרא שַמשׂ, מהעיר טַבּריז. הכריזמה וטירוף האהבה של הנווד שבו את ליבו של רומי. ומאז אותו יום לא נפרדו שמשׂ א־דין וג’לאל א־דין למשך זמן מה. מה קרה שם מאחורי הפרגוד? לעולם לא נדע. אך לזוג החברים המאוהבים נולד ילד פלא – ספר שירה. ‘דיוואנִי שׁמשֹי טבריז’ הוא “אוסף שירי שמשׂ”, שאף אחד מהם לא נכתב בידי שמשׂ, אך ג’לאל־אדּין הקדיש אותם לשמשׂ, מקור השראתו.
על פי המסורת, הרומן הסוער הטריד מאוד את תלמידיו של רומי, עד שהם רתחו מזעם. השייח’ האהוב נחטף בידי זר מוזר. הם לא הסתירו את קנאתם ואף איימו על שמשׂ בנשק. שמשׂ ברח מקן הצרעות בקוניה. לאחר היעדרות של כחצי שנה נשלח בנו של רומי, סולטאן ולד, להחזיר את שמשׂ לקוניה. שורות השיר והתחנונים ששלח לו רומי נגעו ללבו, ושמשׂ חזר לאהבתו, ועל פי המיתוס – אל מותו.
אומרים שב-5 בדצמבר 1247 נרצח שמשׂ על ידי תלמידיו המתוסכלים של ג’לאל א־דין, ובראשם בנו השני עלא א־דין. גופו נזרק לבאר, וראשו… מספרים שנלקח השמיימה. המקום שבו נזרק הגוף ערוף הראש נקרא ‘מַכַּאן שמשׂ’ והפך עם השנים לאתר עלייה לרגל.
לשווא יצאו רומי ופמלייתו פעמיים לחפש את אהובו בדמשק ובארצות הסמוכות. השמש שקעה והותירה חושך בלב המשורר.
שלוש שנים חלפו עד שקם רומי מאבלו, ושוב עורר המורה את חמתם של תלמידיו כשמינה תכשיטן להנהלת המדרשׂה. הוא לא היה שמשׂ, אבל רומי ראה בצלאח א־דין זרקוב את השתקפות השמש. אותו לא רצחו התלמידים. למזלו הוא חלה, ובטרם מת בסוף 1258 הספיק להעלות על הכתב את האוסף העצום של שירי ‘הדיוואן’.
“השמש שקעה, הירח כוסה עננים, אך עלה הכוכב”, כתב רומי. הכוכב, או השמשׂ השלישי, היה חוסאם א־דין חסן, שגם עודד אותו לנהל ולהדריך את אנשיו ולכתוב להם ספר. “השייח’ שלנו משורר בחסד עליון, למה אנו נאלצים ללמוד מכתבי סנאי ועטאר?” אמר. כך נכתב ה’מת’נווי’, שהוא פחות אקסטטי ויותר עוסק במוסר.
ב-17 בדצמבר 1273, עשרים ושש שנים לאחר היעלמותו של שמשׂ, נפטר רומי בקוניה. אחרי מותו הוקם מסדר הדרווישים המסתובבים – המסדר ה’מֶוולֶוי’, על פי כינויו של רומי, ‘מֶוולַנַה’, “אדוננו”. רומי הותיר אחריו את הספרים: ה’דיוואן’, ה’מת’נווי’, ‘פיהי מא פיהי’ (“יש בו מה שיש”), דרשות ‘שבע הישיבות’, וקובץ מכתבים. אך ה’דיוואן’ שמסמל את התאהבותו הראשונית, הוא שכבש את לב המערב בעשורים האחרונים.
הספר כולל מבחר שירים מתוך ה’דיוואן’, שחלקו הראשון נקרא ‘רובאעיאת’ – שירים קצרים “מרובעים”, וחלקו השני ‘ע’זליאת’ – שירים ארוכים יותר. בתרגום זה ניסיתי להעביר לקוראי העברית את הרושם העז שרומי הותיר בי. ניסיתי להיות קרוב ככל האפשר למקור, אך קינאתי במתרגם קולמן בארקס, שהרשה לעצמו להתרחק מדברי רומי, וליצור בכישרון אדיר שירה חדשה המקרבת את קורא האנגלית לרוח הדברים. קנאתי גם בר”א ניקולסון, שדייק עד הפסיק האחרון. בחרתי ללכת בדרך האמצע.
בפסח אנו חוגגים את תהליך היציאה מעבדות לחירות, וזה זמן טוב לברר עם עצמנו מה מונע מאיתנו להיות חופשיים, מה כולא אותנו. עוד לפני העבדות הפיזית, ישנה עבדות מחשבתית ונפשית, וישנה תלות רגשית. ניתן לראות את העבדות הזאת בדבקות שלנו ברעיונות שיש לנו לגבי מי אנחנו, לגבי איך הדברים אמורים להתנהל, לגבי מי האחרים ואיך הם אמורים לפעול, מה נכון ולא נכון, מה בסדר ולא בסדר ובניסיון המתמיד לשלוט בדברים על מנת שיתנהלו בהתאם לדבקות הזאת שלנו. האחיזה הזאת כולאת אותנו, משאירה אותנו במקום. וכשאנחנו כולאים את עצמנו אנחנו כולאים גם את מי שנמצא סביבנו.
ומה אם היינו פשוט משחררים…?
אם היינו משחררים את הדבקות, אם היינו משתחררים מההתלות הרגשית, אם היינו משחררים את עצמנו לגלות בכל פעם מחדש מי אנחנו – מעבר לדימוי העצמי שלנו, אם היינו משחררים את האחרים להיות מי שהם, אם היינו משחררים את העולם מהרעיונות שיש לנו לגביו…
כשאנחנו משחררים את האחיזה שלנו תוך כדי שאנחנו נמצאים בתנועה של החיים, קורה סוג של נס, והנס הוא מפגש אמיתי עם החיים, עם הדברים, עם האנשים. במפגש האמיתי ישנה פליאה וגילוי, במפגש האמיתי אנחנו משתנים, ויש מרחב לרעיונות חדשים להיכנס, במפגש האמיתי הזה מתקיים חליפין שבו אנחנו נותנים ומקבלים ויש הפריה הדדית, וכך אנחנו משתנים וגדלים כשאנו פוגשים מחדש את עצמנו ואת החיים.
“המג הלבן, ברצותו לסייע לאחד מתלמידיו בהתקדמותו, קושר את התלמיד אל עצמו בצורת הספרה שמונה. בכך הוא מותיר לתלמידו עצמאות מלאה, מאחר שבדרך זו גם המורה וגם התלמיד נשארים איש איש במרכז מעגלו. לעומת זאת, המג השחור נוטל את עצמאות תלמידו על-ידי כך שהוא מכניסו יחד איתו לתוך מעגל, באופן שהמג השחור יוצר את מרכז המעגל והתלמיד קשור להיקפו”.
מתוך הספר התקדשות מאת אליזבט הייך
ומה לגבי אותם הדברים שאנחנו מפחדים לשחרר? מה לגבי כל אותם אנשים ודברים שחשובים לנו ושיש לנו תחושה שאם לא נחזיק חזק מספיק הם ייעלמו להם? יהיה טוב לזכור שהאחיזה הזאת למעשה מונעת את המפגש, ומונעת את הזרימה של החיים.
בלשחרר אין הכוונה לשחרר את הרצון האמיתי שלנו אלא את האחיזה של האחרים בכוח על ידי הרצון שלנו. כשאנחנו נשארים עם הרצון האמיתי שלנו ומאפשרים לאחרים להיות מי שהם, אנחנו מפסיקים לכפות עליהם את רצוננו. כך נוכל להיות בהרמוניה גדולה יותר עם החיים וכך יוכלו להתחיל להופיע בחיים שלנו האנשים והסיטואציות שיותר מתאימים לנו.
“האשליה שאנחנו משהו שאנחנו לא, יוצרת את הדבקות. מקורה של הדבקות הוא בצורך בהכרה… הדבקות מונעת ממך את האושר בחיים, אך יש לזכור: אין טעם להילחם בה. המפתח לאושר אינו במאבק אלא ביכולת לשחרר. יצירת מרחב בינך ובין הגורמים לחוסר הנוחות שלך תאפשר לך למקד טוב יותר את מה שבאמת חשוב עבורך. בכדי לראות בבהירות נדרש לך המרחק הנכון”.
מתוך הספר OMM דקה אחת של מדיטציה מאת פטריציו פאולטי
כשאנחנו משחררים מקום אחד אנחנו פותחים את עצמנו למקום חדש. השחרור מחייה את המפגש תוך כיבוד ההבנה שהיכן שאין חיים הדברים משתחררים כדי לאפשר מקום להתחדשות.
אלברט איינשטיין אמר פעם: “אם אתם רוצים שהילדים שלכם יהיו אינטליגנטיים, הקריאו להם אגדות. ואם אתם רוצים שהם יהיו מאוד אינטליגנטיים, הקריאו להם הרבה אגדות”. ואכן, בלא מעט שיטות חינוכיות האגדות וסיפורי המעשיות תופסים מקום של כבוד. בחינוך האנטרופוסופי האגדות משמשות ככלי חינוכי משמעותי, ובמיוחד אגדות האחים גרים. לפי הגישה האנטרופוסופית בשלב הילדות המוקדמת הדגש הוא על הגילוי של החוקיות של העולם שסובב אותנו, ומכיון שבגילאים אלה הילד חי עדיין בעולם של ‘חלומות’ או ‘אגדות’, שפת האגדות היא השפה שפועלת עליו בצורה הטובה ביותר, זוהי שפה של ‘תמונות חלום’, שבה שזורים הסודות והחוקים שהילדים מוזמנים לגלות.
שיטה נוספת המדגישה את חשיבותן של האגדות היא שיטת מונטסורי. מריה מונטסורי ראתה בדמיון ובפנטזיה מרכיב מרכזי בחינוך, בתנאי שאלה משמשים לחקירה של העולם הטבעי ושל המציאות. היא סברה שהסוד של למידה טובה הוא בהתייחסות לאינטליגנציה של הילד כאל שדה פורה שניתן לזרוע בו זרעים, כדי שהם ינבטו בזמן הנכון, תחת חומו המחייה של הדמיון. מונטסורי סברה שמטרת הלמידה אינה רק לגרום לילד להבין, ובוודאי שלא לכפות עליו לשנן וזכור, אלא להדהים את הדמיון שלו בצורה כזאת שיתעוררו בו התלהבות וסקרנות טבעיות.
הסיפורים שאנחנו מספרים לילדים שלנו הם חשובים, הדבר נכון במשך כל תקופת הילדות, כאשר לכל שלב התפתחותי יש את סוג הסיפורים המתאימים לו. בגילאי 7-0 למשל הכי מתאימים סיפורי האגדות, כיוון שאז מתעצב עולמו הפנימי של הילד. האגדות מכילות הרבה יותר ממה שנדמה לנו, ישנו עולם שלם שחבוי מתחת לפני השטח, והמטרה של האגדה היא להכניס את מי שמאזין אל תוך עולם ארכיטיפי וערכי שיכול לעזור לו לו להבין את אירועי החיים ולהתמודד עימם.
מה שמשותף לאגדות הוא שהן לא כפופות לחוקי המציאות, או יותר נכון, הן כפופות לחוקים אחרים, לחוקי הדימיון, והן מעודדות את הילד לדמיין דברים שיכולים להתקיים מעבר למציאות שהוא פוגש דרך החושים. אם נחשוב על כך, כל המצאה גדולה בהיסטוריה האנושית דרשה מידה מסוימת של דמיון ויכולת לראות את הנולד. האגדות הן גם כלי להעברה בין דורית: בשיטת החינוך לאלף השלישי למשל, שיטה שהגה פטריציו פאולטי, האגדה הופכת לכלי שבאמצעותו המבוגר מעביר לילד ידע עתיק, פרי של ניסיון חיים שנאסף במשך מאות שנים. האגדות עוסקות באיך נוצר האדם, בתפקודיו, ובחוקים ששולטים בחייו האישיים והחברתיים.
במקום שהמבוגרים יאמרו לילדים בצורה ישירה איך עליהם להתנהג הם יכולים לספר להם אגדות, האגדות פועלות ברמה העמוקה של המחשבה ויכולות לעורר השפעה חזקה ביותר. זאת הסיבה שמילטון אריקסון, שעל בסיס שיטות הטיפול שלו נבנתה שיטת ה-NLP, נהג לספר סיפורים למטופליו, הוא שהכיר את השפה הסודית של הנפש ידע לשבץ בסיפוריו את הדמויות והסצינות במיומנות כזו שהוא הצליח ליצור שינויים עמוקים במטופליו. הוא ידע מה מסמל הסוס ומה מסמלת הבאר, מה מסמלים הנסיך והנסיכה… אלו הם כולם ארכיטיפים של הנפש שלנו.
האגדות הם מעין ‘תוכנות’ שאנו מתקינים במחשב (מחשבה) שלנו, או אם תרצו בגרסא מודרנית יותר כמו אפליקציות שמתקינים בסמארטפון, שמנחות את ילדינו כיצד לנהוג במצבים שונים שהם עשויים לפגוש בחייהם. כיצד יש לנהוג כשאנו נתקלים בקושי, או בהתבטאות של רוע? כיצד עלינו לפעול כשאנו אובדי עצות בנוגע לבעיה כלשהי? וכיצד עלינו למצוא את הדרך חזרה כשאנחנו מרגישים אבודים.
עלינו לפעול בעולמות המחשבה העמוקה, ועדיף כבר מגיל צעיר, כיוון שגם אם נעשה את כל המאמצים שלהם אנו מסוגלים, כל עוד מתחת לפני השטח יהיה שכנוע שאנחנו לא מספיק מוצלחים, או לא מספיק ראויים, או לא מספיק חכמים, יהיה קשה עד בלתי אפשרי עבורנו להגיע לתוצאה המיוחלת, כי באופן תת מודע נכשיל את עצמנו.
פעמים רבות הילדים שואלים אותנו שאלות שלא קל לענות עליהן, כמו למשל למה אירועים מסוימים התרחשו, או למה אנשים מתים, וכאן מגיעות האגדות לעזרתו של המבוגר במתן תשובות משמעותיות לשאלות אלה. האגדה, דווקא בשל המבנה הנרטיבי-מטאפורי שלה והשימוש בשפה ארכיטיפית, מסוגלת לחדור בצורה ישירה ועמוקה יותר אל מי שמקשיב לה.
חלק מהארכיטיפ האנושי קשור בהבנה שבחיים לא הכל טוב, לא הכל יפה ולא הכל צודק, ולכן באגדות ישנה תמיד גם מפלצת או זאב רשע. יש טוב ויש רע, ויש מאבק ביניהם, כלומר לא מדובר בעולם אוטופי אידיאלי שחף מרע, ובאגדות, כמו בחיים יש דברים שליליים שעלינו להתמודד איתם. גם אנחנו, כמו הגיבורים של הסיפורים יכולים ללמוד ולהתפתח עם הזמן ולפתח כישורים חדשים שיאפשרו לנו להתגבר על המכשולים שהחיים מזמנים לנו.
ביחס לשאלת האכזריות, שמופיעה באגדות עם פעמים רבות, פרופ’ שמעון לוי, שתרגם את אגדות האחים גרים לעברית, אומר שזוהי חלק מההתמודדות עם שאלות של מוסר, רוע ורגש כפי שהן עוצבו במשך אלפי שנים. “במעשיות אתה לא מתרגל לרוע, אתה מתמודד עם הרוע”.
מעבר לסיפור ולקודים המוסריים החברתיים שלנו, לוי מתייחס גם למימד העמוק יותר הקשור בנפש האדם ובארכיטיפים שמרכיבים אותה. כך הוא מפרש למשל את הסיפור של כיפה אדומה:
“אני לא סבור שכיפה אדומה היא ילדה חסרת אונים. צריך להבין מה הסיפור רוצה להגיד. דווקא משום שהשם שלה כללי, יכול כל ילד לשים את עצמו מתחת לכיפה האדומה. גם לסבתא אין שם, ולכן כל סבתא יכולה להתאים פה. כל ילד וילדה יכולים להיכנס מתחת לכיפה האדומה הזאת ולהזדהות איתה. מה המסר של כיפה אדומה? כיפה אדומה שואלת שאלות שעוסקות בחושים: למה עיניים? למה אף ואוזניים? נמסרים לה כל הנתונים הפיזיים, אבל כפרטים ורק מ’בחוץ’. היא לא מבינה שהעדויות האלה מצביעות על משמעות, כלומר ‘זאב’. לכן היא צריכה להיטרף על ידו ולהכיר את הזאב מבפנים. הצייד, שמוציא אותה מבטן הזאב, מתנהג כמו מיילדת. זה בעצם סיפור של לידה מחדש אחרי חוויה עמוקה ומעניינת. זהו סיפור חניכה או התקדשות”.
פרופ’ שמעון לוי, מתוך עיתון אדם עולם, חורף 2011
במובן זה האגדות משמשות מעין ‘חוברת הוראות שימוש’, והן יכולות להנחות את הילד בהכרה ובפתרון של שאלות ומתחים שמתעוררים באופן טבעי במהלך החיים. כל אגדה עוסקת בהיבט שונה, כמו למשל ההכרח לעזוב בשלב מסוים את ההורים (סינדרלה), ואת הבית (הנזל וגרטל), בבדידות (מוכרת הגפרורים הקטנה), בלילה החשוך (הנסיכה והעדשה), אבל גם בדחף להגשים את עצמנו (הברווזון המכוער), ברצון להשיג מטרה מסוימת (אצבעוני) או במימד של אושר (פעמונית).
בסיפור הסימבולי ישנו גם מימד של חינוך רגשי של הילד, כזה שמייצר מפגש עם מניפה רחבה של רגשות, כגון: שמחה, אושר, כעס, פחד, עצב והפתעה, ויש לו תפקיד חשוב בהכנה לחיים הבוגרים. בספר ציפור הנפש למשל ישנו הדימוי של מגירות שבכל אחת מהם יש מצבים שונים, רגשות שונים. השימוש במטאפורות מאפשר לילדים לבוא במגע עם העולם הפנימי שלהם, שהינו עולם קסום ומופלא, ובאותו הזמן גם להתמודד עם שאלות קיומיות חשובות ועם מה שמביאים עימם חיי היומיום. כך, הפעולה של הסיפור, שמתרחשת פעמים רבות ברמה התת מודעת, מאפשרת לילדים לפתח יכולת גדולה יותר להבין את האירועים, אפילו את אלה השליליים. פסיכולוג הילדים היהודי-אמריקאי ברונו בטלהיים, שחקר רבות את תפקידן של האגדות בחינוך ילדים, מדגיש כיצד אגדות העם מעניקות ערך רב למכשולים ולתהפוכות בעלילה, שהם בעלי חשיבות גדולה להתפתחות וחייו הרגשיים ומחשבתו של הילד.
שאלה מעניינת שאולי שאלתם את עצמכם היא למה הילדים מבקשים מאיתנו לספר להם שוב ושוב את אותו הסיפור. סביר להניח שהם כבר כנראה מכירים אותו בעל פה, ועדיין הם מבקשים לשמוע אותו שוב ושוב… למה? אם יצא לכם פעם ללכת בתוך שדה חיטה אתם יכולים ודאי להתחבר לדימוי של יצירת נתיב חדש בתוך שדה החיטה הבתולי, כשהולכים בו בפעם הראשונה כמעט ואין שביל ברור ואם מסתכלים לאחור הדרך שבה הלכנו בלתי נראית, אולם ככל שאנו חוזרים שוב ושוב על השביל נסללת דרך. אותו הדבר קורה כשאנו מספרים שוב ושוב את אותו הסיפור, אנו יוצרים נתיב חדש במוח של ילדינו, נתיב שאומר להם שהם יכולים להיות גיבורים, שהם יכולים להתגבר על הקשיים ושהם יכולים לנצח את המפלצת.
זאת כנראה הסיבה לכך שהאחים גרים יצאו ללקט אגדות עם מרחבי העולם, הם הבחינו בסיפור שעובר כחוט השני בכל האגדות שפגשו בדרך, והסיפור הזה הוא הסיפור שלנו, הסיפור של האנושות. זהו הסיפור של מעמקי הנפש שלנו, המקום שבו שוכנים הפחדים הכי גדולים שלנו לצד החלומות הכי גדולים שלנו, המקום שבו שוכן הרצון להישאר עם הישן והמוכר לצד הרצון לצאת להרפתקאות ולגלות עולמות חדשים.
לכן, הורים יקרים (וגם דודים וסבים וסבתות), אנחנו ממליצים לכם לבחור היטב את הסיפורים שאתם מקריאים לילדים שלכם, כיוון שהם יהיו הזרעים שיטמנו במחשבה העמוקה שלהם ושילוו אותם במהלך חייהם.
הזמן הטוב ביותר לספר אגדות לילדים הוא לפני שהם הולכים לישון. ההקשבה לסיפור וההזדהות עם הדמויות, עוזרת לילדים להבין ולארגן מחדש את חוויות היום, תהליך הממשיך באופן טבעי גם במהלך שנת הלילה.
לפני שאתם מספרים סיפור לילדיכם נסו לקרוא אותו בעצמכם ולבחון מה המסר שהספר מנסה להעביר והאם זה המסר הנכון בשבילם כעת. זיכרו שהסיפור כמוהו כתזונה עבור הנפש, וכפי שאתם ודאי מקפידים על האוכל שאתם נותנים לילדיכם, כך עליכם להקפיד לא פחות על הרשמים שאליהם הוא או היא נחשפים, כמובן כל עוד זה בשליטתנו. ככל שבגילאים הצעירים הם ירגישו יותר בנוח בעולם הקסום של הסיפורים והאגדות, כך הם יפתחו ויעשירו את עולמם הפנימי.
(נכתב על ידי תלמיד של אליזבט הייך)
אני חקרן. אני מחפש הסבר לחיים עלי-אדמות. הייתי רוצה לדעת מה הטעם בעובדה שאדם נולד, גדל ומתבגר, תוך שהוא מתנסה בקשיים שונים. אחר כך הוא נושא אישה ומביא ילדים לעולם, שגדלים ומתבגרים אף הם ונתקלים בקשיים לא פחותים. גם הם נושאים נשים ומביאים צאצאים לעולם. בגיל מבוגר הם מאבדים את המיומנויות שטרחו כל כך ללמוד, ולבסוף הם מתים – שרשרת בלתי נגמרת ללא התחלה וללא סוף! ילדים מוסיפים להיוולד. הם לומדים, עמלים ורוצים לפתח במלואם את גופם ואת שכלם. אולם, כעבור זמן קצר יחסית הכול נגמר, ומתחת לשני מטר של אדמה ועשב, הם הופכים להיות מזון לתולעים. מה הטעם בכל זה? האם הכול נמשך ונמשך רק כדי לייצר עוד ועוד דורות של בני-אדם?
וכאשר אנשים מסוימים מותירים אחריהם לא רק צאצאים, אלא גם יצירות מופת בתחומי המדע והאמנות, כיצד יתכן שהם חווים את אותן סוגי חוויות? מדוע הם מזדקנים ולוקחים איתם אל הקבר את כשרונותיהם הנעלים? מיכלאנג׳לו, ליאונרדו דה-וינצ’י, ג’ורדאנו ברונו, שייקספיר, גתה ורבים אחרים – מדוע נולדו ענקי רוח אלה, אם לבסוף היה עליהם להירקב באותה צורה כמו התולעת שניזונה מבשרם?
לא! לא ייתכן שהחיים עלי-אדמות הם כה חסרי משמעות! חייבת להיות משמעות עמוקה יותר מאחורי השרשרת האינסופית של לידה ומוות, גם אם הדבר נראה בעיני בעלי דעות קדומות כתעלומה. חייב להיות הסבר הגיוני ומספק לחלוטין, כפי שהדבר נראה מן העבר השני!
היכן וכיצד אוכל למצוא את הצד השני של המטבע, שחייב להיות קיים? כיצד אוכל למצוא דרך להתוודע אליו? ממי אבקש הנחיות? איפה אמצא אדם שהובא בסוד התעלומה הזאת, אדם שיכול לספר לי על אמת נסתרת זו?
אכן, בכל מהלך ההיסטוריה חיו עלי-אדמות בני-אדם דגולים והם דיברו בביטחון גמור על סוד החיים, וחייהם היו עדות לידיעתם הפנימית – קראו להם בשם מקודשים. אבל מי קידש אותם ולמה הם קודשו? סוקרטס, למשל. חשוב כיצד הוא נוטל את כוס הרעל בשלווה עילאית, לוגם אותה עד הטיפה האחרונה ומדבר ללא פחד ובחופשיות, בשקט ובנועם, על השפעת הרעל, ומדווח כיצד מצטננות תחילה רגליו ומתות, ואיך הצינה הקטלנית זוחלת בהדרגה דרך רגליו כנחש אל לבו. הוא מודע לכך שהוא עומד למות. הוא נפרד מתלמידיו הנאמנים ועוצם את עיניו. שלווה ורוגע שאינם מופרים לנוכח המוות, יכולים להיות תוצאה של ידע בטוח בלבד! מנין השיג סוקרטס את הידע הזה ומהיכן רכשו ענקי רוח אחרים, שחיו עלי-אדמות בתקופות שונות, את הידע שלהם לגבי סוד החיים והמוות – את התקדשותם?
אף כיום בוודאי חיים בתוכנו ‘מקודשים’ כאלה. וחייבת להיות דרך כלשהי להתקדש בהתקדשות הגדולה האמיתית.
החיים לימדו אותי שכתבי הקודש אינם אוסף של סיפורי מעשיות, אלא שהם נכתבו על ידי מקודשים, כדי למסור לנו אמת נסתרת בלשון רזים. וכתבי הקודש אומרים לנו: “יגעת ומצאת, הקש בדלת והיא תיפתח לפניך”.
אני צייתתי! התחלתי לחפש בכל מקום אפשרי: בספרים, בכתבים עתיקים, בין אנשים שחשבתי שהם עשויים לדעת דבר-מה על ההתקדשות. תמיד פקחתי את עיניי והטיתי את אוזניי, ובמהלך חיפושיי בספרים עתיקים וחדשים, וכן בכתבי אישים חיים ומתים, המשכתי לנסות ולגלות אבני פסיפס חבויות, שאותן אוכל לצרף לתמונה שלמה של סוד ההתקדשות.
ואכן גיליתי! בתחילה רק בהזדמנויות נדירות. פה ושם שמעתי באוזניי הפנימיות את קול האמת הדובר אליי מתוך ספר או מפי אדם חי. תמיד המשכתי בכיוון שהכתיב לי הקול המסתורי הזה. קול זה הוביל אותי תמיד הלאה, כמו החוט של אריאדנה. לעתים מצאתי מישהו בעיר מגוריי, אדם שיכול להעניק לי מידע רב-ערך לצורך המשך חיפושיי, ולפעמים הובילני הקול הזה למרחקים, לארצות זרות, שבהן מצאתי תכופות מידע שתאם באורח מפתיע את הדברים ששמעתי בבית.
כך הובילה אותי דרכי לבני-אדם בעלי ידע רב יותר, שהסבירו לי עוד ועוד את ההתקדשות ואת משמעות החיים. מובן שפגשתי גם אנשים נבערים מדעת ואנשים בעלי ידע חלקי שהעמידו פני ידענים. אך הגעתי למצב שיכולתי להבחין מיד מתי “הקול התיימר להיות קול יעקב אך הידיים היו ידי עשיו”. נוכלים מסכנים אלה, המתחזים למקודשים, הסגירו את עצמם מהר מאוד. הם אפילו לא היו בהרמוניה עם עצמם ועם חייהם, וכיצד יכלו אפוא ללמד אותי משהו על האמת הנעלה ביותר של החיים, על ההתקדשות? במקרים כאלה פשוט המשכתי לחפש מישהו בעל ידע אמיתי, מקודש אמיתי.
בכל פעם שמצאתי מישהו שיכול לספר לי יותר משידעתי כבר, שהיתי במחיצתו כדי ללמוד ממנו כל מה שיכולתי ללמוד.
בדרך זו הגעתי פעם אל אישה קשישה שפרשה מהציבור וחייתה כמו במנזר. היא הייתה מוקפת אינספור חקרנים, כמו קוביית סוכר שטורים ארוכים של נמלים משתרכים ממנה בחיפושן אחר מזון.
היא עבדה בשיתוף פעולה רוחני הדוק מאוד עם שני גברים צעירים בהרבה, האחד מהודו והשני מהמערב, לו קראה האישה ‘בן’.
האישה הקשישה הייתה גבוהה, בעלת מבנה והופעה מלכותיים, אך פשוטה להפליא וטבעית בתנועותיה. עיניה הכחולות העמוקות היו גדולות להפליא, וריסי עיניה הארוכים החומים-כהים שיוו להם הבעה מיוחדת במינה. עיניה היו חייכניות, ידידותיות ומלאות הבנה, אך כה חודרות, עד כי רוב האנשים נבוכו כשהביטה בהם. הם הרגישו שאישה זו יכולה לחדור בעיניה אל תוך כל אדם, לקרוא בבהירות את מחשבותיו ולעמוד במלואה על מבנה נפשו. תכופות מאוד אירע שתוך כדי האזנה להרצאותיה בקרב קבוצת משתתפים אחרים, חשתי במספר שאלות המתעוררות ועולות בתוכי. היא המשיכה לדבר אך חייכה, ובתוך המשפטים הבאים שאמרה דאגה להשיב על שאלותיי, אותן לא הבעתי במילים. כמה מהמאזינים האחרים סיפרו לי שהם חוו חוויה דומה. פשוט לא יכולתי להכיל אותה. ככל שהרביתי ללמוד ממנה וככל שעיניי הרוחניות נפקחו, כך היא נראתה לי גדולה יותר, וכך גם התחומים שבהם הידע שלה עלה על שלי הלכו והתרחבו לכל כיוון. ככל שהארכתי לשהות במחיצתה, כך פחתה התחושה שאני מכיר אותה. בכל פעם שראיתי אותה, היא נראתה לי כמו ‘אדם שונה’, עד שנעור בי הרושם שאישה זו נושאת בחובה ויכולה לגלם את המרקם השלם של אישיות אנושית, וכתוצאה מכך, לא הייתה לה כלל אישיות משלה. כי להיות כל דבר, פירושו בו-זמנית לא להיות שום דבר.
“אמא”, שאלתי אותה פעם, “מי את באמת”? “מי?” שאלה בתשובה, “מה פירוש מי? יש רק הוויה אחת, וכל אדם, בעל-חיים, כל צמח ואפילו כל שמש, כל כוכב לכת או כל גוף שמיימי אחר, אינם אלא מכשיר להתגלמות ההוויה האחת והיחידה הזו. כמה ‘מי׳ יכולים להיות? אותו אני מדבר מפי כמו מפיך ומפי כל היצורים החיים. ההבדל היחידי הוא, שלא כל יצור חי מכיר היטב את האני העצמי שלו, וכתוצאה מכך, אין הוא מסוגל לגלם את כל תכונות האני. אך כל מי שמכיר את האני שלו בשלמות, יכול לגלם את כל התכונות הקיימות ביקום, מאחר שכל התכונות הללו הן היבטים שונים של ההוויה האחת והיחידה, של האני האחד והיחיד. הצורה החיצונית שאתה רואה לפניך וחושב שזו ׳אני’, אינה אלא מכשיר התגלמות שדרכו האני מגלם את אותו היבט מיוחד של עצמו, הנדרש בזמן נתון. אל תשאל עוד אפוא הבלים שכאלה, כמו ‘מי אני׳ “.
“אמא”, אמרתי, “איך קרה הדבר, שהגעת לידיעה כה שלמה ומושלמת של האני, עד שאת מסוגלת לגלם את כל תכונותיו האפשריות? גם אני הייתי רוצה להתקדם עד כדי כך! ספרי לי! איזה ניסיון חיים עברת כדי להיות מכשיר כה רב-גוני להתגלמויות ההוויה האחת והיחידה? או שמא היית תמיד ברמה הזאת? האם נולדת במצב הזה?”
“נולדתי? ׳אני׳ נולדתי? מתי ראית ש’אני׳ נולד? האם ראית אי-פעם ׳אני׳? האני מעולם לא נולד ולעולם לא ייוולד, רק הגוף נולד. האני האלוהי האמיתי הוא השלמות עצמה ולכן התפתחות בו אינה אפשרית. לכל היותר הגוף צריך להתפתח, כדי להיות מסוגל לגלם רטיטות ותדרים גבוהים יותר ויותר של האני. אפילו המכשיר המפותח ביותר, הגוף המפותח ביותר, חייב לעבור התפתחות זו, כולל גופי שלי, אשר, אגב, רחוק עדיין משלמות. כל דבר הוא רק שלב בהתפתחות. היווצרות הגוף הינה תמיד תגובת שרשרת – כפי שמכנים תהליך כזה בימנו – וכל פעם שמתחילה תגובת שרשרת, היא עוברת דרך תקופות שונות עד הגיעה לקיצה. שום התגלמות חומרית אינה יכולה להתחמק מן החוק הזה. ובמקביל להתפתחות הגוף, משתנה כמובן גם מצב התודעה”.
“משמעות הדבר, שהיה גם עלייך לעבור תקופת התפתחות. הלא כן, אמא? אנא, ספרי לי איך זה היה! מהו הניסיון שעברת, שגרם לך להתפתח למצב התודעה הנוכחי שלך? אנא, ספרי לי על כך הכול”.
“למה שאספר לך על כך?” ענתה. “כל אדם חייב להגיע להכרה מושלמת של האני בדרכו הוא. איזו טובה תצמח לך מכך שאני אספר לך על הדרך שלי? לא תוכל ללכת בדרך הזאת. האירועים עצמם אינם חשובים, חשובים רק הניסיונות והלקחים שאתה מפיק מהם. תנוח דעתך. בדרכך תפיק אותם לקחים שאני הפקתי בדרכי. יש שבילים לאינספור, אך כולם מובילים לאותה מטרה”.
“את צודקת, אמא. אני מבין בבהירות שלא אוכל להתקדם בדרך שלך. אף על פי כן, יעזור לי הדבר מאוד אם תספרי לי איך רכשת את ניסיונך, כי אני וכל האחרים שיאזינו לסיפורך נוכל ללמוד איך אפשר להיבנות מניסיון חיים. אינני סקרן לגבי סיפורך, אלא רק משתוקק לשמוע כיצד הצלחת ללמוד את הלקח הצפון בכל אירוע. אנא, ספרי לי על הדרך שהלכת בה. רב הערך שנפיק מלימוד גישתך לחיים ומהאופן שבו הגבת על גורלך, עד כדי פיתוח אופקייך הרוחניים במידה כה גדולה ומקיפה. היינו יכולים ללמוד הרבה מאוד מסיפורך”.
האישה הקשישה הביטה בי זמן ממושך, לבסוף אמרה: “אתה סקרן אפוא לדעת איך אני הגבתי? ואתה מאמין שזה יעזור לך ולאחרים לשמוע על כך? יהי כן! אולי באמת יהיה טוב לספר לכם על החוויות שפקחו בהדרגה את עיניי לחוקים הפנימיים של החיים, ועל היחסים השונים שקישרו את גורלותיהם של אנשים שונים. חזור מחר. אספר לך ולמספר תלמידים נוספים, שעיניהם פקוחות לדברים החיוניים בחיים, על החוויות שעזרו לי להגיע אל ההארה. אספר לכם איך אני זכיתי להתקדשות…”
למחרת היום, ישבנו אני ואחדים מתלמידיה המתקדמים ביותר לפני האישה הקשישה, והיא החלה לספר לנו את סיפור התקדשותה.
כך נוצר הספר התקדשות.
באופן שאולי עשוי להיראות פרדוקסלי, לעיתים קרובות משברים למעשה גורמים לנו להרגיש יותר מכירי תודה על מה שיש. במחקר שנערך לאחר אסון התאומים על ידי ברברה פרדריקסון ועמיתים נמצא שבשבועיים שלאחר האסון, הרגש שנחווה בשכיחות הגבוהה ביותר היה הודיה. רגשות שליליים כמו כעס, עצב ופחד, נחוו גם הם במידה רבה, אולם רגשות חיוביים כמו סקרנות, ביטחון, קרבה, אהבה והכרת תודה בראשם, היו הנפוצים ביותר מבין כלל הרגשות שחוו המשתתפים.
מפתיע? הסבר אחד אפשרי לכך נוגע לעזרה שאנחנו יכולים לקבל בשעת מצוקה או משבר.
לעיתים, דווקא כשאנחנו נמצאים במצוקה אנחנו יכולים לבקש עזרה וגם לזכות לקבלה. ההתגייסות של אנשים אחרים לעזור לנו כשאנו במשבר, יכולה לעורר רגש עוצמתי של הודיה על השפע והטוב שזכינו להם ולהראות לנו עד כמה הדברים הטובים שבחיינו אינם מובנים מאליהם.
בספרו “תודה” מתאר רוברט אמונס אדם שלקה בדיכאון עמוק לאחר מספר משברים בחייו ומה קורה לו כשהוא מבקש מחבריו לעזור לו בצורה פשוטה: לדמיין אותו מאושר.
“עד לאחרונה, התקשיתי לדמיין מצב שבו אני מרגיש הכרת תודה. לאחרונה שקעתי בדיכאון עמוק. ביקשתי מכמה חברים לדמיין אותי מאושר. הבקשה הניבה מבול של אהבה ומילים שהעניקו לי כוח ועוצמה. הגעתי לנקודה שבה הרגשתי חסר ערך וחסר תועלת. גרוש, בלי עבודה, בלי הכנסה, בלי יכולת תנועה. כל זה יחד גרם לי להרגיש יותר ויותר מיואש. חשבתי שהתגברתי על כך בעשרת החודשים שעברו מאז, אבל הרגש הזה הלך וגבר. המילים של חבריי ובני משפחתי הדהימו אותי. לא היה לי מושג שהם כולם רואים בי אדם שיש לו כוחות ויכולות להתגבר על זה כפי שניכר מדבריהם. אני מרגיש שלווה ותקווה, צעד קטן לקראת האור והשמחה. אני מרגיש כל כך אסיר תודה לכל האנשים האלה על כך שהם שימשו לי כמראה, מראה ששיקפה לי לא רק את האפילה שלי, הדבר היחיד שהצלחתי לראות, אלא גם את האור שאיבדתי את היכולת לראותו”.
מתוך הספר תודה מאת רוברט אמונס בהוצאת מטר
הציטוט המקסים הזה מראה מה יכול לקרות כאשר אנחנו מעיזים לבקש עזרה מאחרים.
כמו נשים רבות, גם אני חברה בקהילת השוות המקומית של אזור מגוריי בפייסבוק. פעמים רבות אני מרותקת מפוסטים בעלי אופי מסוים שעולים בקבוצה. נשים רבות מבקשות עזרה כשהן במשבר – על רקע כלכלי, זוגי או בקריירה, לעיתים קרובות זה נעשה באנונימיות וחברות הקהילה מתגייסות על מנת לעזור, מי מהן בזמן, ברכוש, במילה מנחמת, וגם עזרה כלכלית. מה שמעניין הוא שפעמים רבות המפרסמות מתארות שהגיעו למצב קצה של מצוקה ולכן מבקשות עזרה. אנחנו חיים בחברה שבה מודגשים ערכים של אינדיבידואליזם, אי הישענות וחוזקת אופי, וכל עוד הדברים מתפקדים כשורה אפשר להסתדר מבלי לחשוף צדדים פגיעים שלנו או לבקש עזרה מהאחר. בזמנים בהם הכל כשורה, אנחנו עשויים להרגיש חסינים ואפילו כל יכולים. רגעי מצוקה מביאים עימם שחרור של השליטה ושל המעטה החיצוני המתפקד לזמן מסוים, וכאשר נחשף החלק הפגיע שלנו אנחנו יכולים לזכות לקבל מטובם של אחרים והם יכולים לקבל הזדמנות לעזור לנו.
רגעי מצוקה יכולים להיות גם רגעים שבהם משהו שנתפס כמובן מאליו נלקח מאיתנו, מה שיכול להוביל אותנו לחוות יותר הערכה כלפי מה שיש. וכך למעשה, רגעי משבר יכולים להוות גשר לחוויה גדולה יותר של הודיה ביחס למה ששרר קודם למשבר.
מעבר לחוויה ספונטנית של יותר הודיה שמגיעה בעיתות משבר, אנחנו יכולים להשתמש ברגעי מצוקה כהזדמנות להגביר באופן אקטיבי את ההודיה. למעשה, דווקא בעיתות משבר יש לנו הרבה מה להרוויח מחיפוש יזום אחר הכרת תודה. הכרת תודה יכולה לעזור לנו להתמודד עם הקושי, להעניק לנו תקווה ואנרגיה מחודשת של ריפוי. זה לא אומר בהכרח שבעיתות משבר נחוש בקלות הכרת תודה או שלהודות על דברים תהיה לנו פעולה פשוטה וזמינה.
“אם כל אחד יתעורר בבוקר בהכרת תודה משום שהיום הזה אינו מובן מאליו אלא ניתן לו במתנה, הוענק לו, הוצע לו, מתוך ההבנה של ההזדמנות שכל זה מייצג, הוא לא יוכל אלא לשמוח. עוד לפני שאנחנו מתאמצים להיות טובים יותר, עלינו לשמוח, והשמחה היא כבר פעולה מועילה מבחינה חברתית. ואכן, כל מי שמקדישים את עצמם לטיפול באחרים, עושים זאת משום שבלב שלהם יש שמחה שמתפרצת, יש רמה כזו של אנרגיה פעילה שגורמת להם להרגיש שהם מסוגלים לדאוג לא רק לעצמם, אלא לעשות גם משהו למען המכלול. אנחנו יכולים להכליל בכך כל פעולה, כל דבר שהאדם עושה, כל פעולה. החל בעורך דין שמייעץ ללקוח שלו, דרך הרופא שעומד לנתח חולה, וכן הלאה. זהו הגורם האנושי שעושה את ההבדל, כשאתם הופכים להיות שם עבור האחר, עם כל כולכם, זה מה שעושה את ההבדל”.
מתוך הספר אררט – סליחה הודיה חמלה מאת פטריציו פאולטי
הכרת תודה היא עולם ומלואו. על פי המחקרים בתחום הפסיכולוגיה החיובית הכרת תודה יכולה להיחשב כמצב רוח, רגש או תכונת אישיות. רוב המחקרים בוחנים הכרת תודה כתכונה, כלומר כהתנהגות המשקפת נטייה רחבה יותר לשים לב ולהעריך את החיובי אשר קיים בחיים באופן עקבי ומתמשך. ככל תכונה אחרת, חלקינו בעלי ציון גבוה, נמוך או ממוצע בתכונה זו. הכרת תודה יכולה להיות גם רגש שאנו חווים כשאנו תופסים משהו שניתן לנו (על ידי אדם או ישות חיצונית אבסטרקטית כמו הטבע או אלוהים) כחיובי.
בהקשר הזה, מחקר מדהים שנעשה על ידי מרטין סליגמן ועמיתים מראה שתרגול הכרת תודה יכול להפחית דיכאון. סליגמן התחיל את דרכו כחוקר דיכאון, והגה את תיאוריית “חוסר האונים הנרכש” כדי להסביר מה גורם לדיכאון, תופעה נפשית ששכיחותה רק הולכת ועולה. במחקר אחד מפורסם ורחב היקף שנעשה כולו ברשת, החוקרים בחנו כיצד תרגול של טכניקות מעולם הפסיכולוגיה החיובית משפיעות על אושר ועל דיכאון. במחקר נבדקו שתי טכניקות של הכרת תודה וטכניקות נוספות של מיקוד בחוזקות אישיות. תרגול הכרת תודה, הן על ידי מניית שלושה דברים טובים ביום והן על ידי כתיבת מכתב תודה ומסירתו לנמען, סייעו במקרים מסוימים להפחית סימפטומים של דיכאון למשך חצי שנה.
ראינו שמשבר עשוי לגרום לנו לחוש יותר הודיה אבל הספרות המחקרית בנושא מראה גם שהכרת תודה יכולה לעזור לנו לצלוח משברים. טיפוח גישה מכירת תודה יכולה להוות מעין “מערכת חיסונית רגשית”.
בין אם אתם נמצאים כעת ברגע של משבר ובין אם לא, בעזרת טכניקה פשוטה יחסית תוכלו ליישם את כוחה של הכרת התודה בחייכם.
את התרגיל הבא מומלץ לעשות בסוף היום כשיש לכם כמה רגעים לעצמכם. קחו לכם רגע או שניים להרהר על הדברים הטובים המצויים בחיים שלכם שבאו לידי ביטוי ביום שחלף. אלה יכולים להיות דברים קטנים – שיר שאתם אוהבים ששמעתם היום כשנסעתם באוטו, הודעה שגרמה לכם לחייך או אינטראקציה חיובית. אלה יכולים להיות גם דברים “גדולים” כמו הבית בו אתם גרים, המשפחה שלכם, חיות המחמד שלכם ועוד.
חישבו על שלושה דברים טובים כאלה וציינו אותם בכתב על דף.
אם אתם מתקשים למצוא שלושה דברים כאלה, נסו לחשוב על יום גרוע שחוויתם לאחרונה, כזה שהשתבשו בו דברים. לעיתים יותר קל להודות על מה שיש כשחושבים דווקא על כל מה שיכול היה להשתבש. תוכלו להודות על הבריאות שלכם, על הרכב שלהם שהתניע בבוקר והביא אתכם לעבודה בזמן, על מכשירי החשמל שתפקדו היטב ואפילו על המעלית שלא נתקעה.
האמת היא שבכל יום קורים בחיינו דברים טובים, לפעמים כל שעלינו לעשות הוא לפנות לכך תשומת לב, להבחין בהם ולציין אותם. מחקרים רבים בפסיכולוגיה מראים שלתרגול הקטנטן הזה בסוף היום יכולות להיות השלכות משמעותיות לרווחה הנפשית שלכם.
כדי להיכנס לאווירה, אתם מוזמנים להקשיב לשירה של מרסדס סוסה תודה לחיים (Grasias a la vida), גם אם אתם לא מבינים ספרדית תוכלו לחוש את הרגש העוצמתי של ההודיה שהיא מביעה בקולה. אל תשכחו לשתף בתגובות מחשבות והתנסויות מהתרגיל.
*סייג מתבקש – פוסט זה אינו מהווה המלצה טיפולית או תחליף לטיפול או ייעוץ נפשי או רגשי בעת משבר, אלא נותן עצה לכלי בו ניתן להיעזר בכל עת וגם ברגע שכזה.
כשהייתי ילד קטן, היה מבקר אותי בכל יום מלאך בדמותו של נער יפה תואר. הוא היה הולך איתי מביתנו אל בית הספר ודואג שהתלמידים האחרים בכיתה ישאירו לי מקום בשורה הראשונה. הוא נשאר איתי לאורך כל היום ובסופו היה מלווה אותי בחזרה הביתה. ביום אחד למדתי יותר ממה שהילדים האחרים למדו בשבוע, אך לא ידעתי מי הוא. יום אחד שאלתי אותו, והוא ענה: “אני אחד ממלאכיו של אלוהים. הוא שלח אותי אליך וביקש שאהיה איתך כל עוד אתה לומד”.
***
בכל פעם שהרגשתי רצון ללכת ולשחק עם ילדים אחרים הייתי שומע קול שאומר לי: “בוא אלי במקום לשחק, הו מבורך, בוא אלי”. באֵימה הייתי הולך ומחפש נחמה בזרועותיה של אמי. היום, גם בתרגולים העזים ביותר ובהתבודדויות הארוכות ביותר, איני מצליח לשמוע את הקול ההוא בצורה כה ברורה.
***
יום אחד, במהלך ‘עיד אל-אד’חה’, חג הקורבן, הלכתי לשדות שלנו כדי לעזור לחרוש את האדמה. בעודי הולך אחרי השור, הוא סובב את ראשו, הביט בי ואמר: “לא נבראת בשביל זה!”. פחדתי מאוד, רצתי הביתה וטיפסתי על הגג השטוח שלנו. כשהבטתי החוצה ראיתי את העולים לרגל נאספים במישור עראפאת בעראביה, ממש לפניי.
הלכתי לאמי, שהייתה אז אלמנה, וביקשתי ממנה: “שלחי אותי אל נתיב האמת, הרשי לי ללכת לבגדד ולרכוש ידע, להיות עם החכמים ועם הקרובים לאלוהים”. אמי שאלה אותי מה הסיבה לבקשה הפתאומית הזאת וסיפרתי לה על מה שקרה לי. היא בכתה, אך הוציאה שמונים מטבעות זהב, שהיו כל מה שאבי השאיר בירושה. היא שמה בצד ארבעים מטבעות עבור אחִי ואת הארבעים האחרים היא תפרה לקפל נסתר בבגד שלי. לאחר מכן היא הרשתה לי לעזוב, אבל לפני שנתנה לי ללכת היא ביקשה שאבטיח לה שאספר את האמת ואהיה כן, לא משנה מה יקרה. היא שלחה אותי במילים אלה: “שאלוהים יגן עליך וינחה אותך, בני. אני נפרדת מהדבר היקר לי ביותר למען אלוהים. אני יודעת שלא אוכל לראות אותך שוב עד ליום הדין”.
הצטרפתי לשיירה קטנה שהייתה בדרכה לבגדד. זמן קצר לאחר שעזבנו את העיר חמאדאן, כנופיית שודדים של כשישים רוכבים חסונים, תקפה אותנו. הם לקחו מאתנו את כל הרכוש שלנו. אחד מהם קרב אלי ושאל: “בחור צעיר, איזה רכוש יש באמתחתך?” עניתי לו שיש לי ארבעים מטבעות זהב. “היכן?”, הוא אמר. “מתחת לבגד שלי”. הוא צחק ועזב אותי. שודד אחר בא ושאל אותי את אותה שאלה, ואמרתי גם לו את האמת. גם הוא עזב אותי. הם כנראה סיפרו על התקרית למנהיגם, כי הוא קרא לי למקום שבו הם חילקו את השלל. הוא שאל האם יש לי חפצים בעלי ערך, וגם לו עניתי שיש לי ארבעים מטבעות זהב שתפורים לבגד שלי מתחת לשרוול. הוא לקח את החולצה שלי, קרע את השרוול ומצא את הזהב שהיה מוחבא. אז הוא שאל אותי בתדהמה: “כשכספך היה בטוח, מה גרם לך להתעקש ולספר לנו שהוא ברשותך והיכן הוא מוחבא?” עניתי: “אני חייב לספר את האמת בכל הנסיבות, כפי שהבטחתי לאמי”. כששמע אותי ראש הכנופייה הוא בכה ואמר: “אני הפרתי את הבטחתי לזה אשר ברא אותי. גנבתי ורצחתי. מה יקרה לי?” והאחרים, בראותם אותו, אמרו: “הנהגת אותנו כל השנים הללו בעשיית חטאים. עתה הנהג אותנו בתשובה!” כל השישים אחזו בידי, עשו תשובה ותיקנו את דרכיהם.
מי מאיתנו לא נהג להתחפש בפורים בתור ילד? תמיד קדמו לחג הקסום הזה שבועות ארוכים של התחבטויות: מי אהיה השנה, קאובוי או נינג’ה? טייס או צוללן? נסיכה או פיה? רשימות רשימות, לבטים לבטים.
פורים הוא הזדמנות לעטות תחפושת ומסיכה, להיות מישהו אחר. רוב הזמן אנחנו מחליפים מסכות באופן לא רצוני, רגע אחד עצובים, רגע אחר שמחים ואז שוב כועסים וכן הלאה. בתאטרון של יוון העתיקה באופן מעניין למדי המסכות ייצגו את הרגשות השונים, דרך הבעות הפנים שמבטאות אותם. לאחר מכן, במסיכות של הקומדיה דל ארטה האיטלקית חל שינוי ואזור הפה נשאר חשוף כך שהמסכות ייצגו דמות וחדלו לייצג הבעה של רגש מסוים.
במחקרו של פול אקמן (חלקכם בוודאי מכירים אותו מהסדרה Lie to me שמבוססת עליו, או מאטלס הרגשות שפיתח עם בתו ועם הדלאי לאמה) הוא מזהה 6 רגשות אנושיים בסיסיים: כעס, פחד, עצב, שמחה, פליאה וגועל. הוא ערך את המחקר שלו בכל העולם, כולל בשבטים נידחים, וגילה שהרגשות האלו נמצאים אצל כלל בני האדם כארכיטיפ.
יהיו מי שיאמרו שהמסכה והתחפושת הן חיצוניות, ושהפנים מגדיר את החוץ. נכון, אך גם ההיפך נכון. זוכרים את המשפט “הבגדים עושים את האדם”? ובכן במשפט הזה יש כנראה מן האמת. מי מאיתנו לא חווה את הרגע שבו נוכח בכך שהתדמית שנשקפת מהמראה רחוקה מזו שהייתה לו בראש, שהשיער לא היה במקום, הבגד לא היה זה הנכון, או שההבעה הייתה שונה מהדימוי הפנימי שיש לו על עצמו. זה נכון שהדימוי הפנימי יכול להשפיע על החיצוני, אך גם החיצוני יכול להשפיע על הפנימי. התנועה הזו היא התבטאות דו כיוונית מתמשכת, כשכל העת מתנגנת ברקע שאלת השאלות: מי אני? ומן השאלה הזו נובעת שאלה נוספת מי אני רוצה להיות?
כאשר אתם מתעוררים בבוקר, האם אתם מרוצים מעצמכם? מהגוף שלכם? מהבגדים שאתם לובשים? מהדרך שבה אתם לובשים אותם? כלומר, האם אתם מרוצים מהתדמית שלכם?
מתוך הספר אררט דרך הנוכחות מאת פטריציו פאולטי
אם חסרים דברים בכיוון הזה כדאי לכם להתחיל מיד לעבוד על עצמכם – עד שהתדמית שמשתקפת בפניכם תהיה התדמית שאתם רוצים. זוהי תחילת השינוי אשר מצמצם את המרחק בין הידע וההוויה. כאשר אני מתחיל לשנות את התדמית שיש לי על עצמי, אני בעשייה, ובהדרגה העשייה מתקרבת לרצון שלי, למה שאני אומר.
חג התחפושות יכול להביא אותנו לשאול את עצמנו, ממש כמו הילדים, “מי אנחנו רוצים להפוך להיות?” זו אינה שאלה ילדותית או בנאלית, כי אם שאלה שטוב שיש לנו הזדמנות לשאול לפחות פעם בשנה. היא מעמתת אותנו עם שאלות נוספות – מה יקר לנו? מהי השאיפה שלנו? מה הדימוי שיש לנו על עצמנו?
השאלות האלו מזכירות לנו שברגע שאנחנו מחוברים למה שבאמת יקר לנו, לשאיפה העמוקה שלנו, יש לנו אפשרות ליצור עבור עצמנו דימוי חדש של עצמנו, דימוי שכמו בגד שאנו עוטים, מאפשר לנו לפעול בעולם בצורה שונה, בצורה שמבטאת יותר את כוונת הלב שלנו.
אז, מה ניתן ללמוד מפורים? להשתחרר מן הדימוי שיש לנו על עצמנו, כך שנוכל לפעול בעולם ממקום אותנטי יותר. וגם – להשתטות קצת, כך שנוכל לעטות על עצמנו מסכות ותחפושות באופן רצוני, לא מתוך הרגל אלא בהתאם למה שברצוננו לבטא.
המסכה יכולה להביאנו להסתתר (מסיכות של גנבים, שודדים ואנרכיסטיים), או שהיא יכולה לאפשר לנו לגלות את עצמנו מחדש, לאפשר לנו להיות מישהו אחר, להעז להתחדש. והודות לחידוש הזה נוכל לבחור לבטא את עצמנו טוב יותר, כשאנו בוחרים באופן רצוני את הרגש (רצוי כמובן לבחור רגשות חיוביים) שאנחנו מארחים בתוכנו.
חג פורים שמח!
בעולם החומר קל להשיג שקט: מספיק לסגור את הדלת ואת החלונות או לאטום את האוזניים. אולם איננו מדברים כאן על שקט חיצוני. ודאי שהוא הכרחי וחיוני, מאחר שהוא מספק לנו את התנאים למימוש השקט האחר, השקט הפנימי של המחשבות והרגשות, דבר שקשה יותר להשיגו. דווקא שם, במעמקי ההוויה, שוררים רעשים, ויכוחים, מהומות ופיצוצים.
למרבה הצער, כשאנחנו מנסים להסביר לאנשים שמימוש השקט הפנימי הוא כדאִי עבורם, ושאנו נספק להם את השיטות להשיגו – הם אינם מקשיבים, הם אינם מבינים, והרעש שהם משמרים בתוכם משתקף בכל מעשיהם הפרועים.
אם הגעתם לכאן, הרי זה כדי ללמוד דברים בעלי ערך, אחרת אין בכך כל טעם. ואחד הדברים בעלי הערך הוא מימוש השקט הפנימי. על כן השקיעו מאמצים בכל יום כדי למנוע את הרעש שמתחולל בפנים: הוויכוחים, ההתקוממויות והמלחמות שמעוררים מחשבות, רצונות ורגשות לא מרוסנים. כדי לחמוק מההמולה הזאת, עליכם לשאוף שלא לחיות מחוץ לדברים, לא להיות חשופים לתסיסות ולהפרעות המתרחשות על פני השטח, אלא להיפטר מהדאגות ומהעיסוקים הנדושים – ובמיוחד, לשנות את טבעם של הצרכים שלכם. כל עוד תיוותרו עם הצרכים הפשוטים, לא תצליחו להשתחרר. כל צורך, כל תשוקה וכל משאלה מניחים אתכם על מסילות בכיוון אחד בלבד, וכך – בהתאם לאופיים של הצרכים שלכם תגיעו למחוזות השורצים בחיות טרף, או לחלופין למחוזות המאוכלסים ביצורים שמימיים אשר יקבלו את פניכם בתזמורת הרמונית.
לפי שעה, השקט שהצלחתם להשיג איננו לאמיתו של דבר שָקט כל כך. הלוא פעמים רבות כל כך חוויתם זאת! אתם עוצמים את העיניים וכל הבעיות, כל החששות וכל השנאות שלכם מתרוממים אל פני השטח. בתוך ה”שקט” המעושה הזה, אתם ממשיכים להתקוטט עם נשותיכם, סוטרים לילדיכם, מתנקמים בשכן שהרגיז אתכם, דורשים העלאה מהבוס שלכם… ולכל זה אתם קוראים שקט! ובכן לא, זהו רעש אדיר!
ישנם אנשים שאפשר ממש לשמוע את הרעש הפנימי שלהם. הם יכולים להיות שקטים ולא לזוז, ואנחנו עדיין נשמע שבוקע מתוכם רעש מחריש אוזניים. ומנגד, ייתכן שנפגוש באנשים עטופים בשקט, אם כי רק לעתים רחוקות למרבה הצער. אפילו כשהם מדברים, האנשים האלה מקרינים דבר-מה רווי שקט. כן, כי השקט הוא סגולתם של החיים הפנימיים. אבל לא תוכלו להבין אותי עד שלא תשהו לפחות כמה דקות בתוך השקט האמיתי, דבר שייתכן שמעולם לא קרה לכם.
טעות היא לחשוב שהשקט הוא בהכרח ישימון, ריק, היעדר עשייה, היעדר יצירה, ובמילים אחרות – לא-כלום. כי לאמיתו של דבר, יש שקט ויש שקט… ובאופן כללי נוכל לומר שישנם שני סוגים: השקט של המוות והשקט של החיים הפנימיים – הוא השקט שעלינו להבינו, שעליו אנו מדברים כאן. שקט זה אינו חידלון כי אם עבודה, פעילות אינטנסיבית המתממשת בתוך הרמוניה עמוקה. השקט הזה גם אינו ריק או היעדר כי אם שפע, מלאוּת שאפשר לדמות למה שחשים אנשים שמאוחדים באהבה גדולה, שחווים דבר-מה בעל עוצמה שאין לבטאו במחוות או במילים.
השקט באדם עצמו הוא תוצאה של הרמוניה בין שלושת המימדים: הפיזי, האסטרלי והמנטלי. על כן, כדי לזמן את השקט עליכם לנסות ליצור הרמוניה בגוף, ברגשות ובמחשבות. אתם מן הסתם חשים לפעמים איך לפתע מתחולל בכם שקט עמוק מאוד, איך הרעש הפנימי, שלא הבחנתם בו עד כה מאחר שחייתם בתוכו יום אחרי יום, נקטע בפתאומיות. השקט הזה נחווה כשחרור, הקלה, כאילו המשא צונח לפתע מן הכתפיים, האזיקים מוסרים, הדלתות נפתחות, והנשמה המשוחררת יכולה סוף סוף להיחלץ מכלאה ולהתפשט ברחבי החלל.
אותה חוויה שנפלה עליכם כמו מתנה משמיים מבלי שעשיתם דבר עבורה, תוכלו לחוותה שוב – אבל באופן מודע. פעולות ותרגולים מסוימים עשויים לסייע לכם בכך. לכל אחד מן התרגולים האלה יש האופי שלו, הצבע המסוים שלו, ושירה היא דוגמה אחת מני רבות לכך. השירים שאנו שרים לפני המפגשים שלנו ואחריהם, לפני הארוחות ואחריהן, יוצרים אווירה של הרמוניה, של שירה, של השראה, וכשהמחשבה והתודעה שלנו נמצאות במצב הזה, המתחים הפנימיים שלנו נרגעים. חשוב להבין שאיננו שרים רק למען העונג שבשירה, רק משום שהיא משמחת אותנו. לא, אנו שרים כי השירה יוצרת בנו תנודות רבות כוח שמתאימות לעבודה הרוחנית.
בין השירים משתררת הפוגה של שקט, ואם אני מאריך את ההפוגה הזאת, אל לכם להיות חסרי סבלנות. באמצעות ההשראה המיסטית שלהם השירים הללו מעלים את רמות המודעות והשקט שלנו, והמרווח בין שיר לשיר נותר ספוג בטוהר שלהם, ביופי שלהם ובעומק שלהם. ומסביבנו אנו חשים בנוכחותם של זרמים, של ישויות ושל אורות. אלה הם תנאי עבודה יוצאים מן הכלל… אז למה לא להשתמש בהם באופן מודע?
האזנה למוזיקה יכולה גם היא לקרב אותנו אל השקט. ולכן, במשך שנים השמעתי לכם במהלך המפגשים שלנו יצירות מוזיקליות רבות: מיסות, רקוויאמים, אורטוריות – כי המוזיקה הזאת היא הביטוי, ההשתקפות של העולמות שניצבים מעל התשוקות האנושיות, והיא מקרינה אותנו בעזרת כוחה אל העולם הנשגב, לפחות לכמה דקות.
אין טעם לשאוף להגשמה רוחנית גדולה כל עוד אינכם מצליחים לקטוע את השטף הרועש והפרוע של מחשבותיכם ושל רגשותיכם, מאחר שאותו שטף הוא שמונע מהשקט האמיתי להשתקע בתוככם, השקט המרפא, המשכך, המרענן, ההרמוני… כשאתם מממשים את השקט הזה, אתם מתקשרים ללא ידיעתכם עם מה שיוצר קצב בגופכם, עם מה שמביא ברכה, אתם נעים ממקום למקום, אתם נוגעים בדברים, וההרגשה היא שבתוככם הכול רוקד ומנגן. זוהי תנועה הרמונית הנישאת לכל תא בגופכם, ולא זו בלבד שהיא מיטיבה איתכם, היא פועלת לטובה גם על כל האנשים בסביבתכם, הם חשים קלילים, משוחררים ומוארים, וזה מאיץ בהם לנסות לשחזר את התחושות האלה שהם חשו במחיצתכם.
שיטה אחרת למצוא את השקט הפנימי היא באמצעות צום. זו הסיבה שכל הדתות דוגלות בצומות, והן גם קובעות את התקופות ואת הדרכים לביצועם. לצוּם, פירושו לעצור את תפקודם של כמה מוקדי פעילות, וההפסקה הזאת מפיחה שלווה גדולה בכל התאים. אבל לפני שהשלווה הזאת משתקעת בגופכם מתרחש תהליך של ניקיון, ניקיון המלווה לעתים קרובות בשאון רב מאחר שזרימת הדם מואצת, הדם הולם ברכות, אנחנו שומעים זמזומים באוזניים, חשים סחרחורות וכאבים בכל מיני מקומות בגוף. התסמינים האלה נובעים מכך שחיות הטרף של גן החיות הפנימי שואגות בשל חוסר מזון. אבל עד מהרה חיות הטרף משתתקות ושקט גדול ושלווה גדולה משתררים לאטם.
כמובן, הצום הוא תרגול שיש ליישמו בשיקול דעת ובזהירות, כדי לא לחולל נזקים מסוג אחר בגוף, ואפילו בנפש. לעומת זאת, לשיר ולהאזין למוזיקה אפשר בכל יום מבלי להסתכן בדבר. אני מבין כמובן שאינכם מעריכים במיוחד את השיטות הפשוטות האלה שאני מציג בפניכם, מאחר שהן פשוטות כל כך. אבל בבוא היום תכירו בערכן. ובינתיים, נסו ליישמן.
כמה וכמה פעמים מדי יום, הקדישו לפחות כמה דקות כדי למצוא את השקט בתוככם. עִצמו את העיניים, השתדלו להיפטר מהמחשבות על דאגות היומיום ונתבו אותן אל הגבהים ואל מקורות החיים שמרווים את היקום כולו. כשאתם חשים שעצרתם את זרם המחשבות והתמונות שמתרוצצות בכם, בטאו בלבכם את המילה “תודה”. המילה הפשוטה הזאת מסוגלת לפזר את כל המתחים, כי ההודיה מקרבת אתכם אל השמיים, מחלצת אתכם ממעגל האני המכווץ ומזמינה אתכם אל השלווה של העולם הקוסמי… הישארו זמן רב ככל שתוכלו בתוך השקט, וכשתשובו לעצמכם תרגישו שיסודות חדשים ויקרים ממלאים אתכם: שלווה, צלילות ועוצמה. מאחר שהנשימה גם היא מקור חשוב ביותר של שלווה והרמוניה, נסו לנשום נשימות קצובות כשאתם מבטאים את המילה תודה: שאפו שאיפה עמוקה מאוד ונשפו אט אט עד שריאותיכם יתרוקנו לחלוטין.
התרגלו אם כן למצוא בתוככם את השקט הזה כמה פעמים ביום. גם אם אינכם יכולים לשמר אותו יותר מדקה או שתיים, זה בסדר, עשו זאת. ברגע שאתם חשים בלבול או כאב, עשו זאת, גם אם אתם ברחוב. עִמדו מול חלון ראווה והעמידו פנים שאתם מביטים בו, כדי שאיש לא יבין מה אתם עומדים לעשות; עִצמו את העיניים למשך כמה שניות, כדי לנסות להתנתק באמצעות המחשבה ולהתחבר לעולם ההרמוניה והאור. אחר כך, המשיכו בדרככם… כך תנטרלו את כל הזרמים השליליים. אבל אם תסלקו את ההשפעה של השקט ותניחו לרעל לחדור, תכינו כך את הקרקע לכל ההפרעות הגופניות והנפשיות: לאט לאט תאבדו את האיזון הפנימי, כוחותיכם יאזלו, וזוהי הדרך הטובה ביותר ליפול למשכב. אל תשלו את עצמכם, יהיו אשר יהיו התרופות שמגלה המדע, חיידקים ונגיפים תמיד יהיו בנמצא, האוויר תמיד יהיה מזוהם, המזון תמיד יהיה תעשייתי, מתחים נפשיים איומים ימשיכו למשול בעולם ואם לא תנקטו אמצעי זהירות, אם לא תתחברו להרמוניה ולאור, הקרקע תישמט מתחת לרגליכם ואתם תובסו.
ואחרי שהצלחתם לממש את השקט הזה, חשוב שתצליחו לשמור עליו, כמובן. כי מה הטעם בכל המאמצים, אם תאבדו מיד את ההישג? מרגע שהצלחתם לזמן אליכם את השקט באמצעות התפילה והמדיטציה, עליכם לוודא שאין הוא נשמט מידיכם. אנא הבינו אותי כשורה, תכליתם של החיים הרוחניים אינה לנסות במשך חצי שעה-שעה ביום לחדש את הקשר עם עולם השקט, עולם האור, ואז לשכוח מהכול, להניח לעצמכם להיגרר שוב אל תוך המולת הקיום הפרועה… רק כדי להתחיל מחר הכול מההתחלה… כי לזה אין כל משמעות. נהפוך הוא, השלווה, ההרמוניה שאתם חווים במהלך המדיטציות צריכה לחלחל אחר כך אל יומכם ולהיספג בכל מעשיכם.
הגיעה הזמן להפסיק לנהוג כילדים שמכריחים אותם להישאר שקטים למשך כמה דקות, והם מחכים לרגע שבו יוכלו לצעוק ולהשתולל שוב. כשילדים חשים מתוסכלים במצבים של שקט וחוסר תנועה זה רק טבעי, אבל כשזה קורה לכם זה לא טבעי, וגם אם אתם נכנעים לצרות היומיום, עליכם לשאוף לשמור על השקט הפנימי. אתם מבינים אותי?…
אם כי אל לכם להסתפק בהבנה גרידא. עליכם ליישם זאת. עבור אנשים רבים משתרר עולם ומלואו בין ההבנה לבין היישום עצמו. הם מבינים, מבינים, אבל כשמדובר ביישום עצמו, הם אינם מצליחים בכך. ואילו במדע החניכה ההבנה איננה נפרדת מהיישום עצמו. אם אינכם מצליחים ליישם את מה שהתיימרתם להבין, הרי זה משום שלא הבנתם לגמרי. אם הבנתם, תצליחו ליישם. כן, עבור המקודשים, ההבנה היא היכולת. אם אינכם יכולים, הרי שאינכם יודעים, מרכיבים מסוימים בתודעתכם חסרים עדיין ולכן אינכם יכולים.
מימושו של השקט הפנימי הוא סימן להתפתחות האישית של הבריות. רק מי שהודות לידיעת האמת הקדושה יודע להשכין סדר בתוכו מממש את השקט האמיתי. והשקט לא רק שפותח את שערי ההארה, אלא הוא עצמו מקור ברכה לכל האנושות.
במהלך אלפי שנים התיאטרון היה מקום ייחודי לביטוי מחשבות ורגשות מקוריים על מנת להעניק לקהל הרחב מסר שיהיה גם אור וגם ידע, במטרה להעמיד בשאלה מחודשת ולבחון את תפיסות העולם הקיימות ובהתאם לתקופה. התיאטרון היה ואולי יהיה גם בעתיד מקום מפגש למאות ואלפי אנשים ברחבי תבל. הכוונה למי שאינם באים רק כדי לחזות בהצגה שאחרים הכינו עבורם, ולאחר מכן להתפזר כל אחת ואחד לביתם הם. אלא מי שיודעים מראש, שיהיה עליהם לקחת חלק בעבודה אמנותית כלשהי במהלך החג. ולא סתם חג אלא חג רוחני.
ללא ספק התיאטרון הכיל בתוכו מרכיבים, שאולי כיום נשכחו או אבדו במהלך השנים, מסיבות היסטוריות, גיאוגרפיות, פסיכולוגיות, חברתיות, דתיות, השפעות סביבתיות, אקלימיות וכדומה. אנחנו מוצאים הבדל אחד שיכול בכל זאת לשכנע כל קורא, כאשר מבחינים בצורה ברורה וחדה בין תיאטרון המתרחש בחוץ, בטבע, המחובר לטבע, גם במובן הרעיוני שחבוי במחזותיו – לבין תיאטרון המתרחש בתוך אולם סגור. באולם הסגור יתרחשו אירועים על פי מה שמכתיבה תאורה מלאכותית ויוצרת אילוזיות, לעומת תיאטרון שאורו טבעי, משום שהוא נובע מאורה של השמש, והיא מכתיבה אווירה אחרת ואף צבעים אחרים. ניקח לדוגמא את התיאטרונים העתיקים בארץ ישראל, אלה של (שהיום מכנים אותם) האמפיתיאטרון, שניתן היה לקיים בהם את המופעים החל מרדת החשיכה, הודות לאור הנרות או לאלה שהבינו את חשיבות המופע בעת שאור השמש יהיה חלק מהאירוע, ויכלו ליצור כך מקום מפגש גדול, המאפשר מפגש אמיתי וחברתי ללא מסיכות. את שני אלה נעמיד מול אותם תיאטרונים קטנים ואינטימיים שהתקיימו בחדרי חדרים ועסקו בסיפורים האישיים. במטרה לרפא את עצמם, לא משום שהיו חולים, אלא מתוך אידאל של תיקון עולם. מרכיבים אלה היו בבסיס התיאטרון שאיפשר את המשכיותו בגלל אותו אינטרס של ריפוי אישי ואידאל רוחני של הבראת כדור הארץ.
פרופ’ א. סגל, חוקר תיאטרונים מהעת העתיקה בארץ ישראל, מוכיח במאמרים המסכמים את מחקריו שהיו תיאטרונים כאלה, אשר איפשרו הופעות בפני קהל, בצורות שונות ומגוונות. הופעות שהתקיימו לא רק במהלך של שעות מעטות בערב אחד, כנהוג בימינו, אלא לעיתים אפילו במהלך שבוע ימים, ואף יותר מזה. ההמונים היו מגיעים בעקבות נושא החג הזה או האחר, ובמהלכו של האירוע התקיים מופע מרכזי, שעבורו השקיעו את מירב המאמצים האמנותיים. אך לדעת מומחי תיאטרון כאלה ואחרים, במקביל לאירוע המרכזי, התקיימו מפגשים אינטימיים בחדרי חדרים, השונים מהאולם הגדול או האמפיתיאטרון. על סמך רמזים מתוך הידע של האיסיים, אף במגילות ים המלח, וכן במקביל במה שמכונה “כת היחד” או “כת מדבר יהודה”, וזאת כמובן, בנוסף לידע הארכאולוגי שהוזכר למעלה. המעטים שנבחרו על מנת להתכנס בחדרים הקטנים, בהם התקיימו דיונים שהחלו לגעת בנושא האירוע המרכזי, מן הסתם, אך לאט לאט גלשו לנושאים יותר ויותר אישיים הנוגעים לעיתים למשתתפים שהגיעו מאחר ונבחרו בהקפדה, ככל הנראה, על ידי המומחים. מומחים שהיו ידועים ביכולות שלהם לפענח חלומות, ולתת לחלומות אלה ביטוי אמנותי ובימתי המאפשר מרחב לפיענוחיהם. מרחב זה נועד כדי לעזור לבאים להבין את המסרים שזכו להם בזמן החלום. כמו כן היו למומחים אלה שיטות מדויקות ומרתקות, אותן לימדו, כדי לאפשר לחולמים לחלום, במהלך אותן לילות, בזמן השינה של הנוכחים, שכולם היו זקוקים לה, בסיום יום המפגשים העמוס. אך מטרתם לא הייתה החלום עצמו, אלא המסרים הרוחניים, המאפשרים להכיר את האדם במהלך שבוע, לדעת מהם אותם כאבים נפשיים שהוא סובל מהם, ולאחר מכן להציע פתרונות באמצעות הבמה התיאטרונית.
הפסטיבל הדיוניסי שהתקיים ביוון, אך לא רק שם, הגיע למקומות רבים בעולם העתיק, ולכן ללא צל של ספק הגיע גם לארץ ישראל. חגיגות מסוג זה אכן איפשרו לבני אדם להשתחרר מפחדים ומסוגים שונים של לחצים אנושיים, באמצעות הצחוק והחיוך, בצורה פשוטה וקלילה, וללא צל של ספק הפכו החגיגות הללו למקומות מושכי קהלים רבים ברחבי האזור.
אלא שהאדם זקוק למקורות השראה אחרים, נוספים, וממקורות שלא יביאו לו רק שיחרור מפחדים ולחצים, שיחרור מרגשות כבדים ומתשוקות בלתי מרוסנות. מי שהחל את מסעו הרוחני זקוק למסע האישי, הפנימי, זקוק להשראה מסוג נוסף, ליכולתו לשאול את עצמו את השאלות הקשות, להעמיד את עצמו במבחן. להיות מסוגל לעמוד מול המראה של עצמו ולראות את חולשותיו מול יכולותיו וכישוריו. ולהסיר את המסיכה של חוסר המודעות לרגשות ולמחשבות כדי לגלות שלמעשה עדיין איננו מודע להם בצורה מוחלטת ומרגע לרגע.
במקביל לשעשועים ולתענוגות שהוגשו לקהלים באמצעות החגיגות והפסטיבלים המשחררים לחצים ופחד, היו בחדרים הקטנים מהלכים מבוססי מיסטיקה וידע עתיק ומעמיק, שניתן למצוא כדוגמתם אצל האיסיים בקומראן. אחד הנושאים שעולה ממחקרים של מומחי תיאטרון וחוקרי העת העתיקה בתיאטרונים בארץ ישראל, הוא נושא החלימה. באותם חדרים אינטימיים נתבקשו המשתתפים לספר את חלומותיהם, ובאותה עת גם להעלותם על הבמה במעין המחזה שמאפשרת לחולם ולשאר המשתתפים לקלוט בצורה ויזואלית את הבימוי הצמוד למציאות, של חלומם. המחזה זו איפשרה לחולם להכיר את עצמו, להכיר את המרכיבים של חלומו, המייצגים סימבוליקה אישית ואוניברסלית, ללמוד אותם ובעיקר לרפא את עצמו ולתקן עולם. אותם מומחים שתפקידם היה להנחות את החולם בשעת הבימוי, אותם מומחים התמחו כמובן בפירוש החלומות. הם התמחו גם בדרכים שיש לתת לחלום מרחב בימתי, מבוסס על ידע וניסיון. הם ידעו כיצד לכוון את החולם, להשגת כלים שיאפשרו לו לזכור את החלום בצורה מדוייקת ככל הניתן. באמצעות הכלים של התיאטרון הם איפשרו לחולם לחיות מחדש את חלומו, ועל סמך כל פרטי הפרטים שהוא בעצמו הביא בפניהם. אם היה צורך לדייק בבימוי החלום, היו מעלים אותו שוב ושוב עד שהחולם היה מאשר להם שהבימוי מדוייק ותואם את מציאות החלום. דבר שהיה מאפשר למומחי התיאטרון ולמפרשי החלומות להבין לעומק את כל הנדרש על מנת לפרש את החלום. אלא שלא היו מביאים את פירושיהם בצורה בנאלית, מיידית וחסרת השפעה. הם היו ממתינים לכך שהחולם בעצמו יגיע או יתקרב לפירושים שכבר היו מונחים בליבם, ללא שיפוט או התערבות מיותרת. אך לא היו כופים עליו את פירושיהם. אלא מעניקים לו כלים לבחינת החלום מנקודות מבט שונות, תוך הבאת אינטרפרטציות שונות ומגוונות, שהוצגו בפניו, כדי לבחון לאיזו מהן ינוע בהבנתו את עצמו. ובהתאם להחלטותיו ולכיוון שהחולם בחר או כיוון את הבנתו, היו מעניקים לו ניתוח באמצעות כלי התיאטרון. אחד הכלים הוא ההבחנה שבין ה”אישיות” וה”עצמיות”. על כך מצאנו הסבר מרתק בספריו של אומרם מיכאל איבנהוב, בעיקר בספר: The Key to the Problems of Existence (“המפתח לפתרון בעיות הקיום”, הספר טרם ראה אור בעברית) שם מבהיר המחבר את ההבדל בין האישיות, שהיא למעשה האגו, הבנוי משלושה מרכיבים: הגוף הפיזי, הגוף האסטרלי (רגשות נמוכים) והגוף המנטלי (המחשבות הנמוכות) ובין העצמיות הבנויה משלושה גופים: הקוזאלי (גוף המחשבות הנעלות) הבודהי (הרגשות הנעלים) וגוף האטמי (העוצמה האלוהית). כאשר החולם מתחיל להבחין בין אישיותו לבין עצמיותו, הוא מתחיל למעשה את המסע האמיתי להסרת המסיכה מפניו. אותה מסיכה שלא מאפשרת לו לראות את המציאות של עצמו (ויש כמובן רבדים רבים אחרים שלא ניכנס אליהם במאמר זה). וזו אחת ממטרות התיאטרון, לא רק להסיר מסיכות של קהל הצופים, לא רק לבחון כיווני חשיבה אלטרנטיביים ואוונגרדיים, אלא גם לתת בידי החולם את הכלים והשיטות כדי לבצע זאת בעצמו, ללא התערבות או כפייה. על זה כבר אמר זיגמונד פרויד: “פירוש החלומות היא דרך המלך, המובילה אל הידע של תת־המודע בחיים הנפשיים”, בכתב העת הצרפתי “מדע החלומות” La Science des Rêves.
המסע העיקרי של הצופה בתיאטרון הזה, האינטימי, היה לחוות את חלומו מחדש, כדי למצוא פירוש טוב יותר, על מנת להגיע אל כיוון נכון יותר, מדוייק יותר, מתאים יותר לחייו. ומכאן אנו מבינים את החשיבות הרצינית שבה התייחס הקהל לתיאטרון מסוג זה. תיאטרון שקובע את חייו של הצופה, כלומר של החולם. או יותר נכון, מנחה את חייו. החוכמה הטמונה בידע התיאטרון של החג הרפואי בעת העתיקה, הייתה קיימת בשימוש בתמונות במהלך החלום: המחשבות עוברות הודות לתמונות ובאמצעותן, כאשר הקתרזיס הוא נקודה מרכזית בתהליך הרפואי־הפסיכולוגי.
בניגוד להיפותזה כיום, ברפואה המודרנית, הטוענת מראש שאין ביכולתה לרפא את החולה, אלא אולי רק להקל עליו את כאביו, וגם זאת לעיתים רחוקות, הרי שבעת העתיקה, ההנחה של המטפלים הייתה שניתן לרפא חולים במהלך החג עצמו ואפילו על הבמה, בזמן ההצגה של החלום, מול מי שחלם אותו. משמע שבמצב כזה, החולה, או החולם במקרה זה, איננו עוזב את התיאטרון עד שלא זכה לקבל את כל הטיפול המלא לבעייתו ולסבלו. ואף רחוק יותר, מטרת הפעולה היא להביאו לידי מרפא מלא של אמונתו האישית בעצמו וביכולתו לרפא את עצמו ולאחר מכן אף להעביר לאחרים את הידע הזה שרכש בתיאטרון.
האם אתם מסוגלים להבין את המובן של המילים הבאות: “ריפוי מלא של החולה?” וכאן אנו נוגעים למעשה באחד המרכיבים המרכזיים ביותר במהותו של התיאטרון. מהות שנחבאה אל הכלים ואיש כמעט אינו יודע עליה דבר. הכוונה כמובן לא למטפלים שהם גם אינטואיטיבית יודעים זאת היטב. הכוונה היא בניגוד לכל תהליכי הריפוי הקונבנציונאליים ברפואה המודרנית. המהות בריפוי האמיתי היא: שאין תיאטרון אמיתי ללא טרנספורמציה, כלומר אין תיאטרון אמיתי, שעושה הכל למען עבודתו המהותית ביותר, שלא יגרום לשינוי העמוק בקהליו. כלומר שבעניין הנדון, החולם (שהוא בעת ובעונה אחת גם השחקן על הבמה וגם הצופה בשחקן, כלומר בעת החלום הוא הכל, על פי גדול הבמאים פיטר ברוק, ואוגוסטו בואל ואנטונין ארטו). המהות האמיתית של התיאטרון, השינוי המתבקש במפגשים מסוג זה, הוא הוא העיקר בתיאטרון רפואי רוחני (מושג “התיאטרון הרפואי” הוא מושג חדש שלנו).
אחת התגליות במחקר זה הייתה באשר לאותם מומחים, לאותם מורי תיאטרון, אדוני התיאטרון שהיו מסוגלים גם להופיע בחלומותיהם של החולמים. הם הופיעו בחלומות של אלה שבאו לחוות את חלומותיהם על הבמה, במהלך שבעת הימים של הפסטיבל הרוחני. הופעתו של מורה רוחני בתוך חלומו של הצופה, או השחקן או החולם עצמו, הייתה כמובן באה, כהכרה בתופעה על טבעית, על מנת להעניק לחולם כיוון רוחני, ולא להשאירו אך ורק בעולם החומר, הכבד והקשה למודולציה ולגמישות. המורה המופיע בחלום הוא כיוון, הוא דרך, הוא לעיתים גם הפתרון לחלום.
מורים רוחניים מסוגלים להופיע בחלום התיאטרוני של הצופים, מסוגלים לשנות את מהלך הסיפור של החלום ואף להדריך את החולמים בזמן החלום. אלא שבניגוד לקיים אצל החכמים בשבטים או אצל אלו שמכונים גורו וכדומה, התיאטרון הרפואי איננו חודר לחלומו של החולם כדי להדריכו. הדרך, האמצעי המרכזי היא החירות, חופש הבחירה, כי דרך זו חייבת להיות מדוייקת ועל כן רק החולם בעצמו יכול לבחור את דרכו. רק החלום שלו עצמו יכול להדריכו. זו הסיבה שהמומחים לתיאטרון החלומות הזה, לימדו תחילה את הצופים כיצד לחלום כראוי, ולא מדובר כמובן במשהו שקל לרכישה, למי שעדיין לא התנסה בחלומות צלולים, למשל. התיאטרון (על כל מרכיביו, השחקנים, הקהל וכדומה) אין לו הזכות להתערב בדבר החלום, בעוד שהמורה הרוחני שעומד בראש סולם ההיררכיה הרוחנית של התיאטרון הזה, יכול להתערב, יש לו את הכלים לכך, אך לא עושה זאת, על מנת לשמור על חירותו של החולם. אלא במקרים יוצאי דופן, במצבי חירום וכדומה. על מנת שתהליך הסרת המסיכות של החולם יעשה באופן אותנטי ואמיתי ולא על ידי או בהשפעתו של מישהו אחר, חיצוני לו. שכן אם אחר יסיר את מסיכתו הרי שאחר זה יזכה לברכה על עמלו, ולא האדם שאמור לעשות את העבודה על עצמו.
יש לחזור ולהדגיש: התיאטרון הרפואי יקשיב לחולם בצורה כזו, שתאפשר לחולם בעצמו לצעוד בדרך שהחלום שלו בלבד, יכוון אותו אליה. התיאטרון הזה מאפשר לחלום עצמו להיות המדריך הרוחני של החולם. לכן, בתיאטרון הזה מוצעים לחולם סצינות ותסריטים שונים ומגוונים על מנת לפתוח בפניו אפשרויות רבות לפתרון הבעיה או הסבל שלו החולם. אפשרויות מגוונות אלה, עשויות להשפיע על חלומותיו. זה נכון. אך זכות הבחירה בידיו. אפשר לראות זאת כמו אין־סוף מסכי טלוויזיה, שבכל אחד מהם מוצע פתרון אחר לחולם. השאלה איזה מסך יבחר, נתונה בידיו, או (בימינו) בלחיצה על השלט.
בדרך זו לא מתקיים קונפליקט בין המפרשים והחולם, אלא הוא בעצמו, שחי בצורה מלאה את הדרמה של גורלו, עומד בפתיחות מול אין־סופיותם של הפתרונות המוצעים, על מנת שיוכל לבחור בטוב ביותר. וכך, כאשר החולם מתחיל לבחון את האפשרויות השונות, ומתחיל לבחור את הכיוון היותר נכון ומדוייק לו עצמו, הבמאים שמשתתפים באירוע, עשויים להציע לו את הכיוונים המתפתחים במחשבותיו ורגשותיו, באמצעות הדגמות בימתיות, מעשיות. במהלכים אלו הבמאים מתחילים להציע את הצעותיהם לא על מנת להשפיע על כיוון מסוים, אלא להראות לחולם, אם במקרה לא היה מודע לכך, שניתן לנתח או להבין את החלום לכיוונים רבים. וכל כיוון יכול לעלות על הבמה בבימוי כזה או אחר. כאשר ברור שכל במאי, ויהא ריאלי ומציאותי ככל שיהיה, מסוגל לתת לחלום פירושים שקרובים לו ולאישיותו, כלומר בהכרח נותן לכך צביון משלו, גוון התואם את כיוון חייו שלו ולא תמיד של החולם. היה עליהם, אם כן, להימנע מכך, אלא אם החולם מסוגל להבין זאת ולהתעלות מעבר להשפעות אלו. כי אם איננו מסוגל, היה על האחראי למנוע פירושים שאינם נוגעים ישירות לחלום עצמו. בתנ”ך אנו מוצאים את יוסף החולם הגדול, שפירושיו לחלומות היו כה מדוייקים שהטבע ומהלכי החיים עצמם הוכיחו את דיוקם. שהרי כל התנ”ך כולו בנוי על מבנה פסיכולוגי מרפא, היכן שהתיאטרון הרפואי והדרמטי הוא כמראה של החיים, דבר המאפשר הבנה מעמיקה של תהליכי הקיום האנושי.
בספר “הפואטיקה” של אריסטו, פרק 11 פסוקים 5-7 נאמר:
“ואפשר להיוודע אף מתוך מה שעשה מישהו דבר או לא עשהו, אך זו האמורה לעיל קשורה יותר בסיפור־המעשה כלומר, בעלילה, שכן היוודעות כזו עם מפנה תעלה חמלה או פחד, והרי הטרגדיה אינה ביסודה אלא חיקוי עלילות כאלו; ועוד דבר: אף אי־ההצלחה וההצלחה תלויות במקרים כאלה”.
הטקסט מאת אריסטו בתרגום מרדכי הק, עמ’ 57
“אכן, ההכרה המלווה במכשולים, תעורר רחמים או פחד; אלה הן הפעולות שמעוררות רגשות, כשהטרגדיה אמורה להיות חיקוי, שמגיע מהכתבתה של מהות הטרגדיה. בנוסף, העובדה שמישהו הוא חסר מזל או מאושר יבוא לידי ביטוי בהתאם לפעולות מסוג הזה”.
תרגום שלי מצרפתית רק לפסוקים 6-7
כלומר: כדי להגיע לריפוי האמיתי המבוסס על מרכיבי הדרמה והטרגדיה, יש המשתמשים בדרמה ובטרגדיה כדי להטביע חותם באדם, כאילו היו אלה הכלים היחידים לשחררו מהכבלים של עצמו. למעשה המפתח לשחרורו מכבלים של עצמו מצויים בידיו הוא. וזו הכוונה ככל הנראה בצורת העבודה של מומחי הפיענוח של החלומות באמצעות התיאטרון על כליו השונים.
על החולם להיות גם מחובר עם היקום כולו, כלומר, תודעתו מכל מקום נוגעת גם במרכיבי חוץ התיאטרון. אחד המרכיבים המרכזיים של הידע העתיק מבוסס על שמש שנמצאת במרכז מערכת השמש ומסביבה כל הכוכבים הנמשכים אליה, באמצעות כוח המשיכה הטבעי ולכן סובבים סביבה. מכאן שידע הכוכבים, תנועותיהם, השפעותיהם על כדור הארץ, כמו לדוגמה – דבר שהתקבל על ידי המדע גם בימינו – השפעת הלבנה על גאות ושפל – דברים שהיו ידועים בעבר. הלימוד במהלך אותו שבוע, אינו יכול לפרוש בפני החולמים את המרחב האינסופי של הידע הזה. אך לפתוח בפניהם פתח, שיאפשר להם לשחק על הבמה לא רק מרכיבים הקשורים למערכות יחסים אנושיות, הכוללות כאמור למעלה, רחמים, פחד, אושר או חוסר מזל… כאשר השחקן החולם, מגלם את כל התפקידים, וכך הוא מרחיב את תודעתו. מרחב זה כלל כל מרכיב וכל פרט שעלה בחלומות. כי לפי תפיסה זו לכל פריט – קטן ככל שיהיה – יש משמעות סימבולית, מחד ומשמעות בימתית מיידית, מאידך. בדיוק בדומה למשמעותה של השמש לכולנו, ומי לא יודע שבלעדיה לא היו חיים על פני כדור הארץ?! ומכאן הצעד הבא יהיה להכיר בחשיבותה של השמש, בקליטת הבנה זו של החולם, מה יהיו הצעדים כדי לרפא ולהבריא את עצמו באמצעות קרני השמש. כאשר המומחים רק מרמזים על מגוון האפשרויות הרבות. וכמובן שיש לקחת בחשבון את האפשרות שהניתוח ו/או הפירושים שיתקבלו לחלום יהיו מוטעים. אין לראות במקרה של הטרום מיתולוגיה של המחזה “אדיפוס המלך” כמקרה המעיד על כל האפשרויות, אלא אך ורק כיוון אפשרי אחד. בסיפור הזה אנו למדים, שטרם לידתו של הגיבור אדיפוס, האסטרולוגים שהוזמנו על ידי המלך והמלכה, ניבאו שאדיפוס ירצח את אביו וישכב עם אימו. לא היה טעם לנבא שהוא יהיה המלך, שהרי בלידתו כבר היה נסיך. עם קבלת המידע הזה, המלך והמלכה עשו הכל כדי למנוע את המימוש הניבוי האסטרולוגי הזה, מן הסתם. תחילה כלאו אותו בטירה, ולאחר מכן שילחו אותו למוות. אלא שהשליח החליט אחרת, בדרך שינה את החלטתם, ונתן אותו לאימוץ בידי משפחה אומנת. ומכאן אנו מסיקים, שאי אפשר לשנות סדרי עולם, משום שבאותה עת, מומחי האסטרולוגיה ידעו היטב את מלאכתם, כאשר מדובר על תקופה שלפני כ-2,500 שנים (425 לפניה”ס). ואכן כך היה, בדיוק כפי שנאמר בנבואה. אלא שאנו יודעים שיש מעטים בתחום הזה שאינם שרלטנים. ולכן המטילים ספק בימינו, מעצימים את חוסר האמון במדעי האסטרולוגיה, מסיבה זו. והרי האמון הוא הבסיס העיקר לריפוי בתיאטרון.
שנים רבות של ניסיון והתמדה בפירוש חלומות, מאפשרים לפי תפיסה זו לשפר את האדם. בדרך זו הוא אכן נעשה יותר צנוע, ומעמיק בידע של עצמו. על פי המשפט הרשום במקדש דלפי ביוון: “דע את עצמך”, שהוא אם כן המרכיב החשוב בניתוח החלומות והעלאתם על הבמה. ואחד המרכיבים שמאפשרים לאדם, להכיר את עצמו, הוא הכלי הדואלי שבו משתמש המורה איבנהוב בהרצאותיו ובספריו: ה”עצמיות” וה”אישיות”. כאשר האישיות היא המרכיב באדם שמאפשר לאכול, להתקיים, לרצות, לקנות, להגדיל את האגו, להצליח בכל מחיר. אותם מרכיבים שמאפשרים לו לדחוף את עצמו על חשבון אחרים, “אני ואפסי עוד”. בעוד שההבחנה בין עצמיות לאישיות איננה דומה או זהה להבחנה בין טוב ורע. אם כי הדואליות הזו עלולה להביא אותנו לחשוב שמדובר בטוב וברע, הרי שזה משתנה במעבר מילדות לבגרות. בין מבוגר לילד. שכן, גם באישיות וגם בעצמיות יש מרכיבים של טוב ורע שחייבים להיות מודעים להם. מכל מקום הרבה יותר מרכיבים רעים באישיות המייצגת את האדם הפיזי, החי ברגשות מעורבים, ואשר מחשבותיו אינן מסודרות במורכבותן. בעוד העצמיות מייצגת את המחשבה, האהבה והעשייה הרוחנית והאלוהית שבאדם, אובססיה לכיוון העצמיות, עלולה להיות מכשול בדרכו הרוחנית של החולם, במובן של הזנחת הגוף הפיזי. ומכל מקום העצמיות והאישיות מחוברות ביניהן באחדות בלתי ניתנת להפרדה, כל עוד האדם בחיים. האישיות היא אם כן כלי הכרחי כדי שלעצמיות יהיה רכב שיוכל להסיעה לכל מקום, בעוד שהאישיות היא הרכב, העצמיות היא הנהג. מה שקורה במציאות של רבים מאיתנו, זה שהרכב מנהל אותנו, והעצמיות רדומה ומנוהלת על ידי המשרת במקום להקשיב לאדון הפנימי.
התיאטרון של החג הרוחני והרפואי, כפי שתיארנו למעלה, מורכב מבסיס תיאטרוני, כלומר מהקתרזיס המאפשר לאדם להשתחרר מהדרמה של הקיום האישיותי שלו והיומיומי, על מנת להגיע להתעלות רוחנית. זהו תיאטרון הפותח את דלתותיו אל ההילה האנושית, וכך הקשר שנוצר בין החולם ומערכת השמש מתבצע באמצעות האור. הוא מאפשר לנו לשחק את חיינו, לא רק על מנת להביא תענוגות לחושינו, או להתמודד עם מרכיבי הפסיכולוגיה שבעברנו, אלא כדי לקחת חלק במסע החניכה, היכן שהמחזאי – החולם – כותב מחדש ובונה מחדש את חייו החדשים. לימוד שכזה בתיאטרון החלום מן העבר, מאפשר למחזאי, לחולם, לשחקן, לבמאי ולכל המשתתפים באירוע של החג הרפואי – היכן שכולם הם גם צופים וגם שחקנים בעת ובעונה אחת – מאפשר אם כן, התמודדות עם העבר, הודות לכל צורות האמנויות, הדתות והמדעים. וזאת על מנת לכתוב את התסריט של העתיד, בהרמוניה, בחוכמה, באיזון, הודות לאהבה הנובעת מהאידאל לשיפור, לתיקון ולריפוי העולם.
בעת החדשה, מאז סטניסלבסקי (בספרו “עבודת השחקן על עצמו”) ועד פיטר ברוק (בספרי: “פגישות עם פיטר ברוק” 1990 תל-אביב) התיאטרון המודרני המוכר לי, במובן שלי, מיועד להכין את קהליו לקראת מימד חדש של החיים החדשים שהחלו זורמים בכדור הארץ. הכל מתנהל כיום בתהליך של שינויים, בכל תחום שאליו תפנו, השינוי מזורז ובעל חשיבות עצומה, לעומת העבר. אבל חייבים להדגיש מהו הכיוון של שינוי האנושות שמשמעותו מימוש האידיאל של עולם חדש וטוב יותר. וכשמדברים על טוב, אפשר לכתוב מאמר נוסף בנושא הטוב על משמעויותיו לעומת הרע. מהו טוב? טוב הוא האושר של כל תושבי כדור הארץ, בני האדם כמובן, אבל גם כל תושבי הטבע. וזה אפשרי. ראינו זאת לא מכבר בהצגה “מאהאבארטה” של פיטר ברוק שבה עימת משפחה אחת על שני חלקיה, ושאלת הטוב עלתה ללא הרף גם בסרטו זה. ואם השחקנים עצמם (כולנו שחקנים, לפי שייקספיר) אינם נותנים דוגמה מכיוון זה, הרי לעולם לא נוכל לממש זאת… הנה, פיטר ברוק, הוא לא רק במאי תיאטרון של חלומות וחזיונות, הוא גם מדריך רוחני בתנועה רוחנית, והתיאטרון עבורו הוא שדה למימוש הידע של החניכה שרכש אצל גורדייף. אבל השחקנים שמגיעים לתיאטרון אינם מורים רוחניים, והם אפילו לעיתים לא מוכנים להיות תלמידיו של מורה רוחני, כמו ברוק או אחר, וכך המימוש של האידאל לשינוי האדם, מתרחק אם אפילו במערך התיאטרון לא מצליחים לממשו. לכן העלינו כאן דיסציפלינה, סוג של משמעת שתאפשר למשתתפים בתיאטרון החג הרפואי לקחת זאת ברצינות. ולדוגמה, מדוע שלא יכינו את עצמם כראוי לפני עלותם לבמה? מדוע שלא יעברו תחילה סוג של שיחרור, ולאחר מכן סוג של מדיטציה מרגיעה, יחד עם כל המשתתפים האחרים. מדוע שלא יבראו סביבם אווירה של שלווה מרגיעת שרירים, כאשר התבוננות זו תאפשר הקטנת קונפליקטים בין המשתתפים. האם זה אפשרי? אולי לא לכולם, אך הכיוון של המאמר הזה, מאפשר אולי לחשוב על האפשרויות הקיימות באילוזיה. שניתן אולי להופכן למציאות ביום שמש אחד.
*מאמר זה פורסם במקור בצרפתית, בכתב העת הצרפתי Theatres du Monde מס. 20 , אוניברסיטת אביניון, 2010, הפקולטה למדעי הרוח, האגודה הבינלאומית לחקר אמנויות התיאטרון
אוריאל זוהר הוא במאי תיאטרון, סופר, משורר, מחזאי, מתרגם ודרמטורג. מנחה “תיאטרון רפואי”. משנת 1986 מלמד במחלקה ללימודים הומניסטיים ואמנויות בטכניון, פרופסור אורח באוניברסיטאות הסורבון ובית הספר הגבוה לתעשייה וניהול בפריז. זוהר ביים מחזות ישראלים, מחזות קלאסיים ומודרניים, חלקם פרי עטו או בתרגומו. מנחה ומביים את להקת תיאטרון הטכניון שהקים, המציגה בארץ ובפסטיבלים באירופה. הקים בשנת 2006 להקת תיאטרון בפריז, ביים בצרפתית את “אויב העם” מאת איבסן, “סרפיטה” עיבוד רומן מאת בלזק, וב-2013 “מסר למטריאליסטים” מאת איבנהוב, בשוויץ. שיחק בצרפת במספר מחזות מאת שייקספיר, מולייר, ויקטור הוגו ועוד. כתב 36 מחזות: “ישמע-עם את הגר”, “להתקרב דרך אגב”, “הבגד בלתי נראה” ועוד, וכן פרסם שירים ומאמרים.
“אל תאמינו לי, לכו ובידקו בעצמכם את מה שאני מציע לכם”, כך אמר הבודהה לחסידיו פעם אחר פעם. בכל הפעמים שלימד הוא הזמין את האנשים שהקשיבו לו לחקור בעצמם, את עצמם, ולגלות מחדש את האמיתות שהוא גילה, אלה שמאוחר יותר התאגדו ונודעו כבודהיזם.
הבודהה לא היה בודהיסט. הוא היה רק אדם כמונו שחיפש פתרון מעשי לבעיות הגלומות בחיינו, מן הלידה, דרך מכאובי הגוף, המחלות, אובדן של אנשים ודברים יקרים, הזקנה ולבסוף המוות… ייחודו של הבודהה היה בכך שהפך את תגליתו ל’דרך’ ויצר ‘ארגז כלים’ שאותו אחרים יכולים ללמוד וליישם בעצמם.
מתוך הספר בודהה לפני השינה מאת דהרמצ’ארי נגראג’ה
סִידְהַרְתָא גוּאַטַמָה נולד לפני כ-2,500 שנה למשפחת מלוכה בצפון הודו. סידהרתא השתייך למעמד הלוחמים, ובכתבים הוא מתואר כגבר גבוה וחזק מאוד. ממלכתם של הוריו שכנה בגבול הדרומי של נפאל של ימינו. בתקופה ההיא היה האזור עשיר ולא מאוכלס בצפיפות רבה מדי. החפירות מראות כי הייתה שם מערכת ביוב תת קרקעית, וכן, חימום מרכזי בין הקירות הכפולים של בתים אחדים. כלומר, התרבות המקומית הייתה מפותחת לזמנה.
בגיל שבו כבר ויתרה על התקווה לבן שימשיך את השושלת המשפחתית, חלמה אמו חלום רב עוצמה שבישר את הריונה. בעודה עומדת בלב מטע ששכן כ-20 קילומטרים מהארמון, ילדה תינוק חזק ויפה. ההורים הטריים עלו על גדותיהם מרוב אושר. הם קראו לו סִידְהַרְתָא גוּאַטַמָה וציפו שיהפוך למלך רב עוצמה. בזמנים ההם, ממלכות שלא עמד בראשן מצביא חזק נעלמו במהירות.
ואולם, בהדרגה הבחינו הוריו בסימנים המרמזים על דבר-מה שונה. פרחים הופיעו בכל מקום שהילד הלך אליו. הם שאלו “האם הוא משורר, חולם, פילוסוף?” כדי לגלות את יעודו, הם הזמינו שלושה מודטים שיחזו את עתידו של בנם. לאחר שבחנו אותו ביסודיות אמרו כולם את אותו הדבר: “הילד מיוחד באמת. אם יישמר מהכאב וחוסר הסיפוק של העולם, הוא יגשים את כל משאלותיכם. הוא יהיה לוחם מצוין וגיבור, וככזה ינצח את כל המלכים השכנים ויעורר בכם גאווה. אך אם לעומת זאת, הוא יגלה שהעולם מותנה ואינו מביא לשמחה מתמדת, הוא יפרוש מהכול. הוא יפתח השקפה חדשה ומאירה ויביא אותה לעולם”.
מכיוון שהוריו של בודהה רצו בן שליט ולא אומן או נֶפֶל, הם מיהרו לפעול. הם הקיפו את הנסיך המתבגר בכל דבר שאדם צעיר ובריא עשוי לאהוב: חמש מאות נשים נבחרות, הזדמנויות לספורט ולריגושים, ומעל לכל, הכשרה קרבית חשובה שבה שלט לחלוטין. הם סיפקו גם את התנאים הטובים ביותר להכשרתו האינטלקטואלית ועד מהרה הצטיין גם בה. כל משאלה שלו מולאה וכל דבר שהיה עלול להכאיב הורחק מהנסיך הצעיר. מסופר גם שאביו של סידהרתא בנה סביבו תפאורה שלמה שנועדה לטשטש כל סימן של זקנה או סבל. בכל בוקר המשרתים צבעו את פניהם בלבן על מנת להסתיר כל קמט שעלול לרמז על סימני הזיקנה.
אך למרות כל זאת היה כוח פנימי שדחף את סידהרתא לקום ולהימלט ביום אחד מוקדם עם שחר מהארמון המושלם שבו הוא חי במשך 29 שנה. באותה הפעם הוא גם נחשף בפעם הראשונה למראה של סבל אנושי. בצאתו מהארמון הוא ראה אדם חולה אנושות, וכאשר הוא פנה בפליאה לבן-לווייתו, תשובתו הייתה ש”זאת מחלה”. וסידהרתא נותר המום מהמראה ומלמל: “אז גם אני אהיה חולה יום אחד?” “כן, גם אתה תהיה חולה”. לאחר מכן הוא ראה בפעם הראשונה בחייו אדם זקן, ושוב הוא הסתכל בפליאה בחברו שאמר לו: “זאת הזיקנה”. וסידהרתא הרהר בקול: “אז גם אני אזדקן?” “כן גם אתה תזדקן”, ענה לו החבר. ולבסוף הוא ראה בפעם הראשונה אדם מת שנישא על אלונקה. ושוב הוא פנה לחברו ושואל לפשר הדבר. “זה המוות”, ענה לו החבר. ובודהה כמעט ללא מילים בפיו תהה אם גם הוא ימות יום אחד. “כן, גם אתה תמות”, ענה החבר.
בשובו לארמון עבר על הנסיך הצעיר סידהרתא לילה נורא. ההכרה כי הכאב פוגע בכולם לא נתנה לו מנוח. לאן שלא הביט הוא לא מצא דבר שיוכל להעניק ליקרים לו מחסה מהכאב. הוא לא מצא דבר שעליו היה יכול לסמוך. תהילה, משפחה, חברים ורכוש – הם כולם דברים ארעיים ובני־חלוף.
בבוקר הבא, כשכל תודעתו סבוכה בבעיה הזו, חלף הנסיך על פני מוֹדֶט שהיה שקוע בריכוז עמוק. כשעיניהם נפגשו ותודעותיהם התחברו, בודהה עצר, מהופנט. יתכן שאדם זה מראה לו את מה שחיפש. לבודהה העתידי הייתה תובנה פתאומית, שייתכן שיש דבר־מה בלתי משתנה ומודע מאחורי כל הרעיונות והרשמים.
לקראת גיל שלושים הוא הבין שהעושר והתענוגות שמעמדו המלכותי מעניק לו אינם יכולים להעביר אושר אמיתי ושהוא לא רוצה לרשת את אביו ולהפוך להיות מלך. יום אחד כשטייל מחוץ לארמון, ראה נזיר יושב בשלווה מתחת לעץ בעיניים עצומות כשהוא שקוע במדיטציה. הוא הבין שאותו נזיר מצא כנראה את הדרך לחיות בשלווה. הוא החליט לעזוב את ביתו ואת משפחתו כדי לחפש את המפתח לחיים שיש בהם אושר אמיתי, אושר שאינו תלוי בדברים חיצוניים כמו כסף, ארמונות ומשרתים.
מתוך הספר בודהה לפני השינה מאת דהרמצ’ארי נגראג’ה
הנסיך גואטמה סידהרתא החליט לפרוש מחייו העשירים אך המלאים בהסחות דעת כדי להפחית את כמות הרשמים המטרידים המגיעים לתודעתו ולהקדיש את עצמו לתרגול. במהלך הלילה הוא נמלט מהארמון ונעלם ביערות של צפון הודו. את השנים הבאות הבודהה העביר בחברת הסמאנה שביער, חבורת סגפנים שמיעטו במזון, שתיה, לבוש ורחצה, והקדישו את כל זמנם לשורת תרגולים סגפניים שנועדו להביא את עצמם אל קצה הגוף ומעבר לו.
שש שנותיו הבאות היו קשות, אך בכל מקום שהלך אליו הוא לָמַד בלא פחד ובלא גאווה. כשלימדו אותו את הלימוד הדוּאלי שהגוף הינו רע, הוא צם תחילה עד שהיה כמעט לשלד. אולם לאחר מספר שנים עם הסמאנה ביער בודהה הבין שגופו חלש וכתוצאה מכך גם תודעתו. וכך משגילה שחולשתו הפיזית מבלבלת את בהירות תודעתו במקום לחזק אותה, והופכת את יכולתו להועיל לאחרים או לעצמו לבלתי אפשרית, הוא שב לאכול וחזר לכוחותיו במהרה. הוא נטש את דרך הפרישות ובחר בדרך האמצע, כלומר הכול במידה. עליו לאכול במידה שתשאיר אותו חיוני ומלא כוחות, עליו לישון במידה הנכונה.
לאחר שנים שלא התרחץ בודהה פנה אל עבר מקום שנקרא כעת בּוֹדְגַאיָה. שם רחץ את גופו וכנראה גם את שאריות הדרך הסגפנית של הסמאנה והתיישב מתחת לעץ רחב מכוסה עלים סמוך לנחל. שם החליט הבודהה העתידי להישאר במדיטציה, עד שיידַע את התודעה ויוכל להועיל לכל היצורים.
מסופר שבאחד הימים ביושבו תחת העץ הוא הקשיב לשיחה בין מורה לסיטאר לבין תלמידו בזמן ששטו בסירה בנחל הסמוך. המורה הסביר שכדי לכוון את הסיטאר יש למצוא את המתח הנכון – לא מתוח מידי ולא רפוי מידי. באורח פלא דבריו של המורה לסיטאר תאמו בדיוק את תובנתו של הבודהה בנוגע לדרך האמצע.
לאחר שבילה תחת העץ ימים ולילות עשירים ורבי אירועים, ובעודו מבקיע דרך המכשולים המעודנים ביותר בתודעה, הוא הגיע להארה בבוקר הירח המלא של מאי, שבוע לפני יום הולדתו ה-35.
בשבעת השבועות הראשונים לאחר הארתו הבודהה החדש נשאר תחת העץ שלו בבּוֹדְגַאיָה, שכן היה עליו לסגל את גופו לזרמי האנרגיה העזים שמילאו אותו כעת.
בהתחלה הוא לא רצה ללמד אחרים, כי חשב שמה שגילה מסובך מידי להבנה. אבל הייתה בו חמלה גדולה כלפי סבלם של האנשים והוא החליט בכל זאת לעשות את המאמץ וללמד את כל מי שירצה כיצד להשתחרר מן הסבל. מאז, ובמשך ארבעים וחמש השנים שאחר כך ועד סוף חייו, נדד הבודהה ברחבי הודו ולימד אנשים מכל הסוגים את הדרך על השחרור.
מתוך הספר בודהה לפני השינה מאת דהרמצ’ארי נגראג’ה
שבעה שבועות לאחר ההארה שלו, לימד בודהה בני אדם בפעם הראשונה, בפארק איילים סמוך לסַרְנָאת – עיירה הנמצאת כאחד עשר קילומטרים מבֶּנארֶס, הידועה כיום כוָוארָנַסי. זוהי עיר קדושה מאוד לבני דת ההינדו, השורפים בה את מתיהם, ואת שרידיהם מפקידים בנהר הגנגס.
חמישה מחפשים ניגשו אליו שם, מטיפי מוסר אמיתיים. הם נעשו קדושים במובן השגוי של המילה – הם לא היו שלמים ומלאי אנרגיה, אלא, נוקשים ונטולי כל שמחה. הם חשבו רק על עצמם, הם שפטו אחרים, ומטרתם לא הייתה אלא להיפטר מסבלם האישי. לפני הארתו של בודהה, כשהרעיב את עצמו למוות כמעט, הם התרשמו מאוד. אבל כשבודהה גילה שגישה זו היא חסרת תועלת והחליט לשקם את בריאותו, הם חשבו שהוא ארצי מדי ועזבו אותו.
הבודהה עודד את חברי הסנגהה שלו לנסות את השיטה שלו ולבדוק בעצמם אם היא עובדת… באחת הדרשות שלו הוא ביקש מהם לא לקבל את דבריו כלשונם, רק מפני שהם נשענים על מסורת עתיקה, על כתבי קודש, או על הסמכותיות והכריזמה של המורה, אפילו של הבודהה עצמו.
מתוך הספר בודהה לפני השינה מאת דהרמצ’ארי נגראג’ה
כשפגשו בו בפארק האיילים בסַרְנָאת, שמחתו וזוהרו נטולי המאמץ הטרידו אותם. תחילה ניסו להתעלם ממנו, אך כאשר שדה הכוח שלו עטף אותם, הם כבר לא יכלו להתעלם ממנו ולכן שאלו: “מדוע אתה קורן? איך נעשית כזה?” בתשובה נתן בודהה למחפשים הללו את ארבע האמיתות הנאצלות: קיום מותנה הינו סבל. לסבל הזה יש גורם. יש לו סוף. ישנן דרכים המובילות אל אותו סוף.
האמת הנאצלת הראשונה, “יש סבל”, מעידה על אמיתה אנושית שמאפיינת את חיי כולנו, גם במאה ה־21 ועל אף הטכנולוגיה המפותחת שברשותנו. מיטיבה לתאר זאת שרה נפתלי בספרה “בודהיזם לאמהות” במקרה זה בהקשר של חוויית האמהות:
כאמהות, אנו מגלות שהחיים אינם חוויה קלה. על כתפינו מוטלת אחריות; כמעט שאין לנו פנאי לעצמנו; אנו שקועות עד ייאוש בדאגות האם ילדינו בריאים? האם הם “נורמלים”? והאם הם מסוגלים לעמוד בציפיות של העולם הביקורתי סביבם? אנו סובלות מרגשי אשם על שאיננו מטפלות במאה הדברים האחרים שבהם יכולנו לטפל. אנו מתייסרות בגלל הקריירה שלנו, ובמקרים רבים בגלל אובדן הקריירה. ברגעים הקודרים יותר אנו מתאמצות אולי להשיב את ההערכה העצמית שלנו בשעה שאנו מביטות בהופעתם של קמטי דאגה ובראשית הידלדלותם של אברי גופנו. אמהות רבות אומרות שההורות שינתה עבורן את חוויית הצפייה בחדשות הערב. כאמהות אנו מרגישות את הכאב והצער בעולם ביתר שאת. קורבנות של פשע, של מלחמה ושל התמכרות לסמים נראים לנו כעת כמו ילדים יקרים של אמהות במצוקה. סיפורים על חטיפות, על התעללויות בילדים ועל התאבדויות, מעוררים בנו תחושות קשות מנשוא. אנו מבינות שכל מקרה מוות או שכול משפיע על היחידה המשפחתית הפגיעה. תגובות אלה הן סימן למודעות עמוקה לסבל ולאי-נחת בחיים… גם אם נסכים שהחיים כוללים מרכיבים של סבל, מי רוצה להתמקד בסבל? הבודהיזם עשוי להיראות כדרך רוחנית מדכאת אם לא נעמיק לחקור מעבר לנקודה זו. למרבה השמחה, שלוש האמִתות הנאצלות האחרות נושאות עמן בשורות טובות. אולם לעת עתה, אם ברצוננו לסכם את הבודהיזם כדאי שנשמע זאת מפיו של הבודהה עצמו: “אני מלמד על הסבל ועל קצו של הסבל.
מתוך הספר בודהיזם לאמהות מאת שרה נפתלי
האמת הנאצלת השנייה של בודהה היא “יש גורם לסבל”. כאשר שמעו זאת המחפשים בפארק האיילים הם בוודאי תהו לאיזה גורם הוא מתכוון. כאן מצביע בודהה על אשם אחד בלבד: הבורות הבסיסית של כל מי שאינו מואר. הבורות משפיעה על הגוף ועל הדיבור ומונעת אושר מכל אדם המחפש אותו. מכיוון שהתודעה הבלתי מאומנת אינה מסוגלת לתפוס את העובדה שישנה אינטראקציה בין הרואה, הנראה ופעולת הראייה עצמה, שכל אלה תלויים זה בזה ושלמעשה הם חלקים של אותה שלמות, עולה חוויה של פירוד. כוונתם של כל לימודיו של בודהה ומטרתה של כל מדיטציה בודהיסטית אינם אלא למוסס את היותנו לכודים באשליה זו. אבל ביתוק קשר הבורות אינו קל כל כך. עד לרגע ההארה מתפקדת התודעה בעיקר כמו עין. היא מבחינה באירועים חיצוניים ופנימיים, אך חווה את עצמה רק במקרה, וגם אז, רק ברגעים חולפים אך מדהימים.
האמת הנאצלת השנייה יש בה יותר מן הגילוי. היא מסבירה לנו שסיבת הסבל ואי-הנחת היא התאווה. העולם שבו אנו חיים הופך אותנו ליצורים המתייסרים במאוויים לאין ספור. המאוויים אינם מביאים לנו מרגוע, ולעתים קרובות אנו עיוורים לתוצאות מאמצינו האינסופיים להשיגם. אנו מתאווים להיות חשובים ונערצים, להרוויח הון תועפות, לשאוב ריגושים ממקורות רבים מספור. אנו רודפים כאחוזי דיבוק אחרי המטרות שלנו ואומרים לעצמנו שחיינו יבואו על תיקונם מרגע שנשיג אותן. אנו אוגרים כמויות אדירות של דברים משום שאנו מתאווים להיות אופנתיים, בעלי טעם טוב, משתוקקים להגיע גבוה יותר או רחוק יותר, לכל מקום רק לא לכאן. אף על פי שאנו רואים במאוויים שלנו קרש קפיצה בדרך לאושר, למעשה הם מסרסים כל אפשרות לאושר ברגע ההווה. חיים ללא מאוויים אין פירושם חיים ללא מאמצים, שאיפות או אפילו משאלות לב. הסבל מתחיל משעה שאנו הופכים את המטרות או את ההעדפות שלנו לדרישה או לצורך: כדי שאהיה מאושר אני מוכרח להשיג את א’, ב’ ו-ג’. כשאנו משתוקקים למשהו ומתעקשים להשיגו, אנו סוללים את הדרך לתחושות חרדה ותסכול כאשר הדבר שלו אנו מתאווים אינו נראה באופק. אפילו כאשר מאוויינו מתגשמים, איננו זוכים לאושר בר קיימא – אנו מוצאים לנו מאוויים אחרים. אנו סובלים מתשוקה למה שאין לנו, אך גם סובלים מתשוקה לאבד את מה שיש לנו. במקום להיאבק בכל אחד ממושאי ההיקשרות שלנו, הבודהא טוען שיש מושא היקשרות אחד שהוליד את כל האחרים, ואם נצליח להתמודד איתו, האחרים ייעלמו: האמונה שלנו באני יציב, נפרד ועקבי – באגו. האגו שלנו הופך אותנו לעבדים לכל ימי חיינו, מחזק את הדימוי העצמי השברירי שלנו, תר אחר הנאה ובורח מכאב.
מתוך הספר בודהיזם לאמהות מאת שרה נפתלי
האמת הנאצלת השלישית של הבודהה, “יש סוף לסבל”, מעוררת השראה בעיקר במערב כיום. מודעות זו מתאימה לנטייה האלטרואיסטית המבוטאת בחברות שלנו. בודהה, בעודו עומד אֵיתן בחוויית עוצמתו האל-זמנית, אישר לחמשת המחפשים בסַרְנָאת שההארה קיימת וכי הוא השיג אותה. משהגיע למטרה הסופית, המצב המושלם שחווה בהתמדה, היה לראשונה בהיסטוריה דבר-מה ממשי ומוחלט לשאוף אליו, מחסה אל-זמני ואמיתי לכולם.
האסכולות הבודהיסטיות השונות מציעות הגדרות והסברים רבים להארה ולקצו של הסבל. ההארה מתרחשת כאשר החשיבה שלנו מתנקה לחלוטין מהלכי רוח שליליים. לא עוד נבערים מדעת, אנו מתפכחים מאשליותינו. בראותנו את האמת בבהירות, אנו יודעים שעלינו להפסיק לרדוף אחרי הנאות ושאל לנו לברוח מהכאב. מרגע שכבשנו את האנוכיות, לבנו מתמלא אהבה. לפי הזן בודהיזם, אנו יכולים להגיע להארה בכל רגע נתון. אסכולות אחרות טוענות שלצורך כך נדרשים כמה גלגולי חיים וכי תהליך זה מורכב מכמה שלבים. אולם יש הסכמה כללית שההתעוררות הסופית היא דבר שאין לתארו במילים וכי מדובר בחוויה שהחשיבה הלא-מוארת אינה מסוגלת לתפוס. עוד מסכימות כל האסכולות שהאינדיבידואל הוא זה שעליו מוטלת האחריות להגיע להארה – אין בנמצא מושיע או כוח מאגי כלשהו המחליט מתי אנו מוכנים. כשהבודהא הגיע להארה בעת שעשה מדיטציה מתחת לעץ שלו, הוא אמר: “הכול צלול להפליא. אני רואה את הנוף שלפני במלואו. אני רואה את ידי, את כפות רגלי, את בהונותי ומריח את ריחו העשיר של בוץ הנהר. אני חש מוזרוּת עמוקה ופליאה גדולה בשל היותי בחיים. פלא פלאים! ההארה הזאת היא טבעם של כל בני האדם, אבל הם אומללים משום שלא הגיעו אליה”. המדיטציה מאפשרת לנו להציץ לתוך הנפש המוארת, המעודדת אותנו. חוויה מעין זו נוכל להשיג ברמות הריכוז הגבוהות ביותר וסביר להניח שדרושות שנים כדי להגיע אליה. כפי שהאמת הנאצלת הרביעית קובעת, לצורך כך יש ללכת בדרך רוחנית.
מתוך הספר בודהיזם לאמהות מאת שרה נפתלי
לימודיו של בודהה מצביעים כל העת על טבעה המוחלט של התודעה. הם מראים שמהותה היא מרחב יודע-כל שאין בו פחד, והופכים את חווייתנו הקבועה למצב של אושר עילאי מתמשך. מתוך שפע שכזה, כל פעולה היא רבת עוצמה, היא צופה הרחק אל העתיד ומבטאת חמלה בלתי מַפְלָה אך נטולת רגשנות.
כדי ליישם את מה שלימד הבודהה אין צורך להפוך לבודהיסט. אין צורך לגור במערה, ללבוש גלימת נזיר או לוותר על הנאות החיים. השימוש ב’ארגז הכלים’ של הבודהה יכול להיות יעיל אם נשתמש בו באופן שוטף בחיינו. את התרגול הבודהיסטי מיישמים תוך כדי נסיעה ברכבת, בראיון עבודה, באסיפת הורים, על חוף הים ובארוחת ערב משפחתית. באותו אופן, גם היחסים הם מרחב שבו אפשר להתייחס לכל רגע כהזדמנות לטפח טוב־לב וחוכמה.
מתוך הספר בודהה לפני השינה מאת דהרמצ’ארי נגראג’ה
בפארק האיילים בסַרְנָאת חלק לבסוף בודהה את האמת הנאצלת הרביעית שלו: “ישנן דרכים לסוף הסבל, ישנו נתיב להארה”. דרכים אלה, שנמסרו הן לאנשים פשוטים והן לתלמידים נבונים במיוחד שהגיעו אליו במהלך ארבעים וחמש השנים הבאות, העניקו את הבודהיזם לכמיליארד אנשים, הולידו מורים רבים ומילאו במשמעות את חייהם של אינספור בריות.
הבודהה הסביר את משמעותה של הדרך המובילה אל מחוץ לסבל ולאומללות – האמת הנאצלת הרביעית – באמצעות הדרך־הנאצלת־בעלת-שמונת־ההיבטים… למעשה, כל מרכיב בתורה הבודהיסטית כלול באחד משמונת ההיבטים האלה. מיומנותהבנה היא היכולת לראות את החיים כפי שהם באמת, ובייחוד להבין את האמת בדבר הארעיות, אי־הנחת והאין־אני. מיומנות חשיבה היא היכולת לנקוט גישה רצינית לבודהיזם, הנחישות לשפר את המודעות ולטהר את המחשבות מחמדנות, שנאה ואשליות. מיומנויות דיבור, פעולה ומחיה מעניקות לדרך הרוחנית את הבסיס המוסרי. עלינו לדבר, לפעול ולעשות למחייתנו בדרך של חמלה, של חסד אהבה ושל הגינות כלפי אחרים. הדרך לחוכמה מצריכה אורח חיים מוסרי. לפי הבודהיזם רק מי שחי חיי יושר יכול ליהנות מפירות המדיטציה במלואן. מיומנויות מאמץ, מודעוּת וריכוז נוגעות לתרגול מדיטציה.
מתוך הספר בודהיזם לאמהות מאת שרה נפתלי
שיטותיו האל־זמניות של הבודהה, שמטרתן לשים סוף לסבל ולהביא לתפקודם המלא של הגוף, הדיבור והתודעה, מאפשרות לנו להוביל את עצמנו ואת האחרים להגשמה. למרות הניסים הרבים שבודהה עשה כדי לפוגג את רעיונותיהם הנוקשים של תלמידיו, הוא תמיד קרא ללימודים ‘המורשת האמיתית שלו’, מכיוון שהם מאפשרים למי שרוצה בכך להיות כמוהו. הם מבוססים על הבנה של סיבה ותוצאה, מתגלים במשך התפתחותם של חיים פנימיים עשירים, ומוגשמים באמצעות השקפה טהורה. כשרואים את הדברים כפי שהם ומתפתחים צעד אחר צעד, הופכת כל חוויה למראָה לתודעתנו.
מילותיו האחרונות של הבודהה היו:
“מאחר שאין מושיע חיצוני, מוטל על כל אחד מכם למצוא דרך לשחרר את עצמו”.
*הטקסט לקוח (בשינויים קלים ותוספות) מתוך הספר הדברים כפי שהם מאת לאמה אולה נידהל
כיום, יותר ויותר מבינים את החשיבות המכרעת שיש לאינטליגנציה הרגשית על חיינו כבני אדם. על מידת ההצלחה שלנו בחיים, על היכולת שלנו להשיג את מבוקשנו ויותר מכל על האפשרות שלנו להיות אנשים מאושרים. בין השכל שאומר, מסביר, מכוון ומפרש לבין הגוף שעושה בפועל את הדברים, יושב הרגש שאחראי על ניווט המוטיבציה, על מצב הרוח הכללי ועל ההרגשה שלנו. לא כל כך משנה כמה כסף יש לנו, כמה מערכות יחסים יש לנו, כמה אנחנו מצליחים במה שאנחנו עושים, מכיוון שתמיד יהיה מישהו שיצליח יותר, שיהיה לו יותר כסף, יותר חברים, ומנגד יהיה תמיד גם את זה שיש לו פחות.
האינטליגנציה הרגשית היא זו שמאפשרת לנו לחוש אמפתיה, מוטיבציה, להבין את האחר, להיות מודעים לדברים שקורים לנו ובעיקר להעריך את הדברים ולהיות שמחים בחלקנו. ישנם אנשים רבים מאוד, מוכשרים מעל לכל ספק, שלא מצליחים לממש את הכישרון הזה ולתרגם אותו לדברים מעשיים מכיוון שחסרה להם המשמעת, המוטיבציה או היכולת לנהל מערכות יחסים. ישנם רבים אחרים שמצליחים אך לא נהנים מהחיים ולא חשים סיפוק מכיוון שהם מתנדנדים בין חיובי לשלילי, בין גאווה לרגשות אשמה.
בחינוך, יותר מכל דבר אחר, חשוב לזכור את התפתחות האינטליגנציה הרגשית. תינוקות ופעוטות נוטים לעשות דברים רבים ומגוונים, שחלקם הגדול איננו מקובל, איננו מוסרי, איננו תואם את קוד המוסר או האתיקה כפי שאנחנו המבוגרים מכירים אותו. הם אינם עושים זאת מרוע לב, אלא בפשטות מכיוון שכך הם חווים את העולם, כך הם מפרשים אותו והראייה שלהם פעמים רבות מאוד מוגבלת. לדוגמא, היכולת של פעוט להבין את הצרכים של הסביבה, לגלות אמפתיה ולהצליח לראות בתמונה רחבה את הסיטואציה היא מאוד מוגבלת. אמא שחוזרת עם פעוט בן שנה מהסופר, ועולה במדרגות הביתה עם שקיות, לא יכולה לצפות שבנה יבין את המצב ויתחשב בה באופן טבעי. רמת ההתפתחות, היכולת שלו להבין את מצבה של אימו, להבין שכרגע היא עושה מאמץ עם שקיות, שיש בשקיות הללו חלב שצריך להגיע למקרר ואולי גם חם מאוד והיא מזיעה, דורשת יכולת מאוד מפותחת. ייתכן, שמבחינתו הצורך שהיא תיקח אותו כרגע בידיים חזק מכל דבר אחר. וכנ”ל גם לגבי עשרות דוגמאות אחרות – פעוטות שלא מתחשבים ועולים על השולחן במסעדה, מתפשטים בחברה, לא אומרים שלום לסבתא כשהיא הולכת או באה.
כאשר באותם הרגעים אנחנו שמים את כל הדגש על שינוי ההתנהגות בלבד, אולי נשיג את התוצאה ההתנהגותית, אך נפספס את האפשרות להתפתחות רגשית. אם נגיד להפסיק, לא לעשות, או ככה עושים, ונפעיל שיטות לגרום לו לעשות, או לחילופין אם נגיב בכעס, בחוסר סבלנות, נצעק או נפנה גב כלפי ילד שהתנהגותו איננה מקובלת, אנחנו נפעל מצד אחד למגר את התופעה ההתנהגותית, אך במקביל נעניק לו דוגמא אישית וניצור עבורו מודל לחיקוי ויש לקחת בחשבון שהוא ילמד לא רק את ההתנהגות כי אם גם את אופן התקשורת ואת ראיית העולם מתוך הבחירה שלנו.
בתי חזרה השבוע מהגן, וסיפרה לי שבמהלך מפגש, היא שיחקה עם בובה בידה. הבובה גרמה להסחת דעת בקרב ילדים אחרים, והגננת בחרה לחטוף מידה את הבובה ולהחרים אותה. יתכן שהיא השיגה את התוצאה באותו הרגע, והובילה לכך שלא יפריעו לה במפגש, אך מה השיעור שבתי קיבלה? מה יקרה כשהיא תהיה בעמדת כוח, ומישהו לא יקשיב לה? מה הפתרון שהיא למדה? להפעיל כוח, לחטוף.
בכל פעם שאנחנו בוחרים להתמודד עם סיטואציה, אנחנו צריכים לזכור שאנחנו לא רק מחנכים להתנהגות אלא נמצאים בתקופה הרגישה והדרמטית ביותר בעיצוב האינטליגנציה הרגשית ושהמודלים שאנחנו מעניקים ילוו אותו במשך כל חייו.
אני יכול להגיד בפרספקטיבה של זמן, ואם אתם רוצים תוכלו לשאול את בני ה-70+ , הדברים נראים אחרת. השבוע היה אצלי זוג, שהתלונן שהתינוק שלהם בן החצי שנה מבקש הרבה בידיים. הסתכלתי עליהם ואמרתי שכל כך מהר הוא לא רק לא יבקש בידיים, אלא בקושי יגיד שלום לפני שהוא זורק את התיק ורץ לשחק עם החברים. יש זמן לכל דבר, וכדאי לנסות להעמיד את הדברים בתוך פרספקטיבה של זמן ומרחב.
זה לא אומר כמובן שאנחנו צריכים לקבל את כל מה שהילדים עושים, אבל בהחלט לנסות לעזור להם ללמוד את השיעור שהם צריכים ללמוד ולעזור להם להתפתח, ולא רק לשנות התנהגות.
בעיקר, לגלות הרבה אהבה וסבלנות.
אז איך עושים זאת?
בגיל הרך, הלמידה האפקטיבית ביותר היא דרך חיקוי, חוויה, תחושה. היכולת האבסטרקטית, שממנה נובעת היכולת להבין קוסנפטים ולפיכך מאפשרת לנו להסביר דברים באופן תיאורטי, היא יכולת שמתפתחת ומבשילה בגיל מאוחר יותר.
לכן, כשמדובר בפיתוח האינטליגנציה הרגשית בגיל הרך, עלינו לשים דגש על תקשורת שמתאימה לתינוקות ופעוטות.
תקשורת זו היא תקשורת עקיפה.
אנחנו כבוגרים, רגילים ללמוד דברים על ידי הקשבה למילים, לסמלים, לייצוגים מנטליים. אך תינוקות לא לומדים כך, אלא דרך תקשורת שמגיעה ישירות למחשבה התת־מודעת, למחשבה האינטואיטיבית.
ישנם חמישה כלים שיכולים להיות אפקטיביים למטרה זו: חיקוי מודל, סיפור, שיר, משחק וציור. אלו הם כלים של תקשורת שיכולים להוות תקשורת עקיפה.
חישבו על סיטואציה שבה אתם מגיעים לעבודה, והמנהל שלכם לא מרוצה ממה שעשיתם. תקשורת ישירה תהיה להגיע ולהגיד לכם מה הוא לא אוהב, ומה הוא היה מצפה מכם לעשות בפעם הבאה. תקשורת עקיפה יכולה להיות אם הוא יזמין אותכם לשיחה, ויספר לכם על חברה מתחרה, שעשתה את הדברים שהוא היה רוצה שתעשו, והצליחה. זה הסיפור.
אך ראשית לפני הכל נמצא המודל לחיקוי, או בשפה יומיומית – דוגמא אישית. יותר מכל דבר אחר, התינוק מתבונן בהוריו, ומנסה ללמוד כיצד מתנהגים בין בני אדם, כיצד מתקשרים. הוא מגיע לעולם ללא הידע, וכמו שהוא מגלה כל דבר על ידי מחקר, על ידי ניסוי וטעיה, הוא ילמד גם את המודלים לתקשורת, לאמפתיה ולמערכות יחסים מתוך התבוננות ומתוך ניסוי וטעיה. הוא ינסה לעשות דברים מסוימים ולראות איזה תגובות הוא מקבל. הוא יזרוק על הרצפה, הוא ירביץ, הוא ינשך, הוא ילטף, הוא ייתן, הוא ייקח, הוא יחטוף, הוא ידחוף, הוא יחכה, הוא יבכה, הוא יצעק, ובכל פעם שהוא ינסה משהו חדש הוא ינסה לראות מה קורה.
אך מעבר לכך, הוא יתבונן בהוריו, וינסה לראות כיצד הם פותרים את הדילמות שלהם, כיצד הם מתקשרים, מה אבא עושה כשהוא לא מצליח. מה אמא עושה כשמסרבים למה שהיא מבקשת. איך גורמים למישהו אחר לעשות את מה שאני רוצה?
כשאתם בוחרים לפעול בצורה מסוימת, זיכרו שבאותו הרגע אתם לא רק מלמדים את ילדיכם שיעור בהתנהגות, אלא גם מקנים לו ערכים. אם הילד לא עושה את מה שאתם רוצים, ואתם בתגובה צועקים עליו – הוא לומד שאם מישהו לא עושה את מה שאני רוצה, אחת הדרכים לגרום לו לעשות מה שאני רוצה היא לצעוק עליו.
אני לא נכנס כאן לשאלה אם כדאי כחלק מתקשורת בין בני אדם לצעוק אחד על השני על מנת להשיג את מבוקשנו.
המטרה היא לעורר את המודעות לכך שהאופן שבו אנחנו מתקשרים, מלמד את הילד כיצד מתקשרים, איך מתנהגים בין בני אדם.
לצד הדוגמא האישית, יש את הסיפור. הסיפור הוא כלי רב עוצמה. אם אנחנו רוצים להעביר מסר, לחנך, להעביר ערכים, אנחנו יכולים למצוא סיפור טוב שמעביר את הרעיון, או פשוט להמציא אותו. להמציא סיפורים זוהי משימה לא מאוד מסובכת, ואני ממליץ בחום לנסות. כמו שלשיר לילד (בלי קשר אם אנחנו בדרך לכוכב נולד או לא) זהו מעשה מבורך, גם להמציא סיפורים, שבהם הערכים והרעיונות שהיינו רוצים להעביר לילדינו, יכול להיות משחק נפלא ודרך תקשורת אפקטיבית ומהנה. איזה ילד לא אוהב לשמוע סיפור מההורים שלו?
אם בוחרים ספרים בחנויות הספרים, הייתי ממליץ בחום לבדוק טוב את התוכן. אנחנו שמנו לעצמנו כלל – תמיד לקרוא את הסיפור לפני שאנחנו מקריאים אותו לילדינו. אני מאמין, שאין צורך לעבור דרך השלילי על מנת ללמוד את החיובי.
בהמון סיפורי ילדים משום מה, הילד קודם עושה מעשה רע, נענש עליו, ואז לומד לעשות מעשה טוב. אפשר ללמוד את הטוב פשוט על ידי מודל. לראות את הילד עושה את המעשה הטוב, ולהתחבר איתו, להזדהות עם הדמות ולרצות גם.
מי שלא קרא עדיין את הספר אוטוביוגרפיה של יוגי מאת פרמהנסה יוגאננדה, ומתיימר לנסוע להודו… לא יידע הודו מהי. מי שלא קרא עדיין את הספר הזה וחושב שכבר היה בהודו, לא יודע מהי הודו באמת. הספר הזה הוא לא רק האוטוביוגרפיה של יוגי, הוא סיפור חיים של הודו. הוא סיפור של אדם נעלה, ואני לא הכרתי אותו לפני שקראתי את הספר המופלא הזה. קראתי ספרים על יוגים, קראתי ספרים על תנועות רוחניות, קראתי ספרים על קדושים ומעונים, קראתי על גנדי וראיתי כמובן את הסרט גנדי… אבל ספר שחודר למעמקים כאלה כמו הספר הזה, פשוט אין בנמצא עוד. ומי שמתעתד לנסוע להודו לבדו או עם חברים, עם אשתו או עם בעלך, עם או בלי ילדיכם הקטנים או הגדולים, חייב לקרוא את הספר הזה. הספר הזה הוא הקלאסיקה הרוחנית של הודו בעולם המערבי.
הכותב חושף בצורה כמעט נאיבית, כמעט כאילו דיבר על מישהו אחר, את חייו שלו בצורה כה משכנעת, את הדרך שהובילה אותו להגשמה עצמית, ובמיוחד את המפגשים האמיתיים שחווה עם גדולי המורים הרוחניים והיוגים הידועים והפחות ידועים של הודו ושל האנושות. הספר מתאר מערכת יחסים בין מורה לתלמיד ברמות גבוהות (כמעט כמו בספריו הנעלים של המורה הצרפתי-בולגרי הגדול בעולם אומרם מיכאל איבנהוב, שאיש לא ישווה לו… ואשר זכה לקבל את חניכותו אצל המהאווטאר באבאג’י הגדול מכולם, בהודו עצמה, עליו מספר גם יוגאננדה בספרו זה…) זוהי מערכת מופלאה של מחבר ספר המתעד בצורה מדוייקת את הטוב והרע ביחסי מורה תלמיד, את הרגעים שנשאו בחובם דיכאונות, כאב, מפח נפש והתנגדות מצד הוריו, אל מול רגעי החסד הנשגבים במחיצתו של מורה דגול הודי.
יוגאננדה נולד בשנת 1893 למשפחה מסורתית ואפילו דתית והוא היה בעל נטיות מיסטיות כבר מגיל צעיר. הוא תמיד רצה להשתייך לשושלת המאסטרים המסתורית ביותר. כמובן עם המהאווטאר באבאג’י שהזכרתי קודם לכן, מי שהיה לפי העדויות בספר מורו הישיר של להירי מאסיה, ושהיה בעצמו המורה הישיר של שרי יוקטשוור, שהיה המורה הישיר של יוגאננדה.
יוגאננדה ניסה להגיע למנזר אך הוריו התנגדו לדרך זו. במקביל להתנסות ערכית זו באשרם במשך עשר שנים למד גם לימודים מסודרים, ואף שהשקיע את כל יהבו במנזר ליד מורו המקודש, היה עליו לסיים את הבחינות בהצלחה, כדי להוכיח בין היתר גם להוריו שהם טעו. במספר מקרים יוגננדה מתאר כיצד משפחתו, שהטילה ספק בדרכו, מתחילה להשתכנע לאט לאט אם בידי ההיגיון הצרוף ואם בידי הניסים והנפלאות שמחוללים המורים והמאסטרים שאליהם הצטרף יוגאננדה כבר בילדותו, ושעליהם הוא לא היה מוכן לוותר בעד שום הון שבעולם. כך הוא הקדיש וקידש את דרכו המיסטית הרוחנית והיוגית.
הספר אוטוביוגרפיה של יוגי מלא בתיאורים מדהימים על דרכו הרוחנית של יוגאננדה, הוא משלב לתוך המהלך הרוחני את חיי היומיום ונותן מצד אחד את התחושה הריאליסטית של המציאות כפי שכולנו לכאורה מכירים מניסיוננו כאן על פני האדמה, אך במקביל הוא מעמיד בפנינו אתגר לא קטן, האם נקבל את אמונתו? האם נאמין לסיפורי הניסים והנפלאות? אבל את החלק השני הזה של הניסים והנפלאות הוא לא מביא בצורה של תזה אוניברסיטאית אינטלקטואלית ויבשה. כלל וכלל לא, הוא מביא גם את החלק המיסטי-האמונתי, את הניסים והנפלאות כחלק בלתי נפרד מחיי המציאות ביומיום. ובעיקר הוא שם את הדגש לתגובותיהם של מי שהניסים נועדו עבורם. כאן נכנסים לתמונה בני משפחתו של יוגאננדה, אשר חווים יחד עימו תהליכים רוחניים מהמדרגה הזו ומהרמה הזו שאני מגדיר כניסים ונפלאות, והוא בוודאי מגדיר כאירועים רגילים שכל מאסטר מסוגל לבצע.
השינויים שחלו בסביבתו של יוגאננדה, האמונה שהחלה למלא את ליבם, היא למעשה הסיבה שהמורים, המאסטרים מוכנים לצאת מגופם ולעזור להם לשנות את גורלם ולתת להם עוד ועוד הזדמנות על מנת שיוכלו להבין את המבנה האמונתי, ואולי גם את המבנה של הבורא, ומדוע הוא פועל דרך מורים גדולים כדי להשיב אליו את ילדיו האהובים. הניסים והנפלאות שמתרחשים בסיפוריו כל כך יפים, כל כך נעימים, כל כך מתוקים ומשולבים היטב בחיי הסיפור האוטוביוגרפי של יוגאננדה. אינני מטיל ספק באמיתות דבריו הכנים, במיוחד כמי שעבר בעצמו תהליך חניכותי לא קטן במשך שלושים שנה אצל מורה כה דגול בהודו.
Sorry, no pages matched your criteria.
לפעמים כשאני קורא בחדשות נדמה לי שאנחנו הולכים לאחור, למרות כל הקדמה הטכנולוגית, למרות המחשבים, הטלפונים החכמים שיכולים לעשות כמעט הכל, למרות שהגענו כבר אפילו לירח, כולל לצד המרוחק שלו, ולמרות שאנחנו מסוגלים לעשות ניתוחים מסובכים באמצעות סיב אופטי שמוכנס לוריד ונשלט מרחוק… למרות כל זה ישנו עדיין חלק אגרסיבי ואלים שנמצא בתוך כולנו כל העת, מתחת לפני השטח, ושמידי פעם קופץ החוצה ומשתלט. לפעמים נדמה לי שבמובן מסוים לא התפתחנו ואנחנו עדיין מכים זה את זה בכל הבא ליד, נכון, כבר לא במקלות ואבנים, גם בגלל שהודות לקדמה הטכנולוגית גם כלי הנשק התפתחו, אבל אנחנו עדיין נלחמים על הטריטוריה שלנו, ממש כמו אבות אבותינו הפרימיטיביים שירדו מהעצים ונלחמו עם חיות הטרף ובינם לבין עצמם על טריטוריה ומזון.
“האם רווחתה של האנושות תלויה רק בקִדמה טכנולוגית? בנוחיות? בקצב מהיר? אין לי התנגדות לתהליכי קדמה, אבל צריך לדעת לאן לנתבם. היום, האנשים לא מתעניינים אלא בקִדמה חומרית, כאילו אין בנמצא תחומים רבים אחרים שגם בהם עלינו להתקדם. אני מסכים לחלוטין עם רעיון הקדמה, אבל איזו מין קדמה? חרף כל השיפורים הטכנולוגיים שהושגו, החיים עצמם לא השתפרו כהוא זה: האנשים אינם מאושרים או רגועים יותר, אינם מוארים וקורנים יותר… ואפילו מצבם הבריאותי לא מזהיר!”
מתוך החינוך מתחיל לפני הלידה מאת אומרם מיכאל איבנהוב
כדי להבין את החלק החייתי שבנו עלינו לבחון לרגע על מבנה המוח האנושי. על פי המודל של חוקר המוח פול מקלין, המוח האנושי מורכב באופן עקרוני משלושה חלקים שונים הפועלים בצורה מודולרית: המוח הזוחלי, שהוא החלק הקדום ביותר של המוח שלנו והמשותף לנו ולזוחלים, אחראי על תפקודי ההישרדות וההתרבות. מעליו נמצא המוח הלימבי, מוח מודרני יותר שאחראי על עולם הרגשות וההעדפות שמייצרות משיכה או דחייה והמשותף לנו וליונקים אחרים. ומעל לשני החלקים הללו נמצא המוח המודרני ביותר, הלא הוא הקורטקס, שאחראי לתפקודי החשיבה הגבוהים, יכולת התכנון כמו גם השליטה ברגשות, ובזכות חלק זה אנחנו מכונים “הומו ספיינס” – האדם התבוני. כחלק מהמודולריות של המוח שלנו, לכל אחד מחלקיו ישנה תפיסת מציאות שונה לגמרי וצרכים שונים, כאשר החלק שבנו שאחראי לתגובות החייתיות והאגרסיביות שוכן במוח הלימבי.
“חשבו על הפעם ההיא שבה “איבדתם את זה”, והתפוצצתם על מישהו – בן הזוג או הילד שלכם, או אולי הנהג של המכונית שלידכם… קרוב לוודאי שגם זו הייתה חטיפה או השתלטות עצבית, אשר, כפי שנראה, מקורה באמיגדלה, שנמצאת במוח הלימבי”.
מתוך הספר אינטליגנציה רגשית מאת דניאל גולמן, בהוצאת מטר
האמיגדלה היא חלק מהמוח הלימבי והיא מקושרת עם תגובות רגשיות למצבי סכנה ובעיקר לפחד ולתוקפנות, והיא גם זו שאחראית במידה רבה לתגובות שלנו ברמה ההתנהגותית. מה שכן, רפרטואר התשובות שלה מוגבל למדי וכולל 3 תשובות אפשריות: להילחם (fight), לברוח (flight) או לקפוא (freeze). התגובות הללו שעזרו לאבות אבותינו להישאר בחיים התאימו בצורה טובה למדי לחיים ביער. כאשר רדף אחריהם נמר באמת היו להם רק 3 אפשרויות כדי להישאר בחיים: להילחם בנמר, לברוח מהנמר או לקפוא במקום כדי שהוא לא יבחין בהם. תגובת הקיפאון מעניינת במיוחד ומבוססת על העובדה שחלק גדול מהטורפים הם בעלי ראייה מרחבית שמבוססת על תנועה, ולכן זוהי אסטרטגיית הישרדות של מינים רבים שפשוט קופאים אל מול טורף אכזרי. אלא שמאז העולם השתנה, ואנחנו עדיין מגיבים כאילו שהנמר רודף אחרינו! כמה פעמים אנחנו מגיבים באגרסיביות למישהו שמבקש מאיתנו משהו, בין אם זה חבר לעבודה או בן הזוג שלנו… כמה פעמים אנחנו רוצים לברוח מסיטואציה מסוימת? או פשוט להיעלם…? ושוב, כמה פעמים אנחנו קופאים אל מול סיטואציה שלא צפינו, נשארים בהקשר שלא מיטיב איתנו או אפילו מסוכן כשמה שנדרש לעומת זאת זה לקום וללכת? ואיך קורה שברגע האמת של המבחן החשוב אנחנו שוכחים את החומר שלמדנו בשקידה? ההסבר לכל ההתנהגויות הללו טמון באמיגדלה. החלק שלעומת זאת אמור לאזן בין הצרכים השונים שלנו ולתת להם מענה הולם הוא הקורטקס, המוח המודרני ביותר. הוא פועל מתוך הבנה, הערכה של המצב ותקשורת, במקום בצורה אגרסיבית ואלימה. הוא אינו שולל את הצורך אלא מכיל ומבין אותו.
רפרטואר התשובות של האמיגדלה מוגבל למדי וכולל 3 תשובות אפשריות: להילחם (fight), לברוח (flight) או לקפוא (freeze)
“שיפוטים, ביקורות, אבחונים ופרשנויות המופנים לאחרים הם כולם ביטויים מנוכרים של הצרכים שלנו. אם מישהו אומר, “את אף פעם לא מבינה אותי”, הוא למעשה אומר לנו שהצורך שלו להיות מובן איננו מקבל מענה. אם אשה אומרת לבן-זוגה, “עבדת מאוחר כל לילה השבוע. אתה אוהב את עבודתך יותר משאתה אוהב אותי”, היא אומרת שהצורך שלה באינטימיות אינו נענה… לרוע המזל את מרביתנו לא לימדו מעולם לחשוב במונחים של צרכים. אנחנו מורגלים לחשיבה של מה לא בסדר באנשים אחרים כאשר הצרכים שלנו לא מקבלים מענה”.
מתוך הספר תקשורת לא אלימה – תקשורת מקרבת מאת ד”ר מרשאל רוזנברג
כאן אנו נוגעים בנקודה נוספת חשובה והיא שמתחת לכל התנהגות אלימה או אגרסיבית שלנו ישנו צורך חבוי, שמהווה טריגר. אנחנו יכולים לדמיין מעין קרחון שקצהו בולט מעל פני הים, אבל שרובו חבוי כי הוא נמצא מתחת לפני הים. מה שנראה לעין זו ההתנהגות שלנו, ומה שחבוי מתחת אלו הם הצרכים.
באיזה צרכים מדובר? בספר OMM דקה אחת של מדיטציה, פטריציו פאולטי מדבר על 3 צרכים עיקריים שיש לאדם: הצרכים הפיזיים (לישון, לאכול, להתרבות), הצרכים הרגשיים (שיכירו בי ויאהבו אותי) והצרכים השכליים (סדר ושליטה). לדוגמא, יכול להיות שמישהו מגיב באגרסיביות לדבר שביקשנו, בפשטות כי הוא רעב, או עייף באותו הרגע, או שמישהו מגיב כך כי לא נתנו לו את תשומת הלב המספיקה או שפגענו בו, או שמישהו נוסף מגיב כך כי הוא מרגיש חוסר שליטה על הדברים ושהם נופלים לו מבין הידיים. כאמור המוח הלימבי שקיים באדם קיים גם אצל יונקים אחרים. זאת הסיבה שכלבים וחתולים זקוקים, מעבר לצרכים הפיזיים של אוכל ושתייה, גם לחום ואהבה, אלו הם הצרכים הרגשיים שלהם. גם נמרים, שהם סוג של חתולים גדולים, הם בעלי מוח לימבי, ושוב גם כאן, מתחת לאגרסיביות שלהם נמצאים אותם צרכים. מצאתי את הסרטון הבא מרתק בהקשר הזה.
זוהי עוד דוגמא לכך שמתחת לאגרסיביות תמיד ישנו צורך כלשהו או פצע של משהו לא פתור. לפני כמה שנים ביקרתי במוסד לגמילה מסמים לבני נוער. המנהל של המקום היה אדם מרשים ובעל תובנות עמוקות על הדברים והתרשמתי במיוחד מחוסר השיפוט והאהבה שהוא הפגין כלפי בני הנוער שהיו מטופלים במקום. אחד שהדברים שהוא אמר ושנחרטו בי היה שהסמים הם בסך הכל הפלסטר, באותה מידה כל התמכרות אחרת היא פלסטר שמכסה על פצע, ואין טעם להחליף פלסטר אחד באחר, במקום זאת צריך לטפל בפצע ולרפא אותו. הוא סיפר למשל על מישהו שהיה מטופל במקום עקב התמכרות למשחקי מחשב, התהליך הוא אותו תהליך: סיטואציה שלא מצליחים להכיל שבעקבותיה חווים כאב גדול ואז – החיפוש אחר משכך כאבים שיעזור להקל על הכאב, זה יכול להיות סם או כל התמכרות אחרת. עד שלא נטפל בפצע, הכאב יישאר וימשיך להציק.
“אנו חיים בעולם שקיימים בו סוגי אלימות רבים, לכן רק סביר שנספוג את תופעות הלוואי שלהם. השאלה איננה כיצד נוכל לשנות את העולם, כי לא נוכל, אלא כיצד נוכל לשפר את מצבנו הפנימי. אין בידינו לשנות את העולם כולו, אך ביכולתנו לשנות את עצמנו. לשנות את העולם הוא תפקידו של האל, ואיש לעולם לא יטיל עלינו את האחריות לכך. אנו נדרשים לשנות אדם אחד על פני האדמה, והאדם הזה הוא אנו עצמנו. ברגע שאתם חשים בבואם של הזרמים הפוגעניים, בצרכים הפרימיטיביים, הגסים, היצריים, במקום להניח לעצמכם להיסחף אחריהם משום שאתם חושבים שאין מה לעשות נגדם, עליכם לפעול. כשאנו מצליחים להיטיב את מצבנו הפנימי, העולם כולו משתנה בעבורנו, משום שאנו מתחילים לראות אותו מבעד למשקפיים אחרים. מדוע מי שמאוהבים חושבים שהעולם יפה? כיוון שלבם מלא יופי ופיוטיות”.
מתוך הספר עוצמת המחשבה מאת אומרם מיכאל איבנהוב
דיאבלו, שמבקש לשנות את שמו לספיריט, יכול להיות דימוי מקסים לחיה הפגועה שבתוכנו, ששוכנת במוח הלימבי. הניסיונות לאלף אותה בכוח לא יצליחו לענות על הצורך החבוי, ואילו הקשבה והתבוננות – כן. כאשר אנו קשובים לצרכים שלנו ושל האחרים נוכל להבין טוב יותר את ההתנהגויות ולפתור את הדברים מהשורש.
“לא חשוב אם הצלחת או נכשלת, אין לדבר כל חשיבות במהלך חייך. הפוך את הסמוי לגלוי ואת הלא מודע למודע, זה העיקר בחיים, ושמור תמיד מעט לא מודע בתרמילך…”
האמנית ג’ורג’ אוקיף
מזמינים אותנו לא פעם “לצאת מהקופסא”. אחת הסיבות להזמנה “לצאת מהקופסא” היא מצב או אירוע אשר חושפים אותנו לבעיה שאין לה פתרון מיידי נראה לעין. לפעמים מדובר במצב בו חסרים לנו רעיונות חדשים ורעננים, או כאשר עלינו להתחיל פרויקט חדש או מיזם יוצא דופן. לפעמים זה קורה כאשר מבקשים מאיתנו להציע רעיון חדש, כמו למשל איך ניתן לשפר את מצב החינוך בארץ, או מה נעשה עם בעיית העוני בישובים מסוימים. במקרים אלה ואחרים מזמינים אותנו לחשוב יצירתית, באמירה: “בואו נחשוב מחוץ לקופסא”. לאמירה זו אנחנו בדרך כלל שוכחים לצרף את החלק השני שלה: “ובואו גם ונחזור ל קופסא כדי לפתור את הבעיה!”. לכן, הקריאה לצאת מה קופסא היא רק הצעד הראשון שבו אנו מתרחקים לרגע מהקופסא. רק כאשר נצא מה”קופסא” נוכל לעזוב את הרעיונות המוכרים והידועים מראש, ולעבור לטריטוריה חדשה של חיפוש וחשיבה. לצאת “מחוץ לקופסא”, פירושו ללכת אל הבלתי ידוע, לצאת להרפתקה שתזמן לנו חשיבה אחרת, משהו לא מוכר, מרחב יצירתי. אך חשוב לזכור שלאחר החיפוש “מחוץ לקופסא” והרחבת החשיבה אל עבר דברים שלא ידענו שאפשריים, עלינו לחזור אל “הקופסא” ולערוך בה שינויים בהתאם לחיפוש. רק כך נוכל להביא חשיבה חדשה ויצירתית.
זהו תהליך שבו עלינו להתחיל לשאול את השאלה החשובה ביותר:
ל מ ה ?
למה לנו לצאת מהקופסא? הרי אנחנו עובדים כל כך קשה לבנות לנו קופסאות ולארגן את עולמנו אז למה לנו לצאת מהקופסא? הרי נעים ונוח לנו שם…
אחת הסיבות העיקריות לרצון לצאת הוא לחפש את הייחודיות שלנו בתוך כל התיאומים וההתאמות, בכל המבנים והתבניות, לראות את הצורה הייחודית לנו. להבין במה אנחנו שונים ומיוחדים…?
אם אכן יש לנו עניין לעזוב את הנוחות, השגרה, החום והנעימות של הקופסא שלנו עלינו לברר דבר ראשון, מאיזו קופסא אנחנו רוצים לצאת?
וכאן באה השאלה השנייה:
מ א י ז ו?
אנחנו מגיעים לעולם עם מתנה מיוחדת שקיבלנו מהורינו, אנחנו גדלים בסביבה שפועלת ומשפיעה עלינו שנים על שנים, ואנחנו עוברים במערכות חינוך שונות ומגוונות. נוסיף לתערובת הזו את סך כל ההצלחות שלנו ואת סך כל הכישלונות שלנו ונקבל אוסף של אירועים ומצבים שמאפיינים את דרך החשיבה שלנו. בכל התהליך של יצירת “הקופסא שלנו” אנחנו נמצאים בגבולות המוכר והנוח ואיננו רוצים לעזוב אותו. בכל פעם שנתקלנו בבעיה דומה או ביחידת מידע, ידענו איך לפעול איתם, איך להגיב אליהם, כך תמיד פעלנו וכך נמשיך לפעול.
אם אכן אנחנו רוצים לצאת מהקופסא, עלינו לחשוב בדרכים לא מוכרות ולבחור בחוסר הוודאות. אנחנו זקוקים לחשיבה מרובת מידע, לחשיבה רב־תחומית כדי שתוציא אותנו מחוץ לקופסא ולאפשר חשיבה חדשה שתאפשר לנו לצאת להרפתקה חדשה – מחוץ לקופסא.
ולאן נצא?
כיצד נאסוף את מה שאיננו יודעים? זוכרים את עליסה בארץ הפלאות והמפתח של דלת הגן הקסום? איך נדע שזוהי באמת הדלת הנכונה שתוביל אותנו לאותו מקום מופלא שאנו מחפשים?
היציאה מחוץ לקופסא היא יציאה למרחב חדש למשך זמן משמעותי, והיא מבקשת חשיבה ארוכת טווח.
ביציאה מהקופסא ל”שום מקום” שהוא אזור בלתי מזוהה אנחנו נעדיף להשתמש באסוציאציות, בהקשרים בין מושגים, בלמידה של תחומים שלא מוכרים לנו עד לרגע היציאה.
אנחנו יוצאים “לשייט” בזרם המחשבות שלנו, בראש פתוח, אין לנו תשובה אחת נכונה לאן נרצה להגיע, נפתחות בפנינו אפשרויות רבות ואנחנו מקווים שאכן השייט יביא אותנו ליבשות חדשות וכשנהיה שם, נדע שהגענו.
ביבשת החדשה אנחנו לרגע לא יודעים, ואנחנו משהים את הצורך לארגן את החדש והלא מוכר בעזרת כל מה שאנחנו כבר יודעים. אם כך עלינו להתחיל ליצור הקשרים בין הידוע לנו ב”קופסא” לבין היבשת החדשה שזה עתה נתגלתה לנו.
סרנדיפיות (הגילוי של דבר מה שלא בכוונה תחילה) מתרחשת כל הזמן. עלינו להיות בקשב מלא כדי לגלות את הקשרים החדשים בין המוכר לחדש, בין יוצא הדופן לשגרתי, בין הידוע לבין המעורפל והלא ברור. אנחנו יכולים ללכת בדרכים מטאפוריות כדי לקרוא את הסביבה החדשה. כמו מה זה נראה? למה זה דומה? יש לנו אפשרות לחפש אנלוגיות בין הסביבה המוכרת לסביבה החדשה, וכמובן ליצור מיני חיבורים חדשים שלא חשבנו עליהם קודם לכן. ואז… אנחנו מוכנים לחזור בחזרה ל”קופסא”, כאשר בתרמיל שלנו מחשבות חדשות, הקשרים יוצאי דופן, הפתעות, דימויים ותפיסות חדשות. בעזרת כל אלה נחזור חזרה אל השאלה שהייתה לנו ב”קופסא” ונסתכל עליה מנקודת מבט חדשה ומחיבור לכל מה שאספנו מחוץ ל”קופסא” בדרך לפתרון. ואז… נחזור ל”קופסא” ונגלה שגם ה”קופסא” השתנתה, התרחבה ושהיא מכילה כעת יותר רבדים.
לָלָה נולדה בקשמיר בשנות העשרים של המאה הארבע־עשרה ונפטרה לקראת סופה של המאה. קרוב לוודאי כי נולדה בכפר באזור סרינגאר, וככל הנראה הייתה בת למשפחה ברהמינית*. האגדה על אודות חייה ושירתה עברה במסורת האוראלית והתייחסויות רשמיות נמצאו רק כארבע־מאות שנה לאחר מותה.
בתקופת חייה הצטלבו בקשמיר זרמים שונים של כמה מן התורות הרוחניות המרכזיות של המזרח: שיוויזם*, סופיזם* ואדווייטה ודאנטה*. ללה לא השתייכה לאף אחת מן הקטגוריות. דרכה מאופיינת בחיפוש פנימי ובעיבוד חווייתי, ואינה מצייתת לדוֹגמה או לטקסטים קדומים. עם זאת, היא למדה ממורים בני זרמים שונים והיכרותה העמוקה עם מגוון התורות באה לידי ביטוי בשירתה.
לתפישתה, האלוהות היא בעצם המודעות, ועל כן אינה בלעדית לאף אחת מהדתות. מודעות זו היא מהות הסגידה. עבור ללה, אין הבדל בין העצמי האינדיבידואלי ובין העצמי האוניברסאלי וייעוד החיים האנושיים הוא להכיר בכך:
אַתְּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ.
אַתְּ לְבַדֵּךְ הַיּוֹם, אֲוִיר הַלַּיְלָה.
אַתְּ כֹּל הַדְּבָרִים הַנּוֹלָדִים אֶל הֱיוֹתָם. כָּךְ גַּם פְּרָחִים אֵלֶּה
שֶׁהִגִּישׁ מִישֶׁהוּ כְּמִנְחָה.
האמת הקבועה והעמוקה של שירתה היא שאין כל מציאות, אלא אלוהים. ללה משתמשת בכינויים מגוונים ביחסה לאלוהות: נשימה, אלוהים, הארה, שיווה (אל המייצג הרס ובנייה מחדש) ושאקטי (האספקט הנשי־יצירתי של שיווה).
אֲנִי, לָלָה, בָּאתִי לְגַן הַיַּסְמִין,
הַמָּקוֹם שָׁם שִׁיוָה וְשָׁקְטִי מַתְנִים אֲהָבִים.
לרוב פונה שירתה אל נוכחות של “אני” ו”אתה” המתחברים לנשימה ולתובנה שממיסה את הדואליות, ומתבטאת בהכרה: אני היא זה. ללה חיה במצב תודעה שבין “I am” לבין “That”, כבמשפט האופנישאדה* הידוע, “Tat Tvam Asi”* כלומר: “אני הוא זה”.
תַּכְלִית בּוֹאֵךְ לָעוֹלָם מִתְגַּשֶּׁמֶת
בֵּין “אֲנִי הִיא”
לְ“זֶה”.
בשירתה כמעט ולא נמצא ציטוט מכתבים. מילים על אודות הדרך, לתפישתה, אינן הדרך עצמה. מעשים, חמלה, מתינות והקשבה הם בעלי המשמעות.
אֵיזוֹ הֲבָנָה צוֹמַחַת מִקְּרִיאָה?
הֶחְלַטְתִּי שֶׁלֹּא הַסְּפָרִים יַכְרִיעוּ
בְּחַיַּי, אֶלָּא כֹּל הָעוֹזֵר לְמוֹסֵס
הִתְאַהֲבוּת וּכְמִיהָה.
אין מידע רב על אודותיה פרט למה שמספרת שירתה. הגייתה הדיבורית, שאינה מכוונת לפילוסופיה או לדת ממוסדת, אלא לעם הפשוט, איפשרה למאות שורות של שירתה להמשיך ולהוות חלק פעיל בשיח בקשמיר לאורך הדורות עד לזמננו.
העובדות הנוגעות לללה הן בגדר ספקולציה, וחלק מהסיפורים שנשתמרו הם בעלי ניחוח אגדי־מיסטי. עם זאת, סיפורים אלה מעידים על האופן בו נתפשה ותואמים לאופי המצטייר מקריאה בשיריה.
כרעיה צעירה הייתה ללה קורבן להתעללות מצד משפחתו של בעלה. חמותה הייתה מניחה אבן בצלחתה ומכסה אותה במעט אורז, כדי להסוות את מנתה הזעירה. ללה מעולם לא התלוננה. היא אהבה לבלות את שעותיה בהתבוננות, ובזמן שנשלחה להביא מים הייתה משתהה במקדשים. יום אחד רצה בעלה להענישה, כי חשב שהיא מבטלת את זמנה לריק במקום לשוב במהרה הביתה (לפי גִרסה אחרת, אמו הסיתה אותו באומרה כי ללה בוגדת בו ועל כן היא מתעכבת תדיר). הוא חיכה לה בשובה חמוש במקל. ללה שבה כהרגלה, נושאת כד מים על ראשה. משראה אותה בעלה, היכה בכד המים, והכד נשבר לרסיסים. המים, לעומת זאת, נותרו לעמוד על כנם, משמרים את צורת הכד. שברי הכד יצרו מעיין, והמקום נקרא ‘אגם ללה’, ונחשב לאגם קדוש בקשמיר.
ללה עזבה את ביתה ואת חיי הנישואין בגיל עשרים וארבע, ונעשתה לתלמידתו של מורה הינדואיסטי, סֶד בָּאיוּ (Sed Bayu). אחד הסיפורים שנשתמרו ממחיש את חתירתה של ללה לאמת ואת יכולתה לאתגר את מוריה.
סד באיו ישב עם תלמידיו ושאל: מהו האור הגדול ביותר? מהו המקום הקדוש ביותר שאליו עולים לרגל? איזה קשר הוא הקרוב ביותר? מהי הנחמה הגדולה ביותר?
ללה מִהרה להשיב: אין עוד אור כאור השמש, אין מקום עליה לרגל המשתווה לנהר הגנגס, אין קשר קרוב יותר מאשר לאח, ואין נחמה גדולה יותר מרעיה.
סד באיו התווכח וענה: אין עוד אור כמאור עיניים, אין מקום עליה לרגל המשתווה לכריעה על ברכיך, אין קשר קרוב יותר מאשר בין אדם לכיסו, ואין נחמה טובה כשמיכה.
ללה הוסיפה לאתגרו: אין אור כמו ידיעת האל, אין מקום עליה לרגל המשתווה לכמיהה עמוקה, אין עוד קשר מלבד אלוהים ואין נחמה המתקיימת בלא הודיה על כך.
כשיצאה ללה אל מסעה הרוחני, היא החלה להתעלם מתפישות מקובלות של לבוש והתהלכה עירומה במצב של בהירות אקסטאטית. בבוקר אחד לעגו צעירים לעירומה, וסוחר בדים גער בהם על זלזולם. ללה בקשה ממנו שני אריגים שווים במשקלם, והניחה אותם על כל אחת מכתפיה. במשך אותו יום בכל פעם שפגשה ביחס של כבוד, קשרה קשר באחד האריגים, ובכל פעם שספגה בוז, קשרה קשר באריג המקביל. בערב שבה אל הסוחר וביקשה ממנו לשקול את שני האריגים. כמות הקשרים לא השפיעה על משקל האריגים, והמאזניים כמובן התאזנו. ללה הדגימה בכך, כי לשבח ולהאשמה אין תוכן בעל משקל של ממש.
אָדָם הוּא מִי שֶׁרוֹטֵט בַּהֲוָיָה.
כָּאֵלֶּה רַק מְתֵי מְעַט יֵשׁ.
מַדּוּעַ לֹא נְהַלֵּךְ עֵירֻמִּים?
ללה ידועה בכינויים שונים בהינדי: Lal Ded, Lal Didi, Mai Lal Didi, שמשמעם, סבתא ללה. בסנסקריט היא מכונה, Lalleshwari, ללה היוגיני* הגדולה, נביאה ומתרגלת בדרך היוגה. שיריה חושפים את טבעה הכפול: עינה האחת מקרינה מבט חם, הנושא איכויות אִמהיות־נשיות, ואילו עינה השנייה חמורה יותר ונוקבת, ונושאת חזון אמת אל תוך הריק. הצד הנשי של שירתה מאופיין בהופעתן של דמויות נשיות, ואף הדרך למצוא את נתיב האומץ מדומה לתינוק הנאבק על חזה אימו עד שהוא מוצא את פטמתה.
מַחְשְׁבוֹתַיִךְ
הֵן כְּיֶלֶד חֲסַר מְנוּחָה וּמְפֻחָד בְּחֵיק אִמּוֹ,
שֶׁאִם אַךְ יֻדְרַךְ
יוּכַל לִמְצֹא אֶת נְתִיב הָאֹמֶץ.
ללה אינה נאמנה למסורת מסוימת, ולכן היא רואה אפשרות לתודעה ערה גם בחיי היומיום:
יֵשׁ הָרוֹחֲצִים בִּבְרֵכוֹת הַקֹּדֶשׁ
וּלְעוֹלָם לֹא יִטַּהֲרוּ.
אֲחֵרִים טוֹרְחִים בִּמְלָאכוֹת הַבַּיִת
וְחָפְשִׁיִּים הֵם מִכֹּל מַעֲשֶׂה.
מצד שני, שירתה מאופיינת בהתבוננות חדה ובלתי מתפשרת, שנעה אל עבר הריקות. פעמים רבות היא משתמשת בשירתה במילים: התמוססות, נמוגות, הטמעה, המעידות כולן על התמזגות. ללה אינה חוסכת במילות ביקורת כלפי החברה וכלפי טקסים דתיים ריקים מכוונה. חזונה נעוץ במודעות ונע אל עבר האין.
אֵין “אַתָּה” אוֹ “אֲנִי”, אֵין חֵפֶץ
לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ, אֵין הִתְבּוֹנְנוּת!
הַכֹּל הוּא זֶה אוֹבֵד בַּזֶּה.
הַמְּלֻמָּדִים הַסּוּמִים לֹא הֵבִינוּ, וּכְשֶׁרָאוּ,
נָמוֹג הֶשֵּׂגָם, עַל שִׁבְעַת מִפְלָסָיו,
בָּאַיִן.
שמה של ללה יצא למרחוק: היא שוטטה ורקדה עירומה, הוגה אל העולם את שיריה. בשיכרון החושים (האופייני לחסידות כמו גם לסוּפיות) הצטרפה אל שמחת הקיום הטהורה כשמודעותה צופה בגוף, אך אינה מזדהה עימו. בשירים רבים, על כן, היא פונה אל עצמה בשמה, כעדה. נראה כי אינה מנסה להרשים, כי אם לחשוף ולהיחשף. שיריה פשוטים, מעוררי תשומת לב המופנית פנימה ונאמנים לחוויה. שירתה מגבירה את האור ומעניקה לה את האומץ להתמודד עם החשיכה.
חָשַׁשְׁתִּי לְרֶגַע,
אַךְ אַף עַל פִּי כֵן לָגַמְתִּי
אֶת יֵין שִׁירָתִי.
הוּא שֶׁהֶעֱנִיק לִי אֶת הָעֹז
לֶאֱחֹז בַּחֲשֵׁכָה,
לְהָרְסָהּ וּלְשָׁבְרָהּ
לִרְסִיסִים.
אופי שיריה לוכד בתוכו את האישי והאוניברסאלי בעת ובעונה אחת. צלילות ראייתה ובהירות שפתה מעניקים לקורא חוויה זכה ונגישה. שירתה משמשת אותה במסעה האישי, ונראה כי דרכה היא מדברת ומחנכת את עצמה, ולעתים אף פונה אל קהל רחב, בקריאה להתעורר.
אַל נָא תְּדַבְּרוּ עַל דָּתוֹת לָרֹב.
הַמְּצִיאוּת הָאַחַת הוֹוָה בְּכֹל מָקוֹם,
לֹא בַּהִינְדּוּאִיזְם בִּלְבַד, אוֹ בָּאִסְלָאם
אוֹ בְּמָסֹרֶת אַחֶרֶת. הָבִינוּ:
מוּדָעוּתְכֶם
הִיא הָאֱמֶת עַל אוֹדוֹת הָאֱלֹהִים.
החל משחר ההיסטוריה האדם תמיד עשה שימוש במילים ובטקסטים על מנת לשמר את רעיונותיו ולהעבירם אל מעבר למרחק המרחב והזמן. תיעוד כתוב מאפשר לנו ללמוד על אורח החיים בימים עברו, על האירועים הגדולים והחשובים, על המלחמות, האמונות הדתיות, ועוד. סביר להניח שללא אותם כתבים מעט מאוד דברים היו מגיעים אלינו בצורתם המקורית.
דוגמא לכך אנו יכולים לשאוב מהמגילות שהתגלו במערות קומראן באמצע המאה הקודמת, מגילות ששפכו אור בפעם הראשונה על כת האיסיים, על אורח חייהם ועל האמונות שלהם, והכל ממקור ראשון ובכתב מקורי של בני הקהילה.
כתבים אלה פותחים לנו פתח לסוג אחר של כתבים, אלו הם הכתבים המיסטיים. אבני הבניין של השפה הן האותיות, והחיבורים שבין האותיות יוצרים מילים, שבתורן מרכיבות משפטים, והחיבור ביניהן מאפשר עושר שפתי ורעיוני כמעט אינסופי. מעבר למימד הגלוי והחיצוני של השפה ישנו גם מימד פנימי יותר, נסתר, ובאופן דומה לאופן שבו ניתן ‘להטעין’ חלקיקים במטען חיובי או שלילי, כך גם ניתן להטעין במילים מטען מסוים, חבוי אף הוא. הדבר קשור בין היתר למצבו הרגשי והנפשי של הכותב ולכוונה העוברת דרכו. הטקסטים המיסטיים של כל המסורות הגדולות הם טקסטים מיוחדים כיוון שחבויים בהם אוצרות שאינם גלויים לעין החיצונית. הדבר נכון לכתבי הקבלה שכולנו מכירים, אך גם לכתבים מיסטיים מהנצרות, האיסלאם, הבודהיזם ועוד.
דתות תמיד צמחו מתוך הקשר מסוים, הקשר שהוא קודם כל תרבותי וגאוגרפי, אך מעבר להקשר הספציפי שבו צמחה כל דת, ישנה גם חוויה אנושית-קולקטיבית שמחפשת כל העת מגע עם ‘הנשגב’. אותו הנשגב הוא מצב תודעה אחר, שאחריו תרו כל המיסטיקנים. הכתבים המיסטיים הם עדותם לחיפוש זה. לכל דת היו דרכים שונות במעט להגיע למצבים אקסטטיים בהם המציאות משתנה ונוצר פתח לתובנות חדשות ורגשות חדשים.
המוסלמים־הסוּפים מקיימים את טקס ה־’זיכּר’ וחוזרים שוב ושוב על שמות האל הקדושים כמו מנטרה מתגלגלת, לאחר מכן הם נוהגים לקיים את טקס ה־’סמע’ הכולל סיבוב על ציר אחד במקום באופן המדמה את תנועת כוכבי הלכת. הסמע היא מעין טכניקה של מדיטציה בתנועה שנועדה להביא את הרקדן הסוּפי להתנסות במצבי תודעה חדשים. ביהדות ישנן התפילה והלימוד הממושך, דרך השכל. התעמקות זו היא שאיפשרה לקבליסטים של ימי הביניים להמריא לגבהים חדשים ומתוך מצבים אלה הם התעלו, ‘קיבלו’ וכתבו את הקבלה. הבודהיסטים העוקבים אחרי דרכו של הבודהה עושים שימוש בתרגילים גופניים, חלקם סגפניים, וכן בתרגולים ממושכים של מדיטציה על מנת לצאת למסעות חקר בתודעה. ולבסוף המיסטיקנים הנוצרים מטפחים את אהבת האל בדמות אדם, המקדישה הכול לאל, כשהאל הוא התרחבות של “ואהבת לרעך כמוך”. מטרתם של כל אלה היא אחת : לבוא במגע ישיר עם האל.
ניתן לומר שחוויות מיסטיות-ארכיטיפיות מעין אלה שייכות לאנושות, ושהן המורשת של כולנו בהיותנו בני אנוש. הן מעידות על האפשרות שיש לכל אדם ואדם. ואכן, כיום בתחום מדעי חקר המוח ישנו מחקר ענף של התודעה האנושית, כולל מחקרים על תרגולים מדיטטיביים שונים, חלק נכבד מהם אף נעשה בשיתוף עם הדלאי לאמה וצוות הנזירים שלו שהתנדבו למחקר.
מתוך הבנת האוניברסליות שבחוויה המיסטית האנושית נולד הרעיון לסדרת הספרים נתיבים מיסטיים, המביאה 8 כתבים מיסטיים נבחרים מ-4 הדתות הגדולות: היהדות, הנצרות, האיסלאם והבודהיזם. כל אחד מספרי הסדרה מהווה גוון נוסף בחוויה המיסטית האנושית, ויחד הם יוצרים מניפה שלמה וצבעונית. הספרים הנוצרים, האיסלאמיים והבודהיסטים רואים אור לראשונה בשפה העברית. מטרת הסדרה היא להנגיש את הטקסטים הללו לקורא העברי ולהדגיש את העושר והמגוון המיסטי האנושי אשר קיים בתרבויות השונות.
הסיפור של סדרת נתיבים מיסטיים הוא במידה רבה סיפורה של הוצאת חדקרן, כיוון שהיא מלווה אותנו מיום ההקמה, ואף קודם לכן.
הכל התחיל בשלהי שנת 2009 כאשר מצאנו את עצמנו יחד עם קבוצת חברים לומדים וחוקרים את הכתבים האלה. נפעמנו מהעומק שהטקסטים הכילו ומהאפשרות להניח אותם זה לצד זה ולראות כיצד ישנם מקומות מסוימים שבהם הספרים התחילו להדהד יחד בהרמוניה. מרוב התלהבות ישבנו ימים ולילות ועסקנו בתרגום, עריכה ועימוד (חובבני בשלב זה) של הכתבים הללו, ולבסוף הדפסנו במהדורות קטנות אותם ומכרנו במחירי עלות לחברים שהתעניינו. כשהביקוש גבר הבנו שכנראה שיש כאן משהו והחלטנו ללכת על העניין ברצינות.
הספר הראשון שהוצאנו לאור כחדקרן היה סוד הסודות, זהו ספרו של המיסטיקן הסוּפי עבד אל-קאדר אל-ג’ילאני בן המאה ה-12, שגדל באזור איראן ועיראק של ימינו. אל-ג’ילאני הוא מייסד הזרם הקאדירי, שנציגיו בארץ יושבים בנצרת ובירושלים.
פתח סוגריים – כשהתחלנו לעבוד על הסדרה היה ברור לנו שלא מדובר רק בסדרה שמפגישה בין ספרים, אלא גם ובמידה רבה בסדרה שמפגישה בין אנשים ובין תרבויות ודתות. היה לנו ברור גם שישראל היא מקום ייחודי שמכיל בשטחו את כל המרבד המגוון הזה של הדתות שנכללו בסדרה. וכך פנינו לחפש עם כל ספר, אנשים מקומיים שחיים את המהות הקיימת בספר כך שילוו את התהליך, ושיביאו איתם ידע מקצועי וניסיון. כך פגשנו את השייח’ ע’סאן מנאסרה מנצרת, אדם מקסים ולבבי, שישב איתנו שעות ארוכות ועזר לנו להבין את המשמעות העמוקה של דבריו של אל-ג’ילאני. בהמשך אף קיימנו ערב השקה בביתו של ע’סאן וקראנו יחד קטעים מהספר. וכך, פתאום, תוך כדי תהליך העבודה, הספר התמלא חיים.
חבר יקר, לבך הוא מראה מבריקה. עליך לנקות אותה משכבת האבק שהצטברה עליה, מכיוון שהיא נועדה לשקף את אור הסודות האלוהיים. כאשר האור של אלוהים שהוא אור השמים והארץ יתחיל לזרוח על ממלכות לבך, מנורת הלב תדלוק. מנורת הלב שוכנת בתוך זכוכית, והזכוכית ככוכב נוצץ או אז חודר הבוהק של הגילויים השמיימיים לתוך לב זה. אור הברק יבקע מענני הסערה של המשמעות, שאינו מהמזרח ולא מהמערב, דולק משמנו של עץ זית מבורך ויאיר את עץ התגלית, כה טהור, כה שקוף עד שהוא מקרין אור על אף שאש אינה נוגעת בו. אז נדלקת מעצמה מנורת החוכמה. כיצד זו תוכל להישאר כבויה כאשר אור הסודות האלוהיים זוהר מעליה? לו רק היה אור הסודות האלוהיים זוהר מעליה, אז גם שמי הלילה של הסודות היו דולקים באלפי כוכבים, וכוכבים אשר יורו לך את הדרך שלך. אין אלו הכוכבים אשר מדריכים אותנו אלא האור האלוהי. מפני שהיה זה אלוהים שאמר: עיטר את הרקיע הראשון בשכיות חמדה, בכוכבים. לו רק מנורת הסודות האלוהיים תדלק באור העצמי הפנימי שלך, אז יגיע גם השאר, בבת אחת או בהדרגה. חלק אתה יודע כבר, חלק ייאמר לך כאן. קרא, הקשב ונסה להבין. שמי הלילה של חוסר המודעות יוארו על ידי הנוכחות האלוהית ועל ידי השלווה והיופי של הירח המלא, אשר יעלה מהאופק בהקרינו אור על גבי אור.
מתוך הספר סוד הסודות מאת עבד אל-קאדר אל-ג’ילאני
הספר הבא שהוצאנו לאור הוא ריקוד האהבה לאלוהים מאת ג’לאל א-דין רומי, זהו ספר שמביא פן קצת פחות מוכר של רומי, שמעבר לשיריו הרוחניים, היה גם שייח’ סופי שישב במדרסה ולימד. בספר זה בחרנו להביא את הדרשות של רומי, ואת המשלים שלו שפחות מוכרים לקורא הישראלי. מדובר בשלל שיחות שלו עם תלמידיו, שיחות השזורות אינספור משפטי חוכמה ומשלים שעוזרים להמחיש את דבריו ומביאים עמם את האותנטיות של חיי היומיום בתקופה ההיא.
במהלך עבודתנו על הספר זכינו לפגוש את עומאר ראיס ז״ל, שאך לא מזמן התבשרנו על מותו בטרם עת. עומאר היה היה מראשי הזרם הסוּפי בישראל, והוא ניהל את המסדר השאד׳לי הישרוטי בעכו. בנוסף לכך עומאר היה אחראי על עבודות השימור של הזאוויה המרשים של המסדר שלו בעכו העתיקה. עומאר ערך לנו סיור בזאוויה שבנו בעכו והסביר לנו על הסימבוליות של הגיאומטריה המקודשת שנמצאת במקום. הוא גם כתב את ההקדמה לספר ׳ריקוד האהבה לאלוהים׳. יהיה זכרו ברוך.
כאשר אנו מתמקדים בכוונה, הדואליות נעלמת. הדואליות קשורה בענפים, בעוד שהשורש אחד הוא. כך הוא הדבר גם בנוגע למורים הסוּפים. למרות שלמראית עין יש להם סגנונות שונים להעביר את הלימוד, למרות שהם שונים במעמדם החברתי, במילותיהם ובפעולותיהם, למרות כל זאת מבחינת הכוונה שלהם, יש להם כוונה אחת, שהיא החיפוש אחר האמת. קחו לדוגמה את הרוח. כאשר היא נושבת לתוך הבית היא מרימה מעט את קצות השטיח, היא מעיפה במערבולת לאוויר ענפים יבשים וחתיכות עשב, יוצרת גלים על פני המים שבבריכה וגורמת להם להיראות כמו שריון קשקשים, ומרקידה את העצים, הענפים והעלים. נדמה לנו שכל התופעות הללו הן שונות ונפרדות זו מזו, ועדיין מבחינת הכוונה, השורש והמציאות, מדובר באותו הדבר בדיוק – בתנועה שיוצרת הרוח”. כאשר אנו מתמקדים בכוונה, הדואליות נעלמת. הדואליות קשורה בענפים, בעוד שהשורש אחד הוא. כך הוא הדבר גם בנוגע למורים הסוּפים. למרות שלמראית עין יש להם סגנונותשונים להעביר את הלימוד, למרות שהם שונים במעמדם החברתי, במילותיהם ובפעולותיהם, למרות כל זאת מבחינת הכוונה שלהם, יש להם כוונה אחת, שהיא החיפוש אחר האמת. קחו לדוגמה את הרוח. כאשר היא נושבת לתוך הבית היא מרימה מעט את קצות השטיח, היא מעיפה במערבולת לאוויר ענפים יבשים וחתיכות עשב, יוצרת גלים על פני המים שבבריכה וגורמת להם להיראות כמו שריון קשקשים, ומרקידה את העצים, הענפים והעלים. נדמה לנו שכל התופעות הללו הן שונות ונפרדות זו מזו, ועדיין מבחינת הכוונה, השורש והמציאות, מדובר באותו הדבר בדיוק – בתנועה שיוצרת הרוח”.
מתוך הספר ריקוד האהבה לאלוהים מאת ג’לאל א-דין רומי
הספר השלישי שהוצאנו לאור היה הטירה הפנימית, ספר מהמסורת הנוצרית שנכתב על ידי הנזירה בת המאה ה-16 תרזה מאווילה, בזמן ששהתה במנזר וחוותה חזיונות על החיים הפנימיים של הנשמה. היא בחרה לייצג את הנשמה בצורת טירה בעלת שבעה היכלות שמסודרים בצורה ספיראלית, כאשר חדרו של המלך, שהוא אלוהים, נמצא במרכז. תרזה הייתה דמות לא רגילה במנזר, היא חוותה חוויות מיסטיות עמוקות והייתה מהסופרות הנשיות הראשונות.
היא הייתה שייכת למסדר הכרמליטני, וכאשר פנינו למסדר הכרמליתי בארץ הפנו אותנו לשני אנשים מקסימים ודוברי עברית שליוו את תהליך התרגום וההנגשה של הספר: ד״ר בנדטו די ביטונטו והאב נויהאוס. המסדר הכרמליתני נקרא על שם הר הכרמל ואחד המנזרים החשובים ביותר שלו נמצא בסטלה מאריס בחיפה. את הספר ליוותה גם פרופ’ רות פיין מהאוניברסיטה העברית, שמתמחה בספרות ספרדית, כיוון שבכתביה של תרזה ניכר גם המימד הספרותי העשיר. וכך, בסנכרוניות נפלאה הספר יצא לאור בשנת 2015, שהייתה שנת ה-500 להולדתה של תרזה.
היום, בזמן שהתחננתי אל אדוננו שידבר במקומי מכיוון שלא הצלחתי לומר דבר ולא היה לי מושג כיצד להתחיל למלא את המשימה המוטלת עלי, עלה בראשי רעיון טוב שאותו אסביר ואשר ישמש הנחת יסוד לדברים שאני עומדת לכתוב: להמשיל את הנשמה שלנו לטירה העשויה כולה מיהלום יחיד או מבדולח צלול מאוד, ובה חדרים רבים, כשם שבשמים יש היכלים רבים. שהרי אם נהרהר בדבר, אחיותַי, נשמתו של הצדיק אינה אלא גן העדן, מקור הנאתו של אלוהים, כפי שנאמר. שכן כיצד לדעתכן ייראה משכן זה, המקום שבו יתענג מלך נבון כל כך, טהור כל כך, מלך רב עוצמה ורב חסד? איני מוצאת דבר שעשוי להשתוות ליופייה ולגדולתה של הנשמה. שכן שכלנו, חד ככל שיהיה, אינו מסוגל להבין אותה, כשם שאין הוא מסוגל להבין את אלוהים, אף שלדבריו ברא אותנו בצלמו ובדמותו. אם כך הוא הדבר, והוא אכן כך, אל לנו להוגיע את מוחנו בניסיון להבין את היופי של הטירה הזאת. כי אף על פי שאנחנו יציריו, קיים הבדל בין הנשמה לבין אלוהים כפי שקיים הבדל בין הנברא לבין הבורא. די לנו בכך שהוד מעלתו אומר לנו שהוא ברא את הנשמה בצלמו כדי ללמדנו על קדושתה הרבה ועל יופייה. כלימה ומבוכה עבורנו להיווכח שבאשמתנו איננו מכירים את עצמנו ואיננו יודעים אפילו מי אנחנו. כלום אין זה סימן לבורות, בנותַי, אם כאשר אדם נשאל לזהותו, אין הוא יודע לענות, וגם לא להגיד מיהו אביו, מיהי אמו ומהי ארץ הולדתו? זוהי אמנם הוכחה לבורות גדולה, אך טיפשותנו תגדל שבעתיים אם לא נתאמץ לגלות מה אנחנו, ונסתפק בידיעה שיש לנו גוף, ורק משום ששמענו על כך, ומפני שהדת טוענת כך, נדע בצורה מעורפלת שיש לנו נשמה. אילו סגולות היא טומנת בחובה? מה ערכה? מי שוכן בתוכה? כל אלה הן שאלות שאנו שואלות את עצמנו לעתים רחוקות בלבד, ולכן אנו עושים אך מעט לשימור יופייה; תשומת לבנו מופנית אך ורק למעטפת או לחומות החיצוניות של הטירה, כלומר לגופנו. שערו בנפשכן, כפי שכבר ציינתי, שבטירה זו ישנם היכלים רבים. חלקם למעלה, חלקם למטה וחלקם בצדדים. ובלב לבה נמצא ההיכל הראשי, שבו מתנהלים המגעים הסודיים ביותר בין אלוהים לנשמה.
מתוך הספר הטירה הפנימית מאת תרזה מאווילה
הספר חיי מילארפה, שנכלל בסדרה מהיום הראשון, הגיע אלינו במפתיע. שמענו מכמה חברים שקיים תרגום שלו לעברית ולבסוף הצלחנו להשיג עותק. מסתבר שהודפסו מאותה גרסה ראשונית רק 20 ספרים וכמעט כולם נחטפו מיד. מי שהיו אחראים לאותה מהדורה מצומצמת היו טלי ריץ שתרגמה את הספר כחלק מהתרגול הרוחני שלה וכפיר אבינון שהפציר בה להביא את הדברים אל הדפוס, שניהם תלמידיו גארצ’ן רינפוצ’ה, יוגי ומורה רוחני משושלת הדריקונג קאגיו של הבודהיזם הטיבטי, שהיא שושלת התרגול שנובעת ממילארפה עצמו.
כבר בפגישה הראשונה שלנו הרגשנו את החיבור העמוק והחלטנו לצאת לדרך משותפת ולפרסם את הספר. משם פירקנו אותו לגורמים והלחמנו בחזרה, פיסה אחר פיסה, עד שהספר נצץ אפילו יותר. את השיוף הסופי עשה ירון בהיר, שעשה לספר עריכה מדעית ודייק אותו לגרסה הטיבטית המקורית.
מקום מגוריי יהיה מערה ריקה – על כן אין לי צורך בבית. גם אם ימלוך אדם על היקום כולו, ברגע המוות יהיה עליו לוותר על הכול. זה המוותר על הכול כעת יחווה אושר בהווה ובעתיד. לכן – בניגוד גמור למעשיהם של אחרים – ויתרתי עכשיו על הכול ועל כולם. אל נא תצפי ממני להיות גבר במובן הארצי”. “אם כך”, היא השיבה, “התרגול שלך מנוגד לזה של אנשים דתיים אחרים?” “דבר ראשון, אלו שכל מעייניהם במטרות הארציות מסתפקים בלימוד של כמה ספרי דת. הם מתענגים על הצלחתם שלהם ועל כישלונם של אחרים. בשם הדת, הם עוסקים בכל מאודם בצבירת רכוש ומוניטין. הם מתהדרים בשמות קדושים ועוטים גלימות צהובות. לאנשים אלו אני מפנה עורף, וכך אעשה תמיד. אולם דרכם של מתרגלים רוחניים אחרים, אם תודעתם ותרגולם לא הושחתו באופן זה, מתאימה לדרכי, וללא קשר לסוג הבגדים שילבשו, לא אוכל להפנות להם את גבי. מתרחק אני רק מאלו שלא עוקבים אחר המשמעות האמיתית, המהות של הלימוד”. “מעולם לא פגשתי מתרגל רוחני שכמותך. מראך אף עלוב משל קבצן. איזה סוג של מסורת המָאהָאיָאנָה זאת?” “הטובה מכולן. מדובר בדרך המשליכה את שמונה ההתניות הארציות לכל הרוחות, כדי להגשים הארה בחיים אלו. הופעתי תואמת מסורת זו”.
מתוך הספר חיי מילארפה מאת צאנג ניון הרוקה
והנה הגענו לאמצעו של המסע: ארבעה ספרים, ארבע קהילות מקומיות, ארבעה ספרים שעוד נותרו. איך ימשיך המסע המופלא הזה ואת מי נפגוש בדרך? את כל זאת נגלה בהמשך, מה שבטוח שיהיה מעניין.
הסיפור שלפנינו עבר את מבחן הזמן של חוכמת ההמונים ולכן יש בו אמת, כזו שאיננה בהכרח אמת היסטורית. מילארפה – ״האיש הגדול העטוי בד כותנה״ – היה אחד מגדולי המורים הרוחניים והמשוררים של טיבט. את סיפור חייו של מילארפה ניתן לקרוא כסיפור הרפתקאות מרתק וצבעוני של סכסוכים, אינטריגות, מאגיה שחורה והרבה דרמה; אפשר לקרוא אותו כמדריך לבודהיזם הטיבטי – אחד הזרמים העמוקים, המאתגרים והתובעניים ביותר בבודהיזם; ואפשר לקרוא אותו כמסע רוחני של אדם שהיה חוטא גדול והפך למורה גדול, בדרך שאינה קצרה ואינה קלה, בחיפוש אינסופי אחר שלמות הרוח במעמקים הגדולים ביותר האפשריים לאדם, ובחמלה שאין לה סוף.
מילארפה נולד למשפחה עשירה. כשמת אביו נלקח כל רכושם על ידי קרובי משפחתו. מילארפה הצעיר, שהיה בעל כוחות על טבעיים ושעסק אז במאגיה שחורה, גייס את כוחות הטבע לנקמה איומה, שבה נהרגו מאות אנשים. לימים הוא הבין את עוצמתה המזיקה של הנקמה והלך ללמוד אצל המורה הגדול מארפה. שם הוא זכה ליחס שנראה לעיתים כהתעללות כמעט, כאשר המורה ציווה עליו להקים מגדלים ואחר כך להרוס אותם, ועוד כהנה וכהנה מעשי השפלה, לכאורה. רחמיה של אשת המורה נכמרו עליו והיא ניסתה לדבר בשמו של מילארפה ואפילו לשלוח אותו ללמוד ממורה אחר כאשר בעלה סירב ללמדו. בשלב אחר מילארפה ישב עוד שתים-עשרה שנים והתאמן בנחישות רבה. ואז, כשהתעורר לאמת, היה למורה נודד ומשורר מיסטי גדול, שהעביר את תורתו לתלמידות ולתלמידים רבים במסורת שנמשכת עד לימינו.
במה נוגע סיפורו של מילארפה לחיינו?
למה הלך מילארפה למארפה? כי הוא ידע לעצור ולזהות. היתה לו התבונה לעצור את שטף השנאה והנקמה שסחף אותו. כך זיהה שלושה דברים חשובים: את עצם היותו נתון בשטף השנאה והנקמה; את הטבע הער, החכם והחומל שבתוכו – גם אם זה היה עכור למדי, זמן רב מדי; ואת הצורך שלו לקבל עזרה ממורה. לכן הלך למארפה – על מנת להתאמן בידיעה הזאת ולהופכה לאורח חיים. כולנו מועדים למעשים שמזיקים, לשימוש בלשון אלימה, למחשבות של שנאה ושל גזענות; כך היה מילארפה הצעיר. אבל הוא עצר. העצירה, השהייה העמוקה עם טבעו האמיתי, הפכה את תודעתו לצלולה והוא ראה את טבעו הער ואת החמלה הטבועה בו מלידה. הבנה זו שלחה אותו למארפה, המורה שלו.
מי לא חווה את נפילתם של המגדלים שבנה שוב ושוב? מארפה המורה היה, אם כן, נציג נאמן של המציאות. הוא לימד את מילארפה לפחות שני דברים: אחד היה טעם קשה של מה שעברו קורבנותיו. אבל הוא גם הראה לו מעט ממה שהמורה הגדול, הלוא הוא המציאות, מביא לנו מדי יום: כלייתם של הדברים שאנחנו מציירים ובונים לנו, לעיתים קרובות באופן מהיר, בוטה, ובלא הודעה מוקדמת.
הבטחות שווא של פתרונות רוחניים מהירים מצויות אצלנו בכל עבר, אלה גורמות לנו להתרוצץ ממורה למורה ומסדנה לסדנה בתקווה למצוא שם תשובה. מילארפה היה נחוש, מתוך אמון עמוק במורה, בטבעו הטהור וביכולת התובנה והשקיטה שלו עצמו. זאת, למרות שהיום-יום אצל מארפה יכול להצטייר כקשה ומשפיל. הנחישות הזו אינה האמביציה להישג. להיפך, היא יודעת שההישג מצוי, אבל שצריך לטפחו, כמו השקיית עץ, כמו הזנת הגוף. זוהי נחישות שיודעת שהאימון בחייו של אדם ער מתרחש כבר מהיום הראשון, גם אם אין זה נראה כך. היא יודעת גם שהאימון הזה הוא לעולם. אין לו תחנה סופית, אין לו סיום, והוא דורש עקביות.
מילארפה ספג עלבונות, ומה שנראה למראית עין כהתעללות. אפשר לשער שרק כאשר ויתר סופית על כל רצון לשמור על כבודו, הוא ראה את כבודו שלא נפגע מעולם. כשוויתר על הרצון להבין מה עושה לו המורה, הוא הבין שידע מאז ומתמיד, ושלא היה על מה לוותר, ושהכול הוא שלו ממילא. כשוויתר אפילו על הרצון להשתחרר וללמוד, השתחרר ולמד.
מילארפה לא נשאר עם תובנותיו הנפלאות. הוא ראה שהתובנה והנחישות אינן רכוש שלו, ושעליו למסור אותן הלאה על ידי הנחיית תלמידים, כתיבת שירה, הליכה בעולם וטיפוח הטבע הער אצל מי שלא חווה אותו עדיין.
מערכות יחסים לא פעם לוחצות לנו על הכפתורים הכי רגישים שלנו ומציבות לנו מראה לעצמנו, על שלל הרגלינו ושכנועינו. אם נחשוב על כך לכל אחד מאיתנו יש נקודות עיוורון לגבי עצמו, ומרוב שאנחנו עושים את הדברים באופן מורגל אנחנו לא שמים לב לכך ובטוחים שהדרך שלנו היא הדרך היחידה. זה בדיוק העניין, זוהי הדרך היחידה – שלנו. ולכן במפגש עם האחר, שגם לו יש דרך יחידה משלו, ששונה משלנו, האחר מהווה באופן בלתי נמנע מראה עבורנו.
יש סיטואציה מאוד חביבה שרומי מתאר בספרו ריקוד האהבה לאלוהים, שבה פיל אחד שמובל לגדת הנהר נבהל כשהוא רואה את הבבואה של עצמו, בחושבו שמדובר בפיל אחר. והרי זאת ההשתקפות שלו עצמו. פעמים רבות אנחנו ממש כמו הפיל הזה שנבהל כשהוא רואה את עצמו במפתיע.
כאשר מערכות יחסים מגיעות לרמה מסוימת של אינטימיות הן מהוות עבורנו מראה לעצמנו, ולעיתים זה יכול להיות גם כואב ולא נעים. מצב זה אף מוביל פעמים רבות למשברים בין בני זוג או אפילו לפרידה. קיימת אפשרות נוספת במערכות יחסים והיא להיעזר בהן למען ההתפתחות שלנו. זה מעבר עדין שיכול לעשות פלאים בחיינו אם נצליח ליישם אותו. אחד הרעיונות החשובים שבודהה דגל בהם, ושלמרבה הצער נדחקו הצידה לאורך השנים, היה החשיבות של השהייה בקבוצה, עם אנשים ששונים מאיתנו, בדיוק מהסיבה שדרך האחרים אנחנו יכולים לראות את עצמנו.
לפני כמה ימים צפיתי בריאיון שעשו בשנת 1995 עם סטיב ג’ובס ובו הוא סיפר שכשהיה ילד השכן שלו הזמין אותו יום אחד אליו הביתה והראה לו מכשיר שהוא בנה. המכשיר היה פשוט למדי והורכב ממנוע, קופסת שימורים וגומיה שחיברה ביניהם. אותו שכן לקח חופן אבנים מחוספסות מהגינה, הכניס אותן לפחית המסתובבת, ואמר לג’ובס לחזור למחרת. כשהוא חזר למחרת האבנים הפכו לחלוקי נחל מלוטשים. ג’ובס סיפר בריאיון שהדימוי הזה נשאר איתו לאורך השנים ושהוא עזר לו להבין את החשיבות של עבודה בצוותים עם אנשים ששונים ממך, ושדווקא ריבוי נקודות המבט והחיכוך שנוצר תודות להן גורמים לפרויקט להשתפר ולהפוך לאבן-חן מלוטשת.
אותה ההבנה של ג’ובס נכונה גם לגבי מערכות יחסים וזוגיות. בטח תגידו עכשיו משהו כמו “אבל איך אתה לא יודע שגברים ממאדים ונשים מנגה”, כשמו של הספר המפורסם, או במילים אחרות, זה הרבה יותר מסובך כאשר מדובר במערכות יחסים אינטימיות בין גבר לאשה! נכון. זה באמת יותר מסובך. אך אני חושב שכגודל הסיבוך כך גודל ההזדמנות ללמוד משהו חדש.
תחשבו על הפעם שבה למדתם ללכת או לרכב על אופניים. תחשבו על כל הנפילות שבדרך ועל כך שבסופו של דבר הצלחתם, למרות שזה נראה מסובך… גם ד”ר הארוויל הנדריקס, מפתח שיטת האימגו מדבר על האפשרות המיוחדת שטמונה במערכות יחסים:
“בחברה של ימינו נוטים להתייחס אל הנישואים כאל תיבה. ראשית, אתם בוחרים לכם בן-זוג! לאחר מכן אתם נכנסים אל התיבה! ואז, אחרי שהתמקמתם, אתם מתבוננים לראשונה בבן־זוגכם לתיבה. אם הוא מוצא חן בעיניכם — אתם נשארים, אם לא — אתם יוצאים מן התיבה ומחפשים לכם בן-זוג אחר… ואולם, הפתרון הזה הוא בעייתי, שכן החלפת התיבות כרוכה בסבל רב – הפרדת הילדים, חלוקת הרכוש והוויתור על החלומות, כל אלה גורמים סבל. בני-הזוג חוששים להסתכן שוב בקשר חדש, שמא גם הקשר הזה לא יעלה יפה. גם דיירי התיבה האחרים, הילדים, ניזוקים מן הבחינה הרגשית. הם גדלים בתחושה שהם אחראים לגירושים, ומלאים בספקות שמא לא יידעו לעולם טעמה של אהבה בת-קיימא. לרוע המזל, רבים סבורים שבמקום הגירושים יש פתרון חלופי אחד: להישאר בתיבה, לסגור היטב את המכסה שלה ולהשלים עם מערכת יחסים מתסכלת לכל ימי חייהם. הם לומדים להתמודד עם הנישואים הריקים באמצעות התמכרות לאוכל, לטיפה המרה, לסמים, לפעילויות שונות, לעבודה, לטלוויזיה ולדמיונות רומנטיים, והם מניחים שכמיהתם לאהבה אינטימית לא תתגשם לעולם… אני מציע השקפה אחרת על קשר האהבה, השקפה מדויקת יותר, לדעתי, ומעוררת תקווה. אין לראות בנישואים מצב קבוע של שני אנשים שאינם משתנים. הנישואים הם מסע רוחני ונפשי המתחיל בלהט המשיכה ההדדית, נמשך ועובר במישור הטרשים של הגילוי העצמי ומגיע לשיאו בכינון קשר בר-קיימא, קשר אינטימי ומלא אושר. השאלה אם אתם ממשיכים את הפוטנציאל הזה של הנישואים, אינה תלויה ביכולתכם למצוא את בן-הזוג המושלם, אלא בנכונותכם להתוודע אל החלקים הסמויים של עצמכם”.
מתוך הספר לבסוף מוצאים אהבה מאת ד”ר הארוויל הנדריקס
המסע המשותף הוא ארוך, ושונה ממערכת יחסים אחת לשניה. כדי לצאת לדרך שבה ניתן להפוך את מערכות היחסים שלנו למקור של גדילה והתפתחות, אספתי עבורכם כמה טיפים וכלי עזר מספרים בנושא שאנחנו בחדקרן מעריכים במיוחד.
כאשר בן/בת הזוג אומרים לנו משהו שמעצבן אותנו, גם כשאנחנו בטוחים שהם טועים ואנחנו צודקים (כמעט תמיד), כנראה שמתחת לפני השטח יש גרעין מסוים של אמת בדברים שלהם. גם אם הם לא הביעו את עצמם בצורה רגישה ואוהבת, גם אם חווינו את הדברים שמתקפה, עדיין כנראה שיש שם משהו שחשוב שנשמע. נכון, זה לא קל להקשיב כשהיחסים טעונים, אבל מדובר ביכולת שניתן לפתח דרך אימון, ממש כמו שריר. אחת השיטות הטובות ביותר שמצאנו היא זו של תקשורת מקרבת, זו שיטה שפיתח ד”ר מרשאל רוזנברג שעוזרת לשפר את התקשורת בין בני אדם, הן בצד של מי המקשיב והן בצד של מי שמביע את רגשותיו. לכולנו יש מה ללמוד ולשפר בתקשורת שלנו, וזו יכול להיות מתנה נפלאה לנו ולבני הזוג שלנו, כזו שיכולה לפתוח בפנינו דלת חדשה של הבנה ואינטימיות.
“תקשורת מקרבת מנחה אותנו להגדיר מחדש איך אנחנו מביעים את עצמנו ושומעים אחרים. במקום שהמילים שלנו ימשיכו להיות תגובות אוטומטיות ושגורות, הן הופכות לתגובות מודעות, המבוססות על הערנות למה שאנחנו קולטים, מרגישים ורוצים. אנחנו מונחים לבטא את עצמנו בכנות ובבהירות ובו־בזמן להעניק יחס מכבד ואמפתי לאחרים. בכל דו־שיח אנחנו מגיעים לכלל שמיעה של הצרכים העמוקים יותר שלנו ושל הזולת… במצבים של שיפוט וביקורת, תקשורת מקרבת מחליפה את דפוסי ההתגוננות, ההיסגרות או התקיפה הישנים שלנו. היא מביאה אותנו לראות את עצמנו ואת הזולת, כולל כוונותינו ומערכות היחסים שלנו, באור חדש. ההתנגדויות, ההתגוננויות והתגובות האלימות – פוחתות. כשאנו ממקדים את תשומת-הלב שלנו בזיהוי של מה אנו רואים, מרגישים וצריכים, במקום באבחון ובשיפוט, אנחנו מגלים את עומקה של החמלה שלנו. מתוך הדגש שהיא שמה על הקשבה עמוקה לעצמנו ולאחרים, תקשורת מקרבת מטפחת כבוד, תשומת-לב ואמפתיה ומולידה רצון הדדי לנתינה מהלב. אף שהתייחסתי אליה כאל ״תהליך תקשורת” או ״שפה של חמלה”, תקשורת מקרבת היא יותר מאשר תהליך או שפה. ברובד עמוק יותר, זוהי תזכורת מתמדת למיקוד תשומת-לבנו במקום שבו יש סיכוי גבוה יותר שנקבל את מה שאנו מבקשים”.
מתוך הספר תקשורת לא אלימה – תקשורת מקרבת מאת ד”ר מרשאל רוזנברג
איך עושים את זה בפועל? מדובר בשיטה מרובדת הדורשת למידה ותרגול, תוכלו ללמוד אותה יותר לעומק מהספר תקשורת לא-אלימה תקשורת מקרבת שפה לחיים שכתב ד”ר רוזנברג.
לפעמים אנחנו שוכחים את הדברים הבסיסיים ביותר כמו לעשות משהו אוהב עבור בן/בת הזוג שלנו. יש משל עתיק שמספר על ההבדל בין גן עדן לגיהינום: אדם מסוים שמגיע לגיהינום רואה מעין צלחת נזיד גדולה ומסביבה עומדים במעגל המוני אנשים רזים ומורעבים. כל אחד מהם מנסה לאכול מהנזיד, אך הכף הארוכה שבידו אינה יכולה להגיע לפה שלו וכך כולם נותרים רעבים. לאחר מכן הוא מובל לגן-עדן ושם הוא רואה את אותו מחזה בדיוק, רק שהפעם עומדים מסביב לקערה אנשים בריאים ומדושנים. בהשתוממות הוא מנסה להבין ממה נובע ההבדל, שכן התנאים הם אותם התנאים בדיוק, ואז הוא רואה שבמקרה השני כל אחד מהאנשים מאכיל את זה שמולו בעזרת הכף הארוכה וכך יוצא כולם ניזונים. כל אחד מתמקד בנתינה לאחר ולא באנוכיות, וכך כולם מקבלים מענה לצרכים. ובמילים אחרות, המפתח למציאות שלנו נמצא בידינו.
לאמה אולה נידהל כותב על כך בספרו בודהה ואהבה:
“שני מושגים שונים קשורים מיסודם למילה הגמישה מאוד “אהבה”: היצמדות ונדיבות. ההגדרה הנפוצה יותר מתארת מערכת יחסים של “ציפייה” או תובענות, בעוד שבמערכי התודעה של אנשים מתורבתים, האהבה מתבטאת כגישה משחררת ומעניקה. האהבה ה”לוקחת” מובילה לרגשות של היצמדות, קנאה, כעס ואנוכיות ילדותית, בעוד שהאהבה ה”נותנת”, שהיא חלק בלתי נפרד מעיקרי הבודהיזם, מקיפה את כל המישור המהנה של אהבה, חמלה, שמחה אוהדת ויישוב דעת. באהבה הקונבנציונלית, שבה האדם מרוכז בעצמו, המרחב חסום ומדולדל. הכול נעשה לחוץ. אנחנו חיים בעבר או בעתיד ומנסים לשלוט בכל מה שהוא חדש ורענן. אנחנו משקיעים אנרגיה במצבים וברגשות שהם לעתים מאושרים ולעתים מכאיבים, ובסופו של דבר אינם מציעים שום דבר משמעותי וקבוע. כשמצבנו הרגשי מלא בציפיות ובדאגות, איננו חווים אף פעם את העושר של מה שקורה באמת כאן ועכשיו, ולכן איננו יכולים לממש את האושר או ליהנות ממנו. במקום זאת, אנחנו עסוקים במה שהיה או במה שיכול היה להיות, או בתוכניותינו לעתיד. אנחנו מפספסים את הסיכוי להצטרף לזרימה של “כאן ועכשיו” כי איננו מסוגלים לבטוח ברגע הנוכחי ואנחנו מבקשים ללא הרף ערובות והבטחות. כך אנחנו מאלצים את בן או בת הזוג לשקר, כי הם אינם יכולים להבטיח או לִצפות מה יעשו בעתיד, או כי הם רוצים להגן על האהוב/ה הנוירוטי/ת. הרצון לבעלות על בן או בת הזוג עשוי להביא תחושת ביטחון זמנית למערכת היחסים, אבל הוא אינו זורע גורמים לאושר בר קיימא, ומעל לכול, הוא מעכב קשות כל התפתחות רוחנית. במקום זאת, ההיצמדות המוגזמת לבן או בת הזוג מבלבלת ומרחיקה את שני בני הזוג מהיעד האמיתי – התפתחות משותפת… שותפות מוצלחת משגשגת בשל נכונותם של שני הצדדים להעדיף את רווחת האחר על פני רווחתם שלהם. כשגבר מתייחס לאישה כאל מלכה והיא מתייחסת אליו כאל מלך, התנהגות אצילית זו ממוססת את כל המגבלות המפריעות לצמיחה. גישה מעשירה שכזו מאפשרת צמיחה של אהבה חיה ומשלימה”.
מתוך הספר בודהה ואהבה מאת לאמה אולה נידהל
מערכות יחסים לא נוצרות בחלל ריק. ההעדפה שלנו לבן/בת זוג מסוימים קשורה במידה רבה למערכות היחסים שהיו לנו בילדות המוקדמת, ובאופן מיוחד למערכות היחסים עם ההורים שלנו. במובן מסוים מערכות היחסים שלנו כאנשים בוגרים באות פעמים רבות “לתקן” את הקשרים שהיו לנו עם ההורים שלנו ולכן כנראה שיהיו בבני הזוג שנבחר לעצמנו (ובאופן הדדי שהם יבחרו להם) מאפיינים דומים לאלה של אבא ואמא שלנו.
ד”ר הארוויל הנדריקס לוקח את הרעיון הזה ומעמיק בו מאוד בספרו לבסוף מוצאים אהבה, הספר מבוסס על שיטת האימאגו שפיתח ד”ר הנדריקס, שיטה שמיועדת לעזור לנו להתגבר מאבקי הכוח הקיימים במערכות היחסים שלנו ומראה כיצד הם נובעים מתסכולים מתקופת הילדות שלנו מצרכים שלא קיבלו מענה:
“כולנו התחלנו את חיינו שלמים ומלאי חיות, צמאים להרפתקות החיים, אבל כולנו עברנו מסע נדודים מסוכן דרך ילדותנו. לאמיתו של דבר, התחלנו להיפגע כבר בחודשי חיינו הראשונים. חישבו על דרישותיו הבלתי פוסקות של התינוק. כאשר הוא מתעורר בבוקר, הוא בוכה כי הוא רעב. אחר-כך הוא בוכה כי החיתול שלו רטוב וצריך להחליפו. אחר-כך הוא רוצה שיחזיקו אותו, והרי זו תשוקה גופנית עזה כמו הצורך באוכל. אחר-כך התינוק רעב שוב ושב ובוכה כדי לקבל אוכל. הוא סובל מגזים בקיבתו ובוכה מתוך כאב. הוא מודיע על מצוקה בדרך היחידה שהוא מכיר – בכי בלתי מובחן. אם הוריו (או מטפליו) ערים לצרכיו, התינוק מקבל אוכל, חיתוליו מוחלפים, מחזיקים אותו, מנענעים אותו ובאותם רגעים הוא מרוצה. אבל אם המטפלים אינם מבינים מה מציק לו, אם אין הם מקדישים לו תשומת-לב מתוך חשש שמא יפנקו אותו, התינוק חש חרדה פרימיטיבית: העולם אינו מקום בטוח. כיוון שאין הוא מסוגל לדאוג לעצמו או לדחות את סיפוק צרכיו, נדמה לו שהתגובה המיידית לצרכיו, הבאה מהעולם החיצון, היא אמנם שאלה של חיים ומוות. אף-על-פי שאתם ואני לא מסוגלים לזכור את חודשי החיים הראשונים, המוח העתיק שלנו עדיין לכוד בתוך נקודת המבט התינוקית הזאת. אף-על־פי שאנחנו מבוגרים ומסוגלים לדאוג לכך שנהיה שבעים, יבשים ומחוממים, משהו סמוי בתוכנו עדיין מקווה שהעולם החיצון יטפל בנו. כאשר בני-זוגנו עוינים כלפינו או סתם אינם עוזרים לנו, נדלקת נורת אזהרה בעמקי המוח העתיק שלנו ואנו פוחדים מפני המוות. וכפי שתיווכחו במהרה, מערכת אזעקה אוטומטית זו ממלאת תפקיד נכבד בחיי הנישואים”.
מתוך הספר לבסוף מוצאים אהבה מאת ד”ר הארוויל הנדריקס
ד”ר הנדריקס מסביר שמשום מה אנחנו מתחילים את הנישואים בציפייה שבני זוגנו יחזירו לנו באורח פלא את תחושת השלמות שחווינו ברחם, לפני שיצאנו לעולם החיצון. כאילו שבידם של בני הזוג המפתח שפותח את אותו השער הנעול. העובדה שהם לרוב אינם מצליחים בכך היא אחת הסיבות העיקריות לסבל שאנו חווים בסופו של דבר.
וזהו רק חלק קטן מתורתו של ד”ר הנדריקס, שכוללת גם כלים מעשיים שיוכלו לעזור לנו להפוך את מערכות היחסים שלנו לטובות ומספקות יותר.
הטיפ האחרון לקוח מספר ששמו יכול להישמע מפתיע בפוסט כזה, מדובר בספר גירושים רוחניים שכתבה דבי פורד. אבל האמת היא שמדובר יותר מכל בספר על מערכות יחסים. את השיעורים העמוקים שלמדה פורד היא למדה מתהליך הגירושים הקשה שעברה. המסר שלה יכול להיות רלוונטי לכולנו, בין אם אנחנו נמצאים במערכת יחסים ובין אם לא. פורד מדברת על החשיבות של לאהוב את עצמנו, בלא תלות באחר, ולהשתמש במה שהחיים מביאים לנו כ-“שעונים מעוררים”. הסבל שאותם “שעונים מעוררים” מביאים עימם יכול לטהר אותנו ולהזכיר לנו את הטבע האלוהי שבנו. מערכות יחסים משכיחות מאיתנו פעמים רבות את הקשר האינטימי ביותר שלנו, עם מי שעמו אנחנו חולקים את הסודות הכי כמוסים שלנו – עצמנו. בין אם אנחנו בזוגיות ובין אם לא חשוב שנלמד לאהוב את עצמנו. זה ישחרר את הכבלים של התלות באחר, ויאפשר למערכת היחסים להיות חופשיה וזורמת יותר. אין זה אומר שלא חשוב להביע אהבה כלפי בן/בת הזוג… זה פשוט מייצר סוג של איזון.
יש תרגיל מאוד מעניין שממחיש את העניין. כאשר שני בני אדם ניצבים זה מול זה בעמידה ומצמידים את כפות הידיים שלהם, הם הופכים להיות תלויים זה בזה. הם מתחילים להישען קדימה ואחורה והשני צריך לזוז בהתאם. זה שנשען יותר מידי כלפי האחר יכול בקלות לאבד את שיווי המשקל וליפול אם השני משחרר לפתע את ידיו. במידה רבה הדימוי הזה נכון גם למערכות יחסים, עלינו להיות יציבים בתוך עצמנו ומתוך המקום הזה ליצור את היחסים עם האחר. אם נזכור להשקיע גם בעצמנו מידי פעם, מערכות היחסים יהפכו למקור של עושר ותזכורת לטבענו האלוהי:
“החיים מזמנים לנו הזדמנויות רבות להתעורר אל הטבע האלוהי שלנו, הביטוי הגבוה ביותר של עצמנו. יש הקוראים להזדמנויות אלו ‘שירות יקיצה רוחני’ על פי רוב הן מופיעות בתקופה של מצוקה גדולה… בזמן משבר זה יש לנו הזדמנות לחקור את עולמנו הפנימי, ולהתחיל בהיכרות אינטימית עם העצמי שלנו על כל צדדיו, על האור ועל החושך שבו. אומרים שניתן ללמוד בעשרה ימי ייסורים יותר מאשר בעשר שנות שביעות רצון… ייתכן שללמוד לאהוב את עצמנו בשלמותנו – את ה״טוב״ ואת ה״לא כל כך טוב״ שבנו – זו המשימה הקשה ביותר שהוטלה עלינו אי פעם. לימדו אותנו שכדי להרגיש נאהבים, עלינו למצוא מישהו שיאהב אותנו. אך כשאהבה זו נכשלת, אין זה מפתיע שאנחנו חוזרים אל אותו התכנות השלילי שאנו נושאים עמנו לגבי האהבה והחיים, כדי להסביר את הכישלון. פחד, תסכול, עצב ובדידות עלולים להפוך לבני לוויה תמידיים. המחשבה שאיננו ראויים לאהבה ושאנו בלתי רצויים מגבירה את תחושת חוסר הערך, בעודנו נאבקים למצוא סיבות למצבנו. לעתים קרובות אנחנו מדוכאים או כועסים ומנהלים דיאלוגים פנימיים בנוסח ״אני לא יכול לבטוח באף אחד״, ״החיים בזבל״ או ״לעולם לא אתן לאף אחד לעשות לי דבר כזה שוב״. כל הרגשות השליליים והמסרים הכואבים האלה נדחסים לתוך התודעה שלנו. ואם יישארו ללא בדיקה, אנחנו עלולים להפנות אותם חזרה אל עצמנו. הזנחת פצעים פנימיים מובילה ליחסי התעללות, להתמכרויות, לאובססיות, לדכאונות, למחלות כרוניות, ולראייה שלילית של עצמנו, של הזולת ושל העולם. גרוע מכך, אם לא ננצל את ההזדמנות להתבונן בעצמנו ולרפא את הכאב, סביר שנחזור על הכשלונות שלנו. חיוני להשתמש בזמן הזה כדי להתרפא. ריפוי הוא הנתיב המחזיר לנו את היכולת לראות את השלמות באנושיות. מודעות זו היא שנותנת לנו הזדמנות לחזור לקשר העמוק ביותר שזמין לכל אחד – הקשר שלנו לבורא האלוהי”.
מתוך הספר גירושים רוחניים מאת דבי פורד
מערכות יחסים יכולות לעזור לנו להתפתח אם רק נדע להתבונן במראה שהן מציבות לנו, זאת כיוון שהן מאפשרות לנו לראות את מה שאיננו יכולים לראות באופן טבעי – את עצמנו. החיים הם מסע, וכל מערכת יחסים גם היא מסע. ברגע אחד אנחנו נמצאים על ראש ההר וברגע אחר אנחנו בתחתית העמק. כל זה מתגמד כשאנו מתמקדים ביעד שלעברו אנו מתקדמים. אם באמת מטרתנו להשתפר ולהתפתח, מערכות יחסים הן כלי נפלא לכך, לא תמיד כלי פשוט ונעים, אך כזה שיוכל ללמד אותנו רבות על עצמנו אם נצליח להיות פתוחים יותר למראה שהאחרים משקפים לנו ולראות את בן/בת הזוג שלנו כחברינו למסע שבאו ללמד אותנו משהו חשוב… לאהוב.
יש שאלה אחת שנוגעת בלב הדברים. שאלה, שכאשר אנחנו זוכרים לשאול אותה, מארגנת את יתר הדברים ונותנת משמעות חדשה לכל רגע. והשאלה הזו היא: מה אני באמת רוצה?
לא – מה אני רוצה, כי אני רוצה הרבה דברים, והדברים שאני רוצה גם משתנים ומתחלפים תדיר, אלא – מה אני באמת רוצה. מה באמת יקר לי? מה יעשה אותי באמת מאושר/ת?
לפעמים התשובה לשאלה הזאת אינה ברורה – יש הרבה צרכים ורצונות אך הם אינם מיתרגמים לדבר אחד. אז, איך נוכל לדעת אם מדובר בכיוון הנכון בשבילנו? איך נוכל להחליט מה לעשות בחיים? הכי נכון להקשיב לעצמנו, להיות בתשומת לב לאיך שאנו מרגישים כשאנו עושים את הדבר. גם אם התשובה לשאלה עדיין לא ברורה, ככל שנקשיב לתחושות ולרגשות שלנו נגלה מה מוסיף לנו התרגשות ושמחה, מה מאתגר אותנו וגם – במה אנחנו מקנאים אצל האחרים, החיים של מי נראים לנו נוצצים יותר ולמה? איזו איכות יש אצל האחר שאנו מבקשים גם לעצמנו? כל השאלות האלו מקרבות אותנו אל הידיעה של מה חשוב לנו באמת.
לפעמים התשובה שאנו נותנים לשאלה “מה אני רוצה באמת?” או “מה לעשות עם החיים שלי?” או “מה הייעוד שלי?” נראית לנו מעבר להישג ידינו, גדולה מידי. אך הנה תזכורת לכך שלוקח זמן לבנות את הדברים ושצריך להתחיל בצעד אחד, שהרי כל מסע מתחיל בצעד אחד. אתם רוצים לגור ליד הים? התחילו בטיול על שפת הים אחת לשבוע. אתם חולמים להקים חוות סוסים? הירשמו לחוג רכיבה. אתם רוצים לכתוב ספר? התחילו לכתוב דף אחד ביום, רצוי בשעה קבועה או הירשמו לקורס כתיבה. קוראים לזה לחיות את הרגע. אל תוותרו כל כך בקלות על החלומות שלכם רק כי הם מאוד גדולים ורחוקים, הכל מתחיל מצעד אחד קטן. מנקודת דיו ראשונה על הדף, ממחשבה, מרעיון. ממשהו שניסינו ולא הצליח. מהכישלון והטעות לומדים לא פחות. היצירה גם היא ניסוי וטעייה. הכל מתחיל מלעשות צעד אחד בכיוון הרצון האמיתי שלנו. פטריציו פאולטי קורא לזה עשייה קטנה בספרו OMM. התמקדו במה כן אפשרי. התמקדו במה שאתם כן יכולים לעשות. הצעד הקטן הזה הוא יוביל אתכם אל הצעד הבא.
תחילה חשוב לבחור נכונה עם מי לחלוק את הרצונות העמוקים שלנו, כשהם עדיין קטנים כלהבת נר שכל משב רוח עלול לטלטל ואף לכבות אותה, אז אנו מגנים על האש ומאפשרים לה להמשיך לגדול. וכשהאש כבר חזקה מספיק הרוח רק מלבה את האש. מי יוכל לעזור לנו בהגשמת חלומותינו? עם מי אפשר להתייעץ? זה מפליא עד כמה לשתף אחרים בחלומות שלנו יכול לעזור להם להתגשם.
התחילו אם כן במה שאתם יכולים, והכי חשוב, עשו זאת בתשוקה וברצינות הכי גדולה שלה אתם מסוגלים ברגע זה. אחר כך בקשו משוב מאנשים אחרים (רצוי מאנשים ששונים מכם), הם יראו דברים שאתם לא רואים ויוכלו לעזור לכם לשפר ולדייק את היצירה שלכם. ואז, שחררו את היצירה לעולם, שתפו אותה עם האחרים, אל תהיו קמצנים. העולם זקוק ליצירה שלכם.
והנה תרגיל נחמד לסיום בסרטון שלפניכם. כדי לענות על השאלה מה הייעוד שלי, אלן ווטס מציע לנו לשאול את עצמנו “ומה אם כסף לא היה משנה?” מה היינו עושים אז? כדרך להתחבר לערכים העמוקים שמניעים אותנו בחיים, למה שאנחנו באמת רוצים.
כיוצרים הפועלים מזה שנים רבות במדיומים רבים ושונים, אנחנו מכירים היטב את הרגעים שבהם ההשראה פוחתת או אפילו נגמרת לגמרי. מעין רגעי נוראות שבהם קשה להתחבר רגשית למה שאנחנו עושים. ואז עולה השאלה – מה עושים? שהרי כל כך קל פשוט לוותר.
מתוך שיחות עם יוצרים נוספים הגענו להבנה שמדובר בחלק בלתי נפרד מהתהליך, ודווקא כשאנו צופים מראש את רגעי הקושי וחוסר ההשראה, כשאנחנו מכירים בעובדה שהם יגיעו, קל יותר לעבוד איתם. מסתבר גם שלכל יוצר מנוסה יש כמה וכמה “טריקים” שהוא צבר עם השנים. למתבונן מבחוץ נוצרת האשליה של ההמשכיות, אך ההמשכיות הזאת בנויה מרגעים-רגעים של ידע מבוסס ניסיון על איך להתגבר על הקשיים וההאטה הבלתי נמנעת בהשראה.
אחד הטיפים ששמענו עליהם הגיע מחברתנו הטובה יעל גלזר, שאמרה לנו פעם שהטריק שלה הוא שכאשר ההשראה מגיעה צריך לתפוס אותה מיד באותו הרגע. אם אתם למשל באוטו באמצע נסיעה, כדאי לעצור בצד הכביש (במקום בטוח כמובן) ולתעד את הדברים. הרגעים האלה הם יקרי ערך ולרוב אין לנו שליטה על מתי הם מגיעים.
נועה ורטהיים הכוראוגרפית הראשית של להקת המחול ורטיגו סיפרה לנו פעם שהתנועות של הריקוד החדש מגיעות אליה ברגעים לא צפויים: כשהיא עם המחבת ביד מכינה ארוחת ערב לילדים, או באמצע הלילה בחלום. כשהרגע הזה מגיע היא עוצרת הכל וקוראת למי שבסביבה לתעד את האינטואיציה שתהווה את חומר הגלם הבסיסי ליצירה החדשה שלה.
עוד טיפ חשוב שאנחנו יכולים לחלוק אתכם הוא “פשוט להתחיל”. אם אתם רוצים לצייר תעשו משהו בכיוון, כמו למשל ללכת לקנות נייר מיוחד לציור, צבעים וכן הלאה. ואם יש לכם כבר את כל הציוד הדרוש, פשוט התחילו, ציירו קו, אל תתמקדו בכך שהוא צריך להיות מושלם, פשוט נסו לעשות צעד אחד קטן בכיוון של מה שאתם רוצים ליצור. הרבה פעמים הצעד הקטן כבר יתן את הדחיפה הקטנה לאבן העגלגלה שתתחיל להתגלגל במורד מדרון ההשראה. תמיד קל יותר לעשות את הקו השני לאחר שהקו הראשון כבר על הדף. מיקומו יגיע מתוך מערכת היחסים.
ואם כל זה לא עוזר כנראה שאתם זקוקים למשהו שיחייב אתכם. יוצרים רבים חוברים לקבוצת יוצרים, הגילדה של ימים עברו. הגילדה מבוססת בדיוק על ההבנה שלבד קשה יותר ושיש להם צורך בסביבה של אנשים יוצרים כמוהם, שיוכלו לשמר את להבת ההשראה דולקת תמיד. כששאלו את במאי הסרטים האיטלקי פליני איך זה שיש לו כל כך הרבה השראה ליצור סרטים חדשים כל הזמן הוא נתן תשובה מאוד מפתיעה בפשטות שלה. הוא ענה שמה שמאפשר לו ליצור זו המחויבות שהוא לקח על עצמו בצורת חוזה שהוא הולך להוציא סרט חדש תוך X זמן. עצם המחויבות שהוא לקח על עצמו מאלצת אותו להיכנס לתהליך יצירתי וליצור. אחרת, לדבריו, הוא היה משוטט ברחובות כל היום ומתבונן באנשים.
החדשות הטובות הן שהשראה היא כמו שריר ואפשר לאמן אותה, היא מקום שאפשר לבקר בו ושאפשר לזַמן. נכון, לא תמיד היא מגיעה בדיוק מתי שרוצים, אבל המאמץ שלנו יכול לגרום לה להגיע לעיתים יותר קרובות ולא רק באופן מקרי.
“כוונו את דמיונכם אל המחוזות השמימיים, והניחו לו להתבונן בעולמות היופי אשר ממשיכים להשתקף דרכו גם אחר כך. הדמיון הוא מעין שליח שיכול לגמוא מרחקים ארוכים כדי לקלוט אליו את תפארת השמים ולשוב אליכם עמה. ציירים רבים, משוררים ומוזיקאים מצאו את השראתם בדרך הזו. במקום ללכת ולחפש את ההשראה בעולמות תת-קרקעיים, כפי שעושים רוב האנשים בימינו, רוחם ביקרה במחוזות נשגבים והתמלאה בחזיונות וברשמים שהם ניסו לתרגם אחר כך לציור, לשירה או למוזיקה”.
מתוך יצירה אמנותית ויצירה רוחנית מאת איבנהוב
כתבה נהדרת של אורן הוברמן בעיתון כלכליסט על הקשר שבין יצירתיות למסגרת ברורה ומוגבלת.
פעמים רבות כשאנו חושבים על יצירתיות אנו חושבים על מרחבים אינסופיים שיפתחו את ראשנו ליצירה ולהשראה, ובכן, מסתבר שדווקא הגבלת המחשבה למסגרת מאוד ברורה ותחומה היא מה שמאפשר יצירתיות ברמה גבוהה.
טינה סיליג מאוניברסיטת סטנפורד זוכרת את המבטים המופתעים שקיבלה ממחזור הסטודנטים הראשון שלה כשביקשה מהם, עבור חלקם לראשונה בחייהם, להרוויח כסף בעצמם.
סיליג, דוקטור למדעי המוח וראש התוכנית ליזמות טכנולוגית בסטנפורד, חילקה את הסטודנטים לקבוצות והטילה עליהם משימה: לקחת 100 דולר, ולהפוך אותם בתוך שבועיים לכמה שיותר כסף. הפרס: חברי הקבוצה שתשיג את הרווח הגבוה ביותר יסיימו את הקורס בהצטיינות ללא כל מבחן נוסף.
חרף ההצעה האטרקטיבית, התוצאות היו עלובות. קבוצה אחת הקימה דוכן לימונדה וגירדה כמה עשרות דולרים, אחרת קנתה ציוד בסיסי ומשומש לשטיפת רכבים והציעה את שירותיה בקמפוס, ללא הצלחה מרובה. קבוצה אחת רכשה מלאי מטריות, ניסתה למכור אותן בכניסה לתחנת הרכבת והפסידה את כל הסכום. לא ירד גשם באותו השבוע. את האשמה הטילו רוב הסטודנטים על הסכום הראשוני הנמוך והזמן הקצר שניתן להם.
ואז סיליג הטילה עליהם את המשימה שוב, בשני שינויים: כל קבוצת סטודנטים קיבלה רק 5 דולרים, ובמקום שבועיים ניתנו להם ארבעה ימים: סוף שבוע ארוך בין רביעי אחר הצהריים עד ראשון בערב, וביום שני כל קבוצה תידרש להציג בפני הכיתה את המיזם שלה ואת רווחיה.
מתברר שהתנאים הבלתי אפשריים עשו לסטודנטים רק טוב. מקרב 14 הקבוצות בכיתה, הרוב הפכו את 5 הדולרים לעשרות ומאות דולרים, והרווח הממוצע היה 200 דולר – 4,000% בארבעה ימים. “כבר שנים שאני עורכת את הניסוי הזה שוב ושוב עם מטרות ומשאבים משתנים, והתוצאות תמיד חוזרות על עצמן”, אומרת סיליג בראיון ל”מוסף כלכליסט”. “100 דולר הם סכום גבוה מספיק כדי לכלוא אותך במסגרת שמגבילה את המחשבה. 5 דולרים הם סכום קטן מספיק כדי שיתעלמו ממנו ויתחילו לחפש לבעיה פירוש רחב יותר. במקרה הזה, איך מרוויחים כמה שיותר בלי סכום ראשוני בכלל”.
קבוצה אחת, לדוגמה, התחלקה לזוגות, וחבריה הזמינו מקומות במסעדות מבוקשות. אחר כך הגיעו אל המסעדות ומכרו את מקומם ב־20 דולר לאנשים שהמתינו בתור מחוץ למסעדה. חברי קבוצה אחרת הציבו באוניברסיטה דוכן והציעו לבדוק חינם את לחץ האוויר בגלגלי האופניים של הסטודנטים. הטיפים שקיבלו הגיעו למאות דולרים. הקבוצה שניצחה בתחרות ניגשה אל האתגר מזווית מקורית במיוחד: את שלוש הדקות שהוקדשו להצגת הפרויקט בפני הכיתה הם מכרו לחברה שרצתה לגייס סטודנטים לעבודה במשרה חלקית. בשלוש הדקות שלהם הם הקרינו בפני מאה הסטודנטים שבאולם פרסומת מטעם החברה. התשלום תמורת הפרסום לקהל השבוי היה 650 דולר.
הניסוי של סיליג ומסקנותיה מתוארים בספרה “דברים שהלוואי שידעתי בגיל 20”, שהתפרסם השנה בעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן. “התברר שכדי להיות יצירתיים הסטודנטים נזקקו למגבלה, אבל כזו שאפשר לדלג מעליה. הם נזקקו לקופסה כדי שיהיה מה לפרוץ”, היא מסכמת.
עוד ועוד בדיקות מגלות שבניגוד למה שנדמה, היצירתיות פורחת לא תחת חופש מוחלט, אלא דווקא תחת מגבלות. בספר “יצירתיות מתוך מגבלות: הפסיכולוגיה של פריצות דרך” ראיינה הפסיכולוגית ד”ר פטרישה די. סטוקס עשרות יוצרים – ממוזיקאים עד מעצבי אופנה – ומצאה אצלם את מה שהיא מכנה “מנוע היצירתיות האלמוני”. “יוצרים אוהבים להציג את עצמם כמשרתי הדמיון הפרוע שלהם, אבל כולם, בלי יוצא מן הכלל, מנהלים את הדמיון הזה ביד רמה”, היא אומרת. “אמנים מוערכים מכל התחומים סיפרו לי שבשלב מוקדם מאוד בעבודה שלהם הם החלו להטיל על עצמם מגבלות משונות, לעתים מלאכותיות, רק כדי שיוכלו להתמקד”. לדבריה היא מצאה את אותה התופעה בביוגרפיות של יוצרים מכל הזמנים. “אפילו בסוגי האמנות המשוחררים ביותר יש מי שטרח לקבוע חוקים, ורבים שמיהרו להכפיף את עצמם אליהם. סונטות לדוגמה הן מבנה נוקשה של 14 שורות, עם משקלים וחריזה מוגדרים מראש. בהייקו הכללים נוקשים אפילו יותר. כמה מהיצירות היפות בהיסטוריה נכתבו בפורמטים האלה”.
יתרון המגבלות הללו ניכר בעוד תחומים: רנה רדזפי, השף של מסעדת נומה בדנמרק שזכתה שלוש שנים רצופות בתואר “המסעדה הטובה בעולם”, מגביל עצמו אך ורק לחומרי גלם שנקטפו או ניצודו במרחק של עד 60 ק”מ מהמסעדה. התפריט של נומה מבוסס לא על השראה חיצונית אלא על מה שרדזפי ואנשיו מצאו ביערות מחוץ לקופנהגן. בשנה שעברה רדזפי סיפר למגזין “ניו יורקר” שבמשך חודשים הוא הסתובב בטבע עם ספרי בוטניקה ומדריכי הישרדות של הצבא השבדי וטעם צמחי בר ופטריות מוזרות, רק כדי שיהיה לו מה להגיש. המגבלה הזאת אחראית למנות שאין למצוא בשום מקום אחר בעולם.
למה אנחנו צריכים כל כך את המגבלות האלה? ד”ר שנל ג’ויס, מומחית להתנהגות ארגונית ומרצה בבית הספר לכלכלה של לונדון, מובילה את המחקר בנושא בשנים האחרונות. “התחלתי להתעניין בקשר שבין יצירתיות לגבולות כשעשיתי את הדוקטורט שלי”, היא אומרת בראיון ל”מוסף כלכליסט”. “היו לי כמה נושאי מחקר שמאוד עניינו אותי, והתקשיתי מאוד לבחור ביניהם. החופש האקדמי התברר כקללה לא פחות מברכה. בזבזתי שלוש שנים בלבטים. ניסיתי המון דברים, דיברתי עם המון אנשים. אפשר לומר שדי נתקעתי במקום. ואז הבנתי שאני לא היחידה. אמא שלי היא אמנית, וראיתי אותה במשך שנים נאבקת לעשות יותר מדי דברים במקביל, וראיתי כמה רע זה עשה לה. ואז החלטתי שזה הנושא שאני רוצה לחקור: איך אפשר לעזור לאנשים יצירתיים לקבל החלטות, ומה עוזר להם בדרך”.
במחקר הראשון שערכה ג’ויס היא עקבה אחר עשרות קבוצות שהתבקשו להוציא לפועל משימה יצירתית – לאפיין מוצר חדשני המיועד לקהל יעד ספציפי, כמו כוס לפעוטות – וחילקה אותן לאחת מארבע רמות שונות של מגבלות. רמת המגבלה הנמוכה ביותר הייתה חופש כמעט מוחלט. הגבוהה ביותר אילצה אותם להיצמד לכללים נוקשים, כמו צבע המוצר והחומר שממנו הוא עשוי. “הקבוצות עם רמת החופש הגדולה ביותר היו הנלהבים ביותר בהתחלה, והאומללים ביותר בסוף”, היא אומרת. “בתחילת הדרך הם זרקו רעיונות פרועים, אבל נראה שהרעיונות שלהם התקשו להתחבר זה לזה. כשהם ראו שזה לא הולך, מישהו לקח פיקוד וניסה להגביל את האפשרויות באופן מלאכותי. אבל הוא התקשה להסביר לאחרים למה דווקא ההגבלה הזאת מתאימה ולא אחרת. בשלב מסוים כל אחד מהחברים בקבוצה נצמד לרעיונות שלו וניסה למשוך אליו. הקבוצות האלה עשו את העבודה הכי גרועה”.
גם הקבוצות שקיבלו את המגבלות הקשות ביותר לא הצליחו במיוחד. “הם היו ממוקדים בהתחלה, אבל הפכו למתוסכלים מהר מאוד. המגבלות לא הסתדרו עם חלק מהנתונים שהם קיבלו על קהל היעד, ובשלב מסוים הם פשוט נסגרו למידע חדש.
“מי שקיבלו מגבלות מתונות עבדו הכי טוב – הם היו מפוקסים מאוד, הרגישו שיש להם שליטה על המוצר ואספו מידע מבחוץ שעזר להם לוודא שהרעיונות שלהם טובים. הם היו גם פתוחים הרבה יותר לשגיאות. המגבלות עזרו לרעיונות שלהם לעבור את התהליך הנכון”.
בהתבסס על המחקרים שערכה, ג’ויס פיתחה שיטה לניהול פגישות סיעור מוחות שלטענתה מסייעות להן להיות אפקטיביות יותר. “הנוהל הרגיל לישיבות כאלה הוא שמישהו מציג את הבעיה, ואנשים זורקים באקראיות תשובות אפשריות. כידוע, זה לא עובד כל כך טוב. השיטה שלי עובדת ככה: אחרי שאני מציגה את השאלה שעל הפרק, אני מבקשת מכל המשתתפים, כל אחד בנפרד, לרשום על נייר 20 רעיונות אפשריים לבעיה שאנחנו מנסים לפתור. ואז אני מבקשת מהם לרשום עוד 20 רעיונות. הם כמובן יוצאים מדעתם. רוב אנשי העסקים חושבים שאין להם בכלל רעיונות, שרעיונות דורשים מחקר מקיף וכמויות אדירות של מידע, ושבכל מקרה אין 40 רעיונות לשום דבר. אבל, וניסיתי את זה בהרבה חברות, כולם בסוף מוצאים את הרעיונות האלה. כשאני עוברת על הדפים שלהם אני רואה מה חוזר שוב ושוב. ואז אני אומרת: הנה, אלו הרעיונות שחוזרים הכי הרבה ואלה יוצאי הדופן. בואו נתחייב על אחד מהם וננצל את הזמן כדי לשכלל אותו. לא מדברים על שום דבר מלבדו. אני מודיעה מראש שאנחנו יכולים לחזור בנו אחר כך. ברגע שהם מבינים שיש דרך חזרה, הם נרגעים ומתחילים לעבוד על הרעיון החדש. הם כמובן לעולם לא מבקשים לחזור אחורה. זה רווח אדיר. במקום לבזבז את הזמן על עשרה רעיונות שטיבם לא ברור, כולם משקיעים את המרץ שלהם בפיתוח רעיון לא רע אחד”.
ואולי ישאל השואל: מה לנוּ ולאיטלקי הלז. אשר בראשית המאה השלוש-ערה יסד אורדן דתי קתולי; מה לנו ולתלמידיו של היום, נושאי רעיונו, הנקראים על שמו “נזירים פרנציסקנים” – דמויות מסוּרבלות המעיקות על מרצפת חוצות בקרית-דוד, או שוכנות לבטח על ראש כרמלנו ותבורנו במבצרי מנזרים, הנבטים כהתראה סתומה אל הבנים השבים לגבולם?
אכן גורל לרעיון כגורל לאדם עלי ארץ. יש רעיונות טהורים שהגשמתם מדליחתם, כמבוּע זה שנדלחו מימיו בערוץ-החומר בדרכם אל הים. כי הרי לא זה היה חזונו של האיש פרנציסק; הוא הטיף לעוני מרצון, לעוני המשחרר; היה משוטט ביערות ועובד את אלוהיו בקול זמרה רמה; היה חובש פצעי מצורעים; חיות וצפרים אהבוהו. האין אחים לו פה בינינו, בקרב עם זר ורחוק, בין אלה אשר אולי את שמו לא שמעו, בין חלוּצי ישראל בדבקותם בטבע ובדלותם העליזה?
פרנציסק ברנדוני נולד בסוף המאה ה-XII, בעיר אסיזי. התקופה היתה תקופת צמיחת הקהלות החפשיות, התהווּת העם האיטלקי, המדבר שׂפה אחת, על ריבוי הדיאַלקטים שבה, שחוקה אחת לו (קוּנסולים בראש, מועצות אזרחים בצדם) ורוח אחת מפעמת אותו. “זרות היו לרוח הזאת עצלות, עצבת מוגת-הלב, סגפנות. בתוך הקהלות התלכּדו וחיו חיי פעילות משוּתפים אפרתים, שהמירו את בדידות טירותיהם בחברה עירונית; אכרים, שביקשו בעיר שחרור מהכבלים הפיאודליים; בעלי מלאכה וסוחרים שמצאו בעיר שדה עבודה פוריה”. הבדלי מעמד טרם התבּלטו וההתנגשויות היו חיצוניות, מלחמות ערים בינהן, שעם היותן תכופות וממושכות נעדרה מהן רשעות המלחמות המודרניות. הלבבות היו נכונים לקראת השלום כמו לקראת המלחמה, שבאה לא עקב ניגוּדים של אידאות ואמוּנות אלא בשל ענינים חמריים מסוּיימים.
את האחדות הזאת הפריעו היחסים שבין העם והכנסיה. חיי מותרות ופריצות המנהגים של “משרתי אלוהים” עוררו התמרמרות עצומה בעם. על עמדתן העויֶנת של הקהלות הגיבו אנשי הכנסיה בהטלת חרם ונדוּי, והקרע הלך והתרחב.
במשפחת אביו, הסוחר האמיד, חי פרנציסק חיי רוָחה. בלמוּדים לא הצטיין. ביחוד לא עלתה לו הכתיבה. וגם כשהיה ראש האורדן היה סימן-הצלב ממלא מקום חתימתו. ביום היה עוזר לאביו בעניני המסחר ואת הערבים בילה בשעשועים בחברת בני-גילו. בן כ’ היה כשפרצה מלחמה בין עיר מולדתו אסיזי והעיר הסמוּכה – פרוז’יה. פרנציסק נפל בשבי. בבדידוּת בית-הכּלא שמע בלבו לראשונה קולות סתומים: ספקות עינוּהוּ. ויום אחד – כמה שנים לאחר שחרורו משבי-פרוּז’יה – עזב את בית הוריו והחל חיים חדשים. לבוש קרעים וחפשי מכל התהלך בדרכים ופשט יד לבקש נדבה בשביל בדק בתי-הכנסיות העתיקים. כעין סמל היה בדבר, כעין רמז למפעלו העתיד – תיקוּן הכנסיה הקתולית. היה מטיף באזני העם כאחד השליחים בימים מקדם, אשר בשׂורת מלכות השמים בפיהם. אנשי אסיזי הקשיבו ברצון לדברי בנו של הסוחר העשיר, שבחר בעוני. אחרים נספחו אליו ויצרו את החבר הראשון הקטן של “אביוני אסיזי”. הקשר בינהם היה כולו פנימי, רוחני, לא אחדו אותם כתלי-מנזר או תקנון מסוּים. מספרם הלך ורב ושִמעם עבר את תחומי עיר מולדתם. וגם אויבים לא חסרו להם. כמובן: אבות שבניהם עזבוּם, קרובים מאוּכזבים מירוּשה שנמסרה למפעל דתי וכו’. הבישוף קרא לפרנציסק והוכיח אותו על דרכיו הנלוזות האלה – לשוט בארץ, באפס כל. “אדוני – השיב פרנציסק – אשר קנין לו, נחוצה לו גם חרב, להגן על קנינו”…
בתקופה הזאת חלה פגישת פרנציסק עם האפיפיור אינוקנטי III. אילו היה פרנציסק מטיף לכנסיה לותר על נכסיה היתה מינוּת זו נענשת קשה. אבל לשאיפה האישית לחיות לפי רוח הברית החדשה לא ראה האפיפיור צורך להתנגד ועל כן הסביר פנים לאביון מאסיזי.
המסע לרומא ואישור האפיפיור רוממו את רוח פרנציסק וחבריו. מעתה יכלו להוסיף באין מעצור לקנות נפשות לרעיון העוני. בשביל פרנציסק לא היה העוני הכנעה לגורל, ויתור על-טוב, קרבן, אלא שחרוּר רוחני ופיסי. “הוּא האמין, כי יש אוצרות יקרים מפז והם – שמש, מרחב-שדות, רחמי-אב. רבים ושונים דיברו וכתבו על זה לפניו. אך הוא הראון חי את הדברים לעיני כל”. ולב העם הלך אחר תורתו. על פני איטליה כולה וגם מחוּצה לה קמוּ “אגוּדות אביונים”. משלחות נשלחו לארצות המזרח להפיץ את הדת הנוצרית בקרב המוסלמים. התפתחות הזאת היו לה גם צללים משלה.
האוטוריטֶטָה האישית של מיסד האורדן לא היתה מספקת עוד. היה הכרח בחוּקת האורדן. עצוּמות היו אכזבתו ומרירות לבו של פרנציסק. כוחותיו הלכו ודלו. מעתה נעשה למיותר לאלה אשר יצר אותם. העם נשאר אמנם נאמן לו, ל”קדוש” שלו, יותר נאמן מאנשי האורדן – מפעל חייו – נאמן עד יום מותו.
קו מיוּחד, ואפייני לספרו של סלבטורי: יחס אישי של המחבר אל הנושא. בשער הפתיחה כתוב: “מוקדש לזכר אמי, ילידת אסיזי, אשר לימדה אותי לאהוב את פרנציסק הקדוש”.
מתוך: חיי פרנציסק איש אסיזי, תרפ”ט
אם כבר אתם עושים משהו עשו אותו היטב. פרנצ’סקו מאסיזי נהג לומר “עשה מעט דברים אבל עשה אותם טוב”, ואילו היום רבים מאיתנו מרגישים שהם עושים הרבה, שהם עמוסים, שהם חווים מתח נפשי, שהם לא עומדים בעומס…
אבל כמה מאותם הדברים הרבים אנחנו עושים היטב? כלומר ביעילות, תוך שאנחנו משקיעים במה שאנחנו עושים, ובעיקר שאנחנו נמצאים עם מה שאנחנו עושים. לגמרי.
החוקר ההונגרי צ’יקסנטמיהאי מדבר על “חוויית הזרימה”. הוא חקר עשרות בני אדם מתחומים שונים ומצא מאפיינים דומים באותה החוויה שהוא כינה “זרימה”. היפה הוא שזו חוויה שמשותפת הן לספורטאים, הן לאקדמאים, לאמנים… חוויית הזרימה קורית בכל אותן הפעמים שבהן אנחנו מצליחים להשאיר בצד את כל השאר ולהיות לגמרי עם מה שאנחנו עושים. ברגעים האלה קורה קסם, הזמן כמו נעצר, והעשייה ממלאת אותנו. אנחנו מרגישים חיים, שמחים, מסופקים.
אם אנחנו עושים הרבה דברים ובסופו של יום אנחנו מותשים, עייפים, חסרי אנרגיות, ואין הכוונה לעייפות הפיזית שמגיעה אחרי שמונה שעות של עבודה מאומצת בשדה, כי דווקא אז אנחנו מרגישים שמחה וקלילות בלב.
אם היום מסתיים בתחושת עייפות, כבדות, לאות, זה אומר שמשהו באופן שבו חיינו את היום הזה צרך אותנו. לרבים מהאנשים המצליחים יש משהו אחד במשותף: הם יודעים להיות (לגמרי) עם מה שהם עושים. בין אם הם מקשיבים למישהו, או מציירים, או מכינים את המצגת למחר בבוקר, אחר כך הם יהיו עם הדבר הבא וכן הלאה.
כאשר תתחילו להיות עם הדברים ולנסות לעשות אותם היטב אתם תיווכחו שבמקום לעייף אתכם הם יחיו אתכם ותחוו סיפוק גדול. אפשר להתחיל מהדברים הקטנים:
אתם שותים כוס מים? נסו להיות איתה לגמרי.
אתם משחקים עם הילדים שלכם? נסו להניח את הטלפון בצד ולהיות איתם לגמרי.
המילים האלה עלו בי יום אחד כשהייתי באוטו בדרכי הביתה, נזכרתי במילותיה של ידידה טובה שהציעה לי תמיד להיות מוכן לרגע שבו ההשראה מגיעה, וברגע שזה מגיע לעצור הכל ולכתוב. אז כך עשיתי, עצרתי בצד הדרך ופשוט כתבתי מה שיצא, בלי שיפוט, בלי עריכה. אחר כך יהיה זמן לכל זה. ברגעים הללו של ההשראה פתאום יש לנו את המילים הנכונות בדיוק בסדר הנכון.
הנה מה שיצא:
פתאום כל נשימה מלאה במשמעות,
בשמחה,
באור יפה,
טהור,
נצחי.
פתאום כל נשימה מלאה בנוכחות,
בטוהר,
בטוב,
באושר אין סופי,
פתאום אני.
פתאום כל רגע מתמלא במשמעות,
בשקט עמוק ואינסופי,
פתאום אני הוא.
פתאום כל רגע מתמלא
בהשראה,
בריקוד,
בצליל
של שמך.
פתאום כל נשימה מלאה במשמעות,
בשקט של ריפוי,
ברוגע של גילוי
בך.
פתאום כל רגע מתמלא בהקשבה
לעצמי,
לעולם,
לך.
פתאום כל רגע מתמלא בחמלה,
באהבה,
בצליל
של שמך.
פתאום אני
פתאום אתה.
– בשביל מה להמשיך במסע, הוא שאל אותי בעיניו הירוקות, בשביל מה להמשיך במאמץ האין סופי הזה?
כדי להגיע כמובן, עניתי.
– ואם לא נגיע?
ברור שנגיע, למה שלא נגיע?
– הרי יכול לקרות לנו משהו בדרך, או שאחת הדרכים תיחסם, או מי יודע… יש דברים שלא תלויים בנו.
במקרה כזה, אמרתי, באמת כל המסע הזה יהיה לשווא. אז אולי אנחנו צריכים להפסיק כאן ועכשיו ולשוב על עקבותינו?
– והרי גם זה מאמץ… אם נשוב על עקבותינו גם לא נגיע לאן שרצינו מלכתחילה וגם לא בטוח שנצליח לחזור.
באמת מצב ברוךְ, סיננתי. אז מה עושים? אולי נישאר כאן וזהו?
– זה כבר רעיון מעניין, הוא ענה, כמו רומז לי שהוא שמח שסוף סוף הבנתי לאן הוא מכוון.
ואז בעצם אם נעצור כאן אז כבר הגענו, לא?
– בדיוק.
ואז אפשר להיות מאושרים כי הגענו.
– בדיוק.
מעניין הרעיון הזה של פשוט להישאר כאן. אבל מה נעשה לגבי אוכל? ואיפה נישן? ואיך נעביר את הזמן? ומה לגבי כל אלו שמחכים לנו? הם עלולים לדאוג.
– בינתיים אתה זה שדואג כל הזמן. שחרר לרגע את הדאגות והישאר כאן. הנהר יספק את כל צרכינו. נוכל לדוג דגים ולאכול, לשתות ממנו כשצמאים ובינתיים בחודשי הקיץ נבנה לנו מחסה מעלי הבננה שצומחים כאן על הגדה.
ומה יהיה בחורף, שאלתי?
– שוב אתה דואג ידידי… כשיגיע החורף, אם הוא יגיע, נחליט מה לעשות. האם אתה בטוח שהחורף יגיע?
כן… כלומר, זה ידוע שהוא מגיע כל שנה אחרי הסתיו.
– ומה אם השנה הוא לא יגיע? מה נעשה אז?
נישאר כאן?
– אתה רואה, אין מה לדאוג כרגע. יש תמיד הסתברות מסוימת שהחורף לא יגיע, ובמקרה הזה הרי שיש לנו כבר פתרון.
הבנתי. אז עכשיו פשוט נשב פה ונירגע על שפת הנחל?
– הרי זאת המטרה שבשלה יצאנו למסע הזה, רצית שקט לא? אז הנה לך שקט. בינתיים אתה זה שדואג כל הזמן מהעתיד.
אתה צודק…
– בוא תנסה לרגע אחד לשחרר את הפחד מהעתיד ונראה מה יקרה.
אוקיי.
— כעבור 5 ימים —
– קדימה, בוא נצא לדרך!
מה? אבל מה קרה? חשבתי שנשארים לפחות עד החורף…
– לא, לא, צריך לקום וללכת.
אבל למה? אני מבולבל לגמרי. עד שהתחלתי להתרגל לחיים הטובים והנוחים כאן על הנהר, עד שבנינו את המחסה ואפילו התקנתי ערסל בין שני העצים…
– בדיוק.
מה בדיוק?
– בדיוק בגלל זה הגיע הזמן ללכת.
אני ממש מבולבל… ולאן נלך מכאן?
– לאן שרצינו מלכתחילה.
אבל הרי לפני כמה ימים אמרת לי שאין טעם ללכת כי אולי לא נגיע בכלל ושלכן עדיף שנעצור כאן ונהנה מהרגע.
– בדיוק.
מה בדיוק?! אתה רוצה לשגע אותי או משהו?
– נו, ואתה נהנה מהרגע?
כן… בדיוק התכוונתי לשכב לי על הערסל שלי ולנום קצת.
– ולאן יקדם אותך הנמנום על הערסל? הרי ככל שיעבור הזמן אתה תשקע יותר ויותר בעצלנות שלך עד שלא תוכל יותר לזוז.
ומה רע בזה אם אני נהנה?
– ששכחת את היעד שלך.
ומה הבעיה בזה?
– שאנחנו לא כאן כדי להתבטל אלא כדי למצוא את האושר, והאושר הוא בדרך, בתנועה אל עבר היעד שלנו. אם מה ששימש אותנו עד אתמול כבר לא משמש אותנו נשליך אותו. האוכל של היום טעים ומזין אך אם נמתין כמה ימים בחום של הקיץ הוא יתקלקל ובמקום להזין אותנו כל מה שנקבל ממנו זה כאב בטן נוראי, או במקרים גרועים יותר זה יכול להיגמר אפילו במוות, והרי מדובר באותו האוכל. לכל דבר יש זמן מסוים שבו הוא מועיל ומזין וזמן אחר שבו הוא עלול להרעיל אותנו, מה שעושה את ההבדל זה התזמון. זאת גם הסיבה שאין פטנט קסם אחד ויחיד. כל הזמן צריך לשנות, להחליף. הגוף הוא עצלן גדול וכמו האבן שנזרקת לנהר, הוא מחפש תמיד את הדרך הקלה והנוחה ביותר, אבל הדרך הזו תוביל אותו רק לקרקעית הנהר, היא לא תוביל אותו למקום שבו נובע המעיין שממנו נולד הנהר.
יש משהו בדבריך, נראה לי שאני מתחיל להבין.
– אם לפני שבוע נפצעת ברגל והזדקקת למקל הליכה כדי שיעזור לך לשאת את המשקל, הרי מרגע שהבראת המקל אינו נחוץ עוד ואפשר לזרוק אותו בצד הדרך, אולי מישהו אחר שזקוק לו ישמח לראות ממש אחד כזה זרוק לצד הדרך. קדימה, קום, בוא נתחיל לצעוד, דרך ארוכה עוד לפנינו…
קראתי את הספר הטירה הפנימית של תרזה מאווילה בגיל 15 או 16, במהלך כמה ימי התבודדות לתיכוניסטיות בבאיזה שבחאין, בדרום ספרד. הספר גילה בפני עולם חדש שלם, בשבילי לא מוכר. העולם של החיים הפנימיים. תרזה תיארה את הדרך שעל פי המסורת הנוצרית גברים ונשים מוזמנים לעבור בחיים על פני האדמה עד המפגש האחרון עם אלוהים לאחר המוות. דרך שמתחילה באהבה שאלוהים גילה לאדם ביצירתו, ושהאדם עובר כדי להחזיר אהבה לאל. בדרך זו משחקת תפקיד מפתח העובדה שאלוהים הוא אל אישי, קרוב. הוא נמצא במרכזה של נשמתו של כל אדם, שנוצר על ידי אלוהים בצלמו ובדמותו.
תרזה מאשרת ביצירתה חוויות שחוצות גבולות של דתות ותרבויות, בנוסח מה שאלפי שנה לפניה חווה אריסטו, כשכתב “המודעות העצמית היא הצעד הראשון בכל חוכמה” ואוגוסטינוס הקדוש, כשכתב “[ה’ אלוהים שלי], שהיית בתוכי, פנימי יותר וכמוס יותר ממני וגבוה יותר מהגבוה ביותר שלי” (VII וידויים , 11) ומה שמאות שנים מאוחר יותר כתב המשורר הגרמני ריינר מריה רילקה: “המסע היחיד הוא המסע הפנימי”. לחקור תחום זה נראה לי הרפתקה מרתקת, ההצעה הנועזת ביותר שקיבלתי בחיי, ומסע שבאמת היה שווה לנסות.
עוד דבר שמשך אותי לספר הזה היה האופי הנלהב והישיר של המחברת, חוש ההומור המפותח שלה למרות התהפוכות הקשות שמהן סבלה במהלך חייה, פנימית וחיצונית, השכל הישר שלה, האופייני כל כך לעם הקסטיליאני והידע העמוק שלה בטבע האנושי. מאז חזרתי וקראתי שוב את הטירה הפנימית כמה וכמה פעמים.
ידוע כי ליצירות האמנותיות הגדולות ביותר יש לעיתים קרובות מקור אנקדוטי, כגון הזמנה או פקודה. במקרה זה, האב גראסיאן (Gracian), הכומר המוודה של תרזה ותומך נלהב של הרפורמה במסדר כנזיר כרמליטי, הותיר לנו תזכורת על תפקידו בכתיבת הספר:
“מה שקרה לגבי הספר על ההיכלים הוא שכאשר אני הייתי הממונה עליה וכשדיברנו על הרבה דברים בקשר לרוחניות שלה בטולדו, היא אמרה, “אוי, כמה טוב הוסבר העניין הזה בספר חיי שנמצא עכשיו בידי האינקוויזיציה!”, עניתי לה: “מכיוון שאנחנו לא יכולים להשיג אותו, זכרי את מה שאת יכולה ועוד דברים אחרים ותכתבי ספר נוסף, אבל תסבירי את הדברים באופן כללי מבלי לנקוב בשם למי אירע מה שהזכרת שם”. ואז הוריתי לה לכתוב את הספר הזה על ההיכלים”.
בולטים במיוחד החופש הרוחני וחוסר הדאגה שמראים גראסיאן ותרזה, בזמנים שבהם תלונה לאינקוויזיציה הייתה גורמת לרוח האמיצה ביותר לרעוד מפחד. אם הם החרימו את הספר, אז אנחנו נכתוב ספר אחר עם אותו תוכן. תרזה הפקידה את הספר החדש בידיו של גראסיאן. הוא לקח את כתב היד אתו לסביליה ב-1580 ולאחר מכן נתן אותו כמתנה לדון פדרו זיריזו, מיטיב נדיב של הכרמליתים היחפים. במשך זמן מה, דון פדרו השאיל אותו לפריי לואיס דה לאון, שהכין אז את המהדורה הראשונה של היצירות של תרזה. בשנת 1618 בתו של דון פדרו נכנסה למנזר של הכרמליטיות היחפות בסביליה ולקחה את כתב היד איתה, ושם הוא נמצא עד עצם היום הזה.
אחד הביוגרפים הראשונים של סנטה תרזה ובמשך זמן מה הכומר המוודה שלה, האב דייגו דה ייפס (Yepes), סיפר שפעם הם נפגשו במקרה בפונדק באחד הכפרים באזור במהלך סופת שלגים. במהלך השיחה, תרזה סיפרה לו שבערב החג של השילוש הקדוש בשנת 1577, זמן קצר לאחר שקיבלה את ההוראה לכתוב את הספר ולא ידעה איך להתחיל, אלוהים הראה לה בחזיון את כל הספר.
בחזיון היה כדור יפהפה עשוי זכוכית ונראה כמו טירה ובה שבעה חדרים או היכלים. ובהיכל השביעי, שהיה במרכז הטירה, שוכן המלך בהדר ובזוהר. משם אלוהים מאיר את כל החדרים עד לקיר החיצוני. האנשים בתוך הטירה קיבלו יותר אור כשהיו קרובים יותר למרכזה. מחוצה לה שרר חושך והסתובבו שם קרפדות, נחשים וחיות ארסיות אחרות. בזמן שהיא העריצה את היופי של החסד שאלוהים מעניק לנשמה, האור נעלם פתאום ואף שמלך השכינה לא עזב את הטירה, הזכוכית התכסתה בעלטה, קיבלה מראה נורא, נדף ממנה ריח מגעיל, והיצורים הארסיים שהיו מחוץ לחומות הורשו להיכנס פנימה. כזה היה מצבה של הנשמה כשהייתה בחטא. תרזה כותבת שלכל אחד מאתנו יש נשמה, אך עד שלא נדע להעריך את אותה היצירה העשויה בדמותו של אלוהים, לא נוכל גם להבין את הסודות הגדולים החבויים בתוכה (ההיכל השביעי, פרק 1,1).
תרזה מתארת את הנשמה כמקום הטבעי שבו מתקיים הקשר של כל אדם עם הבורא שלו. למקום הזה, שהיא מתארת כטירה עשויה זכוכית, או יהלום, מלא אור, נכנסים דרך התפילה (ההיכל השני, פרק 1, 11), שהיא הביטוי הטבעי של אותו הקשר. כדי להגיע לאיחוד עם האל יש לעבור דרך כמה היכלים, עד שמגיעים להיכל השביעי. המספר אינו חשוב, העיקר הוא להתמקד במרכז היהלום. הסיור הזה – אומרת המחברת – הוא המשימה של חיינו, שבה על הנשמה ללמוד להתאים את השימוש בחופש שלה לחסדו של אלוהים, שאותו הוא מעניק לאלה ששואפים אליו. המוכנות הנדרשת מהאדם היא צייתנות, ענווה, ומעל הכול חשק גדול ללמוד לאהוב. זהו תהליך שתרזה מדמה לחיזור האנושי והאירוסין, שמגיעים בסוף עד לאינטימיות של הנישואין, כאשר בשיאו יש איחוד מוחלט של הנשמה עם אלוהים. על-פי תרזה בהיכל האחרון, ההיכל השביעי, הנשמה נפגשת עם אלוהים, והוא נותן לה לנסות את האהבה אשר תחווה בשמיים לאחר המוות. החוויה היא של האושר הגדול ביותר שאפשר לחוות בחיים על פני האדמה.
לשלושת ההיכלים הראשונים מגיעים בזכות המאמץ האישי המשולב בחסד שאלוהים נותן לכל מי שרוצה להתקרב אליו. ההיכל הרביעי מסמן את תחילתו של ההתערבות העל-טבעית של אלוהים בנשמה. מרגע זה מתרבות החוויות יוצאות הדופן, שתרזה מתארת בגוף שלישי כדי לטשטש את האופי האוטוביוגראפי (עם מעט מאוד מיומנות יש להודות). בהיכל החמישי, הנשמה חייבת למות כדי להיוולד מחדש, כמו שישוע מת וקם לתחייה. תהליך שמתאפשר הודות לחסדו של אלוהים. בהיכל השישי תרזה מפתחת את האנלוגיה של הנישואין הרוחניים עד לאיחוד עם אלוהים.
בשני ההיכלים האלה (החמישי והשישי) המחברת מדגישה את החשיבות של ההתבוננות באנושיות של ישוע יחד עם אלוהותו, כדי לקבל מהידע והאהבה האלה את הכוח להתמודד עם כל הקשיים בחיים שבחוץ. היא גם מבדילה שם בין תפילה של הרהור (הפעולה של השכל הרציונלי) והתפילה של התבוננות (שהיא אינטואיטיבית, כמו מבט אחד פשוט, שמגיע ברגע אחד לאמיתות הגבוהות ביותר). עם זאת, בהיכל השביעי והאחרון, הכול הולך בצורה חלקה והחוויות יוצאות הדופן הן נדירות. זהו טבעה של הנשמה שחייה במצב תמידי של התבוננות באלוהים דרך ענייני דיומא. ההתבוננות היא טעימה מהחיים של הקדושים בגן עדן. הפרי הבשל של האיחוד הזה הוא השירות הצנוע לאחרים, ובעיקר לעניים ולנזקקים, המונחה על ידי האהבה שאלוהים מזין בנשמה. המחברת חוזרת ואומרת שיש להתמיד בתפילה בענווה מול אלוהים, מבלי לדרוש או לחפש חוויות על-טבעיות או יוצאות-דופן. אלוהים אינו מוביל את כולם באותה דרך, ויש דרכים שנראות סלולות פחות והן בעצם סלולות יותר.
החשיבות של התפילה היא נושא מרכזי ביצירתה של תרזה הקדושה. בספרה האוטוביוגראפי, חיי (שאני מציעה שיהיה הבא בתור לתרגום לעברית) היא משווה בין סוגי התפילה השונים לארבע דרכים שונות להשקות גינה. הפרחים שיפרחו הם המידות:
הדרך הראשונה היא תפילת הרהור, תפילה פנימית דרך המחשבה הדיסקורסיבית. העיקר הוא להסתגר בתוך עצמנו בשקט ולהימנע מהסחות דעת, בחיפוש אחר אלוהים. ההגדרה שתרזה נותנת לתפילה זו הותירה חותם עמוק בהיסטוריה של הנצרות והיא כלולה בספר העקרונות של הכנסייה הקתולית, הקטכיזם:
“לדעתי היא אינה אלא לחלוק על ידידות, כשמקדישים זמן לעתים קרובות להיות לבד עם מי שאנחנו יודעים שאוהב אותנו”.
חיי, 8, 5
הדרך השנייה היא התפילה של שקט או של התבוננות. הזיכרון, הדמיון והשכל חווים התבודדות גדולה. הריכוז והשלווה מתחזקים. המאמץ נשאר אישי, אבל מתחילים ליהנות מפרותיה של התפילה, והתענוג מעודד את הנשמה להמשיך הלאה.
בדרך השלישית המאמץ האישי הוא כבר קטן מאוד. כוחות הנפש, הזיכרון, הדמיון והתבונה נספגים על-ידי תחושה חזקה של אהבה ושלום.
בדרך הרביעית, הקשר של החושים עם העולם ואפילו התחושה של להיות בתוך גוף מתפוגגים.
תרזה, כבת זמנה, לא זכתה להשכלה גבוה. היא מודה אפילו שיש לה קושי בהבנת השפה הלטינית שבה נכתבו בתקופה הזאת ספרי הפילוסופיה והתיאולוגיה. עם זאת, היא דנה במושגים הפילוסופים המתארים את המהות של האדם בקלות של מי שמנוסה בהם. איך היא מגיעה לידע כזה? בדרך ניסיונית. היא קודם חווה את החוויות ורק אחר כך מחפשת את המונחים המתאימים, תוך כדי התייעצות עם הכוהנים המוודים שלה.
החושים לא יכולים להכיר את הנשמה כפי שאנו מכירים את הגוף, כי היא החלק הרוחני והגבוה של האדם. כפי שאריסטו אמר בספרו על הנפש, אפשר להכיר את עצם קיומה אך ורק דרך פעולותיה. כפי שאנו חווים את הנפש, הוא מורכב משני כוחות רוחניים: הרצון, אשר פעולותיו הטבעיות הן לרצות ולאהוב, והתבונה, שפעולותיה הן המחשבה הדיסקורסיבית וההתבוננות האינטואיטיבית. מתחתם יש בנפש זיכרון ודמיון, שניהם קרובים יותר לעולם החומרי, שממנו הם מקבלים מידע כדי להציג אותה לכוחות העליונים.
בעוד שהפסיכולוגיה הקלאסית טוענת, על-פי אוגוסטינוס הקדוש, כי שלושת הכוחות העליונים של הנפש הם הרצון, התבונה והזיכרון, תרזה מדגישה את חשיבותו של הדמיון, כוח בדרגה נמוכה יותר אבל שיכול לתרום רבות אם הוא בשירות היחסים של הנשמה עם אלוהים דרך התפילה. דמיונה הפורה של תרזה משתקף ביצירתה ובולט בשימוש הנועז של דימויים ואנלוגיות.
אלא שמי יכול לדמיין את אלוהים? הרמב”ם היה דוחה על הסף אפשרות זו. בשבילו כל התייחסות לאלוהים בספרי הקודש בשימוש בתכונות פיסיות (יד חזקה, אלוהים ראה…) הם חסרי תוכן. שום דבר בעולם הזה לא יכול לתאר את אלוהים.
לעומתו, תרזה מתבססת על יסוד אחר, חזק מאוד: העובדה שאלוהים לקח על עצמו את הטבע האנושי והפך להיות גם בן-אדם בשר ודם מאפשרת לה להשתמש בדמיון כדי להתבונן באלוהים. היא מדגישה זאת בהיכל השני:
אדוננו אומר גם: “איש לא בא אל האב אלא דרכי” -איני בטוחה שזה הציטוט המדויק, אבל אני חושבת שכן-, ו-“הרואה אותי רואה את האב”. לכן, אם איננו מביטות בו ואיננו מהרהרות במחויבותנו אליו, ולא זוכרות את המוות שמת למעננו, אינני יודעת כיצד נוכל להכיר אותו, או לשרתו כראוי. מה ערך יש לאמונה ללא מעשים? ואיזה ערך יכול להיות למעשים המנותקים ממעלותיו של ישוע המשיח ומי יעורר אותנו לאהוב את אדוננו? מי ייתן והוד מעלותו יעזור לנו להבין כמה הוא מעניק לנו, וש-“העבד אינו גדול מאדוניו?, ושכדי ליהנות מתהילתו עלינו לעבוד, ולכן עלינו להתפלל שלא נסטה מדרך הישר.”
הטירה הפנימית היכל שתיים, פרק 1, 11
לתרזה, ישוע הוא גם אלוהים וגם המופת לחיקויי המושלם של האדם. עלינו לחקות אותו ,ובשביל זה יש להרהר בכל מה שמתרחש בספרי הברית החדשה, כולל המראה החיצוני של כל דמות ודמות.
הגוף הוא לא משהו זניח, כמו בשביל אפלטון, שמתייחס אליו כאל מעין כלא של הנשמה. הגוף הפך מקודש על ידי ישוע, וכך גם אלוהים מקדש כל אדם בשר ודם. כל מה שהוא אנושי הופך לדרך להגיע אל אלוהים. לתרזה אין אנתרופולוגיה ערטילאית, מופשטת, כי היא מאוד נתמכת בכל הממדים של האדם, גם אלה הרגשיים והפיזיים ביותר. האנושות (persona) נבראה בצלמו ובדמותו של אלוהים אבל היא מתבטאת דרך הגוף, ויש לכבד אותו ככזה.
ועל מקום האהבה ביצירתה, בטירה הפנימית תרזה נותנת לנזירות שלה את הסוד להתקדמות בחיים הפנימיים האלה:
“אני רוצה רק להזהיר אתכן שכדי להתקדם מהר בדרך הזו ולטפס להיכלים שאליהם אנו שואפות להגיע, העיקר הוא לא לחשוב הרבה, אלא לאהוב הרבה. על כן, הרבו לעשות את מה שמעורר אתכן לאהוב. יכול להיות שאיננו יודעות אפילו מה פירוש הדבר לאהוב, ואין זה מפתיע אותי במיוחד, היות שהאהבה אינה מסתכמת בהנאה הרוחנית הגדולה ביותר, אלא בנחישות העזה, בניסיון לרצות את אלוהים בכל דבר, בכל מאמץ אפשרי שלא לפגוע בו…”
הטירה הפנימית היכל שביעי, פרק 1, 7
במיסטיקה הניסיונית אהבה ומוות מתאחדות ולעיתים קרובות מתמזגות לתוך חוויה אחת. אהבה היא דרך למות לעצמנו כדי להתייחד רוחנית עם האהוב. הרעיון הזה, שנמצא בכל העבודות של תרזה הקדושה, הוא יותר מפותח בכתביו של יוחנן של הצלב, המייסד השותף של תרזה ברפורמת הכרמל (שתרזה כינתה בחיבה בשם “חצי הנזיר שלי” אולי בגלל הרזון הקיצוני וגובה הנמוך שלו).
חואן דה לה קרוז מנסה לעצב את משנתה התאולוגית של תרזה מאווילה ומדבר על שלוש דרכים שהנשמה עוברת בדרכה לאיחוד עם אלוהים. שלוש הדרכים מתאימות לשלושת כוחות הנפש המסורתיים: הזיכרון, התבונה והרצון. כל אחד מהכוחות האלה מובלים למצב של שקט מוחלט. השקט של הזיכרון מפנה את מקומו לתקווה, זה של התבונה מתמלא באמונה, וזה של הרצון מתמלא באהבה. שלוש שתיקות אלה מייצגות ריקנות פנימית ונידוי עצמי למען אלוהים. מכאן נובעת המודעות של המוות במובן המיסטי, כי האיחוד עם אלוהים בעולם הזה דומה למפגש של הנשמה עם אלוהים לאחר המוות. בשני המקרים, המוות מוביל לשלמות של האהבה כשעונה לכל התשוקות של הנשמה.
הטירה הפנימית היא בצדק אחת היצירות הספרותיות הגדולות ביותר ברוחניות הנוצרית, שיחד עם שאר יצירותיה זיכו את תרזה מאווילה בתואר דוקטור של הכנסייה הקתולית (מעין דוקטורט לשם כבוד). יחד עם יוחנן של הצלב הקדוש, היא אחת הפסגות של המיסטיקה הניסיונית.
משימה לא קלה היא להעביר את החוויות האלה דרך המילה הכתובה. וזאת הגורם לכך שמפעל חייה של תרזה עובר גם את גבולותיה של המיסטיקה והיא מוערכת כל כך בעולם הספרותי, בגלל סגנונה האישי בפרוזה מפוכחת וישירה. כתיבתה זיכתה אותה בתואר של פטרונית של הסופרים, והשם של תרזה מופיע בקטלוג של הסמכויות בשפה הספרדית שמפרסמת האקדמיה המלכותית ללשון הספרדי.
לתרגם לעברית (או לכל שפה אחרת) טקסט מהסוג הזה היא עבודת איתנים, ואני עדה לעבודה הקשה שערכה המתרגמת. התוצאה של העבודה הזו שכעת רואה אור מהווה טקסט יפה ונאמן שהיה מרצה את המחברת עצמה. אני משוכנעת שתרגום זה יהווה תרומה גדולה לסצנה הספרותית הישראלית, ושהספר יטביע רושם עמוק עליה.
בכל שנה אנו חוגגים את חג הפסח שמסמל את היציאה מעבדות לחירות של עם ישראל, את הצעד הראשון בדרך לארץ המובטחת. מעבר לסיפור ההיסטורי מסתתר בחג הסיפור הפנימי שלנו והאפשרות של כל אדם לצאת מעבדות לחירות פנימית.
בשירו, ברי סחרוף מדבר על כך ש”כולנו עבדים של מישהו” כמחאה חברתית על כוחות חזקים שמשפיעים על האדם לקנות מוצר זה או אחר. אך ישנה עבודה עמוקה יותר, נסתרת יותר, עבדות פנימית. לפעמים אנחנו חושבים שזה עניין של כסף או רכוש כלשהו שיגרום לנו להרגיש חופשיים יותר.
“האנשים מזניחים את האהבה ואת החוכמה, וחושבים שהכסף ישחרר אותם… זה רק נדמה לכם! הכסף ישעבד אותם, כי הוא יזין את טבעם הנחות, יפתה אותם לצלול לתוך עולם התענוגות, לספק את שיגיונותיהם ואף לנקום באחרים אם יחושו צורך בכך… ומכאן שהכסף יפתח בפניהם את הנתיב אל הגיהינום! איזהו חכם? המושל ביצריו, אחד שהכסף מסייע לו להשתחרר באמצעות מעשים טובים. תנו כסף לאנשים חלשים, ותראו איך הם משתחררים! מנקודת מבט חיצונית, הם אולי יצליחו להיפטר מטרדות, להימלט מרדיפות, אבל הם לא יצליחו להשתחרר מחולשותיהם, מפגמיהם ומפחדיהם! הם יצאו למסעות, אך יישאו עמם את כל כאביהם. לעתים קרובות האנשים העשירים ביותר הם למעשה האסירים הכבולים ביותר, שעה שעניים נבונים חופשיים הרבה יותר”.
מתוך הספר עוצמת המחשבה מאת אומרם מיכאל איבנהוב
זוהי אותה העבדות שאינה מאפשרת לנו לחיות את החיים במלואם ולהיות מאושרים. מצרים היא אנחנו וגם בני ישראל הם אנחנו. למעשה כל הסיפור הזה קורה בתוכנו והוא מתאר לנו איזה צעדים עלינו לנקוט. קודם כל עלינו למצוא בתוכנו את אותו מנהיג פנימי שיוכל לספר לנו על הארץ המובטחת ולהנהיג אותנו אליה בבטחה אל מול כל הסכנות. נצטרך גם לא מעט אומץ כדי להשאיר מאחור את הישן והמוכר…
“אני רואה את חדר-הקבלה של פרעה – אולם זר ופרעה בלתי-מוכר… לפניו ניצבים שני גברים יפי-תואר והדורים, שני אחים, בעלי תווי-פנים נפלאים ואציליים. על-פי קרינותיהם אני מגלה שהאחד מהם מקודש בעוד שהשני הוא רק דובר שנון ומוכשר. המקודש שותק ואילו אחיו מנסה בכושר ההבעה שלו לשכנע את פרעה לשחרר את בני-עמו המשועבדים לו ולהרשות להם לצאת את הארץ בהנהגת שניהם. פרעה מקשה את לבו ומסרב, הוא דורש נס. הדובר נוטל את מטהו ומשליך אותו לפני פרעה, והמטה הופך לנחש הזוחל על הארץ. פרעה קורא לחרטומיו להגיב. גם הם משליכים את מטותיהם וגם אלה הופכים לנחשים. אך הנחש הראשון בולע את כל נחשיהם של החרטומים. אני מפרשת לו את החיזיון כך: המטה הוא השכל, המהווה מכשיר רב-עוצמה, אך אם הוא מרותק לאדמה ומשמש רק למטרות חומריות, הוא הופך לנחש הזוחל על הארץ, למפתה, המסית בני-אדם לאנוכיות ולערמה. שני האחים האציליים נאבקים בזולתנות למען עמם. ערמה הופכת בידיהם לחכמה, המסכלת את כל הנימוקים האנוכיים של החרטומים מוגי-הלב”.
מתוך הספר התקדשות מאת אליזבט הייך
העבדות שלנו היא כל מה שכולא אותנו בתוך מרחב קטן וצר, מרחב שלא מאפשר לנו לבטא את הפוטנציאל שנמצא בנו. העבדות היא בשכנועים המגבילים שלנו (“זה בחיים לא יצליח”, “אני לא מספיק צעיר / מבוגר / עשיר / יפה”), היא בכל פעם שבכעס ובחוסר סבלנות שלנו אנחנו פוגעים באנשים הקרובים לנו או בעצמנו, היא בכל פעם שאנו שופטים (“הוא לא מבין כלום”), או מאשימים את כולם. העבדות היא בכל פעם שאנחנו גוזלים מעצמנו את החיים.
“גן העדן והגיהינום קורים בתודעה שלנו. ההבנה והיישום הנכונים של דרך היהלום הופכים את היצורים לנפלאים. הם מותירים את התפישה הדלה של ‘או זה או זה’ ברמה המותנית שאליה היא שייכת. לעומתה, ההשקפה הכבירה של ‘גם זה וגם זה’ היא שימושית, והיא מעצימה את העושר האמיתי של התודעה. כאן ההיבט של אינסופיות המרחב הופך למקור כל החופש, ואפילו הדרך המובילה להתנסות זו מלהיבה. אנו לוכדים במיומנות את החפרפרת של המודעות הרגילה, שמים לעיניה עדשות מגע, קושרים לטלפיה כנפיים, מדביקים לזנבה נוצות ושולחים אותה אל על כמו נשר. מעבר לכל מגבלה שהיא, כל דבר חיצוני ופנימי נעשה רענן וחדש”.
מתוך הספר הדברים כפי שהם מאת לאמה אולה נידהל
ואולם היציאה ממצריים היא רק הצעד הראשון שבדרך, עוד צפויים קשיים רבים לבני ישראל במדבר, ו-40 שנה הם לא מעט זמן. המדבר, אם כן, הוא המקום של הטיהור, המקום שבו אין נוחות מצד אחד ומצד שני המקום שבו נמצאים כל העת בתנועה, בשינוי. תהליך ההיטהרות הזה שבני ישראל עוברים גורם להם לרצות לא מעט פעמים לחזור למצרים למרות הכל (אל “סיר הבשר” ואל “השומים והבצלים של מצרים”). במילים אחרות, זה היה רע אבל לפחות זה היה מוכר… ואילו במדבר הם נאלצים להתמודד עם חוסר ודאות וחוסר נוחות. מה שמדריך ומכווין את בני ישראל הוא “עמוד האש” בלילה ו”עמוד הענן” ביום. שני אלו יכולים לייצג עבורנו את הזיכרון של החזון שלנו לגבי עצמנו, את המטרה הגדולה שלנו. אם הייתם יכולים לברוא את החיים שלכם בדיוק כמו שאתם רוצים, בלי שום מגבלות, איך הם היו? מעבר לכל הרכוש, הבית הגדול וכו’… נסו לחשוב על עצמכם, איך אתם הייתם? איך הייתם מרגישים? מה הייתם עושים? ומה מונע מכם את כל זה? כל אותם הדברים שמונעים מאיתנו את מה שאנחנו רוצים באמת הם העבדות שלנו, בין אם אלו הפחד, העצלנות, הגאווה, ההרגל לשקוע ברגשות שליליים או בדיכאון. כל אלה מונעים מאיתנו לחיות באמת.
“אלוהים יתעלה מעניק את רחמיו, חסדו וחמלתו לזה אשר לומד ופועל מתוך כוונה טובה, והוא מקרב אותו אליו על ידי כך שהוא מרומם אותו בדרגה. הוא שבע רצון ממנו ומוחל לו על הטעויות שביצע. כאשר אדם מרומם לדרגה זו, לבו הופך לאוקיינוס. צורתו וצבעו של האוקיינוס הזה אינם משתנים בעקבות הרשעות והייסורים המעטים שבני האדם משליכים לתוכו. נאמר: “היה כמו אוקיינוס שמראהו אינו משתנה, אבל שבו טובעים חיילי האגו האפלים שלך”, כשם שפרעה וצבאותיו טבעו בים סוף. על פני האוקיינוס הזה צפה ספינת הדת בבטחה, ורוחו של האדם המתבודד צוללת למעמקיו כדי למצוא את פנינת האמת, וכדי להעלות אל פני השטח פנינים של בינה ואלמוגים של חסד ולפרוש אותם מסביב”.
מתוך הספר סוד הסודות, מאת עבד אל-קאדר אל-ג’ילאני
וממש כך, כאשר ים סוף נחצה לשניים ואנו הולכים בשביל שנגלה לנו בעומק הים, בנתיב שנפתח בדרך אל הארץ המובטחת, אנו יכולים ללכת אל עבר, אל עבר החיים החדשים.
כיצד הפכה פינלנד ממדינה עם חינוך בינוני בתחילת שנות ה-90 למדינה עם החינוך הטוב בעולם? עצם השינוי כבר מלמד שזה אפשרי, ואם הם הצליחו גם אנחנו יכולים. מסמך מרתק על מדינה שהשכילה וגם העיזה לערוך שינוי אמיתי ויסודי במערכת החינוך שלה. אז איך בעצם הפינים עשו את זה?
בתור התחלה הם החליטו שהילדים לא זקוקים ללמוד את כל הנושאים שנלמדים בכל העולם וקיצצו את מספרם, לימודי החובה מתחילים בגיל 7 ועד אז הילדים נמצאים בטרום בית ספר עם דגש על התנסות, יצירה, פעילות גופנית וחברתית. הפינים שמים דגש רב על לימוד עצמי ועל התנסות, ואולי הכי חשוב – אין מבחנים בכלל, גם לא בתיכון. יש הקפדה לא ליצור אווירה תחרותית. לומדים מתוך עניין וכדי לדעת וליישם, ולא כדי לעבור מבחן או כדי לזכות בציון כלשהו.
קן רובינסון בהרצאה מרתקת ושנונה על היצירתיות, זו שיש לילדים באופן טבעי ושהולכת ונהרסת בבתי הספר שלנו, על המשקל הרב שאנו נותנים להיבטים האינטלקטואלים, תוך התעלמות מהגוף, מהרגשות או מכישורים אחרים חשובים לא פחות, כמו למשל היצירתיות.
רובינסון מדגיש את העובדה שאנחנו לא מלמדים את הילדים לטעות, שלב בלתי נמנע בכל תהליך בריא של למידה, לעומת זאת “אנחנו מלמדים אותם לפחד מהטעויות”, הוא אומר. רובינסון מעלה שאלות חשובות ונוקבות: למה בעצם אנחנו שמים בראש סדרי העדיפויות את המקצועות המדעיים, אחר כך את אלו ההומניים ורק לבסוף את מקצועות האמנות?
כך אנחנו אומרים לילדנו שהאמנות היא “פחותה” ביחס למקצועות האחרים. כמה מוזר, שהרי כשאנחנו בוחנים את ההיסטוריה האנושית, הרבה מהאנשים המפורסמים שאנחנו זוכרים היו אמנים, וכשאנחנו נוסעים לחו”ל לא פעם אנחנו מבקרים במוזיאונים כדי לראות את היצירות שלהם, למרות שהן בנות מאות שנים. אנשים כמו מיכאלאנג’לו למשל, או לאונרדו דה וינצ’י, שמלבד היותו אמן היה גם רופא, חוקר ואדם מלומד. אם עבורו לא הייתה קיימת כלל הפרדה בין התחומים השונים, מדוע אנחנו מתעקשים לעשות אותה? פעמים רבות מתאר דה-וינצ’י במחברות שכתב כיצד הוא עשה שימוש בדבר שלמד בתחום אחד גם בתחומים נוספים: מההתבוננות במערבולות שבמים הוא למד כיצד לצייר את תלתליהם של המלאכים, ולאחר מכן משם עלה לו הרעיון לבנות את המסוק, שמחקה את תנועת המערבולת של המים. כיום אנחנו מעדיפים להתמקצע במקצוע אחד ספציפי, ועדיף כמובן שנבחר במקצוע נחשב או בעל הכנסה גבוהה, לשם אנחנו מכוונים את ילדינו, אנחנו מלמדים אותם לא להקשיב לנטיות לבם ובאופן זה אנחנו מסרסים את היצירתיות שלהם. קן רובינסון אומר שאפשר גם אחרת.
(כולל כתוביות בעברית)
כיום המונח “אינטליגנציה רגשית” הוא חלק בלתי נפרד מהשפה שבה אנו משתמשים, אנו יודעים שההצלחה אינה תלויה רק באינטליגנציה השכלית שלנו ובכמה ידע יש ברשותנו, אלא גם ביכולת שלנו לנהל את הרגשות.
המונח “אינטליגנציה רגשית” נקבע לראשונה על ידי מאייר וסאלוביי (Mayer & Salovey) בראשית שנות ה-90 בכדי לחקור ולהגדיר את היכולת של אנשים מסוימים ליצור קשר עם האחרים, להחדיר בהם מוטיבציה ולנהל אותם, וכמובן גם להחדיר בעצמם מוטיבציה. מה מבדיל אנשים אלה מאחרים?
לפני שנגדיר את האינטליגנציה הרגשית, בואו נעשה לרגע “זום-אאוט” ונבחן את המבנה המוחי של האדם: מקלין הגדיר את האדם כישות בעלת “מוח משולש“, או אם נרצה, שלושה מוחות שמתקשרים ביניהם: גזע המוח (Reptile brain), המערכת הלימבית (Limbic brain) וקליפת המוח, או הקורטקס (Cortical brain). כל אחד ממוחות אלה שייך לתקופה אבולוציונית מסוימת והוא בעל תפקודים שונים. מאייר וסאלוביי גילו שלושה סוגים של מוטיבציה, של דחפים שגורמים לנו לבצע פעולות שונות: “מוטיבציה בבסיסה נוצרת כתגובה למצבים גופניים פנימיים, הכוללים דחפים כגון רעב, צמא, חשק מיני. דחפים אלו אחראיים להכווין את האורגניזם לבצע פעולות פשוטות על מנת לספק את הצרכים של ההישרדות ושל ההתרבות. הרגשות מייצגים את הרמה השנייה של השלשה הזו, נראה שהם התפתחו אצל היונקים בכדי לזהות ולהגיב לשינויים במערכות היחסים בין היחידים לבין עצמם ובינם לבין הסביבה שמקיפה אותם. הקוגניציה, המהווה את החלק השלישי, מאפשרת לאורגניזם ללמוד מהסביבה ולפתור את הבעיות העולות בנסיבות חדשות. הקוגניציה כוללת את היכולת ללמוד, את הזכרון ואת היכולת לפתור בעיות” (Mayer, Salovey & Causo, 2000).
חלקים מסוימים במוח שלנו קיימים גם אצל בעלי החיים, לדוגמא גזע המוח משותף עם לזוחלים (תנינים, נחשים וכו’), המערכת הלימבית משותפת ליונקים (כלבים, חתולים וכו’). מה שמבדיל את האדם מהחיות, אם כן, זוהי קליפת המוח, הקורטקס, ובעיקר האונה הקדם-מצחית והניאוקורטקס. מורכבות גדולה יותר זו היא שמאפשרת יותר אינטראקציה (בין 3 מוחות במקום 1 או 2). מוח שאינו אקסקלוסיבי אלא אינקלוסיבי ומודולרי (התוספת של חלקים חדשים מאפשרת לנהל טוב יותר את החלקים העתיקים יותר) מעניק לאדם פוטנציאלים חדשים: “זה ממש באונה הזאת, אם כן, שנמצא המושב של סדרת תפקודים מהותיים בכדי שהאדם של האלף השלישי יוכל להנות מעתיד שמבוסס על שיתוף פעולה פורה: הכוונה היא ליכולת להתנהג באופן רצוני, לתכנן את הפעולות שלנו על פי תכנית פעולה, לארגן את הרגשות שלנו לפי ערכים ולנהל אותם בכדי לשתף פעולה עם האחר” (Paoletti, 2008a).
מהם הרגשות? לפי פאולטי: “המימד הרגשי הוא שדה הרגשות, ההנאה, החיבה, ההתלהבות וההתייחסות, שהקצוות שלה מתבטאים באמירות: “זה מוצא-חן או לא מוצא-חן בעיניי”. אם כך, הרגשות הם שדה עם סימן פלוס או מינוס, שמשפיע על הבחירות שאנו עושים. והוא ממשיך: “חלק גדול מן הרגשיות המאפיינת את בני האדם הם רגשות חיוביים ושליליים, המתחלפים ביניהם בקלות. חלקם מופיעים בהתאמה לתחושות גופניות הכרוכות ביציאה מאיזון באופן זמני של המערכת העצבית האוטונומית, המסדירה למשל את דפיקות הלב ואת טמפרטורת הגוף. התאמה דומה מתקיימת בין מחשבה לבין המנגנונים האלקטרו-כימיים של הנוירוטרסמיטורים. רגשות אחרים, קשורים באופן מוחלט לתחום היחסים עם האחר” (פאולטי, 2008).
מהי, אם כך, האינטליגנציה הרגשית? מאילו תכונות היא מורכבת? מאייר וסאלוביי מגדירים אותה כך: “…סדרה של יכולות שמאפשרת לנו להיווכח כיצד ההבנה והתפיסה הרגשית משתנות מאדם לאדם ברמת הדיוק שלהן. נוכל להגדיר את האינטליגנציה הרגשית כיכולת להבין ולהביע רגשות, כיכולת להטמיע רגשות במחשבות שלנו, להבין ולהחליט באמצעות הרגשות ולנהל את הרגשות של עצמנו ושל האחרים” (Mayer e Salovey, 1997). בר-און לעומת זאת מגדיר כ: “…מכלול של יכולות, מיומנויות וכשרים שאינם קוגניטיביים, המשפיעים על יכולתו של האדם לענות על הבקשות והלחצים של הסביבה” (Bar-On, 1997). וגולמן מוסיף: “היכולות המכונות אינטליגנציה רגשית כוללות את השליטה העצמית, הדחף והלהט, ההתמדה והיכולת להחדיר בעצמנו מוטיבציה” (Goleman, 1995).
נוכל לראות יותר בפירוט את מודל 4 הענפים (four branches model) של מאייר וסאלוביי, שמגדיר את 4 התכונות של האינטליגנציה הרגשית:
1. היכולת לתפוס את הרגשות – האזור הראשוני, הבסיסי, קשור לקליטה ולהבעה של רגשות בצורה לא-מילולית. ביולוגים ופסיכולוגים החוקרים את האבולוציה הוכיחו שההבעה של רגשות התפתחה אצל חיות מסוימות כצורה של תקשורת חברתית הכרחית. זיהוי הבעות פנים של רגשות כגון שמחה, עצב, כעס או פחד, הוא חלק מהאינטליגנציה הרגשית האוניברסלית שנמצא אצל בני אדם בכל רחבי העולם. חוקרי רגשות, ביולוגיים חוקרי אבולוציה, מומחי התנהגות לא-מילולית ואחרים, השקיעו מאמצים רבים על מנת להבין כיצד בני האדם מזהים ומביעים רגשות. היכולת לתפוס במדויק את הרגשות מהבעות הפנים או מהקול של האחרים מהווים בסיס חשוב להבנה מתקדמת של הרגשות.
2. היכולת לרתום את הרגשות לטובת תהליכי מחשבה – האזור השני מהותו ביכולת של הרגשות לחדור ולכוון את התהליכים הקוגניטיביים ולהפיק מחשבות. לדוגמא, מדעני קוגניציה הראו שהרגשות מגדירים את סדרי העדיפויות של המחשבות. במילים אחרות, אנו עונים מבחינה רגשית על מה שתופס את תשומת הלב שלנו. אם כן, מערכת נכונה של קלט רגשי יכולה לעזור לנו לכוון את המחשבות שלנו אל עבר דברים חשובים באמת.
3. היכולת להבין את הרגשות – הרגשות מכילים בתוכם מידע: שמחה מצביעה בדרך כלל על רצון להיות בחברת אנשים נוספים, פחד מצביע על הרצון להימלט וכן הלאה. כל רגש מביא עימו סדרה של מסרים אפשריים ופעולות הקשורות במסרים אלה. הבנת המסרים הרגשיים והפעולות הקשורות אליהם היא אחד מההיבטים החשובים בחלק זה של היכולות.
4. היכולת לנהל את הרגשות – לבסוף, הרגשות יכולים להיות גם מנוהלים נכונה. על האדם להבין שהרגשות מכילים בתוכם מידע. ועד כמה שהדבר תלוי בכוח הרצון שלו, האדם יכול להישאר פתוח לסימנים הרגשיים כל עוד הם אינם מכאיבים מידי, ולחסום את אלו ההרסניים. באמצעות מקום זה, שבו האדם מרגיש בנוח מבחינה רגשית, ניתן גם לשלוט ולנהל את הרגשות של עצמנו ושל האחרים, וכך לקדם מטרות אישיות וחברתיות. הכלים והדרכים לשליטה עצמית מהווים בסיס לאינספור מחקרים שנעשו בשנים האחרונות.
(Mayer & Salovey, 1997)
גולמן מעדכן ומחדד מעט את ההגדרה. עבורו האינטליגנציה הרגשית בנויה מהיכולות הבאות:
הכרת הרגשות של עצמנו – לזהות את הרגשות כאשר אלה עולים בנו, לפקח עליהם בכל רגע ורגע.
(Goleman, 1995)
ניהול הרגשות – לנהל את הרגשות כך שיהיו הולמים, היכולת להרגיע את עצמנו, היכולת להיפטר מהלחץ, מהדכאון ומהעצבנות כאשר אלו משתלטות עליך.
החדרת מוטיבציה בעצמנו – להשתמש ברגשות בתור מסילה שמאפשרת לנו להגיע ליעד מסוים, לדחות את הסיפוקים ולהכיל את הגירויים שמשתלטים עליך, להיות מסוגל להיכנס למצב של “זרימה”.
זיהוי הרגשות אצל האחר – מודעות אמפתית התואמת את הצרכים והרצונות של האחר.
ניהול הרגשות – יכולת לנהל את רגשות האחרים, תוך שאנו מקיימים תקשורת קולחת וחלקה עימם.
ובר-און מוסיף:
היכולת להיות מודעים, להבין ולהביע את עצמנו.
(Bar-On, 1997)
היכולת להיות מודעים, להבין את האחרים וליצור עימם מערכות יחסים.
היכולת לנהל רגשות חזקים ולשלוט בדחפים.
היכולת להתאים את עצמנו לשינויים ולפתור בעיות אישיות או חברתיות.
נוכל להסיק מכך שאדם בעל רמה גבוהה של אינטליגנציה רגשית יהיה מסוגל לתפוס באופן טוב יותר את הרגשות, להבין את המשמעות שלהם, להשתמש בהם על מנת לחשוב, ולבסוף לנהל אותם, כשהוא מצליח לפתור את הבעיות הרגשיות ביתר קלות. מאייר וסאלוביי טוענים שאדם כזה יהיה גם בעל נטייה לרמה גבוהה של אינטליגנציה מילולית, חברתית ואחרות (Mayer et al., 2004). האדם בעל רמה גבוהה של אינטליגנציה רגשית יהיה פתוח יותר ויגיע יותר בקלות להסכמה עם האחרים, הוא יצליח לנהל היטב את מערכות היחסים שלו, לא רק בשדה העבודה, אלא גם בזה של המשפחה והחברויות. בנוסף לכך, הוכח גם שאנשים כאלה מצליחים לקרוא ביתר קלות את העושר והמורכבות של המסרים הרגשיים בתקשורת.
לסיכום, אנו יכולים לראות שהרגשות קשורים בסביבה שמקיפה אותנו, הן בקריאה של הרשמים והן במענה שאנו נותנים. הרגשות נמצאים בבסיס של כל מפגש חברתי או אינטימי בין אנשים ומעל לכל הם כלי בכדי להעביר מידע עדין וסמוי מאוד.
רשימת מקורות
פאולטי, פ. (2011). לגדול במצוינות. הוצאת קוראים.
Bassili, J. N. (1979). Emotion Recognition: The Role of Facial Movement and the Relative Importance of Upper and Lower Areas of the Face. Journal of Personality and Social Psychology, 11, 2049-2058.
Bechara, A., Damasio, H. & Damasio, A. R. (2000). Emotion, Decision Making and the Orbitofrontal Cortex. Cerebral Cortex, 10, 295–307.
Bernieri, F. J., Reznik, J. S., & Rosental, R. (1988). Synchrony, pseudosynchrony, and dissynchrony: Measuring the entrainment process in mother-infant interactions. Journal of Personality and social psychology, 54, 243-253.
Bull, N. (1951). The attitude theory of emotion. Nervous and Mental Disease Monographs, 81, New York: Coolidge Foundation.
Damasio, A. R. (1994). Descartes’ Error: Emotion, Reason, and the Human Brain. New York: G. P. Putnam’s Sons.
Dapretto M., Davies, M. S., Pfeifer, J. H., Scott, A. A., Sigman, M., Bookheimer, S. Y., Iacoboni, M. (2005). Understanding emotions in others: mirror neuron dysfunction in children with autism spectrum disorders. Nature Neuroscience Advance Online Publication. http://www.nature.com/natureneuroscience
Dimberg, U. (1982). Facial reactions to facial expressions. Psychophysiology, 19, 643-647.
Douglis, C. (1989). We’ve got a rhythm. Pacific Sun. 3-6.
George, J. M. (2000). Emotions and leadership: The role of emotional intelligence. Human Relations, 53, 1027–1055.
Goleman, D. (1995). Intelligenza emotive. Milano: Edizione Rizzoli.
Haggard, E. A. & Isaacs, K. S. (1966). Micromomentary facial expressions as indicators of ego mechanisms in psychotherapy. in L. A. Gottschalk & A. H. Auerbach (Eds.), Methods of research in psychotherapy (pp. 154-165). New York: Appleton-Century-Crofts.
Hajcak, G. & Olvet, D. M. (2008). The Persistence of Attention to Emotion: Brain Potentials During and After Picture Presentation. Emotion, 2, 250–255.
Hatfield, E., Cacioppo, J. T., & Rapson, R. L. (1994). Emotional contagion. Cambridge: Cambridge University Press.
Immordino-Yang, M. H., Sylvan, L. (2010). Admiration for virtue: Neuroscientific perspectives on a motivating emotion. Contemporary Educational Psychology, 35, 110–115.
Jung, C. G. (1968). Analytical psychology; Its theory and practice. New York: Random House.
Lang, P. J. (1995). The emotion probe – studies of motivation and attention. American Psychologist, 5, 372-385.
Lo Presti, C. & Quadernucci, B. (2004). L’allenamento emotivo per i nostri bambini, nei nidi, a scuola, a casa a partire dai 2 anni. Edizioni Era Nuova.
Mandino, O. (2000). Il più grande venditore del mondo. Milano: Gribaudi.
Marcia, J. (1987). Empathy and psychotherapy. In N. Eisenberg & J. Strayer (Eds.), Empathy and its development (pp. 81-102). New York: Cambridge University Press.
Mogenson, G. J., Jones, D. L., & Yim, C. Y. (1980). From motivation to action: functional interface between the limbic system and the motor system. Progress in Neurohiology, 14, 69-97.
Mohanty, A., Gitelman, D. R., Small, D. M., & Mesulam, M. M. (2008). The spatial attention network interacts with limbic and monoaminergic systems to modulate motivation-induced attention shifts. Cerebral Cortex, 18, 2604-2613.
Mucchielli, R. (1996). Apprendere il counseling. Gardolo (TN): Edizioni Erickson.
Paoletti, P. (2008). Crescere nell’eccellenza. Roma: Armando.
Paoletti, P. (2008). La chiave della comunicazione. Bastia Umbra (PG): Informaazione s.r.l.
Rizzolatti, G. (2005). The mirror neuron system and its function in humans. Anat Embryol 210, 419–421.
Scherer, K. R. & Banse, R. (1996). Acoustic Profiles in Vocal Emotion Expression. Journal of Personality and Social Psychology, 3, 614-636.
Scherer, K. R., Wallbott, H. G., & Summerfield, A. B. (1986). Experiencing emotion: A crosscultural study Cambridge, England: Cambridge University Press.
Vanderwolf, C. H., Kelly, M. E., Kraemer, P. & Streather, A. (1988). Are emotion and motivation localized in the limbic system and nucleus accumbens?. Behavioral Brain Research, 27, 45-58.
Warren, J. E., Sauter, D. A., Eisner, F., Wiland, J., Dresner, M. A., Wise, R. J. S., Rosen, S., & Scott, S. K. (2006). Positive Emotions Preferentially Engage an Auditory–Motor “Mirror” System. The Journal of Neuroscience, 26, 13067–13075.
כמה פעמים קרה לכם שהייתם צריכים לקבל החלטה כלשהי ושהתחבטתם שעות, ימים ואולי אפילו שבועות בלי יכולת להחליט? ובכן, לפי אנטוניו דמסיו, חוקר מוח פורטוגלי וראש המכון לחקר המוח והיצירתיות באוניברסיטת דרום-קליפורניה (USC), הפתרון לא יבוא מטבלאות ההשוואה האינסופיות אשר מתייחסות לכל היתרונות והחסרונות, אלא מהרגש שיש לכם, כן כן, מהרגש. את עיקר מסקנותיו בנושא פרסם דמסיו בספרו Descartes’ Error: Emotion, Reason, and the Human Brain, בו הוא מספר על מטופל בשם אליוט שסבל מגידול מוחי באזור האונה המצחית (באחד החלקים שאחראים על עיבוד הרגשות – orbitofrontal cortex). לפני הניתוח להסרת הגידול אליוט היה אב למופת ועבד בתפקיד ניהולי. גם לאחר הניתוח כלפי חוץ נראה היה שהכל נורמלי לחלוטין, אפילו רמת ה-IQ שלו נותרה מעל לממוצע. אלא שאז התחילו הבעיות: אליוט פשוט לא היה מסוגל לקבל החלטות, וגם משימות פשוטות שבאופן רגיל היו לוקחות לו 10 דקות, לקחו לו שעות. הוא החל לעסוק בפרטים הלא חשובים: “באיזה עט לכתוב? הכחול או השחור?”, “איזה תחנה ברדיו לשים?”, “איפה להחנות את המכונית” וכך העביר שעות בהתעסקות בהחלטות קטנות ולא חשובות. אז מה קרה בעצם לאליוט? במפגשיו עם החוקר, אחד הדברים הראשונים שדמסיו שם לב אליו מיד היה שאליוט היה תמיד מאופק מאוד, תמיד תיאר את הדברים בצורה קרה וללא הבעת רגש. משפחתו חיזקה את הממצאים של דמסיו, גם הם מאז הניתוח חוו את אליוט כחסר רגשות.
בשלב הבא דמסיו חיבר את אליוט למכשיר שבודק את השינויים העדינים במתח העור בידיים ובזיעה (SCR), כאשר ישנה תגובה רגשית חזקה חל שינוי במתח הפנים ובלחות של העור. אז הקרינו בפניו סדרה של תמונות שאמורות לעורר רגשות (רגל קטועה, אישה ערומה, בית בוער, אקדח…), התוצאות היו ברורות: אליוט אינו חווה רגשות.
התוצאה הייתה מפתיעה, באותה התקופה חוקרי המוח האמינו שהרגשות הם בלתי-רציונליים ולכן שלאדם שלא חווה רגשות יהיה קל יותר לקבל החלטות ולא להיפך, שצריכה להיות לו שליטה מוחלטת בעצמו. המקרה של אליוט היה יריית הפתיחה שאיפשרה לדמסיו מאוחר יותר להעמיק בנושא ולהגיע למסקנה שאדם שאינו מסוגל לחוות רגשות אינו מסוגל גם להחליט. לאחר מכן דמסיו עבד עם מטופלים רבים שסבלו כולם מאותה הבעיה, לכולם היה גידול באזור זה של המוח ולכולם הייתה בעיה בקבלת החלטות. בניסוי אחר שלו (ניסוי חפיסת הקלפים) בנה דמסיו משחק שבו ישנן 4 חפיסות קלפים, 2 חפיסות “בטוחות” יותר ולכן אם המשתתף בוחר בהן הוא מרוויח מעט אך באופן עקבי, ו-2 חפיסות “מסוכנות” יותר שבהן אפשר להרוויח הרבה או להפסיד הרבה. מסתבר שרגע לפני שהמשתתף בניסוי בוחר קלף, נשלחים סימנים מהגוף בנוגע לאם הבחירה שנעשתה היא “טובה” או “רעה”, הסימנים הללו נמדדים גם הפעם באמצעות ה-SCR (ראה למעלה). הניסוי הראה שאצל אנשים כמו אליוט, אשר סובלים מכשל במערכת המסרים הרגשיים, הסימנים הם מאוד חלשים, כמעט ולא קיימים, בעוד שאצל אנשים רגילים הסימנים קיימים. הבעיה, לדבריו של דמסיו, היא שלא תמיד אנחנו ערים לסימנים האלה ושפעמים רבות אנחנו מנסים להבין באופן רציונלי “איך הדברים פועלים” ולכן אנחנו מפסידים במשחק, שמדמה בצורה טובה את “המשחק של חיים”. בניסוי הוא ממחיש שמי שקשוב יותר לסימנים הרגשיים הללו מרוויח יותר מאלו שמנסים להבין באופן רציונלי את ההגיון שמאחורי המשחק.
אז בפעם הבאה שקשה לנו לקבל החלטה, עלינו לזכור שההבדל נעוץ ברגש שיש לנו באותו רגע. אנחנו יכולים לשאול את עצמנו: האם אנחנו מחוברים ללמה האמיתי? (מה שמחבר אותנו גם למאמר של סיימון סינק), ההחלטה, אם כן, נמצאת ברגש והיא זאת שמעניקה את המשמעות לדברים שאנו עושים.
מה הופך את התקשורת של המנהיגים הגדולים לאפקטיבית כל כך? איך הם מעוררים בנו השראה? מה עושים אפל בשונה מהמתחרים? איך הצליח מרטין לותר קינג לסחוף אחריו כל כך הרבה אנשים? ואיך הצליחו האחים רייט להיות הראשונים לבנות מטוס שהמריא באוויר, למרות שלאחרים היה יתרון עליהם מסתבר שסיימון סינק מצא את המפתח, הכל טמון בתקשורת שלנו ובשלוש מילות קסם: איך, מה ולמה.
בהרצאתו בטד, מסביר סינק שההבדל הוא בסדר של הדברים: באופן רגיל אנחנו מתחילים מה’איך’, עוברים אל ה’מה’ ולבסוף ל’למה’, כשאנו לעומת זאת מתחילים מ’הלמה האמיתי’ ורק אז עוברים ל’מה’ ול’איך’ מתחולל לדבריו תהליך קסום, תהליך שהוא מכנה “מעגל הזהב”, הוא טוען שהאנשים (וביניהם גם אנחנו) אינם קונים את “מה שאנחנו עושים” אלא את “למה אנחנו עושים את זה”, את המוטיבציה העמוקה שמניעה אותנו לעשות את הדברים.
אם נעשה השלכה למה שהוא אומר לנו נוכל לראות שאותו התהליך קורה גם בתוכנו:
כמה פעמים אנחנו מתחילים בלהגיד לעצמנו מה אנחנו רוצים לעשות, או מחליטים לעשות דבר מה,
אבל אנחנו לא ממש יוצאים לדרך, חסר שם משהו, חסר לנו דלק במכונית – הרגש!
אז לפני שאנחנו מתחילים לעשות משהו, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו בפשטות: “למה בעצם אני עושה את זה?” “מה אני רוצה להשיג?”, אני בטוח שאם נשאל את עצמנו מספיק פעמים ונקשיב גם לתשובה נגלה כמה דברים מאוד מעניינים על עצמנו, כמו למשל שיש הרבה דברים שאנחנו לא ממש יודעים למה אנחנו עושים אותם, ואז נוכל להתחיל לשאול את עצמנו: “אז מה באמת חשוב מבין כל הדברים שאני עושה היום? מה פריפרי?”, ואז נוכל גם להבין טוב יותר את חוק פארטו שמדבר על זה ש20% מהפעולות שלנו הן אלו שמביאות לתוצאה, וכך נוכל להיות ממוקדים ומהירים יותר.
סלמן קאן מצא דרך מקורית ללמד את בת דודתו למבחנים שלה, מכיוון שהיא נמצאה בניו אורלינס והוא בבוסטון, הוא הכין עבורה סרטים קצרים עם הסברים והעלה אותם ליו-טיוב. עם הזמן יותר ויותר תלמידים גילו את הסרטונים שלו והחלו לצפות בהם. בעקבות זאת הוא הקים את אוניברסיטת קאן, המכילה מעל 2200 סרטונים (והיד עוד נטויה), בנושאים רבים כמו מתמטיקה, ביולוגיה, כלכלה ועוד. כל הסרטונים פשוטים למדי ומסבירים את החומר בצורה ויזואלית ומלאת התלהבות. לאתר יש 10 מיליון משתמשים רשומים מכל העולם ובימים אלה הוא מתורגם לשפות נוספות.
כעת קאן מתכונן למהפכה הבאה: שילוב התכנים שיצר בתוכניות לימודים של בתי ספר, כך שהילדים יוכלו ללמוד את החומר בבית לפני השיעורים (ואם הם לא הבינו משהו הם פשוט יכולים לחזור לאחור ולצפות שוב בוידאו, או להיעזר בקהילת המשתמשים שבאתר שלו), בעוד שבכיתה הם יוכלו לנצל את הזמן עם המורה לתרגול, לעזרה לתלמידים מתקשים או לעריכת ניסויים שממחישים את החומר שלמדו.
האם אנחנו נמצאים על סף מהפיכה אמיתית של האופן שבו הילדים לומדים? תהליך שבו לדברי קאן, גם ילד הודי שצריך לעבוד בבקרים עם הוריו, יוכל להשלים את השיעורים שהפסיד באמצעות הסרטונים. אפילו ביל גייטס אומר עליו: “אני רואה את קאן כחלוץ בתנועה כוללת שמשתמשת בטכנולוגיה כדי לאפשר לאנשים ללמוד דברים, זו תחילתה של מהפיכה”.
מהפיכה או לא, אקדמיית קאן ויוזמות נוספות כגון ויקיפדיה, אשר שינו לגמרי את הגישה שלנו למידע בכל מקום בעולם ובכל רגע נתון ובלא צורך ללכת לספרייה ולהשקיע שעות רבות בחיפוש החומר, דורשות מאיתנו לבחון מחדש את תפקידו של המורה בכיתה, שהופך ממקור של ידע למתווך, למישהו שמעודד את הילד ללמוד, ושעוזר לו ללמוד כיצד ללמוד: כיצד להתמיד ולא להתייאש גם כשהוא אינו מצליח, מהם התנאים שבהם הוא לומד בצורה הטובה ביותר, וכיצד לחקור את השאלות שמעניינות אותו.
לאתר של אקדמיית קאן – Khan Academy
(מתוך אתר אפוק-טיימס)
פלוטינוס, אבי האסכולה הפילוסופית הניאופלוטונית חי בשנים 270-204 לספירה והיה לאחד הפילוסופים המשפיעים ביותר לאחר אפלטון ואריסטו. במשנתו דיבר על “האחד” המושלם שממנו נובע כל דבר ביקום, ועל הנשמה השואפת ואף מסוגלת להתאחד עמו.
פלוטינוס נולד במצרים, וניכר שגדל והתחנך כבן התרבות היוונית. משהחל להתעניין בפילוסופיה, בגיל 28 בערך, הוא עבר לאלכסנדריה והאזין להרצאותיהם של מגוון מורים חשובים, אך עדיין לא מצא את דרכו. הוא היה שרוי בתסכול עמוק כאשר חבר לקח אותו למלומד אמוניוס סקאס. מיד כששמע פלוטינוס את דברי המלומד הוא הרגיש “זה האדם שחיפשתי”, ונשאר כתלמידו במשך 11 שנה.
בתקופת לימודיו אצל אמוניוס גברה סקרנותו של פלוטינוס לגבי פילוסופיות מזרחיות כדוגמת הפרסית וההודית. כדי להיחשף לתורות האלו יותר הוא החליט להצטרף למבצע צבאי רומי נגד הפרסים, במטרה להגיע מזרחה.
כשגילו כמעט 40 יצא עם משלחת מטעם הקיסר הרומי גורדיאנוס השלישי, אך כבר במסופוטמיה המסע הפך לאסון כשגורדיאנוס נרצח על ידי חייליו. פלוטינוס הצליח להימלט תוך שהוא מתמודד עם קשיים רבים, ועשה את דרכו לאנטיוכיה ומשם לרומא, שבה השתקע עד ערוב ימיו.
פלוטינוס הירבה ללמד, והקדיש לכך את מרבית זמנו ומרצו עד שנת 268 בערך. בשנים המאוחרות של חייו הוא העלה את הרצאותיו על הכתב בעזרת תלמידו פורפיריוס (Porphyry). הביוגרפיה שכתב פורפוריוס על מורהו, שהתפרסמה כהקדמה לכתביו של פלוטינוס, “האנאדות”, היא המקור החשוב ביותר אודות חייו של פלוטינוס.
(מתוך אתר בריגהו-יוגה)
קטע מתוך מפגש של שאלות ותשובות עם ס. ייסודיאן, בו הוא עונה על שאלות בנושא יוגה, מדיטציה, בריאות ועוד.
שיחות אלו תורגמו על ידי אודי בילו לאברהם גודל בין ה- 15 ביולי ל- 18 באוגוסט 1985, בבית ספר הקיץ של היוגה בפונטה טרסה שבשוויץ, במהלך שיעורי היוגה שניתנו לקהל הרחב בהדרכת ס’ יסודיאן. השיחות שוכתבו מאנגלית לעברית באופן סימולטני, והשכתוב נשמר בצורתו המקורית כדי לשמר את רוח הדברים כפי שנאמרו על ידי המורה.
המורה האמיתי נמצא בלב
האהבה מתקיימת היכן שאין פחד. אהבה ופחד אינם יכולים לשכון יחדיו. אל תבזבזו זמן, הזמן רץ, השיגו קודם את המטרה ולאחר מכן עשו את כל השאר. התחילו את היום במדיטציה ויוגה ולאחר מכן עשו את יתר המטלות.
*אף אחד לא היטיב לומר את האמת כמו ויוויקננדה:
מלאו את תת-ההכרה במחשבות חיוביות ולא בדברים חסרי ערך.
אל תסמכו על אף מורה, המורה האמיתי נמצא בלב.
אל תסמכו על המוח אלא רק על אלוהים. כאשר תיכנסו ללב עיניכם ייפתחו. אתם חייבים להתנסות. “אני” זה השם של אלוהים, העצמי זה הרוח.
אל תחיו בחוץ אלא בפנים. אם אתם מחפשים את האושר בחוץ ואינכם מוצאים, אזי משהו לא בסדר. המפתח הוא הלב.
כאשר אתם אומרים “אני”, אתם אומרים אלוהים.
אי-אפשר לראות את אלוהים, אולם ניתן להתאחד עמו.
כאשר אתם מסתכלים במראה, אתם רואים את אלוהים.
אל תרצו להיות מאושרים בעתיד, היו מאושרים עכשיו!
יחסי מין אינם מביאים אושר, אלא מתקיימים כדי להקים משפחה.
אתם יכולים לרוץ להיכן שאתם רוצים ולא תמצאו אושר.
אתם מחפשים אושר בעולם חולף, שהכול בו סופי, ואילו האושר נמצא רק בלב. התעוררו והיו שמחים. מלכות גן העדן נמצאת בתוכנו ורק אצל אנשים חזקים.
אנחנו ילדי האלוהים, השתמשו בכוח הנשמה להצליח. היו המלך של חייכם, אל תחיו בחוץ אלא בפנים.
החשוב ביותר הוא להיות מאושרים, לכן האושר צריך להיות בראש סולם עדיפויותיכם.
ברגע שאתם מתעוררים זכרו מי אתם – הרוח.
ג’יל בולט טיילור, חוקרת מוח במקצועה, עברה אירוע מוחי שאיפשר לה לחוות בבירור את ההבדלים בתפיסה של ההמיספרה השמאלית והימנית של המוח. היא מראה עד כמה תפיסת המציאות שלנו סובייקטיבית ומותנת על ידי התפקוד של ההמיספרה השמאלית של המוח. בהרצאתה היא פותחת לנו צוהר לאפשרויות השונות בנו, שכן הודות להבנתה את המוח האנושי, היא יכלה לעקוב בצורה מדויקת אחר מה שקורה לה בעודה חווה את האירוע המוחי.
(הסרטון עם כתוביות בעברית)
סרטון המתעד את סדרת הניסויים המרתקת שערך חוקר המוח מייקל גדזניגה (Gazzaniga) בחולי אפילפסיה שעברו ניתוח שבו חתכו את הקורפוס קלוזום, אותו החלק שמחבר בין שתי ההמיספרות של המוח (הימנית והשמאלית) באופן כזה ש”יד ימין אינה יודעת מה מעשיה של יד שמאל”, ועדיין למרות שברור לכולנו שההסבר שהם נותנים לפעולותיהם אינו נכון, הם מאמינים בו לגמרי. מה זה אומר עלינו ועל האופן שבו אנו תופסים את המציאות ומפרשים אותה…
(מתוך אתר בריגהו-יוגה)
מאמר מרתק על פועלם של אליזבט הייך וסלווראג’אן ייסודיאן במערב, על הקשיים הרבים שעמדו בפניהם ועל האופן שבו הייעוד והגורל התערבו לטובתם כאשר היה צורך בכך.
הנסיבות הן ידידינו הטובים ביותר בשעת הצורך. לא תמיד הן מדברות אלינו במילים רכות, ולעיתים כשהן מדברות אלינו כנוגשי עבדים, ההצלפה שלהן מביאה אותנו לפעולה, ומכריחה אותנו לעשות את אותה מלאכה שכה התחמקנו ממנה. אנו כורעים תחת נטל המצבים שנכפו עלינו, ונמצאים בנקודת השבירה, כשלפתע חוש שישי מחזק אותנו ועוזר לנו לזקוף את קומתנו. כשאנו מזדקפים שנית, האזיקים שכבלו אותנו נופלים מאיתנו ואנו נוכחים לדעת שלא רק שלא נחלשנו אלא שהתחזקנו והתעצמנו. אנו מגיחים מעולם של חוויות והתנסויות הנשאר מאחורינו, ושבים לתחיה…
כשהגעתי למערב, לא היתה לי ולו גם הכוונה הקטנה ביותר ללמד יוגה. באתי ללמוד רפואה וחינוך גופני ולהשוות אותם לשיטות ההודית, שהן העתיקות ביותר בעולם, משום שהורי שעסקו בתחום הרפואי רצו שאמשיך את המסורת המשפחתית של עיסוק ברפואה. מאחר והשיטה המערבית שונה לחלוטין מהשיטה ההודית, התבקשתי לפעמים להרצות על ידיעותי ואמונותי. כשעשיתי זאת, הצגתי ברמה מסוימת, את ההנחיות של ההאתה-יוגה והראג’ה-יוגה כאמצעים הטובים ביותר לחינוך הגוף והמיינד של האדם. מדע הרפואה ההודי, האיורוודה, מנסה לטפל באדם כמכלול שלם, ומאפשר בכך לאבחן את הגורם האמיתי למחלה. רבים מחברי התחילו להתעניין ביוגה וביקשו ממני להרצות ולכתוב על הנושא. הדים של התעניינות נשמעו פעם אחרי שפורסמו מספר מאמרים, אבל התביישתי בחשיפה הפומבית הזו וחזרתי ללימודי. לגורל, מכל מקום, היו כוונות אחרות. למרות מאמצי והיסוסי, דבר לא יכול היה לעצור את מבול ההתעניינות שהגיע מכל שכבות החברה. הספר יוגה ובריאות יצא לאור בעזרתם של כמה חברים. תעתועי הגורל הפגישו עכשיו ביני לבין אחת מהפרשנים הגדולים של הוודות, אופנישדות והבהגוואד-גיטה והפילוסופיה של היוגה, אישה שהיתה בקיאה מאד גם בפילוסופיה המערבית והיוותה סמכות לגבי התנ”ך. המורה הזו היתה גב’ אליזבט הייך. ביחד פתחנו בסטודיו הגדול שלה לאומנות, את בית הספר הראשון שלנו ליוגה.
אנחנו שמחים להזמין אתכם להצטרף לניוזלטר שלנו ולקבל באופן מיידי את מדריך ההשראה שלנו! בנוסף נשלח אליכם אחת לשבוע מייל עם תכנים מקוריים ומעוררי השראה, הזמנות לאירועים והטבות מיוחדות.
התכנים שאנחנו שולחים נבחרים בקפידה ונוצרים עבורכם בכדי לאפשר נקודות מבט חדשות ומרעננות על החיים, על האנשים ועל מה שקורה מסביבנו ובתוכנו.
משלוח חינם לנקודת איסוף בהזמנה מעל 200 ש”ח ועם שליח בהזמנה מעל 350 ש”ח.
בכל שאלה ובעיה ניתן לפנות אלינו ונשמח לעזור.